ארכיון יומי: 21 בפברואר 2020


שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-ויכוח בין יהודים ונוצרים

אחר זה, מפני שארכו הדברים, אמר המלך שילכו לאכול ומחר בבקר ישובו. וכן נעשה. וצוה האפיפיור שרים ונכבדים שילוונו. ואמרנו בלבבו: הלואי שתהא אחריתנו כראשיתנו! וביום ההוא הלכנו לבית הכנסת, ושם קבוץ עצום, ובקול בכיה ובקשה התפללנו לצור ישענו ישיב מחשכנו לאור, ואל יצא מפינו מכשול לפני כל האריות ההם העומדים עלינו. ואז ברב עם ובנפש שפלה ורוח נמוכה ובלב נשבר ונדכה התחיל הר׳ זרחיה הלוי, והתחלת דרושו: הדומה בדומה מבריא וההפך בהפך, ואמר בזה פירוש נפלא, לא יובן כי אם פה אל פה, וסיים דרושו בתפלה ובקשה.

ביום השלישי היתה התחלת הויכוח, והתחיל מאישטרי גירונימו ואמר: בתלמוד שלכם כתוב: ״שיתא אלפי הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים  תורה, ושני אלפים ימות המשיח״. הנה ממאמר זה הדבר ברור שבשני אלפים אחרונים בא המשיח. מי הוא — כי אם מושיענו! ועל זה האריך הלורקי וד­רש כחפצו, עד שאמר לו האפיפיור: גירונימו, ידעתי זה ימים כי דורש גדול אתה, אבל לא באנו לזה כי אם להוכיח מה שנדרת, לכן הזהר שלא תלך אצל דרשות! והפך פניו לשלוחים ואמר: תשיבו אתם על המאמר!     

אמר דון וידאל בן בנבנשת: אדוננו האפיפיור, נדע תנאי המשיח, ואז ית­באר אם כבר בא, שאם ימצאו במי שבא תנאי המשיח גם אנחנו נודה בו.

אמר האפיפיור: אין זה תשובה למה ששואלים לכם, כי הדרוש לא היה על תנאי המשיח, אלא שאותו מאמר אומר שכבר בא, וכבר באתם למדת היהו­דים בויכוחים שישאלו להם בדבר אחד וישמטו עצמם לדבר אחר.     

השיב דון וידאל: אדוננו האפיפיור, התחלתנו היא מדת החכמים, כי תחלה ראוי לדבר בעצם הענין ואחר כך במקריו. וכן כתב הטבעי. אבל אם לא יראה לאדוננו דרך זו — לא נלך בה, ואשיב אל עצם המאמר, ואומר כי גירונימו החכם לקח מן המאמר מה שההנהו ויש לו בו ממנו סיוע, והניח הדבר המנגד, והנה בסוף המאמר אמר וזה לשונו: ״ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה  שיצאו״, וזה יורה בבירור שלא בא.

השיב גירונימו: כפי זה לא הבנתם המאמר, או אפשר שאתם עושים עצ­מכם כמי שאין מבין, והוא, כי ״ושני אלפים ימות המשיח״ הוא מאמר הנביא אליהו, והוא אמרו לתלמידיו והם אמרוהו בשמו, כמו שיורה לשון ״תנא דבי אליהו״, וזה מפורסם לתלמודיים, והם או אנשי התלמוד שקבעו המאמר  בספריהם שאמרו: ״ובעונותינו שרבו״, וזה כפי דעתם שישו אינו המשיח, אבל אליהו הנביא כפי מה שהוא נביא וידע האמת אמר: ״שני אלפים ימות המשיח״, כפי מה שנודע אצלו בנבואה.

השיב הר׳ זרחיה הלוי ואמר: אדוננו האפיפיור! כל מי שבא להוכיח דרוש — איך יוכל להוכיחו בדבר שיסבול פירושים? ואם יקרא ראיה מופתית? הנה גירונימו אומר שסוף הלשון התלמודיים אמרוהו, ועשה פירוש זה לאמת דעתו, והמנגד יאמר שסוף הלשון ותחלתו הכל אליהו אמרו, וזה לאמת סבר­תו נגד החולק, ואם אין לאחד מהם ראיה או מופת על פירושו, לפחות ישאר  הדבר בספק, ואיך יוכל להוכיח משם גירונימו מה שרצה להוכיח? כי החולק יאמר: אם אתה באת להוכיח משם עם פירושך— אני אעשה פירוש אחר ולא תוכיח! וכאשר תאמר לי: ומנין לך? אני אשיב: ומנין לך? ועוד, שכיון שהוא בא כנגדנו עם תלמודנו — הנה הוא היודע כי דרך תלמודנו הוא זה, כי כאשר הפירוש אינו מוכרח מקשה שכגגדו ואומר: ״ודלמא״ וכו', ואם אינו משיב — נשאר הדבר דחוי עד שהולך בעל הפירוש ומבקש אוקמתא אחרת. ועוד, שיותר ראוי שנאמר על לשון אחד שאיש אחד אמרו משנאמר ששנים אמרוהו, ובכיוצא בזה רגיל התלמוד לומר: אמר רב אשי או אמר פלוני: בעו­נותינו שרבו יצאו מה שיצאו! ועוד, שלכן אמרנו בהתחלתנו לפני אדוננו שנראה אותו שבא אם יש לו תנאי המשיח או לא, וזה שאם מצאנו לאיש  ההוא תנאי המשיח — אז נהפך המאמר לפירוש גירונימו, ואם לא נמצאו בו תנאי המשיח — הנה פירושינו אמת.

אמר האפיפיור: בלי ספק מה שאמרתם שכל שבא להוכיח איזה דבר שראוי שיהיה בדבר מוסכם ומוכרח שלא יסבול פירוש אחר.

השיב גירונימו: אדוננו האפיפיור, אין עניני תלוי במאמר זה לבד, כי יש  לי מאמרים אחרים רבים.

השיב האפיפיור: כבר יצא זה ממדת מתוכח נוצרי וחזר למתוכח יהודי, הבורח לצד אחר כאשר נחלש מהצד הראשון, ראוי שתשיב לדברי היהודים על המאמר ההוא.

השיב גירונימו: והלא כמה זמנים קודם שגלו היהודים בא אליהו, ובהכרח שנאמר שאומרו ״ובעונותינו שרבו״ איש אחר אמרו, אשר נמצא בגלות, ואף כי נאמר שתלמידיו אמרוהו— והלא תלמידיו סמוכין לו היו? אלא שהתל­מודיים אמרוהו ועם סברתם, כמו שאמרתי.

השיב דון וידאל ואמר: אדוננו האפיפיור, ויהיה כן שהתלמודיים אמרוהו — נבוא למה שאמר אליהו. הנה אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״, אם המשיח כבר בא — היה לו לומר: ״ובסוף הארבעה אלפים יבוא משיח״׳ אז שיאמר: ״ובהתחלתו יבוא משיח״, רוצה לומר, בהתחלת האלף החמשי, או: ״בזמן פלוני יבוא משיח״, ואם כן אפשר שיבוא בסוף.

השיב גירונימו: כי רצה לומר שכל המשך זמן שני אלפים יהיו זמן המ­שיח, ואחר כך בשביעי העולם חרב. אמר הר׳ יוסף אלבו: גם זה מתורץ עם מה שכבר נאמר, והודה בו אדוננו  האפיפיור, והוא כי נעשה פירוש אחר ואין הכרח לפירושך. ועוד, התלמודיים אשר בהם באת להוכיחנו, הם קבעו אותו מאמר בתלמוד, ולא היו קובעים דבר שהוא כנגד סברתם, והם אמרו כי שני קיצין יש למשיח: או זמן שנשבע האל או זמן שיהיו ישראל מוכנים וישובו בתשובה; ולכן לא שם המאמר זמן  קצוב לימי המשיח, אבל אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״ רוצה לומר מוכ­נים לבוא המשיח, ואם יהיו היהודים ראויים יבוא בהתחלה, ואם לא יהיו ראוים בהתחלה ויהיו באמצע יבוא משיח באמצע הזמן, ואם לא יהיו ראוים באמצע ויהיו ראוים בסוף יבוא משיח בסוף, אבל לא יעבור מאותם ב׳ אל­פים שלא יבוא.

אמר האפיפיור: ולמה לא תאמרו שאם יהיו הנוצרים ראוים יבוא מיד ואם לאו— שיתארך עד סוף ב׳ אלפים ?

אמרו השלוחים: אין אומרים שיבוא גואל אלא למי שיושב בגלות, כי היו­שב בהשקט— מה צורך לו לגואל ? והמשיח הוצרך לעם היושב בגלות ושעבוד.   

אמר גירונימו: ולמה לא תאמרו כפירושי?

השיבו השלוחים : ולמה לא תאמר אתה כפירושינו? וכבר אמרנו שהדבר שאינו מוכרח אין ראיה ממנו, וכבר הודה בזה האדון האפיפיור ולא ישוב אחור, ואתה ידעת מעלת וחשיבות רבינו שלמה יצחקי — ופירש בפירושינו.    

אמר גירונימו: במקומי אני עומד ובדתי, שהמשיח כבר בא, ואתם אומ­רים שלא בא, ועליכם להביא ראיה שלא בא.

אמרו השלוחים: יאמרו ההגמונים מביני האמת על מי להביא ראיה ? כי אדרבה, אני קדום מכמה זמנים, שקבלתי תורת משה, ומי שבא להוציאני מחזקתי עליו להביא ראיה.           

השיבו ההגמונים: כן הוא בלי ספק כמו שאתם אומרים, ותמהנו מגירונימו כי לא דבר נכונה, ולא כמו שנדר בתחלה כי הוא יביא ראיה, ואנחנו במאמר האפיפיור להחזיק האמת באנו.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד-צט

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-רבי אברהם הצרפתי ובניו 

רבי אברהם הצרפתי ובניו

רבי אברהם ב״ר וידאל נולד ככל הנראה בשנת שע״ו(1616) בקירוב. רבי אברהם נשא אשה בתחילת חודש סיון בשנת ת״ב (1642), בהיותו כבן עשרים ושש, גיל מבוגר יחסית מהמקובל באותם הימים. בשמחת חופתו הכניס ספר תורה שכנראה נכתב לשמו. בין השבחים שהעטירו על החתן בשמחת חופתו, על היותו מפורסם כבעל צדקות. בסוף חודש חשון ת״ה (1644), נולד לו מאשה זו בן שקרא את שמו וידאל על שם אביו. כנראה שלרגל עיסוקיו עבר רבי אברהם לגור בעיר סאלי.

סביב שנת תי״ד (1654), נפטרה אשתו אשר ילדה לו כנראה רק בן אחד, ר׳ וידאל. בי״ג בחשון בשנת תי״ד בטרם נשא ר׳ אברהם אשה שניה, התחייב לבנו וידאל בשטר על סך אלף ומאתיים ריאל: ׳אלף ריאל המגיעים לוידאל בחלקו מירושת אמו, בהתאם לתקנות המגורשים מקאשטיליא, ומאתיים ריאל הנוספים, מתנת האב׳.

לרגל עסקיו, שהה רבי אברהם זמן מה בעיר תיטוואן. בפרק זמן זה, נשא בנו, ר׳ וידאל, אשה מבנות העיר וקבע את מגוריו במקום. הוא הוליד ממנה בנים, אך הוא מת על פני אביו. אלמנתו והיתומים תבעו את ר׳ אברהם לפרוע את שטר החוב על סך אלף ומאתיים ריאל הנ״ל. התביעה שוגרה בידי חכמי תיטוואן לר׳ אברהם לעירו לסאלי. הלה השיב שכבר פרע את כל הסכום במתן סבלונות, תכשיטין ובהוצאות שונות לחתונת ר׳ וידאל. חכמי תיטוואן פסקו לחובתו, בנימוק שמאחר שהוא אדם אמיד, מסתמא מה שנתן לבנו בחתונתו, הכל היה בתורת מתנה כפי שנהוג במשפחות האמידות. הם קבעו כי עליו להישבע שאכן פרע את כל הסכום, ולא, יהא עליו לשלם. חומרת השבועה והשלכותיה הניאו את ר׳ אברהם מן השבועה, אך מאידך, גם לא נענה לדרישה לשלם לחילופין. בית-הדין הטיל עיקול על רכושו – כלי כסף וזהב ויהלומים, שהיו מופקדים בתיטוואן בידי רבי יצחק ביבאס. מנכסים אלה גבו האלמנה והיתומים כמחצית מסכום החוב.

דומה כי אחד מבני ר׳ וידאל היה תלמיד חכם ושמו רבי אברהם, הוא היה נשוי לבתו של הר׳ שם טוב הכהן, הוא נפטר בכ״ו לחשון התפ״ב, וחמותו שימשה כאפוטרופוסית ליתומיו. ובשנת התצ״ט בנו יוסף תבע בבית הדין בתיטואן חובות שהיו לאביו על יעקב לגראבלי.

אשתו השניה של ר׳ אברהם, היתה כנראה בתו של החכם רבי יעקב ביבאס מסאלי. הבנים הידועים שהיו לרבי אברהם ממנה הם, רבי שמואל ורבי אהרן, שניהם התפרסמו בחכמתם ובפעילותם הציבורית. ר׳ אברהם נפטר בחודש כסלו בשנת תמ״א (1681), כנראה בעיר סאלי.

המקורות מלמדים על היקף עסקיו של ר׳ אברהם ועל הרקע הכלכלי שבמסגרתו פעל. בתולדותיו נרשמו שתי פרשיות משפטיות מסועפות שהושיבו על המדוכה את חכמי תיטוואן, מכנאס, צפרו ופאס: האחת, תביעת כלתו, שהזכרנו לעיל; והשניה נסובה סביב חזקת חצר שהיתה לו בסאלי, ששימשה למגורי המשפחה וכמחסן לסחורותיו. כשנפטר רבי אברהם, קם בנו רבי שמואל בשנת תמ״ו(1686), לערער על פסק-הדין שניתן בתביעת אשת אחיו ועל הוצאתו לפועל, שנעשו לדעתו שלא כדין. חכמי פאס הצדיקו את הערעור, ואליהם הצטרפו חכמי מכנאס וצפרו. לעומת זאת, חכמי תיטוואן עמדו על דעתם. הדיונים בפרשה זו ארכו למעלה מעשרים שנה.

רבי אהרן ב״ר אברהם עסק במסחר בעיר סאלי, ואף עזר לאחיו הגדול ר׳ שמואל בהוצאת חיבורו ׳דברי שמואל׳.״ בשנת תע״א (1711) יזם את הוצאת הספר ׳צוף דבש׳ שחיבר סבו רבי וידאל, וחשב להדפיס גם את יתר חיבוריו. בתקופה זו כבר היה אלמן. מבניו של רבי אהרן, ידועים לנו שניים: ר׳ אברהם, שסייע בהגהת הספר ׳צוף דבש׳ בעודנו צעיר לימים; ור׳ שמואל, שעבר לגור באמסטרדם. בפולמוס נגד נחמיה חיון באמשטרדם, נזכר שמו של ר׳ שמואל ב״ר אהרן הצרפתי. הוא נמנה עם בית-הדין שבדק את הספר ׳עוז לאלהים׳ (ברלין תע״ג) ־ שחיבר ר׳ נחמיה חיון, כדי לראות אם יש בו דברי מינות. לפי סדר הזמנים ספק אם ־מדובר בבנו של רבי אהרן דנן, ויתכן שהמכר אינו משתייך למשפחת הצרפתי בפאס. ״

ר׳ אהרן, שהיה חדור תחושת יעוד בסיוע להוצאתם לאור של ספרי בני המשפחה, ביטא את כמיהתו לחבר יצירה משלו, לאחר שלא זכה לחבר ספרים, כפי שעשו אבות אבותיו ואחיו הגדול רבי שמואל. כך הוא כותב בשנת תע״א:

אך בשביל שראיתי שכל אבותי הקדושים זלה״ה וגם לרבות אחי הגדול כמוהר״ר שמואל זלה״ה, שכולם עשו ספרים הרבה אין קץ. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, למה חדל אני ולא זכיתי ודברתי במו פי אפילו מעט מזער תרי ממאה ממה שעשו הם…

ואומנם הוא צירף חיבור משלו כנספח ל׳צוף דבש׳, בשם ׳משגב האמהות׳. בו ביאר את הפרק ׳אשת חיל׳ (משלי לא), אותו הקדיש לעילוי נשמת אמו, ואשתו ־ אם בניו. על אף עיסוקו במסחר הוחזק ר׳ אהרן בעיר כתלמיד חכם. בפסקי-דין שנכתבו בשנת תפ״ז (1727), על הערעור שקם על חזקת החצר שהיתה לאביו, הוא מתואר כ׳החכם השלם׳. נראה כי לעת זקנתו, רבי אהרן נמנה עם חכמי העיר סאלי ודייניה.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 32

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילן

 

יחס הכבוד והברכות לנמען במכתב הנזכר הם לדמות אנונימית, שרבנו אינו מציין את שמה, ובמקום שהרב מוכר וידוע כגדול בתורה אין יעב״ץ חוסך בדברי שבח והוקרה. הדבר בולט במכתבו לרב יאפיל מימון מאלג׳יר. רבי מימון זוכה לכינוי ״הר הצופים״, ולציורי לשון של אור וזוהר לחכמתו ״זוהר / טוהר / נוהר אור גלגל חכמתו גלגל חמה מכהה ומאפיל״, ובולט כאן משחק הלשון ״יאפיל / מאפיל״.

מכתב זה שנכתב בכסלו תס״ג מציג פן אחר של דאגה לזכויות האישה. יעב״ץ פונה לרבי מימון ולאחר דברי שבח והוקרה ודברי ברכה בסגנון נשגב, הכוללים זכרי לשון מן המקורות, חרוזים, משחקי לשון וחידודי לשון, מטפורות ודימויים. הוא מציג בפניו את סיפור בתו של אברהם בן חמו אשר עזב את ביתו ולא די שהותיר את אשתו עגונה, אלא אף נטש את בתו הבוגרת שהגיעה לפרקה. והנה נזדמן לפניה איש חסד שתמך בה ונתן לה הלוואה על פי הסכמתו ורשותו של יעב״ץ. והגיעה העת לפרוע את החוב, המוטל בעצם על אבי הנערה הוא אברהם בן חמו הנזכר, שברח לאלג׳יר, ומתעלם מחובותיו כאב.

הפנייה לרבי מימון כוללת הנחיה מדויקת כיצד לנהוג. יש לקרוא לאב ולתאר באוזניו מצבה של בתו, ואף בעניין זה משרטט יעב״ץ עצמו תיאור קשה של הבת אשר ״צועקת / נואקת / קובלת / מתרעמת / מנהמת כיונה…״, ואף מציע לרבי מימון תוכחה סדורה ומרגשת כדי לשכנע את האב המתחמק. אף כאן ניסיון השכנוע אינו אלא השלב הראשון, מתוך כוונה למצוא פתרון מוסכם וברצון. ברם אם לא ישתכנע האב, דורש רבנו מרבי מימון כי ״יכפנו / ויכריחנו / ויעשנו… עד יאמר רוצה אני״. השימוש בשלושה פעלים שעניינם כפייה מכוון את רבה של אלג׳יר לנהוג בתקיפות ובלא שום ויתור, שהרי בסופו של דבר מדובר בעשיית צדק ובהשבת חוב לבעליו.

האיגרת מסתיימת בדברי עידוד וזירוז לרבי מימון, שהוא איש חסד שעשה מעשה צדקה תחת חסות בית הדין, וברור הדבר שכבוד בית דין חשוב בעיניו של רבי מימון המשמש אף הוא כדיין במקומו, רבנו אף מזכיר שכרם של בעלי ״חמלה וחנינה״, וקשר בין החנינה לאותה בת אומללה שאביה התעלם ממנה ל״בת ירושלים, בת ציון העדינה״. קשר זה ודברי הברכה לרבי מימון מעודדים לפעול במרץ ובתקיפות לטובתה של הבת ולטובתו של איש החסד שהלווה צורכי החתונה.

כסלו תס״ג

כְּתָב למהר"ר (לְמוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי) מִימּוּן יַאפִיל וְכוּ' לְאַרְגִּיל יע"א (=יָגֵן עָלֶיהָ אֱלוֹקִים) הַר הַצּוֹפִים צוֹפֶה לְחָכְמָה כְּבָר אַוְוזָא דְּאָזִיל וּשְׁפִיל, כִּי יָהֵל אוֹר עִיּוּנוֹ, אוּלָם הַר נוֹפֵל, וְכֹל עוֹפֶל, קוֹשִׁי הַסְּפֵקוֹת שַׁבְקֵיהּ, דְּמִנַּפְשֵׁיהּ נַפִּיל, זוֹהַר, טוֹהַר, נוֹהֵר, אוֹר גַּלְגַּל חָכְמָתוֹ גַּלְגַּל חַמָּה מַכְהָה וּמַאֲפִיל, ה"ה (=הֲלוֹא הוּא) דיין וּמְצֻויָּן, מוה"ר (=מוֹרנוֹ הָרַב רַבִּי) מִימּוּן ןַאפִּיל נר"ו (=נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקֵיהּ — יִשְׁמְרֵהוּ הָאֵל וַיַּצִּילֵהוּ (בַּאֲרַמִּית)), אֵל פּוֹדֶה וּמַצִּיל, יִפְצֵהוּ, יִפְצֵהוּ, יַחְלְצֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ, וְכָל דּוֹרְשֵׁי רָעָתוֹ לְפָנָיו יַפִּיל.

אחד"שׁ (=אַחַר דְּרִישַׁת שָׁלוֹם) מעכ"ת (=מַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ) יִדְרְשֵׁהוּ אֶל שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, בָּאנוּ באותו"ת שְׁתֵּים אוֹדוֹת אַבְרָהָם ן' (=בֶּן) חָמוּ, אֲשֶׁר כַּיּוֹם בְּמַחַנְכֶם הַקָּדוֹשׁ קַרית חַנָה, דלֹא דִּי לֵיהּ שֶׁזֶּה כַּמָּה שָׁנִים חָלַף הָלַךְ לוֹ וְשָׁבַק אִינְתְּיתֵיהּ הָכָא וְהֵיקֵל בְּעִיגּוּנָא, מִלְּבַד זֶה

הר הצופים: שם מקום שמשם צופים אל בית המקדש, על פי משנה פסחים ג, ח. ד״ה: מי שיצא מירושלים… אם עבר צופים׳. וכאן: כינוי לר׳ מימון יאפיל(להלן רמ״י). צופה… אווזא: על דרך ׳הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה׳, בבלי ברכות נז, ע״א. צופה… עיונו: לימודו של רמ״י מפיק אור המאיר את עיניו למרחוק. כבר… ושפיל: על פי בבלי מגילה יד, ע״ב. ד״ה: ׳ אזיל ושפיל בר אווזא ועינוהי מטייפי׳, ופירושו: הולך האווז כמביט תחתיו, אך עיניו צופות למרחוק. כי יהל אור: על פי איוב לא, בו. אולם… שבקיה: בחכמתו מיישר ומפשט רמ״י את כל הקושיות והספקות. אולם הר נופל: על פי איוב יד, יח. עופל: כינוי למקום גבוה, על פי יש׳ לב, יד. וכאן: קושיות. שבקיה דמנפשיה נפיל: על פי בבלי שבת לב, ע״א. ד״ה: ׳רב חסדא אמר שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל׳, ותרגומו: עזבהו לשיכור, שמעצמו ייפול. כלומר הניחו לרמ״י כי מעצמו ימצא תירוצים לקושיות ולספקות. טוהר: לשון אור, על דרך ׳וכעצם השמים לטהר׳, שמ׳ כד, י. וכן בארמית ׳טיהרא׳ הוא צהריים. נוהר: לשון אור, זיו וזוהר, והוא על דרך המילה הארמית ׳נהורא׳(למשל ראו: ת׳ ב, כב) שפירושה הוא אור. אור… מאפיל: חכמתו של רמ״י מאירה יותר מאור השמש. גלגל חמה מכהה: על פי וי״ר כ, ב. ד״ה: ׳תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה׳. ועוד. חמה מכהה ומאפיל: על דרך ׳מאפיל את החמה׳, רש״י, בבלי כתובות קו, ע״א. מאפיל: לשון אפלה, חושך ועלטה, על דרך ׳ואיחלה לאור ויבא אפל׳, איוב ל, בו. דיין ומצוין: כינוי שבח לרמ״י שהינו דיין מעולה. אל פודה ומציל: כינוי לקב״ה, על פי תנא דבי אליהו רבה, יא. ד״ה: ׳והלא אתה פודה ומציל׳. פודה ומציל: על פי תפילת ׳ברוך שאמר׳, תפילת שחרית. ירצהו: יהא רצוי ומקובל, על פי איוב לג, בו. יפצהו: לשון חילוץ והצלה, על דרך ׳פצני והצילני׳, תה׳ קמר, ז. יחלצהו… בו: על דרך ׳יחלצני כי חפץ בי׳, שמ״ב כב, כ; תה׳ יה כ. דורשי רעתו: מבקשי רעתו, על פי תה׳ לח, יג. לפניו יפיל: על דרך ׳דום לה׳ והוא יפילם לך חללים חללים׳, בבלי גיטין ז, ע״א. אחד״ש מעכ״ת: נוסח פתיחת מכתב לרב או ללמדן מופלג. ידרשהו… מעונה: והוא בשינוי הוראה על דרך ׳אל ידרשהו אלוה ממעל׳, איוב ג, ג. שוכן מעונה: כינוי לקב״ה, על פי צב׳ לג, בז. באנו באותות שתיים: בשני עניינים, והמליצה מן ההגדה של פסח. ד״ה: ׳דבר אחר: ביד חזקה שתים… ובאותות שתים׳ ובו׳. אברהם בן חמו: להלן אב״ח. במחנכם הקדוש: על דרך'והיה מחניך קדוש׳, רב׳ בג, טו. קרית חנה: כינוי לירושלים, על פי יש׳ כט, א. דלא די ליה: שלא מספיק לו. שזה… בעיגונא: מזה כמה שנים עזב את ארץ הולדתו, את אשתו ואף זלזל בעגינותה. חלף הלך לו: על פי שה״ש ב, יא. שזה כמה שנים: על פי זב׳ ז, ג. והיקל בעיגונא: זלזל בעגינות אשתו, על דרך ׳משום עיגונא אקילו בה רבנן׳, בבלי יבמות פח ע״א. ועוד. מלבד זה: יתרה מזאת.

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילן תשע"ג-עמ' 74

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר