ארכיון חודשי: ינואר 2020


פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל-מספר הבתים והחצרות אשר בעי"ת פאס יע"א

פאס וחכמיה

אצאבא לוואסעא

דאר ראובן אנקאב                                                                                            6

דאר סיף מימון    11                                                                                            

דאר בנימין בן סמחון                                                                                         5

6

דאר רבי שמואל אלבאז

8

דאר עוואלי מימון

6

דאר בן דהאן

ד

דאר רבי נחמיה הכהן

4

דאר מסעוד בן יסו

6

דאר רבי עמנואל

13

דאר רבי ידידיה

8

דאר יוסף מרג׳אן

 

 

 

דריבא די באב למללאח

6

דאר רבי שלמה לעלוף

6

דאר תאדלי

7

דאר בן אזבילי

5

דאר מסעוד בן ישראל

1

 

דרב אנוואיל מן זיהת שוק

6

דאר בן כמון

9

דאר שלמה עמור

6

דאר ישראל בן לחזאן

6

דאר משה בן ברירו

5

דאר אסנהאזי

3

דאר רבי יהודה לוי

8

דאר די קדאמהא

21

דאר אסבאגא

13

דאר בן לקונקי

7

דאר בוסטון

6

דאר מבורך

4

־אר בן גריטט

3

דאר בלדאן

4

דאר רבי יעקב לוי

7

דאר בן כסוס

5

דאר בן בטאו

2

דאר מסעודא אברהם

7

דאר מבונו

5

דאר בורוזו

 

4

דאר תזזאמא סגירא

6

דאר חזזאמא לכבירא

7

דאר בן כסוס אוכרא

3

דאר לוטאטי

4

דאר משה הכהן בן לגזאלא

6

דאר רבי ישראל

2

דוירא די לוזהא

2

דאר בן כליפא

2

דאר די קדמהא

2

דאר יודא לכסלאסי

4

דאר עובד

6

דאר ענאן

 

 

 

נוואייל מן זיהת לגזארין

4

דאר ראובן בן סמחון

6

דאר עובד (אוכרא)

3

דאר לעניים

8

דאר מרסא

5

דאר יודא מרג׳אן

4

דאר אליהו בן סמחון

5

דאר שיד דאווד

10

דאר רבי שמואל בן דנאן

5

דאר בן זאזון

5

דאר בלבחר

3

דאר יעקב מלול

4

דאר ינטוב

6

דאר אברהם בוזגאלו

10

דאר בן זראד

5

דאר לכטאט

4

דאר מסעוד טרזמאן

3

דווירא דלמחתב

*

דאר אברהם בן נאיים

5

דאד נמרא

4

דאר רפאל שבת

3

דאר פריזא

 

דאר מנחם נזאר   4

דאר רפאל מלכא 4

דאר אליהו חמו   3

דאר אברהם אמסללם       3

דאר חיים ברוך    2

דאר מימון לחאייפי           2

 

לכדייא

דאר רבי דוד בוטבזל        5

דאר בן למסעאלי 5

דאר בן עאפאר    5

דאר לעמם לוולייא           10

דאר יסו קאבו     9

דאר בלולו          1

דאר בן זעבל       5

דאר בוסחטא      4

דאר בן דויכו       6

דאר לכלב          3

דאר אליהו משה  8

דאר חיים מלכא   3

דאר בן רו״מי      6

דאר רבי נתן       3

דאר בככא          7

דאר סאבון         6

דאר ארודאני      3

דאר לגריסי        5

דאר בן דוכו        4

דאר בוקסאבא     12

דאר בן בא ראובן טוילא 18 דאר סלאל כהן  10

דאר בן נאיים      4

דאר לוטאטי       4

דאן בן חאסון      6

דאר בן לבכור     6

דאר רבי וידאל ז״ל          11

דאר מימון אזולאי            14

האד בן אפלאלו   13

דאר תאניא די נ״ז            13

דאר יסו בככא     3

דאר לובטון        4

דאר רבי שלמה לוי          7

דאר לגארא        14

דאר בן אזולאי סגירא       17

דאר בוסחטא (אוכרא)      7

דאר משד. מלול  6

יאר לבגר           6

דאר דאלייא        8

דאר בן לעמם לפוקייא      10

דאר בן יזאח       6

דאר שלום אצראף           19

למסרייא די נז׳    3

למסרייא די גז׳ די מקבלהא 9

דאר יעקב לוי זדידא         14

דאר עוינאתו       8

דאר די מקאבלהא            8

דאר זנזארי         4

דאר עטר            3

דאר חזוט           7

דאר יחייא גוגו    2

דאר משה אוחנא 4

דאר יסיספאת      5

דאר נז׳ אוכרא    4

דאר מגלוף חמו   2

דאר די קדמהא    3

דאר מימון בן חיים           5

דאר מכלוף גזלאן 7

דאר ימין בן עויזר            5

דאר אברהם די מאחא       2

דאר לבטיווי       4

דאר אטורפיו      1

 

מספר החצרות אשר בעי״ת פאס הנ״ז לעיל סך הכל (בתים) 235 מספר הבתים (חדרים)    1461

לפי חשבון השוה- (ממוצע) ארבע נפשות בכל בית יש בעיר פאס 5844 נפשות אדם מישראל, יוסף ה׳ עליהם בהם אלף פעמים.

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל-מספר הבתים והחצרות אשר בעי"ת פאס יע"א-עמוד 131

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אחד – 1 כינוי סתמי לאיש, מישהו: אנא אחד מן האדוך תלאתא = אני אחד מאותם שלושה

[רכיב בצירופים והוראתו:] מאוחד, שאינו ניתן להפרדה. [כאיש אחד (ראה איש)]

אחדות – 1 אחדות, אחווה:

 1) ידא תכון למחבבא ולאחדות ולכאווא… = אם תהיה אהבה, אחדות ואחווה…

2) באס תכון לאחדות יעני כאווא = כדי שתהיה אחדות, כלומר אחווה

 3) כאיינא ואחד לחברה די כא תחבב באס תעמל לכאווא(אחדות ) מא באיין ליהוד לננצארא = ישנה חברה אחת הרוצה לעשות אחווה (אחדות) בין היהודים לנוצרים .

איחוד, ליכוד:

1) כאנת ענדהום לאחדות פי האדאך לוקת ־ הייתה ביניהם [מילולית: להם] אחדות באותו זמן

2) חית יכונו ישראל באחדות גמורה בינאתהום… ־ כאשר יהיו ישראל באחדות גמורה ביניהם…

איחוד, צירוף. {למצוה דלאחדות (־מצוות צירוף ארבעת המינים לאגודה אחת)}

כינוי לאלוהים מצד תואר ״אחדותו״: יכפר באחדותו יתברן ח״ו = יכפור באחדותו יתברך ח״ו / מ״ב כג, ג. [יחיד ומיוחד בתכלית האחדות]

אחדות אחת – אחדות מלאה:

1) תכון ענדנא אחדות אחת ־ תהיה לנו אחדות אחת [כלומר נהיה מאוחדים]

2) ידא כאנו כאמלין באחדות אחד = [ישראל] אם יהיו כולם באחדות אחת [הם יגנו זה על זה] .

אחוה. (שלום של אהבה ואחוה)

אחר] – אחר. [פעם אחרת]

אחר – אחרי(מילת יחס): האד צער די כא ידוז אחר למיתה הווא… = הצער הזה שעובר [על האדם] אחר המיתה הוא [לטובת האדם].

~ אחר די… – אחרי ש… (מילת קישור): אחר די מאת האדאך לבחור… ־ אחרי שמת אותו בחור…

~ לאחר זמן: יחדאז יעמל פיבאלו באס לאחר זמן ירדלו = [מי שגזל מפי שהיה רעב] צריך לתת דעתו, שלאחר זמן [מה] יחזיר לו [לנגזל; את הגזל] .

~ מאחר די – מפני ש…:

1) מאחר די כאנת ענדהום לאחדות… = מאחר שהייתה להם אחדות [כלומר שהיו מאוחדים]…

2) מאחד די פדאח אוזהו… = מאחד שגילה את פרצופו [האמתי]…

 אחר דרישת שלומכם הטוב – ביטוי המשמש במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב:

 אחר דרישת שלומכם הטוב, זית נעלמכום [־באתי להודיעכם…]

 אחר חצות – צהריים; ראה חצות .

אחר יד – בלי כוונה מיוחדת: נבארכו שם יתברך בזרבא וכלאחר יד ־ [איך איננו מתביישים] לברך את השם יתברך במהירות וכלאחר יד .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 109

Ethymologie : Sbir flbola dikhimssin : – David Bensoussan

 David Bensoussan – Les Éditions Du Lys

L’expression « Sbr Flbola di khemsine !» (littéralement : attrapper l’ampoule de 50) est fort courante dans le langage judéo-marocain et est utilisée dans plusieurs sens, compte non tenu de ce que le verbe « sbr » se conjugue ainsi tant pour une deuxième personne de l’impératif que pour une troisième personne du passé (narratif). Dans le premier cas, la formule est parfois précédée de « Sir » (va) et dans le second, elle est parfois précédée de « Rah » (voilà que). Tout d’abord, à propos de quelqu’un qui s’est fait avoir et se retrouve Gros-Jean comme devant. Cela peut référer à quelqu’un un peu fada, un grand benêt, un grand dadais, une andouille, un paumé, un quelque peu sonné, un quelque peu maboul, un arriéré ou un gars au citron fêlé, l’intonation de la voix déterminant la gradation du qualificatif. En bref, à quelqu’un qui s’est fait rouler et qui l’a eu dans le baba. L’expression est également utilisée comme riposte pour signifier à quelqu’un qu’il fait scier la compagnie et qu’il doit se dém… tout seul : va te faire f… ou va te faire lanlaire ! C’est donc une façon d’envoyer quelqu’un se faire voir ailleurs. En d’autres mots de lui signifier : On s’en tamponne ! Du vent ! Tu peux toujours attendre ! Jamais de la vie ! À mon corps défendant ! Lancée à un accusateur, la réplique peut prendre les sens suivants : Va te trouver un autre coupable ! Va te chercher un autre bouc émissaire ! Tu te prends pour Zorro ou quoi ! Deux autres significations opposées peuvent être rattachées à cette expression. C’est une façon de dire qu’une chose est sans valeur et qu’elle vaut donc des haricots ou que quelqu’un veuille faire prendre des vessies pour des lanternes ou encore qu’un type un peu éteint se prend pour une lumière. Mais elle vient aussi faire allusion à quelque chose d’inaccessible et d’irréaliste : «Tu feras tintin» ou «Va attraper la lune» ou encore «Va me chercher la lune !» À la limite, cela pourrait exprimer à quelqu’un qu’il a ce qu’il mérite voire même démentir l’adage à l’effet que le ridicule ne tue pas. Contrairement à la croyance populaire, il ne s’agit pas d’attraper une ampoule de 50 watts, qui était une puissance nominale des ampoules électriques au Maroc. Non. L’expression provient … d’où donc si ce n’est de notre bonne vieille ville de Souira ! Cela se passait du temps où le cinéma de la ville se trouvait dans la Médina. À l’occasion du film Viva Villa, l’on fit faire des billets de cinéma spéciaux : D’un côté, le billet était une réplique d’un billet de 50 Francs. De l’autre le billet était un billet de cinéma avec l’image d’une ampoule. Cela se passait à la saison des vendanges. Des porteurs s’en venaient avec des couffins pleins de raisins qu’ils destinaient à la fabrique de vin de Boumdiane au Mellah. Les jeunes lurons du Mellah placèrent ça et là quelques billets. Aussitôt que les porteurs déposaient leur couffin par terre pour ramasser les faux billets de 50 francs, les jeunes lascars en profitaient pour piquer des grappes de raisins. C’est ainsi que les porteurs de couffins se retrouvèrent avec une ampoule de 50 et que depuis, l’expression « Sbr Flbola di khemsine!» est devenue une expression courante ! Les Marrakchis qui ne voulaient pas être en reste – j’t’le fais pas dire, mamère ! – ont renchéri en la transformant en « Sbr Flbola dlmia !»

Ethymologie : Sbir flbola dikhimssin : – David Bensoussan

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הרכב המשפחות המוגרביות. 41% ממעפילי צפון אפריקה היו בעלי משפחות. רוב המשפחות ) 60% )העפילו מנמלי אירופה ורק 40% מהן העפילו מחוף אלג'יר. ל- 198 משפחות – 69% – מבין כלל המוגרבים צהיו ילדים לעומת 91 – 31% – זוגות נשואים ללא ילדים. הנתון מעיד, כי עליית צעירים לא נשואים נשמרה במהלך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר, אך לא בין מעפילי 'הבריחה'

בדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית לקפריסין, על מעפילי צפון אפריקה במחנה 55  צוין שהגיעו "פליטים מדרום מרוקו, אלג'יר ותוניס ובעיקר משפחות מאוד פרימיטיביות ומפגרות".  מנגד ניתן לטעון שהשליחים עשו מלאכתם נאמנה וכהלכה. כי מחופי אלג'יר עלו יותר בודדים ומשפחות ללא ילדים בהתאם ל'רוח' התנועה הציונות וערכיה שציפתה שהמעפיל יהיה חלוץ וצעיר, בעל אידאולוגיה ציונית ודובר עברית שעבר הכשרה חלוצית. לפחות בשני הפרמטרים הראשונים עמדו חלק ממעפילי צפון אפריקה. ל- 198 משפחות -) 21% – היו 525 ילדים מכלל המעפילים המוגרבים ובממוצע 2.6 ילדים למשפחה. אפשר להיווכח שעליית משפחות אפיינה בעיקר את המעפילים מנמלי אירופה. דיווח של הג'וינט על התפלגות כלל המשפחות במחנות קפריסין הראה ש- 46% משפחות היו ללא ילדים, 34% משפחות עם ילד אחד, ו- 4% משפחות בנות 5 3 ילדים. הנתונים בטבלה לעיל מראים שבקרב משפחות צפון אפריקאיות היו 31% זוגות ללא ילדים, ל- 28% מהמשפחות היה ילד אחד בלבד ל- 15% משפחות היו שני ילדים, ל- 9% מהמשפחות היו שלושה ילדים ול- 16.6% מבין המשפחות היו בין 4 ל – 10 ילדים.

השוואת ההרכב המשפחתי בקרב מעפילי צפון אפריקה,  העלתה שמחוף אלג'יר העפילו משפחות עם מספר ילדים קטן יותר ממשפחות שהעפילו מנמלי אירופה. לגבי מעפילים מוגרבים ללא שם ספינה או ארץ מוצא מספר הילדים שלהם היה הקטן ביותר. נתון סטטיסטי של הסוכנות היהודית הראה שהרכב כול העולים ארצה באותה תקופה היה: 77.5% משפחות ללא ילדים, ל – 20.7% היה ילד אחד בלבד ו- 1.8% מהמשפחות היו שלושה וארבעה ילדים. כלומר בהשוואה לעלייה הכללית לפלשתינה א"י העלייה מצפון אפריקה הייתה מורכבת ממשפחות אבל בהשוואה לנתונים בקפריסין – הרכב האוכלוסייה דומה.

הסבר אפשרי לשוני בהרכב המשפחתי של המוגרבים שהעפילו מחוף אלג'יר לעומת אלה שהעפילו מנמלי אירופה נעוץ כנראה במיון של המעפילים שהתבצע בכל זאת באלג'יר וניתנה בו עדיפות לצעירים וצעירות. נתונים אלה לא תואמים את דיווח מפקדי ספינות המעפילים והשליחים לקפריסין שיצרו רושם שמעפילי ספינות 'יהודה הלוי ו'שיבת ציון' היו בעיקר משפחות מרובות ילדים שהגיעו מאזורים נידחים בדרום מרוקו ואלג'יר.

אלי מויאל התריע מפני עלייה המונית ולא חלוצית, שתיפול למעמסה על היישוב. הדוח שלו נכתב על מעפילי ספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' ששהו במחנות הקיץ. גם בדוח של חמל רפאל נכתב שמשפחות מדרום אלג'יר ודרום תוניס היו "מטופלות בהרבה ילדים".  בעוד שבזמן הדיווח שהו במחנות החורף בקפריסין עשרות  -ואולי מאות-  מעפילים נוספים מצפון אפריקה בעיקר מנמלי אירופה שלא נכללו, בדיווחיהם. שתי ההעפלות הראשונות הישירות מחופי מאלג'יר של צעירים וצעירות היו בבחינת 'חניכה' של פוטנציאל ההעפלה מצפון אפריקה, לעומת ההרכב המשפחתי שעלה מנמלי אירופה לאחר הפסקת ההעפלה המאורגנת מהמגרב. מעיון בגרף 7 נמצא, כי השליחים במחצית הראשונה של שנת 1947 גייסו להעפלה גם בודדים וגם משפחות. על פי המאגר הדיווחים על העפלת משפחות מרובות ילדים היו מופרזים.

אפשר להניח, שהדוח של מויאל העיד על הכותב יותר מאשר על המעפילים. הוא ראה עצמו כחלוץ, שעלה כבר בשנת 1946 לפלשתינה א"י והגשים חלום. סימוכין לכך ניתן למצוא במסקנות הדוח שלו: "יש מקום לסלקציה זהירה בעליות הבאות ]…[ יש נוער טוב יותר בצפון אפריקה שמנטלית ופיזית מוכנים לעבור למחנות אלו כדי להגיע לפלסטין ]…[ לא מצדיק עלייה זו מצפון אפריקה שברובה התבססה על מטפיזיקה משיחית שהרצון שלה נעלם בהתקלות הראשונה עם קשיים ]…[ העליות האלו צריכות להיות רק של חלוצים. כי עלייה כזו היא קללה ולא ברכה".

יתכן שהתנאי שהעמיד המוסד לעלייה ב' לגייס 650 500 מעפילים אילץ את השליחים והפעילים להקפיד פחות על הדרישה להעפלה של צעירים וצעירות. דיווחו של מויאל מרמז על ביקורת סמויה על שליחי המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ופעילי ההעפלה וההגנה ובראשם אפרים פרידמן ) בן חיים(, נדיה כהן, סאם אביטל, אלי אוחיון וחבריהם שעשו ימים כלילות ברחבי המגרב לעמוד בתנאי המוסד לעלייה ב' לקבלת ספינה כדי להעלותם ארצה, אך להערכתו של מויאל הם לא השכילו לבחור את המיטב מיהדות צפון אפריקה. אולם, עליית צעירים מקבוצות 'בן יהודה' ממרוקו ומטריפולי ומהכשרת 'בח"ד' בדרום צרפת ועליית מתנדבי ומתגייסי חוץ לארץ -גח"ל ומח"ל – הם עדות לאופייה האידאולוגי של עלייה זו. לעומת התיאור הפסימי של מויאל ניצבת עדותו של שמעון צרפתי מעפיל בספינת 'יהודה הלוי':

"כאן לא מדובר ביהודים משארית הפליטה, ניצולי השואה הזקוקים למקלט מדיני או בית לאומי, אלא ביהודים אשר לא סבלו מגרמנים כפי שסבלו יהודים באירופה. יהודים אשר רצונם העז להגשים את חלומותיהם לשוב לארץ, ארץ אבותינו. יהודים שלא התרגשו כלל מסיכונים הכרוכים בשאיפתם לעלייה ובעזיבת רכוש ובית".

ניסיונו של כלב קסטל מלמד שהיה פוטנציאל לעלייה חלוצית מהמגרב, "יודע אני שקיימת ביהדות זאת הגדולה והמוזנחת חבורת חלוצים שאינם נופלים בכלום מכל חלוץ אחר בעולם".  ראוי לציין שיחד עם המעפילים הצפון אפריקאים עלו גם בני נוער ללא הורים והיו מעפילים ב'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שהשאירו את בני זוגם וילדיהם במחנות העלייה באלג'יר.

גיל המעפילים. כאן בולטת העדיפות שנתנו שליחי עלייה ב' להעפלת צעירים מצפון אפריקה. 14% מהם היו בקבוצת ( 1922 1908)  40-26 26% בקבוצת גיל  ( 1929 1923) 25-19 מכלל מעפילי צפון אפריקה. ממוצע הגיל יורד אם מצרפים בנים ובנות מתחת לגיל שמונה עשרה.

לשם המחשה בדוח הסטטיסטי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה )הלמ"ס( אחוז העולים מצפון אפריקה ולוב בגילאי 44 18 היה 50% בין השנים 1951 1948  הגרף מציג נתון של אוכלוסיות מבוגרות שהעפילו מנמלי אירופה כ- 8% מכלל המעפילים הצפון אפריקאים. קבוצת הגיל המבוגרת ביותר הייתה 70 ומעלה  -שבעה מעפילים בלבד-.

כשמצרפים את 160 הצעירים  -8%-  בגיל 18 17 נראה כי 48% ממעפילי צפון אפריקה נשים וגברים היו בגיל גיוס. הממצא תואם את מדיניות המוסד לעלייה ב', באותה תקופה, להעלות צעירים בגיל גיוס. אם כך, כמחצית ממעפילי צפון אפריקה היו צעירים וצעירות שהדיווח של מויאל לא החמיא להם והוגדרו כמי שנאספו מהרחוב.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

להאיר באור החיים לפרשת 'ויגש', וצום י' בטבת ביום ג' הקרוב. לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים, הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים לפרשת 'ויגש', וצום י' בטבת ביום ג' הקרוב.

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספרים במבצע.

טלפון: 0523-240-298 או במייל.

דברי התורה, לע"נ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שעלתה בסערה השמיימה ב- י"ב טבת.

"ויגש אליו יהודה…

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני…

ויאמר יוסף אל אחיו:  אני יוסף, העוד אבי חי" (בר' מד, יח-לד. מה, א-ג).

"ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף,

גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל…

 ונתגלה לו – כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מב, כא).

יוסף הצדיק מתגלה אל אחיו – רק לאחר שהעביר אותם סדנה חינוכית

בתהליך התשובה: וידוי, חרטה, עזיבת החטא.

"תשובת המשקל" – אצל אחי יוסף (רבנו-אוה"ח-הק'. ע"פ רמב"ם).

המפגש המרגש בין יוסף ואחיו בפרשתנו, סוגר מעגל בן שלושה מפגשים רוויים מתחים ותעצומות נפש, שנמשכו שנתיים ימים. במפגש הראשון המתואר בפרשת מקץ, יוסף מאשים את אחיו כמרגלים, ודורש מהם להביא את בנימין, כדי לוודא שאכן הם חזרו בתשובה גמורה, בכך שיפעלו להצלתו.

בפרשתנו, מגלים אנו שאכן הם חזרו בתשובה, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהלותו האחראית והפיקודית של יהודה, שאף מציע את עצמו לשמש כעבד במקום בנימין.

"ויגש אליו יהודה:  המדרש אומר: יהודה ניגש להתווכח עם יוסף, בגלל שהוא ערב את בנימין לאביו – "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו" (בר' מג, ט. תנחומא ויגש סימן ב)). כמו כן, יהודה היה האיש שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד לישמעאלים במקום להצילו, דבר שכנראה ישב לו על המצפון לאורך השנים, לכן הוא מנסה בכל כוחו להציל את בנימין, כדי לתקן את טעותו כלפי יוסף אחיו.

"רבי יהודה אומר: ויגש – הגשה למלחמה – "כי כמוך כפרעה". רבי נחמיההגשה לפיוס – "בי אדוני".

 רבנן –  הגשה לתפילה – "מה נדבר ומה נצטדק" (ש. רבה צג ו).

נראה שאין מחלוקת בין החכמים הנ"ל, והדעות השונות משלימות אחת את רעותה.

בעצם, יהודה הלך בעקבות אביו שהכין את עצמו לתפילה, לדורון {פיוס} ולמלחמה לקראת "המפגש" עם עשיו בתחילת פרשת 'וישלח'.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שיוסף ישב בראש שריו, ואחי יוסף התמקמו במעגל החיצוני. יהודה ניגש ודילג על השרים, והתייצב פנים אל פנים מול יוסף, כדי לדבר אתו מבלי שאיש מן השרים ישמע את הנאמר בניהם. הסיבה לכך, יהודה ידע שבוויכוח הזה אין ליוסף מה לענות, דבר שיגרום לו לבושה, וכתגובה יהודה יתחייב בנפשו על ביזוי המלכות. וכדברי קדשו: "ויגש אליו – פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו, ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו זולת המלך… וזהו אומרו 'בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני', באין שומע זולתך".

יהודה נהג כך, כדי שיוסף לא יתבייש בפני שריו במידה וינוצח בוויכוח. כידוע, אדם המנצח מלך חייב מיתה, דוגמת הסיפור של קטיעא בר שלום שאמרו לו: "ניצחת למלכא, וכל המנצח למלכא חייב מיתה" (עבודה זרה י ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תכניתו של יוסף בלשונו הצחה והקדושה, וכך הוא אומר: "ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל… ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו, ולחטא יחשבוהו" (בר' מב, ז).  

כלומר, מטרת יוסף הייתה להביא את אחיו לחזרה בתשובה גמורה, דבר הבא לידי ביטוי בדברי האחים: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב, כא).

ראובן בכור האחים אשר ניסה להצילו מידם לפני המכירה ולא שמעו לו, אומר כעת: "הלא אמרתי אליכם לאמר: אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (בר' מב, כב).

במפגש השני לאחר ש"מתגלה" הגביע בשק בנימין, יהודה אומר ליוסף: "מה נאמר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני" (בר' מד, טז). מדברי האחים עולה, שתהליך התשובה מבעבע בליבם ובקולם, ובכך הם קיימו הלכה למעשה את שני השלבים הראשונים של תהליך התשובה: וידוי וחרטה.

המהלך המפותל הנ"ל, נרקם במוחו המבריק והגאוני של יוסף המכונה "אברך" – אב בחכמה ורך בשנים כדברי רבי יהודה, וזאת כדי להביא את אחיו לתשובת המשקל כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, תשובה בה החוטא מתנסה באותו מעשה שבו הוא חטא בעבר, וכעת הוא לא חוטא יותר דוגמת אחי יוסף שהפעם לא היו מוכנים להפקיר את בנימין כפי שהפקירו את יוסף 22 שנים קודם לכן. הפעם, הם מוכנים לשמש כעבדים ליוסף, ואף במידת הצורך אף לצאת למלחמה נגדו כדברי המדרש: "ויגש יהודה" – ניגש לפיוס ולמלחמה…", ובכך הם קיימו את השלב השלישי והאחרון בתהליך התשובה שהוא – עזיבת החטא.

בדבריהם, הם חזרו בתשובה גם על האכזריות בה נקטו כלפי יוסף עד שקרעו את כל בגדיו כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשת "וישב", והשליכו אותו ערום לבור: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב' כא').

כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים: "אמר: שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'. גומלי חסדים – דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו… לעשות צדקה וכו'.

כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו" (יבמות עט ע"א).       

"ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי… אני יוסף אחיכם,

כי למחיה שלחני אלוהים" (בר' מה, ד – ה).

י-ו-ס-ף {אותיות} פ-י-ו-ס – יוסף מוסיף לפייס את אחיו, ואף מוחל להם.

"כי ל-מ-ח-י-ה {אותיות} = מ-ח-י-ל-ה.

 רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את איפוקו וצדקותו של יוסף שביקש לדבר עם אחיו בנפרד, כדי שלא יתביישו בפני המצרים, ולכן אומר להם לגשת אליו: "אף על פי כן, חש לאוזניים לכותל, ודיבר באוזניהם", כלשון קודשו.

המדרש (בילקוט שמעוני ויגש) אומר: ה' מייחס ליוסף וליהודה מלכות, בבחינת הכתוב: "כי הנה המלכים נועדו יחדיו – יהודה ויוסף.  "עברו יחדיו – זה נתמלא עברה {כעס על זה}". כלומר, גם בזמן של ויכוח סוער בין יהודה ליוסף, בכל זאת יוסף שמר על איפוק ועל כבוד אחיו שלא יתביישו בפני המצרים, ואף פייס אותם ובכה איתם.

גם יהודה בפרשת תמר, הוכיח את גדלותו בכך שטען, "צדקה ממני".

 מלך אמתי הוא האדם המשליט את שכלו ומוחו על רגשותיו, דבר הבא לידי ביטוי במילה מלך, בניגוד ל-למך.

מ – ל – ך,   = מוח + לב + כבד.  המוח שולט על הרגשות שבלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד.

ל – מ – ך   =  לב  + מוח + כבד.  הלב {רגשות} שולט על ה- מוח {השכל}, וגם על התאוות = הכבד.

יוסף ממשיך לפייס את אחיו בכך שיוכל לפרנס אותם, ובפרט בשנות הרעב במצרים, והכל ע"פ רצון ה' שארגן את העלילה. כמו כן, הוא רומז להם שהוא מוחל להם על המכירה: "ל-מ-ח-י-ה = מ-ח-י-ל-ה.

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו לפעול בישוב הדעת ועל פי תורת השכל הישר, כפי שראינו אצל יוסף לאורך כל מפגשיו עם אשת פוטיפר, עם פרעה ושריו, ועם אחיו. הוא התנהל כששם ה' תמיד בפיו, מתחשב, מוחל וכו'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "אני יוסף אחיכם – פירוש, מתנהל עמכם באחווה וכאילו לא היה הדבר ההוא {המכירה}. גם סמך לומר 'אחיכם אשר מכרתם', לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחווה ממני" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות. רבנו אומר בפסוק ח': "ועתה לא אתם שלחתם הנה כי האלהים… אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא ממשה רבנו שבירך את עמ"י – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל", למרות שבפסוק הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב), וכל זאת בגללם. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר: הגזירה על משה למות… אשר לה סיבה עם בני ישראל היה, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו זאת הברכה וגו'. ולזה אמר ו-זאת הברכה בתוספת ואו". כדי להראות שאין בלבו טינה כלפיהם.

מסר חינוכי ואמוני – מהתנהלותו של יוסף הצדיק.

נאום יוסף בהתוודעו לאחיו, משתרע על ט"ו פס', וכל כולו דברי פיוס ונופת צופים. יוסף אינו מזכיר להם את האכזריות בה נהגו כלפיו כשזרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. יוסף אינו מבייש אותם בפני המצרים אותם הוציא לפני שהתוודע אליהם. יוסף מבקש מהם לא להתעצב על אשר עוללו לו, "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". עוצמת האמונה בה' – "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מג ח). אפילו פרנסה בשפע הוא מבטיח להם.

הזוהר הק' אומר שכאשר יוסף בכה על צווארי בנימין, הוא בכה בעצם על חורבן שני בתי המקדש שיהיו בחלקו של בנימין, ועתידים להיחרב כדברי רבי יצחק (זהר. ויגש ר"ט). הזהר מדמה בין צוואר האישה עליו מונחים תכשיטים יפים, לבין בית המקדש בו נמצא כל היופי וההדר שבעולם.

בעומק הפשט, ניתן גם לומר, שיוסף  בכה על שנאת אחים, ולאלו תהומות יכולה להוביל. כמו שיוסף בחר לראות את חצי הכוס המלאה בסיפור, היות והכל מאלוקים, כך גם אנחנו: נלמד לוותר ולהיות מפויסים, גם כלפי אנשים שנהגו כלפינו לא בדרך הישר והטוב.

בפני כל אחד מאתנו, ניצבות מידי פעם בעיות עם הזולת. השאלה המתבקשת היא: איך נוכל להשקיף מחדש על "האירוע הרע עם הזולת" בצורה יותר מפויסת.

זה דורש מאתנו ריסון ותיעול רגשות, אהבת כל יהודי באשר הוא, בבחינת מצות "ואהבת לרעך כמוך" לאור פירושו של רבנו האר"י הק' ורבו-אוה"ח-הק', כפי שאנו מקבלים על עצמו מידי יום לפני תפילת שחרית.  

להתענג באור החיים

 ליום שבת קודש.

"ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מה, ח).

ההשגחה האלוקית העליונה =

ה- ג'י. פי. אס. האלוקי המרחף מעלינו.

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על דברי יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", שגם בשעת המכירה יוסף לא שנא את אחיו, אלא נראו לו מעשיהם כמוזרים, ובלשון קודשו: "הן אמת כי בשעת מעשה כאשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו", ואילו כעת לאחר 22 שנות ניתוק מאחיו, "ירד לו האסימון", והבין שזו תכנית אלוקית כדבריו בהמשך: "אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה מאת ה', והם שליחותו יתברך".

דבריו הקדושים מבוססים על (מדרש לקח טוב לבר' מה' טו') :"וינשק לאחיו כדי לפייסם … ולכן נקרא יוסף הצדיק שנאמר  "על מוכרם בכסף צדיק" (עמוס ב' ו'). כנ"ל על פי מורה נבוכים לרמב"ם [ב' מח'] בו מתאר אירועים דומים בתנ"ך, דוגמת האישה האלמנה שכלכלה את אליהו הנביא, וכן פרשת יונה הנביא הנשלח לנינווה, למרות התנגדותו".

כידוע, ההשגחה העליונה החליטה לבצע את תכנית גזירת בין הבתרים כפי שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" (בר' טו' יג' ) יוסף אכן נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו בשכם מעמק חברון ככתוב: "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של אותו צדיק {אברהם} הנקבר בחברון" (רש"י ע"פ המדרש).           

בעצם, יוסף ואחיו שימשו כאבני פזל בתכנית האלוקית להורדת בני ישראל למצרים כדי לקיים את הציווי לאברהם בברית בין הבתרים.

חז"ל אומרים שקיים חופש בחירה, ואחיו של יוסף יכלו לבחור שלא למכור אותו, והקב"ה היה מוצא לו אלטרנטיבה אחרת לביצוע התכנית להורדת יעקב ובניו למצרים. בנושא הזה, קיים חופש בחירה.

"מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

הקב"ה 'חפץ' ב'גבר' המתגבר על יצרו, ו'צועד' בדרך ה',

 שכרו יהיה: 'דרכו {הקב"ה} יחפץ' (רבי אברהם אבן עזרא והכלי יקר).

בכל בוקר אנו מברכים בברכות השחר את הברכה: "ברוך אתה ה' – מכין מצעדי גבר" המבוססת על הפסוק "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג).  לפי הפשט, אנו מודים לה' על כך שיכולים לצעוד וללכת. לפי הדרש, הקב"ה מכוון את צעדינו, ולכל מקום אליו אנו מגיעים, זהו רצון ה', ושם זה התיקון שלנו.

פרשני הפס' הנ"ל עליו מבוססת הברכה, מתייחסים למילה 'גבר' – במשמעות של להתגבר על יצרו, וכן מלשון חשיבות כמו אדם, איש. לכן, ה' בוחר בו וחפץ בו, בבחינת סוף הפס' "ודרכו יחפץ".

רבנו ה"כלי יקר" מסביר את הפסוק כך: "הצדיק שמתגבר במעשיו הטובים על הרשעות, הא-ל יכוון את צעדו, יחפוץ את דרכו שיראה בדרכיו חפץ הא-ל יתברך… כי בכל אשר ינוע… יצליח". כלומר, הביטוי "גבר" במשמעות להתגבר. הדוגמא לכך היא יוסף הצדיק עליו נאמר: "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג). גם בהמשך נאמר: "ויהי יהוה את יוסף… ואשר הוא עושה – יהוה מצליח" (פס' כא – כג).

הצלחת יוסף נובעת מההתגברות על יצרו, בגלל אמונתו בה' אותה הוכיח בכל הזדמנות, ואפילו לפרעה אמר: "בלעדי, אלהנים יענה את שלום פרעה". כנ"ל לאחיו כאשר אמר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה – כי האלהים".

רבי אברהם אבן עזרא: "גבר – בלשוננו, הוא {איש} מלא דעת כמו 'לא כן לכו נא הגברים' (שמות י, יא). ומי שהוא מלא דעת, צדיק יהיה". כלומר, השימוש במילה "גבר" כמילה נרדפת לביטוי "איש", רומזת לכך שהגיבור המאמין שה' מכוון את צעדיו ודרכו בחיים, בבחינת "מה' מצעדי גבר", הוא הצדיק שה' "דרכו יחפץ" כפי שקרה ליוסף.

הרב קוק מסביר את ברכת "מצעדי גבר" כך: ההליכה על הרגליים היא מעשה פלא, היות ואיך יתכן שכפות רגליים

צרות מסוגלות לשאת גוף כבד, תוך יצירת איזון ושיווי משקל כך שהאדם יוכל לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ. על כך צריכים להודות לקב"ה מידי בוקר.

להלן דברי קודשו: "המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם {הגוף}, בוודאי מושפע הוא וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם" (עולת ראיה על הסידור).  כלומר, קיימת השפעה הדדית בין הנפש המשפיעה על הגוף, וכן להיפך.

כאשר התינוק לומד ללכת על רקע נפילות והצלחות עד שהולך זקוף, הוא גם לומד ומפנים את עיקרון שיווי המשקל בשאר התחומים, כך שלימוד ההליכה מהווה מודל להתמודדות נכונה עם אתגרי החיים.

"ויאמר יוסף: העוד אבי חי,

     ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.)

               "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" (מ. רבה פרשה צג, פי' י).

כאשר יוסף הצדיק מתגלה לאחיו ואומר להם "אני יוסף", הם משתתקים ונבהלים מפניו מרוב בושה ותדהמה.

 רבי אבא ברדלא אומר: "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".

 רבי אלעזר היה בוכה כשהיה מגיע לפסוק הנ"ל: "כי מטי להאי קרא בכי. ולא יכלו אחיו לענות אותו". יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין, ויושב על כיסא דין ודן כל אהד, על אחת כמה וכמה (חגיגה ד ע"ב).

"אלה עשית… אוכיחך – ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא).

 כך אומר לנו דוד המלך:

הקב"ה עתיד להראות לנו סרטי וידיו ערוכים = "ואערכה לעיניך",

 ויזמין אותנו לראות את מעשינו = "אלה עשית…".

מה נאמר ומה נצטדק לפני הקב"ה.

הפתרון: נדאג ללכת בדרך התורה, כדי שנוכל לחייך בסוף הסרט.

למעשה, עד למפגש עם יוסף, האחים הצדיקו את דרכם לאורך 22 שנה, בכך שמכירת יוסף נעשתה כדת וכדין, היות וראו ביוסף דין רודף שמצוה להורגו. הם גם לא ריחמו על אביהם המתאבל על בנו 22 שנה, מהסיבה הנ"ל.

גם עכשיו, למרות התלאות הרבות, איש מהם לא חשב לרגע, אולי האיש העומד מולנו הוא יוסף. הסיבה הגלויה: יוסף יצא בלי חתימת זקן, ועכשיו עם חתימת זקן.

הסיבה הסמויה והמרכזית: הסיבה הנ"ל קצת תמוהה, היות ואח זה אח, וקלסתר יוסף כקלסתר אביו, לכן היו חייבים להכירו. כנראה שהסיבה האמתית של הניכור, נעוצה במעמקי נפשם, בכך שהיו נעולים בדעתם שהמכירה הייתה כדין וכדין, והם בסך הכל, מתחרטים על שלא נהגו בו ברחמים כשהשליכו אותו לבור וכו', וכדבריהם: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב', כא'). כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים (יבמות עט ע"א). כלומר, המכירה מוצדקת, רק הדרך היית אכזרית, ויכלו לבחור תכנית יותר מעודנת.

פתאום, ברגע אחד, הכל התהפך עליהם כאשר שמעו את הפצצה: "אני יוסף – העוד אבי חי". איך לא ריחמתם על אבי כל השנים הללו, הרי בגלל הסבל, הוא היה יכול למות משברון לב? זה גם הפירוש לביטוי: "והם לא הכירוהו".

כל זה מסביר את דברי רבי אבא ברדלא ורבי אלעזר שבכה כאשר הגיע לפס' הנ"ל.

המסר החינוכי אמוני: לא לנהוג בבחינת "יקוב הדין את ההר", גם כשאנחנו חושבים שאנו צודקים.  

האחדות בין יוסף ואחיו – והאחדות באחרית הימים.

במפגש בין יוסף לאחיו, הם נאלמו דום, "ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.).

האחים בוודאי נזכרו בכל מה שעוללו ליוסף לפני 22 שנה. וכל זאת – בגלל חלומותיו של נער בגיל 17.

 יוסף באצילותו כי רבה, דיבר על ליבם ופייס אותם.

ההצגה הנ"ל, תהא מנת חלקנו באחרית הימים, כאשר מלך המשיח יציג בפנינו את הסיבה המרכזית להתמשכות הגלות, הלא היא: המחלוקות הרבות והמרות בעמ"י הנובעות ברובן מקנאה ותחרות, שנאה וכבוד, וכו'.

 מלך המשיח בוודאי גם ישאל אותנו: כל שנה אתם קוראים בתורה, את פרשת יוסף ואחיו. מדוע לא הפקתם לקח, הרי "מעשה אבות סימן לבנים?" מה נענה ומה נדבר ביום פקודה?

ידועה הבדיחה על אותה זקנה שבאה לביכנ"ס ושומעת את קריאת התורה המספרת על מכירת יוסף. בשנה אחרת, היא מגיעה בפרשת 'וישב' המספרת על יעקב השולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו. הזקנה מתפרצת: יוסף, יוסף – אל תלך, עוד ימכרו אותך".

בעומק דברי הזקנה ניתן לומר, שהיא מתייחסת אלינו. מדוע איננו לומדים לקח מפרשת יוסף אותה קראנו.

מלך המשיח גם ישאל אותנו: בכל שנה אתם קוראים את דברי הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשת 'ויגש', המדברת על האחדות בין השבטים: "דבר אליהם: כה אמר אדנ-י ה'. הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ונתתי עליו את עץ יהודה – ועשיתם לעץ אחד. והיו אחד בידי.  ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, יט – כב). הנביא יחזקאל נותן לנו רצפט לגאולה: "ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכל פשעיהם – והושעתי אותם"וגאלתי אותם (יחזקאל לז, כג).

כאשר בודקים את המריבות בין האחים בתנ"ך, מתגלית לפנינו התמונה הבאה: יצחק וישמעאל השלימו בכך שכל אחד ידע את תפקידו ואת מקומו, ושניהם השתתפו בקבורת אברהם אביהם. יצחק נשאר בארץ ישראל, וישמעאל ובני הפילגשים נשלחו מזרחה ע"י אברהם. כנ"ל יעקב ועשיו. יעקב נשאר בארץ ישראל, ועשיו הלך לשעיר. שוב, גם שניהם השתתפו בקבורת יצחק אביהם.

 זה גם מה שיקרה אתנו בעתיד. אם כך, מדוע מושכים אנו את הגלות הארורה והארוכה 2000 שנה?

הריבוי של ריב – מריבה. מריב קטן, נולדת מריבה גדולה – שנאת חינם, כפי שיוסבר בהמשך בנושא י' בטבת.

יוסף הצדיק – "עזות דקדושה".

יוסף הצדיק עבר ניסיונות קשים ומרים: אשת פוטיפר, פרשת מכירתו על ידי אחיו, פרידתו מאביו, וכו' וזכה לעמוד בכולם. הוא ישב בבית הסוהר בגלל "פרט קטן" שנראה בעיננו כשולי, בכך שלא חטף את בגדו מאשת פוטיפר

שניסתה "לתפור לו תיק", ואז לא הייתה יכולה להעליל עליו, היות ולא היו עדים.

יוסף, בגלל צדקותו כי רבה, פחד שבמידה ויחזור לחטוף את בגדו ממנה, הוא עוד עלול להישאר אצלה, ולכן ברח ממנה כל עוד נפשו בו, למרות שהיה ער לסכנה בדבר, כפי שקרה אח"כ. לכן הוא מכונה "עזות דקדושה".

צום י' בטבת – ביום שלישי הקרוב.

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.

בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.

לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן בית המקדש, ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

"כה אמר יהוה צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טוביםוהאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה: "האמת והשלום – אהבו".

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים כדברי הנביא,

חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום. מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה –  ב' בטבת.

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

 (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

 נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות

את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפסח.

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':

"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

 שבת שלום ומבורך

 משה שמיר.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים

ר׳ משה מימון מרציאנו בלשגר

(י״א ר׳שלמה מימון מרציאנו בלשגר) (לפי בן עמי, שם)

פעם העיר דברו דמתה לעיר ירושלים. היו שותים מי גשמים מהמעיין. פעם אחת המעיין התייבש ולא מצאו מים לשתיה, לא לאנשים ולא לבהמות. יצאו יהודים לתפילה ליער, וליד ההר עמד ר׳ משה מימון (י״א ר׳ שלמה) עם מקלו. הוא הניח את מקלו בשיחים והמים התחילו לצאת. ביקש מהם שיבואו להשטתח יותר במקום הזה מאשר על קברו, ועד היום נשאר המעין וקוראים לו קאייד אל גאבא.

ר׳ שמעיה כהן (לפי בן עמי, שם)

היו ארבעים חכמים גדולים, ארבעתם קבורים בחדר אחד. כל מי שנכנס לחדר שלהם מתעוור ב״מ שלא יראה מה מתרחש. פעם יצא יהודי אחד בליל הושענא רבא מבית הכנסת, כי היו לנו ארבעה בתי כנסת ברחוב, יצא ופתאום הוא רואה ארבעה אנשים לבושים.ירוק עם מקלות, נעליהם היו גם ירוקים ואוחזים אחד ביד חברו והולכים לכיוון אותו החדר. שבועיים היה חולה היהודי בגלל הפחד שראה אותם!

ר׳ יצחק בן נאיים

(לפי ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, י־ם)

ר׳ יצחק היה במקום אחד קרוב לדברו שמו פחימאת והלך עם גוי אחד לעיר דבדו ובתוך הדרך הכיר שהגוי.הולך בדרך ערבה ושוחה ואמר לגוי: זו הדרך שאנחנו הולכים אינה דרך כבושה להלוך לדבדו, הרב היה כותב על נייר ״שהגוי מוליכו בדרך אחרת״ ומשליך בדרך. והגוי לא הרגיש שר׳ יצחק כותב, וכך עשה הרבה בתיבות, הגוי הוליך את הרב למקום חרב ושמם והרגו, וגם קבר את גופתו. אחרי כמה ימים ושבועות, כשלא הגיע לעיר דבדו, חיפשו אחריו ולא נודע ממנו מאומה. שאלו את הגוי שהלך אתו ואמר להם לא ידעתי אנא הלך. לימים נשא הרוח ניירות לצד דרך רוכבי הבהמות, מאת ה׳ היתה זאת אנשים יהודים מצאו את הניירות, רדפו אחרי עוד ניירות המושלכים על פני השטח עד שגילו מקום קבורת הרב, הביאו אותה לדברו לקבורה, אז נודע שהגוי הרג את הרב, הרב היה גומל חסדים ובערב שבתות היה הולך ומגלח בנים יתומים ועניים.

ר׳ אברהם בן שושן

ר׳ אברהם יזם בניית בית כנסת גדול בדברו כדוגמת בית כנסת שהוא ראה בעיר פאס. יום אחד רבנו אברהם ישב לבדו בבית הכנסת החדש עוסק בתורה, והנה התמוטטה תקרת בית כנסת, ובשכונה נודע שהרב קבור תחת ההריסות. מיד הגיעו אנשי הקהל לפנינוי ההריסות, היו יחידים שעסקו בתפילה ובאמירת פרקי תהילים להצלת ר׳ אברהם. החיפושים והתחנונים נמשכו כל הלילה. ולפתע נתגלה כנף מעיל הרב, כולם נשמו לרווחה כאשר הוציאו את הרב, עוד נפשו בו. הרב סיפר לבני עדתו שכל שעות הלילה היו שני זקנים המסייעים בידו לנשום. סעודות הודיה לה׳, נערכו אותו יום בדבדו.

ר׳ אברהם בן שושן

כאשר דבדו נכבשה ע״י הצורר בוחמארא ואנשיו, ר׳ אברהם בן שושן נמלט מהמקום. הרב התגורר בכפר ע״י תאזא. קייד הכפר תיכנן לרצוח את הרב. הוא הזמין רב לבוא אליו למחקאמא — למשרד. בדרן למחקאמא הציב הקייד אנשים אורבים לרב במטרה להתנקש בחייו. אותו יום היה סגריר וקר מאד. לכן הרב עבר לביתו, פשט בגדי האיצטלה דרבנן, ולבש בגדים חמים יותר. המתנקשים האורבים בדרך פיספסו ההתנקשות ברב, משום שלא עלה בידם לזהות את חזן היהודים כפי שתיארו להם בעלי המזימה. והנה הגיע הרב למחקאמא בריא ושלם. בעוד הרב שוהה אצל הקייד, הלה הזמין האנשים האורבים כעס עליהם וחמתו בערה בו. הקייד הזמינם שוב להכיר מקרוב את הרב, ואז נשלחו האנשים למארב. בתום הפגישה עם הקייד, חזר הרב ישר לביתו. האורבים ניסו לירות על הרב אך אצבעותיהם כמו התעקמו להם, שוב ניסו אך אף כדור אחד לא נורה. והרב הגיע בשלום לבית. לימים נודע כל ענין ההתנקשות שלא הצליחה. אנשי הקייד הודו שהיתה אצבע אלקים, מן השמים לא הסכימו למזימת הקייד.

האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצירא ביקר שלשה פעמים בדבדו בין השנים תר״ך—תרל״ה. בימי שהותו בדברו נהג להתארח אצל אהרן בן מסעוד בן חמו, בביקורו הראשון כינס שוחטי העיר לבדוק להם את הסכינים, הסכין של ר׳ יוסף מרציאנו נמצאת הכשרה ביותר. על סכין זו קמה מחלוקת בין השוחטים עד שהאדמו״ר הרגיע את הרוחות והשלים ביניהם, אך את הסכין לקח מידי ר׳ יוסף ומסרה לידי ר׳ אהרן שוקרון ממלילייא שהיה לומד שחיטה אצל ר׳ אברהם מרציאנו. את הסכין שמסר לידי ר׳ אהרן, נשארה חדה וחלקה עשרות שנים בידי ר׳ אהרן ובידי יוצאי חלציו, ולא נפגמה כלל!

ביקורו השני של האדמו״ר היה בימות החורף הקשים ומפני ריבוי שלגים, נמנע מהאדמו״ר להגיע לדבדו ונשאר בכפר ערבי בקירבת דברו. באו תושבים מהכפר להודיע לקהל בדבדו שחזן יהודי נמצא אצלם בכפר. יהודי בכינוי ״לעווג׳ דלכנוש״ הלך לכפר לעזור לאדמו״ר להגיע לדברו, וכך היה, הרים את הרב על כתפיו בדרך המושלגת עד לדבדו. האדמו״ר בירך את היהודי שזכה להביאו בברכת הצלחה בגשמיות וברוחניות. בניו של ״לעווג׳ דלבנוש״ היו אנשים מוצלחים בפרנסתם וכן יראי ה' כברכת האדמו״ר.

מנהג של האדמו״ר להשכין שלום בין איש לאשתו ובין שכנים. בעל הבית בא לספר לרב שבביתו בחצר פלונית, כל ערב עם רדת חשיבה יש רעש מוזר בחדר מסיבת כלי מטבח המתגלגלים מאליהם כאילו נשברים והרעש חוזר על עצמו תכופות, ובני הבית מבוהלים לא מבינים פשר הדבר. הרב הורה לפנות מהחצר אשה לא צנועה. וכאשר האשה עזבה את החצר והתגוררה במקום אחר, אכן הרעש המוזר לא נשמע יותר בבית היהודי.

שלושה תלמידים נסעו ללמוד תורה אצל האדמו״ר בעירו בתאפילאלית והם: סבא ר׳ משה מרציאנו, הרב אברהם מרציאנו, ור׳ יהודה בן חמו. וכך מסופר בספר מעשה נסים לר׳ אברהם מוגרבי, מנעשה ל״ג:

שמעתי מכ״ק אדמו״ר ישראל, בבא סאלי, ששמע מפי בעל הנס שהיה תלמיד רבינו יעקב אביחצירא צזלה״ה ושמו הרב אברהם מרסיאנו זצ״ל מעיר דבדו. פעם אחת כשהיה לומד בבית רבינו נכנסה בו רוח אחרת והתחיל מידי פעם להפריע לו בלימודו ובבריאותו והיה מזיק לו מאד, לילה אחת נכנסו כל הקהל בבית הכנסת שהיה בבית רבנו להתפלל ערבית וכשגמרו התפילה כל הקהל יצאו, אך ר׳ אברהם רצה לצאת אחרון והנה כשיצאו כולם והוא היה לבד הרוח התחילה להזיקו והוא נתעלף והיה מוטל כמת ל״ע, בעת הסעודה מחפשים את הנ״ל ולא מוצאים אותו כי אצלם היה אוכל, עד שהחליטו לחפש בבית הכנסת, באו לשם, ומצאוהו מוטל כמת ל״ע. באו תיכף אצל רבינו וסיפרו כל הענין, רבי יעקב שלח תיכף אחד מתלמידיו שיודע לכתוב כל מיני סגולות וקמיעים, ואמר לו שיכתוב לו תיכף סגולה לבל יזיק לו הרוח, זה הלך עשה כל מה שעשה אך ללא הועיל, עד שאמר נואש ואז היו עמו איזה עשרה אנשים וניסו להזיזו ממקומו ולא יכלו להזיז את רבי אברהם, ובאו לפני רבנו וסיפרו לו הכל. רבינו החליט שהוא בעצמו ילך לראות, ניגש לבית כנסת עמד בפתח וקרא אברהם, אז תיכף ומיד קם רבי אברהם ממקומו ובא ליד רבינו, נישק לו ידו, ואמר לו איני יודע מה יש לי, אמר לו רבנו: בא אחרי, הלכו ביחד כדי לבוא לבית רבינו. והנה בהגיעם לבית רבינו יצא הרוח מ״ר אברהם עמד בפתח הבית ואמר לרבינו: מה רצונך ממני? ענה לו רבינו ומה אתה רוצה מהאיש הזה הלא תלמידי הוא ואתה מפריע לו בעבודת ה׳ ואסור עליך! אז ענה הרוח ואמר רבי דע לך בשעה שאתה מתפלל בבית הכנסת מתאספים עליך אלפי נשמות ורוחות והם נהנים מתפילתך מאד והרבה מהם מקבלים תיקון על ידי תפילתך, ואני גם אחד מהם שבא בכל השלושה תפילות כדי להנות מתפילתך, אך התלמיד הזה הוא מפריע לי ואינו נותן לי מקום ודוחה אותי ממקומי ובגלל זה אין לי מקום בבית הכנסת שלך ועל ידי כך אין לי תיקון, ולכן החלטתי ליכנס בו כדי שיחלה ואז אני אבוא אל מקומי להנות מתפילתך אשר בוקעת רקיעים. רבנו אמר לרוח שיצא מהתלמיד והוא יתן לו מקום ובתנאי שלא יחזור אליו עוד, שאם יחזור אליו אז רבינו יבטל אותו ויצער אותו. הרוח נענה לבקשת רבנו ועזב את רבי אברהם והלך לו רבינו וכתב לתלמידיו קמיע והתלמיד היה בריא לגמרי כמה זמן וחזר ללמוד כהרגלו. והנה יום אחד מן הימים בא שוב הרוח ונכנס אל רבי אברהם והתחיל להפריע לו שוב ולהזיק לו אז ניגש רבינו אל התלמיד וצעק לרוח. הלא הזהרתיך לבל תחזור אל תלמידי! מדוע לא שמעת לי? והרי יש בו קמיע שלפי מה שכתוב בו אסור לך להתקרב אל האיש הזה ובעת אחרים אותך, ואבטלך מן העולם.

אז ענה לו הרוח: דע לך רבי כי בשעה שכתבת הקמיע התפללתי להקב״ה שישכיח ממך לכתוב שם אחד מן השמות, ה׳ שמע תפילתי, ושכחת לכתוב אחד מן השמות, ולכן אני יכול ליכנס בגוף תלמידך ומה שהתפללתי שתשכח איזה שם, אל יחר לאדוני כי כוונתי היתה כדי להתראות אתך שוב פעם, וכעת תפתח הקמיע והיה כדברי הרוח. בני הבית והתלמידים היו רואים ושומעים הכל, אז אמר הרוח לרבינו תבקש מכולם שיצאו מכאן ונשאר אני ואתה כי דבר לי אליך רבי והוא דבר כמוס שאין אף אחד ראוי לשמוע כי אם אתה, אז רבינו שמח ואמר לכולם שיעזבו את המקום ונשאר הוא והרוח כמה זמן ודיברו מה שדיברו ומאותו היום והלאה לא שב הרוח אל רבי אברהם מרסיאנו והיה בריא וחזק ונעשה תלמיד חכם גדול וצדיק.

התלמיד ר׳ יהודה בן חמו שם לב על אור מיוחד שיש בחדר היכן רבנו יעקב לומד, התקרב להציץ ורבנו הרגיש בזה. הקפיד על התלמיד ר׳ יהודה. האדמו״ר בירך את תלמידו ר׳ אברהם להיות גדול בתורה וכך היה שרבי אברהם היה דיין ומורה הוראה בקהילות אלג׳יריא ומרוקו.

את סבא ר׳ משה בירך בעושר וכן היה ר׳ משה היה עשיר מופלג. לר׳ יהודה בן חמו נתן ברבה סתמית ור׳ יהודה היה עני ל״ע.

בבא סאלי הוא ר׳ ישראל אביחצירה ביקר פעמים רבות בדברו. באחד מביקוריו, בא עשיר אחד לבקר האדמו״ר והציע לו במתנה לתפור עבורו מעיל עליון. בינתיים תפרו מעיל דומה גם לשמש של האדמו״ר. התברר שהמעיל של השמש מוצלח ויפה יותר, אזי, האדמו״ר גילה את אי שביעת רצונו בהרימו מקל הליבה מעל השמש…

דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'170

רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר-הגדת אגדיר-אורנא בזיז

רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר

בבית העלמין בישש טמון "הצדיק של אגדיר״, הלוא הוא רבי כליפא מלכא. הרבה ילדים גדיר״ם קרויים על שמו. מי היה הרב, ומה היה פועלו? הנה דברי הד״ר הרב משה עמאר, נ"׳, החוקר הגדול, אשר נענה לבקשתי, וכתב ברוב טובו שורות אלה.

רבי כליפא בן מלכא נולד בעיר סאפי בסוף המאה ה־17. עוד בהיותו ילד התייתם מאביו ומאמה בנעוריו נסע ללמוד בפז בישיבתם של ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שמואל הצרפתי, והם קירבוהו ועודדו אותו. הוא הכיר להם טובה ומזכיר תקופה זו בערגה.

כשחזר לסאפי למד בישיבתו של ר׳ יוסף בואינו די מיסקיטה, אשר תמך בו והחזיק אותו כבנו, וגם בחר בו לחתן, וכל מה שיש לו מסר בידו. כמו כן הוא נתמך על ידי רבי שלמה ישורון, גיסו של רבי יוסף די מיסקיסה. מפחד השלטונות על מעשה שאינו ברור, נאלץ ר’

כליפא לברוח מסאפי ועבר לגור באגדיר.

ר׳ כליפא התפרסם כתלמודי ואיש הלכה, משורר, בלשן ומדקדק, והוא היה חסיד נלהב של הרמב״ם. בשנת תס״ד (1704), שעה שעסק בלימוד משנה תורה להרמב״ם, היה כה שקוע בלימודו, עד שגם בשכבו לישון המשיכו שרעפיו בחלום לעיין ולהתבונן בתורתו של הרמב׳׳ם ובאישיותו. בשנת תפ״ד חלה במחלה קשה, והייתה סכנה לחייו. בחזונו ראה תמיד את דמותו של הרמב״ם סובבת למיטתו, והוא האמין שבזכות הרמב״ם יצא חי ממחלתו.

ר׳ כליפא, לבד מהשכלתו התורנית, רכש לו השכלה כללית. הוא ידע שפות ותאולוגיה נוצרית ומוסלמית והיה בעל חוש היסטורי.

באגדיר עסק במסחר ושימש מתורגמן בין הסוחרים המקומיים לסוחרי אירופה שהגיעו לנמל אגדיר. כאן גם היה לו דו־שיח עם כמרים נוצריים ואנשי דת מוסלמיים בענייני אמונות ודעות. למרות ידיעותיו המופלגות, בראשית דרכו עבד ר׳ כליפא קשה במסחר למחייתו תוך כדי לקיחת סיכונים. בנסיעותיו לצורכי פרנסה נאלץ ללון במדברות ובדרכים בפחד וחלחלה. הוא מספר על אחד הלילות, כשישב במדבר מהרהר על מר גורלו ועל פרנסתו הזעומה והקשה, נרדם וראה בחלומו: ׳׳והנה איש נורא עומד לנגדי, ובידו חתיכת קלף כשיעור מזוזה, ובה שש שורות בכתב אשורית גסה כאותיות הספר התורה, כתב יפה, והוא בחרוזים, כל שורה משלמת בי׳׳ת אל״ף רוצה לומר בא. וקריתי אותם ואיקץ, ולא נזכרתי כי אם משתי שורות אחרונות וכן כתוב בהם: מן שמיא נגזר על אבא שפרנסתו ביגיעה רבא. ואז קבלתי תנחומין. אולם בסוף ימיו הייתה לו הצלחה כבירה במסחר, והיו לו קשרים עם השלטונות, מלכים ושרים. הוא מעיד על עצמו שתמיד הקפיד להתפלל שלוש תפילות בכל יום בציבור ולקבוע עתים לתורה. ולכן לעת זקנתו, כשהמסחר התמעט, לא קשתה עליו החזרה ללימודים, כי הוא לא הפסיק אותם אף פעם.

ר׳ כליפא היה מלומד בנסים, הוא עצמו רשם את הנסים שאירעו לו. ובכך רצה להביע תודתו לבורא עולם: ״קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשה אלוהים את עבדו. במה אקדם פניו ואכף לו על כמה נסים עשה לי”. כמו כן הוא היה בעל חזון, ופעמים רבות נמסר לו בחלום על העתיד לקרות. בצעירותו לא האמין בחלומות ובסגולות, אולם ניסיון החיים הוכיח לו שיש בהם ממש: ”אחר כך חזרתי בי ואמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. כי בעל כרחי הוצרכתי להאמין, אחר שנסיתי פעמים רבות […] וכן החלומות ראיתי שרובם שנתתי לבי להם נתקיימו״.

ר׳ כליפא היה חסיד של השפה העברית. כל ימיו חש הוא צער על שהוריו נתנו לו שם ערבי ”כליפא” ולא שם עברי. דבר זה הטריד את מנוחתו והעסיק את מחשבתו. יום אחד בהיותו שוכב לישון שמע קול קורא ״אסף־אסף״. התיישב והתבונן על הקול קורא המוזר. והגיע לפתרון שמן השמים קבעו לו שם עברי ״אסף״ במקום "כליפא”. אישוש לכן מצא במספר חשבון האותיות הזהה 141 בכל אחד ואחד משני השמות: ”אז אמרתי ברון המקים דבר עבדו שכמה פעמים יעצוני כליותי לעשות לי שם משמות אבותינו הבאים בכתבי הקדש, ולא שם חול שאין טוב לישראל לקרות שם לבניהם כשמות הגוים, כי כן צוה יעקב אבינו ובירך בניו ויקרא בהם שמי ושם אבותי, ומאז חתמתי בשמי קדש אסף וגם שמי חול מפני המורגל״. כלומר חתם בשני השמות ״אסף כליפא״. מבניו נזכר בנו בכורו דוד, שנפטר בהיותו כבן 11 שנה, והייתה לו התנהגות של מבוגר. חריף ומתמיד על לימודו, ורבי כליפא מצטט חידוש ששמע ממנו. רבי כליפא נהג בחסידות יתרה והחמיר על עצמו שלא לעשן ביום ראש השנה ולא ביום תשעה באב. רבי כליפא כתב הרבה שירים והכין קובץ משירתו בשם ”קול רינה", ומספר שירים ממנו נכנסו לתוך שירת ״הבקשות״ של יהודי מרוקו. ״רך וטוב״, שאלות ותשובות בענייני הלכה, חיבור זה היה ידוע עד לתחילת המאה העשרים. ו״כף ונקי”, הערות לשוניות ושינויי נוסח שאותם רשם בעקבות סידור תפילה שנדפס בימיו בוונציה והגיע למרוקו, ובו יש שפע ידיעות על מסורות מאת יהודי מרוקו ופרטים על כתבי יד רבים שהיו לנגד עיניו. החיבור כולל הרבה מחידושי תורה שכתב ומהגיגיו.

רבי כליפא עסק גם בחישובי הקץ. שנת תק״י (1750) היא השנה המאוחרת הנזכרת ב״כף ונקי״. המהדורה הראשונה מחיבור זה נשלחה על ידו לרבי יצחק ב״ר שלמה ישורון שישב באמסטרדם כדי לבדוק אפשרות להדפסתה. ר׳ יצחק לא הספיק לטפל בחיבור עד שנפטר לבית עולמו. אנו מטפלים בההדרת הספר ״כף ונקי”.

רבי כליפא נפטר סביב שנות השישים של המאה ה־18 ונקבר באגדיר. קברו הועבר במאה העשרים מבית הקברות הישן לבית הקברות החדש, נבנה עליו ציון מפואר, והוא משמש כמקום תפילה לכל מר נפש (הציטוטים מתון החיבור ”כף ונקי״ כת״י).

עד כאן דברי הרב עמאר. יהודי אגדיר ציינו מדי שנה בשנה את יום פטירתו של ר׳ כליפא בן מלכא, ג׳ בתשרי, בהילולה גדולה. יהודי גדירי ״שבע בצדיק לאמִתת דבריו. גם יעלה לקברו כל אימת שלבו כבד עליו, והוא מבקש מליץ יושר בפני בורא עולם. בשנים האחרונות נבנה מעל קברו בניין קבר מפואר שזו צורתו.

רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר עמ' 83

יחס דבדו-אליהו מרציאנו-משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא

משפחת פופו

משפחת רם מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א׳ עמי 137, וכן בשטרות הקהילה.

איש צדיק היה, איש תבונה, ענף עץ עבות, רודף צדקות, ר׳ יוסף בן חמו (די פופו) הניח ברבה: שלמה, שמואל, אהרן, אברהם, מסעוד, נונא.

החכם השלם והכולל, כל אישורין כולל, ענוותן ושפל ברך, מרביץ תורה לבני ישראל, איש אמונה קיים כל מילי דרבנן, החסיד, הזקן הכשר, הרב שלמה (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: יוסף, משה, סעידא, לוויהא.

הזקן הכשר, שלם במדות, הולך ביושרו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף (בן הרב שלמה הנד) הוליד: שלמה, שמואל, סעדיה, אהרן, דוד, נונא, מרים, אסתר, סטונא, שמחה.

אין בידינו פרטים על בנים של ר׳ משה בנו של הרב שלמה די פופו הנז׳.

המנוח, תם וישר, משבים ומעריב לבי כנישתא, חי מיגיע בפיו, הצדיק ר׳ מסעוד (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: אברהם, דוד, יעקב.

טהור לב ועדין הנפש, המנוח הצדיק ר׳ אברהם (בן ר׳ יוסף הנד) נלב״ע בלי להניח זרע ב״מ.

נכבד ועניו, חזרן במצוות ובמעשים טובים, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמואל (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף.

החכם השלם, גברא רבא, מרגלית טובה, שוחט ובודק, וימל בני ישראל, שליח צבור, וילמד תורה לבני ישראל, וגם סופר בית דין, שירת רב הקהילה בעיר נאדור, הצדיק הרב יוסף הנד הוליד: שמואל, עווישא, מאחא, לוויהא.

הנכבד ויקר, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, נהנה מיגיע כפיו, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ אהרן (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף, משה, מסעודא, שמחה, אסתר.

המרוחם, ישר ותמים דרך, יראת ה׳ היא אוצרו, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ יוסף הנד הגיח ברכה: הרב משה.

החכם השלם, סופר מתא, מלמד תורה לבני ישראל, רב העיר גרסיף, המזכה את הרבים, מחבר ספר ישמח משה (דרשות וחידושי תורה) הרב משה הי״ו הוליד: בנים ובנות הי״ו.

המנוח, מתהלך בתומו, נודב נדבות, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אהרן הנד) הוליד: עישא.

משפחת לקדים

אברהם, שמואל, ג׳אנא.

גברא רבא, אבן טובה, ירא את ה׳ ושלם במרותיו, חי מיגיעת כפיו, רודף צדקה וחסד, הזקן הבשר, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יצחק, משה, שמואל, יוסף, סאעודא, מרים, אסתר, עווישא.

המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: סתירא, עווישא.

יוסף, סעידא, מרימא

השם הטוב, יקר רוח איש תבונה, תם וישר בעניינו מאושר, יראת ה׳ היא אוצרו, איש גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ שמעון, עווישא, סתירא.

החכם השלם, אור יומם, ענוותן ושפל ברך, נוח לה׳ ונוח לבירות, מלמד תורה לבני ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק הרב שמעון הוליד: לוויהא.

משפחת סוסו אמושי

יוסף, (די סוסו אמושי), סתירא

הזקן הכשר, מנא דכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים, ירא ה׳ ושלם הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: אברהם, שלמה, סעידא.

המרוחם טהור לב ועדין נפש הצדיק ר אברהם נפטר בלא להניח זרע

ב״מ.

גברא רבא יקירא, ירא אלהים וסר מרע, צנוע ונעים הליכות ר׳ שלמה (די סוסו אמושי) הוליד: סתירא.

משפחת דאביד

המשפחות המשתייכות לענף דאביד הם: בן וואווא, בר רפאל, חקיקא, טבאבא, בזיזח, הווירן, שגרא, בחעיט. נראה שראש המשפחה הקדמון שמו ר׳ דוד מבאן השם ראביר..

משפחת בן וואווא

החסיד המלוב״ן, שמו נודע בשערים, לשם טוב ולתהלה, (בעת הצורך, על כל צרה שלא תבוא היו קוראים בשמו, ולכבודו של צדיק ה׳ שמע תחינתם), הצדיק הרב יוסף ב1 חמו הנק׳ בן וואווא הוליד: ג׳והר (דביתהו של הדיין הרב שלמה בן סוסאן ז״ל).

משפחת בר רפאל

משפחה רמה ונכבדה מוזכרת בכתבי הקהילה, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.

בן איש חיל, זרע קדושים, גזע תרשישים, יראת ה׳ היא אוצרו, עושה נחת רוח ליוצרו, הצדיק ר׳ רפאל הניח ברכה: מסעוד.

גברא רבא יקירא, אוצר כלי חמדה, מדותיו מדות יוצרו: מנחם אבלים, משמח חתנים, גומל חסדים עם הנפטרים (הביא לקבורה במסירות נפש מארץ רחוקה, רבוב על בהמה, מת מצוה), בעל הכנסת אורחים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יצחק, רפאל, עווישא.

איש אחד מן הרמתים, רחם רחמתים, ראש חברה קדישא, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, בעל הכנסת אורחים בפרט עם עניים ועוברי אורח, בעל אכסניא לרבנן ותלמידיהון, הזקן הכשר החסיד ר׳ יצחק הוליד: מסעוד, שמעון, דוד, הרב יעקב, משה, מרימא, אסתר.

החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין, בתורת ה׳ חפצו, ללמד בני ישראל תורה, שוחט דמתא, גומל חסד של אמת עם החיים ועם הנפטרים, ביום ובלילה, שימש כרבה של שארית הפליטה בדברו, הצדיק מו״ר הרב יעקב (בן ר׳ יצחק הנד) הניח ברכה: בנים ובנות בפ״י הי״ו.

בן איש חיל, מתהלך בתום, מכבד תורה ולומדיה, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ רפאל הוליד: ר׳ מסעוד ז״ל, אברהם, מרדכי, שמואל, יוסף, עישא.

משפחת חקיקא

משפחה מיוחסת מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 137, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.

גברא יקירא, אבן יקרה, אוהב שלום ורודף שלום, אילן ששרשיו מרובים, עושה חסדים, הזקן הכשר ר׳ דוד הניח ברכה: אהרן.

גבר מרומם, אור יומם, חזרן במצוות ובמעשים טובים, איש חסד ורחמים, ביתו פתוח לרווחה, ברכת ה׳ מצויה בביתו, ־הנגיד הנכבד, הצדיק ר׳ אהרן ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: דוד, יוסף, אליהו, ציון, שלמה, ר׳ משה, יצחק, עווישא, מרימא, מאחא.

המנוח, טהור לב, הצדיק ועדין נפש, הצדיק ר׳ אליהו ה׳ ידרוש דמו ודם זרעיותיו נפטר ולא הניח זרע ב״מ.

המנוח, טהור לב, הצדיק ר׳ ציון נפטר ולא הניח זרע ב״מ.

החכם והנבון, יודע ספר, בר אבהן ובר אוריין, ספריה עשירה החזיק בביתו, הצדיק הרב משה נפטר ולא הניח זרע ב״מ.

אין בידינו ידיעות על בנים של ר׳ דוד ור׳ שלמה הנד.

המנוח תם וישר, נוח לה׳ ונוח לבריות, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: רבקה.

הזקן הכשר, מתהלך בתום, חי מעמל כפיו, ירא את ה/ ושלם במדות, הצדיק ר׳ יצחק הנק׳ כליפא הוליד: אהרן, ציון, יוסף, יעקב, מרים.

משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא

מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט.

השלום ישרור בארץ, הגבולות יורחבו ולארץ יעלו רבים מהגלויות השונות.

לסיכום ייאמר כי המשוררים במשך מאות שנים שיבצו בתוך הפיוטים שכתבו, בתוך מכלול מעגלי של סבלי הגלות, ציפיות משיחיות וגאולה עתידית, תקוות לנקמת ה׳ באויב־ כ הצוררים אותם, גם שורות של געגועים וכמיהה לארץ הקודש. העטרה תחזור ליושנה וחזיון הנביאים יתגשם: מלך מבית דוד, שופר יישמע בירושלים ותשרור מלכות של צדק באי־־ הנכספת, אליה יחזור העם היושב בגלות.

הערת המחבר: הנביאים בנבואות הנחמה, מציינים רבות את עתידם של עם ישראל וארץ־ישראל. כאשר הנביאים ראו בגלות פורענות הבאה על העם כעונש, התפתחה אצלם הגישה הרואה בתקוה לגאולה תקוה לאומית מדינית של כלל העם. ממקראות רבות המופיעים בספרי המקרא עולה התמונה הבאה: ה׳ יקבץ את הגלויות לא״י, ה׳ יטע אל העם על אדמת ישראל, איחוד השבטים שעליהם ימלוך מלך מצאצאי בית דוד, הארץ תניב פרי כגן עדן ועוד כמובן שהתנאי לכך הוא התשובה של העם. ראה המקראות: דברים ל׳, א׳־ג׳; ישעיהו מ״ד, כ״ב; ירמיהו ל״ב. ל״ט־מ׳.

ג. השבתות

הפיוטים לשבת נקראים ״בקשות״ והן נפוצים ב״שירת הבקשות״. בכל סדרה שבועית מופיעה בקשה אחת, ולעיתים רחוקות מופיעות שתי בקשות. עורכי ״שיר ידידות״ שיבצו את הבקשות לשבת בראשית הסדרה והן פותחות את רצף הפיוטים לאותה שבת. בין הבקשות ניתן לזהות פיוטים המושרים בסעודות השבת בקהילות ישראל השונות.

הערת המחבר: ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.

בהויה היומיומית של יהודי מרוקו לשבת היה מקום חשוב. השבת הפכה במשך השנים לנכס תרבותי־דתי, והיא קיבלה את מעמדה המיוחד מתוקף הצו האלוקי במעמד הר סיד ״זכור את יום השבת לקדשו״. זהו יום שבו נסגרו היהודים ב״מלאח״ שבעיר וחיו את השבת כהויתה. השבת נתמזגה לתוך דמם של יהודי מרוקו ולתוך ישותם כטבע שני. נאצל עליהם מאור זיוה של השבת, ומתוך כך הוקל סבלם של הבריות ליום אחד. כל הרעיון של קידוש יום אחד מימות השבוע לשבות ולנוח מן העמל והיגיעה שנתיגעו יהודי מרוקו ויהודי הגלויות השונות, הביא את המשוררים לבטא בכתב את אשר חשו ביום זה.

בפיוטי ״שירת הבקשות״ קיים תיאור מפורט של מצות השבת; את השבת קידש האל כבר במעשה בראשית ואותה הועיד לעמו:

בקשה לשבת פרשת ויגש

(273) — בקשה — סי׳ אני משה

שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ

לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —

כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ

סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים

בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה

בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

כנפי שחר

 (273) הנושא: שבת.

יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).

הבשורה על כניסת השבת במלאח של היהודים:

הקול מאוד ערב / נשמע באזני

בנים ייראו קרב / לילה והנה

נר בערו ערב / צועק ועונה

התקדשו לפני / בוא יום ה'

קטע זה מתאר את קול הכרוז המכריז על סגירת החנויות, מנהג שהיה קיים בין חומות ה״מלאח״ בקהילות שונות במרוקו. במשך מאות בשנים חיו היהודים במרוקו בתנאים משפילים וקשים. אולם, משהדליקו הנשים את נרות השבת, מיד השליך היהודי בן המלאח את כל עמל החיים של יום־יום אחרי גוו והתנער מכל חרפת השפלות ודבק בשבת.

הערת המחבר: ב״זוהר״ כתוב כי ברגע שישראל מקדשים את השבת, מיד כל העולמות מקדשים אותה אף הם: ״כל ערב שבת, כיוון שישראל מקדשים את יום השבת למטה, כרוז מכריז לארבעה קצוי העולם: התכנסו מחנות קדושים, התקינו כסאות קדושים…מיד מתעורר עץ החיים ומקיש באותם העלים שלו, ורוח נושבת מהעולם יזבא, ואותם ענפי האילן מתנענעים ועולים ריחות העולם הבא״ (ג׳ פרשת ״שלח״).

המשורר מתאר את בני הבית מתהדרים בלבושם לקראת יום השבת ״בחרו מבחר בגדים, תלבשו חן ועטרות״ ובמקום אחר כתוב ״רקמות ובגדי ארגמן, תלבש ותהיה מזמן״.

אך לא רק בענייני לבוש עוסקים בני הבית, מתנה זו של השבת ניתנה כדי לזכרה, לשמרה ולקדשה כהלכה. במשך כל ימות השבוע היה נוהג היהודי לחסוך מכלכלת נפשו ונפשות ביתו להוצאות השבת הקדושה, להכנת מטעמים ומעדנים:

"תן לך כל מעדנים / בשר שמן איל תמים

שלחן ערוך יהיה שלם / קדוש יין בכלי חמדה"

ביתו של היהודי משתנה בשבת: השולחן הערוך, הנרות הדולקים, החלות והיין לקידוש ממלאים את אווירו של הבית קדושה וצהלה ומעניקים ליהודי ״נפש יתירה״ ־ מעין רוחב לב למנוחה ולשמחה לגוף ולנפש ככתוב בפיוט ״ויברכו ויקדשו/ נפש יתרה לבשו״.

יום השבת מרובה במצוות ובמנהגים, ואת חלקם אנו מוצאים בפיוטי ״שירת הבקשות״. ״חכם לב יסעד/ שלוש סעודות בל ימעד״ כותב המשורר. מנהג זה נפוץ הוא. שלוש הסעודות הן אות כי שבת היום לה׳. יש אף המוסיפים סעודת ״מלוה מלכה״ במוצאי שבת קודש. ביום זה מקפידים בכל סעודה לבצוע על שתי ככרות שלמות כנגד המן שלקטו ממנו שתי מנות ביום שישי.

"…שוכן סנה / הוריד המן במחנה

יום השישי לחם משנה / על אשר ילקטו יום יום "

פיוטים רבים מציינים את עיקרו של השבת כיום מנוחה, שבו שובתים ממלאכה. המשורר כותב ״בו מעשיו כלה/ יום בו אהבו״, היום השביעי הוא היום האהוב על ה׳

" יום שביעי שם למרות / יום מנוחה הוא בארך….

נשלמו בו כל מלאכות"

בשבת אסורה כל מלאכה, מלבד פיקוח נפש שדוחה את השבת, כי כך דרשו חז״ל: ״וחי בהם ולא שימות בהם״. מפני ייחודה של השבת, גזרו חכמים גם על כל מה שדומה למלאכה ועל כל מה שיכול להביא לידי מלאכה. כך נאסרה ההליכה מחוץ לתחום שבת ״כל מלאכה לא תעשו…ותחום שבת אל תהרסו״ אסור ללכת בשבת דרך רחוקה מחוץ לעיר, כי אם עד אלפים אמה לכל כיוון.

ייחודו של יום השבת הוא בהיותו יום, שבו לומדים ומתענגים על התורה:

"שבת לשמור / ולהתענג בתורה

אשר צווה / אל חי נאזר בגבורה

חלק שבת בתורה / בו יהגו מביני שכלם"

יום השבת יוצא דופן במספר העולים לתורה; בימים שני וחמישי עולים שלושה ואילו בשבת עולים שבעה, ולאחר מכן תפילת מוסף:

הערת המחבר: פיוט מס׳ 202 בא״ש, נכתב ע״י משורר בשם משה בר יעקב ומופיע בפרשת ״וישב״. בפירושו ״מעשה חרש״ לפיוט זה כותב הרב ר׳ חיים רפאל שושנה כי הצלע: ״קדושת שבת כתקנת עזרא״ אין לה כל קשר עם הצלע הבאה אחריה ״יעלו שבעה לספר תורה״. הוא מוסיף כי עזרא הסופר תיקן תקנות שונות (כמו קריאת תורה במנחה בשבת, קריאת התורה בימים שני וחמישי ועוד)ואילו עליית שבעה לתורה והפטרה נקבעה ע״י משה רבנו.

"קדושת שבת כתקנת עזרא / יעלו שבעה לספר תורה

ומפטיר ישלים ההפטרה / ויתפללו מוסף כהלכתו

כי בו שבת מכל מלאכתו"

כך הופכת השבת ליום, שבו האדם היהודי חי באוירה המיוחדת לו. אוירה זו עוזרת לו לחוש את טעם השבת, ומשום כך כותב המשורר ומבקש מה׳:

"אל עולם שכלו / שבת תזכני

ונרך בהלו / שים אור בעדני

ואל משכן שילה / תשוב תעלני"

ביטוי זה ״עולם שכלו שבת״ מופיע גם בפיוט אחר ״אל עולם שכלו שבת תזכרני״. בפיוט אחר מופיע הביטוי כצלע החוזרת על עצמה לאחר כל בית, ומתכוון לעולם הנשמות הוא העולם הבא שלאחר המיתה. יחד עם כך, מיחל המשורר לאורו המיוחד של השבת ומקוה לבניית המקדש שהוא אחד מביטויי גאולת עם ישראל.

מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

בקשה לשבת פרשת ויגש-שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ-סי׳ אני משה-אעירה שחר כרך ב'

בקשה לשבת פרשת ויגש

ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.

(273) — בקשה — סי׳ אני משה

שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ

לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —

כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ

סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים

בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה

בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

 

כנפי שחר        

 (273) הנושא: שבת.

יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).

 

בקשה לשבת פרשת ויגש

העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.

 

חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.

ש.ז. שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, ועמוס רבל מנהל קדימה ב-1956. המכתב נשלח ב-2 בינואר 1956. מקור: 42/256צ אצ״מ תיקי גיורא יוספטל.

הנני רוצה להביא לפניך דו״ח קצר על פעולת המחלקה מאז הישיבה האחרונה של ״הוועד הפועל הציוני״ ותכניותינו לחודשים הקרובים בעניין הנ״ל.

כפי שידוע לך, ניגשנו לבעיית הכפרים בשלוש דרכים שונות:

  • חיסול כפרים: פנינו לקהילה בעיר מקנס כדי לאפשר קליטת המקרים הסוציאליים, ונענינו על כך לפי אותם הקווים שבזמנו קבענו אותם לקהילה במרכש. בדרך זו העברנו עד היום כ-800 איש (ארבעה כפרים מאזור ״איית-בוולי״). מספר הנפסלים מבחינה בריאותית וסוציאלית מגיע בערך ל־20% (מעל ל-130 איש). תכניתנו להעביר דרך עיר זו שבעה כפרים נוספים מאזור ״תלואת״ (בין 700-600 איש).

לדאבוני הרב עלי לציין שעד כה עוד לא מצאנו סידור סופי לאף אחת מהמשפחות הפסולות, למרות רצונם הטוב של אנשי הקהילה במקנס. בעיה זו מעמידה בסימן שאלה את המשך הפעולה בעיר זו. אמנם אנחנו מצדנו נעשה את כל המאמצים כדי לאפשר לפחות את העברת אנשי ״תלואת״ דרך מקנס. במקרה שמקנס תסגור את שעריה, לא תשאר לנו אפוא עיר אחרת שדרכה נוכל לפעול בעתיד.

בעיר ״פס״ קיימת היום צפיפות איומה לרגל בואם של אנשי השדה, אשר זורמים שמה על דעת עצמם; ואין בידי הקהילה אפשרות להיות לנו לעזר בעניין זה.

״רבאט״ ו״סלה״ אינן באות בחשבון מבחינות פוליטיות (מושב הממשלה והאדמיניסטרציה הצרפתית) ו״מרכש״ אינה באה בחשבון בגלל מאתיים איש שעדיין יושבים בחדרים שלנו(על חשבוננו), והמצב המתוח השורר כרגע בתוך הקהילה.

בכל יתר הערים במרוקו שבהן נמצאות עוד קהילות, אינן יכולות לקלוט מקרים סוציאליים, אלא הם מתחילים לעורר אצל ה״ג׳וינט״ ובמוסדות אחרים את בעיות העלייה הסלקטיבית.

  • עלייה מכפרים שמועמדיהם יכולים לעבור בריקה רפואית כמרכזים שלנו: בעניין זה אנו מנהלים פעולה רבה והעלינו את כל התושבים מהכפרים: תפזרת, אל-בריזה,

וארבע-די הגנה. במקרה היה מספר הנפסלים בשלושת הכפרים הנ״ל קטן מאוד והם מצאו את דרכם לערים הגדולות לפי יזמתם הם.

שונה במקצת המצב בתשעת הכפרים הבאים: ההנאות, אסני, יסין־תאנות, סידי-רחאלת, הזרת, אית-תננה, אוריקה, אולאד-זנגייה ואיית-עתאב.

הכפרים האלה בחלקם כבר עברו את החוליה ואת הבדיקה הרפואית ובחלקם יעברו אותם עוד החודש. בתוך הכפרים הנ״ל ישנם כאלו, שאחוז הנפסלים מגיע ל-50-40 אחוז, על־ידי עליית הבריאים יצרנו מצב חברתי וביטחוני ללא נשוא עבור אלה שמוכרחים להשאר שם, ואנו מותקפים בלי הרף על-ידי משלחות המביאים את טענותיהם בדבר גורל הנשארים.

אני מרשה לעצמי להביא את הבעיה הזאת לפניך בכל חריפותה, כי יש לי הרגשה, שאיש שאינו מכיר את המצב במרוקו כיום, לא יוכל להבין את חומרת המצב.

  • עלייה מכפרים מרוחקים שאנשיהם לא יכולים לבוא למרכזים שלנו לשם בדיקות:

התכנית הזאת ירדה לעת עתה מן הפרק לרגל המצב הביטחוני הן בנוגע לשליחים ולרופאים שלנו, והן בנוגע לביטחון תושבי הכפרים עצמם. נוסף על כך אין אנו יכולים להשאיר במקומות האלה את הנפסלים.

  • חיסול אזורי: כפי שמסרתי לך, התחלנו בחיסול הדרגתי של אזור ״קס־א-רסוק״ העניין הזה מתקדם יפה ואני מקוה שהאזור כולו יחוסל במשך חודשים מספר, מחוץ לשלוש העיירות המרכזיות שהן: קס-א-רסוק, ארפוד, ומידלת. אני רוצה לציין שתנועת המושבים של הפועל המזרחי מארגנת כרגע ארגון מתוך הכפרים שבאזור הזה, ובעיקר מהכפרים הבאים: קרנדו, טינשדט, גוראמה, טילית ואיית־חוסין.

במה שנוגע לעתיד: בדבר תכניות החיסול, אבקשך לתת לנו הוראות ברורות. לפי דעתי, יש להפריד בהחלט בין הבעיה של ארגון מושבים לבין חיסול כפרים להצלת נפשות. כדוגמא: ביצוע התכנית שהבאתיה בסעיף ח׳ מנע אפשרות גישה לאותם המקומות באזור ה״ריף״, באזור ״אוז׳דה״ ובאזורים ״ואראזאת״ ו״תיזנית״, שהידיעות המגיעות משם היו דורשות מאתנו פעולה מידית. הכפרים הנמצאים באזורים האלה, צריכים לפי מצבם של היום, לקבל זכות קדימה לפני כל העולים האחרים.

באם שליחי ההתיישבות רוצים להבטיח עולים למושביהם, הרי בכך די ואין עליהם להכנס לבעיות של חיסול למען הצלה, כי עצם דרישותיהם מונע מאתנו להכנס לאזורים, שאיני יודע אם בעתיד הקרוב, תהיה לנו גישה אליהם.

נוסף על כך, יכולה כל פעולה לחיסול כפרים להעשות בהתחשב עם המצב במרוקו, ולפי התגובות שאנו רושמים מפי חוגים אדמיניסטרטיביים והממשלה.

בטוחני שאתה תבין את עדינות המצב, ואני רוצה לחזור על הנימוק שעניין של חיסול כפר עלול להחשב כיום כהתערבות בדברים פנימיים של מדינת מרוקו. יתר על כן, אין היום אפשרות לגשת לכפרים, אם ברצוננו להעלות אותם רק בעתיד הרחוק. ביקורנו יכול להעשות רק במקרה שאנחנו יכולים להוציא את העולים מיד. כי כל ביקור מעורר ניתוק מוחלט ביחסים בין תושבי הכפרים לשכניהם, והוא שעלול לגרום לשפיכת דמים.

עניין חיסול הכפרים, הוא עניין יקר לכולנו, אולם אי-אפשר לגשת אליו בעיניים סגורות לפי אחוזים ולפי הוראות שאינם מתחשבים במצב כאן. כל השליחים מוכנים לעשות למענו לפי מיטב יכולתם, אמנם אסור לנו לעשות את זה בלי תכנון מדויק שהוא מצריך זמן וגמישות מסוימת, ויש להביא אלינו תכניות לא רק ברגע האחרון אלא לפחות חצי שנה למפרע כי אחרת תווצר אנדרלמוסיה גמורה. באותה ההזדמנות אני רוצה להודיע לך על תכנון העלייה ועל מספרים כדי שתהיה לך תמונה יותר שלמה.

העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

חטיבות ט-יא: בחירת יוסף למושל מצרים

גורלו של יוסף מתהפך אחרי הפרשה, ומבית הסוהר הוא מגיע לכס המלכות הודות לחוכמתו ואמונתו. אך מאחורי עלייתו עומד האל שמניע את העלילה. אחרי פתרון חלומות פרעה, שגם פרעה וגם יוסף תולים אותו באל, על יוסף לעבור עוד משוכה גבוהה אחת כדי להתמנות למושל – עליו לעמוד במבחן ידיעת שבעים הלשון. ידיעת שבעים הלשון הייתה תנאי להתקרב אל פרעה ולהתמנות למושל. כאן נחלץ האל ומתערב בצורה גלויה ופעילהעל ידי שליחו, המלאך כדי להמליך את יוסף, ואותו מלאך שנגלה ליוסף בראשית דרכו סוגר את מעגל הסיפור, והוא שב ומופיע בפני יוסף בסיומו ומסיר מדרכו את המכשול האחרון, כשהוא מלמד אותו שבעים לשון:

ז'אה מאליכ מן ענד מולאנא / קאללו זוול האד לגבינא

בא אליו [ליוסף] מלאך מאת רבוננו / אמר לו: "הסר זה הצער

רבבי יעפו עלינא

האל ירחם עלינו

קום תרזע צלטאן / יא סידנא / קום תרזע צלטאן

קום, היה מלך ! –אדוננו-קום היה מלך".

הסיפור על הופעת המלאך בפני יוסף לפני התמנותו הוא סיפור מן התלמוד הבבלי, שם מסופר כיצד ניסו יועצי פרעה להכשיל את יוסף בהעלותם את הדרישה המופרכת, לימוד שבעים לשון בין לילה, כתנאי למשול במצרים. אבל ליוסף ארע נס, ומלאך ה׳ בא אליו ולימדו את שבעים הלשונות ועוד אחת, את לשון הקודש שהחרטומים, לבושתם, לא ידעו. [מקורו של סיפור שבעים הלשון הוא בתלמוד הבבלי, מסכת סוטה דף לו עמוד ב. הסיפור מופיע גם ב׳ספר הישר׳, עם׳ .[218

 סיפור עלייתו של יוסף והשתלבותו במערכות השלטון מציג אפשרות אחרת לחיים בגולה, את החיים המשותפים עם הסביבה, אפשרות שאף היא התממשה בגלות. יוסף הוא המודל של הנגיד היהודי, החצרן, שמתערה בחברה הכללית ומגיע לפסגת ההצלחה, אך גם בשבתו על כס המושל הוא אינו שוכח את מוצאו, שומר על זהותו היהודית ונותר נאמן לדתו ולעמו ומשפחתו.

את ידיעותיו ואת דרך שימושו של מחבר הקצידה במקורות אפשר להשוות לקצידות התוניסאיות אצל שוש אביגל, ביניהן לבין הקצידה שלנו יש דמיון כה גדול בתכנים וברטוריקה שקשה שלא להניח ששלוש הקצידות מבוססות על אותה מסורת.

סיפור יוסף בקצידה הוא סיפור שבח. זהו סיפור על יוסף, צעיר יהודי, מאמין פשוט, תמים וישר דר שאחיו התנכלו לו ומכרו אותו לידי נוכרים, הוא התענה תחת יד גבירתו במצרים, ועל אף הסבל הרב שנגרם לו כ נכנע ושמר על אמונתו וזהותו היהודית. האל שליווה אותו בדרכו הוא אשר מעלה אותו לשלטון, והוא הופך למושל ומפקד על פי רצון האל, כפי שמאמינים המספר וציבור המאזינים:

  • סאר סידנא יוסף / יחכאם ויאמאר נהיה יוסף אדוננו מושל ומפקד,
  • בקדארת מולנא / אלעאלי אלזבבאר ברצון אלהינו הרם, הגיבור, הכול יכול,

הסיפורים על המלאך המלווה את יוסף ומסייע לו למצוא את דרכו ומלמד אותו שבעים לשון מצויים גם בספו הישר ובמקורות אחרים בלתי תלויים, אך אופן שילובם בעלילת הסיפור בקצידה מעידה על יד אמן וכישרון יוצר. המחבר נוטל שני סיפורים נפרדים ממדרשים שונים ועושה מהם מסגרת לסיפורו החדש, וכך בנגיעה קלה של מכחול, בהציבו את המלאך בפתיחה ובסיום כמסגרת לסיפור הוא נותן לסיפור משמעות חדשה, שלפיה הדברים מתנהלים על פי רצון האל – הוא אשר ליווה את יוסף בתחילת דרכו, והוא גם סוגר את מעגל הסיפור האישי וסולל לו את הדרך אל כס המושל.

סיפור יוסף במקרא הוא סיפור של תיקון והתבגרות של הדמות, היחס של המספר והקוראים אליו בראשית הסיפור לא היה חד־משמעי כלל וכלל, אך במשך הסיפור מתבגר יוסף ומשתנה, ואתו משתנה היחס של הקוראים, ובסופו חל מהפך בדמותו, והוא מתגלה כמושל מחונן המציל את הארץ ומושיע את המשפחה. בספרות חז״ל היה סיפור זה סיפור על החטא ועונשו: יוסף חטא בילדותו כלפי אחיו בהתנשאותו ובהתנהגותו הנפסדת, ובגין חטאיו הוא גולה מביתו וסובל לאורך מסעו. גם בקצידה יוסף מתבגר ומשתנה, בסוף הסיפור הוא אינו הנער הצעיר שסבל מנחת זרוע אחיו, זהו אדם בוגר שעל פיו יישק דבר בארצו. אבל הסיפור בקצידה אינו סיפור של תיקון וגם לא של עונש וכפרה, שכן יוסף הוא צדיק, ירא שמיים, לומד תורה, ואדם שלא עשה כל רע לאחיו ולסביבתו ואינו אשם בסבל שנגרם לו. זהו סיפור על קבלת הדין וצידוקו ועל הכרעה, על קיום מצוות ושמירה על מורשת אבות. זהו סיפור אקסמלפלרי, סיפור גילוי מהותו של יוסף, ושבו יוסף מתגלה שוב ושוב כצדיק. יוסף בסיפור משלים עם גורלו, כי הוא מאמין שזהו רצונו של האל ומסרב לעבור על צווי התורה, הוא מייחל לישועת האל, והאל מושיע אותו ומעלה אותו מעלה מעלה.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

 

רבני מכנאס וחכמיה. רבי פנחס בן ברוך טולידאנו, רבי משה טולידאנו, ורבי חביב אחיו בני רבי חיים שחי בחצי הראשון של המאה הזאת המאה החמישית, רבי אפרים בן אלבאז, רבי יוסף בהתית, אבי משה בירדוגו – המשבי"ר – תלמידו, רבי משה אדהאן, רבי מימון אחיו, רבי משה די אבילא ורבי שמואל בנו, רבי יצחק אצבאן, רבי מרדכי בנו.

רבי דניאל ורבי ברוך ורבי חיים ורבי יעקב, ארבעת האחים בני הרב משה בן ברוך טולידאנו, רבי אברהם בן חסין, רבי יהודה בירדוגו, רבי מרדכי אחיו, רבי שמואל בן מרגי, רבי יצחק אסבאג.

גדול מכולם וזקן הרבנים שבהם היה רבי משה טולידאנו, נולד בשנת ת"ג – ת"ד ומת ביום שבת כ"ב באדר שני שנת תפ"ג, כבן שמונים שנה.

ופעולתו ברבנות נמשכת סביב לשנת ת"מ – שאז מלא כנראה את מקום אביו רבי חיים – ועד שנת מותו, ובמשך שנות רבנותו אלה נלוו אתו הרבנים : רבי אפרים אלבאז גוע וימת בחדש אייר שנת תע"א ורב יעוסף בן בהתית מסביב לשנת ת"ן.

ועד שנת תע"א שאז בשנה ההיא ביום ה' י"ג ניסן מת. אך הוא רבי יוסף בהתית, היה ביותר רק מרביץ תורה בתלמידים ולא התעניין כל כך בדיינות, ולכן נמנה עוד אז בבית דין. רבי חביב אחיו של האב בית דין רבי משה. בשנת תס"ג מצאנו כבר את רבי חביב טולידאנו לאחד מהבית דין.

הנהגת הקהל בכלל, ורבני פאס החליפו תמיד שאלות ותשובות ואגרות אבות אתם ויהיו כמו נכנעים לפני רבי משה ורבי חביב. הם רבי משה ורבי חביב שניהם מתו בלא בנים, אך בעוד הראשון רבי משה האריך ימים כמו שכתבנו, הנה היו ימי רבי חביב אחיו מעט ורעים.

בשנת תס"א בחודש סיון מתה עליו אשתו הראשונה בת אחד מקציני העיר, רבי שמעיה מאימראן, ומאז לא ידע רבי חביב מנוחה. בשנת תס"ב חלה חולי אנוש שלרגליו שלחו רבני פאסאליו אגרות דרישות שלום, ובשנה תע"ו בששה בחשון בהיותו בן חמשים ושמנה שנה גוע ומת.

וכמוהו כבוד רבי משה אחיו הגדול, כתבו הרבה שאלות ותשובות ופסקי דינים, אך לא נשאר מהם עד מה, ומרבי משהידענו שחיבר עוד דרושים כתב יד.

אחרי רבי משה ורבי חביב טולידאנו, ההם, המעלה ובחשיבות אפשר לחשוב את תלמידו של רבי חביב, רבי משה בירדוגו, שנודע בקיצור מלין בשם המשבי"ר, הוא היה גם תלמידו של רבי יוסף בהתית. ויתפוש את אומנתו להרביץ תורה בתלמידים אך גם בדיינות מלא תפקיד גדול בתור אחד מהבית דין שרת מסביב לשנת תע"א ועד שנת תפ"ד.

ואז בשנה ההיא כמות האב בית דין רבי משה טולידאנו, נמנה הוא לאב בית דין תחתיו, אודותיו יספר אחד ממיודעיו רבי חיים בן עטר כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עןמדים לפניו היה הוא, רבי משה בירדוגו, מותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למולאחד מבעלי הדינים, למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להתדיק את בעלי דינו ויסתתמו טענותיו.

בשנת תצ"א ביום ה' חשון מת המשבי"ר ועל מקומו בתור אב בית דין נמנה רבי משה אדהאן דחי עד שנת תצ"ז. מחיבורי המשבי"ר נודע לנו הספרים האלה, ראש המשבי"ר על הש"ס, שני חלקים, בכתב יד, כנף רננים דרשות על ספר בראשית וליקוטים, שאלות ותשובות ופסקי דינים, ביאורים וחידושים בתנ"ך אשר מעט מהם נדפסו, פירוש על רש"י על התורה, והגהות על המשניות.

רבי משה די אבילא בן רבי יצחק, הוא לא נמנה בין דייני העיר ורק היה מרביץ תורה ודרשן, גם עסקן ציבורי, עשיר ונדיב, ממנו נמצא איזה פסקי דינים. והוא מת לפני שנת תפ"ד, ובניו אחריו רבי יעקב ורבי שמואל אחזו גם הם במידותיו.

אך הראשון רבי יעקב לא האריך ימים וימת בליל ט"ב שנת תפ"ח ורבי שמואל מלא מקום אביו, בהיותו בן י"ז שנה עוד בחיי אביו לקח לו את בת רבי משה בן עטר מסאלי, וילמוד לפני אבי חותנו, רבי חיים בן עטר הזקן שהתגורר אז במכנאס בשתי השנים וחצי בין תס"ה – ס"ז.

הוא רבי שמואל למד גם לפני רבי יוסף בהתית זמן מה. וכבן י"ט שנההחל כבר לדרוש את דרשותיו ברבים ולהטיף לקח לפני ההמון ביחוד היה נושא דרשותיו להוכיח פעם כפעם על דבר פיטור התלמידי חכמים ועסקני הציבור ממסים וארנוניות, ולפי השערתינו נגע הדבר הזה ביותר לו לעצמו.

ראשי הקהל וגובי המס במכנאס עינו אז את רבי שמואל להעריך אותו בתור עשיר גדול ובעל הון ויטילו עליו מס גבוה כל כך, בראותם כי היה סוחר מפורסם, ואניות מיוחדות מליאות סחורות באו אליו מכל עבר, בגלל זה קרו הרבה סכסוכים וריבות בינו ובין גובי המס עד שמפני זה – כנראה – נסע רבי שמואל ממכנאס.

ויקבע דירתו בסאלי, אך גם שם לא הרפו מעליו גובי המס של מכנאס, ואף אחרי שנתרצה לא הסתפקו הם בזה וידרשו ממנו יותר, עד שנאלץ אז רבי שמואל להגיש את תלונותיו לפני רבני פאס. הנה כן מובן הדבר כי לרגלי העלבון הזה הוכיח רבי שמואל את ההמון בדרשותיו, וגם חיבר למטרה הזאת את ספרו כתר תורה, להוכיח גלוי כי התלמיד חכם אף שהם עשירים אין עליהם חובת המס. הוא חיבר עוד, ספר אזן שמואל, דרושים וספר מעיל שמואל כתב יד.

רבי מרדכי בן רבי יצחק אצבאן, הוא היה תלמיד המשבי"ר, וסביב לשנת ת"ץ ואולי עוד בשנות הרעב תפ"א – פ"ד , נסע רבי מרדכי ממכנאס, לראשונה ישב לו באיטחליה וימנה לרב בליוורנו, אחר כך נסע לעיר צובא שבסוריה ויחשב גם שם לאחד מרבני העיר, ואחר כך בין שנות תצ"ה – ת"ק ביקר את ירושלים.

חיבר ספר זבח תודה מנין המצות בדרך וידוי עם ביאור קצר, וספר ישא ברכה וחיבור על הטורים, והגהות על ספר האר"י.

רבי ברוך טולידאנו, האח השני מארבעת האחים שזכרנו, כמוהו כאחיו הגדול רבי דניאל, נחשבו רק מחכמי העיר ולא מרבניה, אך רבי ברוך היה גם תלמיד גדול, בשנת תע"א נסע חירושלים ורבי יעקב אבן מור מרבני פאס אשר היה ידידו ורעו, כתב אז בעדו קינה אחת לקונן אותה שם על חרבות ציון.

אך כנראה שבטרם הגיעה הקינה ההיה לידי רבי ברוך, באה שמועה לארץ המערב כי הוא מת ביום עשרה בטבת שנת תע"ב, ימים מועטים אחרי בואו ירושלימה. השמועה הזאת נשמעה ראשונה באלג'יר ויעשו עליו שם מספד גדול, ואחד משליחי ארץ ישראל רבי משה ישראל, שנמצא אז באלג'יר, הודיע זאת במכתב לפאס לרבי יעקב אבן צור.

וזה כתב עליו שתי קינות וגם שלח יחד עם רבני פאסאגרות ניחומים לאביו ואחיו של רבי ברוך. לפי הנראה שהוא, רבי ברוך, לא חיבר ספרים, וממנו נדע רק איזה פיוטים וקינות בכתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר