ארכיון יומי: 7 בפברואר 2020


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הכשרה מקצועית. משה קולודני  (משה קול) ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, הגיש הצעה משותפת לסוכנות היהודית ול'וועד למען גולי קפריסין' להכשיר בכפר הנוער, מחנה 65  נערים במקצועות: נגרות, נפחות, חייטות, מסגרות, סנדלרות, תפירה, אריגה, סריגה, בישול, טיפול בילדים ורקמה. ההצעה התבססה על סקר מומחים שביקרו במחנות. ההצעה הייתה אמורה להכשיר מאות מעפילים בוגרים ובני נוער. ההצעה נתנה לגיטימציה ל'עבודת ידיים' שעסקו בה יהודי הגולה במזרח אירופה ובמגרב שלא הייתה שונה בשתי קהילות יהודיות אלה. ההשתתפות בקורסי ההכשרה בקפריסין הייתה לפי השתייכות תנועתית. והתנועות התבקשו לשלוח מועמדים לקורסים בבנאות וחשמלאות, "היות והקורסים מוקדשים למפעלים קונסטרוקטיביים בארץ, אנו ממליצים לכם לשלוח לקורס הראשון חברי קיבוצים".

שירותי בריאות ורווחה. מרפאות במחנות קפריסין טיפלו במגוון בעיות רפואיות, התאמת משקפיים, טיפולי שיניים וטיפול בנשים הרות. במקרים שהצריכו טיפול רפואי מורכב החולים הועברו לבית החולים הצבאי הבריטי  (BMH) בפמגוסטה. עליית חולים קשים ארצה הוקדמה עקב מצבם הרפואי שלא ניתן היה לטפל בו בקפריסין. לפי המאגר אושפזו בבית החולים הצבאי הבריטי 20 מעפילים מוגרבים.

נתוני הג'וינט הראו ש- 277 נשים בחודש החמישי להריונן שהו במחנות הקיץ ו- 209 נשים במחנות החורף. השלטונות הבריטים שסירבו להעלות צעירים וצעירות בגיל גיוס למדינת ישראל שהוקמה לא מכבר לא מנעו עליית נשים הרות. לפי המלצת רופאי הג'וינט נשים בחודש החמישי להריונן קיבלו עדיפות בעלייה לארץ. הסיבה לכך הייתה החשש שתנאי המחנה לא התאימו לשאת הריון בשלב מתקדם כזה. הג'וינט המליץ להעלותן לאחר העלאת מכסת הילדים המיוחדת הראשונה בנובמבר 1947  אך 'עליה וקוץ בה' – – עליית נשים בהריון עשויה הייתה להכביד על מערכת הבריאות של – היישוב בגלל העלויות הכרוכות בכך.

ל- 19 צפון אפריקאים עם בעיות ראייה הותאמו משקפיים. היקף מחלת הטרכומה ]גרענת, ב.ד[ בקרב המעפילים במחנה 55 שרובו היה מאוכלס צפון אפריקאים היה שולי. 83 חולי טרכומה טופלו ו- 65 מהם נרפאו.  דיווחי השליחים הארץ ישראליים על תפוצת מחלת הגרענת בקרב יהודי צפון אפריקה היו, כנראה, מוגזמים, כמו הדיווחים על מחלת הסיפליס ]עגבת, ב.ד[. כל העולים ארצה מקפריסין נבדקו בידי רופא שאישר את תקינות בריאותם, זאת כדי לאפשר להם לקבל את שירותי קופת החולים. 20 מעפילים מוגרבים קיבלו טיפולי שיניים. ברשימות הביטוח הרפואי של קופת חולים היו 3,250 שמות של מבוטחים ומתי מעט היו בעלי שמות צפון אפריקאים. בכל הקשור לשירותי רווחה דווח על שני מקרים שהוזמנו ללשכה הסוציאלית של הג'וינט סעאדה – סימון  וביטון ג'אק מעפיל צפון אפריקאי מהספינה 'נחשון/קסטל'.

השתייכות פוליטית של מעפילים במחנות קפריסין. אחד הנתונים שצוין ברשימות המעפילים שעלו מקפריסין לפלשתינה א"י ומשהוקמה המדינה גם לישראל היה השתייכותו הפוליטית של המעפיל. – נתון זה היה משמעותי עבור התנועות הפוליטיות מפני שהיה מדד למעורבותם וכוחם הפוליטי במחנות. אפילו בכפר הנוער, מחנה ,65  נרשמו ילדים לפי תנועות. גם יתומים נרשמו בתנועות הפוליטיות, 'דרור', 'השוה"צ', 'בני עקיבא', 'גורדוניה', 'בית"ר', 'אגודת ישראל' ו'הבונים'. התנועה הגדולה ביותר בקרב מעפילי צפון אפריקה מחוף אלג'יר הייתה 'הפוהמ"ז' עם 139 חברים, אחריה אגו"י עם 66 חברים. למפא"י הצטרפו 44 מעפילים.

ההשתייכות הפוליטית של המעפילים נקבעה כבר במחנות המעבר באירופה. מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' ו'מולדת' זוהו פוליטית עם עלייתם לספינות שהפליגו לפלשתינה א"י. –  כול מפלגה פעלה לקדם את מטרותיה בקרב אוכלוסיית המעפילים. והתחרות בין התנועות הפוליטיות על כול מעפיל בין אם יוצא אירופה ובין אם יוצא צפון אפריקה החלה במחנות המעבר באלג'יר ובצרפת לפני הגירוש לקפריסין. היו צפון אפריקאים שהעפילו במסגרת 'ברית חלוצים דתיים' )'בח"ד'(.אלפרד ללוש, השליח, לאלג'יר כתב לחבריו בקיבוץ המאוחד שיש תחרות על לבם של בני הנוער באלג'יריה בין 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר' ו'דרור'  תולדה מהמודל המפלגתי שחלחל למגרב מהמערכת המפלגתית בארץ ישראל, בעוד שבצפון אפריקה לא הייתה משמעות מפלגתית לציונות במובן הפוליטי של המושג. הוא הסביר זאת ש- "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה ]…[ תנועה מאורגנת המקיפה את רוב הנוער, הרעיון היה למשוך לשורות התנועה את הנוער גם אם הוא לא מצטרף למועדון. להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך גם לחנך אותו לעלייה".

ההשתייכות לתנועות הייתה כלי באמצעותו 'ניהלו' השליחים את מחנות קפריסין. טופס ההצטרפות לתנועה היה בעברית, שפה שרוב מעפילי שארית הפליטה ויוצאי צפון אפריקה לא שלטו בה. המתפקד היה צריך להכיר את "עקרונות המפלגה ויסודות הארגון והחברות". בנוסף, כול מצטרף היה צריך לשלם 100 מיל א"י 'דמי כניסה' לתנועה. למעפילים הצפון אפריקאים, כנראה, לא היה סכום כזה כדי להצטרף לאחת התנועות הפוליטיות בקפריסין מפני שהם לא הועסקו במחנות.

כשמאגדים את התנועות לפי האידאולוגיות שלהן  . בתנועות הסוציאליסטיות היו יותר מעפילים מנמלי אירופה – 61 חברים ורק 15 חברים מחוף אלג'יר. המצב היה הפוך בתנועות הדתיות עם יתרון למעפילים מחוף אלג'יר – 201 חברים, לעומת 39 חברים מנמלי אירופה. זאת מאחר והמעפילים מחוף אלג'יר רוכזו במחנה 55 ועלו כגוש אחד בעוד שהמעפילים המוגרבים מנמלי אירופה עלו בקבוצות קטנות או יחידים ופוזרו במחנות שונים בקפריסין ואפשר שהושפעו אידאולוגית מחבריהם למחנה.  ריכוז השתייכות מעפילי צפון אפריקה לפי תנועות פוליטיות.

לחלק ממעפילי צפון אפריקה יש לשער הייתה 'זהות פוליטית' טרם עלייתם וגירושם לקפריסין. עם זאת, לא נמצאו הוכחות שמעפילי 'יהודה הלוי' ושיבת ציון' היו רשומים ב'הפוהמ"ז' בארצות מוצאם. 'הזהות הפוליטית' 'הדתית' התבססה על הופעתו החיצונית של המעפיל המוגרבי. יומיים לאחר גירוש 'יהודה הלוי הודיע 'המדור הדתי של מחלקת העלייה לאחד משליחיו ש"בין מעפיליה שגורשו לקפריסין נמצאים עשרות של חברינו יוצאי התנועה בצפון אפריקה". פנייתו למדור הדתי של אליהו וזיפה מזוז, מתנועת 'הפועל המזרחי' מסאפקס, תוניס, שיש "משפחות שונות חברי תנועה באוניה 'שיבת ציון' הגיעו לעת עתה רק לקפריסין". במקביל הופנתה תשומת לבו של מרדכי חיות, שליח 'הפוהמ"ז' בקפריסין, ]…[ "שיטפלו באופן מיוחד באנשים אלה ובעיקר במזוז "שהעפיל עם חבריו מתוניס בספינה 'בן הכט'. כזכור, קבוצה מצפון אפריקה של 70 חברים מ'הפועל המזרחי' ו'הפורשים' בראשותו של הרב משה פרג'ון, העפילה בספינה זו.

מעפילים הצפון אפריקאים זוהו כמסורתיים על ידי תנועת 'הפוהמ"ז', אף שלא עמדו בדרישת הפוהמ"ז לשמירת מצוות. ההודעות של 'הפוהמ"ז לשליחיה בקפריסין נועדו לקדם את האינטרסים של התנועה ולשמר את החלוקה בין המפלגות הארץ ישראליות שפעלו בקפריסין. לעומת זאת ההודעות על העפלת רוויזיוניסטים מסורתיים מצפון אפריקה על ה'בן הכט' אולי נועדו להזהיר את השליחים מפני – פרובוקציות שעשויות להתפתח בגינם במחנות. ההתפלגות לפי תנועות פוליטיות מחזקת את ההשערה שההשתייכות התנועתית הייתה יותר מדומה מאמיתית. אמנם רק 365 ( 14.4% ( מעפילים מתוך 2,525 מעפילים צפון אפריקאים השתייכו לתנועות אך לא ברור אם הרישום בוצע בטופס ההצטרפות או שההזדהות עם התנועות הדתיות הייתה מובנת מאליה. 240 חברים הצטרפו לתנועות הדתיות, 82 הצטרפו לתנועות הסוציאליסטיות ו- 43 חברים הצטרפו לתנועה הרוויזיוניסטית. החשש מעליית רוויזיוניסטים, אם כן, לא היה מוצדק, כפי שדיווחו השליחים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

59 – עונשו של מוכר הכופר

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

  • עונשו של מוכר הכופר

חזן כפרי אחד נכנס לשוק הגויים כדי לקנות רוטל (פחות משליש קילו) של כופר (חינה)*. יום החתונה של בן־החזן קרב ובא, והחזן רצה, שהצעירים והצעירות יצבעו בכופר את ידיהם, רגליהם ושערם ביום גדול זה.

אחרי ששקל לו המוכר את רוטל הכופר, הושיט לו החזן מלוא הופנו כסף, וביקשו לקחת את התמורה המגיעה לו לסוחר תמורת סחורתו, כי לא ידע אה מחירה.

ראה המוכר את בורותו של החזן בעניינים של מחירי הכופר, והוא גמר אומר בליבו להונותו ולקחת ממנו מחיר מפולפל, הגדול פי שלושה מן המחיר המקובל.

שילם החזן את המחיר, כפי שנדרש ממנו, ויצא מן החנות, כשהוא משאיר בה את המוכר, השמח על שהצליח לרמות כסיל יהודי.

בעוד החנווני שקוע בהרהוריו, חדרה לפתע רוח פרצים חזקה לתוך החנות וכיוונה היה דווקא אל השק הגדול, שהיה מונח בפינה, ובו מאות רוטלי כופר. התחילה הרוח להעיף את הכופר, כנוצות ממש. תוך דקות ספורות התרוקן השק הגדול.

נבהל החנווני והתחיל למרוט את שערותיו, לקרוע את בגדיו ולקונן על הפסדו הגדול. נכנסו שכניו, וכאשר שמעו מפיו את סיפורו, יעצו לו:— רוץ מהר וחפש את החזן היהודי, וכאשר תמצא אותו, בקש את סליחתו והחזר לו את הכסף, שלקחת ממנו במרמה.

מיהר החנווני וחיפש בכל השווקים את היהודי החזן עד שמצאו. הוא הושיט לו מלוא חופניים כסף ואמר:— דע לך, כי רימיתיך, ועל כך נענשתי. מבקש אני את סליחתך ומחזיר לך את הכסף, שקיבלתיו ממך במרמה. ענה החזן:— חזור לחנותך. שם תמצא את כל הכופר במקומו. חזר הסוחר לחנותו, והנה הוא רואה כיצד חוזר הכופר למקומו, בנוצות או עלים הנוחתים על האדמה כשוך הסערה.

שמח הסוחר על הנס, התפלל והודה לאלוהים. ומאותו יום והלאה, עד סוף ימיו, לא רימה יותר איש.

הערת המחבר: כופר או חינה הוא פריו של עץ הכופר התרבותי, ממשפחת הכפריים. פרחיו לבנים או צהובים, ובפרחיו צובעים את השערות, הידים והרגלים בחתונות ובשמחות. בכפרי הערבים ובכמה מעדות ישראל קיים עד היום מנהג זה של צביעת החתן והכלה בליל החופה בכופר— סגולה נגד עין הרע ונגד מזיקים. (הערת הרושם).

 60 – הנחש הפיקח בחיות

רושמת שושנה כדורי – מספרת עליזה הרצוג.

  • הנחש הפיקח בחיות

סבתא מרים היתה מרבה לספר על נחשים ופיקחותם. ידעה סבתא לספר על נחש שחורי, שהיה נודד מדי שנה במערה תת־קרקעית ממארוקו לסודן, ומביא מסודן שפע דברי זהב, שבהם נתברכה ארץ זו. את הזהב היה הנחש מביא מתנה לבני המשפחה של סבתא מרים.

פעם נשא נחש זה נחשה ארסית לאשה. הנחשה הטילה את ארסה לתוך כד של חלב, שהיה תלוי בתקרה, כי מנהגם של חנחשים הוא להטיל ארסם מתחת לאבנים ובמקומות אפלים שונים. הנחש השחור הבחין בדבר וקרע את החבל, כדי שהכד ייפול ויישבר. ואכן, הכד נפל ונשבר, ובני המשפחה ניצלו מפגיעתה הרעה של הנחשד, הארסית.

61 – קולמוסו של רבי דויד אלבאז

רושם שלמה קורקוס- מספרת חנה אלבאז

  • קולמוסו של רבי דויד אלבז

בעיר מאראקש, באחד מרחובות המלאח (גיטו) היה חי סופר סת״ם עני, שהיה צדיק בדורו, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע. שמו — רבי דויד אלבז, והוא נצר למשפחת רבנים וסופרים׳ שפרנסתם היתה מדורי דורות על עבודת קודש בלבד — כתיבת מזוזות, תפילין, מגילות וספרי תורה. לפני כתיבת ספר תורה היה רבי דויד אלבז טובל במקווה ומחליף בגדיו ואחרי כן ניגש למלאכת הקודש.

ולרבי דויד אלבז היה קולמוס עשוי קנה־סוף, שאותו קיבל בירושה מאביו, ואביו קיבלו מסבו, וסבו קיבלו במתנה מאחד החכמים של הכולל המערבי, שליח מארץ־ישראל שנזדמן לעיר מאראקש. ולקולמום היה נרתיק־כסף, מעשה ידי אומן. קולמוס זה היה הנכם היקר לו לרבי דויד אלבז מכול. מעולם לא נכתבה בקולמוס זה אף אות זרה חילונית אחת. רק אותיות קודש בלבד.

לפני מותו ציווה רבי דויד אלבז את אשתו לאמור:— כשאמות, ברצוני שתשימי את קולמוסי בידי הימנית, כדי שייקבר הקולמוס יחד אתי.

שנים אחדות לאחר מכן נפל רבי דויד למשכב. בהיותו על ערש דווי קרא קריאת שמע, הושיט את יד ימינו אל אשתו ופתאום פרחה נשמתו. יד ימינו נשארה קפואה ומושטת אל־על. כל מאמצי אנשי חברא קדישא להחזיר את היד למצבה הרגיל עלו בתוהו. ניגש ראש החברה קדישא אל אשתו ושאלה! — האם השאיר הצדיק צוואה כלשהי ?

נזכרה האשה, שהצדיק ציווה לפני מותו לשים את קולמוסו בידו הימנית, כדי שייקבר יהד אתו.

כן עשו; הביאו את הקולמוס ושמוהו ביד ימינו של הנפטר. מיד חזרה היד למקומה.

רבי דויד אלבז ז״ל נקבר יחד עם קולמוסו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965

LE FILS DU ROI ET LA BICHE

II était un roi qui sentait que sa fin approchait. Sept jours avant sa mort, il fit appeler ses trois fils et leur dit:

“Mes fils, bientôt, je quitterai ce monde et à chacun de vous, je laisse un figuier. Lorsque vous verrez que les feuilles de ces arbres se fanent, vous saurez que je suis mort.”

Le roi ordonna de l'enterrer à l’endroit où son cheval blanc s’arrêterait.

Le roi mourut et son cheval blanc alla droit vers une mon­tagne, au pied de laquelle il s’arrêta. Et c’est là que fut enterré le roi.

Le fils aîné monta sur le trône et après un certain temps il fit une excursion et passa près de la montagne où son père était enterré. Il prit congé de ses amis pour se rendre près de la tombe de son père et honorer sa mémoire. A quelques mètres de la tombe, il aperçut une biche et il se mit à courir dans l’espoir de l’attraper, mais la biche était plus rapide que lui et il la suivit jusqu’à ce qu’il arrivât à un puits. Le fils du roi s’assit devant le puits et trois jours et trois nuits durant, il attendait le retour de la biche. Mais ce fut en vain. Comme il avait faim et soif, il se mit en marche et arriva devant la muraille d’une ville sur laquelle quatre-vingt têtes d’hommes étaient fixées. Il demanda à l’un des passants: “Que signifient ces quatre-vingt têtes expo­sées sur la muraille?”

“Dans notre ville”, répondit l’homme, “vit la fille du roi, qui n’a jamais parlé à personne. Lorsqu’on lui adresse la parole, elle ne répond pas. A tous ceux qui ont tenté leur chance avec elle et auxquels elle n’a pas répondu, on a coupé la tête.”

Lorsque le prince eut appris cela, il dit: “Avec moi elle parlera, et je l’épouserai.”

Le prince se rendit chez le roi et lui demanda la permission de parler avec sa fille. Le roi l’avertit que de nombreux hommes avaient déjà tenté leur chance et que tous avaient échoué. “Toi aussi, tu finiras mal”, lui dit le roi.

Mais le prince ne se laissa pas décourager et le roi lui permit finalement d’entrer dans la chambre de la princesse, accompagné de témoins qui diraient si l’homme avait réussi ou non à faire parler la fille du roi.

Le prince entra dans la chambre de la fille du roi et commença à parler. Il parle et parle, mais la jeune fille reste assise, immobile et muette. Sa servante entre et lui apporte à manger. Elle mange, puis d’un coup de pied elle expédie son assiette dans un coin de la chambre.

Lorsque les témoins virent que la fille du roi ne répondait pas, ils s’emparèrent du prince et lui coupèrent la tête.

Dans la capitale on attendait le retour du prince mais il ne revint pas et le figuier qui lui appartenait se dessécha. Les habi­tants comprirent que leur roi était mort et le deuxième monta sur le trône.

Il subit le même sort que l’aîné. Un jour il se promena en dehors de la ville et il vit la biche qui s’échappa. Il arriva lui aussi jusqu’à la princesse, il tenta sa chance, ne réussit point et eut, lui aussi, la tête coupée.

Lorsque dans la capitale, le figuier du deuxième fils fut des­séché, les habitants comprirent que leur roi était mort et le fils cadet monta sur le trône.

Le jeune roi arriva aussi, à l’occasion d’une excursion, devant la tombe de son père; il aperçut, lui aussi, la biche, mais il eut la chance de l’attraper. Il lui dit: ‘"Je ne te laisserai pas partir avant que tu ne me dises qui tu es.” La biche aboya: “Je ne suis pas un animal, mais un esprit.”

Le roi demanda alors à la biche ce qu’il fallait faire pour épou­ser la fille du roi. Elle lui promit de lui dire ce qu’il fallait faire pour obtenir la main de la princesse à condition qu’il lui accorde sa confiance et ne la tue point. Le jeune roi lui promit de la laisser en vie et la biche lui dit: “Mets-toi en route, à la tête d’une grande armée. Va trouver le roi et demande lui de te permettre de parler avec sa fille. Il refusera, mais en fin de compte tu parviendras à t’approcher de la princesse. Ma soeur et moi, nous nous transformerons en pigeons, nous entrerons dans la chambre de la princesse et nous nous cacherons sous son lit. Lorsque la servante apportera, comme d’habitude, le repas, tu prendras l’assiette de sa main et tu mangeras ce qui s’y trouve. Quand tu frapperas sur la table, nous nous transformerons en jeunes gens et nous amènerons des musiciens et des danseurs.”

Le jeune roi remercia la biche et suivit ses conseils. Et tout se passa comme prévu. Après que les pigeons se furent transformés en jeunes gens, le jeune roi leur raconta l’histoire de trois artistes qui étaient venus pour être jugés par lui. L’un avait taillé la silhouette d’un homme dans du bois. Le deuxième l’avait habillé et le troisième lui avait insufflé la vie. Ils demandèrent au jeune roi de décider qui des trois avait droit à la poupée, à la confec­tion de laquelle tous les trois avaient collaboré. Le jeune roi avait accordé la poupée à celui qui l’avait taillée dans du bois.

C’est alors que la princesse se leva et s’écria: “Ton verdict est injuste. C’est celui qui a insufflé la vie à la poupée qui doit en devenir le propriétaire.”

Le jeune roi reconnut que la princesse avait raison. “Mais, dit-il, puisque tu as commencé à parler, tu m’appartiens.”

Le lendemain eut lieu le mariage et le jeune roi prit sa femme avec lui dans son pays où ils vécurent heureux de longues années durant.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 87

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר