ארכיון יומי: 26 בפברואר 2020


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הישיבות

הילדים למדו בדרך כלל ב'צלא׳ עד גיל 12־13, והעניים הפסיקו בגיל צעיר יותר. מגיל זה רק נערים שהוריהם מבוססים, או שהיו בעלי כישרון ומסירות, וכן בניהם של חכמים, המשיכו לימודיהם בישיבות, מהם עד שהתחתנו.

שיטת הלימוד היתה לפי המסורת הספרדית, ׳לאסוקי שמעתא׳, כלומר חתירה לידיעת ההלכה למעשה, ולימוד התלמוד היה אמצעי להבנתה. זאת לפי הדגם של ׳תלמוד קטן׳, חיבורו של הרי״ף, שבו השמיט את המשא ומתן בסוגיה, והשאיר רק את הנחוץ להבנת ההלכה. לא היה נהוג העיסוק בפלפול לשמו, כדרכן של הישיבות באירופה.

על המסורת הלימודית במרוקו ניתן ללמוד משיטת הלימוד של ר׳ חיים אבן עטר (1696־1743). הוא עמד בראש ישיבה בעירו סלא משנת תפ״א (1721) לאחר מות סבו ר׳ חיים, עד עוזבו את העיר בשנת תצ״ו(1736), כשעבר לפאם כדי לעלות לארץ־ישראל. יש להניח שלימודו בישיבה שימש יסוד לחיבוריו. בלימודו התאמץ להבין את הסוגיה מבלי להביט במפרשים, אלא רק לאחר עיון עצמאי. כך כתב בהקדמה לחיבורו הראשון ׳חפץ ה׳, אמשטרדם תצ״ב:

הנהגתי עצמי שלא הייתי קורא ולא אביט בשום ספר כלל אפילו אחר העיון וכל שכן קודם אלא לפעמים ידועים אחר גמר העיון לכל הצורן כאשד דעתי דעתדדעתי דעת הדיוט משנת, הייתי משים לבי ועיני לדעת מה בפיהם.

למרות שספר זה עוסק בפרשנות על מסכתות, הוא נתן דעתו לפסק ההלכה בעקבות הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש (שם, דף יג, ע״א). בספרו ׳פרי תואר', אמשטרדם תק״ב, חידושים על שו״ע יוריד כתב ר׳ חיים אבן עטר: ׳בחרתי לי דרך נאה דסלקא שמעתתא דהלכתא.׳ אבל ניכר מחיבוריו שהוא עיין בספרא, בתוספתא, במכילתא, בירושלמי, בהוספות בתר־תלמודיות, בהגהות ובתיקונים ללשון התוספות.

לפי אגרתו של ר׳ חיים מעכו לאיטליה, ב־1742, הוא למד עם תלמידיו ׳קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב״ם׳, הנטייה היתה ללמוד בעל פה מסכתות והלכות. בין תלמידיו יש יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא׳ וארבעה סדרי משנה, ׳ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב״ם על פה… ומהם משתדלים בשלחן ערוך׳(יערי, ׳אגרות ארץ ישראלי, עמי 264).

בישיבות במרוקו נהגו ללמוד בבוקר גמרא עם רש״י ותוספות, ואחר הצהריים רמב״ם, ו'טור' עם ’בית יוסף. בדרך כלל למדו את כל ארבעת חלקי השלחן ערוך,להכרת הדינים בין אדם למקום, בין אדם לאשתו ולחברו.

בישיבות לא למדו דקדוק, ותחום זה היה נחלתם של בודדים בלבד. מקרה חריג היה ר׳ משה טאורל, שהגיד שיעור בחוכמת הדקדוק, ללא ספרים, פעם בשבוע, בישיבת ׳חשק שלמה׳ בתיטואן. התלמידים למדו גם באופן אישי פרשנות, מדרשים וקבלה. לאחר הנישואין רק מתי מעט המשיכו לימודיהם בישיבות.

לימוד נזיקין: ר׳ יוסף משאש מספר על מה שאירע בעירו מכנאס בתרל״ב (1872). חכם בשם אברהם הלחמי בא ממראכש למכנאס וקבע בה ישיבה ׳ונהרו אליו תלמידים רבים ולמד עמהם מסכת בבא קמא ובבא מציעא ולא רצה להמשיך בבא בתרא; והתלמידים איימו עליו שאם לא ילמד עמהם מסכת זו, ׳ילכו כולם לישיבתו של אבא מרי ר׳ חיים משאש ששם היו לומדים בתרא׳, הוא מזכיר את דברי ר׳ ישמעאל במסכת בבא בתרא קעה ע״ב: ׳הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״ג, סי׳ אלף תתכו).

החזקת הישיבות

מעוטי היכולת שבין התלמידים זכו בתמיכה שהשיג עבורם ראש הישיבה או ראש הקהילה. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס היה יוצא בכל ערב שבת כדי לקבל מנדיבים תמיכה עבור התלמידים בישיבתו(אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן; דף רמד). בניגוד למקובל באירופה לא היה נהוג שהחותן מפרנס את חתנו הלומד תורה, אלא במקרים יוצאים מהכלל. לעתים, ישיבות שמספר האברכים בהן היה קטן הוחזקו על ידי יהודים אמידים, ביניהם חכמים. ר׳ יהודה אלבאז, יליד 1770, מחכמי צפרו, החזיק בביתו ישיבה. ר׳ עמור אביטבול (1782־ 1854), דיין באותה העיר, זכה לעושר, ובכספו החזיק ישיבה ותמך בתלמידי חכמים. בביתו היתה ספרייה גדולה. היו ישיבות שהוחזקו על ידי יהודים שהיגרו ממרוקו למקומות אחרים, כמו לונדון, גיברלטר ועוד.

יהודי עשיר מגיברלטר בשם בן עוליל, בן המאה ה־19, יסד ישיבה בתיטואן בשם ׳יגדיל תורה׳, בתחילת המאה ה־20 הוקמה שם ישיבה בשם ׳חשק שלמה׳ הודות לתרומתו של שלמה הלוי מגיברלטר. היו תורמים שהקדישו ספרים לתלמידי הישיבה. ישיבות אחרות בבתי הכנסת הוחזקו הודות לתרומות והקדשות בצוואות, ולעתים מקופת הקהל.

לפי דיווח מפאס ב־1879 היו בפאם חמש ישיבות, שבהן למדו אברכים באופן קבוע. בכל אחת למדו 7 עד 14 תלמידים. יתרם למדו לפרקים עם בן זוג או לבד, והיו מתפרנסים מכתיבת שטרות או הוראת תינוקות. לחכמים העניים היו מחלקים מדי שבוע סכום קבוע מפירות הקרקע של ההקדש. האברכים גם נהנו מהכנסות על ידי דרשות במסיבות משפחתיות, הספדים, דרושים בימי זיכרון, העתקת ספרים, ציור כתובות וכיוצא בזה.

לימוד תורה באופן פרטי: היו אנשים שלמדו תורה באופן פרטי. במקור מתרנ״ח (1898) מסופר על אדם שנפשו חשקה בתורה ושכר שלושה תלמידי חכמים שילמדוהו בכל יום זמן קבוע, ונדר לשלם להם סכום מסוים. לפי התנאים היה עליהם ללמוד בכל יום חוץ מערבי שבתות וימים טובים שעה ושליש יחדיו גמרא עם רש״י, תוספות ופוסקים. וכל מי שיעדר מלימודו – ינוכה לו מהשכר המובטח, אלא אם כן היה חולה או קרה לו אונס אחר(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 75).

לימוד בעניות: במכתב של חיים ארוואץ להנהגת קהל צפרו ובראשם הדיין ר' ישועה אביטבול(1739־1809) בבקשה לקבלת תמיכה, הוא כתב שזה שמונה שנים הוא כלוא בבית ואסור בכבלים – כבל העניות וכבל היסורין ובכל זאת לא מנעתי עצמי מלימוד לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א, 8), וקבלתי את יסורי באהבה,. בהמשך ציין שהוא ׳עוסק במעשה חידודים בהויות דאביי ורבא ובדברי האר״יי, ואינו מרוצה לעשות את התורה עטרה להתגדל בה(שם, מם׳ 441).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'112

קצידה — סי׳ אני דוד קים / ודרידכה-פרשת תרומה-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 483 כרך ג'

(483) — קצידה — סי׳ אני דוד קים / ודרידכה

— בערובי בשקל ״זאר ענני חוב אל־כודאת״

זָר עַנֵּה, חִבֵּל כֹּל־דָּת / רָשַׁם בְּדָת —

צוּר, וִידַבֵּר כְּחֶמְדַּת / עֲבוֹדָתוֹ:

אוֹצַר כָּל־כְּלֵי חֶמְדַּת / הִיא, תְּעוּדַת —

עֶשֶׂר דִּבְרִי יְסוֹדַת / פְּקֻדָּתוֹ:

פֶּה לָאֹזֶן בְּחֶרְדַּת / וּבְרַעֲדַת —

נֶפֶשׁ קָדְמוּ בְּצַעֲדַת / הַר עֶמְדָּתוֹ:

 

כנפי שחר

 (483) — על מעמד. הר סיני — והקמת המשכן.

חבל — קלקל. רשם בדת צור — אשר ישם קו בדת האל. וידבר כחמדת עבודתו — כל דבר ככל העולה על רוחו נגד תורת הא-ל. תעודת עשר — עשרת הדברות. יסודות פקודתו יסודות תורתו. פה לאוזן — נעשה ונשמע. קדמו — שהקדימו נעשה לנשמע. בצעדת במעמדם. הד עמדתו — הר סיני מקום השראת שכינתו ית׳. בעדת — בעדת ישראל.

 

שָׂמֵחַ מֹשֶׁה בַּעֲדַת / כִּי בִּצְמוּדַת —

לֵב אֶחָד, בַּאֲגֻדַּת / יְחִידָתוֹ:

אוֹת עוֹלָם לְיוֹם אֵידַת / וִירִידַת —

וְתִקְוַת יוֹם אֲבֵדַת / רְפִידָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת —

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

ערובי

נֶאֱמַן רוּחַ / נֶאְדָּר בְּכֹחַ / שָׂשׂ בְּשׂוֹחַ / נוֹצֵחַ נוֹצְחִי

בָּאֵ־ל בָּטַח / וְקָרְבָּנוֹת שָׁטַח / עוֹלוֹת נִתַּח / וְרֵיחַ נִיחוֹחִי

אַחַר צָלַח / חָז עַל זִקְנֵי כָלַח / הָאֵ־ל שָׁלַח / כְּאוֹר בְּדֹלָחִי

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר אוֹר זוֹרְחִי:

 

יַד מֹשֶׁה הַנּוֹצַחַת / כְּיַד פַּחַת

עֲרֻבָּתָם לְנַחַת / עַל חַטָּאתוֹ:

אוֹת לְטוֹבָה צוֹמַחַת / וּפוֹרַחַת

נִדְבַת תְּרוּמָה קַחַת / כְּמִצְוָתוֹ:

הֲקָצְרָה יָד פּוֹתַחַת / וְרוֹוַחַת

רֹב הַזָּהָב עַל אַחַת / עֲשִׂירִיתוֹ:

אַךְ יִשְׁרַת וְהַצַּלַּחַת / הַמְּשֻׁבַּחַת

 

כנפי שחר

בצמודת לב אחד — שהיו בלב אחד כאיש אחד. יחידתו — עם ישראל, יחידה בין האומות. אות עולם — התורה היא אות עולם. ליום אידת וירידת — ליום השבר והירידה. ותקות יום אבידת רפידתו — היא התקוה של יום החורבן. מראה לבנת ספיר — מראה כבוד ה׳. ומה פסגת תקומתו — נישאה מעלת עם ישראל לשיא.

 

ערובי

שש בשוח — נר׳ לנקד בשוח, שין ימנית והיינו שש ושמח בכפיפת האויב. נוצח נוצחי — מנצח אלו שמתנצחים אתי. שטח — פרש על המזבח. אחר — אחר כך. צלח חז על זקני כלח — הצליח המראה הנבואי על הזקנים הישישים. כאור בדולח — כאור מזהיר ומבריק. הנוצחת — המנצחת. פחת ערובתם — הפחית את משכונם וערבונם. לנחת — לכפר. תרומה קחת — לקחת תרומה למשכן. על אחר עשיריתו — תרמו פי עשר ממה שנדרשו.

 

בַּת עַמִּי וְנוֹכַחַת / חֲסִידוּתוֹ:

גַּם לֹא תִּהְיֶה טוֹרַחַת / וּבוֹרַחַת

אֲבָל תִּהְיֶה שִׂמְחַת / לֵב לְתִתּוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

ערובי

דַּי בְּאֹרַח / טוֹבָה, בְּלִי טֹרַח / אִישׁ כְּקֹרַח / עָשִׁיר וְאֶזְרָחִי —

וְשָׁחוּחַ / חֲצִי שֶׁקֶל נוֹחַ / תֵּת בְּשִׂימּוּחַ / לֵב, וְגִיל מַבְּטוּֽחִי

וּתְכֵלֶת צַח / אַרְגָּמָן אָדֹם צַח / וְשֵׁשׁ מִמְשַח / כְּלֹבֶן הַקַּרְחִי

עוֹר שֶׂה וְעִזִּים אָדֹם נְצָחִי:

 

וַעֲצֵי שִׁטִּים נִכְרַת / מִתּוֹךְ יַעְרַת

נָטַע אָבִי בֶּן פּוֹרָת / בַּעֲלוֹתוֹ:

וְשֶׁמֶן יָאִיר אוֹרַת / אוֹר בְּהִירַת

וּבְשָׂמִים רַב מֵחִירַת / הַעֲרָכָתוֹ:

וּקְטֹרֶת סַמִּים הוּרַת / לוֹ בִּמְשׂוּרַת

וְאַבְנֵי שֹׁהַם גִּזְרַת / הָר יִפְעָתוֹ:

לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן וּמְנוֹרַת / בֵּית דְּכִירָת

כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אֶת צוּרַת / תְּכוּנָתוֹ:

 כָּל־אֵלֵּה לְכַפָּרַת / עַם וּתְמוּרַת —

 

כנפי שחר

ונוכחת חסידותו — וכזה הוכיח עם ישראל את חסידותו. אבל שמחת לב לתיתו — ששמחו בנתינת נדבתם למשכן. כלו׳ תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו׳ — שלא תהיה לו קללה כל השנה.

 

ערובי

איש כקרח וכו׳ — בין איש עשיר כקרח או בינוני או עני. חצי שקל נח — מספיק לו להביא חצי שקל שיהיה נח לכולם. ותכלת צח וכו׳ — אלו הן התרומות תכלת וארגמן שיהיו צחים במראיהם התכלת והאדום. ושש ממשח— פשתן מבריק. כלובן הקרח — כמראה הקרח. אבי בן פורת — יעקב אבינו ע״ה אבי יוסף הצדיק. בעלותו — ממצרים. ושמן וכו׳ שמן להאיר. מחירת הערכתו — שיש לו חשיבות, מחירו יקר ומוערך. הורת לו במשורת — קיבל הוראה שיעשהו במרה ובמשורה. גזרת הר יפעתו — חצובים מהר זהרו. בית דבירת — מקום המקדש. כראות משה וכו׳ — כאשר הראה בהר את תכונתו ומדתו. ותמורת — כלומר תמורתו וכפרתו. בל יהיה וכו' — שלא תהיה קללה כל השנה.

 

בַּל יִהְיֶה רַב מְאֵרַת / כֹּל־שְׁנָתוֹ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

ערובי

דִּבֶּר מֹשֶׁה / בֵּית מִשְׁכַּן קְדוֹשִׁי / וּמִגְרָשִׁי / בּוֹ תַּעֲלוֹז נַפְשִׁי

כֹּל־מְשׂוֹשִׂי / שַׁבַּתִּי וְחָדְשִׁי / בֵּית מִדְרָשִׁי / כַּרְמִי וּגְדִישִׁי

הַכֹּל עֲשֵׂה / לְהַקְרִיב אֶת אִשֶּׁה / אִם לָךְ יִקְשֶׁה / הִנֵּה תַּבְנִית אִשִּׁי

כַּאֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בְּהַר קָדְשִׁי:

 

קַיָּם יַרְבֶּה תְּשׁוּרַת / עִיר בְּצוּרַת

וְיִבְנֶה בֵּית דְּבִירַת / וְחוֹמָתוֹ:

יִשְׁלַח לְעֵדָה בָּרַת / לֵב, וּמָרַת —

נֶפֶשׁ, מָזוֹר לְשָׁרָת / וּרְפוּאָתוֹ:

יָרִים עֹצֶם פְּאֵרַת / עִם גְּבוּרַת —

אַנְשֵׁי חַיִל לְעֶזְרַת / עַם בְּרִיתוֹ:

אוֹיְבֵי יַעְלָת בַּת עָפְרָת / יָד קְצֵרָת

יַפִּיל בְּאַף וּבְעַבְרַת / כֹּל־חֲמָתוֹ:

כִּי רֹב פַּחַד וּמְגוּרָת / וּמִתִּגְרַת

יַד כּוֹרְתֵי כֹּל־זְמוֹרַת / הִיא כִלַתּוּ:

יוֹם נִגְלָה מַרְאֵה לִבְנַת / סַפִּיר, גִּנַּת

שׁוֹשַׁנַּי רָמָה פִּסְגַּת / תְּקוּמָתוֹ:

 

 

 

 

ערובי

דבר משה — ידבר למשה, ויתבאר גם בסימן קריאה: דבר ה׳, משה! כדמי וגדישי — לשון כרם ענבים וגדיש של חיטה והכוונה לבית המקדש. אם לך יקשה — אם יקשה עליך תבניתו. הנה תבנית אישי — הנה תבנית מאש הראתיך בהר. קים — הקב״ה שהוא קים לעד. ירבה תשורת — ירבה כבוד. מנחת, עיר בצורת — עיר המבוצרת, ירושלים. ויבנה בית דבירת — ויבנה בית המקדש. ברת לב — שיש לה לב ברור ונקי. מזור לשרת — תרופה. לשרת — בנדפס בלי דגש בריש, ופרושו למשרת, והם הכוהנים משרתי ה׳, או לעם ישראל בכללו. ולשרת מודגש בריש יתבאר.ל׳ טבור, כמו בשיר השירים ״שירך אגן הסהר״. ירים עצם פארת — ירומם עוצם ותוקף ענף. יעלה בת אפרת — יעל בת עופר האילים. יד קצרת — אשר ידה תקצר מלהושיע. יפיל וכו׳ — חוזר על תחילת החרוז אויבי עם ישראל יפיל וכו׳. ומגורת — ענינו פחד ואימה. ומתגרת יד — ענינו מריבה וקטטה. היא כלתו — זהו מה שכילה בעם ישראל.

 

 

דרידכה

יָד פְּתוּחַת וּסְגוּרַת / רַבַּת עָשְׂרָת

עַל הוֹפֵךְ בַּחֲרָרָת / רְדַפַתּוּ:

תֻּשְׁלַךְ אַרְצָה גְּזֵרַת / וּבִמְדוּרַת —

אֵשׁ אוּדִים כַּאֲשֵׁרַת / אֲרִירָתוֹ:

חֹפֵשׂ יִשְׁלַח לִצְעִירַת / הַסְּפוּרַת

עֲמָהּ מֵאַנְשֵׁי צוּרַת / תְּבוּנָתוֹ:

אִם יָפָה סֻבַּת צִירַת / חֶטְאָהּ סָרַת

יִרְאֶה חֲתֻלַּת סִתְרַת / מְצוּקָתוֹ:

יִסְלַח עָוֹן חֲסֵרַת / וַחֲרָרַת

בֵּין כָּל־לְאֹם נְצֻוּֽרָת / עַוָּתָתוֹ:

יָקִיץ שׁוֹכְנֵי מְעָרָת / מְעֲפָרָת

יִקְבּוֹת עֲדַת פְּזוּרַת / תּוֹךְ דִּירָתוֹ:

 

כנפי שחר

דרידכה

פתוחת וסגורת — הפותחת והסוגרת. הופך בחרדת — מהפך בחררת לחם לאפותה. ארצה גזרת — לארץ שממון. אש אודים — אש עפרות העצים. ארירתו — מקוללת. לצעירת הספורת — עם ישראל שהם מתי מספר. מאנשי צורת תבונתו — חלק אלוקה ממעל. אם יפה — אומה יפה. סוכת צירת חטאה סרת — החטא המוסב סובב על צירו ומקיף אותה. יראה חתולת סתרת מצוקתו — יראה ה׳ את מצוקתו של עם ישראל שחותלת ומכסה אותו. ואז. יסלח וכו׳ — יסלח עון האומה החסרה והחרורה ונקובה מכל טובה. אשר בין כל לאום — בין האומות. נצורת עותתו — שמורה לצרות. תוך דירתו — ארץ ישראל וירושלים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר