מורשת יהדות מרוקו

מתוך האתר יד בן צבי

שאלה שאינה מחוורת כל עיקר היא, כיצד מגורשי ספרד שעלו לארץ־ישראל בימי הגירוש ולאחריו,  הקימו קהילות, פיתחו חיי-יצירה והפכו את הארץ למרכז ליהדות, לא נשתמרה אצלם  רציפות־הדורות, עקבותיהם ניטשטשו, ועם כל גל וגל שעבר עליהם נשתנה יישובם. החוליות רופפות דווקא מתקופת הגירוש ועד סופה של המאה השבע-עשרה. צאצאיהם של המגורשים, שהגיחו את המסד ליישובה של ארץ־ישראל, נעלמו עקבותיהם מן הארץ, ודומה שאין דלותם של המקורות היא בלבד שגרמה לכך.
דוגמא אחת בלבד, המעידה על רציפות, מצאנו במשפחת אבואלעפיא. ראשה ר׳ יעקב אבואלעפיא מצפת, נכדו של ר׳ יעקב בירב מן המגורשים ומחדש הסמיכה, בני בניו ישבו בצפת, בטבריה, בחברון ובירושלים עד זמננו. ברם, במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה אין לך כמעט רב מבני משפחה זו, שלא הוצרך לעקור לחוץ־לארץ לתקופה מסויימת. המצב נשתנה מן המחצית השניה של המאה השבע־עשרה ודווקא בירושלים. משפחת מיוחס, דרך־משל, לא רק שבניה היו בירושלים כל הדורות הללו אלא גם תפשו עמדות מרכזיות בהנהגתה של הקהילה. ורבות הן המשפחות האחרות שאנו יודעים על קייומן משך מאה־מאה וחמישים שנה.
עד עתה לא ידענו על חכם מחכמי המגורשים שעלה בשעת הגירוש לארץ־ישראל וצאצאיו נמצאים מאז ועד היום בארץ־ישראל. והנה, משפחה אחת שידענו על רציפותה משלהי המאה השבע־עשרה נתגלה כעת שהיא וותיקה הרבה יותר בארץ־ישראל, וראשה, ר׳ יוסף אלישר, היה מן המגורשים הראשונים שבאו ישר מספרד לצפת. הסתכלות בקורותיה של משפחה זו אפשר שתצא ללמד כיצד נעתקו היהודים בארץ־ישראל מקהילה אחת ושתלו עצמם בקהילה אחרת, וכיצד הצליחו לחזק את היישוב ולא לנטוש את הארץ גם בתנאים קודרים וחשוכים  שארץ-ישראל נמצאה בהם. ידיעותינו מצטמצמות בעיקר על אחד מחכמי משפחה זו, הוא ר׳ יעקב אליישר בן מקומו ובן זמנו של חיד״א, ודומה שתולדותיו של חכם זה אופייניות הן למהותה של הבעיה שהזכרנו. עד כאן מתוך האתר יד בן צבי

יוסף שאול ב״ר חיים אלישר

נולד בירושלים, י״ז אדר תרכ״ז לאביו הרה״ג חיים משה אלישר המכונה חמ״א ז״ל, ולאמו וידה, בת הרה״ג רפאל מאיר פאניז'יל ז״ל. בילדותו שמע לקח מפי הרב מנחם בכר יצחק. אח״כ אביו ז״ל ודודו ר״נ אלישר ז״ל, למדוהו ש״ם ופוסקים. ירחים אחדים למד גם בישיבתו של הרה״ג גבריאל שבתי, וישב באהלה של תורה עד שנת תרמ״ג. מפאת העדר בתי ספר בעת ההיא, שכר לו אביו מורה לערבית, ועד מהרה קנה לו ידיעה הגונה בשפה זו.

בינתים יצא למסחר, ואולם הספר לא מש מידיו גם אז. הוא נמצא תחת השפעת זקנו הרה״ג יש״א, ואל ישיבתו הפרטית היה בא בקביעות, ולומד עמו בלילות. שלות־חייו הופרעה במקצת במות עליו בשנת תרס״ד-1904 אשת נעוריו המרוחמת ריקה, נכדת הרב חיים נסים ברוך.מגדולי רבני ירושלים. בכדי לטשטש במשהו את עצבות רוחו נסע בשנה שלאחריה לחו״ל, ויבקר את אוסטריה וצרפת. גסיעתו זו הועילה לבצר את בית מסחרו, וכן להבטיח את עתידו החמרי. מראשית שנת תרס״ט, התתיל מתעסק בצרכי צבור. אז נבחר לעירית ירושלים יחד עם ר״ד ילין ורחמים מזרחי, ובמשרה זו כהן ארבע שנים. מעט אחר זה, בשים לב אל עמדתו בחברה, מנה אותו מושל ירושלים בשנת תרע״ב לחבר ההנהלה בקופת היתומים הערבים.

בבוא הרב משה פ׳ראנקו לירושלים, נבחר מר אלישר לחבר הועד בעדת הספרדים. עם חלופי משמרות הרבנים הראשיים, ור׳ נסים דאנון עלה על כסא הרבנות בירושלים, התפטר מהנהלת העדה. בזמן מלחמת העולם הובלטה עסקנותו הפעילה בכל חוגי הצבור בעיר. הוא היה חבר ועד הסיוע, חבר הסנדיקט העירוני של העיריה. שעליו הוטל לחלק חטה לתושבי ירושלים לפי העדות, לאפות לחם וכו', ולמנוע על ידי כך מנצול ההמון הרעב. ערך רב היה לתפקידו בסנדיקט הנ״ל, בהיותו סוכנו המיוחד ע״פ מנוי רשמי מטעם מושל המחוז.

בדרך כלל לא נפקד מקומו בכל הועדות השונות שמושל העיר היה ממנה את חבריהן, כגון ועדות ההכנה לקבלות הפנים לג׳מאל פחה בבואו לירושלים בפעם הראשונה, לאנויר פחה וכו״. נמנה בין מיסדי ״בית זקנים״ וזקנות הכללי״ לעדת הספרדים בירושלים, וחלקו גדול מאחרים במפעל, כי היה מפקח על הבנין וגבאי המוסד במשך כמה שנים. בטרם הבנות בית הזקנים מחוץ לעיר, הועיד את בית זקנו הרה״ג יש״א למטרה זו, ובו הונח היסוד לראשית בית הזקנים, שבמשך הזמן גדל והתרתב. בשנת תרפ״ג נבחר שנית לועד עדת הספרדים,

ויהי מטובי עסקניה של העדה עד לסוף תרפ״ז. תחלה כהן כסגן נשיא הועד, ואח״כ משנת תרפ״ה עד סוף תרפ״ז כנשיא. בה בעת היה יו״ר בחברה קדישא, שלה הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בין שאר תפקידיו הצבוריים ראוי להזכיר, היותו חבר אספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י, וחבר ועד העיר ליהודי ירושלים. בזמן כהונתו בתור יו״ר הח״ק הנ״ל, צעדה זו לפנים, ואז נבנו חלקים הגונים של גדרות בית העלמין. לארך ולרוהב השתרעו פה ושם שדות עזובים זרועי מצבות, ויש כי שטחים הפנויים למחצה שמשו גורן לפלחי הסביבה, שלאט היו משמידים ברשעתם את ציוני הנעדרים, ונעשים לבעלי חלקות האדמה האלו. עם הקמת הגדרות נפסקה פעולת השכנים שהסבה דאגות רבות למנהיגי הכולל. חלוקי הדעות בענין גזלת שטחי הקרקע של בית העלמין מצד הערבים בני הכפרים הסמוכים, החלו עוד בשנת תרס״ז. יש בזה כדי הבלטת משטרה וסדריה של ממשלת תורכיה, הואיל והמשפט על כך הלך ונמשך במשך כל התקופה הנזכרת לעיל. משפט מטריד זה הגיע לקצו בסוף תרצ״ד, שאז נתקבל פסק דין מפורט ומנומק, השולל מעדת הספרדים את זכויותיה על אדמת המריבה שנשדדה ממנה. בינתים נתגלה סכסוך חדש בין הצדדים בנוגע למערה בו שוכן כבוד רבנו עובדיה מברטנורא, וגם היא נשארה ברשות הערביאים. פעולותיו הרבות בימי נשיאותו בעדה עזרו להקלת סבלם של עניי העיר, אף לבצור מוסדותיה השונים. הוא התענין ביחוד בנכסי דלא נידי שלה אשר בחלקם הגדול היו עד אז בלי טפול והשגחה. כמה מהבתים בכפר השלוח, שמחמת היותם ריקים והרוסים למחצה שמשו מחראות ומכלאות צאן לפלחי הכפר הסמוך התאים אותם למעונות. בתי שמעון הצדיק הושכרו לעניים, סודרו חוזים עם דייריהם לתשלומי שכירות נמוכים, וכן עם בתי ההקדש אשר בעיר העתיקה. מנכבדי הסוחרים

בירושלים חבר מנהל בכמה מוסדות חסד, ביניהם בית החולים הכללי ״משגב לדך״, בית חנוך עורים, ממיסדי שכונת ״זכרון משה״ בשנת תרס״ז ועוד.

יעקב וילנא אלישר

בנו של הרב חיים ירוחם וילנא. ״הוא השם שקראו אביו בצעירותו, ופירושו הישר והתמים״. משוער כי מכאן ואילך נקבע השם אלישר לכנוי משפחה. בשנת תקל״ג היה בחו״ל בשליחות חברון, ואח״כ נסע כשד״ר ירושלים לפרס. בהיותו בבצרה בראשית שנת תקל״ה הגיעה לאזניו השמועה ע״ד מות אשתו, וישא שם אשה אחרת. בעת ההיא החליט מלך פרם לאבד ולהשמיד את כל היהודים ועמד הרב הזה בתפלותיו, ובטלה הגזרה. לזכר המאורע חבר ר׳ יעקב מגלה ארוכה שקראה בשם ״מגלת פרס״, הידועה גם בשם מגלת אלישר. בראשי

חרוזיה נזכר שמו: אני יעקב בן חיים יוסף אלישר, צעיר חזק, קהל בצרה חזקו. האריך שבת בבצרה ושם נולד לו בן מאשתו השניה, והוא הרב אליעזר ירוחם אלישר אבי הרה״ח יש״א. בשובו משליחותו התישב בצפת, בכדי שלא לצער את קרובי אשתו הראשונה.

שליחות זו נזכרה גם ב״ס אהל דוד לר״ד ששון. כרך א. עמ. 400 . במסעו בשנת תקל״ג כנזכר לעיל, היה בן לויתו של הרב חיד״א. וכה יכנהו באחד מםפריו: החכם השלם, הדיין המצוין רחם רתמתים, מעיין ובור סוד שאינו מאבד טפה, הטוב והישר יעקב שלם ושלמה משנתו, מסוידת ומכוירת חקוקה בששר כמהר״ר יעקב אלישר נ ר ״ ו . ! ובאגרת מצפת אל אחד הנדיבים בחו״ל, משנת תקמ״ג, בה מסופר על החובות הגדולים הרובצים על קופת הכוללות, ״כי הוכרחו ליקח ברבית לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות בכללם, זה של ר׳ יוסי בנאה זיע״א״, חתום ראשון. מכאן הוכחה, כי היה ממנהיגי הצבור שם בעת ההיא.

פרשת הנס הובאה במגלה, המיוחדת למשפחת אלישר, והנקראת נם נגלת פרס השניה. הפורים חל ביום ב׳ ניסן. מגילה זו שתחילה היתה כתובה על ניר, העתיקה הרב יש׳׳א על קלף ואח׳׳כ הדפיסה בראש ספרו ״איש אמונים״. היא עשויה בתים וחרוזים ומיוסדת ע׳׳ס א׳׳ב. בסופה נזכר שם כותבה. המעשה קרה בעיר בצרה בנהרים, שאליה נסע מוהר״י אלישר בשנת תקל׳׳ג – 1773 בשליחות חו״ר חברון, ובהיותו שם עלו הפרסים למלחמה עליה וילכדוה, והיהודים סבלו יסורים רבים ונוראים במשך שנה תמימה. כתוצאה מהתפלות, הצום והמספד שעורר מהר״י אלישר יחד עם בני הקהלה, הצליחו התושבים להדוף את אויביהם מהעיר. הוא הצר ,חשב להכרית עם תמים, והאל בעל הרחמים הפר מחשבת ערומים השקהו נחלי רחמים וישן לו שנת עולמים.״. — בפתח המגלה רשום: מגלת  פרס, וזמנה ב. ניסן. סדר אותה בעל הנס הגאון המקובל האלקי כש״ת יעקב אלישר זצ״ל בשנת תקל״ה, בהיותו שד״ר מעה״ק חברון בעי״ת בצרה. — ואני העבד נכדו אשר שמי כשמו העתקתיה לקרותה בזמנה אני וזרעי וז״ז עד ביאת הגואל צדק בב״א. העתק ממנה נדפס ב״ירושלים״ לרא״ל לונץ כרך ט. ע״י יוסף בר״נ מיוחס, עם. 313 . הובאה גם .במזרח ומערב״ לא. אלמאליח, בתוספת הערות ובאורים, כרך ג׳ עם. 311חיים שאל, לחיד״א שו״ת ח״ב. סי׳ ז. ליוורנו תקנ״ב. תולדות חכמי ירושלים ח״ג עמ. 65 . קריה נאמנה לרש״י פין עמ. 114 . מגלת פרם שזמנה ב. ניסן תקל״ה נדפסה עברית וערבית בבגדד, בשנת תרס״ו.

https://www.ybz.org.il/?CategoryID=747&ArticleID=3558#.XlgqViFvaM8

רבי יעקב אלישר-מאיר בניהו

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

485 – ביתאיין — רצד

תושיא — רצד / בנויה ממשקלים שונים

  ע"מ ט-ט הגאים

אַקְרִיב פְּרִי שְׂפָתִי לְבַד / בַּמִּשְׁקָל בַּמִּדָּה בַּד בְּבַד

תַּחַת מִנְחָה, כִּי מִקְדָּשׁ אָבַד / גַּם כִּי עָלַי מְלָאכָה תִּכְבַּד:

ע ״מ ז— י הגאים

עַד סוֹף יַמִּי אֲסַפֵּר / מִנִּפְלְאוֹת נִסֵּי אֱלֹהִים חַי

כִּי יִלְאֶה כָּל עֵט סוֹפֵר / לְתָאֵר בִּכְתָב בְּמַהְלַל שִׂיחָי:

ע״מ ה־ד / יז הגאים

נֵס שֶׁיְּאֻמַּן / לְלֹא אַלְמָן

נֵס, אֲשֶׁר אִם יְסֻפַּר, אֵין כָּל־שׁוֹמֵעַ וּמַכְחִישׁ יוּכַל לְהַכְחִישֵׁהוּ:

וְנֵס נֶאֱמָן / בְּכָל־זְמַן —

יִקְרֶה וְיֵאתֶה, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, שֶׁיַּכִּיר אֵיךְ וּבַמֶּה וְאַיֵּהוּ:

ע״מ ד־ג / יב הגאים

גַּם כָּל־כּוֹפֶר / יְסַפֵּר —

יוֹדֶה וְיֵבוֹשׁ, וְיֹאמַר אֱמֶת הָיָה:

גַּם כָּל־סוֹפֵר / עַל סֵפֶר —

יִכְתְּבֵם וְיַחְרְטֵם בְּיָד נְטוּיָה:

ע״מ ג־ד־ו הגאים

צַר הָיָה / וּשְׁמוֹ הַמָּן / זֶרַע עֲמָלֵק הוּא:

בִּצְדִיָּה / רָעָה טָמַן / עַל עִם־אֵ־ל קָדוֹשׁ הוּא:

כנפי שחר

485— על הנסים.

לבד — ללא שותף. בד בבד — חלק כחלק, בבת אחת. כי ילאה — יתעייף. ללא אלמן — לעם לא אלמן. ויאתה — ויבא. ויחרטם — ויחקוק אותם. צר — אויב. בצדיה — בדמיה, במלכודת.