ארכיון יומי: 6 בפברואר 2020


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

 

ואם לחשך אדם לומר, ניחא לאסור את המותר, שהרי המחמיר תבוא עליו ברכה, ובזה דברי מרן אמורים, שהרי כתב ״ואם בקצת ארצות נהגו איסור״, אבל מנין לו להתיר מכח מנהג, את האסור בשלחן ערוך. הנה גם זה נתבאר בבית יוסף (יורה דעה סימן ל״ו) בד״ה נימוק: ולענין הלכה, כיון שהרי״ף והרמב״ם הסכימו לאסור [במים עכורים וסרוחים בריאה] להם שומעים, אם לא במקום שנהגו כדברי המתירים עכ״ל, וכדברים הללו כתב גם בספרו הנ״ל (אורח חיים סימן רמ״ח) עיי״ש.

ובספר ארץ החיים למהר״ח סתהון ז״ל, שהביא את הדברים הנ״ל בקונטרס הכללים שלו, בו רצה להוכיח, שאפילו בצפת ת״ו עירו של מרן, לא הכל נהגו כוותיה, וכתב שם שמתוך דברי מרן בבית יוסף הנ״ל, מוכח שגם מרן עצמו מסכים, שהמנהגים ישארו במקומם, ואין עליהם עוררים.

וגדולה מזו מובא בתשובות מהר״ם גלנטי (סימן י׳ וסימן י״ט), (הביאה שם בארץ החיים), שמרן רבי יוסף קארו אמר לו פה אל פה, על איזה מנהג נוהגים שהיה בצפת, שהיה נגד מה שנפסק בשלחן ערוך, שימשיכו במנהגם.

ובספר תיקון יששכר (דף ס״א) הביא, ששאלו את מרן, בענין קריאת ס״ת ועל הנסים בט״ו באדר (שושן פורים) בצפת, ותשובתו היתה, שאמנם מנהג טוב לומר על הנסים בתפלה, וכן להוציא ספר תורה בעיה״ק צפת בט״ו באדר, אלא שקהילתנו הספרדים לא נהגו להוציא ספר תורה, ״ואני כמו שמצאתי המנהגות מזמן רב נוהגים, הנחתי להם״ עכ״ד. והדברים מדברים בעד עצמם.

וגדולה מזו כתב אחד מתקיפי ארעא דישראל, הלא הוא רבינו חיים אבולעפיא ז״ל (הביאו בספר מנהגי החיד״א בהקדמתו), שאפילו מנהג שנתייסד אחרי מרן נגד מה שנפסק בשו״ע, אין למחות ביד הנוהגים כן, ואפילו במילי דברכות שפסק מרן לא לברך, ונהגו לברך, אין למחות בידם של המברכים, כי יש להם על מה לסמוך עכ״ד.

ואם הדברים נאמרו בצפת אתריה דמרן, הרי על אחת כמה וכמה בשאר המקומות, ואם במנהגים מאוחרים כן, כ״ש וכ״ש במנהגים קדומים.

והמהרי"ט אלגזי בספרו שמחת יום טוב (סימן י״ב) כתב, שאף שאנו פוסקים כמרן, בענייני אישות נוהגים בכל ארץ ישראל לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים עכ״ד.

ובספרי חקרי לב (מהדו״ב חו״מ סימן ד׳) בשם מהר״י סודן ז״ל כתב, שברוב דיני יורה דעה ואבן העזר, אנו מחמירים בא״י נגד מה שפסק מרן בשולחן ערוך עב״ד.

והחיד"א בספרו חיים שאל (ח״ב סימן ל״ה) הביא כמה עניינים, אשר בהם לא נהגו כפי שפסק מרן בשלחנו הטהור, והטעם לזה, כתב הרב, משום שהם מנהגים קדומים, ויש שמרן כתב ״נהגו כן׳/ ובצפת לא נהגו כן עכ״ד.

ובמחזיק ברכה (או״ח סימן ל״ח) הגדיל בענין זה יותר, שכתב, אם מרן כותב שהעולם נוהגים כן, זמנין דמשכחת אחרי פטירת מרן נשתנה איזה דבר, וזמנין אפילו בעודנו חי עיי״ש.

ועוד אחרת צריך להודיע שהרבה דברים נהגו בהם על פי הזוהר וספרי האריז״ל, ואפילו בצפת אתריה דמרן, נהגו בכמה דברים על פי האריז״ל. וראה בזה בברכי יוסף (או״ח סימן מ״ו) בענין ברכת ליעף כח, עיי״ש (וראה באורך בזה בקונטרס הכללים ארץ החיים (כלל י״ג).

ועוד זאת תא שמע, מה שמובא בש״ך, (יו״ד סימן רמ״ב) שאף שמרן השו״ע לא הזכיר בשלחנו הטהור מנהגים, כשמביא ״סתם ויש״, כוונתו בכך ללמדנו, שבמקום שנהגו כסברת היש אומרים, יש להם על מה שיסמוכו, ומשום כך מצא לנכון להביאם עיי״ש, וראה עוד בזה בט״ז (או״ח סימן מ״ו סק״ז), ובזכור לאברהם (דיני ברכות אות ס׳).

והנה ידוע, שהסידורים הישנים אשר בהם התפללו מאז בארצות המערב, ואשר נדפסו בליוורנו, כגון תפילת החודש, בית עובד, בית מנוחה וכדומה, הם סודרו על פי מרן החיד״א ז״ל, אשר הרבה מהפוסקים כתבו עליו, שנתקבלו הוראותיו כקבלת הוראות מרן הבית יוסף, על פיו יחנו ועל פיו יסעו, והוכחה לזה שרוב הסידורים והמחזורים הישנים ושאר ספרי התחינות, שמו הגדול של החיד״א מתנוסס עליהם, וראה בספר מנהגי החיד״א במבוא בענין זה באורך, ובספר המזהיר יביע אומר(ח״ב יו״ד סימן י״ג סוף אות ח׳).

ואחרי כל אלה הדברים, אין כל תימה, איך נהגו במרוקו וסביבותיה דלא כמרן, שכבר מלתנו אמורה מפי סופרים וספרים, שכל היכא שהמנהג קדום, או נתייסד על פי גדולים, הולכים אחריו, וכבודו של המנהג במקומו מונח.

והנה הדבר ידוע ומפורסם, שהקהלה היהודית במרוקו נחשבת לאחת הקהילות העתיקות ביותר, עד שיש אומרים שתחלתה מחרבן בית שני, כאשר הגיעו אליה פליטים ושבויים רבים, שנשלחו על ידי הרומאים מארץ ישראל לצפון אפריקה, וכאשר אירע גירוש ספרד המפורסם נתוספו אליה חכמים רבים מבין המגרושים, אשר ביניהם היו חכמים שנחשבו חכמי כל הדורות, כמו רבי יהודה בן קריש, המדקדק הנודע דוניש בן לברט, רבינו נסים, רבי שמואל בן חפני, רבי יהודה חיוג, רבי יונה בן ג׳אנח, רבי יצחק אלפסי (הרי״ף), רבי שלמה בן פרחון בעל ספר הערוך, רבינו משה בן מימון הרמב״ם), ואחרים רבים. ומאוחר יותר רבי יעקב בירב, רבי חיים בן עטר, ועוד רבים ועצומים במשך כל הדורות, ראה לקמן בשמות החכמים, וראה בספר מלכי רבנן כהנה וכהנה, עד שיש לומר יכלה הזמן והמה לא יכלו. רבנן ותלמידיהון, ותלמידי תלמידיהון, די בכל אתר ואתר בכל הארץ, מצפון ועד דרום, וממזרח ועד מערב.

ומכאן שחלק נכבד מהמנהגים נתבססו על פי פסקי הרמב״ם, שמקום משכנו היה  במרוקו זמן מה, וידוע מש״כ הרשב״ש (סימן רנ״א) שבכל המערב והצבי נוהגים על פיו(הביא זה בקונטרס הכללים לר״ח סתהון), וגם השפעת חכמי אשכנז לא חסרה, החל מהרא״ש שהיה בספרד, וחכמי קסטיליא שנהרו למרוקו הלכו על פיו. וכלה בשדרי״ם הרבים שהיו באים למרוקו, שחלקם נשתקעו שם והפכו למורי דרך כידוע.

ולכן במשך כל הדורות, לא פסקה התורה ממרוקו, וחיי הקהלה פעלו נמרצות, ובאף מקום  לא חסרו רועים ומנהיגים רוחניים, אשר הנחילו מורשת האבות לצאן מרעיתם, ומשום כך כל מנהגיהם והליכותיהם ברובם המכריע, יסודתם בהררי קודש, ואף אותם התמוהים שביניהם, חזקה על הבודקם נכונה שימצא להם יסוד ועיקר בקדמונים, וזאת אשר עשיתי בס״ד בספרי זה, ככל אשר ידי יד כהה מגעת, ואם טעיתי אתי תלין משוגתי, וה׳ יכפר בעד.

ואולם זאת צריך לציין ולהזכיר, שבמרוקו עצמה היו כמה וכמה מנהגים לא מעטים, שבהם היו האיזורים שונים זה מזה, מנהגי פאס ומקנס, מנהגי ט־טואן וטנג׳יר, מנהגי תפילאלת ותארודאנת, מנהגי ערי הדרום והאטלס, וכדי להקיף ולברר את המנהגים בצורה ברורה ומקיפה, דרוש לכך עבודה רבה. וכולי האי ואולי, וידעתי כי לא אוכל, ואף על פי כן לא מנעתי עצמי מזה, מתוך הסתמכות על דברי חז״ל באבות (פ״ב): לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, ומשום כך אמרתי בס״ד, אחיל במלאכה זו, וברבות הימים בודאי יקומו מן החכמים, מרבני העדה המבורכת ביותר בחכמים ורבנים משכמם ומעלה כ״י, וישלימו את המלאכה, ועליהם תבוא ברכת טוב, וכבר אמרו חז״ל קנאת סופרים תרבה חכמה.

ולסיום לא אמנע עצמי, מלהביא מעשה נורא, שהיה בעירו של הרמ״א (הביאו בספר שמו יוסף לרבי יוסף בן ואליד ז״ל), ואשר ממנו נלמד כוחו של מנהג, והוא מוסר השכל לשמירה על מנהגי ישראל:

בעירו של הרמ״א היה המקוה לטהרת נשים בחצר ביתו של שמש בית הכנסת, והבלנית היתה אשתו של השמש עצמו, והיה מנהג שם, שהבלנית היתה מוסרת יום יום דיווח לבעלה על האשה שטבלה באותו לילה, ולמחרת היה השמש ניגש אחרי התפלה לבעל האשה שטבלה, ומאחל לו לעיני כל הקהל ״בסימן טוב״, וכשנודע דבר זה להרמ״א, נתמלא כעס גדול על מנהג הרע הזה, שגובל בפריצות גדולה, ומיד גזר אומר לבטל את המנהג, וגזר על השמש בכל תוקף, כי לא יוסיף לעשות זאת, ומאותו יום נתבטל המנהג לגמרי, והנה באחד הימים הגיע אחד מתושבי המקום אשר חזר לעירו, ולא שמע על ביטול המנהג, וכשאשתו הלכה למקוה טהרה, המתין למחרת אחרי התפילה לברכת השמש, וזה לא מגיע אליו, והאיש חשב כי השמש מזלזל בו, והחיל לחרפו ולגדפו, והשמש פתח פיו ואמר לו, אחי היקר, אשתך לא טבלה אתמול, ולכן אין מקום לברכה, ואף אם היתה באה לטבול גזירה היא מלפני רבינו הרמ״א שאין להמשיך במנהג זה. וכששמע הרמ״א את המעשה קרא לאשה וחקרה והודתה בפה מלאה, כי המים קרים ונתעצלה ולא טבלה, ובשמוע הרמ״א את הדברים, מיד קרע שמלותיו וזעק זעקה גדולה ומרה, על התקלה שבאה על ידו באיסור תורה, שהרי כל זמן שהמנהג ההוא היה קיים, לא העיזה שום אשה לטעון שטבלה, אם היא לא טבלה באמת, שהרי זה יתגלה על ידי השמש, אם יבוא לאחל בסימן טוב או לאו, ועכשיו שנתבטל המנהג, פרצה קוראת לגנב, ותיכף אסף הרמ״א את הקהל, וביקש מהם להחזיר את המנהג למקומו כקדמת דנא, ע״כ המעשה.

ומשום כך כתב הרמ״א (באו״ח סימן תר״צ סי״ג) שאין לשנות ולבטל שום מנהג, כי לא לחנם הוקבעו, ובהרבה מקומות, מביא מנהג ומוסיף ״ואין לשנות״ (וראה ברמ״א יו״ד סימן צ״ג ס״ג.ותבין מה כוחו של מנהג), וזה ״כיהודה ועוד לקרא״ לכל מה שנכתב עד הלום.

ואסיים בדברי חז״ל: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות ע״כ. וכבר מובא בראשונים שפעמים ״אל תקרי״ רוצה לומר ששניהם צריכים (ראה בזה בשדי חמד מער׳ א׳ סימן קכ״ב). ולענינינו י״ל בס״ד, הלכות הם הפסקים והדינים, והליכות הם המנהגים, ובאו חז״ל ורמזו לנו כי שניהם צריכים לקיומו הרוחני של הפרט והכלל, בבחינת ״טובים השנים מן האחד״, מפני שהכל בא להיות במשמרת למשמרת לתורתנו הקדושה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ'-34

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Histoire de la mahia au mellah- El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui

 

El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui

Chriqui ma hebs iqadi m ‘a mahia. Zat ‘aud mrato qalt-lo :

 daba safi masi ntelleq / u nertah mennek.

 ‘abbato ‘aud l-trebonal u hlef qeddam l-hakhamim / bas ma ibqas isreb kter men kas wahed f-en- nhar.

 Iwa Chriqui u mrato rez‘o f-halhom -l-ddar.

Dazo siyamat / Chriqui rza ‘ l-el bliya dialo / dima sekran sbah u ‘siya.

 Zat mrato d‘ato ‘aud l-trebonal.

Za l-hakham qal-lo : ma hleft-s bas ma tkon tesreb gher kas wahed f-en-nhar ?

 Za S-Sreqi qal-lo : f-hiati a sidi /ma ‘ammri ma khalft dak-si-l li qolt lek n-noba l-okhra.

Za huwwa worra-l-hakhamim wahd-el-kas kbir d-s sla u qal-l-hom : was hada ma si kas ?

Iwa huwwa l-li ka nesreb kel nhar.

 El hakhamim ma sabo ma iqolo / Bqau ger idehko m-l-mlagha u-tetwirat-d- Chriqui

Menacé encore une fois de divorce par sa femme, Chriqui fit le serment devant le tribunal rabbinique de limiter sa consommation de mahia à un verre par jour. Pas plus, jura-t-il ! Son épouse s’en retourna alors chez elle rassurée. Mais au bout de quelque temps, son mari se remit à boire. Il était saoûl du matin au soir. Sa femme, décidée cette fois de divorcer de son ivrogne de mari, le traduisit dvant les Hakhamim. Le juge lui reprocha de n’avoir pas tenu sa promesse de ne boire qu’un seul verre par jour.

– Sur ma vie, que je tiens ma promesse à la lettre ! Regardez vous- même, je ne bois pas plus d’un kas (un verre) Et il montra aux rabbins, interloqués, un kas d-sla. N’est-ce pas un verre celui-là ? C’est celui que je bois tous les jours.

Les rabbins en restèrent coi et ne purent s’empêcher de rire de cette nouvelle facétie du sieur Chriqui.

Kas d-sla : récipient en forme de grand verre servant de luminaire dans une synagogue, et dont la capacité peut atteindre jusqu’à cinq litres

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014 Histoire de la mahia au mellah El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui-page 76

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר