ארכיון יומי: 28 בפברואר 2020


מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר-מגילת פרס

מתוך האתר יד בן צבי

שאלה שאינה מחוורת כל עיקר היא, כיצד מגורשי ספרד שעלו לארץ־ישראל בימי הגירוש ולאחריו,  הקימו קהילות, פיתחו חיי-יצירה והפכו את הארץ למרכז ליהדות, לא נשתמרה אצלם  רציפות־הדורות, עקבותיהם ניטשטשו, ועם כל גל וגל שעבר עליהם נשתנה יישובם. החוליות רופפות דווקא מתקופת הגירוש ועד סופה של המאה השבע-עשרה. צאצאיהם של המגורשים, שהגיחו את המסד ליישובה של ארץ־ישראל, נעלמו עקבותיהם מן הארץ, ודומה שאין דלותם של המקורות היא בלבד שגרמה לכך.
דוגמא אחת בלבד, המעידה על רציפות, מצאנו במשפחת אבואלעפיא. ראשה ר׳ יעקב אבואלעפיא מצפת, נכדו של ר׳ יעקב בירב מן המגורשים ומחדש הסמיכה, בני בניו ישבו בצפת, בטבריה, בחברון ובירושלים עד זמננו. ברם, במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה אין לך כמעט רב מבני משפחה זו, שלא הוצרך לעקור לחוץ־לארץ לתקופה מסויימת. המצב נשתנה מן המחצית השניה של המאה השבע־עשרה ודווקא בירושלים. משפחת מיוחס, דרך־משל, לא רק שבניה היו בירושלים כל הדורות הללו אלא גם תפשו עמדות מרכזיות בהנהגתה של הקהילה. ורבות הן המשפחות האחרות שאנו יודעים על קייומן משך מאה־מאה וחמישים שנה.
עד עתה לא ידענו על חכם מחכמי המגורשים שעלה בשעת הגירוש לארץ־ישראל וצאצאיו נמצאים מאז ועד היום בארץ־ישראל. והנה, משפחה אחת שידענו על רציפותה משלהי המאה השבע־עשרה נתגלה כעת שהיא וותיקה הרבה יותר בארץ־ישראל, וראשה, ר׳ יוסף אלישר, היה מן המגורשים הראשונים שבאו ישר מספרד לצפת. הסתכלות בקורותיה של משפחה זו אפשר שתצא ללמד כיצד נעתקו היהודים בארץ־ישראל מקהילה אחת ושתלו עצמם בקהילה אחרת, וכיצד הצליחו לחזק את היישוב ולא לנטוש את הארץ גם בתנאים קודרים וחשוכים  שארץ-ישראל נמצאה בהם. ידיעותינו מצטמצמות בעיקר על אחד מחכמי משפחה זו, הוא ר׳ יעקב אליישר בן מקומו ובן זמנו של חיד״א, ודומה שתולדותיו של חכם זה אופייניות הן למהותה של הבעיה שהזכרנו. עד כאן מתוך האתר יד בן צבי

יוסף שאול ב״ר חיים אלישר

נולד בירושלים, י״ז אדר תרכ״ז לאביו הרה״ג חיים משה אלישר המכונה חמ״א ז״ל, ולאמו וידה, בת הרה״ג רפאל מאיר פאניז'יל ז״ל. בילדותו שמע לקח מפי הרב מנחם בכר יצחק. אח״כ אביו ז״ל ודודו ר״נ אלישר ז״ל, למדוהו ש״ם ופוסקים. ירחים אחדים למד גם בישיבתו של הרה״ג גבריאל שבתי, וישב באהלה של תורה עד שנת תרמ״ג. מפאת העדר בתי ספר בעת ההיא, שכר לו אביו מורה לערבית, ועד מהרה קנה לו ידיעה הגונה בשפה זו.

בינתים יצא למסחר, ואולם הספר לא מש מידיו גם אז. הוא נמצא תחת השפעת זקנו הרה״ג יש״א, ואל ישיבתו הפרטית היה בא בקביעות, ולומד עמו בלילות. שלות־חייו הופרעה במקצת במות עליו בשנת תרס״ד-1904 אשת נעוריו המרוחמת ריקה, נכדת הרב חיים נסים ברוך.מגדולי רבני ירושלים. בכדי לטשטש במשהו את עצבות רוחו נסע בשנה שלאחריה לחו״ל, ויבקר את אוסטריה וצרפת. גסיעתו זו הועילה לבצר את בית מסחרו, וכן להבטיח את עתידו החמרי. מראשית שנת תרס״ט, התתיל מתעסק בצרכי צבור. אז נבחר לעירית ירושלים יחד עם ר״ד ילין ורחמים מזרחי, ובמשרה זו כהן ארבע שנים. מעט אחר זה, בשים לב אל עמדתו בחברה, מנה אותו מושל ירושלים בשנת תרע״ב לחבר ההנהלה בקופת היתומים הערבים.

בבוא הרב משה פ׳ראנקו לירושלים, נבחר מר אלישר לחבר הועד בעדת הספרדים. עם חלופי משמרות הרבנים הראשיים, ור׳ נסים דאנון עלה על כסא הרבנות בירושלים, התפטר מהנהלת העדה. בזמן מלחמת העולם הובלטה עסקנותו הפעילה בכל חוגי הצבור בעיר. הוא היה חבר ועד הסיוע, חבר הסנדיקט העירוני של העיריה. שעליו הוטל לחלק חטה לתושבי ירושלים לפי העדות, לאפות לחם וכו', ולמנוע על ידי כך מנצול ההמון הרעב. ערך רב היה לתפקידו בסנדיקט הנ״ל, בהיותו סוכנו המיוחד ע״פ מנוי רשמי מטעם מושל המחוז.

בדרך כלל לא נפקד מקומו בכל הועדות השונות שמושל העיר היה ממנה את חבריהן, כגון ועדות ההכנה לקבלות הפנים לג׳מאל פחה בבואו לירושלים בפעם הראשונה, לאנויר פחה וכו״. נמנה בין מיסדי ״בית זקנים״ וזקנות הכללי״ לעדת הספרדים בירושלים, וחלקו גדול מאחרים במפעל, כי היה מפקח על הבנין וגבאי המוסד במשך כמה שנים. בטרם הבנות בית הזקנים מחוץ לעיר, הועיד את בית זקנו הרה״ג יש״א למטרה זו, ובו הונח היסוד לראשית בית הזקנים, שבמשך הזמן גדל והתרתב. בשנת תרפ״ג נבחר שנית לועד עדת הספרדים,

ויהי מטובי עסקניה של העדה עד לסוף תרפ״ז. תחלה כהן כסגן נשיא הועד, ואח״כ משנת תרפ״ה עד סוף תרפ״ז כנשיא. בה בעת היה יו״ר בחברה קדישא, שלה הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בין שאר תפקידיו הצבוריים ראוי להזכיר, היותו חבר אספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י, וחבר ועד העיר ליהודי ירושלים. בזמן כהונתו בתור יו״ר הח״ק הנ״ל, צעדה זו לפנים, ואז נבנו חלקים הגונים של גדרות בית העלמין. לארך ולרוהב השתרעו פה ושם שדות עזובים זרועי מצבות, ויש כי שטחים הפנויים למחצה שמשו גורן לפלחי הסביבה, שלאט היו משמידים ברשעתם את ציוני הנעדרים, ונעשים לבעלי חלקות האדמה האלו. עם הקמת הגדרות נפסקה פעולת השכנים שהסבה דאגות רבות למנהיגי הכולל. חלוקי הדעות בענין גזלת שטחי הקרקע של בית העלמין מצד הערבים בני הכפרים הסמוכים, החלו עוד בשנת תרס״ז. יש בזה כדי הבלטת משטרה וסדריה של ממשלת תורכיה, הואיל והמשפט על כך הלך ונמשך במשך כל התקופה הנזכרת לעיל. משפט מטריד זה הגיע לקצו בסוף תרצ״ד, שאז נתקבל פסק דין מפורט ומנומק, השולל מעדת הספרדים את זכויותיה על אדמת המריבה שנשדדה ממנה. בינתים נתגלה סכסוך חדש בין הצדדים בנוגע למערה בו שוכן כבוד רבנו עובדיה מברטנורא, וגם היא נשארה ברשות הערביאים. פעולותיו הרבות בימי נשיאותו בעדה עזרו להקלת סבלם של עניי העיר, אף לבצור מוסדותיה השונים. הוא התענין ביחוד בנכסי דלא נידי שלה אשר בחלקם הגדול היו עד אז בלי טפול והשגחה. כמה מהבתים בכפר השלוח, שמחמת היותם ריקים והרוסים למחצה שמשו מחראות ומכלאות צאן לפלחי הכפר הסמוך התאים אותם למעונות. בתי שמעון הצדיק הושכרו לעניים, סודרו חוזים עם דייריהם לתשלומי שכירות נמוכים, וכן עם בתי ההקדש אשר בעיר העתיקה. מנכבדי הסוחרים

בירושלים חבר מנהל בכמה מוסדות חסד, ביניהם בית החולים הכללי ״משגב לדך״, בית חנוך עורים, ממיסדי שכונת ״זכרון משה״ בשנת תרס״ז ועוד.

יעקב וילנא אלישר

בנו של הרב חיים ירוחם וילנא. ״הוא השם שקראו אביו בצעירותו, ופירושו הישר והתמים״. משוער כי מכאן ואילך נקבע השם אלישר לכנוי משפחה. בשנת תקל״ג היה בחו״ל בשליחות חברון, ואח״כ נסע כשד״ר ירושלים לפרס. בהיותו בבצרה בראשית שנת תקל״ה הגיעה לאזניו השמועה ע״ד מות אשתו, וישא שם אשה אחרת. בעת ההיא החליט מלך פרם לאבד ולהשמיד את כל היהודים ועמד הרב הזה בתפלותיו, ובטלה הגזרה. לזכר המאורע חבר ר׳ יעקב מגלה ארוכה שקראה בשם ״מגלת פרס״, הידועה גם בשם מגלת אלישר. בראשי

חרוזיה נזכר שמו: אני יעקב בן חיים יוסף אלישר, צעיר חזק, קהל בצרה חזקו. האריך שבת בבצרה ושם נולד לו בן מאשתו השניה, והוא הרב אליעזר ירוחם אלישר אבי הרה״ח יש״א. בשובו משליחותו התישב בצפת, בכדי שלא לצער את קרובי אשתו הראשונה.

שליחות זו נזכרה גם ב״ס אהל דוד לר״ד ששון. כרך א. עמ. 400 . במסעו בשנת תקל״ג כנזכר לעיל, היה בן לויתו של הרב חיד״א. וכה יכנהו באחד מםפריו: החכם השלם, הדיין המצוין רחם רתמתים, מעיין ובור סוד שאינו מאבד טפה, הטוב והישר יעקב שלם ושלמה משנתו, מסוידת ומכוירת חקוקה בששר כמהר״ר יעקב אלישר נ ר ״ ו . ! ובאגרת מצפת אל אחד הנדיבים בחו״ל, משנת תקמ״ג, בה מסופר על החובות הגדולים הרובצים על קופת הכוללות, ״כי הוכרחו ליקח ברבית לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות בכללם, זה של ר׳ יוסי בנאה זיע״א״, חתום ראשון. מכאן הוכחה, כי היה ממנהיגי הצבור שם בעת ההיא.

פרשת הנס הובאה במגלה, המיוחדת למשפחת אלישר, והנקראת נם נגלת פרס השניה. הפורים חל ביום ב׳ ניסן. מגילה זו שתחילה היתה כתובה על ניר, העתיקה הרב יש׳׳א על קלף ואח׳׳כ הדפיסה בראש ספרו ״איש אמונים״. היא עשויה בתים וחרוזים ומיוסדת ע׳׳ס א׳׳ב. בסופה נזכר שם כותבה. המעשה קרה בעיר בצרה בנהרים, שאליה נסע מוהר״י אלישר בשנת תקל׳׳ג – 1773 בשליחות חו״ר חברון, ובהיותו שם עלו הפרסים למלחמה עליה וילכדוה, והיהודים סבלו יסורים רבים ונוראים במשך שנה תמימה. כתוצאה מהתפלות, הצום והמספד שעורר מהר״י אלישר יחד עם בני הקהלה, הצליחו התושבים להדוף את אויביהם מהעיר. הוא הצר ,חשב להכרית עם תמים, והאל בעל הרחמים הפר מחשבת ערומים השקהו נחלי רחמים וישן לו שנת עולמים.״. — בפתח המגלה רשום: מגלת  פרס, וזמנה ב. ניסן. סדר אותה בעל הנס הגאון המקובל האלקי כש״ת יעקב אלישר זצ״ל בשנת תקל״ה, בהיותו שד״ר מעה״ק חברון בעי״ת בצרה. — ואני העבד נכדו אשר שמי כשמו העתקתיה לקרותה בזמנה אני וזרעי וז״ז עד ביאת הגואל צדק בב״א. העתק ממנה נדפס ב״ירושלים״ לרא״ל לונץ כרך ט. ע״י יוסף בר״נ מיוחס, עם. 313 . הובאה גם .במזרח ומערב״ לא. אלמאליח, בתוספת הערות ובאורים, כרך ג׳ עם. 311חיים שאל, לחיד״א שו״ת ח״ב. סי׳ ז. ליוורנו תקנ״ב. תולדות חכמי ירושלים ח״ג עמ. 65 . קריה נאמנה לרש״י פין עמ. 114 . מגלת פרם שזמנה ב. ניסן תקל״ה נדפסה עברית וערבית בבגדד, בשנת תרס״ו.

https://www.ybz.org.il/?CategoryID=747&ArticleID=3558#.XlgqViFvaM8

רבי יעקב אלישר-מאיר בניהו

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

אעירה שחור-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-אַקְרִיב פְּרִי שְׂפָתִי לְבַד-תושיא מס 485 כרך ג'

 

485 – ביתאיין — רצד

תושיא — רצד / בנויה ממשקלים שונים

 

  ע"מ ט-ט הגאים

אַקְרִיב פְּרִי שְׂפָתִי לְבַד / בַּמִּשְׁקָל בַּמִּדָּה בַּד בְּבַד

תַּחַת מִנְחָה, כִּי מִקְדָּשׁ אָבַד / גַּם כִּי עָלַי מְלָאכָה תִּכְבַּד:

 

ע ״מ ז— י הגאים

עַד סוֹף יַמִּי אֲסַפֵּר / מִנִּפְלְאוֹת נִסֵּי אֱלֹהִים חַי

כִּי יִלְאֶה כָּל עֵט סוֹפֵר / לְתָאֵר בִּכְתָב בְּמַהְלַל שִׂיחָי:

 

ע״מ ה־ד / יז הגאים

נֵס שֶׁיְּאֻמַּן / לְלֹא אַלְמָן

נֵס, אֲשֶׁר אִם יְסֻפַּר, אֵין כָּל־שׁוֹמֵעַ וּמַכְחִישׁ יוּכַל לְהַכְחִישֵׁהוּ:

 

וְנֵס נֶאֱמָן / בְּכָל־זְמַן —

יִקְרֶה וְיֵאתֶה, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, שֶׁיַּכִּיר אֵיךְ וּבַמֶּה וְאַיֵּהוּ:

 

ע״מ ד־ג / יב הגאים

גַּם כָּל־כּוֹפֶר / יְסַפֵּר —

יוֹדֶה וְיֵבוֹשׁ, וְיֹאמַר אֱמֶת הָיָה:

 

גַּם כָּל־סוֹפֵר / עַל סֵפֶר —

יִכְתְּבֵם וְיַחְרְטֵם בְּיָד נְטוּיָה:

 

ע״מ ג־ד־ו הגאים

צַר הָיָה / וּשְׁמוֹ הַמָּן / זֶרַע עֲמָלֵק הוּא:

בִּצְדִיָּה / רָעָה טָמַן / עַל עִם־אֵ־ל קָדוֹשׁ הוּא:

 

כנפי שחר

485— על הנסים.

לבד — ללא שותף. בד בבד — חלק כחלק, בבת אחת. כי ילאה — יתעייף. ללא אלמן — לעם לא אלמן. ויאתה — ויבא. ויחרטם — ויחקוק אותם. צר — אויב. בצדיה — בדמיה, במלכודת.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח

אגדיר, 23 בפברואר 1960

דבר וחצי דבר לא יכול היה להפריע לשורת האנשים הנמתחת בשלווה נעימה לאורך החוף השקט והמשתזפת בחומה של שמש מלטפת לאחר יום עבודה מאומץ. אנשי אגדיר אלה חיים את חייהם בנחת ובכבוד ובשוויון, ואין בהם גזענות משום סוג. הכול שווים בעיני הכול. מראה הבריות הנינוחות המתפרקדות על החוף והמפקירות את הגוף לליטופיהן הרכים של הרוח ושל השמש לא בישר דבר וחצי דבר על האסון העתיד לפקוד את העיר. ובכל זאת היו סימני ביכורים. ב־23 בפברואר 1960 בשעה 12:15, שעת צהר׳ היום, זעזעה את התושבים נהמה עמומה כעין רעם רחוק ומתגלגל. באחד הבניינים המודרניים בן תשע הקומות זזה עגלת תה ממקומה. רטט קל אחז בבתיהם, אך עדיין לא בלבם, עדיין לא בחייהם. תחילה חשבו כ׳ אירע פיצוץ לא הרחק מכאן. או אולי הייתה זו משאית כבדה שחצתה את הכביש במהירות וטרפה בדהרתה את דממת הרחובות המתעלפים בחום הצהר״ם. הרעד הורגש במיוחד בשקע השכונות פונטי וטלבורז׳.

בעיר דיברו הכול על "הדבר", אך מביני עניין היו כבר משוכנעים כ׳ מדובר ברעידת אדמה. איש לא זכר מקרה דומה באגדיר, אף על פ׳ שרעידות אדמה רבות ובעצמות שונות פקדו את אלג׳יריה השכנה ואת צפון אפריקה בכלל. לכאורה רעידות אלה לא דווחו מעולם, אך למעשה, כבר ב־1954 דיווח מר דבראך, מנהל המכון לגאופיזיקה של הגלובוס בקזבלנקה, לכנס הססמולוג׳ הבין־לאומ׳ ברומא על עקומת המוקדים בעשרים השנים האחרונות המצביעה על סיכון גבוה בכיוון אלג׳יריה דווקא. ובאמת, ב־21 בפברואר 1960 בשעה 08:13 פקד רעש הרסני את מלוזה באלג׳יריה.

אגדיר, מוצאי שבת 27 בפברואר

כדור הירח מתחיל במילואו. בבתי הכנסת נישאה תפילת "יעלה ויבוא". ערב ראש חודש אדר הלילה. לאחר השקיעה רעם התותחים מודיע על תחילת חודש הרמדאן. מזג האוויר נפלא. באטלס הבינוני השקדייה פורחת ומבשרת את בוא האביב. שבוע טוב.

אגדיר, יום ראשון 28 בפברואר

יָצאו הגדירים אל פלח החוף בן ארבעים הקילומטר בין אגדיר לבין מפרץ ז׳יר, לבלות את יום החופשה החם במיוחד, הגם שאנו בסוף פברואר! בשעה 15:00 לערך תמהו הנופשים למראה הגל החזק אשר שטף את החוף. צחקו והתייבשו עד הערב. כששבו לביתם הוסיפו ליהנות מאווירת החג המיוחדת של ערבי הרמדאן ומילאו את הרחובות כמיטב המסורת.

אגדיר, יום שני 29 בפברואר 11.45

נשמע רעם תת־קרקע׳ וזעזע את יסודותיהם של רוב הבניינים. הפעם לא היה ספק: זו רעידת אדמה. העיר החצויה בוואדיות אשר לאורכם התנשאו רבי הקומות, טולטלה: סדקים נבעו פה ושם, חלונות נשברו פה ושם, טיח וגבס נשרו מן הקירות פה ושם.

בשעה זו בדיוק התקבלו במשרדי המועצה לעבודות ציבוריות האלונים לבדיקת הנזקים של הרעידה ב־23 בחודש. שאלונים אלה חולקו לבוחנים אחדים. גם אם עורר הרעש הקטן עניין רב אצל תושבי אגדיר, לכלל דאגה לא הגיעו; אולי מן הסיבה הפשוטה שעירם לא היוותה מעולם מוקד לרעש של ממש.

ובכל זאת, היו באגדיר כמה אנשים ניצולי רעידת האדמה של אורלאנוויל (Orleanvilles) ב־1954 אשר באו לעיר החדשה ליהנות מן החיים ולשכוח את עברם. למשל, משפחת קולומב הצטרפה לבנם ג׳ורג׳ אשר זה עתה קיבל משרת נוטריון. כשנשאלו, ענו מיד ובשלווה גמורה כ׳ התופעה ידועה להם מעברם הקרוב; רעש קטן, ובחלוף כשבוע עוד אחד קטן, וכעבור שבוע נוסף – "הבום" הגדול. בני קהילה קטנה של יוצא׳ איטליה, בעלי ניסיון דומה ברעידות אדמה, חשבו כי יש לפנות את העיר או למצער להזהיר את תושביה. בין אנשי אגדיר היו גם יוצאי יוון, שחרף היותם בעיר עשרות שנים זכרו היטב את הרעשים בפלופונם בילדותם. מורה צעירה להיסטוריה ולגאוגרפיה בתיכון אשר בדקה את המבנה הגאולוג׳ של האזור התמלאה דאגה וחלקה את מחשבותיה עם ידידים: עמק הסום שלרגלי האזורים ההרריים עלול לספוג מכה אנושה. אבל באגדיר המשיכו האנשים את חייהם. הערב התנהל בנועם באוויר החמים. במסעדת "הקזינו״ על החוף, אשר נבנתה ארבעים שנה קודם לכן בתקופת החלוצים וכונתה "הסירנה", היו עסוקים בהכנת הסעודה האחרונה לפני סגירת המקום. כדי להרחיב את המבנים על החוף לרווחתם של המתרחצים הוחלט להחריב את הצריף הישן, ולמחרת היום, ב־1 במרס, עמד פטיש ההרס להכות. וכך, בשעותיה האחרונות של "הקזינו" סעדו בה את לבם רבים מן התושבים סעודת פרדה חגיגית. מועדון הרוכבים ערך בה את מסיבת הסיום שלו. הקונסול הצרפתי במרוקו, מר ז׳וד׳, ורעייתו נענו להזמנת חברים והתארחו בעיר. התושבים נטו ללון באותו לילה בהשקט ובבטחה, גם אלה אשר הראו סימני דאגה. כולם, חוץ משתי משפחות יווניות, משפחות ג׳ורג׳אלדס, אשר העדיפו ללון באחוזתן בעמק הסום. שתי משפחות אחרות באותו עמק התאספו לחגיגת יום הולדת נדיר של אחד מהם, יליד 29 בפברואר. אימהות רבות איחרו לעלות על משכבן. חן היו עסוקות בתיקון האחרון לתחפושות שילדיהן ילבשו למחרת היום בגני הילדים. הלוא ערב mardi gras היום (חג נוצר׳ שמתחפשים בו).

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 88

 

Agadir-Joseph Dadia

Agadir-Joseph Dadia

Les vrais hommes de progrès sont ceux qui ont pour point de départ un profond respect du passé.

Ernest Renan

La vie est une succession de cycles …Et de temps en temps, on revient à la case départ. Patrick Modiano 

AVANT-PROPOS

Tous les récits du monde ne suffiront pas à raconter mon histoire.

J’évoque peu dans mes textes le souvenir de la famille de maman. Il n’y a aucune explication à ce silence. Le moment viendra. J’écris sous l’inspiration. Seule l’inspiration me guide. Je ne choisis pas mes souvenirs. Ils s’imposent à moi.

Quand je pense à la famille de maman, je revois des hommes et des femmes de qualité, d’un rang social élevé, d’une bonne réputation. Dès ces premières lignes, leurs visages apparaissent devant moi. Ils me regardent tels que je les ai connus. Plusieurs images d’eux se présentent à moi, toutes en même temps.

Ce que l’œil peut capter instantanément, la main de l’homme ne peut le transcrire d’un seul geste.

Ces mages me renvoient à Agadir et aussi à Marrakech. C’était avant octobre 1956, date à laquelle je suis parti en Angleterre.

Je me souviens. Ma famille d’Agadir venait voir maman à Marrakech.

Un jour de juillet, je me rappelle, profitant de la fraîcheur du matin, je révisais tranquillement le chapitre deux des « Lois d’Ethique et de Morale » de Maimonide : « Lorsque ceux qui souffrent de maladies physiques goûtent ce qui est amer, ils disent que c’est doux, et pour ce qui est doux, ils disent que c’est amer … Et ceux qui souffrent de maladies mentales s’écartent de la bonne voie, car leur mal altère leur volonté … ».

Soudain, j’entends des éclats de rires joyeux du côté de l’escalier. Levant les yeux de mon livre, je vois arriver vers moi mes cousins et mes cousines d’Agadir. Je n’en croyais pas mes yeux. Ils sont tous là devant moi. Je saute sur eux, les embrassant et les serrant dans mes bras. Il y a une heure à peine qu’ils sont arrivés d’Agadir à Marrakech. Leur première visite est toujours pour maman. Je leur dis que Lalla, c’est ainsi qu’ils appellent maman, se trouvait à Casablanca chez sa sœur Rahel, et aussi pour voir son frère David. Je ne tardais pas à lire sur leur visage une profonde déception. Ils ne sont à Marrakech, avec mon oncle et ma tante, que pour quarante-huit heures. Les grandes filles avaient des copains à voir au mellah.

Se détache nettement dans ma mémoire ma petite cousine Marie, douce et bonne, et d’une grande candeur. Comme elle était sensible, éveillée et intelligente. Malgré son très jeune âge, elle veillait sur moi quand je passais mes vacances à Agadir. Toujours affectueuse et câline.

Je garde de pieux souvenirs d’elle. Je me souviens, comme si c’était hier. C’était un samedi après-midi.

Elle proposa de me conduire à la plage pour jouer au foot avec mes amis gadiris. Nous empruntons un raccourci par une rue qui descend en pente à l’aplomb de la plage. Beaucoup de voitures circulaient dans les deux sens dans cette rue, d’ordinaire calme. Marie prit fermement ma main et me fit traverser la rue d’un trottoir à l’autre, faisant attention aux voitures qui arrivaient sur nous. Tout au long de notre promenade je l’écoutais me raconter des historiettes avec charme et naïveté, comme un petit frère avec sa sœur qu’elle protège. Je revois encore son regard. Une vision qui revient. Tout cela je le garde en moi comme un précieux et rare trésor qu’aucun pesant d’or ne parviendrait jamais à équivaloir.

Relisant mon texte, je constate des répétitions.

Josué Jéhouda, un grand écrivain juif de Genève, tombé dans l’oubli depuis des années, m’a appris au cours d’une rencontre chez lui qu’il faut garder les répétitions dans la mesure du possible.

Joseph Dadia

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר