ארכיון יומי: 26 בפברואר 2020


ברית 36 בעריכת מר אשר כנפו- אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות

אמנון אלקבץ

יהדות מרוקו והשבתאות

״הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם״, כך אנו שרים בחנוכה מתוך שירו המפורסם של מנשה רבינא, ״מי ימלל גבורות ישראל״, משנת 1936.

אכן, מאז חרב המקדש השני, בכל דור ודור נשאו היהודים את עיניהם לבואו של המשיח, אותו גיבור שיגאל את העם מצרותיו. יהודים רבים מרחבי העולם תמיד היטו אוזן קשבת להבטחות הגאולה שהפיצו שליחיהם של משיחי השקר. הציפיות והתארכות מועד בואו, הצמיחו לעתים תכופות ״נביאים״ שקמו והצביעו על ״הסימנים הרבים״ המורים על התגלותו הקרובה, ולעתים אף העידו על עצמם שהם הם המשיחים שנשלחו לגאול את ישראל. אלה זירזו את צמיחתם של ״משיחי-שקר״ שונים ומשונים, וניצלו את הציפיות הטהורות של העם לגאולה שלימה, שהנה ״הגואל״ מתדפק על הדלת, אולם אחריתם הייתה תמיד אכזבה ומפח נפש. מבין העשרות הרבות של ״משיחי השקר״ שקמו וצצו בתולדות ישראל בגלותו, נציין להלן את ארבעת הבולטים והעיקריים שבהם ואת מהלך חייהם ומשנתם בקצרה, ואת הקשר של חלקם למשיחיות בגלות היהודית במגרב.

הראשון בהם היה בר-כוכבא (בר-כוזיבא 136-132 לספירה), שעיני ישראל נישאו אליו כגואל העם והארץ משלטון העריצות של האימפריה הרומית. הציפיות שתלו בו העם וגדולי הדור, ובכללם ר׳ עקיבא שטעה וחשבו ל״משיח הגואל״, הכזיבו. אלפי ההרוגים שנפלו במרד נגד הרומאים בגלל משיחיותו, הביאו למפלתו הגדולה, וזירזו את הקץ לעצמאות העם וחורבן הארץ.

 השני היה ר׳ אברהם אבולעפיה, איש סראגוסא שבספרד (1240־1291), שסמוך לשנת 1270 התיישב בליוורנו שבאיטליה. אבולעפיה היה רב גדול ואינטלקטואל, בעל כריזמה שרצה לקומם את כבוד ישראל שנרמס תחת שלטון האסלאם והנצרות ביימי הביניים שלאחר מסעי-הצלב, ונחרט בדם בהיסטוריה היהודית. לאור ריבוי המאורעות של פגיעות ביהודים בתקופה ההיא, התחיל אבולעפיה ״להתנבא״ להצלת ישראל. באחד האירועים הנבואיים שלו, ״נצטווה״ לצאת למסע לארץ־ישראל, לחצות את ״נהר הסמבטיון״, להציל את עשרת השבטים הגולים, ולהצעידם לחירות אל ארץ־ישראל. זו תחילת מלחמתו לשחרור הארץ וזירוז גאולת העם. ואמנם אבולעפיה הגיע לארץ־ישראל והתחיל בהכנות להצלתה מיד יושביה הנוכרים. אלא שבשל מלחמות שהתנהלו באותה עת בארץ־ישראל, הבין שאין ביכולתו לשלוט במצב, ומייד שב על עקביו לאירופה. חסידיו הרבים והמאוכזבים מארצות אירופה ובחלק ממדינות צפון המגרב, החלו אט אט להפנות אליו עורף ולנטוש אותו. בראש מתנגדיו עמד הרשב״א (ר׳ שלמה בן־אדרת) שבעת הזאת התגורר באי סיציליה שבאיטליה, ודחה בתוקף את ״נביאותו״ של אבולעפיה. שמעו של אבולעפיה הגיע אמנם למרוקו, ברם, אחר פולמוס קצר שניטש בין כמה מרבני העדה סביב ״נבואותיו״, הוטל עליו נידוי, ונשתכח מהר מן התודעה הציבורית.

למרות כישלונו, המשיך אבולעפיה להתנבא. הפעם ״הנבואה״ שלחה אותו לפגוש את האפיפיור ניקולאס השלישי (1280) בוואתיקאן, ולדרוש ממנו להכיר בו ״כאדון הנביאים וכמלך היהודים״. הוא גם דרש שהאפיפיור יוציא צו המורה לכלל היהודים הנמצאים תחת השלטון הנוצרי, לקום ולשוב מייד לציון ולירושלים. ״הנבואה״ לא התגשמה כי האפיפיור סרב לקבלו, ואף אסר אותו לתקופה מה בבית הכלא. משהשתחרר מהכלא, התיישב לכתוב נבואה עצמית בזו הלשון: ״בהגיעי אל השמות, ובהתירי קשרי החותמת, נגלה אלי אדון הכל, וגילה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה, ואז הכריחני להתפאר בנבואה״. (מתוך איגרתו: ״וזאת ליהודה). ר׳ אברהם אבולעפיה נפטר בשנת 1291, ולא זכה להתגשמות נבואותיו. מה שכן, הוא הותיר אחריו כמה קהילות יהודיות מאוכזבות, ששוב שבו למדרס רגלם של אדוני-הארץ.

לשלישי קראו אשר לעמלין, יהודי גרמני שצץ בשנת 1502, והכריז על עצמו ״כמשיח״ וכ״מבשר הגאולה״. בהשפעת כתביו הקבליים של דון יצחק אברבנאל, ולאור הפרסומים הרבים על מה שהיה מנת חלקם של היהודים שגורשו מספרד, פרסם לעמלין קול קורא לקהילות ישראל, שבמידה והיהודים ישובו בתשובה שלימה במהלך שישה חודשים, בואו של המשיח ודאי. השמועה נפוצה בעיקר בקרב יהודי גרמניה ואיטליה, ואצל חלק מיהודי פס שבמגרב. אצל הראשונים אף ניתנה הוראה לשבור את התנורים לאפיית מצות של פסח, כי כבר ״בשנה הבאה״ יחוגו את החג בארץ ישראל. בתוך זמן קצר לעמלין נפטר לבית עולמו, תנועתו המשיחית באה אל קיצה, והותירה את חסידיו מאוכזבים עד עמקי-נפשם. מספר לא מעט של יהודים אינטלקטואלים בולטים בגרמניה ובאיטליה, שהיו בין חסידיו של לעמלין, החליטו להתנצר בעקבות אכזבתם ממנו ומהציפיה לקץ הגלות. יהודי המגרב התעלמו ממנו כבר בראשית דרכו, ולא הותיר בהם כל חותם מתורתו המשיחית.

הרביעי ב״משיחי השקר״, והבולט שבהם, הוא שבתי צבי, מחולל התנועה המשיחית החשובה ביותר בתולדות ישראל. שבתי צבי, בנו של יהודי אמיד סוחר בעופות וביצים, נולד באיזמיר שבטורקיה ביום שבת, ט׳ אב שנת שפ״ו – ( 1 אוגוסט 1626), זהו תאריך תיאולוגי ללידתו של המשיח. המדרש קבע שלידתו של המשיח יהא ביום מועד חורבן המקדש, היינו, ביום ט׳ באב. הוריו קראוהו שבתי, על שום שנולד ביום שבת, כך נהגו יהודי הבלקן לקרוא לילדים שנולדו ביום שבת. בצעירותו למד לתואר הרבני ״חכם״. בגיל 15 התחיל להעמיק בלימוד הקבלה, ובלט בחוכמתו, ביופיו, בקומתו התמירה ובקולו הערב. עם בגרותו נמשך לתורת קבלת האר״י שבמהלך המאה ה-17 הסעירה את העולם היהודי. התנועה נפוצה והפכה לתנועת המונים בהיקפה המספרי ־הגיאוגרפי, ובתוך זמן קצר, הגיעה לוילנה, המבורג, אמסטרדם, לונדון, ליוורנו, אוויניון, וכן לאלג׳יריה ומרוקו.

הופעתו של שבתי צבי על בימת ההיסטוריה, נבעה מהציפיות המשיחיות לגאולת העם היהודי שלאחר גזירות תח-תט (פרעות חמליניצקי 1649-1648). גם הציפיות המשיחיות הנוצריות להופעתו של ישוע, המיסטיקה המוסלמית לגאולת העולם ובואו הקרוב של ״המהדי״ (המשיח המוסלמי), שימשו קרקע פורייה וגורם מזרז לצמיחתו ובואו של משיח היהודים. בתקופה זו, אנשים רבים הן מוסלמים והן נוצרים, וכמובן גם היהודים, העידו על עצמם שהם ״נביאים״ שמחפשים להביא גאולה לעולם. בקושטא קמו לא פחות מ-800 ״נביאים״ שבראשם עמד רב בשם ר׳ משה סרוואל, ועל חסידיו נמנו גם כמה מרבני העיר. רב זה הודיע שנתגלגלה בו נשמתו של ר׳ שמעון בר-יוחאי, על כן התחיל לכתוב ״זוהר״ קבלי חדש. אלה שפיקפקו בדבריו, חששו להזדהות שמא יבולע להם ויחשבו ככופרים המסרבים לקבל את ״נביאותו״ של ״הנביא״. אלא שבתוך זמן קצר, ״נביא״ זה התנדף מתוך העדה כלא היה, ועקבותיו נעלמו. תופעת ״הנביאות״ התפשטה עד שלעתים משפחות שלימות, ובכלל זה גם נשים וילדים, היו נכנסות לאקסטזה, נופלות על פניהן תוך כדי זרימת קצף מפיהן ומלמול משפטים נבואיים בלתי מובנים. סימנים אלה היו מותירים רושם שאכן האל מדבר מגרונן, והצופים היו מאמינים למראי-עיניהם.

יהודי התפוצות הדוויים, שיקעו את עצמם בלימוד הקבלה. רבים פירשו את התופעה כאות להופעתו הקרובה של המשיח, ונסחפו בסערה לשיגעון המשיחיות שהנה הגאולה קרובה. השמועה שנפוצה ברחבי העולם היהודי שהנה קם גואל בשם שבתי צבי, קיבלה תוקף אצל הרבנים ע״פ מה שנכתב בנביא יואל: א וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן–בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.  ב וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי.  ג וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:..״(יואל ג/1-3).

בינתיים, שבתי צבי המתבגר, המשיך למלא את כריסו בקבלה הלוריאנית, או אז, החל להרבות בסיגופים והתמודדויות. חרף הכריזמה בה ניחן, החלו להתגלות בו תופעות תמוהות שיחוללו סערות, ולא רק בקרב הציבור היהודי. בשנת התי״ח (1657), בשהותו בסלוניקי בה נכח בסעודת מצווה ובנוכחות חכמי העיר והרבנים, נטל ספר תורה אל מתחת לחופת חתנים, ואירס לו לאשה את התורה. רבני העיר גרשוהו מיד מסלוניקי, והוא ברח לעיר הבירה קושטא. בקושטא המשיך להגדיש את הסאה בהחליטו על ״רפורמות״ בתחום ההלכה ע״י התרת כל מיני איסורים שהם מן התורה, מדרבנן ומן המסורת היהודית. תחילה שינה את ברכת ״מתיר אסורים״ והפכה לברכת ״מתיר איסורים״, ומיד אחרי כן התיר אכילת חלב עליו יש חובת כרת. על פי ״פסיקתו ההילכתית״ העביר את מנוחת יום השבת, ליום שני בשבוע. את צום י׳ בטבת, ביטל, ואת צום י״ז בתמוז הפך ל״חג ההתחדשות״. את ט׳ באב קבע כחג ליום הולדתו, בהסתמכו על מה שנאמר בנביא זכריה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים…״(זכריה ח/19). את ״שלוש הרגלים״ החליט לחגוג ברציפות במהלך שבוע אחד ובעוד שינויים שונים. גם בקושטא לא אהבו את התנהגותו ופסיקותיו, ומשהחל מעמדו להתערער, גורש מהעיר והתחיל בנדודיו לכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. בדרך, ניסה לשנות את אורח חייו ולהתמסר. הוא נושא את יוכבד, אשתו הראשונה, נערה בת 12. אולם ״מרוב קדושתו״, לא קרב אליה מעולם, עד שבית-דין כפה עליו את גירושיה. הפעם העדיף לשאת אשה זונה מליוורנו שבאיטליה בשם רבקה, על פי מה שנאמר לנביא הושע: ״ויאמר ה׳ אל הושע, לך קח לך אשת זנונים״(הושע א/2), בנסותו לקשר את עצמו לנביאות. גם נישואים אלו לא האריכו ימים, אף כאן נכפו עליו גירושין. נישואיו השלישיים היו עם שרה, ממנה נולדו לו שני בנים, ישמעאל ואברהם. אחר פטירתה של שרה, ושנתיים לפני פטירתו, הוא נושא את אסתר, אשתו הרביעית, המטרוניתא, בתו של ר׳ יוסף פילוסוף, רב עשיר ונכבד מליוורנו, עמה לא היו לו ילדים. משפחת פילוסוף היו אלה שיצרו את קהל התומכים הנלהבים לאחר מותו של שבתי צבי, ונקראו: ״הַדוֹנָמֶה״, ״אנוסים מרצון״. ״הדונמה״ נהגו כמוסלמים בציבור, אך בסתר דבקו ביהדות מסורתית- כופרת, והמשיכו להתחתן בתוכם בלבד.

ברית 36 בעריכת מר אשר כנפו- אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הישיבות

הילדים למדו בדרך כלל ב'צלא׳ עד גיל 12־13, והעניים הפסיקו בגיל צעיר יותר. מגיל זה רק נערים שהוריהם מבוססים, או שהיו בעלי כישרון ומסירות, וכן בניהם של חכמים, המשיכו לימודיהם בישיבות, מהם עד שהתחתנו.

שיטת הלימוד היתה לפי המסורת הספרדית, ׳לאסוקי שמעתא׳, כלומר חתירה לידיעת ההלכה למעשה, ולימוד התלמוד היה אמצעי להבנתה. זאת לפי הדגם של ׳תלמוד קטן׳, חיבורו של הרי״ף, שבו השמיט את המשא ומתן בסוגיה, והשאיר רק את הנחוץ להבנת ההלכה. לא היה נהוג העיסוק בפלפול לשמו, כדרכן של הישיבות באירופה.

על המסורת הלימודית במרוקו ניתן ללמוד משיטת הלימוד של ר׳ חיים אבן עטר (1696־1743). הוא עמד בראש ישיבה בעירו סלא משנת תפ״א (1721) לאחר מות סבו ר׳ חיים, עד עוזבו את העיר בשנת תצ״ו(1736), כשעבר לפאם כדי לעלות לארץ־ישראל. יש להניח שלימודו בישיבה שימש יסוד לחיבוריו. בלימודו התאמץ להבין את הסוגיה מבלי להביט במפרשים, אלא רק לאחר עיון עצמאי. כך כתב בהקדמה לחיבורו הראשון ׳חפץ ה׳, אמשטרדם תצ״ב:

הנהגתי עצמי שלא הייתי קורא ולא אביט בשום ספר כלל אפילו אחר העיון וכל שכן קודם אלא לפעמים ידועים אחר גמר העיון לכל הצורן כאשד דעתי דעתדדעתי דעת הדיוט משנת, הייתי משים לבי ועיני לדעת מה בפיהם.

למרות שספר זה עוסק בפרשנות על מסכתות, הוא נתן דעתו לפסק ההלכה בעקבות הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש (שם, דף יג, ע״א). בספרו ׳פרי תואר', אמשטרדם תק״ב, חידושים על שו״ע יוריד כתב ר׳ חיים אבן עטר: ׳בחרתי לי דרך נאה דסלקא שמעתתא דהלכתא.׳ אבל ניכר מחיבוריו שהוא עיין בספרא, בתוספתא, במכילתא, בירושלמי, בהוספות בתר־תלמודיות, בהגהות ובתיקונים ללשון התוספות.

לפי אגרתו של ר׳ חיים מעכו לאיטליה, ב־1742, הוא למד עם תלמידיו ׳קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב״ם׳, הנטייה היתה ללמוד בעל פה מסכתות והלכות. בין תלמידיו יש יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא׳ וארבעה סדרי משנה, ׳ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב״ם על פה… ומהם משתדלים בשלחן ערוך׳(יערי, ׳אגרות ארץ ישראלי, עמי 264).

בישיבות במרוקו נהגו ללמוד בבוקר גמרא עם רש״י ותוספות, ואחר הצהריים רמב״ם, ו'טור' עם ’בית יוסף. בדרך כלל למדו את כל ארבעת חלקי השלחן ערוך,להכרת הדינים בין אדם למקום, בין אדם לאשתו ולחברו.

בישיבות לא למדו דקדוק, ותחום זה היה נחלתם של בודדים בלבד. מקרה חריג היה ר׳ משה טאורל, שהגיד שיעור בחוכמת הדקדוק, ללא ספרים, פעם בשבוע, בישיבת ׳חשק שלמה׳ בתיטואן. התלמידים למדו גם באופן אישי פרשנות, מדרשים וקבלה. לאחר הנישואין רק מתי מעט המשיכו לימודיהם בישיבות.

לימוד נזיקין: ר׳ יוסף משאש מספר על מה שאירע בעירו מכנאס בתרל״ב (1872). חכם בשם אברהם הלחמי בא ממראכש למכנאס וקבע בה ישיבה ׳ונהרו אליו תלמידים רבים ולמד עמהם מסכת בבא קמא ובבא מציעא ולא רצה להמשיך בבא בתרא; והתלמידים איימו עליו שאם לא ילמד עמהם מסכת זו, ׳ילכו כולם לישיבתו של אבא מרי ר׳ חיים משאש ששם היו לומדים בתרא׳, הוא מזכיר את דברי ר׳ ישמעאל במסכת בבא בתרא קעה ע״ב: ׳הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״ג, סי׳ אלף תתכו).

החזקת הישיבות

מעוטי היכולת שבין התלמידים זכו בתמיכה שהשיג עבורם ראש הישיבה או ראש הקהילה. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס היה יוצא בכל ערב שבת כדי לקבל מנדיבים תמיכה עבור התלמידים בישיבתו(אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן; דף רמד). בניגוד למקובל באירופה לא היה נהוג שהחותן מפרנס את חתנו הלומד תורה, אלא במקרים יוצאים מהכלל. לעתים, ישיבות שמספר האברכים בהן היה קטן הוחזקו על ידי יהודים אמידים, ביניהם חכמים. ר׳ יהודה אלבאז, יליד 1770, מחכמי צפרו, החזיק בביתו ישיבה. ר׳ עמור אביטבול (1782־ 1854), דיין באותה העיר, זכה לעושר, ובכספו החזיק ישיבה ותמך בתלמידי חכמים. בביתו היתה ספרייה גדולה. היו ישיבות שהוחזקו על ידי יהודים שהיגרו ממרוקו למקומות אחרים, כמו לונדון, גיברלטר ועוד.

יהודי עשיר מגיברלטר בשם בן עוליל, בן המאה ה־19, יסד ישיבה בתיטואן בשם ׳יגדיל תורה׳, בתחילת המאה ה־20 הוקמה שם ישיבה בשם ׳חשק שלמה׳ הודות לתרומתו של שלמה הלוי מגיברלטר. היו תורמים שהקדישו ספרים לתלמידי הישיבה. ישיבות אחרות בבתי הכנסת הוחזקו הודות לתרומות והקדשות בצוואות, ולעתים מקופת הקהל.

לפי דיווח מפאס ב־1879 היו בפאם חמש ישיבות, שבהן למדו אברכים באופן קבוע. בכל אחת למדו 7 עד 14 תלמידים. יתרם למדו לפרקים עם בן זוג או לבד, והיו מתפרנסים מכתיבת שטרות או הוראת תינוקות. לחכמים העניים היו מחלקים מדי שבוע סכום קבוע מפירות הקרקע של ההקדש. האברכים גם נהנו מהכנסות על ידי דרשות במסיבות משפחתיות, הספדים, דרושים בימי זיכרון, העתקת ספרים, ציור כתובות וכיוצא בזה.

לימוד תורה באופן פרטי: היו אנשים שלמדו תורה באופן פרטי. במקור מתרנ״ח (1898) מסופר על אדם שנפשו חשקה בתורה ושכר שלושה תלמידי חכמים שילמדוהו בכל יום זמן קבוע, ונדר לשלם להם סכום מסוים. לפי התנאים היה עליהם ללמוד בכל יום חוץ מערבי שבתות וימים טובים שעה ושליש יחדיו גמרא עם רש״י, תוספות ופוסקים. וכל מי שיעדר מלימודו – ינוכה לו מהשכר המובטח, אלא אם כן היה חולה או קרה לו אונס אחר(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 75).

לימוד בעניות: במכתב של חיים ארוואץ להנהגת קהל צפרו ובראשם הדיין ר' ישועה אביטבול(1739־1809) בבקשה לקבלת תמיכה, הוא כתב שזה שמונה שנים הוא כלוא בבית ואסור בכבלים – כבל העניות וכבל היסורין ובכל זאת לא מנעתי עצמי מלימוד לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א, 8), וקבלתי את יסורי באהבה,. בהמשך ציין שהוא ׳עוסק במעשה חידודים בהויות דאביי ורבא ובדברי האר״יי, ואינו מרוצה לעשות את התורה עטרה להתגדל בה(שם, מם׳ 441).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'112

קצידה — סי׳ אני דוד קים / ודרידכה-פרשת תרומה-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

(483) — קצידה — סי׳ אני דוד קים / ודרידכה

— בערובי בשקל ״זאר ענני חוב אל־כודאת״

זָר עַנֵּה, חִבֵּל כֹּל־דָּת / רָשַׁם בְּדָת —

צוּר, וִידַבֵּר כְּחֶמְדַּת / עֲבוֹדָתוֹ:

אוֹצַר כָּל־כְּלֵי חֶמְדַּת / הִיא, תְּעוּדַת —

עֶשֶׂר דִּבְרִי יְסוֹדַת / פְּקֻדָּתוֹ:

פֶּה לָאֹזֶן בְּחֶרְדַּת / וּבְרַעֲדַת —

נֶפֶשׁ קָדְמוּ בְּצַעֲדַת / הַר עֶמְדָּתוֹ:

 

כנפי שחר

 (483) — על מעמד. הר סיני — והקמת המשכן.

חבל — קלקל. רשם בדת צור — אשר ישם קו בדת האל. וידבר כחמדת עבודתו — כל דבר ככל העולה על רוחו נגד תורת הא-ל. תעודת עשר — עשרת הדברות. יסודות פקודתו יסודות תורתו. פה לאוזן — נעשה ונשמע. קדמו — שהקדימו נעשה לנשמע. בצעדת במעמדם. הד עמדתו — הר סיני מקום השראת שכינתו ית׳. בעדת — בעדת ישראל.

 

שָׂמֵחַ מֹשֶׁה בַּעֲדַת / כִּי בִּצְמוּדַת —

לֵב אֶחָד, בַּאֲגֻדַּת / יְחִידָתוֹ:

אוֹת עוֹלָם לְיוֹם אֵידַת / וִירִידַת —

וְתִקְוַת יוֹם אֲבֵדַת / רְפִידָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת —

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

ערובי

נֶאֱמַן רוּחַ / נֶאְדָּר בְּכֹחַ / שָׂשׂ בְּשׂוֹחַ / נוֹצֵחַ נוֹצְחִי

בָּאֵ־ל בָּטַח / וְקָרְבָּנוֹת שָׁטַח / עוֹלוֹת נִתַּח / וְרֵיחַ נִיחוֹחִי

אַחַר צָלַח / חָז עַל זִקְנֵי כָלַח / הָאֵ־ל שָׁלַח / כְּאוֹר בְּדֹלָחִי

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר אוֹר זוֹרְחִי:

 

יַד מֹשֶׁה הַנּוֹצַחַת / כְּיַד פַּחַת

עֲרֻבָּתָם לְנַחַת / עַל חַטָּאתוֹ:

אוֹת לְטוֹבָה צוֹמַחַת / וּפוֹרַחַת

נִדְבַת תְּרוּמָה קַחַת / כְּמִצְוָתוֹ:

הֲקָצְרָה יָד פּוֹתַחַת / וְרוֹוַחַת

רֹב הַזָּהָב עַל אַחַת / עֲשִׂירִיתוֹ:

אַךְ יִשְׁרַת וְהַצַּלַּחַת / הַמְּשֻׁבַּחַת

 

כנפי שחר

בצמודת לב אחד — שהיו בלב אחד כאיש אחד. יחידתו — עם ישראל, יחידה בין האומות. אות עולם — התורה היא אות עולם. ליום אידת וירידת — ליום השבר והירידה. ותקות יום אבידת רפידתו — היא התקוה של יום החורבן. מראה לבנת ספיר — מראה כבוד ה׳. ומה פסגת תקומתו — נישאה מעלת עם ישראל לשיא.

 

ערובי

שש בשוח — נר׳ לנקד בשוח, שין ימנית והיינו שש ושמח בכפיפת האויב. נוצח נוצחי — מנצח אלו שמתנצחים אתי. שטח — פרש על המזבח. אחר — אחר כך. צלח חז על זקני כלח — הצליח המראה הנבואי על הזקנים הישישים. כאור בדולח — כאור מזהיר ומבריק. הנוצחת — המנצחת. פחת ערובתם — הפחית את משכונם וערבונם. לנחת — לכפר. תרומה קחת — לקחת תרומה למשכן. על אחר עשיריתו — תרמו פי עשר ממה שנדרשו.

 

בַּת עַמִּי וְנוֹכַחַת / חֲסִידוּתוֹ:

גַּם לֹא תִּהְיֶה טוֹרַחַת / וּבוֹרַחַת

אֲבָל תִּהְיֶה שִׂמְחַת / לֵב לְתִתּוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

ערובי

דַּי בְּאֹרַח / טוֹבָה, בְּלִי טֹרַח / אִישׁ כְּקֹרַח / עָשִׁיר וְאֶזְרָחִי —

וְשָׁחוּחַ / חֲצִי שֶׁקֶל נוֹחַ / תֵּת בְּשִׂימּוּחַ / לֵב, וְגִיל מַבְּטוּֽחִי

וּתְכֵלֶת צַח / אַרְגָּמָן אָדֹם צַח / וְשֵׁשׁ מִמְשַח / כְּלֹבֶן הַקַּרְחִי

עוֹר שֶׂה וְעִזִּים אָדֹם נְצָחִי:

 

וַעֲצֵי שִׁטִּים נִכְרַת / מִתּוֹךְ יַעְרַת

נָטַע אָבִי בֶּן פּוֹרָת / בַּעֲלוֹתוֹ:

וְשֶׁמֶן יָאִיר אוֹרַת / אוֹר בְּהִירַת

וּבְשָׂמִים רַב מֵחִירַת / הַעֲרָכָתוֹ:

וּקְטֹרֶת סַמִּים הוּרַת / לוֹ בִּמְשׂוּרַת

וְאַבְנֵי שֹׁהַם גִּזְרַת / הָר יִפְעָתוֹ:

לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן וּמְנוֹרַת / בֵּית דְּכִירָת

כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אֶת צוּרַת / תְּכוּנָתוֹ:

 כָּל־אֵלֵּה לְכַפָּרַת / עַם וּתְמוּרַת —

 

כנפי שחר

ונוכחת חסידותו — וכזה הוכיח עם ישראל את חסידותו. אבל שמחת לב לתיתו — ששמחו בנתינת נדבתם למשכן. כלו׳ תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו׳ — שלא תהיה לו קללה כל השנה.

 

ערובי

איש כקרח וכו׳ — בין איש עשיר כקרח או בינוני או עני. חצי שקל נח — מספיק לו להביא חצי שקל שיהיה נח לכולם. ותכלת צח וכו׳ — אלו הן התרומות תכלת וארגמן שיהיו צחים במראיהם התכלת והאדום. ושש ממשח— פשתן מבריק. כלובן הקרח — כמראה הקרח. אבי בן פורת — יעקב אבינו ע״ה אבי יוסף הצדיק. בעלותו — ממצרים. ושמן וכו׳ שמן להאיר. מחירת הערכתו — שיש לו חשיבות, מחירו יקר ומוערך. הורת לו במשורת — קיבל הוראה שיעשהו במרה ובמשורה. גזרת הר יפעתו — חצובים מהר זהרו. בית דבירת — מקום המקדש. כראות משה וכו׳ — כאשר הראה בהר את תכונתו ומדתו. ותמורת — כלומר תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו' — שלא תהיה קללה כל השנה.

 

בַּל יִהְיֶה רַב מְאֵרַת / כֹּל־שְׁנָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

ערובי

דִּבֶּר מֹשֶׁה / בֵּית מִשְׁכַּן קְדוֹשִׁי / וּמִגְרָשִׁי / בּוֹ תַּעֲלוֹז נַפְשִׁי

כֹּל־מְשׂוֹשִׂי / שַׁבַּתִּי וְחָדְשִׁי / בֵּית מִדְרָשִׁי / כַּרְמִי וּגְדִישִׁי

הַכֹּל עֲשֵׂה / לְהַקְרִיב אֶת אִשֶּׁה / אִם לָךְ יִקְשֶׁה / הִנֵּה תַּבְנִית אִשִּׁי

כַּאֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בְּהַר קָדְשִׁי:

 

קַיָּם יַרְבֶּה תְּשׁוּרַת / עִיר בְּצוּרַת

וְיִבְנֶה בֵּית דְּבִירַת / וְחוֹמָתוֹ:

יִשְׁלַח לְעֵדָה בָּרַת / לֵב, וּמָרַת —

נֶפֶשׁ, מָזוֹר לְשָׁרָת / וּרְפוּאָתוֹ:

יָרִים עֹצֶם פְּאֵרַת / עִם גְּבוּרַת —

אַנְשֵׁי חַיִל לְעֶזְרַת / עַם בְּרִיתוֹ:

אוֹיְבֵי יַעְלָת בַּת עָפְרָת / יָד קְצֵרָת

יַפִּיל בְּאַף וּבְעַבְרַת / כֹּל־חֲמָתוֹ:

כִּי רֹב פַּחַד וּמְגוּרָת / וּמִתִּגְרַת

יַד כּוֹרְתֵי כֹּל־זְמוֹרַת / הִיא כִלַתּוּ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

 

 

 

ערובי

דבר משה — ידבר למשה, ויתבאר גם בסימן קריאה: דבר ה׳, משה! כדמי וגדישי — לשון כרם ענבים וגדיש של חיטה והכוונה לבית המקדש. אם לך יקשה — אם יקשה עליך תבניתו. הנה תבנית אישי — הנה תבנית מאש הראתיך בהר. קים — הקב״ה שהוא קים לעד. ירבה תשורת — ירבה כבוד. מנחת, עיר בצורת — עיר המבוצרת, ירושלים. ויבנה בית דבירת — ויבנה בית המקדש. ברת לב — שיש לה לב ברור ונקי. מזור לשרת — תרופה. לשרת — בנדפס בלי דגש בריש, ופרושו למשרת, והם הכוהנים משרתי ה׳, או לעם ישראל בכללו. ולשרת מודגש בריש יתבאר.ל׳ טבור, כמו בשיר השירים ״שירך אגן הסהר״. ירים עצם פארת — ירומם עוצם ותוקף ענף. יעלה בת אפרת — יעל בת עופר האילים. יד קצרת — אשר ידה תקצר מלהושיע. יפיל וכו׳ — חוזר על תחילת החרוז אויבי עם ישראל יפיל וכו׳. ומגורת — ענינו פחד ואימה. ומתגרת יד — ענינו מריבה וקטטה. היא כלתו — זהו מה שכילה בעם ישראל.

 

 

דרידכה

יָד פְּתוּחַת וּסְגוּרַת / רַבַּת עָשְׂרָת

עַל הוֹפֵךְ בַּחֲרָרָת / רְדַפַתּוּ:

תֻּשְׁלַךְ אַרְצָה גְּזֵרַת / וּבִמְדוּרַת —

אֵשׁ אוּדִים כַּאֲשֵׁרַת / אֲרִירָתוֹ:

חֹפֵשׂ יִשְׁלַח לִצְעִירַת / הַסְּפוּרַת

עֲמָהּ מֵאַנְשֵׁי צוּרַת / תְּבוּנָתוֹ:

אִם יָפָה סֻבַּת צִירַת / חֶטְאָהּ סָרַת

יִרְאֶה חֲתֻלַּת סִתְרַת / מְצוּקָתוֹ:

יִסְלַח עָוֹן חֲסֵרַת / וַחֲרָרַת

בֵּין כָּל־לְאֹם נְצֻוּֽרָת / עַוָּתָתוֹ:

יָקִיץ שׁוֹכְנֵי מְעָרָת / מְעֲפָרָת

יִקְבּוֹת עֲדַת פְּזוּרַת / תּוֹךְ דִּירָתוֹ:

 

כנפי שחר

דרידכה

פתוחת וסגורת — הפותחת והסוגרת. הופך בחרדת — מהפך בחררת לחם לאפותה. ארצה גזרת — לארץ שממון. אש אודים — אש עפרות העצים. ארירתו — מקוללת. לצעירת הספורת — עם ישראל שהם מתי מספר. מאנשי צורת תבונתו — חלק אלוקה ממעל. אם יפה — אומה יפה. סוכת צירת חטאה סרת — החטא המוסב סובב על צירו ומקיף אותה. יראה חתולת סתרת מצוקתו — יראה ה׳ את מצוקתו של עם ישראל שחותלת ומכסה אותו. ואז. יסלח וכו׳ — יסלח עון האומה החסרה והחרורה ונקובה מכל טובה. אשר בין כל לאום — בין האומות. נצורת עותתו — שמורה לצרות. תוך דירתו — ארץ ישראל וירושלים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר