ארכיון יומי: 22 בפברואר 2020


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

מויאל מצא שמתוך 761 מעפילי צפון אפריקה במחנות הקיץ  63 61,55 – – בהם שוכנו מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו 380 חברים בתנועות דתיות 'הפועל המזרחי' ו'אגודת ישראל'. –כלומר, רק מחצית מהם היו חברים בתנועות דתיות, למרות שרובם היו שומרי מסורת ודת. התנועות הסוציאליסטיות לא היו מספיק אטרקטיביות בעיני מעפילי צפון אפריקה המסורתיים. מויאל הגדיר את ההשתייכות לתנועות כ"ציד נפשות".  הדוח של מויאל לא התייחס למוגרבים ששהו במחנות החורף ולא לאלה שהעפילו אחרי ספטמבר 1947 מועד כתיבת הדוח.

את ההיבט הפוליטי של חיי המחנות היטיב לתאר יודל דרקסלר, שליח בקפריסין, בכנס שליחים שהתקיים בגבעת ברנר, "היהודים יצאו ממצרים בשבטים והמעפילים מאירופה יצאו במסגרת מפלגתית ]הדגשה שלי, ב.ד[ הערה זו לא פסחה על מעפילי צפון אפריקה.

שורות המגנים. אחת ממטרותיה של 'ההגנה, שפעלה בקפריסין במסגרת שורות המגנים, הייתה ההכנה הקדם צבאית של מעפילים לשירות צבאי במדינה שבדרך. האימונים היו בסיסיים תרגילי סדר, קרב – – פנים אל פנים, הליכת זיקית ואימונים בנשק קל שהוברח בידי פעילי ההגנה והפלוגות הימיות )הפלי"ם( לאי הגירוש. הפעילות בקורסים הייתה גם מסווה להברחת צעירים לארץ ישראל שהצטרפו ל'הגנה' ול'פלמ"ח'. לפי הערכת 'הוועד למען גולי קפריסין' היו בשליש האחרון של שנת 1948 כ- 7,000 איש "באים בחשבון בתור חיילי לחימה ממש".  נתוני שורות המגנים במחנות החורף הראו שבמסגרת הקדם צבאית השתתפו רק – 352 מעפילים. המתנדבים נבדקו מבחינה רפואית לבירור מידת התאמתם לגיוס. רק קומץ ממעפילי צפון אפריקה לא התאים לגיוס. על פי התקנון, מי שהשתתף בכול שלבי האימונים היה זכאי לעלות לארץ ישראל במסגרת עלייה ב', אך רק עובדי 'שורות המגנים' היו זכאים לעלות בלי תור אם הם שוחררו מעבודתם. לפי המאגר צפון אפריקאים מעטים השתתפו בפעילות זו, אם כי היו מעפילים צפון אפריקאים שהדריכו ופעלו במסגרת השורות.

'יסער' ]וניה פומרנץ[דיווח, ל'ארנון' ]יוסף ברפל ממטה המוסד לעלייה ב' תל אביב[ "שמפעל ד' גדל והולך. נגיע אולי לאלף. אך אין לחיות באשליות שאפשר להגיע ליותר במפעל ד' יעלו רק צעירים מחוץ לאנשי 'אקסודוס'". בדיווח של 'טל ' ]ישראל כרמי ממפקדי ההגנה בצרפת [ ל'ארנון' נמסר על 100 עולים מצפון אפריקה, שהמתינו לעלייה ארצה עד ל- 15.5.48 . גם נתונים אלו מעידים שהמוגרבים הגיעו לצרפת בסיוע 'הבריחה' והמתינו לעלייתם ארצה.

באתר 'יזכור' של משרד הביטחון נמצאו 42 שמות צפון אפריקאים שעלו או העפילו לפני קום המדינה ונפלו במהלך מלחמת העצמאות. מתוכם 13 העפילו בספינות 'לנגב', 'יהודה הלוי', 'כ"ט בנובמבר', שיבת ציון' ו'קדימה'. קבוצה של 31 מתנדבי גח"ל ומח"ל אותרה בארכיון צה"ל. שמות מתנדבים הופיעו בספרו של יעקב מרקוביצקי, שתיאר את פעילותם במסגרת 'הקומנדו הצרפתי', ביניהם לוחם ששירת במחתרת הצרפתית ובספרו של אורי אבנרי שתיאר את פעילותם בשורות 'שועלי הנגב'.

הנרי כהן, צעיר בן 16 חבר תנועת בית"ר באלג'יר, שהעפיל בספינה 'בן הכט' ]ולפי המאגר בספינה 'לא תפחידונו' ב.ד[  כתב יומן יומי על קורותיו עד לגירושו לקפריסין. במשך שנה וחצי הוא היטלטל מאלג'יר לצרפת וחזרה לאלג'יר ושוב לצרפת בדרך לפלשתינה א"י. למסעו הצטרפו שני קרובי משפחה שאחד – מהם מרסל כהן, שירת 'בלגיון הזרים' בהודו סין. לפי היומן הוא הפליג איתם בספינה ארצה וגורש לקפריסין וכאן נקטע היומן. ניתן להניח, שהנרי הצעיר הושפע מקרוב משפחתו ששירת 'בלגיון הזרים' להצטרף להגנה על המולדת. סיפורו מהווה עדות לשאיפה לעלות ארצה לאו דווקא ממניעים 'משיחיים' אלא אידאולוגיים.

הסיפור 'אחד מארוקני', שכתב גדעון שמר, על מחלקת חיילים שהונהגה על ידי טוראי אלברט אלחדיף מתמצת את דמות החיילים הצפון אפריקאים, "שלושים בחורים עליזים ממרוקו, שלושים גולגלות מבהיקות שיער, מחמת חצי בקבוק בריליינטין" ]…[ אף שהצטיינה מחלקת המארוקנים במהלך האימונים הנה מפקדיה פקפקו בכשרה הקרבי" ]…[ לקרב עצמו הם הופיעו ונלחמו כראוי" ]…[. שמר שאל "כלום יש להם תקנה?" למרוקאנים אלה".

המעגל השני עסק במיקומם של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין, היכרותם והתאקלמותם בחיי המחנות. הם שוכנו בעיקר במחנה קיץ .55 נולדו להם ילדים בקפריסין. הם הועסקו בעיקר נוטרות. מיעוטם השתלם בסמינר בית רוטנברג שהופעל בידי הגו'ינט. הם נחשפו לקואופטציה פוליטית והצטרפו למפלגות שפעלו בקפריסין רובם השתייכו להפוהמ"ז. מעטים השתתפו בשורות המגנים.

הפניית מעפילי צפון אפריקה מקפריסין לפלשתינה א"י ומדינת ישראל –

המעגל השלישי שישלים את דיוקנם של המעפילים המוגרבים יעסוק בעלייתם והפנייתם של המוגרבים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. התלות המוחלטת בממסד הציוני במחנות, לרובם לא היו קרובים בפלשתינה א"י, לא סייעה בידם לבחור היכן להשתקע בארץ. האפשרויות שעמדו בפניהם עד – הקמת המדינה היו בתי עולים ברעננה, קריית שמואל, נתניה, רעננה ואחרים. משהוקמה המדינה הופנו העולים למחנות מעבר לעולים בפרדס חנה, חדרה ובנימינה. ולאחר קום המדינה המחנות הצבאיים הבריטיים שפונו הפכו למחנות מעבר ומיון בית ליד ועתלית. המרכזי שבהם 'שער העלייה' 'סנט  לוקס' בכניסה לחיפה.

עיקרון היציאה ממחנות קפריסין ועלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. ההקפדה על סדר יציאה מקפריסין נועדה בראש וראשונה לשמור על זכות העלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. השהייה – במחנות עבור המעפילים כולם הייתה קשה ומאכזבת – – במקום להגיע לארץ המובטחת הם גורשו — לקפריסין. לכן הושקעו מאמצים לאורך כל התקופה מצד כול הגורמים שעסקו בארגון המעפילים במחנות לאכוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'. סדר העלייה לפלשתינה א"י אומץ בידי חברי – התנועות הפוליטיות, שפעלו במחנות הגירוש 'מפלגת פועלי ארץ ישראל' )מפא"י(' העובד הציוני', – אחדות עבודה', 'השומר הצעיר' )השוה"צ(' הפועל המזרחי' )הפוהמ"ז(' פועלי אגודת ישראל' ) פאג"י(  אגודת ישראל' ) אגו"י('פרטיזנים חיילים וחלוצים' )פח"ח ('ברית טרומפלדור' ) בית"ר ( ו'הציונים הכלליים'. וכדי לתת להחלטה תוקף חתמו נציגי התנועות על הצהרה בה הם מתנגדים לכל התערבות "בסדר הפנימי והמקובל של ענייני עלייתנו ]…[ ובאחריות לאי ביצוע העלייה והפעלתה יישאו אלה אשר בידם לקיים מצוה יהודית ואנושית של פדיון שבויים ואינם עושים זאת".  נציגי התנועות הפוליטיות במחנות הבינו שאי הקפדה על עקרון סדר העלייה לארץ שלא על דעת המעפילים עלולה לגרום לאנדרלמוסיה מי ישורנה. אם כי היו מקרים בהם לרקע של מעפיל מסוים ומידת מעורבותו בפעילות ציונית בארץ מוצאו הייתה השפעה על שינוי בסדר עלייתו על בסיס המלצת התנועה הפוליטית שביקשה זאת. עד להסכמה על עיקרון זה העלייה ארצה הייתה נתונה בידי הסוכנות היהודית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

המצב הכלכלי, המדיני והתרבותי של יהדות מרוקו במאה העשרים

 בשנת תרע"ב (1912 )פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו, דבר שהביא לשיפור ניכר במעמדם המדיני והכלכלי של היהודים במרוקו. נתאפשרו להם עבודות שהיו חסומות ליהודים במשך כל הדורות. יהודים התקבלו למשרות בעיריות ובמשרדי ממשלה בתפקידים בכירים וזוטרים, והתחושה הייתה שניתנה ליהודים עדיפות על פני המוסלמים. יהודים הורשו לצאת מהמיצר ומהמחנק של המלאח ולגור בשכונות החדשות בשכנות לחברה האירופאית.

בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, את הרכבם, את דרכי עבודתם ואת סמכותם. סמכויות בתי דין רבניים הוגבלו לדיני אישות, לירושות, לשררה ולהקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, ומי שעמד בראשו כיהן גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד שלא היה קיים עד אז. בתי הדין הרבניים הפכו למוסדות ממשלתיים, והעובדים שבהם, כולל הדיינים, היו לעובדי מדינה ומשכורתם משולמת מקופת המדינה. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה ליהודים נתינים מרוקאים בלבד; וכאשר צד אחד, וכל שכן שני הצדדים הם בעלי אזרחות זרה, סמכות השיפוט עליהם היא רק לבתי משפט אזרחיים.

השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו מבחינה כלכלית ותרבותית. הם הקימו בתי חרושת ומפעלי תעשיה; סללו כבישים והניחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום. החלה הגירת יהודים מאזור לאזור ונהירה מהכפר אל העיר, דבר שהביא להידוק הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. המפגש בין יהודים מאזורים מרוחקים הבליט את ההבדלים בענייני הלכה השונים מאזור לאזור, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן בפתיחה לחוברת הראשונה של "מועצת הרבנים".

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהילות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם.

משלהי המאה התשע עשרה החלה לחדור התרבות הצרפתית לקהילות היהודיות בערי מרוקו, דרך בתי ספר שהוקמו על ידי חברת "כל ישראל חברים" החל משנת .1865 תרבות זו הביאה לרפיון בזיקה לדת ולמסורת, והוא הלך והתחזק עם כינון המשטר הקולוניאלי הצרפתי במרוקו. תרמו לכך גם השינויים החברתיים והכלכליים שחלו במרוקו עם בואם של הצרפתים. נשים ובנות יצאו לעבודה בפקידות ובתעשייה, הן שהו בחברה מעורבת בין המינים במשך רוב שעות היום, ובשעות הפנאי בימים ובלילות, בבילוי משותף בשחייה ובבתי קולנוע. החילון שהלך ופשה בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במיוחד בקרב הדור הצעיר, גרם בעקבותיו לבעיות חדשות בדיני אישות. בעיות שברובן הפתרון הקיים להן בהלכה אינו עונה על צפיות הפונים לסעד המשפטי מבית הדין, והלכה וגברה תחושת העוול בקרב לבבות הפונים לבית הדין.

התמודדות רבי שאול עם בעיות השעה במשך שנות כהונתו ברבנות נתקל רבי שאול בבעיות הנזכרות שנבעו מן המודרנה ומן החילון. מתוקף תפקידו כדיין בבית הדין הגדול, התודע ביתר שאת להיקף הבעיות ברחבי מרוקו ולהתמודדות השונה מבית דין למשנהו לגבי אותה הבעיה והפתרונות השונים שניתנו לה בהרכבים שונים, על אף שכולם מבוססים על ספרות הפסיקה הקיימת. הדבר עורר תמיהות והשאיר תחושת אי צדק אצל התובעים. לכן ראה רבי שאול צורך לכנס את החכמים לדון בבעיות אלו ואחרות המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פתרון אחיד באמצעות התקנת תקנות. לאחר שקיבל אישור מהשלטונות להקים את "מועצת רבנים", הוא שקד על ההכנות להקמת המועצה וניסוח תקנון. בתקנון נקבעו המשתתפים, דרכי העלאת נושאים לדיון, צורת  הדיון, קבלת ההחלטות ופרסומן ועוד.

הערת המחבר: בשנת התש"ז, מועד כינוס הראשון של מועצת הרבנים, היה הרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו, ובגלל מחלתו לא תפקד באופן מלא, ורבי שאול הוא שהיה המוליך והמביא בכל ענייני בית הדין הגדול ובניהול הכינוס הראשון. כל תכנון הכינוס, הכנת התקנון, הנושאים שעלו לדיון וניסוח ההחלטות, היו מעשי ידי רבי שאול. ואף על פי שרבי שאול היה היוזם והמוביל בכל המהלך הזה, בכל זאת חלק כבוד בפתיחה לרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו. ע"כ

מטרות הכינוסים כפי שהוגדרו על ידי המארגנים:

  • טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מארוק
  • תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בדיני אישות ובעניינים אחרים, כמו בדיני טריפות ובדיני ירושה. דומה כי במונח 'טהרת ההלכות' התכוונו, שבשעה שבאים לאחד את המנהגים יבדקו את מקורותיהם ויקבלו בכל הלכה והלכה את המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכתיים. המטרה השנייה הייתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, או אימוץ דעה מסויימת בהלכה והפיכתה לתקנה מקובלת על כולם.

בעקבות כל כינוס פרסם בית הדין הגדול חוברת ובה שמות הרבנים המשתתפים, הנושאים שעלו לדיון, תקציר מהדיונים והתקנות שהתקבלו. סך הכול שש חוברות משישה כינוסים. החוברות הן נדירות. בשנת התש"ם פרסמתי את הספר: "המשפט העברי בקהילות מרוקו", ובו ההדרתי מחדש את ספר "תקנות פאס" ו"תקנות מועצת הרבנים במרוקו", בצירוף מבוא מקיף על תקנות פאס ועל תקנות מועצת הרבנים, תוכנן והחידושים שבהן. תרמתי לפרסומן בעולם הרבני והאקדמי בהרצאות שנשאתי בכינוסים רבניים ומדעיים, ובפרסומי מאמרים, וכן לימדתי את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן.

נערכו שישה כינוסים – הכינוס הראשון נערך בכ"ב בסיוון התש"ז -1947 -והאחרון – בשבט בשנת התשט"ו -1955.  

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות

שליחי התנועה הקיבוצית למרוקו אחרי מלחמת העולם השניה

אחד המניעים ליוזמת התנועה הקיבוצית [בראשן הקיבוץ המאוחד] לפעילות בקרב יהדות צפון אפריקה היתה, הטראומה של השואה. צמיחת האגודות הציוניות במרוקו אחרי השואה, היא תוצאה של התעוררות עצמית של הנוער היהודי, לפני שהגיעו השליחים של התנועות הציוניות מהארץ למרוקו. אבל יש גם להוסיף את השפעת המאבק של הישוב בארץ להקמת מדינה יהודית. גורמים נוספים היו: האכזבה משלטון וישי במרוקו, ועליית הלאומנות הערבית.

השליחים הראשונים לצפון אפריקה בינואר 1945 היו אפרים בן חיים ויגאל כהן מקיבוץ בית אורן, וחבר מגבעת ברנר בשם קסטל, שהגיע במדי צבאו של דה־גול. בהגיעם לקזבלנקה, התחילו לפעול בשיתוף פעולה עם ראשי הציונות במרוקו, במועדון ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה, ונפגשו אתם מדי ערב. בשלב הבא הגיעה השליחה רחל כהן. התוצאה של שליחותם, עליית שתי קבוצות לארץ. הקבוצה השניה בת עשרים חברים הצטרפה לקיבוץ דתי. השליחים שפעלו בתיאום עם מנהיגי הציונות ידעו, שמולם עומדת יהדות מסורתית שומרת מצוות ושורשית, ושאין להבליט את הצד הציוני המהפכני והמרכסיסטי. רובו של הנוער המשכיל לא הצטרף לתנועות הנוער החלוציות. חברות באיגוד כמו הצופים, המסונפת לתנועת שרל נטר, הפיצו עתונים בעברית, אבל לא חייבו הגשמה עצמית. שליחי הקיבוץ המאוחד בהגיעם לקזבלנקה הופתעו למצוא נוער יהודי מאורגן באגודות ציוניות, אבל מנותק מהישוב בארץ. השליחים החלו לפעול במועדון של אגודת ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה. במשך חודש ששהו שם, קיימו סמינר ציוני, נפגשו עם חברי האגודה הנ״ל מדי ערב. האגודה שתחילתה לא היתה ציונית, הושפעה מהשליחים. אגודות הנוער שנוסדו בתמיכתם של מנהיגי הציונות, מטרתם היתה למשוך את הנוער היהודי המשכיל בקזבלנקה, שהחל להתעניין ברעיונות קומוניסטיים. המפלגה הקומוניסטית הפנתה כרוז ליהודי מרוקו ב-18 בנובמבר 1951.

במרס 1946 נוסד בקזבלנקה סניף של המפלגה הסוציאליסטית ׳פועלי ציון׳, על ידי שלמה כגן, יליד רוסיה שהיגר למרוקו. בין חבריה היו יהודים לא ציונים – חברים בסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית. כבר לפני מלחמת העולם השניה היו צעירים משכילים בקזבלנקה, שחיפשו את דרכם מחוץ למסגרת היהודית, ומצאו את דרכם במפלגה הקומוניסטית, בהשראת יהודי משכיל מקזבלנקה בשם ליאון שולט. הקומוניסטים הגיעו למעמד מכובד בקרב הפועלים היהודים. הקהילה היהודית בקזבלנקה לחמה נגד נטייה זו, אך לשוא ככל שהנוער השתייך למעמד המשכיל, התרחק מהיהדות.

ועידת הפדרציה הציונית בקזבלנקה

ביוני 1946 התקיימה ועידת הפדרציה הציונית המרוקאית בקזבלנקה. אליה הוזמנו שני מנהיגי תנועת ׳צעירי ציון׳ מתוניס, תנועה שהפכה ב-1947 לתנועת ׳דרור'. בועידה של תנועת ׳דרור׳ בינואר 1947, השתתפו נציגים מכל ארצות צפון אפריקה, ביניהם שני משקיפים מקזבלנקה, שסיפרו על הנוער בעירם, ולהיטותם להצטרף לתנועת נוער ציונית חלוצית. וביקשו לשלוח מדריך לקזבלנקה. במשך שנת 1947 החלה להתגבש קבוצה של מייסדי תנועת ״דרור״ בקזבלנקה, שקראה לעצמה ׳פלוגת דרור׳. הם גייסו לשורותיהם חברים מאגודת ״שרל נטר״. הדבר עורר התנגדות, ובעיקר ע״י אלפונסו סבאח. ראשי אגודת ׳קרל נטר׳ התנגדו לפעילות פוליטית, והשאירו בידיהם של חברי האגודה את החופש לפעול בהתאם למצפונם והשקפתם האישית. הדבר התבטא בהצטרפות בודדים לתנועת הציונות הדתית, וכן ל׳ביתר׳ וארגוני נוער של תנועת העבודה.

הפועל המזרחי

צעירים מהנהגת אגורת הנוער ׳קרל נטר׳, יסדו סניף ל׳הפועל המזרחי׳ שהקשרים עם תנועה זו החלו ב-1945.

כבר בשנת 1947 היה בקזבלנקה סניף של תנועת ׳דרור׳ ואחר כך של ׳הבונים׳ וה׳שומר הצעיר׳. על מנת לפרסם את התנועה בקזבלנקה, ארגן הנוער הציוני עונג שבת ב־8 בדצמבר 1951, בהשתתפות אישים חשובים מקומיים. תנועת ׳הנוער הציוני׳ מנתה בקזבלנקה ב-9 במאי 1956 כמאתיים חברים.

׳השומר הצעיר,

לאחר תום מלחמת העולם השניה, נעשו גישושים ראשונים לשליחת שליחים של ׳השומר הצעיר׳ למרוקו, אבל הסוכנות היהודית סירבה. בשנת 1949 לאחר שיעקב זרובבל נבחר כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, מטעם מפ״ם, התמנה לראש המחלקה ליהודי המזרח התיכון. ומנהל המחלקה היה חבר קיבוץ עין שמר. אחר הקמת המדינה, הקימה הסוכנות היהודית בקזבלנקה מרכז סוציאלי במלאח של העיר. נאספו שם ילדים בגילים 10 עד 15 ואורגנו ללימודים ולחינוך. במרכז עבדו מרים מיוחס ואברהם בן דוד. מרים גם לימדה עברית בבית הספר של כי״ח. היא הדריכה ולימדה שירים ישראליים. אברהם העביר שיחות על נושאים ציוניים. השליח הוזמן להרצות על ישראל בבית הכנסת בהנהלתו של הרב נאוי.

ב-17 בפברואר 1953 התקיים בקזבלנקה כינוס של שליחי התנועות הציוניות: ׳הבונים/ ׳דרור/ ׳השומר הצעיר׳ ׳הנוער הציוני/ ומנהל המרכז הסוציאלי בקזבלנקה. הוחלט להקים ברית של כל הארגונים החלוציים, כמו בארצות המערב. לתנועות הנוער הציוניות היו השגים, שהתבטאו בסיוע לארגון העלייה לארץ. ב־25 במרס 1955 נמסר על ידי יצחק כהן מקזבלנקה, שהקן הראשון של ׳הנוער הציוני׳ בקזבלנקה, נמצא כבר בהכשרה בעין השלושה בישראל. קן שני עומד לצאת בפסח לארץ. בקזבלנקה נוסדה גם קבוצה ימית.

הנשים בפעילות הציונית בקזבלנקה

הגברת בן עטר ־ נשיאת ויצ״ו, לא הכירה ועדים מעורבים בהם יושבים גברים עם נשים יחדיו. הגברים אולי חששו שהנשים יצליחו יותר מהם בפעילות הציונית, שכללה הפצת הקופות של הקרן הקימת לישראל. הצלחת הנשים עלולה לחשוף את החולשה של הגברים. הפעילה הציונית הראשונה בויצ״ו היתה הגברת פאני וייל משטרסבורג, שפעלה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בקזבלנקה הוקם ועד של נשים חברות ויצ״ו ביוזמתה של פאני וייל. היא כתבה בשנת 1935 שהגברים בקזבלנקה אינם רואים בעין יפה את צירופן של נשים לוועד המקומי של הקק״ל. הועד שפעל בשנים בין שתי מלחמות העולם. הוא היה מורכב מ-12 נשים, שהקדישו את רוב זמנן לקק״ל, ותוך ארבעה חודשים הצליחו למכור מחצית מכמות הכרטיסים שעמדו לרשותן לסרט תעמולה של הקק״ל. נשות ויצ״ו בקזבלנקה עברו עם פאני וייל על רשימת המשפחות שקיבלו קופות קק״ל, והתברר שרוב המשפחות האמידות לא החזיקו קופות אלה בבתיהן. עבדה קשה כדי לשנות את יחסם העוין של המנהיגים הציוניים לשילובן של נשים בועדים המקומיים של הקק״ל. ההתקדמות היתה איטית, אך תוצאותיה הורגשו בימי מלחמת העולם השניה ואחריה. כאשר ניתן היה לראות נשים רבות, ממלאות תפקידים אחראיים בארגונים שעודדו הגירה לישראל. פאני וייל רצתה לנפץ את ההרגל לתחום את פעילות הנשים למפעלי צדקה של הקהילה בלבד, ולא למטרות אחרות. היא כתבה מקזבלנקה את הדברים הבאים: ׳אהיה מאושרת לחרוג מהמסגרת הצרה של פעילות צדקה מקומית. אני מנסה לחנך את הנשים במידת האפשר ובהגבלת הזמן המצומצם העומד לרשותי. חינוך זה פירושו לנטוע בהן את ההכרה הלאומית היהודית, להעביר להן את התחושה של המהפכה האמיתית בנפש היהודי החי בארץ ישראל.

היא מתארת את פגישתה עם נשים יהודיות בקזבלקה, החברות בארגון צדקה, בלשון זו: ׳הגעתי לפגישה אליה הוזמנתי. היתה זו אספה מכוננת של ארגון מקומי, ששם לו למטרה לספק כביסה נקייה לילדים אומללים. ביקשו ממני ליטול את רשות הדיבור, תוך שאני משבחת את היוזמות לפגישה. עשיתי הקבלה בין המפעל המקומי לבין המפעל היהודי בכללותו. מצוקת הגיטו לא תיפסק כמו זו של המלאה, אלא רק כאשר חלקה הגדול של ארץ ישראל תהיה שלנו. האם אתן מעדיפות עם של קבצנים עלובים, על פני חקלאים בריאים ומאושרים! היא נבחרה לנשיאה החדשה של ויצ״ו בקזבלנקה. סייעה לשליחי העלייה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה.

הגברת בן עטר, עורכת דין, אשה אינטליגנטית הנמנית עם חוג חברתי מצויץ ובעלת רמה תרבותית, העולה על זו של האשה המרוקנית הרגילה, היתה פלשתינופולית, והפכה להיות ציונית.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 253

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר