ארכיון יומי: 29 בפברואר 2020


אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח

וְהַזּוֹכְרִים אוֹמְרִים
כִּי בָּעֶרֶב הַהוּא
הָיְתָה תַּאֲוָה מְתוּקָה לְשֵׁנָה
בְּעֶרֶב יוֹם שְׁלִישִׁי זֶה הָיָה
הוֹי אִמָּא.

 (מתון שירו של ארז ביטון, ״רעידת אדמה באגדיר״)

טלבורז; הרובע היהודי והמוסלמי, שוקק חיים. השכנים הכפריים הגיעו כבכל לילות הרמדאן לחלוק את הארוחה החגיגית לשבירת הצום עם בני משפחה או חברים. הילדים הקטנים במיטות, אך הבוגרים ממלאים את הרחובות, נפגשים, מדברים, צוחקים. הנשים מתכנסות סביב כוס תה רענן ועוגות הדבש. בקולנוע "סהרה״ הקרנת הסרט הסתיימה, ואחרת עומדת להתחיל. בלילות הרמדאן נהוג להוסיף הצגת לילה לגברים המוסלמיים. המנהל, מר ג׳ורג', יוצא לנשום אוויר בין שתי ההצגות. עוזרו מטפל בגלגול הסרטים. הלילה ענוג. השמים זרועי כוכבים, בהירים במיוחד.

מר ג׳ורג׳ נשען על קיר הגינה באמצע הכיכר. השעה 23:41 בדיוק כאשר הוא מרגיש סחרחורת פתאומית. הוא רואה את בניין הקולנוע ואת זה שלידו מתנדנדים. העיר כולה ניעורה כמו ביד ענקים, והרצפה נכנעת להלוך ושוב חזק ביותר, צפונה ודרומה. נענוע אדיר מטלטל את הבניינים, מעקמם ומשברם. אורות פנטסטיים מאירים את השמים בגוונים אדומים וכחולים וחושפים מראה נורא: עיר שלמה נהרסת. רעש עצום ורב עולה מן האדמה, מעין רכבת ענקים בדהרה מתפרצת, מעין מהלומות תותחים. הרעש כה אדיר עד כי עדים שלמרגלות בניין מתמוטט אינם שומעים כלל את מפולת מאות הטונות של חומרי בניין. המציאות עולה על כל דמיון. והיא אימה חשכה.

נדירים הם העדים אשר יכולים לקבוע בוודאות את משך האירוע: עשר עד 14 שניות. כך מאשר מאוחר יותר המרכז הססמולוג׳. אך ברור כי השבר נעשה בשתי פעימות, והפעימה השנייה, שהחלה בשנייה העשירית, היא ההרסנית ביותר. ברובע של עבודות המועצה לעבודות ציבוריות, שהראשון נבנה כזכור בשנים 1927-1923 בידי האירופים, האדון והגברת דוהם יושבים לנשום אוויר על מרפסת ביתם. והנה הם רואים את הבניין Brise Marine, הניצב כמה מאות מטרים מהם, נפער לשניים ומתמוטט בענן של אבק. הרעש מגיע מהר מאוד לשיאו ונפסק באותה מהירות שהחל. ההד האחרון של הרעש הגדול מתמוגג באוויר עם הנענוע האחרון של הרצפה.

דממת מוות נושרת על העיר ומסתרגת בעלטה עבה ובענן אבק. לא סערת רוחות ולא הצפת מים ולא הפצצה מעשה ידי אדם יוכלו להשתוות בעצמתן לרעש האדמה הזה. בחושו את זעזוע הרצפה הנשמטת תחת רגליו, אין לו לאדם אלא לפחוד פחד מוות. נוראותו של הרעש גדולה מכל מה שאדם מסוגל לדמות בנפשו. האנרגיה האצורה המשתחררת מן האדמה ומנערת אותה, כמוה כפצצות מימן אחדות. ריח גופרית שולט בכיפה, כמו נפחה האדמה את אשר במעיה ופרקה את מטענה.

השקט לא יישאר עוד זמן רב. לא יחלפו אלא רגעים אחדים של שקט הלום לפני שברבעים הפגועים ביותר, כמו טלבורז', פונטי והעיר החדשה, תתפרצנה זעקות השבר של הנמחצים תחת ההריסות. רק עוד דקות אחדות של שקט המום לפני שבגרון חנוק, בלב פועם, בפחד מוות יצאו מן ההריסות הניצולים – גברים, נשים וטף – בבגדי הלילה שלהם או אף עירומים, כי כך לנו במיטותיהם מפאת החום הכבד. הבתים ננטשים בחטף מחשש התמוטטות נוספת או מאוחרת. הנה עוד דקות אחדות של עלטה לפני שפנסי המכוניות יאירו את הבתים שמהם בוקעות קריאות לעזרה של הקבורים החיים. כך נראית אחרית הימים!

באזור המוכה ביותר בעיר, טלבורז', ילדה קטנה כבת עשר מתעוררת בבהלה. כל גופה הקטן עקוד בצורה משונה. במיוחד שיערה הארוך. היא איננה זזה. בקושי נושמת. אפה כואב. פיה מלא אבנים וחול. עיניה נפערות אל תוך עולמה ההרוס.

כל שהיא רואה הוא חושך וצלמוות. היא שומעת עמומות את קול אביה המונה את שמות אשתו וילדיו אחד לאחד: מסוד׳! לאה! מוניק! רז׳ין! מיזו! היא רוצה לענות, אך גרונה נחנק. היא רוצה לצעוק, אך קולה משתתק. היא כה צמאה. לא, היא איננה חושבת על שום דבר ברור. רק חשה את הזעזועים החוזרים ונשנים המנענעים את האדמה. כל כמה שניות. אולי דקות. בעצם אין לה ידיעה ברורה של זמן. היא נרדמת ומתעוררת לסירוגין.

מה זה? איפה היא? גופה לכוד בין שברי קירות, בין אבנים. אך הנה היא מצליחה להזיז את ידה השמאלית. גם את הימנית היא מרגישה. מה עם הרגליים? אמנם הן מקופלות, אך יש לה תחושת חיים בהן. היא שומעת קולות. ושוב קולו של אבא. הפעם היא אומרת: "אבא, אני צמאה נורא". היא בטוחה כ׳ אבא יגיע מיד ויחלצנה. עד היום היא מחכה.

היא מצליחה לפלס דרך. מעל לראשה חור קטן. אולי תנסה להגדילו. היא שולחת יד מעל לראשה. ועוד יד. כמו תינוק מרחם אמו. הנה, היא בחוץ. בזכות מידותיה הקטנות היא מצליחה להשתחל בין השברים של מה שהיה ביתה וילדותה. שיערה הארוך סתור על פניה. אפה נפוח וכואב. שן אחת נשברה בפיה, והוא מדמם. היא אינה מרגישה את כאביה האחרים.

לילה. אך הנה היא עומדת על הריסות ביתה שנתערמו לערמה דמוית חרוט. היא עומדת עליהן ברגליים יחפות. רק החלק העליון של הפיג׳מה הלבנה מכסה אותה. למטה אנשים שהיא אינה מזהה בבירור קוראים לה לרדת. לאט, לאט. היא מתעכבת עוד מעט קט על המראה הנורא. היא יודעת שהעולם שלה נשבר, והיא עומדת על שבריו.

הנה היא כבר רצה בדילוג על האבנים ומגיעה למטה. זוהי בריחתה מהמולת ילדותה. למטה אוספים אותה ומושיבים אותה עם ילדי שכנים בלתי מזוהים. מה קורה? איש אינו מדבר אתה, מסביר לה. מסביב עמודי חשמל ממוטטים. חוטי חשמל גלויים. היא אינה מנסה לפענח את המציאות המבולבלת המוזרה הזו. חיילים צרפתיים מתרוצצים סביב ערמת ההריסות לאור פנסי מכונית. אחרי כמה זמן יגיע לצדה גם אחיה הפצוע. הוא מושב לצדה. מה יש לו ביד? ומדוע

ראשו קיבל צורת אבטיח משונה? הנה אחותה הגדולה. הביטחון למראה המוכר, הידוע, האהוב מתחיל לשוב אליה. הנה אחותה האהובה, לאה. על כתפיה ז׳קט צבאי. גם רגליה יחפות. כמה זמן חולף עד אשר מעלים אותה, את אחיה ואת אחותה למכונית צבאית לכיוון בית חולים שדה?

בטלבורז׳ אימה ותדהמה! מעטים מאוד הבניינים החפים מפגע. מאות בניינים נהרסו עד היסוד. הרובע אשר שקק חיים לפני כמה שעות קרס והשתנה ללא הכר. סימון הרחובות נעלם. כמה ניצולים יש מבין אלפי תושביו? אלפי נפגעים! נהוג בקרב המוסלמים שלאחר הצום היומי הנשים אינן יוצאות מביתן, ולעומתן הגברים מתרועעים אלה עם אלה בקולנוע או בבתי הקפה ומכינים עצמם לקראת יום המחר. הודות למנהג זה ניצלו גברים מוסלמיים רבים, ואילו הנשים נלכדו בבתיהן ונספו.

הרחוב המרכזי, המכיל חנויות רבות, נהרס כליל. חנות נעליים יחידה עומדת פתוחה לרווחה. כל הזגוגיות שבורות. ניצולים יכולים לקחת לעצמם נעליים. אין למי לשלם.

רוב היהודים התגוררו ברובע זה. עתה כבר אי־אפשר לזהות את רחובותיו. הניצולים עוברים מבית לבית בחיפוש אחר בני משפחה או חברים יהודיים. יצחק אביסרור, בעל חברת האוטובוסים, נכנס לאחד האוטובוסים שברשותו ויוצא לחפש ניצולים יהודיים ומובילם לבית החולים של חיל האוויר והים הצרפתי ולחווה הפרסית שלו שעל דרך  Oued Soussוב־Ait Melloul ולחוות של משפחות יהודיות אחרות. לאיש יש אישור הסעה, ועל כן שוטרים מתלווים אליו. כל הלילה נוסע האיש בין החורבות הלוך ושוב. הוא מעמים גם מתים. ותלמידי הישיבה? מי ידע גורלם?

ההמולה רבה גם בבית החולים הגדירי. כל הצוות הרפואי – רופאים, אחים ואחיות, ביניהן נזירות – ממהר לפנות את 400 המיטות לפני שהבניין קורס. נס גלוי הוא שאף לא אחד מן המאושפזים נפגע.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 91

על אחשורות וושתי.פיוט — סי׳ ני דוד קיים-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט 486 כרך ג'

486— פיוט — סי׳ ני דוד קיים

ע״מ ח־ח הגאים

בשקל לאילו לאילון עאג׳יבו

 

אָשִׁיר בִּזְמִירוֹת וּרְנָנִים / בְּבֵית אֵ־ל שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים / לִפְנֵי יְיָ אֶבְרָכָה:

 

נוֹטֵר כַּרְמוֹ עֵת הוֹפִיעַ / בִּימֵי מֶלֶךְ שֶׁהִרְשִׁיעַ

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַפּוֹשֵׁעַ / בִּלְתִּי רָאוּי לִמְלוּכָה:

 

יָדַע כִּי חֲזָקָה מַמְלַכְתּוֹ / עַל כָּל־מְדִינוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ

כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא רַעְיָתוֹ / מַעְרָכָה מוּל מַעְרָכָה:

 

דָּבְאוֹ בְּעַשְּׂרוֹ מַחְמַדָּיו / רָאָה יָדַע רַב לוֹ יָדָיו

לְכֹל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו / מִשְׁתֶּה עָשָׂה יֵין נְסוּכָה:

 

וּבָעִיר שׁוּשָׁן רַב הַמִּשְׁתֶּה / מִכֹּל־עַם קָהָל יֶאֱתֶה

וְיִשְׂרָאֵל עַם בְּרִיתִי / הִשְׁתַּחֲווּ לַמַּסֵּכָה:

 

דְּרוֹרוֹ הוֹלִיכוּ שׁוֹלָל / לְיִשְׁרַת לֵבָב־עַם אֻמְלָל

כִּי הַמֶּלֶךְ הַמְּהֻלַּל / לְחָלְיוֹ הֶעְלָה אֲרוּכָה:

 

קָרָא לִפְנֵי כָל־הָעֵדָה / עַל וַשְׁתִּי תְּהִי נוֹעָדָה

עֲרֻמָּה כְיוֹם הִוָּלְדָהּ / לְהַרְאוֹת יָפְיָהּ אֵיכָכַה:

 

יִתְעַנֵּג יִשְׂמַח בְּיַעְלָה / עַל הוֹד זָהְרָהּ וְחַשְּׁמַלָהּ

 אַךְ צוּר מַדָּד כְּפַעֲלָהּ / מֵאֲנָה וְלֹא הֲלָכָה:

 

יוֹשְׁבֵי רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת / שָׁאַל, כַּדָּת מָה־לַעֲשׂוֹת ?

וַשְׁתִּי שֶׁפָּרְצָה פְּרָצוֹת / דָּת מָדַי פָּרָס הָפָכָה:

 

מְמוּכָן עָנָה בְּפֶה צַח / מִשְׁפָּטָהּ הֶרֶג וָרֶצַח

כִּי הִכְלִימַתּוּ לָנֶצַח / לִפְנֵי רַבֵּי הַמְּלוּכָה:

 

כנפי שחר

—על אחשורות וושתי.

נוטר כרמו — שומר כרמו, הוא הקב״ה ששומר את ישראל. הופיע — התגלה. בת מלך —ושתי. דבאו — שפע של עושר. יאתה — יבא. דרורו — חופשיותו וחירותו. שולל — ערום מדעת, מוטעה. ארוכה — רפואה. ביעלה — כנוי ליופי. וחשמלה — ברק ויופי. צור— הקב״ה. מדד בפעלה — שילם לה כגמולה. מאנה — סירבה. ממוכן — המן. רבי המלוכה — גדולי המלכות.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שלום בר־אשר

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר

א. מסגרת הדיון

אוכלוסייתה היהודית של קזבלנקה, שנועדה מראשית השלטון הצרפתי בשנת 1912 להיות חלק מן המטרופולין החדש, היתה גם צעירה ביותר, ובפרט האוכלוסין שהיגרו לשם מדרום־מרוקו. אנדרה אדם, שכתב ספר מקיף על קזבלנקה, ובכלל זה פרק על יהודיה, קבע שמבחינת התפתחותם היו היהודים קרובים לתושבים המוסלמים יותר משהיו קרובים לתושבים האירופאים. מיעוט האפשרויות הכלכליות אפיין את שתי החברות, אבל בניגוד למוסלמים, שעברו מחקלאות לתעסוקה עירונית, לא היתה הגירתם של היהודים הרוכלים ובעלי המלאכה הקטנים כרוכה בהבדל של ממש; ואך בפני המוכשרים ובני־המזל נפתחו אפשרויות של תעסוקה מתקדמת.

אצל היהודים בקזבלנקה התחזקה הרגשת הביטחון, נוסדו בתי ספר לילדים והוקמו מפעלי עזרה, ובקיצור כל מה שהיה חסר ליהודים שבאו ממקומות שהיו שייכים לעידן אחר של מרוקו הישנה ובפרט ליהודי הרי האטלס. עם זאת לא תלו המהגרים היהודים שבאו משם לקזבלנקה בשנים 1955-1931 תקוות רבות באפשרויות שיש לעיר הגדולה להציע להם, מחמת המציאות הקשה ששררה בה והתחרות שהיתה נוקשה ביותר; שכן קזבלנקה היתה שוק של עבודה בעיקר ליהודים ממעמד הביניים – פקידים, טכנאים, פועלים מקצועיים וכל מי שקנה לו תעודה כלשהי – ואילו רוב המהגרים הוסיפו להיות אנשים קשי יום שהצטופפו עכשיו במלאח החדש של קזבלנקה – במקום במקומות הישנים, פאס ומראכש.

לעומת מעמד הביניים הזה והרוכלים ובעלי המלאכה מזרם המהגרים של שנות השלושים, נבנה והתפתח חוג קטן של סוחרים, סוכנים ומתווכים של חברות אירופיות שהגיעו בגל הראשון של המהגרים מראשית המאה העשרים, עם ייסוד העיר, ורבים מהם היו בני העלית הישנה שהיתה מורכבת בעיקר מיוצאי ספרד.

דוד בן מסעוד דנינו נולד בסוף המאה הי״ט, כנראה באחד הכפרים שמדרום לקזבלנקה. בהיותו בן אחת־עשרה חל במרוקו שינוי של ממש, כשהצרפתים חתמו הסכם עם הסולטן ומרוקו היתה לשטח חסות צרפתי. במשך השנים הבאות לא שרר שקט במרוקו ומפעם בפעם פרצו בה מרידות, שהאחרונה בהן דוכאה רק ב־1934. אין להניח כי גורמים אלו השפיעו ישירות על קהילת קזבלנקה, אבל עובדה היא כי הגירת היהודים אליה התחזקה בשנות השלושים, ובעיר התרכזו כשליש מיהודי מרוקו – יותר משבעים אלף נפש. התמורה בביטחונם שהביאה להגירה לקזבלנקה, היתה אפוא עוד גורם בגידול במספר היהודים בקזבנלקה.

כאן המקום לציין שדוד דנינו היה יהודי מאמין בכל רמ״ח איבריו. הוא היה בקי במקרא ובלשון העברית, היה לו ידע בספרות החכמה והקבלה, והוא נהנה מאוד לעסוק בחישובים מחישובים שונים, בגימטריות ובציטוטים רבים מן המקרא. כמו כן הוא הראה רגישות רבה מאוד לארץ־ישראל וליום הגאולה הקרב, שלו ציפה בכליון עיניים. עם זאת יש לשוב ולהדגיש שהוא לא הגיע אפילו למעמד של תלמיד־חכם מדרגה בינונית יחסית לדורו. אם כן, במה חשיבותו ומה הוא מייצג?

בתחום היצירה הספרותית נראה שהלם המפגש עם המערב לא הצמיח אנשי רוח בעלי שיעור קומה. דוד דנינו, שנמנה עם המהגרים שבאו לקזבלנקה בשנות השלושים השתייך לחוג קטן של משכילים יהודים, דוגמת המשורר דוד אלקאים או אברהם זגורי ואלי מלכה, שהתמקדו בתיאור המעמד המשפטי של יהודי מרוקו.

ב. מודעותו של דנינו לנסיבות הזמן כפי שהיא באה לידי ביטוי בתולדותיו ובאישיותו

את עיקר הגותו ואת עיקר מעורבותו האישית ייחד דנינו למתרחש בקהילתו בקזבלנקה, ובמקצת – לעולם היהודי במרוקו שסביבה. נושא זה יהיה עיקרו של מאמר זה.

המאורעות במרוקו והשפעתו של השלטון הצרפתי באו לידי ביטוי בעקיפין בהגותו של דנינו, אף כי הם הוזכרו בה מפעם בפעם – ובעיקר יחסם של הצרפתים ליהודים. גם המאורעות בעולם היהודי כולו היו קרובים ללבו, ואף להם ניתנה מידה של ביטוי בכתביו.

דוד דנינו היה כנראה מן היחידים בהגות היהודית המתחדשת בלשון העברית בצפון־אפריקה במאה העשרים, ועיקר הגותו התבלטה בשנות השלושים והארבעים של מאה זו. נדגים שניים מרעיונותיו – אחד בענייני פנים ואחד בענייני חוץ.

בדיונו האחד יצא דנינו נגד הפער הכלכלי התהומי שנפער בין עניים ובין עשירים במרוקו, בכלל ובקהילתו בפרט בשנות השלושים. כידוע, זכתה האליטה היהודית בקהילה זו, כמו קהילות רבות בתולדות ישראל בין שתי מלחמות העולם, לשגשוג חומרי שלא היה כמותו במאה הי״ח ובמאה הי״ט. שנבע בין השאר מאווירת השלום העולמי היחסי שהתפשטה כמעט בכל היבשות, ושהתבטאה בפתיחות בין־לאומית בין רוב המעצמות ובפתיחתן של ארצות תבל זו אל זו.

דנינו ביקר את השכבות העשירות – ששיעורן עמד בשנת 1951 על שבעה אחוזים לכל היותר מכלל המשפחות היהודיות בקזבלנקה. אפשר שזו הסיבה היחידה שדנינו, שנהג כמו רבנים מסורתיים אבל גם משכילים בצפון־אפריקה, כתב את הגותו בעברית וכיוון לחוג החכמים שהיה רגיל עוד בחברה המסורתית להתריע על עוולות חברתיות שונות. ומנגד, הוא תרגם את ספריו אם בעצמו אם באמצעות אחרים – לערבית־יהודית, אולי כדי שאת דבריו יקראו גם הדיוטות שלא ידעו לא עברית ולא לשונות אחרות, שבעזרתן יכלו לשאוב ידיעות ממקור אחר, כמו עיתונים בצרפתית.

בהגות אחרת שלו עסק דנינו בקשרי החוץ של הקהילה, וליתר דיוק – התעניין במה שקורה באירופה. כאן נודעה לכתיבתו חשיבות רבה בשנות השלושים של המאה העשרים, כשעל החברה היהודית בגרמניה ובמרכז־אירופה ריחפה סכנת גירוש וכליה עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933. דווקא דוד דנינו שחי בקהילה נחבאת אל הכלים לעומת הקהילות הגדולות במערב אירופה, כמו פריס ולונדון, או קהילות צפון־אמריקה, ובראשן ניו־יורק – פתח את לבו למתרחש מעבר לים למרות המרחק הגאוגרפי. הוא הזהיר את יהודי גרמניה מפני העיוורון שהכה בהם, ועוד ב־1937 ייסר אותם על שלא הרגישו באנטישמיות הגואה באוסטריה, בגרמניה ובצרפת, ולא שעו ל״נביאם״ הרצל ולא פנו לעלות לארץ־ ישראל. כלום דיבר דנינו על דיכוטומיה בתפיסת המאורעות שהיתה נחלת יהודי אירופה במאה העשרים, אבל הורתה ולידתה היתה כבר במאה הי״ט, שהרי יהודי גרמניה לא למדו דבר וחצי דבר מן השטנה ששטפה את אירופה, בעיקר בעקבות האמנציפציה והקונטרה־רבולוציה, ובפרט זו של שנת 1848? הוא כביכול היהודי הנידח במרוקו, שנתפסה בעיני יהודי מערב־אירופה בתור ארץ אקזוטית היטיב לקרוא את הכתובת על הקיר יותר מחכמים ונבונים שביהודי אירופה. לא ברור אילו כתבים של יהודי אירופה קרא דנינו, אבל הוא חשב כנראה שסופם של דברים מעיד על תחילתם מי שלא שעה לקריאתו של הרצל משלם עכשיו את המחיר.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 33

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר