ארכיון יומי: 5 בפברואר 2020


קצידת רבי דוד קיים לפרשת בשלח-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

 

 (416) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק חזק

בשקל ״אל־היפה״

א־ל פָּדָה אֻמָּה / וּלְצָרָתָם דַּיָּם, / אָמַר, וּלְעָנְיָם

מֵרָהָב חוּלִי, גֹּחִי / עַם חוֹבָב בֵּן־אֶזְרָחִי / רִפְאוּת חָלְיוֹ בְּמָרְחִי —

גְּאֻלַּת עוֹלָם, וּמוֹסְרוֹתָיו אֲפַתַּח / דַּם אוֹיְבָיו אַרְתַּח

אָמַר: לְכָה זֹעֲמָה / אַכְבִּיד לֵב פַּרְעֹה וּרְדָפוֹ בְּמִרְמָה

וְאַחַר יִרְאוּם יֶחֱזוּם:

כנפי שחר

416 — הנושא: מתוך פרשת בשלח (שמי יג, יז — יז, טז>.

ולצרתם… — שיעורו: ולצרתם ולענים אמר דים; די להם לסבול גלות מצרים מרהב חולי גוחי — שב אל ״אומה״, צאי במחול ממצרים. בן אזרחי — בן אברהם הנקרא ״איתן האזרחי״. רפאות… — רפואת חוליו תהי כאשר אמשח פצע גלותו בממרח הנקרא ״גאולת עולם״, וכאשר אפתח ואנתק את כבלי שעבודו. דם אויביו ארתח… — אחמם דמם שירדפו אחריהם בזעם. אכביד… — שיעורו: במרמה אכביד לב פרעה ורדפו, בחכמה אפרוש לו מלכודת, כמבואר להלן, ואחזק את לבו לרדוף; ורדפו, שב אל ״עם חובב״. ואחר… — אחר שאושיעם מיד מצרים, יראו אותם מתים מושלכים על שפת הים; יראום יחזום פעלים נרדפים.

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

נָחָם בִּמְזִמָּהּ / פֶּן לְאֶרֶץ שִׁבְיָם / יָשׁוּבוּ בַּעְיָם —

קְשִׁי עָרְפָם, אִם רָאוּ / מִלְחָמוֹת־עַם יִצְבְּאוּ / לָכֵן אַתְעֶה מוֹצָאוֹ

דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף אֲעַקֵּם מִשְׁטָח / אוֹלִיכֵם מִבְטָח

אוֹרֵם דֶּרֶךְ נֶעְלָמָה / וַחֲמוּשִׁים עָלוּ הוֹלְכִים בִּתְקוּמָה

לֹא־בּוֹרְחִים לֹא־מִי־יַחְפְּזוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

יוֹם צֵאתָם דִּמָּה / מֹשֶׁה, כִּי רֹב חֶלְיָם / יַתְעֵם, בְּנִשְׁיָם —

מִשְּׂאֵת אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף / עַל כֵּן הוּא כָסַף אֹסֶף / טוֹב מִזָּהָב וָכָסֶף

בְּנָסְעָם, וְאוֹר עֵינֵיהֶם מַרְאוֹת לֹא־טַח, / הָלְכוּ דֶּרֶךְ טַח —

מֵעִיר סֻכּוֹת אֵיתָמָה, / מִשָּׁם שָׁבוּ כֹּל־מַחֲנוֹת בְּעָרְמָה

מַשְׁגִּיא לַגּוֹיִם יְגָזּוּם:

כנפי שחר

משפיל… — כנוי להקב״ה. רם קומה — בעל גאוה, כאן: פרעה; קומה, קו״ף־חולם וטעמו מלרע. כי הוא שם. עליון… מיום רד… — מיום שהקב״ה הכניע את פרעה וחילו הכירו הכל שהוא עליון שוכן שמים. בן־אמה — מצרים בנו של חם (ברא׳ י, ו) עבד העבדים (שם ט, כה), ואמר בן־אמה לצוה״ח. אף על קמי קומה… — כשם שהכנעת את המצרים כן גם עתה התקומם על אויבי והראה רוממותך על המתנשאים עלי; קמי־קומה רמי־רומה, לשון נוע״ל; קומה רומה, קו׳׳ף ורי׳׳ש בשורק וטעמם מלעיל, כי הם צווי בעל נימה של בקשה ותחנה. רוחם כלתה עד תום — מרוב תקוה זו רוחם עמדה על סף הכיליון; וכתב רוחם במקום רוחנו לצוה״מ. נחם — ניהגם. במזמה — בחכמה. פן לארץ שבים — פן ישובו למצרים שם היו שבויים. בעים… — בחוזק ערפם הקשה ישובו למצרים, לכן התחכם להם ואמר: אתעה מוצאו… — אשנה הדרך ממנה יצאו. אעקם משטח — ואוליכם בדרך עקומה במדבר, לא בדרך שטוחה וישרה, באופן שלא יוכלו לחזור לארץ שבים. וחמושים… — מזויינים ומצויידים בנשק עלו ביד רמה, קוממיות ובריש גלי, לא כבורחים ולא כדפוקים ונחפזים לצאת במנוסה. יום צאתם… — שהיו טרודים ועוסקים בכלי זהב ששאלו ממצרים דמה וחשב משה כי עלולים הם לשכוח ולא יקחו עצמות יוסף. על כן הוא כסף אסף… — נפשו איוותה לעסוק באסיפת העצמות ההן יותר מלעסוק באסיפת זהב וכסף. חליים — תכשיטי זה וכסף. בנשיים — ל׳ שכחה. כסף, כצ״ל וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, ל׳ תאוה. אסף, ל' אסיפה וקיבוץ

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

דָּאָה לִנְקָמָה, / פַּרְעֹה, קָרָא: אַיָּם / מִצְרִיִּים? אוֹיָם !

כִּי בָּרְחוּ נֶאֱסָרִים / הָעִבְרִים הַנִּבְעָרִים / הַבּוֹנִים הָעֲיָרִים

שִׁלַּחְנוּ עַם עֲבָדוּנוּ כֹּל־טוֹב נֵתַח / הֵן מָגֵן תּוֹתָח

וְיָדֵנוּ רוֹמֵמָה / נָשִׁיב שְׁבוּת הוֹנֵנוּ נַפְשִׁי עָגְמָה

וּבָזֶה פָּחַד יֹאחֵזוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

וּבְנֵי אֲיֻמָּה / נָשְׂאוּ אֶת קוֹל בִּכְיָם / זֶה רֵאשִׁית מִרְיָם

עַל מֹשֶׁה הִתְאוֹנְנוּ: / מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ־לָּנוּ? / שֶׁבֶר בָּא עַל כֻּלָּנוּ!

לָכֵן טוֹב מִמָּוֶת בְּאֶרֶץ כַּחֲלַח / מָוֶת בַּשֶׁלֲח

וְיַעַן בְּנֶחָמָה: / אַל־תִּירָאוּ ! יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה

וְאַתֶּם עִמְדוּ וַחֲזוּם:

כנפי שחר

בנסעם… — בעוד אור עיניהם לא טומטם מיראת רדיפת פרעה וחילו אותם, הלכו ללא מורא. ״דרך טח״ — כשיעור השלכת חץ מקשת, שהוא שיעור המרחק שיש מעיר סוכות לאיתם. משם שבו… — מאיתם חזרו לאחוריהם כדי להטעות פרעה לומר ״נבוכים ומבולבלים הם כבורחים״ וירדוף אחריהם. ועליו נאמר(איוב יב, כג) משגיא לגוים ויאבדם, שהקב׳׳ה מטעה לגוים, כאן: פרעה וחילו, כדי להטביעם בים סוף. לא טח, ל׳ אטימה וסתימה. דרך טח — ל׳ כמטהוי קשת (ברא׳ בא, טז). בערמה — בחכמה. משגיא — בשי״ן ימנית, כצ׳׳ל כאן, ל׳ שגגה. יְגָזּוֹם — (קרא: יגזום), יגזוז אותם, יכריתם. דאה… — כצ״ל, דאה כנשר ועף לנקום. ראה מעשה חרש. אוים… — אוי להם לעברים כי ברחו. הנבערים — הטפשים, שלא ראו את העונש המחכה להם על כך. הָעֲיָרִים — כצ״ל, וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, וכן מחייב המשקל. נתח — חתיכה מבהמה שמנה, ר״ל עבדים חרוצים. הן מגן תותח… — יש לנו כלי נשק וגם כוח להחזירם ולהשיב רכושנו, כי צר לי על כל זה. איומה — כנוי לעדת ישראל. מרים — מרדם. התאוננו — התלוננו. לכן… —שיעורו

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

דִּבֶּר רַב־עָצְמָה: / הַט יָדְךָ עַל הַיָּם, / מַיִם וְדָכְיָם,

בַּמַּטֶּה וּבְקָעֵהוּ / לְעַמֵּי תַּעַבְרֵהוּ / וּפַרְעֹה יִרְדְּפֵהוּ

עַמִּי יַעֲלֶה, לֹא־עוֹד פָּסוֹחַ יִפְסַח / וְעָלָיו אֶפְסַח

בְּמִצְרַיִם אֱלָּחֲמָה / אוֹרִיד חֵילוֹ וְסוּסָיו אַשְׁכִּין דּוּמָה

וְאַחֲרֵי־כֵן יְבַזּוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

קַיָּם, בְּחֵמָה / בְּתוֹךְ יָם גְּוִיָּם / הֵבִיא בִצְדִיָּם

בְּאַשְׁמֹרֶת־הַבֹּקֶר / בֵּין הַמַּחֲנוֹת בִּקֵּר / אוֹפֶן־מֶרְכַּבְתּוֹ עִקֵּר

יִשְׂרָאֵל פָּלַט, עָלָה וְשַׂר בְּפֶה צַח / פַּרְעֹה מַר פָּצַח

הוֹי  בִּמְהוּמָה כְּדֻמָּה / צָלְלוּ הַמִצְרִים, כְּאֶבֶן דּוּמָה —

סוּס וְרֶכֶב וּמָעֻזּוֹם:

כנפי שחר

טוב מוות בשלח ממוות בארץ כחלת — טוב למות מות גבורים במלחמה מלמות בארץ כמו חלח; כחלח, כצ״ל, והוא כנוי אצלנו למדבר שממה. ובטעות אומרים ״שילכו ללחלח וחבור!״. ראה מעשה חרש. עמדו וחזום — שתוקו וראו אותם במפלתם. רב־עצמה גדול כוח, כנוי להשי״ת; עצמה, קרא: עצמה. ודכים — שאון ורעש גליהם; ודכים, קרא: ודימם. לא עוד פסוח יפסח — לא יהסס עוד, כי היו פוסחים על שתי הסעיפים אם ישוב אל מצרים או ימשיך בדרכיו למדבר סיני. ועליו אפסח… — אחוס על עמי ויעלה שלם מן הים; אבל את המצרים. אשכין דומה — אוריד אותם לקבר, כלומר יטבעו בים. יבזום — יבזזו אותם, יקחו מה שעליהם. יבזום — קרא: יְבֹזוּם. גויים — גויותיהם, גופם. בצדיים — הטביעם במים כמדת צדייתם, רשעתם, שהשליכו ילדי ישראל במים. באשמורת הבוקר — בחלק השלישי של הלילה, לפנות בוקר. עיקר — הסיר. ביקר — הבדיל והפריש, ל׳ לא יבקר בין טוב לרע (ייק׳ כז, לג), ״ישראל פלט, המצרים צללו בים״. פלט — ניצול. בפה צח במלים צחות וברורות. מר פצח — פתח ביללה מרה. במהומה כְּדֻמָּה צללו… — במבוכה ובהלה שקעו המצרים בים כדמה, כמו ?דמה, והוא כלי ברזל כעין עוגן כפול לשלות בו דברים שנפלו לתוך הבור

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

חָזוֹן בִּנְעִימָה / הַגּוּ אָז בְּלֶחְיָם / וַתָּשַׁר מִרְיָם

שִׁירָה תַּמָּה וּנְקִיָּה / זִמְרַת רַעְיָה כְּצִבְיָה / עִם כֹּל־אִשָּׁה עִבְרִיָּה

בָּאוּ מָרָתָה וּלְשׁוֹנָם בַּצָּמָא צָח / יָרְאוּ מֵרֶצַח

צִוָּה הָאֵ־ל: הַמַּיְמָה / הַשְׁלֵךְ עֵץ וְנִמְתְּקוּ. וְעַל אַשְׁמָה —

צִוָּה: עֲוֹנוֹת יִרְחָצוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

זַךְ קַיָּם־רוֹמָה / לְרַפֹּאת אֶת חָלְיָם / דְּבָרוֹ קְיָם:

הִמְטִיר מָן מִשָּׁמַיִם / וּשְׂלָו בֵּין הָעַרְבַּיִם / רוֹבֵץ בֵּין מִשְּׂפָתַיִם

נֹפֶת־צוּף אָכְלוּ בְּלִי עָמָל וָטֹרַח / כֹּל־יוֹם־יוֹם יִפְרָח —

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / לַגֻּלְגֹּלֶת עֹמֶר, עַד עֲשׂוֹת פִּימָה

שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ עַד חֵטְא רָצוּם:

כנפי שחר

כאבן דומה — במקום ״דומם״ לצוה״ח, והיא צור החלמיש, להבדיל מאבן טובה. ומעזום — וחיילותיהם. חזון בנעימה… — בשירת הים יש ,גם נבואות לעתיד שאמרו אותם דרך רמז בשפתם. לשונם… — התייבש בצמא עד כדי יראת מוות. ועל אשמה… — ר״ל כשם שהמים נמתקו ע״י העץ וסר הצמא, כן העונות יתלבנו ויכופרו ע״י קיום מצות התורה שהיא ״עץ חיים למחזיקים בה״ (משי ג, יח); הכנוי ״ירחצום״ שב לשבים בתשובה. זך — טהור. קיים־רומה — השי״ת המקיים ומחיה את השמים וכל צבאם, קיים את דברו וריפא את מחלתם, שהיו רעבים כי כלה הבצק שהוציאו אתם ממצרים. רובץ… — השליו נח מסביב לגבולות המחנה. נופת צוף — לשד דבש. יפרח המן היה פורח כעוף ויורד מן השמים ומוצאים אותו כאילו פרח וצץ מן האדמה; הפועל ״יפרח״ משמש בשתי הוראות. פימה — כפל בבשר מתחת לסנטר, או בבטן. שמנו עשתו פעלים נרדפים, ויש שפירשו בשרם היה חלק ומבהיק מרוב שומנם, ל׳ עשת שן(שה״ש ה, יד). עד חטא ריצום — עונש חטא האכילה שיבר ומחץ אותם. קצב בשימה… — קבע להם חלק קצוב לאכילת היום, והוא עומר לגולגולת.

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

קָצַב בְּשִׂימָה / אֶת כּוֹסָם רְוָיָם / רַק חַד בְּבִרִיָם

לֹא תּוֹסִיפוּ לַחְטוֹא / וּבְיוֹם שִׁשִּׁי תִּלְקְטוּ / לֶחֶם מִשְׁנֶה: מַלְּטִוּ,

כִּי בְּיוֹם שַׁבָּת אֶתְכֶם זָנוֹחַ יִזְנַח / בַּל יִמָּצֵא נָח

שְׁבוּת־פֹּה נֶאֶלְמָה / הַהוֹלְכִים לִלְקוֹט לֹא מָצְאוּ בִּכְלִמָּה

וּלֹא־עוֹד פָּנִים יְעִזּוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

חָזָק, צוּר, עַד מָה / בָּנֶיךָ אֶת עֶדְיָם / עָדָה, וְעֶטְיָם?

בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ / עֵץ הַדַּעַת יַצְמִיחַ / מִקִּרְבֵּנוּ יַפְרִיחַ

וְיָקִים צַו־"זֵכֶר־עֲמָלֵק יִמַּח" / וְעַמִּי יִשְׂמַח

מִקֵּדְמָה עַד הַיַּמָּה / יִחְיוּ מֵתֵינוּ, עִיר יְרוּשָׁלַיְמָה —

יַעֲלוּ, לֹא־עוֹד יַרְגִּיזוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

כנפי שחר

כוסם רויים — כאן: חלקם המספיק להם לשובעם. רק חד בבריים — רק עומר אחד לאכילתם. לא תסיפו לחטוא — להתלונן. מלטו… — כלומר נצלו את ההזדמנות עכשיו, כי מחר שבת ולא ירד המן. ההולכים… — אותם שהלכו ללקוט ביום שבת חזרו בכלימה ובושה, וזה מראה בעליל שיש לשבות אפילו מדיבור חול בשבת, ומעתה לא יעיזו פנים שוב. חזק. צור — תוארי פניה להשי״ת, תוארים נרדפים. עד מה… — שיעורו: עד מה עדים ועטים עדה? עדים — כאן: הוד מלכותם. ועטים — עצתם, כאן: שופטיהם ויועציהם. עדה — עבר ובטל. יפריח יצמיח — שב אל ״חזק, צור״. ויקיים צו… — שב אל ״המשיח״; צו — כצ״ל לצוה״מ. לא עוד ירגיזום — ושוב לא יצערום ולא יפחידום אותם העמלקים למיניהם.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים

צום ותענית דיבור

הנשים הזקנות הצדקניות נמנעו מלעשות כל מלאכה בראש חודש. הן לא תפרו, לא תקנו בגדים שנקרעו, או עיסוק כלשהו ״נשייא נהגין דלא למיעבד עבודה בריש ירחא״ – ״נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש״ . לפי האגדה נקבע להן ראש חודש כחג, בשכר מה שלא רצו לתת נזמיהן לבעליהן לשם עשיית העגל (פרקי דרבי אליעזר, פר׳, מ״ה). אומרים גם, כי רחל אמנו ציוותה לנשים לשמור את יום ראש חודש וזה נרמז בראשי־ תיבות של תפילת המוסף לראש חודש: ״ראשי חודשים לעמך־נתת״ (מדרש קדמות של החיד״א).

רוב הנשים הזקנות נהגו גם לצום בערב ראש חודש ומנהג זה עודנו קיים בקרב אחדות מיוצאי צפון־אפריקה עד היום, וגם בארץ.

גם החסידים ואנשי מעשה ראו ביום ראש חודש כיום חזרה בתשובה.

עד היום יש מהם שנוהגים לצום בערב ראש חודש וגם לעשות ״תענית דיבור״, לקרוא שלוש פעמים את כל התהלים, וכן לקרוא בזוהר ולומר תפילות ותחינות מיוחדות, ואחריהן קוראים את העקדה בצוותא ובקול רם, מתפללים מנחה ואחרי תפילת שמונה־עשרה קוראים שוב ״יהי רצון״ מאוד ארוך ומיוחד ומסיימים בפיוט ״יה לך עיני נשאתי״ מאת רבנו יוסף עקרה, תלמידו של ר׳ חיים ויטל.

שמחות מתחילות בראש חודש

כל המחצית הראשונה של החודש היא טובה להתחלת שמחה או דבר כלשהו: חנוכת בית, פתיחת עסק, אירוסין או נישואין, משום שאומרים, שראש חודש הוא יום זכות וסימן טוב לישראל מראש החודש עד החמישה עשר בו. המחצית השנייה של החודש, יש בה ימי חובה ואין סימנה עולה יפה, כי בהם הלבנה הולכת ומתמעטת.

״שבת מברכים״

בקהילות המגרב, בשבת הסמוכה לראש חודש, אחרי קריאת התורה, מברכים את החודש. כל הקהל קורא ביחד ובקול־רם את ״יהי רצון״ המובא בסדר רב עמרם גאון: (ה) ״יהי רצון מלפני אלהי השמים, לכונן את בית חיינו, ולהשיב שכינתו לתוכו, במהרה בימינו ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, לרחם על פליטתנו, ולעצור המגפה, והמשחית והחרב, והשבי, והביזה מעלינו, ומעל עמו ישראל ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל, הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם, בכל מקומות מושבותיהם ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, שנשמע ונתבשר בשורות טובות, בשורות ישועות ונחמות, מארבע כנפות הארץ ואמרו אמן:

השליח ציבור חוזר על ״יהי רצון׳ האחרון ואח״כ קורא בהתרגשות רבה, ברטט ובחגיגיות את:

מי שעשה נסים לאבותינו וממצרים גאלם, הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם. בסימן טוב, יהיה לנו ראש חודש (פלוני) ביום (פלוני ופלוני) יחדשהו הקב״ה עלינו ועל כל עמו ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה טובה ולכלכלה, לשמועות טובות ולבשורות טובות, לגשמים בעיתם ולגאולה קרובה ואמרו אמן.

יש לציין שכל טכס ברכת החודש נערך כאשר כל ציבור המתפללים יושב במקומו ולא עומד בשעת קידוש החודש. אח״כ, הרב מברך את כל הקהל וכלל עם ישראל. לפני ראש חודש אב, הקהל לא קורא את ״יהי רצון״, במקומה קורא פסוקי נחמה אלה:

מחדש חודשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנוייה, ויהיה זה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה.

בכסא ליום חגנו

אף כי בכל שבת הסמוכה לראש חודש, מקדשים את החודש לבד מן השבת שלקראת חודש תשרי, שבה אין מברכים אותו כלל, לפי שנאמר בו: בכסא ליום חגנו דהיינו: שיהיה יום הדין מכוסה מפני השטן המקטרג, שלא ידע אימתי חל ראש השנה ולא יקטרג על עם־ישראל.

הצומות

כאשר יש תענית ציבור, רב בית הכנסת מכריז עליו אחרי קריאת התורה, חוץ מצום תשעה באב, ואומר:

אחינו בית ישראל שמעו: צום (פלוני) יהיה ביום (פלוני) יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה כדכתיב: כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

הנשים ב״שבת מברכים״

הנשים שלא נהגו לבקר בכל שבת בבית־הכנסת, הקפידו בשבת מברכים וביקרו. יש לציין כי ביקורי הנשים בבית־הכנסת לא היה לשם השתתפות בתפילה כי לא ידעו קרוא וכתוב. הן ביקרו בבית־כנסת רק כדי לראות ספר תורה, לנשקו ולבקש רחמים וברכת רפואה שלמה על החולים, במיוחד כאשר הרב עשה ״מי שברך״ לקהל אחרי ברכת החודש, לכן רובן ביקרו בשבת זו בבית־הכנסת.

חודש חודש יביע אומר

כל ראש חודש הוא יום טוב ונחשב בעם היהודי כ״חג״. הזוהר מעלה אותו למעלת השבת (פרש׳ אחרי מות), וכל אחד משנים־עשר חודשי השנה מקפל בתוכו את החליפות והתמורות שבטבע, שתהיינה במשך החודש החדש הבא עלינו לטובה.

כדי לדעת אם החודש החדש הנכנס, יהיה טוב או רע לעם או למנהיגיו, אם בחודש מסויים ימות איזה מלך או תהיה מלחמה בין מדינה לרעותה, הולכים איפוא לפי הברקים והרעמים וכו'.

בראש חודש ניסן, אם יהיו רעמים־יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים ואם ביום יהיו רוחות יקפאו המים והשעורים יפסידו.

בראש חודש אייר, אם יהיו רעמים – ירבו הענבים והזרעים, ואם יפול כוכב, חושך יהיה בעולם וירבה השלג ותהיה מלחמה בארץ ההיא, ואיש גדול יאבד והאניות תטבענה בים הגדול.

בראש חודש סיון, אם ירעים יהיה טוב לכרמים ולתמרים ובארץ יהיה חם, ואם יהיו בו ברקים, אז ירבה המטר.

בראש חודש תמוז, אם ירעים, יהיה טוב לדבש ולחיטים, ואם יהיה בו ביום מטר או ברד, יהיה חולי וימות איש גדול, ואם נראתה בו הקשת, ירבה המלח ויחסרו המים הרבה.

בראש חודש אב, אם ירעים, תפסיד התבואה, ואם נבלע בו השמש תהיה השנה טובה וימות איש גדול.

בראש חודש אלול, אם ירעים, ימות איש גדול, ואם ביום ראש חודש יהיה ענן תהיה צרה בעולם ואם ידרוך כוכב ויתן אור גדול תחסר התבואה.

בראש חודש תשרי אם ירעים, ימות איש גדול, ואם בראש חודש יהיה ענן, תהיה צרה בעולם וירבה הברד.

בראש חודש חשוון אם ירעים, ירבו העננים ויפלו פירות האילן, ואם יהיה בו ברק ירבו החיטים, אם נבלע בו השמש ימות איש גדול.

בראש חודש כסלו אם ירעים, יצליחו הזרעים והפרות, ואם תנוב הארץ יהיה מוות בבהמה במקומות הרבה.

בראש חודש טבת אם ירעים, תצליח התבואה ויהיה שלום בארץ ההיא.

בראש חודש שבט אם ירעים, ימות איש גדול באותה מדינה והפירות יצליחו.

בראש חודש אדר אם ירעים, תהיה מהומה בעולם ויגידו בני אדם דברים בטלים, ואם נראתה הקשת תהיה רוח חזקה מעת־לעת ויהיה הקור חזק והחיטים יצליחו.

כל זה נאמר בראש החודש, אבל בשאר הימים של החודש אין להם משפט.

מנהגים

בראש חודש התינוקות של בית רבן למדו רק חצי־יום. המלמד היה משחרר את התלמידים בצהריים.

ביום ראש חודש לא נהגו לשלוח הילדים הקטנים לגלב להסתפר, ולבנות לא נתנו לגזוז את הצפרניים, כי זה לא סימן טוב לקטנים.

גם יהודי לוב מקפידים שלא להסתפר בראש־חודש. הם מאמינים שתספורת ביום זה עלולה לגרום סכנה לנשותיהם.

חודשים מלאים וחסרים

החודשים המלאים בני שלושים יום הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט ואדר ראשון בשנה מעוברת. חודשים אלו הם תמיד מלאים, כלומר בני שלושים יום.

חודשים חסרים בני כ״ט יום

החודשים: אייר, תמוז, אלול, טבת, אדר (הסמוך לניסן)־־חסרים תמיד והם בני עשרים ותשעה יום.

שנה שלמה, חסרה, כסדרה

החודשים מרחשוון וכסליו הם: פעמים מלאים ופעמים חסרים. השנה שבה שניהם מלאים (בני ל׳ יום)־־נקראת ״שנה שלמה״. השנה ששני החודשים הנ״ל חסרים (כ״ט יום)־־נקראת ״שנה חסרה״.

יש וחודש חשוון חסר וחודש כסליו מלא, אז נקראת ״שנה כסדרה״ כלומר: כל החודשים באים לפי הסדר: אחד מלא ואחד חסר.

חודשים בני יום אחד או שני ימים

ראשי חודשים בני יום אחד הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט. ראשי חודשים בני שני ימים, הם: אייר, תמוז, אלול, חשוון, אדר ואייר.

כסליו וטבת־ על שתי הסעיפים

לחודשים כסליו וטבת, לפעמים שני ימים ראש חודש ולפעמים יום אחד

בלבד.

כשחשוון וכסליו שניהם מלאים־־לשניהם שני ימים ראש חודש. כשחשוון וכסליו שניהם חסרים־־לשניהם רק יום אחד ראש חודש. חשוון חסר וכסליו מלא־־לכסליו יום אחד ראש חודש ולטבת־־שני ימים.

ימים היכולים להיות ראשון לחודש

ראש חודש הוא ראשון לחודש. שני ימים ראש חודש־־ראשון לחודש הוא היום השני והוא עיקר לחשבון.

ראש חודש ניסן יכול להיות רק בימים א. ג. ה. ז בשבוע.

אייר—ב. ג. ה. ז בשבוע.

סיון־־א. ג. ד. ו.

תמוז־־א. ג. ה. ו.

אב־־ב. ד. ו. ז.

אלול־־א. ב. ד. ו.

תשרי־ ב. ג. ה. ז.

חשוון־ב. ד. ה. ז.

כסליו־־א. ב. ג. ד. ה. ו.

טבט־־א. ב. ג. ד. ו.

שבט־ ב. ג. ד. ה. ז.

אדר—ז. ב. ד. ו.

בשנה מעוברת־־הראשון לחודש אדר א חל בימים ב. ד. ה. ז. והראשון לחודש אדר ב׳־־בימים ז. ב. ד. ו. (עפ״י סידור ״עבודת ישראל״)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים-עמוד -96

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Presence diploma tique de l'Angleterre

Au XIXe siècle, l'influence de l'Angleterre fut considérable

Edward William Auriol Drummond Hay avait été consul de Grande- Bretagne à Tanger de 1829 à 1845. À cette époque, la politique britannique visait à encourager le commerce avec le Maroc, à empêcher les Français d'occuper la Tunisie et le Maroc et également à empêcher la Russie de prendre des territoires du Levant de l'Empire ottoman. Lorsqu'en 1831 la ville de Tlemcen prêta allégeance au sultan du Maroc pour éviter d'être occupée par les Français, la Grande-Bretagne resta neutre car cette ville avait été occupée par les Ottomans. Edward Drummond Hay sut combiner des conseils judicieux à des positions de fermeté : lorsqu'en 1828, le sultan Abderrahmane voulut pratiquer à nouveau la piraterie que son père Slimane avait abolie en 1818 (Moulay Slimane avait également libéré tous les captifs chrétiens en 1816), la Grande-Bretagne décréta le blocus de Tanger pour dissuader le Maroc de se lancer dans de tels projets. Les problèmes de piraterie ne disparurent pas pour autant. Une protestation fut transmise au sultan en 1834, et la véhémence de celle-ci fut telle que le clerc qui devait remettre la missive en craignît pour sa propre vie. Edward Drummond Hay proposa ses bons offices pour régler de nombreux différends : arrestation d'un ancien soldat français à Mogador et libération d'un navire espagnol capturé par les Marocains en 1840. Les états de service d'Edward Drummond Hay facilitèrent de beaucoup la tâche à son fils John Edward qui lui succéda dans sa fonction de 1845 à 1886.

L'Angleterre eut en effet une influence considérable à la Cour marocaine par l'entremise de son habile envoyé, le consul John Edward Drummond Hay. Il fut conseiller du sultan en matière de politique extérieure en 1850 et maintint son influence pendant trente-cinq ans. Le traité anglo-marocain de 1856 fixa enfin les droits de douane qui, par le passé, étaient modifiés au gré du sultan. Les conseillers britanniques en poste à la Cour marocaine furent nombreux et, au milieu du XIXe siècle, la majorité du commerce marocain se fit avec l'Angleterre. En 1861, l'Angleterre accorda au Maroc un prêt de 426 000 livres sterling remboursable en prélevant 50% des droits de douane sur l'ensemble des ports du Maroc. Un an plus tard, il fut précisé que ces prélèvements s'appliquaient également sur l'intérêt du prêt, soit 75 176 livres sterling. Ce prêt servit avant tout à payer l'indemnité de guerre que le Maroc dût verser à l'Espagne. Des contrôleurs espagnols veillèrent à la perception des droits et taxes de douanes dans les ports marocains, ce qui ne manqua pas de susciter des animosités. Le contrôleur espagnol Mantilla, ancien colonel de l'armée espagnole en charge des douanes marocaines à Safi fut assassiné dans des circonstances obscures.

Par ailleurs, Drummond Hay convainquit le sultan de mettre le flamboyant militaire Harry Aubrey de MacLean en charge de l'entraînement d'une armée marocaine moderne. La rumeur voulait que ce dernier fût démis de la fonction qu'il avait occupée à Gibraltar car il se serait aliéné son supérieur de qui il aurait séduit la femme. Il se promenait au Maroc avec un garde du corps en burnous fait en toile écossaise et se faisait également accompagner d'un joueur de cornemuse.

Dans la première moitié du XIXe siècle, après la conquête de l'Algérie, l'Angleterre avait, par l'entremise de Lord Aberdeen, déclaré que l'expansion militaire française au Maroc constituerait un casus belli. N'eut été l'opposition de l'Angleterre qui tenait absolument à protéger Gibraltar, il eut été probable que la France aurait pris avantage de la bataille d'Isly en 1844 pour occuper le Maroc beaucoup plus tôt. L'Angleterre protégea la souveraineté marocaine contre les ambitions françaises et espagnoles. Il fallut donc attendre jusqu'en 1881 pour que la France étendît son Protectorat à la Tunisie et qu'elle réclamât le contrôle du Maroc « pour maintenir la sécurité en Algérie.» Par ailleurs, le consul britannique Kirby Green qui succéda à Drummond Hay déclara en 1887 à un ministre espagnol : « Si l'intégrité du Maroc venait à être sérieusement menacée, l'affaire serait traitée comme une affaire d'importance vitale aux intérêts britanniques.»

Evan Smith succéda à Kirby Smith et proposa en 1893 des réformes au sultan Hassan Ie : l'établissement de moyens civilisateurs tout comme le télégraphe et aussi l'abolition de l'esclavage, la création de tribunaux mixtes et la fin de la protection consulaire. Toutefois, son manque de tact l'aliéna à la Cour marocaine. Le Maroc n'était plus, comme par le passé, avide de bons conseils des consuls britanniques tout comme Drummond Hay. La compétition était grande entre les puissances européennes. L'objectif premier de l'Angleterre était de conserver Tanger et de créer de bonnes conditions commerciales avec le Maroc. Or, en 1900, la France lança l'idée d'une « neutralisation » de Tanger. Cette même année, la France occupa le Touat saharien qui avait été jusque-là considéré par les puissances européennes – la France exceptée – comme marocain. Le Maroc ne pouvait donc plus compter sur la politique britannique traditionnelle de défense de l'intégrité du Maroc qui, par le passé, n'excluait pas le Touat. La souveraineté marocaine ne prédominait plus dans la politique britannique et par ailleurs, il semblait que Ton désespérât du succès des réformes. L'ambassadeur anglais Nicolson déclara : « Je ne crois pas qu'il soit possible de réformer ce pays de l'intérieur.»

Comment se fit-il que l'Angleterre finit par laisser la France occuper le Maroc?

Il faut avant tout souligner que, pour l'Angleterre du XIXe siècle, l'importance du Maroc était essentiellement stratégique, la garantie de passage dans le détroit de Gibraltar primant toute autre considération. Suite à l'incident de Fachoda au Soudan en 1898 durant lequel les armées française et anglaise se retrouvèrent nez à nez, la France et l'Angleterre signèrent en 1904 l'Entente cordiale. L'Angleterre finit par accepter la prépondérance française au Maroc pour autant que la France renonçât à ses droits sur l'Égypte et sur Terre-Neuve au Canada. Le 8 avril 1904, La France et l'Angleterre entérinèrent un accord qui dans les faits laissait l'Égypte dans la zone d'influence britannique et le Maroc dans la zone d'influence française. Les deux pays s'entendirent sur la circulation libre dans le canal de Suez et le détroit de Gibraltar, tout en limitant la construction de fortifications qui pourraient entraver le passage de navires dans le détroit de Gibraltar. Des clauses secrètes prévirent des réformes visant à moderniser la gouvernance de ces pays.

Les intérêts de la Grande-Bretagne ne coïncidaient plus avec ceux du Maroc…

Ajoutons qu'en 1900, une entente similaire fut signée avec l'Italie qui reconnaissait à la France le droit d'ingérence au Maroc et, de son côté, la France accepta que la Tripolitaine fasse partie de la zone d'influence italienne.

En 1908, la majorité des échanges commerciaux du Maroc se fit avec la France, alors que jusque-là, elle avait été faite avec l'Angleterre.

Chose surprenante considérant la compétition que se livraient traditionnellement le Coq gaulois et la Perfide Albion : Lyautey remercia vivement le consul britannique à Fès James MacLeod pour ses conseils inestimables lors de l'occupation de Fès en 1912.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010 Presence diploma tique de l'Angleterre-page 155

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר