ארכיון חודשי: מרץ 2020


יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

 

רבי משה בירדוגו.

היה תלמידם של שניים מגדולי רבני מכנאס : רבי חיים טולידאנו ורבי יוסף בהתית. נודע בכל המערב שקיצור שמו המשבי"ר, הצטיין בהוראה וכדיין. ישב בראש בית הדין במכנאס לאחר מות רבי משה טולידאנו בשנת 1723 ועד מותו בשנת 1732. חיבוריו הרבים זכו לתפוצה גדולה יהיו מעותקים מדור לדור. ספרו החשוב ביותר "ראש משבי"ר " הודפס ( חלק ראשון ) בליוורנו בשנת 1840, אבל החלק השני זכה לצאת לאור רק בשנת 1975 בירושלים.

ספרו השני "שאלות ותשובות" שימש במשך הדורות כמדריך הלכה במכנאס וכאשר, כפי שנלמד, הוקמה במכנאס על ידי הרב שלום משאש ( מצאצאי הרב הגדול ) האגדוה להצלת כתבי יד עתיקים "דובב שפתי ישנים ". ספר זה היה הראשון שהוצא לאור בשנת 1939. חיבוריו האחרונים עדיין בכתב יד : "כנף רננים " דרשות על ספר בראשית וליקוטים, פירוש רש"י על התורה, וההגות קצרות על המשניות. בספרו " נחלת אבות" מביא הרב יוסף משאש ספור פרי עטו של רבי אליעזר בהלול אודות המשבי"ר ומורהו רבי יוסף בהתית המראה שהרב היה לא רק גדול בתורה אלא גם בעל אישיות חזקה ואומץ לב נדיר. כאשר נלחם בשריף אחד שהיה מטריד את תושבי המללאח ומסר אותו לידי שר העיר.

הקים דורות של תלמידים. אחד מהם, רבי מרדכי אסאבאן נאלץ לעזוב את מכנאס בעת הרעב הגדול של שנות 1721 – 1724 והתיישב בליוורנו, שהיה המרכז להדפסת ספרי חכמי המערב. לאחר מכן הוא עקר לסוריה ושם התפרסם כרב גדול ופירסם בקושטא את ספרו "שבח תודה", תלמיד אחר היה אחד משני אחים שהם הרבנים המפורסמים ביותר למשפחות טולידאנו : רבי חיים טולידאנו.

רבי חיים טולידאנו 1690 – 1750.

מבין ארבעת בניו של רבי משה בן ברוך טולידאנו , רבי דניאל, רבי ברוך, רבי חיים ורבי יעקב, הצטיינו במיוחד שני האחרונים. לאחר מות דודו, שהיה סוחר גדול ומקורב לחצר מולאי איסמאעיל, בשנת 1720 זכה רבי חיים לירושה גדולה ואז הקדיש את כל זמנו ללימוד התורה. בשנת 1737 הוא נתמנה ראש בית הדין במכנאס, הוא השאיר כתבי יד רבים שלא זכו להדפסה עד היום, והחשוב בהם פסקי מהחר"ט.

רבי יעקב טולידאנו 1697 – 1771.

אולם אחיו הצעיר התפרסם יותר ממנו ונחשב לגדול רבני משפחת טולידאנו שהקימה בכל דור גדולי תורה, והוא נודע בין רבני המערב בשם "מוהרי"ט". הוא היה תלמידו המובהק של "המשבי"ר", ומשנת 1730 ישב בית הדין במכנאס. הוא לא הסתפק בתפקידו כדיין והיה מעורב בחיי הקהילה. בשנת 1733 למשל נבחר משגיח כללי על הקצבות, יין שרף (מי חיים ובערבית מאחייא). כדי להשגיח שכל משפחה תייצר רק הכמות הדרושה למשפחה, ואין זו בעיה של מה בכך. השלטונות התלוננו אז שהיהודים מוכרים יין שרף למוסלמים, דבר המנוגד בתכלית בניגוד לדת האסלאם, ונוגד התחייבות של היהודים לא למשוך את המסולמים נגד דתם. למילוי תפקיד עדיו זה היה צורך במנהיג בעל כוח הכרעה והיכול לכפות את רצונו על הבריות. להמשך נצטט כלשונו את ספרו של רבי יעקב טולידאנו "נר המערב" " במשך עשרים השנים ת"ץ – תק"י מלא הוא ואחיו תקפיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא אב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו, ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים ושוחטים,למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית.

ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשיים ובעלי השררות. הנה כי כן ניהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה ויחשב גם דגל ההוראה בכל המער במשנת תק"י ועד שנת תקל"א שאז בחודש אייר של השנה ההיא, גווע וימת, במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול. הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה, וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' וספר "אהל יעקב" . רבי דוד חסין חיבר קינה לזכרו בספרו "תהילה לדוד"

קינה קוננתי על החכם השלם כמונה"ר יעקב טולידאנו זלה"ה

מתוך הספר תהלה לדוד, לרבי דוד בן אהרן חסין

אוֹר שֶׁמֶשׁ חָשַׂךְ וְנֶעְתָּם / נָסוּ צְלָלִים
לְחֶסְרוֹן
 יַעֲקֹב אִישׁ תָּם / יֹשֵׁב אֹהָלִים

נְהִי
 וְנִהְיָה אֲחַדֵּשׁ
צוֹם
 וַעֲצָרָהּ אֲקַדֵּשׁ
מִדַּי
 שָׁבַת מִדֵּי חֹדֶשׁ / שָׁלוֹשׁ רְגָלִים


יִשְׂרָאֵל
 קָהָל וְעֵדָה
סִפְדוּ
 בְּקוֹל מַר וּרְעָדָה
אוֹי
 לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה / רַב הַחוֹבְלִים

דָּאוֹג
 תִּדְאֲגוּ תִּשְׁאָגוֹ
כִּבְנוֹת
 יְעֵנִים תַּעְרֹגוּ
לְדוֹר
 שֶׁאָבַד מַנְהִיגוֹ / שָׁבוּ אֻמְלָלִים

וְקִרְעוּ
 יַחַד כֻּלְּכֶם
לְבַבְכֶם
 וְאַל בְּגַדֵיכֶם
כִּי
 נָפַל עֲטֶרֶת רָאשֵׁיכֶם / רַב פְּעָלִים

דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
שָׁלֵם
 וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתוֹ
הוֹן
 יָקָר נִמְצָא אִתּוֹ / קֻפַּת הָרוֹכְלִים

בַּר
 לְבָב וּנְקִי כַפָּיִם
תּוֹרָתוֹ
 לְשֵׁם שָׁמַיִם
מַעְיַן
 גַּנִּים בְּאֵר מַיִם / חַיִּים נוֹזְלִים

נֶאֶבְדָה
 חָכְמָה מִבָּנִים
חָדְלוּ
 פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים
וְגַם
 בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / מוֹשְׁלִי מְשָׁלִים

חָסִיד קָדוֹשׁ לוֹ יֵאָמֵר
וּמִצְוַת
 אֱלֹהָיו שׁוֹמֵר
רָץ
 כַּצְּבִי עַז כַּנָּמֵר / כִּנְשָׁרִים קַלִּים

סָפְרָא
 רַבָּא, תָּדִיר עָסִיק
בְּאוֹרִיתָא
 וְלָא פָסִיק
אוּף
 מְתוּן מְתוּן וּמַסִּיק / דַּעַת גְּדוֹלִים

יָהּ
, שִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ
נִחוּם
 שָׁלֵם לִבְנֵי בֵּיתוֹ
נְטִיעָיו
 יִהְיוּ כְּמוֹתוֹ / קֹדֶשׁ הִלּוּלִים

נְעִימוֹת
 בִּימִינְךָ נֶצַח
תַּשְׁבִּיעַ
 נַפְשׁוֹ בְּצַחְצַח
וְשֶׁמֶן
 קֹדֶשׁ לוֹ תִּמְשַׁח מֹר וַאֲהָלִים

רבי הודה בירדוגו 1700 – 1744

למרות מותו בגיל צעיר זכה לתהילה גדולה בחייו ועוד יותר לאחר מותו. הוא היה ידידי נפש של הרב המהולל רבי חיים בן עטר. חיבר ספר "מים עמוקים" ביאור קצר על התורה שרצה לספחו לספר "אור החיים" של ידידו רבי חיים. אולם כנראה שרבי חיים נאלץ לעזוב את מרוקו לפני שימסור בידו את כתב היד, וכל נשאר הספר בכתב יד עד שהודפס לראשונה בטבריה בשנת 1911 אולם למרות זאת זכה לפרסום רב בין רבני המערב ונתחברו עליו פירושים רבים : "עינת מים" מאת הרב א. לעסרי מאלג'יר, " פותר מים" מאת הרב רפאל משה אלבאז, "גלי עמיקתא" מאת הרב יעקב טולידאנו.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה היצירה הרוחנית עמ' 83

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תפילין

 

מנהגי תפילין

א. נהגו לחנך את הקטנים כמצות התפילין מגיל עשר שנים:

ב. נהגו להניח תפילין דרש״י בלבד, ותלמידי חכמים יחידי סגולה הניחו גם תפילין דר״ת, והניחום יחדיו:

ג.נהגו להניח תפילין של יד בעמידה, ויש נהגו להניחם כישיבה:

ד.נהגו שאין מקפידים בהאפלת וכיסוי היד, בשעת הנחת תפילין של יד, ורק

המדקדקים נהגו בדבר:

ה.נהגו בכריכות היד, שבע שלימות תהיינה, ונהגו למנותם באצבעותיהם:

ו.נהגו בסיום הנחת תפילין של ראש, אומרים תפלה זו: וּמֵחָכְמָתְךָ אֵל עֶלְיוֹן תַּאֲצִיל עָלִי,וּמִתּוֹרָתְךָ הֲבִינֵנִי, וּבְחַסְדְּךָ תַּגְדִּיל עָלִי, וּבִגְבוּרָתְךָ תַּצְמִית אוֹיְבָי, וְשֶׁמֶן הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר תָּרִיק עַל שִׁבְעַת קְנֵי מְנֹרָה, לְהַשְׁפִּיעַ טוּבְךָ לְבְּרִיותְךָ, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל הַיָּ רָצוֹן:

ז. נהגו כשעה שכורכים ג׳ כריכות באצבע אומרים פסוקים הללו: וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה. וידעת את יהוה:

ח.נהגו לומר קדש לי כל ככור בציבור, לפני ה׳ מלך, או לפני ברוך שאמר:

ט.נהגו כשמתפללים בהשכמה, מניחים תפילין בלא כרכה, וכשמגיע הזמן ממשמשים

בהם ומברכים:

י. נהגו רבים לקפל את התפילין ככנפי יונה:

 

א.כן הביא בספר נהגו העם (תפילין) וכפי שנפסק בשו״ע (סימן ל״ז ס״ג), ודלא כהרמ״א שם, וראה בכה״ח שם:

ב. כן הביא בספר נהגו העם (תפילין) והיא ע״פ מה שמובא בשער הכוונת (תפילין דרוש ו׳), ולפי המובא בשו״ע (סימן ל״ד ס״ג) אין ראוי לכל אחד להניח שני תפילין רק תפילין דרש״י, ומאידך כתב החיד״א במחזיק ברכה (שם אות ב׳) שבארץ ישראל נהגו כולם להניח שתים, וראה בדה בקול יעקב (סימן ל״ד סק״ז) עיי״ש:

ג.כן מובא בספר השמים החדשים (סימן ה׳) ובתבואות שמ״ש (ח״א סימן ס״ז), וראה בכה״ח (סימן כ״ה קל״ג) ובאוצרות הפוסקים (תפילין הכ״א) עיי״ש:

ד.כן הביא מרן החיד״א בברכ״י(סימן כ״ז סק״ה), וכה״ח (סימן כ״ה סקל״ב), וראה בזה בספר שארית יוסף (ח״א עמוד שנ״ה) ומקור חיים (פרק ל״א ס״ג):

ה.כן הביא בספר דרכי דוד הביאו באוצרות הפוסקים (הל׳ ציצית) והוא ע״פ האריז״ל וכמבואר בכה״ח (סימן כ״ז סקל״ה) עיי״ש:

ו.כן הביא בספר נהגו העם (תפילין), ומקורו מספר שערי תפלה, וצפורן שמיר למרן החיד״א, וכן הביא בספר נחלת אבות (תפילין), וכן מובא בסידורים ישנים:

ז.כן הביא בספר נהגו העם (שם) ובנחלת אבות (שם) ומקורו מספר מצת שמורים וצפורן שמיר, וראה בכה״ח (סימן כ״ה ס׳׳ק ס״ח):

ח.כן הביא בספר נהגו העם, ומקורו טהור על פי הסוד, וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (עמוד מ׳׳ה), וראה בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ג) בזה:

ט.כן נהגו רבים והביא זה בספר נחלת אבות משם היד אהרון, ומובא באוצרות הפוסקים (תפילין ־״ה):

י . המנהג אצל רבים, והביאו בספר מגן אברהם (סימן כ״ח) בשם גליא רזיא (.ומובא בלקט הקציר צמוד מ״ג) ומקורו טהור על פי הגמ׳ בשבת (מ״ט ע״א) בעדן אלישע בעל הכנפים עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 39

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח

 

ישֶש, המרוחק כשני קילומטרים מוואד׳ טילדי והקרוב לשלושת בת׳ העלמין של שלוש הדתות (האיסלאם, הנצרות והיהדות), חרב כולו על אלפי תושביו המוסלמיים. ברובע ויל נובל (Ville Nouvelle), שנבנה בדמות פרסה על ידי בוני העיר בשנות השלושים, נפגעו בעיקר הבניינים החדשים הגבוהים, וילות יוקרתיות, משרדים ממשלתיים ובתי מלון גדולים. בית הדואר לא נפגע. כך גם מרכזיית הטלפונים. אך מחמת הזעזוע שום תקשורת אינה מתאפשרת. במרכז השכונה, בקומה הרביעית בבניין "קסו" (Cassou), אחד הראשונים שנבנו ב־1934, בוערת החנות לחומרים כימיים: זו בערה יחידה, ומכבי האש אינם מצליחים להשתלט עליה בגלל מחסור במים זורמים. למרבה המזל האש נחנקת בטונות חומרי הבניין. הם חונקים גם את בני האדם תחתיהם. בצד אחר של אותו בניין שנותר ללא פגע, הדיירים נוטשים את דירותיהם ורצים במדרגות. אלה שהתגוררו מעל החנות עוברים דרך הסורגים אל השכנים.

מר ז׳אבן (Jabin), האדריכל, אינו מסוגל לקפוץ בשל נכות ברגלו. אשתו רצה החוצה להזעיק עזרה. בינתיים האיש מתבונן ממרפסת ביתו ומבחין בשני כבאים. הוא צועק לעברם, אך אחד מהם, לאחר שקירב את פנסו, מחליט להמשיך בדרכו ואומר לחברו בערבית: "עזוב, נחזור אחר כך. זה זקן". לקריאתו הנואשת של האיש על המרפסת ולשמע גידופיו וקללותיו הנמרצים בערבית, שבים השניים על עקביהם ומצילים אותו. כך זוכים הם גם לברכת אללה. היכן ״מצאו המילים אשר יתארו נאמנה את הבדידות הנוראה של הניצול או הניצולה שאינם שומעים עוד את קול אהוביהם ומתעקשים לאתרם? המצילים מעריכים את סיכו״ הנפגעים להצלה ומעדיפים לפסוח על "המקרים" הקשים ולחלץ מן ההריסות מהר ככל האפשר את "המקרים" הקלים ביותר. או אז נשאר האדם בבדידותו ובייאושו ובתפילתו ובתקוותו. או אז יושב האדם וזועק חסר אונים את שמות יקיריו: יעקב! יעקב! אייכה? כל הלילה וכל היום יסתובב האדם סביב קבר האחים ולא יֵדע אם חיים אֶחיו או מתים.

"היכן את, פרח היסמין היפה שלי?״, האב קורא לבתו.

על המרפסת העליונה של בניין שהתמוטט על ארבע קומותיו, אישה מבוהלת וילדיה צועקים לעזרה. חייל הבא לחלצם אומר: "קפצי, גברתי, מעל המעקה!״. והיא עונה לו: "אבל אני בקומה הרביעית, אדוני״. והוא משיב לה: "לא, את בקומת הקרקע" . די בכמה צעדים לחייל ולניצוליו להגיע לרחוב. כך מתאר אחד הניצולים את שראו עיניו מיד לאחר האסון:

הרובע הישן פננטי סביב המעיין של הפורטוגזים נהרס כמעט כליל. מאות משפחות הדייגים לכודות חיות או מתות תחת הריסנות בתיהן. הדרן המובילה לרובע הצופה על הנמל והנשען על שיפולי ההר של הקסבה, נפגעה קשות, ואי־אפשר לעבור דרכה. הקסבה, המצודה מימי הפורטוגזים, התמוטטה רובה ככולה על 823 תושביה.

איש אחד מצא את עצמו ישוב על מיטתו, ורק צעדים אחדים הפרידו בינו לבין הרחוב. אשתו ששכבה לצדו נעלמה, ולעומת זאת בנו אשר ישן במיטתו בחדר אחר נמצא לידו. זוג הועף מן הקומה הרביעית ונשאר על מיטתו כמעט ללא פגע, ואילו האם אשר ישנה בחדר סמוך נבלעה מתחת להריסות.

מאות נסים מסוג זה ומאות אסונות מעין אלה התרחשו בלילה המר והנמהר. לרשימת הנסים יש להוסיף את הישרדותם של שני הגשרים מעל הגיא טילדי שבעומק שלושים מטר, המחברים את טלבורז' לעיר כולה. האחד חיבר בדרך המלך את כל דרום מרוקו לקזבלנקה, ועליו נעו כלי רכב כבדים בהגבלת 16 טונות, ואילו על השני נעו כל כלי הרכב אשר יכלו לנוע. באופן מפליא שניהם עמדו בטראומת הרעש.

ככל שמתרחקים ממרכז העיר, הפגיעות נחלשות. ברובע התעשייתי הבניינים שלמים לרוב. פחות או יותר. אנשים קופצים בבהלה מקומות גבוהות ונפצעים ופוצעים אנשים אקראיים. אחרים עוזבים את ביתם ערומים למחצה בבגדי לילה ורצים החוצה.

נזכור כי הבילוי בבתי קולנוע היה נהוג כל ימות השנה (עדיין לא היו טלוויזיה, וידאו וכו,) ובמיוחד בימי הרמדאן. אלה שהיו בהצגת קולנוע בשעת הרעש הופתעו לפני תום ההצגה, והם אצים החוצה בבהלה, הגם שבתי הקולנוע לא נפגעו. הצגת הסרט של אלווים פרסליBagarre à King Créole הצילה אחדים. מה גדולה תדהמתם של היוצאים מבית הקולנוע ונזרקים באכזריות ובחדות מן המציאות הבדיונית אל המציאות הלא בדיונית של… מה שהיה ביתם. איך לא ישתגע הבחור הרץ להריסות שמתחתיהן קבורים הוריו ושבעת אחיו? מה רבים האנשים הרצים לבתי הוריהם, לילדיהם, ליקיריהם, לחבריהם ולמכריהם כדי לראות אם שלום להם, ואינם מוצאים אלא ערמת אבנים ובטון המכסה עליהם! איך תתואר במילים חרדתם של ההורים אשר ניצלו מן הרעידה, והם מצפים לאות חיים מבנם שיצא לקולנוע וטרם שב? והוא מצדו, לנוכח המראה המזוויע משוכנע שהנה הוא מגלה כי חרב הבית, וכי המשפחה אבודה בין חורבותיו. האנדרלמוסיה כה גדולה עד שאלה אינם מוצאים את אלה. כך קרה גם למתפללים במסגד. אלה שרצו החוצה נפצעו במנוסתם מאבנים מתמוטטות. אלה שנותרו במקומם לא נפגעו.

לא רק גורלם של בני האדם נותר עלום. כך היה גם גורלם של מבנים. בבניין הפינתי ״סוד בילדינג״ (Sud building) חיים דיירים בשתי הקומות העליונות, ובארבע התחתונות יש משרדים וחנויות. הנה תמונה של הבניין היפהפה והמודרני שבשדרות Lucien Saint לפני הרעש.

באחת הדירות העליונות גרה משפחת פסקל (Pascal), מחלוצי אגדיר של שנות השלושים, בעלי חנות לצילום בבניין הסמוך, בניין "קסו". בני המשפחה נטשו את הווילה הגדולה שלהם לטובת דירה שכורה כדי להתקרב לחנותם. לאחר הרעש הם נמצאו במיטתם ללא רוח חיים, לאחר שהקומה שלהם התמוטטה על הקומות התחתונות שלא היו מאוישות ונותרו כמעט בשלמותן. הנה שלוש תמונות אשר ימחישו את השבר.

בקומה העליונה התגורר נוטריון רווק בשם קולומב (Colomb) עם הוריו. שפר מזלם, ודירתם לא ניזוקה. אך כאשר יצאו לרחוב נזכר הבחור בתיקים חשובים מאוד וביקש להצילם. את סופו של האירוע אולי לא קשה לכם לנחש, אך לא תנחשו את צורתו: כאשר הזיז מדף מספרייתו כדי לשחרר את הקלסר המבוקש, התמוטט עמוד הבית, וגופו נותר תקוע בין החורבות עד שיצאה נשמתו.

בניין "בולי" (Bohly), הראשון שנבנה בשכונה, התפצל לשניים. משפחת גרוניו (Grognot) עם תשעת ילדיה מצליחה לרדת במדרגות בזהירות. אך כאשר האב נוכח לדעת כי חסר אחד, הוא שב על עקבותיו, ובדחילו ורחימו מגיע למיטת בנו… הנם את שנתו ללא מפריע. הוא אוחזו בזרועותיו כמוצא שלל רב ומורידו לרחוב. בני משפחות אחרות שלא שפר מזלם נקברו חיים תחת ההריסות.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 98

(En arabe) Un poème du type 'zajal' en judéo-arabe marocain sur le séisme d'Agadir- Mohamed Elmedlaoui

 

 

 

(En arabe) Un poème du type 'zajal' en judéo-arabe marocain sur le séisme d'Agadir

Mohamed Elmedlaoui

رفع الحجاب عن مغمور الثقافة والآداب (الرافد العبري)

(3) قصيدة زجلية حول زلزال أكادير بالدارجة المغربية المهوّدة،

مدونة بالحرف العبري

بعد تعريف سابق قبل أيام في نفس هذه الصفحة (فايسبوك) بآخر إصدار بلغني حول ما أسميه بـ"الأدب المغربي الناطق أو المكتوب بالحرف العبري"، أي تريلوجيا זרים ("الغرباء" 2018) للكاتب جبرائيل بن سمحون، وبعد التعريف في نفس الأمد ونفس اليوم بكتاب דברי הימים של פאס ("تاريخ مدينة فاس")، أسوق اليوم هنا مقتطفا من قصيدة زجلية حول خراب مدينة اكًادير، لصاحبها حانانيا كوهن (חנניה כהן).

القصيدة قصيدة زجلية متوسطة الجودة من الناحية الفنية؛ لكنها بالغة الأهمية من الناحية التاريخية والأدبية ومن حيث ما تتضمّن، في آخرها، من مواقف سياسية جديدة للوسط الذي أصبح صاحبُها يعيش فيه ونتمي إليه. إذ من المعلوم أن المجموعات اليهودية المغربية كانت تسجل في أدبياتها، العبرانية من حيث اللغة والحرف أو من حيث الحرف فقط (فصحى أو دارجة مدونة بالحرف العبراني)، كل تفاصيل الحياة الاجتماعية والاقتصادية والسياسية التي عرفها المغرب عبر قرون منظورا إليها من منظور خصوصيات تلك  الجماعات في وسطها المغربي العامّ. غير أن ذلك الرافد من روافد الثقافة والهوية المغربية المركّبة ظل مغمورا بالنسبة لكثير من المغاربة على جميع مستويات تشكيل الوعي والمعرفة (المدرسة، الجامعة، البحث الأكاديمي، الذاكرة الجمعية العامة). فمن ذا الذي يعرف مثلا، ويصدّق ثانيا، أن هناك قصيدة تغنّت من خلالها الجماعات اليهودية في شمال المغرب لعدة قرون بهزيمة سيباستيان ملك البرتغال في معركة وادي المخازن (بحثت اليوم عن توثيقها فلم أفلح مع الأسف)؟

قصيدة زلزال أكًادير التي سأورد هنا مقتطفا منها، أورد نصها الكامل موقعُ  מורשת מורוקו ("تراث المغرب"؛ انقر هـــــنــــا من أجل النص الكامل للقصيدة بذلك الموقع)، وذلك إلى جانب مقتطف ذي ثلة من كتاب الباحثة الميدانية، أورنا باعزيز (אורנה בזיז)، الأكًاديرية المولد والطفولة؛ وهو كتاب صدر باللغة العبرية سنة 2008 (317 ص؛ شهادات وصور) بعنوان: הגדת אגדיר – העיר וחרבה "قصة أكادير –المدينة وخرابها" (انظر تعريفا بالكتاب بالعربية ثم الفرنسية هـــــنــــا).

في المقتطف الذي أوردُه هنا من قصيدة ناحاميا كوهن الزجلية، قالِبا حرفَه من العبراني إلى العربي، سأغض الطرف عن الخصائص النطقية التي تنطق شين الدارجة سينا، والسين شينا في بعض الأحيان، وجيمها زايا؛ وذلك من أجل تيسير القراءة على العموم.

مطلع القصيدة مقلوبا إلى الحرف العربي

أجيو تسمعو هاد الـقسّــة

د-اكَادير، عمرها ما تنسى

جرات فـــخوانّا هاذ الرفسة    ("الرفسة" ربّما كلمة أخرى أُسِيء تدوينُها)

شي مات، وشي جبدوه بالكْـياسة

تًّـكًـلبـ'ـت لارض وهوما نايمين؛

فالحجـ'ـر والتراب صبحو مردومين؛

فيهوم يهود، نصارى ومسلمين؛

هادشّي طرا من ربّ العالامين؛

———

الأصل بالحرف العبري:

אזיו תשמעו האד אלקססה

די אגאדדיר עממרהא מא תנסאה

זראת פכוונה האד ארפסהחר   (الكلمة الأخيرة يبدو فيها سوء تدوين)

סי מאת וסי זבדוה בלכיאסה

תגלבת לארד או הומה מאימין

פלחזר וטראב סבחו מרדומין

פיהום יהוד נצארא ומסלמין

האדסי טרא מרב אלעלמין

محمد المدلاوي: مشوار مهني وأهم المنشورات

Mohamed Elmedlaoui: CV et principales publications

Mohamed Elmedlaoui: CV and main publications

اضغط على الرابط أسفله

نـقّـر  فـوزّداي  ن-دّاوايس

לחץ על הלינק למטה

https://static.blog4ever.com/2006/04/162080/Elmedlaoui-CV-Publications_4840497.pdf

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש

ד"ר אלישבע שטרית

ד. מפעלים ציבוריים של נשים

  1. 1. ארגוני נשים למען נשים

בשנת 1924 יזמה ד״ר לג׳י, רופאה צרפתייה שפעלה במראכש, ארגון נשים יהודיות בקהילה בשם: La Société de Secours des dames Israélites de Marrakech [״החברה לעזרת נשים של מראכש״], בראש הארגון עמדו שתיים מנכבדות הקהילה, פרחה קורקוס, שכבר נזכרה לעיל ומסעודה דרעי. הארגון נועד לתמוך בנשים עניות ולטפל בנשים חולות.

שנתיים לאחר מכן (ב־1926) הקימה לג׳י בעזרת שלטונות הפרוטקטורט, כי״ח ומשפחת רוטשילד בית יולדות במלאח ולידו הוקם הארגון הנשי: L’Aide Maternelle, ״עזרה לאם״ [מעין ״טיפת חלב״], ובראשו עמדה גב׳ בוסקילה. מטרות הארגון היו להרגיל את הנשים ללדת בבית יולדות תחת השגחה רפואית ולהקנות להן הרגלי הגיינה. וכן לחנך את האימהות הצעירות למעקב מקצועי אחר התפתחותו של התינוק, לקבל חיסון וכיו״ב. הארגון גם דאג לספק בגדי תינוקות ובקבוקי חלב לאימהות העניות.

אמנם היוזמה להקמת ארגוני הנשים באה מקרב גורמים חוץ קהילתיים, ואולם ללא ההיענות של נשות מראכש והירתמותן לפעול למען הנשים העניות והחולות, ובלי הפעילות האינטנסיבית של קבוצת הפעילות המרכזית (קורקוס, צרפתי, דרעי, בוסקילה ואחרות) הייתה היוזמה נדונה לכישלון. הארגונים עוררו את חשדן של נשות המלאח, ורבות סירבו ללדת בבית היולדות, כי ראו בכך התערבות של גורמים זרים וחיצוניים בחייהן הפרטיים. אימהות סירבו לחסן את התינוקות, כי הן סברו שהצרפתים מסמנים את התינוקות כדי שבבוא הזמן יוכלו לזהות אותם בקלות ולגייסם לצבא. רק בעקבות פעילותן של חברות הארגון המקומיות — נשים שהכירו מקרוב את מציאות החיים במלאח ואת המנטליות של בנות הקהילה והמגע היום־יומי שלהן עם אוכלוסיית היעד, חל שינוי הדרגתי בעמדת הנשים. האימהות החלו לראות בהבאת תינוק לשקילה ולקבלת חיסון עניין שבשגרה. חברות הארגונים ניצלו את בואן של האימהות הצעירות כדי לשוחח אתן על נושאים נשיים שונים, כגון: שמירת היגיינה, לידה בגיל צעיר, נזקים הנגרמים לאשה מריבוי לידות וכיו״ב. בכך תרמו ארגוני הנשים בעקיפין לשינוי עמדות בקרב נשים, שלא זכו לשבת על ספסל הלימודים.

החברות בארגוני הנשים הצליחו לרתום לפעילותן קבוצות שונות בחברה: סוחרים תרמו בדים, דברי דסקית, מוצרי מזון וכיו״ב. נשים התנדבו להקדיש מזמנן ולתפור בגדים למען עניות ולמען תינוקות, אחרות עסקו בהסברה בקרב השכבה הענייה כדי להחדיר בקרבה הרגלים שונים.

 בקהילה פעלו ארגונים פילנתרופיים שונים, אשר כונו ״חברות״, למשל: ״חברת מרפא חולים״ שעזרה לחולים נזקקים וסיפקה להם תרופות, ״חברת מלביש ערומים״ שסיפקה ביגוד לעניים, או ״חברת אליהו״, שדאגה לספק למשפחות עניות את הדרוש להכנסת תינוק בבריתו של אברהם אבינו. ארגונים אלה הופעלו בידי גברים בלבד. סביר להניח שבמראכש, כמו בכל מקום אחר, פעילותן של הנשים נעשתה ״מאחורי הקלעים״ ובתחום הפרט בלבד. אשר על כן ארגוני הנשים חידשו בעצם ההתארגנות הנשית וביציאתן לפעילות גלויה במישור הציבורי.

הנשים לא הותירו אחריהן עדויות כתובות על פעילותן בארגונים השונים. את הפרטים למדנו מתוך מה שכתבו אנשי כי״ח או צרפתים שפעלו במראכש(ד״ר לג׳י ) ומפי בני משפחה, כמו למשל:מורים קורקוס, בנה של פרחה קורקוס או שרי־דרעי־לוי, אחייניתה של מסעודה דרעי.

ארגוני הנשים פעלו למען נשים בלבד וטיפלו רק בנושאים נשיים (לידה, אימהות), והם היו הארגונים הראשונים בקהילה של מראכש, שנוהלו על פי מודלים מודרניים בכל הנוגע לחלוקת תפקידים ולגיוס כספים ותרומות. בראש הארגון עמדה נשיאה שנעזרה כסגנית, מזכירה וגזברית. כדי לגייס כספים הן קיימו ערבי ריקודים (soirée dansante, thé dansant) אספו חפצי נוי ומכרו אותם במכירה פומבית, מכרו כרטיסי הגרלה וכיו״ב. ההתארגנות על בסים נשי פיתחה במידה רבה את כישוריהן הניהוליים והכלכליים של הפעילות — כישורים שלא היו יכולים לבוא לידי ביטוי בחברה המסורתית. היא גם העניקה להן עצמאות בקביעת המטרות ובבחירת האמצעים להשגתן. ההצלחה הוכיחה להן כי הן מסוגלות להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בגבר.

אין ספק שארגוני הנשים מילאו תפקיד חשוב בשינוי מעמד האשה והיו שלב נוסף בתהליך השתחררותה מכבלי העולם הישן.

  1. 2. נשים בארגונים ציבוריים

פעילותן של נשים במסגרת הארגונים הנשיים הכשירה את הקרקע לכניסתן לפעילות ציבורית גם למען כלל הקהילה. הן החלו לקחת חלק ביחד עם הגברים בארגונים פילנתרופיים וחברתיים שהוקמו על ידי כי״ח ונועדו לכלל הקהילה.

בסוף שנות העשרים הקימה כי״ח במראכש ארגונים פילנתרופיים שנועדו לתמוך בתלמידים נזקקים. הארגון l’Aide Scolaire סייע לתלמידים בתחום ההזנה ואספקת ביגוד; הארגון L’Ouvroir de l’Aide Scolaire טיפל בהקמת סדנאות להכשרה מקצועית של בנים ובנות ; הארגון Association Des Anciens Elèves דאג לפעילות חברתית ותרבותית של בוגרי כי״ח לדורותיהם. במסגרתו הובאו מקזבלנקה מופעי תאטרון והעלו הצגות תאטרון, התקיימו מופעי מוסיקה, הוקמה ספרייה ציבורית ועוד. באמצעות הארגון הזה ביקשה כי״ח לשמור על קשר עם בוגריה ודרכם להשפיע על הנעשה בתוך הקהילה.

מאמצע שנות השלושים החלו גם הנשים לקחת חלק פעיל בכל אחד מהארגונים הללו הן השתתפו בוועדות השונות (ועדת ההזנה, ההלבשה, החגיגות, גיוס תרומות וכו') ומספרן בהן בדרך כלל לא היה זניח. לעתים מחצית מחברי הוועדה היו נשים. גם בהנהלה המרכזית הוקצה מקום אחד לאשה, בתפקיד של סגן נשיא. בשנות השלושים והארבעים שימשה מסעודה [מסודי] דרעי בתפקיד זה. בוועדות השונות ובהנהלה המרכזית העלו הנשים נושאים לדיון, התווכחו, עמדו על דעתן והשתתפו בהצבעות על החלטות.

כדי להגדיל את ההכנסות והתרומות לארגונים השונים התקיימו מפגשים חברתיים ומסיבות רבות משתתפים. במפגשים אלה הופיעו נערות או נשים לפני קהל רב של גברים ונשים במשחק, בשירה ובריקוד. כך אנו קוראים בתוכנייה של הזמנה לנשף שנתי שקיים הארגון L’Aide Scolaire בשנת 1934 :

ביום שבת ה־5 במאי יתקיים נשף גדול באולם השמחות.״: בתכנית:.1 ההמנון של כי״ח בביצוע מקהלת הבנים והבנות. 2. הופעה של הזמרת מ׳ כהן. 3. הצגת האופרטה ״היום והלילה״ מאת לקוק. משתתפים: הגב׳ ס׳ קורקוס, העלמות אבו, איבגי ובן אסייג. 4. ריקוד בלט בביצוע נערות ובהדרכת הגב׳ פירו. 5. קומדיה בהשתתפות העלמות: פרץ וכהן והאדונים: סלומון, יפרח ואמזלאג… בתום התכנית האמנותית יתקיים נשף ריקודים.

זוהי פריצת דרך של ממש בחייהן של נשים שעד לפני עשורים אחדים בלבד היו מנועות מפרהסיה.

כניסתן של הנשים לפעילות ציבורית למען כלל הקהילה מבטאת את השינויים שחלו במעמדה של האשה וביחס הגבר אליה: א. קודם שנחשפו למודרניזציה היו הנשים ספונות בתוך ביתן וכל עיסוקן היה בענייני הבית והילדים. השתתפותן בארגונים החברתיים הוציאה את הנשים מהבית והכניסה אותן לפעילות במישור הציבורי שהיה שמור עד אז לגברים בלבד. ב. עד ראשית המאה העשרים נשמרה ההפרדה החברתית בין המינים בתוך המשפחה ועל אחת כמה וכמה מחוצה לה. השתתפותן של נשים נשואות ופנויות בוועדות של הארגונים לצד גברים זרים (שאינם מבני משפחתן) והשתתפותן בנשפי ריקודים המוניים, ביטאה את היעלמותה של ההפרדה החברתית בין המינים. ג. בחברה המסורתית דעתן של הנשים ״בין טובה ובין רעה״ כמעט שלא נשמעה. לעומת זאת, בוועדות ובכינוסים של הארגונים החברתיים השמיעו הנשים את דעתן כשוות בין שווים. ד. בוועדות השונות האירו הנשים זוויות ראייה בנושאים, שהגברים אולי לא נתנו עליהם עד אז את הדעת.

הפעילות המשותפת של גברים ונשים בארגונים השונים שימשה מעין מכשיר חינוכי לשני המינים: הגבר החל להתייחס אל האשה כשותפה שיש להתחשב בדעתה ואילו האשה למדה להכיר ביכולת ההשפעה שלה בתחומים שעד אז היו חסומים בפניה.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-עמ' 157

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש

חלק ג: יום שבת

א. שתיית תה לפני התפילה

1-בכל קהילות תאפילאלת נוהגים לשתות לפני תפילת שחרית של שבת תה חם שהוטמן בתנור השכונתי, וגם אחר הצהריים.

2-אמירת פיוטי הבקשות בקבוצה, נוסח ׳שיר ידידות׳ וכיוצא בו, בהשכמה בשבת לא נהגה בקהילות תאפילאלת, ורק יחידים המשכימים קום אומרים שירי בקשות לשבת.

3-הבקשות לשבת הן בקשות המופיעות בתחילת סידור ׳תפילת החודש׳: ׳קמתי להלל/ ׳יום זה לישראל/ ׳יום השבת אין כמוהו/ ׳יודוך רעיוני/ ׳שירות ותשבחות/ ׳יה רבון עלם ועלמיא׳.

4-בשבת ובראש חודש אומרים את הבקשה ׳שירו לאל נבוני׳ המופיעה שם בסידור ׳תפילת החודש/

ב. ברכות השחר – פרשת חקרבנות – הודו

  • . מתחילים בברכות השחר על ידי מסדר תורן, ואחריהן התורן ממשיך ׳ותתפלל חנה/

2 .מדלגים על קטעי ׳עקדה׳ ו׳רחמים׳ ו׳יהי רצון׳ וממשיכים ׳אשרינו מה טוב חלקנו… אתה הוא אחד…/ אבל מרא דאתרא יש״אברכה לא נהג לדלג.

3.מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לומר לפני 'הודו׳ במקהלה ובנעימה את הפסוקים הבאים:

בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה׳(צפניה ג, כ).

ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כיח עושי דברו לשמע בקול דברו: ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו: ברכו ה׳ כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה׳(תהלים קג, כב-כג)

ברכי נפשי את ה׳: ה׳ אלהי גדלת מאיד הוד והדר לבשת(שם קד, א)

ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללוה(שם קו,

מח).

4.מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳הודו׳ במקהלה ובנעימה, אלא בקריאה קצבית על ידי מסדר יחיד.

ג. סידור הזמירות

1-כל הזמירות נאמרות על ידי מסדר תורן או מסדרים, ולא על ידי הקהל או החזן.

2-סדר קטעי התפילה הנאמרים על ידי מסדרים: ברכות השחר, ׳אתה הוא אחד, ׳הודו׳, ׳רננו׳, ׳יהי כבוד׳, ׳נשמת׳, ׳יוצר.

3-החזן אומר ׳ה׳ מלך׳ פעמיים בנעימה והקהל חוזר אחריו כל פעם, אבל ׳והיה ה׳ למלך… אחד׳ אומר רק החזן ובלא נעימה.

4-מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לומר את הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ שלפני ׳ברוך שאמר׳.

5-אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות.

6-בקהילות דרום תאפילאלת אין אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה בשחרית, אבל בקצר א־סוק עומדים.

7-מסדר ה׳יוצר׳ הוא האומר ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה׳, וחוזר ואומר לאחר הקהל ׳קדוש קדוש קדוש׳ וממשיך עד ׳יוצר המאורות׳.

8-החזן ממשיך את התפילה מ׳אהבת עולם אהבתנו׳.

9-הקטעים ׳ברוך שאמר׳, ׳ויברך דוד׳, שירת הים ו׳אמת ויציב׳ נאמרים על ידי הקהל ביחד.

10-שירת הים נאמרת במנגינה מיוחדת לשבת, ו׳בשבת שירה׳ של פרשת בשלח ובשביעי של פסח נאמרת בניגון של טעמי המקרא.

11-מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לומר את הפסוקים ׳ויושע ה׳… וירא ישראל…עבדו׳ בנעימה מיוחדת ראשונה, ומיד עוברים לנעימה השנייה של ׳אז ישיר משה.

12-אין נוהגים לחלק את שירת הים לקטעים הנאמרים על ידי פייטנים, אלא כל השירה נאמרת על ידי כל הקהל.

  1. הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳ ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם אחד׳.

ך. פיוטים בתפילה

1 . מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות כל הפסק על ידי אמירת פיוטים מ׳ברוך שאמר׳ ועד אחרי העמידה.

2-גם בחג או כשיש שמחה בבית הכנסת, כגון חתן, אומרים פיוטים רק לפני ׳ה׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמד, אבל לא לפני ׳נשמת׳.

3-הפיוט ׳אשירה כשירת משה׳ הנאמר לפני שירת הים בערי מרוקו – אין שרים אותו בכל קהילות תאפילאלת אלא לפני שעולה חתן שירה לספר תורה.

4-הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ הנאמר בכל קהילות מרוקו בתפילת שחרית לפני ׳ברוך שאמר׳ – אין אומרים אותו בקהילות דרום תאפילאלת לא בשבת, לא בחג ולא בימים נוראים

הערת המחבר: אי אמירת פיוטים בתפילה היא בגלל הפסק, וקהילות תאפילאלת הולכות על פי האריז״ל המתריע נגד כל הפסק בתפילה, ואילו שאר קהילות מרוקו נוהגות על פי מסורת קדומה לומר פיוטים באמצע התפילה, דוגמת היוצרות והקרובות באשכנז. על סוגיה זו ראה בפירוט רב ובטוב טעם: אפרים חזן(עורך), הליכות והלכות, ירושלים תשמ״ט, פרקים ד-ה, עמ׳ 70-42. בשאר קהילות מרוקו נהגו להפסיק בפיוטים (נהגו העם, עט׳ לד סעיף יט; דברי שלום ואמת א, עמ' 47; נתיבות המערב, עם' פב סעיף פח; עטרת אבות, שם סעיף פח). בתוניס לא נהגו להפסיק בפיוטים כמו בתאפילאלת (עלי הדם, עם׳ 331 סעיף כב).

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי שבת קודשעמ' 78

Agadir-Joseph Dadia

AGADIR- I

Je ne choisis pas mes souvenirs sur l’écran de ma mémoire. Tant de souvenirs m’envahissent. Ils s’imposent à moi. Il se trouve que j’ai consigné ces souvenirs sur de petits carnets à une époque où je me portais bien, loin de la drogue dite pompeusement cortisone. Après le déjeuner, je sortais dans le jardin, et c’était le printemps, un petit carnet et un stylo à la main, et j’écrivais.

Je reproduis ce que j’ai écrit.

Quand je pense aux membres de ma famille du côté maternel, je revois des hommes et des femmes de qualité, d’une bonne origine ancestrale et d’une haute et honorable réputation. Depuis ces premières lignes, leurs visages surgissent devant moi, le jour et la nuit.

Ces visages me regardent tels que je les ai connus. Les images se présentent toutes en même temps. Ce que l’œil peut distinguer dans son orbite, la main de l’homme que je suis ne peut le transcrire d’un trait en un seul coup. Ces images me renvoient à Agadir d’avant octobre 1956, date à laquelle j’ai quitté Marrakech pour l’Angleterre.

Mon oncle Meyer habitait avec sa femme Fréha et ses enfants dans une maison à Talbordj, à l’étage, sans rez-de-chaussée, sans voisins, avec un escalier sur la rue qui la desservait. Je n’avais aucune idée de la topographie de la ville d’Agadir dont les rues et leurs maisons, un peu partout en différents points, sur les hauteurs, au bas desquelles une mer diaphane et calme embrassait une longue et large plage de sable fin. L’eau de la mer que je découvre, par comparaison avec Essaouira/Mogador que je connaissais depuis longtemps, était toujours bonne avec une température agréable quasiment tiède, sans vagues ni houle. J’étais un peu perdu dans les rues d’Agadir. Il n’y avait pas de quartier spécifiquement juif comme à Marrakech, ma ville natale, ou à Essaouira/Mogador. Marrakech, ville homogène et structurée, se répartissait nettement en différents quartiers distincts. La vie juive à Marrakech existait en deux ou trois quartiers à proximité du mellah, mais surtout au Mellah avec ses synagogues et ses nombreux fidèles aux trois offices de la semaine et un peu plus d’offices le Shabbat et les Fêtes, en particulier à Kippour, Jour solennel du Grand Pardon. Rien de tel à Agadir où je vivais des moments étranges et intenses. Cependant je conserve dans ma mémoire le souvenir d’une ville attachante, moderne, où les enfants juifs parlaient un bon français, affranchis de toute contrainte religieuse. Ils étaient libres comme le vent et je les rencontrais sur la plage. Ma passion pour le football m’a ouvert largement les portes. Je suis devenu leur camarade, leur ami. Nous jouions au ballon rond de très longues heures, avant d’aller nous laver agréablement dans l’eau chaude et profonde de l’Océan. Je rêvais en me baignant aux lointains rivages au-delà de l’horizon.

Dans l’appartement, mon oncle Meyer et sa femme Fréha avaient leur chambre sans fenêtre sur la rue, avec un téléphone. Cette pièce était contigüe à celle que j’occupais durant mon séjour chez eux. Les enfants vivaient tous dans une même pièce, située à la droite de celle de mon oncle et ma tante. Je n’y ai jamais mis les pieds. Une grande salle face à la

 chambre de mon oncle Meyer servait de salon et de salle à manger. La cuisine, la salle de bain et les toilettes étaient là pour l’aisance et le confort de tous. Toutes ces pièces, au nombre de quatre, étaient disposées autour d’un patio à ciel ouvert. Sur la terrasse, la Souca

Une femme venait chaque jour pour le ménage et faire la cuisine.

Ma tante Fréha supervisait toutes les activités, le sourire sur son visage. Un sourire permanent et rayonnant.

La chambre que j’occupais avait une large fenêtre qui donnait sur une impasse où le soleil s’absentait l’après-midi. De ma fenêtre je voyais un troquet berbère, avec un bar à l’intérieur et, à l’extérieur, à même la rue, de petites tables coquettes garnies de bols en faïence, prêts à recevoir une soupe bien fumante pour rassasier le chaland du bled de passage dans la ville, à l’occasion d’un marché ou d’un moussem. J’aimais bien regarder de ma fenêtre ce troquet, le patron à l’entrée prêt à accueillir les premiers clients. Ce café se trouvait dans un cul-de- sac calme, qu’aucune voiture ne traversait. Il régnait dans ce café une atmosphère de sérénité. Il attirait mon regard par son charme simple et son ambiance chaleureuse. Je voyais bien que les gens qui le fréquentaient se sentaient chez eux et en bonne compagnie, le temps de boire un verre de thé ou un bol de soupe. Je me contentais de le contempler du haut de ma fenêtre avec sympathie et tendresse. Jeune adolescent alors, je ne pouvais fréquenter des personnes adultes qui parlent en chleuh entre elles, ni boire une soupe non cachère. Ce troquet était joyeux. D’un tourne-disque, voire un gramophone, jaillissait une musique rythmée, vivante et entraînante. Des chants berbères. De temps à autre, un musicien avec son gnibri venait y jouer. J’aimais de ma fenêtre suivre cette ambiance et entendre les chants berbères. Je n’ai jamais eu l’idée de descendre et d’aller saluer le patron de ce café. En bas, personne ne faisait attention à moi. Je garde un excellent souvenir de ce café. Résonnent encore à mes oreilles ces airs du Sud marocain, au son des cymbales, racontant l’épopée épique des Hmadcha et des Hadawa. De là date mon affection sincère et profonde pour la langue, la poésie, la musique et les chants berbères. Je ne comprenais pas les paroles, mais je sentais qu’elles racontaient des récits glorieux d’antan. Je partageais à ma façon des moments de distraction et de récréation en compagnie de ceux attablés en bas, juste au-dessous de ma fenêtre. Personne ne semblait remarquer mon regard ou bien faisait semblant de ne pas me voir.

Cette pièce, où je passais de longues semaines en l’espace d’un été, était meublée sobrement mais avec distinction. De longs divans, aux matelas de laine soyeuse recouverts de beaux draps, longeaient trois murs de la chambre : un mur à la droite de la porte d’entrée, un mur à sa gauche, et un mur face à cette porte, celui de la fenêtre qui donnait sur la rue. La nuit, je m’allongeais où je voulais.

Une table basse et ronde se trouvait vers l’entrée de la pièce. Elle nous servait le soir pour manger.

Il m’arrivait de sortir de la maison pour aller acheter le journal. C’était l’époque où je suivais, sur le plan militaire, le sort de la France en Indochine et sa défaite de Dien Bien Phu.

Agadir-Joseph Dadia-page 13

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שלום בר־אשר-עמוד 34

ג. יצירתו של דנינו, שפתה והביקורת עליה

כשקיבלתי עלי לכתוב מאמר זה על החכם דוד דנינו, כיצד הוא רואה את קהילתו ואילו בעיות הוא מעלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו שרביט הזהב, עדיין לא ידעתי עד כמה אתקשה דווקא באיסוף הפרטים שלכאורה נראה היה שיהיו בהישג יד. כוונתי בעיקר לחומר רקע כתוב על האיש ופועלו בכלל, שממנו אוכל להציג את עמדותיו ודעותיו בספרו זה. היום אני יודע כי לא רק על דוד דנינו חסר חומר, אלא דומה שלא אגזים אם אומר כי המחקר ההיסטורי בעניין יהודי צפון־אפריקה ובייחוד ההתעסקות בפרטים בנושא זה, הם כר פתוח לחקירה, לבדיקה ולהארה של התקופה ושל הדמויות שפעלו בה באור בהיר וברור יותר.

הערות המחבר: על הדמוגרפיה של יהודי מרוקו וקזבלנקה סמוך ממש לפרסום רוב ספריו של דנינו ראו: מ׳ קונפינו, ״יהדות צפון־אפריקה״, מבפנים, יז (תשי״ד), עט׳ 413-405. ועל ניצניה של הכתיבה המשכילית במרוקו עמדתי במאמרי: ״ישן וחדש – ר׳ יוסף כנאפו (יכי״ן) במוגדור (1900-1824)״, יפי״; ר מסך כנאפה משנתו תחינזכית ערנית, קובץ לרגל מאה שנה לפטירתו, אות ברית קודש(חמ״ס, תשס״ב 18-11.

תפיסה זו היתה קיימת כבר במאות הי״ח והי״ט. ראו: מ׳ צימרמן, ׳״היהדות האקסוטית׳ ו׳היהדות המתקדמת׳; יהודי צפון־אפריקה בעיתונות היהודית בגרמניה בראשית המאה ה־19״, פעמים, 5 (תש״ם), עמ׳ 54-39.

ספריו הם שרביט הזהב, תרצ״ח (1938); רסיסי לילה, תש״ז (1947); אור חרש, תש״ז (1947); סזד הבריאה, תשי״א (1951) – כולם הודפסו בקזבלנקה. סקירה ביבליוגרפית של ארבעת הספרים ראו אצל ש׳ בר־אשר, הספרות הרבנית בצפון אפריקה, ירושלים ה׳תשנ״ט, עמ׳ 212-211 (להלן: בר אשר, הספרות).

אין ספק כי אם אדם כדוד דנינו, שבשנת 1938 החל להוציא לאור ספרים, כמעט אינו מוזכר בספרי הביבליוגרפיה, פירוש הדבר שחסרה חוליה בשלשלת המקורות שגם מסייעים להכרת ההגות הרבנית המודרנית (=המשכילית) בצפון־אפריקה. אפשר לומר כי דנינו נתייחד ממאות אלפי היהודים שחיו בצפון־אפריקה או מאלפי יהודי קזבלנקה, עליהם, כמובן, לא נכתב דבר, גם לא בתור נושא לכתבה בעיתון, במידת הסקרנות שניחן בה ובהיותו אדם שהתחבט בבעיות השעה אגב ראיית העתיד במבט מפוכח, ולעתים כמעט נבואי; ובכך שלא חסך את שבט לשונו ואת חדוותו על מילותיו על בני קהילתו הסוררים, הקופצים את ידם ואינם עוזרים לזולת וגם אינם מנדבים מכספם לגאולת הארץ המובטחת וכו'. הוא לא נמנע מדברי תוכחה קשים אף־על־פי שידע כי מעמדו יכול להיפגע עד כדי נידויו מן החברה. תמוה אפוא הדבר שאין הוא נזכר לחיוב בשום מקום מחד גיסא, ומאידך גיסא, אם אמנם יד מכוונת היתה בדבר, שראתה בו פגע רע, מדוע אפוא לא נכתב עליו דבר ברוח זו, כלומר לשלילה? התשובה נעוצה, כמדומה, בכך שהוא לא נמנה, ככל הנראה, עם החכמים ה״רשומים״ – כלומר החכמים הרשמיים של הקהילה – ולכן דבריו לא זכו כלל לתשומת לב.

מן העולה עד כאן ברור, כי את כל דברַי אבסס על הכתוב בספריו של דנינו, וכן אוסיף מעט רקע מספרי ההיסטוריה הכלליים שעניינם תולדות יהודי צפון־אפריקה בכלל, ויהודי מרוקו בפרט.

כתיבתו של דנינו בספר שרביט הזהב הושפעה מאירועי התקופה, שאפשר לחלקם לשלושה חלקים עיקריים:

  • האירועים במרוקו – הכיבוש הצרפתי ויחסו של השלטון ליהודים.
  • השינויים שהתחוללו בעולם היהודי הפנימי, ובייחוד בעולמם של יהודי קזבלנקה, שכאמור, היתה עיר של הגירה.
  • האירועים בעולם היהודי – התגברות העוינות כלפי יהודים בעולם, כיבוש ארץ־ישראל בידי האנגלים והצהרת בלפור.

עיקרי דבריו מתמקדים בחלק השני.

בתוך פרק זמן קצר מתחילת ההגירה לקזבלנקה, שהשפיעה על אופי הקהילה, נטשו יהודים רבים את המסורת היהודית ובחרו ב״דרך הרע״ – כלשונו של דנינו. עדות עקיפה לכך אפשר לראות בפרק ״דרכי מוות״, בחלקו הראשון של הספר שרביט הזהב, שבו יתאר דנינו את ״סיורו הדמיוני״ בגיהינום. הוא פירט לפרטי־פרטים פשעים וחטאים, שלא ייתכן שהמציא אותם או חזה בדמיונו את אפשרות התרחשותם, אלא נראה כי ראה במו עיניו מעשים אלו, שעשו אנשים שעברו על החוק והמוסר.

ספרו של דנינו מאופיין בקצב ובחריזה השזורים להפליא זה בזה, בלי לפגוע בתוכן הדברים שביקש לומר. מעניין ביותר הדבר שדנינו כתב גם בעברית גם בערבית מדוברת (באותיות עבריות), וכל עמוד בספרו חולק לשני טורים: בטור הימני ניתן הנוסח בעברית ובטור השמאלי הנוסח בערבית. מובן שגם בעברית גם בערבית המילים מתחרזות ונשמר הקצב.

הערת המחבר: ראה ח"ד פירדברג (עורך), בית יעקב ספרים, תל אביב ה"התשי"ד, עמ' 1044, הרב דוד בן מסעוד דנינו, מוסר השכל עם תרגום לשפה הערבית, קזבלנקה תרצ״ח, 80. וכן בהוצאה החדשה של הספר מ׳ מוריה (עורך), בית עקד ספרים, צפת 1976, עמ׳ 65 – אזכור כמעט זהה. אזכורים אלה אינם חומר מחקרי או דומה לו, אלא הם מובאים בתוך רשימה של כל הספרים שכתבו יהודים (זה הספר היחיד הנזכר מתוך ספריו). למעשה, הרמז היחיד לדברי דנינו הוא במילים ״מוסר השכל״, שהם תיאור הספר ברשימתו של פרידברג. אזכורו של המחבר וספרו זה נזכר גם אצל A. L. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, Madrid 488 .1978, p. עם זאת, בספרו הגדול של הטל (ראו: א׳ הטל, יהדות צפון אפריקה, ביבליוגרפיה, ירושלים תשנ״ג), לא מצא המחבר לנכון לכלול ספר זה ודומיו.

ערבית מדוברת מרוקאית, שהיתה הלשון השגורה בפי יהודי מרוקו.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 34

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

ראויה לציון עובדה נוספת בתקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, הם לא ביקשו את הסכמת הציבור וגם לא את הסכמת ראשי הקהל.  

להוציא תקנות בדיני ירושה שלגביהן ביקשו הסכמת הקהל, מאחר שהן תוקנו על ידי חכמי המגורשים ונהגו לפיהן במרוצת הדורות עד למאה התשע-עשרה, שאז הוכנסו בהן שינויים במספר קהילות.

דומה שתחושת רבי  שאול והחכמים שהשתתפו בדיונים הייתה, שהם מתקנים את התקנות כ'תקנות חכמים' בכוח סמכות שהאצילה התורה על החכמים. ורמז על זה רבי שאול בדבריו הנ"ל: "רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור". רבותינו הכוונה לחכמים שהם ההנהגה הרוחנית.  מכאן בולטות הסמכותיות וכושר ההכרעה שהיו לרבי שאול ולחכמי מרוקו.

הערת המחבר: להמחיש את הנמרצות ואת כושר ההכרעה שבדברי רבי שאול, אקיש מתקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש"ד, כשרצו לתקן את חובת מזונות הבנים על האב עד לגיל חמש עשרה שנה, נאמרו דברי התנצלות: "ואמנם ח"ו שנדמה את עצמנו לרבותינו הגאונים נוחי נפש מתקני התקנות ]…[ אבל יפתח בדורו כשמואל בדורו ]…[ ואמנם בעניין כח התקנות בכלל הרבה יש להאריך, והכל ידוע לרבנים היושבים על מדין, ואחד מיוחד מגדולי המורים בדור שלפנינו ר' שלום מרדכי הכהן זצ"ל מברעזאן )בפולין(, ]…[ על פי העולה ממסקנותיו יוצא ברור כשמש, שבנידון זה שהוא לתקון העולם ולמיגדר מילתא, יפה כח בית דין בצרוף הקהילות ואין לחוש כלל וכלל למיעוט המוחה… ". הדברים פורסמו במקורות שונים, ראו ב' שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 567 ;דוק: בצירוף הקהילות. ואכן נערך משאל בין ראשי הישוב בכל מקום בארץ, ולאחר קבלת הסכמתם לתקנה, קיבלה התקנה תוקף, כתקנת קהל ולא כתקנת חכמים. בולטת בדבריהם של רבני ארץ ישראל האשכנזים חניכי ישיבות ארצות אירופה, הרתיעה מהתקנת תקנות, מתוך תחושת חוסר סמכות, וזו אחת הסיבות שהרבנות הראשית שרוח מסורת הפסיקה האשכנזית מרחפת עליה, לא מעזה להכריע בתחומים שונים המשוועים לתיקון במדינת ישראל. כי אצל חכמי אשכנז בדורות האחרונים הלכה וגברה הנטייה לחומרה, ויראת ההוראה השפיעה לא פעם על כושר ההכרעה, בטענה של 'חדש אסור מן התורה'. נוסף לכך הטירור ההלכתי שמפעילים חלק מהקנאים החרדים נגד כל רב וחכם שאינו פועל לפי רוחם, גורם לחכמים רבים לכבוש את מסקנותיהם )ראו להלן הערה 88. עד כאן

אישיותו של רבי שאול וחוכמתו הגדולה שבה ניהל את הדיונים תרמו ליבול פורה של החלטות. הוא נתן תחושה לכל החכמים שהם שותפים מלאים בדיונים ובכל ההכרעות שהתקבלו. בכך סיכל את עוקץ ההתנגדות שיכול היה לצוץ אצל מישהו מהרבנים, הן לעצם הרעיון של התקנת תקנות, הן לתקנות שתוקנו לטובת הנשים, שלכאורה התנהגותן הלא צנועה ולפעמים הפרועה בחיי יום יום, היא שהכניסה אותן לתסבוכות הגדולות, והיו שיכלו לטעון נגד התיקונים, בנימוק שלא עושים תקנות שיגנו על התנהגות קלוקלת.

גם קביעת זמן קצר לדיון בכל נושא, הייתה אחת מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים, שתוך זמן קצר יחסית, דנה והכריעה במספר רב של נושאים. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; הבטחת נישואין, יחסים עם פנויות; ידועה בציבור; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; ייבום וחליצה; התמודדות עם בעיות שעוררו הנישואין האזרחיים כשלאחד מבני הזוג הייתה אזרחות לא מרוקאית, פסולי קהל; בעיות בעקבות העלייה הגדולה לארץ; מורשים [=עורכי דין וטוענים רבניים[, תלמודי תורה וחינוך יהודי; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור; מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת"ם וסופרי גיטין; מילה ומוהלים ועוד.

מאחר שסמכות הרבנים הוגבלה על ידי השלטונות לדיני אישות וירושות, הרי יש לראות בהחלטות שהתקבלו בנושאים החורגים מסמכותם, מעין המלצות או התוויית דרך לפעילותם של החכמים במקומותיהם. מה גם שמרבית הציבור היהודי במרוקו, לא היה מודע להגבלה שחלה בסמכותם של החכמים. מנסחי ההחלטות, הרגישו כנראה בשינוי שבין החלטות המחייבות שאפשר לכוף את ביצוען לבין אלה שאין לכוף את ביצוען. החל מהכינוס הרביעי, חולקו ההחלטות לשני סוגים: "תקנות" שאפשר לכוף את ביצוען, ו"אזהרות" שהן מעין המלצות. לאחר כל כינוס פורסמה חוברת מעין 'רשומות' ובה: שמות הרבנים שהשתתפו, הנושאים שנדונו וההחלטות שהתקבלו, וכן דין וחשבון על פעילותו של רבי שאול וביה"ד הגדול בנושאים שנדונו בכינוסים שקדמו, ובנושאי יהדות ודת בכלל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

פיוט לשבת זכור על אחשורוש וושתי ועל מרדכי ואסתר-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה-פיוט 487 כרך ג'

— פיוט — סי׳ אנ (י)

בשקל ״אנא יא הוד אל־בארח״

 

אֵ־לִי צוּר יְשׁוּעָתִי / מַצָּבִי הוּרַם

הַמֶּלֶךְ זָכַר וַשְׁתִּי / שֶׁחָטְאָה גָּרָם:

 

קָרָא, אַיֵּה רָעִיתִי / שֶׁקִּצְפֵּי זָרָם

בְּאַפִּי בַּחֲמָתִי / הוֹד יָפְיָהּ הֻחְרַם:

 

כֹּל־נַעֲרוֹתָיו

אוֹהֲבָיו מֵתָיו

 

וְיוֹשְׁבֵי חַצְרוֹתָיו / קָרְאוּ בִּמְגוּרָם

בַּקְּשׁוּ נְעָרוֹת יָפוֹת / כְּנַעֲרוֹת אֲרָם:

 

נִמְצָא אִישׁ מִנְּסִיכִים / מָרְדְּכַי שְׁמוֹ

בְּבֵית אֵ־ל לוֹ מַהְלְכִים / נַגִּיד בְּעַמּוֹ :

 

בְּעֵת בָּאוּ מַלְאָכִים / פָּנָיו קִדְּמוּ

בַּת דּוֹדוֹ בְּקוֹל בּוֹכִים / לֻקְּחָה מֵעִמּוֹ:

 

אֶסְתֵּר הַיָּפָה

קוֹמַת צַפְצָפָה

 

מֵחֵיקוֹ נֶהֱדָפָה / מִבֵּית מְגוּרָם

לַצָּרָה הַנִּשְׁקָפָה / בִּגְזֵרַת אֵ־ל רָם:

 

כנפי שחר

— על אחשורוש וושתי ועל מרדכי ואסתר.

מצבי הורם — מעמדי התרומם. זכר ושתי — לאחר שהרג אותה. זרם — קפץ וזרם כנחל, שלא עצרתי בעדו. החרם — נדון להשמדה. מתיו — אנשיו. ויושבי חצרותיו — יושבי חצר המלכות. במגורם — במלונם וגם בפחדם. מנסיכים — מהשרים החשובים. נגיד בעמו — מנהיג הדור. מלאכים — שליחי המלך. בת דודו — אסתר. קומת צפצפה — גבוהה ותמירה כאילן צפצפה. נהדפה — נלקחה, נדחפה. מגורם — ביתם ודירתם. לצרה הנשקפה — לצרה הצפויה. בגזירת א־ל רם — בגזירת ה׳.

(493) — פיוט — אני דוד קים

ע״מ ז־ה / ג־ו־ה; ז־ז־ה הגאים

בשקל ״א־לאים לו רית מא־ג׳רא״

 

אָנָּא בַת שֶׂה פְּזוּרָה / בַּת עַמִּי נֶאְדָּר

מִגְדָּלִי / אוֹת קוֹל־אוֹיָה מָה רַב / שַׁבָּת קוֹל הֵידָד

מִגְדָּלִי / אוֹת קוֹל־אוֹיָה מָה רַב / שַׁבָּת קוֹל הֵידָד:

 

נִשְׁבַּר לִבָּהּ בְּזָכְרָהּ / כִּי עַתָּה נֶעְדַּר

יָ־הּ אֵ־לִי / לֹא נִקְרֵאתִי זֶה רַב / כְּיוֹשֵׁב בָּדָד

יָ־הּ אֵ־לִי / לֹא נִקְרֵאתִי זֶה רַב / כְּיוֹשֵׁב בָּדָד

 

יָסוֹר בַּפֶּה יִסְּרָהּ / אִם דַּרְכֵּךְ נִגְדָּר

בַּת חֵילִי / מִי יוֹדֵעַ יֶעְרַב / מַלְכוּתֵךְ תִּדַּד

בַּת חֵילִי / מִי יוֹדֵעַ יֶעְרַב / מַלְכוּתֵךְ תִּדַּד

 

מָה־בִּידֵי קַדְרוּת דַּעְתִּי / בֵּין עַמֵּי קֵדָר שַׂחְתִּי / רָשָׁע יֶאֱרוֹב

מָה חָשְׁכוּ קִירוֹת בֵּיתִי / עָרִיץ רַע לְעֻמָּתִי / אָהֳלִי חָרוֹב

מֶה עָצְמָה עָקַת מוֹתִי / בַּיָּד נִין אֲגַג בֹּשְׁתִּי / יָמִים בְּקָרוֹב:

 

דָּמִית נַפְשְׁךָ נְצוּרָה / בְּעֹז וְהָדָר

מַלְכִּי לִי / חַסְדּוֹ עָצוּם וָרָב / נָקוּם נִתְעוֹדָד

מַלְכִּי לִי / חַסְדּוֹ עָצוּם וָרָב / נָקוּם נִתְעוֹדָד:

 

כנפי שחר

493 — דו־שיח בין מרדכי ואסתר להתיצב לפני המלך.

בת שה פזורה — אסתר המלכה בת עם ישראל שנקרא שה פזורה. בת עמי — אסתר המלכה. מגדלי — מעמדי וחוזקי. אות — סימן. הוכחה. קול אויה מה רב — כמה גדול קול הצוחה. שבת קול הידד —• שבת קול השמחה. כי עתה נעדר — נעדר ממנה לבא אל בית המלך. לא נקראתי זה רב — לא נקראתי לבא אל המלך כבר זמן רב. יסור בפה יסרה — מרדכי הוכיח אותה ויסר אותה במלים קשות. נגדר — נסגר ולא תרצה לגשת אל המלך. בת חילי — אסתר המלכה. מי יודע יערב — מי יכול להיות אחראי וערב לדברים. שלא תהיה מלכותך תידד — תתנתק ותלך ממך המלוכה. מה בידי — מה בידי לעשות. קדרות דעתי — עם דיעה קודרת ומעורפלת. עריץ רע — זה המן. עקת מותי — צרת מותי. ביד נין אגג — נינו של עמלק זה המן. נצורה — שמורה ומוגנה. מלכי לי וכו' — ה׳ בודאי יעזור לי ואנחנו עם ישראל נקום ונתעודד.

וְאַתְּ וּבֵית הַבִּירָה / סוֹחֶרֶת וָדָר

תֻּגְאֲלִי / וּבֵית אָבִיךְ יָחְרָב / יֻתַּץ יְשֻׁדָּד

תֻּגְאֲלִי / וּבֵית אָבִיךְ יָחְרָב / יֻתַּץ יְשֻׁדָּד:

 

דָּגְלָה בְּצִלָּהּ גָּמְרָה / וַתַּעַט אַדָּר

אַחֲלֶּה / צוּמוּ עָלַי גַּם רַב / וְגַם יוֹנֵק דַּד

אַחֲלֶּה / צוּמוּ עָלַי גַּם רַב / וְגַם יוֹנֵק דַּד:

 

קִים אַתְּ כֹּל־דְּבָרָהּ / וְאִישׁ לֹא נֶעְדַּר

עֲוִילַי / צָחִים צָמִים קְרָב / וְאִישׁ מִתְגּוֹדָד

עֲוִילַי / צָחִים צָמִים קְרָב / וְאִישׁ מִתְגּוֹדָד:

 

יוֹם שְׁלִישִׁי בְּדַלְתֵי / בֵּית מֶלֶךְ עָמְדָה בִּלְתִּי / נִקְרְאָה בְּשֵׁם

נָשָׂא עֵינָיו בָּהּ, וַתִּ — / —שָּׂא חֶסֶד וָחֵן, וַתֶּ — / — רַח רֵיחַ בֹּשֶׂם

שַׁרְבִיט לָהּ הוֹשִׁיט וַתִּ — / — קְרַב אֵלָיו בְּאוֹן וַתִּי — / — גַּע בְּיַד נוֹגְשִׂים:

 

מָה־לָךְ אֶסְתֵּר גְּבִירָה? / נַפְשֵׁךְ לִי תִיקָר

שַׁאֲלִי / עַד חֲצִי מְלוּכָה / כְּמַר מִדֶּלִי

שַׁאֲלִי / עַד חֲצִי מְלוּכָה / כְּמַר מִדֶּלִי:

 

עָנְתָה לוֹ אִם לָךְ יָשְׁרָה / נַפְשִׁי וַתִּיקָר

מִשְׁאָלִי / בַּקָּשָׁתִי מִמָּךְ / הוֹדְךָ יוֹפַע לִי

מִשְׁאָלִי / בַּקָּשָׁתִי מִמַּךְ / הוֹדְךָ יוֹפַע לִי:

 

כנפי שחר

ואת ובית הבירה — את ובית המלכות. תגעלי — ירחיקו ויגעילו אותך. יתץ ישדוד — יהרס וישדדו אותו. ותעט אדר — לבשה והתעטפה באדרת מכובדת. גם רב וגם יונק דד — כלו׳ כולם יצומו גדולים וקטנים. עוילי — הקטנים. צחים צמים יבשים וצמים. ואיש מתגודד — והמבוגרים מכים בעצמם או נאספים. בלתי נקראה בשם — מבלי שהמלך הזמין אותה. ותרח — לשו׳ הרחה וריח, כלו׳ נדף ממנה ריח בושם. באון — בעוז. ביד נוגשים — דוחקים ולוחצים. כמר מדלי — כטיפה מהדלי. הודך יופע לי — כבוד המלך יופיע אצלי.

 

מֶלֶךְ וְהַמָּן נִקְרָא / לְמִשְׁתֶּה יָקָר

שִׁמְעִי לִי / אֶסְתֵּר, מָה אַתְּ חוֹכָה? / סוֹדְךָ גַּלִּי לִי

שִׁמְעִי לִי / אֶסְתֵּר, מָה אַתְּ חוֹכָה? / סוֹדְךָ גַּלִּי לִי:

 

מָה־לָךְ אֶסְתֵּר רַעְיָתִי / הַמוֹלְכָה תַּחַת וַשְׁתִּי? / קוֹלֵךְ עֲנִינִי

עָנְתָה, זוֹ שְׁאֵלָתִי / גַּם מָחָר לְבִירָתִי / יָבוֹא אֲדוֹנִי

גַּם הַמָּן מָחָר יֶאתֶה / עִם רוּם הוֹדְךָ לְמִשְׁתֶּה / תִּרְצֶה קָרְבָּנִי:

 

יָצָא הַמָּן בְּשִׂמְחָה / מִמִּשְׁתֵּה יַיִן

גַּלְגַּלֵּי / מַעְלָה הָפְכוּ גַּלְגָּל / מַזָּלוֹ הוּרַע

גַּלְגַּלֵּי / מַעְלָה הָפְכוּ גַּלְגָּל / מַזָּלוֹ הוּרַע:

 

כִּרְאוֹתוֹ אוֹיְבוֹ, מָחָא / כַּפָּיו הִתְאוֹנֵן —

אֱוִילִי, / מָרְדֳּכָי כְּנֵד גַּל / עוֹמֵד לֹא יִכְרָע

אֱוִילִי, / מָרְדֳּכָי כְּנֵד גַּל / עוֹמֵד לֹא יִכְרָע:

 

יָהִיר הִתְיַהֵר, נָחָה / דַּעְתּוֹ בְּהָכִין

עֵץ עֲלֵי / כֹּל־הָעֵצִים הִדְגַּל / מִבֵּיתוֹ גָּרָע

עֵץ עֲלֵי / כֹּל־הָעֵצִים הִדְגַּל / מִבֵּיתוֹ גָּרָע:

 

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה / שְׁנַת הַמֶּלֶךְ אָבְדָה / מֻפְתַּחַ שְׁמוּרוֹת

מְתָיו לָבְשׁוּ חֲרָדָה / נְעוֹרִים בְּלִי חֶמְדָּה / לְכֹל־אַשְׁמוּרוֹת

בְּחֶמְלַת צוּר תְּעוּדָה / עַל עַם קָהָל וְעֵדָה / טוֹבוֹת נִזְכָּרוֹת:

 

גֶּזֶר עַל סוֹפְרוֹ לִקְרוֹא / סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת

מַזָּלִי / הוּרַם בְּקָרָאוֹ אֶת / טוֹבַת מָרְדְּכָי

מַזָּלִי / הוּרַם בְּקָרָאוֹ אֶת / טוֹבַת מָרְדְּכָי:

 

שָׁאַל מֶלֶךְ בְּחַקְּרוֹ / אַנְשֵׁי תְּבוּנוֹת

אָמְרוּ לִי / הֲגָמַלְנוּ טוֹבָה / לְאִישׁ מָרְדְּכָי?

אָמְרוּ לִי / הֲגָמַלְנוּ טוֹבָה / לְאִישׁ מָרְדְּכָי?

 

בְּמַעֲנָם חֻבְּרוּ / בְּהִתְאוֹנְנוּת

מַלְכִּי לִי / לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר / עִם אִישׁ מָרְדְּכָי

מַלְכִּי לִי / לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר / עִם אִישׁ מָרְדְּכָי

כנפי שחר

חוכה — מדברת ומבקשת. יאתה — יבא. כנד גל — כגל עומד ודומם כדברי הפס׳ (ג׳; ב׳) ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ וכן כתוב(ה׳: ט׳) ״וכראות המן את מרדכי וגו׳ לא קם ולא זע ממנו״. מביתו גרע — גדע אותו מביתו. מפתח שמורות — שמורת עינו (השערות השומרות על העין) נשארו פתוחות, לא היה יכול להרדם. מתיו — אנשיו. לכל אשמורות — לכל חלקי הלילה. בהתאוננות — בצער. לא נעשה דבר — לא גמלנו טובה.

 

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

 

הוועד החדש של הקהילה מעניין בהרכבו, שכן הוא כלל כנשיאי כבוד את שני המנהיגים החזקים של הקהילה, שכאמור התעמתו ביניהם בעבר, וייתכן שהדבר משקף את הרצון להביא לאחדות בקהילה לנוכח אירועי המלחמה. בבחירות של שנת 1934 לא נבחרו נשיאי כבוד. ההרכב של הוועד מאשר את קביעתו של הנרי כהן שהוא היה הדמות המרכזית. בין חברי הוועד נזכר לראשונה שמו של ספרבר. ככל הנראה הסכימה הקהילה – כלשונו של גז – למנותו לנציגה מול הגרמנים בסמוך למועד זה – פברואר 1943. מעניינת במיוחד הוספת שמו של ויקטור גז לנשיאי הכבוד. בן אם אכן ברח לתוניס כשהחל הכיבוש של צפאקץ ובין אם עבר לשם קודם לכן, הרי כעת הפגין נוכחות בצפאקץ לפחות בשמו.

הקהילה ביקשה מהמפקח האזרחי לאשר את הרשימה באמצעות צו כמקובל, אך לא מצאתי עדות לצו כזה. ועוד הערה בשולי ענייני ההנהגה : אין לנו שום עדות על התנהלותם של הרבנים בקהילה היהודית בתקופה זו, אין הם נזכרים במסמכים רשמיים, ואין כל עדות על פועלם.

ככל הנראה בין משפחת ספרבר לבין משפחת גז נרקמה ידידות עוד לפני המלחמה. כאשר החלו ההפצצות על העיר הרחה משפחת גז לבית החורשת של שמן זית של ויקטור גז, שהיה מחוץ לעיר, ומשפחת ספרבר התגוררה עמה שם.

מכאן שבתקופת הגרמנית שהה לפחות חלק מהנהגת הקהילה בבית החרושת המשפחתי. ספרבר ניהל את פעילותו ממקום זה, ובני משפחת גז, ובעיקר מטילדה, סייעו לו, וכך מצויה הייתה מטילדה במרכז העניינים בתקופה זו. בעלה מוריס, נאסר יחד עם ראשי הקהילה, והם היו בני ערובה של הגרמנים.

לפי עדותה של גז הגרמנים לקחו בני ערובה כדי להבטיח כי היהודים ישלמו את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם. אם המידע שבידינו נכון, הרי הדרישה לקנסות הוצגה רק בסוף מרס 1943. משמעות הדבר כי רוב חודשי הכיבוש הגרמני לא היו ראשי הקהילה או נכבדים מהקילה במאסר.

החיים בצפאקץ כמו בשאר ערי תוניסיה, התנהלו בתקופה זו בין שלושה מוקדי כוח : הצרפתים, שהמשיכו לנהל את העיר כבעבר, ההנהגה המוסלמית של העיר והכובשים הגרמנים. את המשא ומתן עם הקהילה היהודית בצפאקץ ניהלו האוברשארפיהרר גאורג בֶסט, אחיו של מושל דנמרק, והשטורמשארפיהרר יֶנְסֶן.

בסט היה גם הממונה  על העיר סוסה, ולא ברור כיצד התנהל בין שתי ערים. בעדותה של גז הוזכר שם שמו של וון פשט "הקומנדאט הנאצי בעיר שלנו. מפקד הצבא הגרמני בצפאקץ ביקש מספרבר, שהיה כאמור הנציג של הקהילה מול הגרמנים, שידאג לו למשרת אישי.

ספרבר שלח אליו את האח הערבי שהעסיק במרפאתו, ובהתאם להנחיותיו אסף האח מידע על המתרחש אצל הגרמנים והעבירו לספרבר. על מערכת היחסים שבין ספרבר לשביו המפקד הגרמני של צפאקץ אפשר ללמוד מתיאור הוויכוחים בינם בענייני הקנסות והחרמת הרכוש מהקהילה היהודית ובעניין גיוס הצעירים לעבודות הכפייה. מוקדי חיכוך אלה אפיינו את מערכות היחסים שבין הגרמנים לבין ההנהגה היהודית גם בערים אחרות, בעיקר בתוניס הבירה.

עובדי כפייה.

איננו יודעים מתי בדיוק הועלתה לראשונה הדרישה לגיוס עובדי כפייה. גז סיפרה כי כאשר דרש המפקד הגרמני המקומי מספרבר צעירים לעבודות מחוץ לעיר, הוא נאלץ לפרסם מודעה שבה הוטלה על כל הצעירים מגיל שמונה עשרה ועד חמישים חובת התייצבות.

אלא שספרבר חשש מאוד שהצעירים לא יגיען ביום שנקבע, ושדרוש זמן נוסף לגיוסם, וביקש להרוויח זמן. לפי בקשתו של ספרבר הכינה הטבחית של מטילדה גז ארוחה דשנה וכבדה מאוד, והמשרת הערבי שלה הביא את האוכל למקום שבו ישבו וון פשט וספרבר חיכו לצעירים שיבואו להתייצב.

ד"ר ספרבר אמר לו : "היות וישנה עבודה רבה היום, המשפחה שלחה לי את האוכל, אם אתה רוצה להצטרך אלי בבקשה. יש לי בקבוק קוניאק מזמן, תאכל ותשתה". הקצין הגרמני חשד כמובן וביקש מספרבר לטעום לפניו מכל דבר מאכל. בתום הארוחה אמר לו ספרבר : "עכשיו, לא היהודי ולא האויב מדבר אתך אלא הרופא. בתור רופא אני מבקש ממך ללכת לשכב , לנוח שעה או שעתיים.

ואכן הקצין הגרמני חש עייף ושכב לנוח, ולדברי גז ישן שלושה ימים ושש שעות. גם אם מספר שעות השינה בעדותה מוגזם, מסתבר כי ספרבר קיבל שהות נוספת לגייס את הצעירים היהודים לעבודות הכפייה. לאחר שהתעורר וון פשט החל ספרבר למיין את הצעירים שהגיעו, ומצא כי רובם, "חולים" במחלות שונות שמנעו את גיוסם.

נשארו כשבעה עשר צעירים יהודים שהחליטו לגונן על ספרבר. הם נשארו במקום הריכוז, והוא חזר לבית משפחת גז וסיפר את מה שקרה. בעצתה של מטילדה הוא הסתתר אצל צרפתי, פקיד דואר בכיר, שהיה בקשרי ידיות עם היהודים וכך ניצל. מכל מקום פרשה זו לא מנעה את הגיוס של הצעירים לעבודות הכפייה.

הערת המחבר – פרטים רבים בסיפור מרתק זה אינם ברורים, והמראיין לא נתן ובדק את הדברים עם המרואיינת. לא ברור באיזה שלב של הכיבוש התרחשו הדברים. לכאורה היה זה ממש לקראת סוף הכיבוש. מה קרה לצעירים שנשארו ? האם הם גויסו ? כמה זמן התחבא ספרבר ומה קרה בפגישה הבאה שלו עם וון פשט ?

ניתן לקבל את גרעין הסיפור כנכון, אך הוא מחייב אישוש ממקורות נוספים, אם יש כאלה. סיפור זה מסתיים בעדותה של גז בסיפור אחר, על החרמת הרכוש ועל שיתוף פעולה של יהודי עם הגרמנים ". עד כאן הערת המחבר.

הגרמנים דרשו מקהילה היהודית מאה יהודים באופן קבוע לעבודות הכפייה, שעיקרן היה עבודות בנמל, פריקת כלי רכב צבאיים ובניית מקלטים. הקהילה קראה לעניי העיר לבוא ולבצע עבודות אלה תמורת שכר של 100 פרנק ליום – היה בכך ביטוי להבדלים המעמדיים ולהשלכותיהם על היחסים החברתיים אפילו בקהילה קטנה כמו זו שבצפאקץ. כמה שבועות לאחר הכיבוש ביקשו הגרמנים לכלוא את כח הגברים הכשירים בעיר, אך ראש הקהילה היהודית התריע מפני סכנת מגפה חמורה, והגרמנים ויתרו על כוונתם.

על פי עדותו של סעדיה חורי, אחד מפועלי הכפייה בצפאקץ, עבודת הכפייה לא הייתה חובה, שכן היו מספיק מתנדבים עניים שיצאו לעבודות אלה. אף שמשפחתו ברחה מהעיר עם פרוץ הקרבות וההפצצות, הוא התייצב לעבודות הכפייה, שכן ידוע שרק הכסף שקיבל בעבור העבודה יוכלו להצילו מסכנת רעב.

כל יום הלכתי 12 ק"מ ברגל לכל כיוון, הייתי צעיר, העיד. והוסיף, אני הלכתי מרצוני, שמעתי בקול הנכבדים. האפשרות לחזור הביתה בכל יום, העובדה שהעבודה לא הייתה קשה מדי, שיחס הגרמנים לא היה קשוח במיוחד, הקלו את גיוס העובדים בקהילה הקטנה. עיקר העבודה לדברי חורי הייתה כריית פחם והטענתו בנמל.

על פי עדותה של גז הייתה "עבודת כפייה בנמל. הם היו תחת הפגזות במשך ימים ולילות. האח שלי היה כל הזמן תחת הפגזות. כאשר הייתה הפגזה ורצו להתחבא, אבל היהודים היו צריכים להמשיך לעבוד, כאילו שום דבר לא קרה, בהפגזות הללו היו כל כך הרבה מתים על ידם. לא ידענו איך לצאת מזה.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 32

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

ארבעה חודשים לאחר התחלת הגירושים לקפריסין בידי הבריטים סוכם בין ועדות העלייה של מחנות הקיץ 55 , 63 60 , לנציגי הסוכנות היהודית זיכרון דברים שקבע את סדר העדיפות לעלייה לפלשתינה- א"י מקפריסין. א. העלייה לפלשתינה א"י תהיה לפי מועד גירוש הספינות לקפריסין; ב. ניתנה עדיפות – לנשים בחודש האחרון להריונן ולבעליהן ולמשפחות עם ילדים עד גיל ;4  ג. חולים ששהייתם בקפריסין סיכנה את חייהם או שהיו צריכים טיפול שניתן רק בארץ ישראל לשמירת בריאותם קיבלו עדיפות מחוץ לתור. הסוכנות היהודית התחייבה להמליץ בפני השלטונות על שמירת עקרונות אלה. כשנה לאחר גירוש הספינה הראשונה 'יגור' לקפריסין – – נחתם זיכרון דברים נוסף שהסדיר עליית חולים מחוץ  לתור. ההסכם הוסדר בין אברהם זילברברג, נציג מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, לרופא המחנות ד"ר מוסברג, ולמזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף ונקבעו בו תנאים ברורים כולל בדיקה מקיפה של מצב החולה עד מתן האישור המיוחל.

ביקורה של גולדה מאירסון, חברת הנהלת הסוכנות היהודית, בנובמבר 1947 , שכנע את המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף לקבל את הצעתה לאפשר העלאת תינוקות עד גיל שנתיים עם הוריהם וילדיהם האחרים ובני נוער יתומים מגיל 18 ומטה וניכויים מהמכסה החודשית של 750 ממגורשי קפריסין. החלטה זו לא אומצה על ידי ועד העלייה של מעפילי הספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' שהודיע: "החלטנו לא לתת יותר אף מקום מתוכנו להורים או לתינוקות שלהם, חוץ מתינוקות והורים שהיו ברשימה העלייה של 28.11.47 שלא יכלו לעלות בגלל החוליגניזם במחנות הקיץ".

ההסכם של גולדה מאירסון עם ממשלת המנדט אִּפשר עליית ילדים ותינוקות עם הוריהם מקפריסין. עם זאת הורים שליוו את ילדיהם נוכו מהמכסה החודשית. גם מעפילי 'רפיח' ו'לנגב' לא קיבלו את מרות המזכירויות המשותפות והפגינו בעת ביקורה של גולדה מאירסון בקפריסין במחאה על מתן עדיפות לעלייה לילדים ותינוקות, למרות שמכסת הילדים הראשונה – 28.11.47-  לא נוכתה ממכסת המעפילים החודשית. בספינה 'רפיח' לא היו מעפילים מוגרבים, אך בספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' הם היוו 17% מהמעפילים. בראיון עם אמנון בן שושן, מעפיל ב'לנגב' ממחנה 55  הוא לא זכר את ההפגנה של מעפילי 'רפיח' ו'לנגב' ולא את ההתנגדות לשינוי סדר בעלייה שנקבע בידי מזכירויות המחנות. כעסה של מזכירות מחנות הקיץ בקראולוס יצא על מעפילי 'רפיח'. וזו שלחה מכתב התנצלות לגולדה מאירסון, "בעלבון, כאב ובושת פנים קיבלו מעפילי קראולוס את התנהגותם של כמה – האנשים בלתי אחראים באונית 'רפיח'". –  המזכירות שניהלה את ועדת העלייה ידעה שתפקידה לשמור על העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' כדי ל'הרגיע' את רוחות יושבי המחנות. עד הרקע למאבקים שהתפתחו מהלך שהייתם של המעפילים בקפריסין. מאבקים שמעפילי צפון אפריקה לקחו בהם חלק.

המאבקים לאכיפת למניעת פגיעה בעיקרון סדר העלייה. סדר עלייה ארצה עלה לעיתים קרובות על סדר יומם של המעפילים בקפריסין ובעיקר לגבי קבוצות מעפילים מאורגנות על ידי תנועות פוליטיות במחנות. היה ניסיון של הרב סימיוטיצקי להקדים עליית בני ישיבה ובכך לפגוע ב עקרון זה. לכך התנגדו בתוקף נציגי התנועות ובראשם 'אגו"י' ו'פאג"י', "דעותינו שבבית כלא אסור לעשות הפליות בין אסירים לאסירים. ]…[ ואפילו אם לבכר את המטרה של הרב סימיטיוצקי. בשום אופן אי אפשר לבצע הדבר בגלל העצבנות והדיכאון ששורר במחנות ולא יינתן לנו האפשרות לעשות שינויים נגד רצון המעפילים ונגד חוק עלייה ששורר פה".

הטיעון של המעפילים שהתלוו לו עצבנות ותחושת הכליאה במחנות היה חזק דיו כדי לעמוד כנגד ניסיון להעלאת בני ישיבות מחוץ להסדר. גם מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' ו'מולדת', שכבר ויתרו על זכותם לעלות לטובת הסכם עליית הילדים והתינוקות לא היו מוכנים לוותר, למרות שהפנייה הייתה על דעת משרד החוץ הבריטי.

במקרה אחר מעפילים שהתגלגלו, לדבריהם, לאסונם , למחנה 55  בו שהו רוב מעפילי צפון אפריקה, הביאו לתשומת לב המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ בקראולוס, ששהייתם בקפריסין נמשכה עשרים חדשים וביקשו זכות בכורה בעלייה ארצה, מפני "שספינותיהם 'חיים ארלוזורוב', 'שבתאי לוז'ינסקי', 'מולדת' ו'תאודור הרצל' הקדימו את עליית מעפילים אחרים מקפריסין ארצה ושומה עליהם להיכלל בעלייה זו".  לא נמצאה אסמכתא שבקשתם אושרה.

החשש מאי סדרים בעלייה הביא לדרישת מעפילים במחנות החורף לבדוק את הקשר בין המכסה החודשית לעלייה של מעפילי קפריסין לבין מכסת המעפילים שהשתחררה ממחנה עתלית. נשאלו שאלות נוקבות: לפי איזה קריטריון שוחררו מעפילי 'מולדת' ו'תאודור הרצל' ? האם ילד שנולד בעתלית בא על חשבון המכסה הקפריסאית?  שאלות שהעידו על תהיית המעפילים על מידת השקיפות והאמינות יישום עיקרון העלייה ארצה שהיה בידיהם.

נתוני העלייה במהלך ינואר ספטמבר – 1947 הראו שבתקופה זו עלו רק 149 'ספרדים' 523 מבין מגורשי קפריסין שחלקם היה מארצות הבלקן ויוון וגם מצפון אפריקה. בעוד שבאותה עת 6,230 'אשכנזים' עלו ארצה. הסבר אפשרי טמון בעקרון העלייה ארצה לפי מועד גירוש הספינות לקפריסין. בתקופה זו הגיעו שתי ספינות שהעפילו ישירות מצפון אפריקה ובהן 885 מעפילים שגורשו לקפריסין בנוסף ל- 800 מעפילים צפון אפריקאים מנמלי אירופה שהעפילו ב- 11 ספינות, לעומת 28,549 מעפילים משארית הפליטה שגורשו לקפריסין באותה עת. כך שהפרופורציות נשמרו פחות או יותר בתוך ובין הקבוצות.  השהייה במחנות קיץ החשופים לפגעי הטבע לא הקלה על מעפילי צפון אפריקה ובוודאי גם לא על מעפילים האירופאים. אך השהייה הארוכה תסכלה מאד את שניהם.

הקדמת העלייה לארץ ישראל. במקרים מסוימים הייתה אפשרות להקדים את העלייה לפלשתינה- א"י, בעיקר מסיבות בריאותיות או מקרים חריגים. מעפילי צפון אפריקה הגישו לוועדות העלייה במחנות בקשות מעטות להקדמת עלייתם מקפריסין. הבקשות היו על רקע מצוקה משפחתית, בעיות בריאות ואיחוד משפחות. רוב הבקשות נכתבו ביידיש. הרב יצחק שרייבום ניהל פנקס בקשות של מעפילים ובו העלה את נימוקיהם ואת החלטת ועדת העלייה. רוב הבקשות היו של מעפילים יוצאי אירופה שהגיעו ממחנות העקורים שבורים בנפשם ובבריאותם הגופנית.

בקשתה של חזות אסתר מ'שיבת ציון', מחנה 64  להקדים עלייתה, התבססה על זיכרון הדברים משנת 1947 שהעדיף עליית חולים שרק טיפול בארץ יסייע להם "אני הזקנה מכולם  )בת – 70 ( ומיום הגעתי לקפריסין נחלתי ]חליתי, ד.ב[ בניפוח רגלים שאי אפשר לרפאותה כי אם בארץ ישראל". היא ביקשה הנחיות כיצד לפעול. לפי כתב היד ניתן להניח שלא היא כתבה את המכתב, אלא אחד המעפילים ששלט בשפה העברית סייע בידה. חברתה למחנה, חנה פדידה מעפילה בת 17  ביקשה להתאחד עם משפחתה לאחר שסעדה את אחותה בבית החולים הצבאי הבריטי או לחילופין להצטרף ל'תור' העלייה של הוריה. עטיא אליהו ביקש להתאחד עם אשתו ושני בניו התאומים החולים שהורדו מהספינה 'שיבת ציון' עם הגעתה לנמל חיפה והועברו למחנה עתלית בעוד הוא ובנו גורשו לקפריסין. זוג צעיר דאאן ]דהאן, ב.ד[ רפאל בן 18 ואשתו רחל בת 16 ביקשו להקדים עלייתם כי האישה הייתה בחודש מתקדם להריונה. לא ידוע אם בקשות אלה נענו.

אמסלם פיפין, מ'שיבת ציון', מחנה 64  ביקשה להקדים את עלייתה מאחר שבעלה נשאר במחנה העלייה באלג'יר ונולד לה בן נוסף בקפריסין. היא הגדירה עצמה כ"אשה עזובה ועצובה" ובקשתה נתמכה על ידי המטפלים במרפאה שבמחנה. שמעון וזאנה, מעפיל 'יהודה הלוי', גולל את סיפורו מאז נותק מאשתו ובנו במחנה העלייה טנס באלג'יר. למרות שפנה להסתדרות הציונית במרוקו לא נענה. הוא צרף את מכתבי אשתו שנשלחו ממרוקו וציין שהם מלאים ייאוש ואכזבה. כול בקשתו הייתה להקדים עלייתו ארצה כדי לסייע בהעלאת משפחתו ממרוקו. בשני המקרים לא נמצאה אסמכתה שהבקשות אושרו על ידי ועדות העלייה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח

העובדות לאמיתן שונות לחלוטין. מרדכי כהן (1929-1856) איש טריפולי כַּתב של כמה עיתונים יהודיים בעולם, חיבר את ׳הגיד מרדכי׳ על ההיסטוריה של לוב ויהודיה ועל מנהגיהם ומוסדותיהם, שהוא ספר יסוד בתחומו. הוא היה משכיל אוטודידקט, שלמד שפות וענייני הלכה ומשפט, איש ציבור ומעמודי התווך של הרפורמה בחינוך היהודי בלוב. חלקו הרביעי של ספרו מתאר את הכיבוש האיטלקי בשנת 1911. אומר על כך פרופ׳ ה׳ גולדברג, מהדיר הספר: ׳כאן מתגלה הכהן כאדם שניחן בראיה חודרת ובעל חוש התמצאות בענייני דיומא […]׳. כמה מאמרים מאת מ׳ כהן ב׳החרות׳ – הוא פירסם מאמרים רבים גם ב׳היהודי׳, ב׳הצבי׳ וב׳הצפירה׳ – על לוב הם אכן מרובי עניין. תגובת ׳מוריה׳ על דברי כהן אין לה אפוא שום יסוד במציאות או באישיות המחבר מטריפולי, אולם היא ספוגה דעה קדומה ורטוריקה נמוכה, סטירית כביכול.

העימות השני הוא במלחמת השפות, ששיאו הוא משפט שהגיש ׳החרות׳ נגד ׳מוריה׳ והוא נידון בפירוט בפרק השישי לעיל.

העימות השלישי הוא תגובה לדברי הסופר מ׳ מבש״ן ב׳החרות׳ בגנות היורדים מהארץ למצרים במהלך מלחמת־העולם. לדבריו, בני ישראל יצאו ממצרים לא מרצונם אלא גורשו בידי פרעה, כשם שכורש גירש את היהודים מבבל. ׳מוריה׳ פירסם על כך כמה מאמרים זועמים ובהם הואשם מבש״ן ב׳מלשינות׳, כמי ש׳עומד בגלוי על דם אחיו׳ ומחרף ׳את כל עם ישראל בכלל׳, שמאמרו מהווה ׳כגולת הכותרת לכל המאמרים האנטישמיים […] מאז ומעולם׳. ואילו ׳החרות׳ הוא ׳עתון משולל כל אחריות מוסרית ולאומית׳. עד כדי כך! האשמות בוטות אלו ללא כל פרופורציה לטיעון של מבש״ן, גם אם לא מסכימים לדבריו, יסודן בדעה קדומה עויינת כלפי ׳החרות׳.

סיכום: ׳החרות׳ – הניסיון להשתלב ושברו

אפיונו של ׳החרות׳ כעיתון להלן הוא על רקע העיתונות העברית בארץ באותה תקופה, וכן הטיעונים וההערכות כלפיו שהובאו לעיל.

׳החרות׳ היה ׳עיתון לאומי׳, נאמן לציונות, לתחייה העברית ולאחדות הכלל־יהודית, ואלה ניכרו בתכני הפרסומים בו, בזיקותיו הציבוריות ובעמדות של ראשיו ורוב משתתפיו.

הוא לא היה עיתון עדתי, אף שמייסדיו ועורכיו היו ספרדים והיסוד הספרדי בין משתתפיו ובתכניו היה מרובה יותר מאשר בעיתונים עבריים אחרים ביישוב.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי לטוב ולמוטב. לטוב – כי הצליח מבחינה כלכלית, היה עיתון יחיד ביישוב עד אז שלא קיבל סיוע כספי ציבורי ושרד זמן ארוך יחסית, יצא ברציפות, הגביר את תדירותו וזכה להשג בריבוי המודעות בו ובתפוצתו.

טוב גם בהיותו בלתי מחויב לציבור או למוסד כלשהו, פתוח יותר מעיתון כלשהו לפניו ביישוב למשתתפים מכל מגזרי היישוב ולדעות שונות זו מזו כל עוד אינן חורגות מהנאמנות הכוללת לתחייה הלאומית והעברית. הוא גם היה הוגן כלפי השונים ממנו בדעה ואף כלפי מתנגדיו. לכך יש יוצא מן הכלל אחד, בריב הרבנות הספרדית הוא נטה לצד אחד.

׳החרות׳ היה אבי עיתונות האקטואליה המסחרית ביישוב, בעוד שאת עיתוני בן־יהודה ראוי לאפיין, מבחינת עקרונות עריכתם, כעיתוני אקטואליה אידיאולוגיים, בדומה לעיתונות הדתית, הציבורית והמפלגתית.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי גם לשלילה, בכך שלא הקפיד להבדיל בין שיקוליו המערכתיים ובין אינטרסיו המסחריים. אך יש שתי דרגות שונות של תופעה זו. האחת, כאשר עיתון מפרסם כתבה שכוללת פרסומת מוסווית תמורת תשלום, או כאשר כתב העיתון גם מגייס מודעות או מטפל במנויים. הדרגה השנייה היא כאשר עיתון מקבל או דורש תשלום כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעה או מאמר שיש בו הבט ציבורי – האשמה אשר ׳הפועל הצעיר׳ ו׳מוריה׳ חזרו והטיחו ב׳החרות׳. נראה לי כי יש הבדל מוסרי ומקצועי־תקשורתי בין שתי תופעות אלו. הראשונה היא פגם עיתונאי, ובלי להקל ראש בה אפשר להתייחס אליה על רקע הנסיבות הכלכליות ביישוב בזמנם של עיתונים אלה. גם קל יותר לקורא להבחין בה. התופעה השנייה ממוטטת את יסוד ההגינות של עיתון ואין להתייחס אליה בהבנה או בסלחנות כלשהי. ב׳החרות׳ היו תופעות מהדרגה הראשונה, אך ספק אם עיתון אקטואליה כלשהו ביישוב באותו זמן – להוציא שני עיתוני הפועלים המסובסדים – נמנע מהן.

אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ'350

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר