מורשת יהדות מרוקו

חיים ירוחם וילנא

בן הרב יעקב וילנא בע״ס ״מאורות נתן״. מגדולי רבני ירושלים. נתמך בה מתוך לחץ ועוני. הכניס עצמו בתור ערב על אביו שהתחיב לישמעאלי אחד בשם חסן ג׳עוני, סך  1137 זהובים לפדיון קהלת האשכנזים בירושלים, ונתוםף לזה רבית על רבית שעלתה לכדי 2200  זהוב. מתוך היותו שרוי בפחד ובדאגה לכסוי החוב הנ״ל, נאלץ לצאת לחו"ל לכלכל שיבתו בלחם צר ומים לחץ, כי לא השיגה ידו גם את זה בעיה״ק ירושלים ת״ו. הרא״ל פרומקין בספרו תח״י, מביא דברי הרב יש״א עליו. — ״ונכדו ידי״נ הגאון הרב יעקב שאול אלישר כתב לי שזקנו החסיד ר' חיים ירוחם קבל בסוף ימיו שליחות חברון, והלך לערי פרס ובעונות לא זכה לשוב לאה״ק כי נטבע בנהר חדקל, ובנו הרב הגדול ר' יעקב וילנא הוא אשר השלים שליחותו בערי פרס ובבצרה.״

חיים הלוי פולאקו

מרבני חברון באמצע המאה הששית לאלף זה. מסופר כי ידע כל תלמוד ירושלמי בעל פה. הרב יש״א מסר עליו לרא״ל פרומקין  שר' חיים נפסד בשנת ת״ר. וברשימת תולדותיו שנדפסה בלוח א״י לשנת תרס״א מזכירו בשם: הרב הגדול סבא דמשפסים ר״מ ור״מ בעיה״ק חברון, כמהר״ר חיים הלוי פולאקו. והלאה: מזה חמש ושבעים שנה ואני הייתי אז בן ס״ו, זוכר שהרב הקדוש המקובל האלקי כמהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון ת״ו, והיה לו קרקע ובתים שם. מעדות זו מתחור, כי הוא אחיו של ר׳ אליעזר ירוחם וילנא אלישר, אבי הרב יש״א ברכה ז״ל. גס בהסכמת הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי לס' בני בנימין, לאביו חורגו של הרב יש״א יזכר הרב ז״ל: … ראב״ד מקודש שקדשוהו שמים, יעקב שאול המכונה בכור אלישר הי״ו זרע קדושים אראלים ותרשישים, כאשר ראיתי כתב יחוסו ומאן גברא רבא קמסהיד עליה הרב הגדול חמופלג בזקנה ר״מ ור״מ דעיה״ק חברון תו' כמהר״ר חיים הלוי זלה״ה ואנא נפשאי הכרתי תתימתו וחותמו״. ר״א ריבלין בס׳ תחיי מעיד, כי ראה תעודה שבה העיד הרב חיים הלוי פולאקו בתורת עדות גו״ש, ביד הרב יעקב שאול אלישר, האומרת שהוא הנהו מגזע היחס בן הרב המופלא יעקב מוילגא, בן הרב ירוחם מוילנא בן

להאשל הגדול ר׳ יעקב וכו', ותתום שם פולאקו. תאריך התעודה הזו הוא מחדש סיון שנת ״כי אנשים אחים אנחנו״ לפ״ג תר״ה. ובמכתב מירושלים שכתבו ר' מנחם מנדל בשנת תקפ״ג והוסיף עליו בשוליו ר׳ נתן נטע בהרב סעדיה, נזכר שמו של ר׳ חיים זה מתוך דאגה וחרדה:… ולמען השם לכתב אלינו תמיד הכל בפרטות ע״י הטאטאר ההולך מסטאמבול לעכו, או אם יודע לו דרך אחרת לשלוח לידינו לפה לירושלים יעשה זאת, ורק יזהר וישמר, לבל תגע בהם — חינו בכתבים — יד ר״ח אלישר…

חיים משה אלישר

מכונה חמ״א. בנו בכורו של הרה״ג יעקב שאול אלישר. נולד בירושלים ביום ג׳ שבט תד״ה ונפטר בה ביום ד. שבט תרפ״ד. עודו בגיל רך ראו בו הוריו סימנים של חריצות, כשרון ושקידה. את חגוכו קבל בחדרים ובישיבות. אח״כ שמע לקח מפי הרה״ג הדאב״ד יוסף נםים בודלא ז״ל, וכן מאביו הרה״ג יש״א ברכה ז״ל. בין חבריו נמנו הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב יצחק מולכו ואחדים. בהיותו בן י״ד שגה גשא לאשת את בת הרה״ג רפאל מאיד פאניזייל, ראש״ל בירושלים בעת ההיא. מתוך שאיפה להתפרנס מיגיע כפיו התל מתעסק בימי צעירותו במסתר׳ אך קבע עתים לתורה, ועד מהרה התפרסם כאחד מטובי הלמדנים בעיה״ק. בשנת

תרנ״ג עלה אביו על כסא הרבנות, וימנה אז את בנו ר'  חיים למ״מ במג׳ליס אידרה. הוא מלא את תפקידו בתור בא כח צבור היהודים במוסד הנ״ל בחריצות ובנאמנות, משנת תרנ״ג עד תרם״ו. בין שאד סגולותיו אשד חונן בהן יצוין, כי שלט בשפות המדינה ערבית ותורכית, ועקב היותו מספיק מזון וצידה לצבא התורכי בא״י היה מכובד מאד בעיני גדולי הרשות. בגלל כל הטובות אשר עשה עם תושבי העיר בלי הבדל דת ולאום, כבדתו הממשלה באות כבוד עוםמאניה מדרגה רביעית. הרבה מזמנו הקדיש לצרכי צבור, וישתתף ביסודם ובהנהלתם

של כמה מוסדות חסד, ביניהם שעדי צדק, משגב לדך, ועוד. אחר כבוש הארץ ע״י הבריטים השתדל ועבד לטובת אחוד העדות השונות בירושלים ותוך כדי כך, כהן כשנתים ימים במשרת ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. לזכותו יש לזקוף את יסוד ועד הרבנים המאוחד שהוא היה אחד מנשיאיו, ואשד שם לו למטרה ״לעיין ולפתור בהסכמה הדדית שאלות במילי דשמיא ודמתא הנוגעות לחזוה התורה וכבוד ישראל״, וכעבור זמן מה, את משרד הרבנות לעדת ישראל. בעת ובעונה אחת עמד בראש ועד הרבנים לעדת הספרדים שהתקים כשנה אחת בערך, בין תרע״ט לתר״פ. בין הזמנים הדפיס אחדים מספרי אביו ז״ל בהם, שאל האיש, שו״ת ופסקים

על הטורים, תרם״ו, הכולל גם פני חמ״א, תשובותיו וחידושיו הוא, ובשנת תר״פ הדפיס את חבורו הגדול ״משה האיש״ שהוא שו״ת על כל חלקי השו״ע. מדברי הקדמתו בם, ״שאל האיש ופני חמ״א״ תתבלט אישיותו הצנועה, שהאמת היא נר לרגליה בכל הליכותיה.— וזה ודויו שם: ״מדרך האמת כפי כחי לא נטיתי, ולהתלבש במעטה שאינו שלי מעודי מאסתי, רק מרוחי וראשית אוני לפי מעוט שכלי פעלתי שויתי. מעולם לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ולא להתפאר ולא להתיהר ולא לקנות שם, עשיתי את מה שעשיתי.״ בדרושו אשר נדפס

בראש חלק ב. מספר בני בנימין, תותם שמו במלים אלו: הקול היה מן העפר שועל יוצא מקודש הקדשים, דל ורזה וניבו נבזה, אנא עבדא בדיה קלה הצעיר וכו'. מלבד חבוריו הנ״ל, השאיר הרב אחריו קונטרסים אחדים בכ״י.

צ י ו נ ו : וי לארעא דישראל דחסרא נברא רבא, זה האיש אדוני הארץ מגזע היחס ורם המע ל ה

נהנה מיגיעו וישנא ע ו ל ת מפ ורסם בדורו לש״ט ולתהלה, ברח משררה ועסק בתורה השיב לשואליו

ההלכה ברורה ספריו המלאים רוח חכמה משה האיש, שאל האיש ופני חמ״א יזכירו א ת שמו לתפארת

הרה״ג הראש״ל חיים משה אלישר נדכה ביסור' וכל מכאובים, ויצתה נפשו בטהרה  ביום ד. שבט

תרפ"ד ליצירה ת נ צ ב ״ ה

יוסף ב"ר אברהם אלישר

מן הראשונים מבני משפחה דמה זו. הוציא לאור ס , ״גגיד ומצות״ להרב המקובל יעקב חיים צמח ז״ל הרופא. היה באמשטרדם בשנת תע״ב, כנראה בשליחות הכוללות, ואגב  אורחא הדפיס שם את הספר הנ״ל וחתם בהקדמתו ״תושב עיה״ק ירושלים״.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה

את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.

מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198

נמל יפו

נמל יפו הוא אחד העתיקים בעולם. הוא שימש את תושבי ארץ ישראל והכובשים השונים שצבאותיהם חנו בארץ במהלך אלפי שנים. אחת העדויות הראשונות על נמל יפו היא של תחותמס ה-3, מלך מצרים, שכבש את יפו וארץ ישראל בשנת 1488 לפני הספירה. עדות ידועה לנו יותר מופיעה בתנ״ך, בספר יונה פרק א׳: ״ וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה…״

במשך דורות היה נמל יפו הנמל המרכזי של הארץ ותפקד כ״שער ירושלים״. כמעט כל העולים היהודים ועולי הרגל שביקשו להגיע למקומות הקדושים, בעיקר ירושלים, נכנסו לארץ דרך נמל יפו. מעטים הגיעו דרך נמלים אחרים – חיפה, עכו ועזה, והיו שהגיעו לארץ דרך ביירות.

הבעיה הגדולה של נמל יפו הייתה, במשך כל השנים, שלמעשה לא היה זה נמל כלל. היו בו אומנם מתקני מכס, קבלת קהל ואחסון סחורות על החוף, אולם הספינות לא יכלו להיכנס לנמל כמו בנמלים מתוקנים, אלא נאלצו לעגון בלב ים, במרחק כמה מאות מטרים ממתקני הנמל, וסירות נשלחו אליהן כדי להוריד נוסעים ולפרוק משאות. כך היה גם בעת ההפלגה. ואם לא די בכך, סלעים ושוניות שבלטו בים שמול יפו היוו סכנה גדולה, הן לאוניות הנוסעים והמשא והן לסירות של ספני יפו, שהורידו והעלו נוסעים ומטענים מהאוניות ואליהן. כמעט כל הפלגה, בוודאי במזג אוויר סוער, הייתה כרוכה בסכנה.

הורדת הנוסעים לסירות, שבוצעה על ידי מפעילי סירות ערבים (״בחרג׳ים״ – מלשון בחר, ים בערבית), לרוב בעלי גוף, משופמים ומפחידים, הייתה לא אחת טראומטית. דיווחים המספרים על הסכנות בירידה בחוף יפו חזרו על עצמם בזיכרונות עולי רגל נוצרים ועולים יהודים. בדיווח עיתונאי משנות ה־70 של המאה ה-19, התקופה שבה כבר התגוררה משפחת מויאל ביפו, נכתב: ״חוף יפו הוא רע, כי אין בו מסתור ומחסה להאוניות והחוף פרוץ לכל עבריו. האוניות תעמודנה הרחק מאד מאד מהיבשה, כי תוכלנה לברוח אם יתנשא רוח לנפצם ככלי חרס על הסלעים״."

עולה חדש יהודי, ששמו כהנוב, סיפר על הרפתקאותיו בשנת 1877: ״בעלי הסירות התחילו מטילים את חפצינו לתוך הסירות. הים סער מאוד ואי אפשר היה לשלשל את כבל האונייה. לפיכך הושיבו את הנוסעים אחד אחד מעל למעקה האונייה, וערבי אוחזו לבל יחליק. ובעלות הסירה בגל עד לגובה, תפסו המלחים הערבים אשר בסירה את האיש והורידוהו לתחתית הסירה, שהייתה יורדת בינתיים בגל. ונדמה היה לו, למודד האומלל, שהוא יורד תהומות ושם תהיה קבורתו. מרוב סבל ובהלה לא ידענו נפשנו עד שבאנו אל המנוחה (אוי לאותה מנוחה!) באכסניה ביפו…״

אפילו בתחילת המאה ה-20 עדיין הייתה אוחזת חרדה את היורדים בחוף יפו. דוד גרין בן ה־20 חשש ב-1906 בעיקר מסלעי החוף, שהסירות תמרנו ביניהם: ״הים ביפו סוער תמיד כי הוא מלא סלעים גדולים ונוראים… נדמה שבכל רגע הסירה מתהפכת…״ אותו דוד גרין שינה את שם משפחתו לאחר שנים אחדות לבן־גוריון.

הסערות בים והסלעים בחוף גרמו לא אחת לאסונות: ספינות בים הסמוך ליפו וסירות, שהוליכו נוסעים מהחוף ואליו – התנפצו וטבעו. בדיווח משנת 1863 נמסר כי אוניית קיטור אוסטרית הגיעה לחוף יפו, וקברניטה עם כמה מלחים ירד לחוף כדי לאסוף משלוח דואר. בדרכו חזרה נקלעו לסערה. הסירה שבה הפליגו התהפכה ונוסעיה ״נפלו בתחתית הים״, בהתאם למסופר. אנשי הים של יפו חשו לעזרתם ״וימהרו אל המקום אשר בו החיים והמוות נלחמים״. הם הצילו את רב החובל, אך המלחים ״הובלו לחצר מוות״, כלומר טבעו. שמואל אביצור, בספרו ״נמל יפו״ (1972), כתב כי רק בתקופה מאוחרת מאוד, בשנת 1935, שופרו תנאי הירידה בנמל. עד אז, ״הנוסע שבא ליפו נאלץ היה לרדת בסולם האונייה לסירה, לחוש בטלטולים שמזכים אותה ואת נוסעיה גלי הים, לספוג ממי הים שהתיזו עליו משוטי הספנים או הגלים שהתנפצו אל דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות ולהרהר על מה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן״.

במהלך המאה ה-19 הועלו מדי פעם תוכניות לשיפור הנגישות לנמל. הדבר החל בתקופת השלטון המצרי בארץ בכלל וביפו בפרט (1840-1831). במשך תשע שנים אלה החזיקה מצרים של מוחמד עלי את ארץ ישראל, שאותה כבשה מידי הטורקים, והקשר איתה היה דרך נמל יפו(עכו הייתה הרוסה ברובה בעת ההיא). המצרים הזרימו לארץ רבבות חיילים, נשק ותחמושת ויפו מלאה פעילות.

בתקופה זו פקדו את הארץ כ-15 אלף צליינים, גידול משמעותי לעומת התקופה הקודמת, העות׳מאנית. השלטון המצרי מצא לנכון לבנות קרנטינה ביפו. ב-1840 חזרה יפו ונתפסה על ידי העות׳מאנים, שהסתייעו במעצמות אירופה. נמל יפו הוחזר אל הסדרים הישנים.

בימי השלטון המצרי, ולאחר מכן משחזרו העות׳מאנים, הועלו תכניות לשיפור פניו של נמל יפו. אחד מחוקרי ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, קפטיין ויליאם פרנסים לינץ׳ האמריקני, נתבקש בהגיעו ליפו ב-1849, לחוות דעה על הקמת ״נמל פנימי״ בעיר, שיחסוך את תלאות ההפלגה בסירות מן האוניות ואליהן. הוא נחשף ל״תכנית גרנדיוזית״, לפיה תיהפך ה״באסה״, הביצה הגדולה שממזרח ליפו דאז(בימינו שטח אצטדיון בלומפילד) למעגן פנימי, שיהיה מחובר לים בתעלה באורך של כ-750 מ׳.

לינץ׳ כתב כי כשהגיע ליפו, לאחר סיום מסע המחקר שלו לאורך הירדן ובים המלח, החליטו פרנסי העיר להיוועץ בו, שכן לא לעיתים קרובות הזדמן לעיר החוף הנידחת קצין־צי המתמחה במחקר ימי. הוא בדק את התכנית הנוגעת ל״באסה״ ונתן לה את אישורו. לינץ' קבע כי מבחינה טכנית ניתן לבצעה, וכי המבצע לא יחייב השקעות גדולות מדי. הערכתו הייתה כי בסכום של 20 אלף לירות שטרלינג (100 אלף דולר), אפשר להשלים את המלאכה. אם מביאים בחשבון – כך כתב – כי מדי שנה גובים שלטונות הנמל מכס בגובה של 10 אלפים ליש״ט, הרי שהפניית תקבולי המכס של שנתיים בלבד לפרויקט – תפתור את כל בעיות המימון. ועם זאת, הוא הניח שהתוכנית טובה לספינות שהקיבולת שלהן היא עד 160 טון.

בחוף ימה של יפו, מול הנמל, הופיעו לא אחת אוניות מלחמה להפגנת כוח. אוניית מלחמה מארצות הברית הופיעה לאחר רצח משפחת מתיישבים אמריקנים במושבה הסמוכה ליפו, והקונסול של ארצות הברית קיבל הבטחה להגנת נתיניו ביפו(1858). גם רוסיה שלחה אוניית מלחמה כאשר גבר מספר הצליינים הרוסים שהגיעו לעיר, שעלה על עשרת אלפים לשנה. הקונסול הרוסי, הברון יוסטינוב, קיבל הבטחה להגנה על עולי הרגל בדרכם לירושלים וספינת מלחמה מול חוף יפו, שלעיתים ירתה פגז או שניים מתותחיה לעבר האופק, עשתה בשבילו את העבודה.

נמל יפו היה גם מרכז היבוא לארץ ישראל והיצוא ממנה. מהארץ נשלחה בעיקר תוצרת חקלאית (ירקות, אבטיחים ויותר ויותר פירות הדר) והיבוא היה של חומרי גלם לתעשייה הזעירה שהייתה אז, וסחורות מוגמרות. לפי דיווח של יעקוב אסעד חאייט, סגן הקונסול הבריטי ביפו, ב-1862 יוצאו מנמל יפו, בין השאר, 2,098 טון של שמן זית, 125 טון סבון, 25 טון ירקות, 4.5 טון אבטיחים, 8 מיליון תפוזים ו-3,000 מחצלות. ערך היצוא באותה שנה הגיע ל-172.000 ליש״ט – סכום גבוה מאוד.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'-20

תקופה ג׳

הרב שאול ישועה אביטבול (ת״ע—תק״ע— 1810—1710)

מצב החינוך

בתקופה זו הלך החינוך והתפתה, עד כדי כך, שלא היה בית כנסת בעיר שלא שוכנו בו חדרים ללימודים, ובכל מקום שאדם עבר בשכונת היהודים, שמע קול תינוקות של בית רבן הבוקע ועולה דרך פתחיהם וחלונותיהם של בתי הכנסת.

הישיבה היתה מרכז התורה לאלה שרצו לעשות תורתם אומנותם. שם למדו אברכים מצויינים שגמרו את חוק לימודיהם בחדרים בהתמדה ובשקידה רבה, ואף הפנו שאלות בד׳ חלקי השו״ע לרבנים אחרים המפורסמים בערים אחרות.

הרב שאול ישועה אביטבול תצ״ט—תקס״ט (1739—1808), רבה של הקהלה, אשר שמע חכמתו ויראת חטאו יצא למרחקים סמך את ידו על כמה אברכים ומינה אותם לרבנים ולדיינים לפסוק הלכה ולהורות משפט. ביניהם גם תלמידו הרב שלמה אביטבול שהיה לפני כן מלמד תינוקות

להלן התעודה המתייחסת לנושא המדובר:

תעודה מספר 19

בה"ו

אבי אבי רכב ישראל ממנו יתד ממנו פנה, דיינא ונחית לעומקא דדינא, גלי עמיקתא ומסתרתא. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. אבן הראשה, אב החכמה ומקור היראה, ומעין הקדושה…הרב הגדול מורינו ורבינו הח׳ הש׳ הדו״מ והכולל כמוהר״ר משיח׳ נר״ו יאיר ויזהיר אכי״ר.

מחוינא קידה קמיה דמרן בפשוט ידים ורגלים ועייפנא ושדרנא ניהליה אלומות שלומות וכל דסמיך אפתורא דמלכא משולחן גבוה  קא זכו יהא להון שלמא רבא… וחיי וצבא וחולקא טבא אכי״ר, שתי אותותי אלה בלכתם ילכו  תסובינה תבואינה בהיכל מלך  לשאול קמיה דמרן בדין שמעון שהיה נושה בלוי סך מה ובא ליפרע מנכסיו שלא בפני לוי שהיה במקום אחר רחוק מכדי שילך השליח ויחזור תוך ל׳ יום ושטרו מקויים בידו וכתוב בו נאמנות עליו ועב״ך[ועל באי כוחו] כשע״ך[כשני עדים כשרים] וכתב מרן בחומ״ש סי׳ קו׳ דכי האי גוונא גובה שלא בפניו בלא שבועה יעו״ש, ומצאתי כתוב בחדושים שכתב הח' הש׳ כמוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל וז״ל נהגו רבותינו שבפאס יע״א במלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה שמשביעין אותו בנק״ח[בנקיטת חפץ] אפי׳ יש נאמנות בשטרו כי הנאמנות אינה אלא לגבי פירעון דלא מצי למימר פרעתי אבל יוכל לומר מחלת לי השטר וכיון דמצי טעין מחלת לי אנן טענינן ליה כיון דליתיה קמן וכר עכ״ל ושמעתי אומרים שמוהר״ר יעב׳יץ זלה״ה היה אומר שאין לסמוך על כל החידושין שכתב מוהר״ר שמואל אבן דאנאן ז״ל כי לא נתפשטו המנהגים ההם כלל, יוריני מורה צדק וינחני באורח מישור הלכה למעשה, אם צריך המלוה שבועה על שטרו שלא מחל ולא נפרע אף שיש בו נאמנות בפרטיה, או אינו צריך שבועה כלל וכמו שפסק מרן בשלחנו הטהור״.

ומפיל אני עבדך תחנתי ובקשתי לפני משי״ח שיקיים לי אדוני הדבר שהבטחתני לסמוך  את ידך על עבדך להתברך מפי המלך הקדוש׳ ולא יחסר לי כל טוב לעולם וכמו שסמך כת״ר ידו עלי ג״כ בענין הלכות שחיטה וטריפות שסדרתי ההלכות בכלל ופרט לפני משיח׳ וכתב לי משיח׳ הקבלה בכתב יד הקודש עלי אף שהייתי שוחט כבר כמו ג׳ שנים והנה היא כמוסה אצלי חתומה באוצרותי ומאותה שעה לא הסר לי כל טוב ותהלות לאל יתברך שמעולם לא יצאת שום תקלה ע״י כי הנה בשמים עדי וסהדי במרומים  והכל גלוי וידוע לפגי כת״ר, וכ״ש שבשעה שהעמיסו עלי הקהל יש״ץ לשרת בקדש אמרתי להם בתנאי וע״מ אם יסכים משיח׳ ע׳׳י מה טוב ואם לאו אני פטור ומותר והנה צדתי לכהר״א אפרייאט שיזכיר משיח׳ ומעולם לא הביא זכרוני לפני משיח׳ לכן אל תשיבני ריקם מלפניך, ויגיע ליד כת״ר ב׳ תרנגולות ושלושים ביצים לשמחת פורים וחצי מדה של זרע קנבוס ואין להאריך כי אם בשלום כת״ר שירבה ויגדל מאת שוכן זבול… נאם עבדך

שלמה אכיטכול

ב״ד.

אחר שראיתי שהחכם השלם הדו״מ כהה״ר שאול ישועה אביטבול נר״ו סמך להחכם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו לדיין בהסכמת בני קהלם ישצ״ו, אף ידי תכון עמו לסומכו יורה יורה  ידין ידין ומהלכות דרך ארץ שקדמה לתורה, אני מזהירו שלא יהיה חולק על רבו ואם יהיה להם פס״ד יהיה נושא ונותן עמו ויחתום עמו בשיטה אחת, וגם לכהה״ר שאול הנז׳ אני מזהירו לקיים מלי דאבות, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך  ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי״ט

עד כאן לשון ההודעה

כמו הרב משה בן חמו בשעתו, פיקח גם הרב שי״ש אביטבול על ענייני החינוך «. על פיו נקבעו כל סדרי הלימוד בחדרים ובישיבה. הוא עמד על משכורתם הדלה של המורים ומלמדי התינוקות, והשתדל בכל כוחו להגדיל את הכנסתם הן על ידי מענקים מיוחדים מדי פעם והן על ידי העלאת משכורתם לפרקים. לא אחת הסתכסך עם פרנסי הקהלה שהתנגדו לדעתו בהגנו על המורים, עד שלבסוף, כאשר ראה שאין ביכולתו עוד לעמוד בפרץ, הוכרח להסתלק מצרכי צבור, כאשר יעידון יגידון דבריו בכתב ידו.

בתקופה זו בעיקר גובשה שיטת הלימוד בכתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו.

שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך, לימוד הקריאה בארבעה שלבים:

שלב א ׳: (תביזארא ?) הילד מתחיל לקרוא את שמות האותיות (חרוף) והתנועות (נקוט).

שלב ב ׳: (תכמים = מחשבה) הילד לומד להגות את האות עם תנועתה: שלב הנקרא, ״אסאקאר(?) סג׳יר ולפביר״.

שלב ג ׳: (זדי = צירוף מלים) הילד לומד לקרוא את האות עם התנועה בהוספת אות אחרת בלי תנועה (או אות שואית) כלומר הברה סגורה.

שלב ד ׳: (מטלוק = לאט) הילד מתחיל לקרוא את המלה בשלמותה או קבוצת מלים. שלב זה נקרא גם ״פרשה דתביזארה״: ו— יא— מר.

שנה שניה: לימוד פרשה (תורה) בשלשה שלבים:

שלב א ׳: (מטלוק) כעין חזרה על מה שלמד בשנה ראשונה. קריאה זו נעשית מתוך ספר פרשה. התלמיד רוכש לו מהירות בקריאה.

שלב ב ׳: (טעם) קריאת הפסוק עם הטעמים (בתחילה את שמו ונגינתו של הטעם ולבסוף כל הפסוק בשלמותו).

שלב ג ׳: תורה עם תרגום בערבית. הילד קורא קבוצת מלים ומתרגמה לערבית 12,

הערת המחבר: זכורה לי האגדה שמספרים משמו של רבי רפאל בירדוגו ז״ל מעיר מקנאס שנסע אל הדרום ובביקורו בכפרים מצא שמלמד תשב״ר היה עם הארץ ושמע שמתרגם בערבית תרגום מוזר את הפסוק או גבן או דק או תבלול בעינו (ויקרא כ״א כ׳) אוו למגבון דקו, אוו בלבל צבעך ודחיהולו פעינו״, (״אם דל הוא, הכהו; או הכנס לו אצבע בעינו״) וזה מה שהביא את הרב בירדוגו לתרגם את כל התנ״ך לערבית; השוה לזה מעשה המלמד תשב״ר בלבוב — ומעשה שהיה כך היה, איש אחד ירא שמים ויודע לשון ושמו כהן. אליו שלחו בשבת את הילדים על מנת שיבחון אותם. בפרשת שמיני תרגם הילד את השם ״השלך״ — דג משוגע. כהן הזמין את המלמד וביניהם התנהל הדו־שיח הבא: ״למה שלך הוא דג משוגע ? המלמד: התרגום אומר — שלינונא, נונא זה דג ״שלי״ בפולנית זה משוגע. כהן: אם דג הוא מה מקומו בין העופות הטמאים י המלמד: ״מכאן ראיה כי משוגע הוא (ראה החסידות אהרן מרקום הוצאת נצח,

תל אביב ענד 35).

מצבו החומרי של המלמד

עברו כמה שנים והגיעו ימים שהקהלה זכתה לקצור את אשר זרעה. תלמידי חכמים רבים רשומים, מהם היו רבנים, דיינים, חזנים, סופרים, מוהלים, שוחטים וכו'. אך כיוון שזכה האחד במשרה צבורית, בפרט אם היתה בעלת ערך, החזיק בה הזוכה והעבירה לבניו אחריו, מדין השררה, אם בכדי להנחיל לזרעו זכר טוב ויחס נכבד או בכדי להמציא לו ממנה פרנסה הגונה, והאיש אשר היתה בידו משרה כזאת בירושה מאביו ומזקנו נהנה ממנה לבדו ולא הרשה לאיש ליהנות אתו גם אם היה לקהילה צורך במישהו אחר בלעדיו. כנוהג בדין ה״שררה״ _.

גם בחינוך היה ראוי לנהוג כן אלו מצאו בו מלמדי התינוקות עסק טוב. אם נמצאו מבין המורים אברכים ותלמידי חכמים, הרי אלה, רובם ככולם, עסקו בחינוך רק באופן ארעי, עד להשגת מקור פרנסה אחר מכובד יותר.

בתקופה זו התעוררו לפעולה המורים שלא הסכימו להשאיר את עצמם ואת מקצוע החינוך בשפל המדרגה. הם ידעו, כמובן, ששפלות זו באה מצד שפרנסתם היתה תלויה תמיד בחסדם של ההורים ופרנסי הקהלה. לכן התכנסו באסיפת מורים ושוחטים והחליטו שלא ללמד כי אם אחרי שיקבלו אנשי הקהלה את דרישותיהם כדלהלן:

שלא יהנו מקופת הצבור משוה פרוטה ומעלה.

ששכר הלימוד יהיה הגון כנהוג בערים הגדולות.

שהתשלום יהיה בהקדם ומדי חדש בחדשו.

שכל המורים יהיו בשותפות אחת בלימוד הנערים.

וזה נוסח ההסכם שעליו חתמו המורים בשנת תקמ״ג(1783) :

גם הרב שי״ש אביטבול הסכים אתם ואישר את החלטותיהם בהסכמה שכתב וחתם להם ³ת וכנראה מאבקם של המורים הוכתר בהצלחה ותנאיהם התקבלו.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-208