ארכיון יומי: 8 בפברואר 2020


Ben Sadoun-Bensafet-Bensaid

BEN SADOUN

Nom patronymique d’origine arabe formé de l'indice de filiation Ben et du prénom votif masculin "Sa'adoun", augmentatif de "sa'ad" qui souhaite à son porter le maximum de chance, de bonheur, le fils du très chanceux, porté chez les Juifs et les Musulmans. Le nom est très anciennement attesté au Maroc parmi les Tochabim, à partir du Xllème siècle. Autres orthogrpahes: Sadoun, Bensaden, Saddoun, Saadoune, Ossadon. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Province d'Agadir, Marrakech, Fès, Salé, Debdou, Tanger); en Algérie (Oran, Tlemcen, Alger, Mascara, Sidi Bel-Abès, Aïn- Temouchent, Constantine, Bône), en Tunisie (Tunis) et en Lybie.

SADOUN HAZAKEN: Héros de légende(?). Selon une tradition orale transmise de génération en génération, reproduite par rabbi Moché Yaacob Tolédano dans son traité d'histoire des Juifs au Maroc, "Ner Hamaarab", le dernier royaume juif indépendant avait survécu jusqu'au Xllème siècle, au sud du pays, dans la région désertique de la vallée du Drâa. Il était si puissant que ses ennemis ne purent le détruire en fin de compte que par la ruse et la perfidie. Après plusieurs batailles qui tournèrent toutes à l'avantage du royaume juif, l'émir Elberdin demanda à ses ennemis de faire la paix et pour la sceller les convoqua à une grande rencontre de réconciliation. Confiants, les Juifs vinrent sans leurs armes et tombèrent dans le piège. L'émir commanda à ses hommes de sortir les armes des cachetttes et ils massacrèrent tous les Juifs. Leurs esclaves restés fidèles, les enterrèrent par groupe de 10. Mais à la dernière mise en tombe, il n'y avait que 9 cadavres et la terre ne voulut pas se refermer sur eux. On demanda alors au plus vieux des survivants de se porter volontaire pour compléter le minyan. Le vénérable vieillard  Bensadoun se porta volontaire malgré l'opposition de sa famille et permit ainsi par son sacrifice aux derniers morts de reposer en paix pour l'éternité.

ABRAHAM: Chef de la communauté de Tlemcen et conseiller du roi. Il voulait faire de sa ville un centre de Torah et il aida les rares expulsés d'Espagne qui choisirent en 1492 de se réfugier dans la ville à s'y établir et parmi eux le rabbin Yehouda Cohen Khallas et son disciple rabbi Yossef Bensidon, ainsi que l'illustre géographe et mathématicien Abraham Zaccuto qui termina à Tlemcen d'écrire son livre "Sefer Hayihoussin", avant de partir pour Tunis.

EPHRAIM: Notable de la communauté de Fès et proche conseiller du gouverneur de la ville, Si Boubkir, il réussit à sauver de la destruction la synagogue Saadia Ben Riboh en prétendant qu'elle lui appartenait. Les autorités avaient en effet décrété en l'année 1646 la destruction de tous les lieux de culte juifs de la ville sainte, semant le désespoir dans la communauté comme le rapporte rabbi Saadia Aben Danan dans la Chronique de Fès: "Sur laquelle dois-je pleurer, sur laquelle d'entre elles dois-je me lamenter ? Nous sommes restés sans doctrine religieuse, sans prières, et même le souffle de la bouche des petits écoliers sur lequel repose le monde a cessé"

  1. YAACOB: Le plus ardent propagateur et le plus fervent des idéologues du mouvement shabtaïste à Salé, le centre de la foi messianique en l'année prévue par le faux Messie Shabtaï Zvi comme celle de la Rédemption, 1666. Il détourna de leur destination les missives envoyées par le rabbin Yaacob Sasportas de Hambourg puis d'Amsterdam, aux rabbins des différentes villes du Maroc pour les exhorter à revenir de leur erreur. Même après la conversion du faux Messie à l'Islam en 1666, il lui resta fidèle expliquant que de même que la reine Esther avait été contrainte de violer les règles religieuses en se mariant avec Assuérus pour sauver le peuple juif de l'immonde Haman, de même le salut viendra de Shabtaï Zzvi bien que contraint de se convertir. Il donna une justification idéologique basée sur la Halakha à la décision de mettre fin au jeûne commémoratif de la destruction du Temple, le 9 Ab, Ticha Beab et de le transformer en jour de joie, en se basant sur la prophétie de Zacarie: "Le jeûne du quatrième mois, le jeûne du cinquième mois (Ab), le jeune du septième et le jeûne du dixième mois seront changés pour la maison de Juda en joie et en allégresse et en fêtes solenellles" (Zacarie ,8,18-19). A Salé, il organisa le jour de Ticha beab 1668 une grande festivité à laquelle furent conviés les musiciens musulmans. En 1669, alors qu'à Meknès et à Fès, l'orthodoxie avait repris ses droits, rabbi Yaacob persista dans sa foi et ce n'est qu'en 1670 qu'il reconnut son erreur et oeuvra pour le respect strict des jeûnes, l'heure du Messie n'étant pas encore arrivée (pour plus de détails voir rabbi Yaacob Sasportas).

YAACOB: Un des notables de la communauté de Fès à la fin du XVIIIème siècle. Le sultan Moulay Elyazid avait condamné les Juifs de Fès en 1791 à quitter leur mellah pour habiter dans des cabanes de joncs qui ne devaient d'ailleurs pas tarder à être détruites par un immense incendie. Furieux de ne pas avoir retrouvé le trésor caché du conseiller de son père, le grand richard de Meknès Mordekhay Chriqui, qu'il avait fait assassiner, le sanguinaire sultan ordonna l'arrestation comme otages des notables de la communauté – dont Yaacob Bensadoun – qu'il accusa de détenir ce trésor. Pour retrouver leur liberté, ils furent contraints de verser au tyran une très forte rançon, égale du montant supposé du trésor convoité.

YOMTOB: Une génération plus tard la même aventure ou presque fut le lot de cet autre membre de la famille. Le sultan Moulay Sliman, bien que généralement fort bien disposé envers les communautés juives et qualifié par les chroniqueurs de l'époque de "Hassid", avait condamné, sur dénonciation, la communauté de Fès à une forte amende en 1812. Cela occasionna un grand trouble dans la ville, et finalement il fut décidé de réclamer aux trois richards du Mellah, dont Yomtob Bensadoun, de se répartir la dette. "Et une grande détresse passa ainsi"… (Chronique de Fès).

  1. ELIEZER: Rabbin et commerçant originaire du Maroc, fondateur vers 1740 à Livourne d'une imprimerie hébraïque qui devint rapidement l'adresse pour les rabbins maghrébins désirant faire imprimer leurs ouvrages, faute d'imprimeries sur place.
  2. ABRAHAM: Rabbin kabbaliste d'origine algérienne qui provoqua un grave incident diplomatique à Tanger en 1849. Un jour qu'il divagait dans les mes de la ville portuaire annonçant l'arrivée des temps messianiques et de la revanche des Juifs, il fut pris à partie par la foule musulmane sans trop se soucier de sa nationalité française. La France exigea des excuses et la punition des responsables, ce que les autorités musulmanes eurent des difficultés à accepter. L'incident diplomatique faillit même avoir des répercussions militaires, mais les autorités marocaines finirent par accepter un compromis.

ABRAHAM: Joumalsite à Tanger, première moitié du XXème siècle. Il s'installa en 1946 à Casablanca.

JOSEPH: Président du Consistoire de Mascara, Algérie, dans les années cinquante.

ALAIN: Conseiler en investissements et directeur de sociétés à Paris. Né dans une grande famille de notables de Fès en 1938, il fut dans les années 1970 un des premiers militants du mouvement d'intellectuels marocains en France "Identité et Dialogue".

MAURICE: Fils de Albert, né en 1923 à Oran. Ingénieur général de l'Armemement. Diplômé de l’Ecole Polytechnique de Paris et l'Ecole Nationale Supérieure de Télécommunications. Président- directeur général de la Société d'Etudes et de Réalisations Nucléaires (Sodeme). Prési­dent de l'Association Européenne des Industries de l'Electronique profesionelle et de radioélectrique.

BENSAFET

Nom patronyme d’origine hébraïque, altération phonétique de Bentsfat, ethnique arabe de la ville de Safed, qui tire son nom de sa position comme poste d'obervation (dérivé de mitspé) en nid d'aigle en haut des monts de Galilée, le fils de Safed. Après l'expulsion d'Espagne, la ville qui jusque là n'avait aucun caractère sacré, devint le centre de la Kabbale, attirant les plus éminents Kabbalistes, à la recherche de la signification cosmique de la catastrophe qui venait de s'abattre sur le peuple juif avec la disparition de son centre le plus florissant. C'est là qu'à la fin du XVIème siècle rabbi itshak Lourié fonda la Kabbale dite pratique, comptant parmi ses premiers disciples nombre de kabbalistes venus du Maroc. A partir de la fin du XVIIème siècle elle perdit la préséance en faveur de Tibériade et le tremblement de terre de 1837 lui porta le coup de grâce. Ce patronyme était parfois accolé à des Lévy pour les distinguer. Le nom est attesté sous cette forme au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l’époque. Au XXème siècle nom très rare, porté uniquement au Maroc, à Marrakech.

  1. DAVID HALEVY: Saint enterré à Marrakech, surnommé également Elkhdar, le vert ou Moul Sour, le saint du mur. La légende raconte en effet qu'un jour qu'il vendait des bijoux dans la médina, une msulmane l'avait attiré dans un piège en l'invitant à entrer chez elle lui présenter sa marchandise. Elle le tua et l'enterra sous le mur de sa maison. Quand les Juifs inquiets de sa disparition commencèrent à le rechercher en vain, il se montra à eux en sortant sa main de sous le mur, d’où ce surnom. Les habitants de Marrakech et de la région avaient coutume de lui organiser une Hiloula sur sa tombe tous les premiers jours du mois hébraïque. Les tombes de ses descendants, rabbi Itshak, rabbi Mordekhay et rabbi Moché, dans le cimetière de Marrakech, faisaient également l'objet d'un culte.

BENSAID

Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom masculin très courant chez les Musulmans, Saïd, qui signifie le chanceux, celui qui est ne sous une bonne augure, l'homme heureux. En général ce prénom, très populaire parmi les Musulmans, était peu porté par les juifs qui lui préféraient un autre ayant la même racine et le même sens: Messod, équivalent du français Félix et de l'hébreu Acher. Au XXème siècle, nom moyennment répandu, porté essentiellement en Algérie (Alger, Blida, Oran. Miliana, Mascara, Relizane, Boufarik, Guelma, Sétif); mais aussi au Maroc (Tétouan. Tanger, Sefrou, Tafilalet).

  1. YAACOB: Rabbin né au Tafilalet, première moitié du XVIIème siècle. Il devint célèbre en autorisant pour sa communauté l'insuflation du poumon dans le contrôle de la cacherout du gros bétail. Cette règle de l'abattage rituel, la Néfiha, apportée avec eux par les Expulsés d'Espagne à Fès, avait on le sait donné lieu à une très grande controverse, les Tochabim, les anciens habitants du Maroc avant l'arrivée des Expulsés, la rejetant avec horreur. Cette règle avait pourtant fini par prévaloir à Fès et dans les communautés dirigées par les Expulsés d'Espagne, les Mégourachim. Jusqu'à la décision de rabbi Yaacob, cette règle n'avait pas cours au Tafilalet, pays resté fidèle à l'ancienne tradition non influencée par les Expulsés d'Espagne. Même un rabbin sépharade, descendant des expulsés, comme rabbi Itshak Bibas, critiqua cette audace déplacée.

ABRAHAM: Notable de la communauté de Tanger et grand propriétaire terrien au début de ce siècle.

  1. BENSAID: Publiciste, il fonda en 1935 avec M. Toubol, le journal "L'Aurore", organe de défense de la communauté juive d'Oran.

DR NORBERT (1922-1994): Médecin et journaliste né à Blida, il fut longtemps le chroniqueur médical de l'hebdomadaire "Le Nouvel Observateur", dirigé par son cousin Jean Daniel. Défenseur d'une médecine à visage humain, rejetant la bureaucratisation, il publia en 1974 son grand ouvarge "La consultation" dans lequel il soulignait l'importance de la relation de confiance entre le médecin et le patient, expliquant que le premier médicament du médecin, c'était sa personnalité même. Il dénonça à nouveau l’emprise de la bureaucratie sur la médecine dans son autre ouvrage "La lumière médicale", paru en 1982, puis la vogue à son avis dangereuse des "médecines douces" dans "Le sommeil de la raison", paru en 1988. La même année il publia son premier roman: "Le regard des statues".

JEAN DANIEL: Fils de Jules Bensaid, minotier. Ne à Blida en 1920. Journaliste et écrivain. Diplômé d'Etudes Supérieures de philosophie de la Sorbonne. Sous le régime de Vichy, il fut comme tous les Juifs d'Algérie déchu de la nationalité française et rejoignit le groupe de résistants de José Aboulker. Il se destina d'abord à l'enseignement et fut professur de philosophie avant de se lancer dans le journalisme en France. Rédacteur en chef de l'hebdomadaire parisien "L'Express" à son heure de gloire, de 1955 à 1963. Rédacteur en chef adjoint puis directeur de la rédaction et directeur de l'hebdomadaire "Le Nouvel Observateur" depuis 1978. Grand reporter, il fut gravement blessé au cours de l'attaque française contre Bizerte pendant la guerre d'Algérie dont il fut un des adversaires les plus résolus. Parallèlement à sa carrière journalistique, il est l'auteur d'un grand nombre de livres dont: "L'Erreur", (Paris, 1953, roman; "Journal d’un journaliste" (1959); "Le temps qui reste (1973)", essai couronné du Prix International de la Presse. En 1977, il éprouva le besoin "de nostalgie à l'état brut" et publia "Le refuge et la source", autobiographie, comme pour se débarasser d'un passé qui malgré tout l'obsède; "L'ère des ruptures" (1979), couronné du Prix Aujourd'hui, "De Gaulle et l'Algérie" (1986); "Les religions d'un Président" (1988), sur le second septennat de son ami François Mitterand; "Cette grande lueur à l'Est" (1988) sur la disparition du monde communiste et l'émergence d'un nouveau monde.

JEAN-PIERRE BANSARD: Fils d'Alexandre Bensaid, employé des Douanes. Indutriel et homme d’affaires né à Oran en 1940. Président du Consistoire

de Paris de 1992 à 1994. P.D.G. du groupe  Cible (transport, finance immobilier) qui au cours des dernières années a investi dans plusieurs projets  immobiliers en

Israel.

Ben Sadoun-Bensafet-Bensaid

תכשיטים אצל נשות מרוקו

התמונה מימן…
יהודיות מבני סבי תצלום משנת תרצ׳׳ה / 1935

צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 2 (448)

עיטור־חזה על סיכות־פריפה — ״מראייה״

בני סבי; המאה הכ׳

שתי הקופסאות העגולות מכילות קמיע או בושם, אך ייתכן כי הן שרידי ״כוסות לשתייה״ שנשאו אתם נוודים : הגבר בחגורה, האישה על הענק

כסף ; מעשה יציקה וחקיקה ומעט אמייל (פאסטה צבעונית) האורך הכולל : 75 ס״מ ; קוטר הקופסה : 6.5 ס״מ מוזיאון ישראל (449)

התמונה למטה…

עיטור־חזה על סיכות־פריפה זייאן או ווארזאזאת ; המאה הכ׳

התליון האגסי, הנקרא ״ברמיל״, מכיל קמיע או בושם

כסף מוזהב ושאריות של אמייל חום־אדמדם וירוק ; אבני־זכוכית צבעוניות אלמוגים ותליוני־מטבעות האורך הכולל: 63 ס”מ מוזיאון ישראל (450)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

 

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

 

היצירה הרוחנית.

מפליא הדבר שדווקא בתקופה רווית פרעות ומאורעות כפי שעברו על מרוקו ממחצית השנייה של המאה השבע-עשרה עד סוף המאה השמונה עשרה, הגיעה לשיאה היצירה הרבנית והדתית בכל התחומים ויהדות מרוקו התברכה בשורה של רבנים בעלי שם שתהילתם יצאה מחוץ לגבולות המדינה, והענקים מביניהם היו בתחום ההלכה רבי יעקב אבן צור, בתחום הפילוסופיה והמיסטיקה רבי חיים בן עטר, ובתחום השירה רבי דוד בן אהרן חסין. ליד פאס, שהייתה ונשארה הבירה הרוחנית, התפתחו מרכזי תורה חדשים והמפואר שבהם בעיר השכנה מכנאס. אבל גם בערים האחרות בתיטואן, ברבאט, בצפרו, סאלי ומרכאש מצאה לה התורה קן קבוע. אין להסביר זאת אלא שבין גזירה לגזירה היו תקופות רגיעה ממשוכות תחת שלטונם של מולאי איסמאעיל וסידי מוחמד בן עבדאללאה, כלל ידוע הוא "שאם אין קמח אין תורה" והשגשוג הכלכלי בתקופות אלה הוא שאיפשר פריחה מחודשת זו לאחר הקלטותם הסופית של מגורשי ספרד. תקופות הרגיעה יצרו חילופי ידיעות ודעות בין המלומדים מהמרכזים השונים. רבי יעקב אבן צור למשל פעל הן בפאס והן במכנאס והן בתיטואן, רבי דוד בן אהרן חסין היה בקשר התכתבות עם רבני פאס ועד מראכש, וכשיצא להדפיס את ספרו באמסטרדם קיבל תמיכה ממעריצים מכל מרוקו עד אנגליה.

רבי חיים בן עטר נולד בסאלי, למד במכנאס, יצר בפאס, באיטליה ובארץ ישראל. בתקופה זו חודש והודק הקשר עם ארץ ישראל ולא הייתה כמעט שנה שלא פקד את המערב שד"ר מארץ הקודש. תקופות השגשוג הכלכלי והשקט המדיני, התרבות מרכזי התורה והחילופין ביניהם, חידוש והידוק הקשר עם ארץ ישראל ומרכזי התורה באירופה, ומעל הכל אהבת התורה והדבקות בה, הם ורק הם המפתח לסוד פריחת היצירה הרוחנית דווקא בתקופה סוערת זו.

רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733

רבי היודה בן עטר היה הדמות המפורסמת ביותר במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה ותחילת המאה השמונה-עשרה. נודע בפי יהודי עיר הולדתו פאס "כרבי אל כביר" הרב הגדול. הוא למד תורה אצל שניים מגדולי רבני העיר בדור הקודם : רבי דניאל צרפתי ורבי מנחם סיררו. בשנת 1698 הוא נתמנה עם שני מוריו לחבר בית הדין של פאס שהיה מקור ההלכה לכל מרוקו. בשנת 1711 הוא נאלץ לנטוש כרבים אחרים את עירו ומצא מקלט במכנאס. רבני העיר כיבדוהו וצירפו אותו לבית דינם ויחתם עם רבי משה ורבי חביב טולידאנו על כמה פסקי דין.  עם שובו לפאס לאחר שלוש שנים חזר לבית דין והמשיך לשרת בו עד סוף ימיו. מעולם לא הסכים לקבל שכר עבור עבודתו הציבורית והתפרנס מיגע ידיו כצורף כסף. מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם כי נחשב לגדול מפרשי ההלכה ומנהגי המגורשים. הוא לא זכה בחייו להדפיס את פסקי הדין שחתם עליהם ושהיו ידועים בדורות שלאחריו ומועתקים בכתב יד מדור לדור. הוא היה מורם של גדולי הרבנים בדור הבא וביניהם רבי יעקב אבן צור.

רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753.

בחייו נחשב כשני בחשיבותו אחרי חבירו ורבו רבי יהודה בן עטר, אולם לאחר מותו נחשב לראשון בדורו. הוא נולד במכנאס לאביו הרב ראובן בשנת 1673 באותו שבוע שבו נפטר הרב המהולל, שליח ארץ ישראל, רבי אלישע האשכנזי, אביו של נתן נביא התנועה השבתאית, ואביו ראה סימן "וזרה שמש ובא שמש, ולא שקעה שמשו של רבי אלישע עד שזרח שמשו של רבי יעקב ".  הוא ידוע יותר תחת כינוי " יעב"ץ " ראשי תיבות של שמו. למרות האסונות הפרטיים (והגדול בהם היה מות ארבעה מבניו לפניו ורק אחד חי אחריו) והציבוריים (רדיפות שר העיר ושנות הרעב הגדול) ונדודיו הרבים והתכופים מפאס למכנאס ולטיתואן, השאיר אחריו כתבים רבים המשמשים עד היום מקור השראה להוגי הלכה ולהיסטוריונים. לאחר שהיה שנים סופר בית הדין בפאס, וראה במשרתו יותר מתפקיד טכני של רשימת פרוטוקול, הוא נתמנה לאב בית הדין. פסקי דינו הוסיפו לו כבוד ויקר בעיני בני דורו ומכל ערי המערב פנו אליו בשאלות והוא ניהל התכתבות ענפה עם רבני המערב, אלג'יריה וארץ ישראל. תקיפותו הרבה ורדיפת הצדק עוררו נגדו לעתים את גדולי העיר, אבל הוא סירב לכופף את קומתו לפני ראשי הקהל ולא היסס להסתכסך אתם אם חשב שלא נוהגים לא רק לפי הדין אלא גם לפי הצדק. בעת גלותו במכנאס ובתיטואן הוזמן על ידי הרבנים להצטרף לבית הדין והיה חותם ראשון.  בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות והרעב ירדה עירו פאס פלאים, בחר לו חמישה תלמידי חכמים והסמיך אותם לדיינים והם נודעו אז בשם "בית דין של חמישה".

ספריו הדפסו רק במאה הנוכחית אולם הם היו מפורסמים עוד מקדם והועתקו בכתב יד מדור לדור. חיבורו המפורסם ביותר "משפט ובצקה ביעקב" (אלכסנדריה 1904) מקבץ חמש מאות חמישים וארבע תשובות בהלכה. אולם חשיבותו של הספר בימינו היא בערכו ההסטורי כי הרב ידע תמיד לציין את התאריך של כתיבת התשובה ונסיבותיה. נוסף לתחום ההלכה הוא הצטיין בשירה (קובץ שיריו פורסם בספר " עת לכל חפץ "), בדקדוק (לשון לימודים) ובקבלה. סופר פורה ומשורר בעל לשון צחה ובהירה נחשב עוד בחייו לעילוי וגאון כפי שאפשר לחוש מלשון אחת האגרות שהפנו אליו רבני מכנאס : "האשל הגדול מעוז ומגדל, ידוע בשערים ראש הגיבורים, סיני ועוקר הרים, יושב בשבת תחכמוני הוא עדינו העצני לוחם במלחמות של התורה ועל שכמו המשרה ריש מתא וריש מתיבתא גלי עמיקתא ומסתראת דיינא הוא והניח לעומקא דנינא. הרב הכולל אוריין ובר אבהן כמוה"ר יעב"ץ ".

רבי שמואל בן אלבאז 1695 – 1749.

אביו רבי יצחק אלבאז היה איש נכבד ולמדן ובמותו היה בנו כבן חמש שנים. בכל זאת הצליח הנער בלימודיו והצטיין בבקיאותו ובחריפותו ונקרא בגיל צעיר, כבן עשרים ושש להתלוות לבית הדין בעירו פאס, יחד עם יעב"ץ ורבי שלום אדרעי. ניהל ישיבה והקים דור של תלמידים. שלושת בניו היו גדולים בתורה. הוא ניהל התכתבות עם רבני המערב והשאיר כתבי יד רבים, שאלות ותשובות ופיוטים. בין רבני פאס האחרים נציין את רבי יעקב בן מלכה, רבי שמואל בן דנאן, רבי מנחם סרירו השני, רבי יוסף קורקוס, רבי יוסף בר יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי חנניה בר ישעיה בן זכרי ורבי יעקב קטן.

רבי משה טולידאנו 1643 – 1723.

עם הרב הזה יוצאת מכנאס מאלמוניותה ומתחילה להיחשב כמרכז תורה חשוב שאיננו מקבל עוד כדבר מובן מאליו את עליונותה המוחלטת והסופית של פאס. מה שלא תמיד נתקבל על ידי חכמי פאס ומאותה תקופה מתחילה היריבות שתאפיין להבא את היחסים בין שני מרכזי תורה אלו. פעולתו ברבנות נמשכה סביב לשנת 1680 ועד מותו. באותו בית דין שעמד בראשו ישבו חכמים גדולים וביניהם אחיו חיים, ורבני פאס החליפו תמיד שאלות ותשובות ואגרות רבות אתם "והיו כמו נכנעים לפניהם". אולם רבי משה ואחיו הצעיא רבי חיים, לא השאירו כתובים שזכו לפרסום אם כי בדורם נחשבו לגדולי הלכה. אחד מתלמחדיו של רבי חיים התפרסם יותר ממנו ונחשב עד היום לאחד מגדולי רבני המערב בכל הדורות, רבי משה בירדוגו המוכר יותר בקיצור שמו : המשבי"ר.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה היצירה הרוחנית עמ' 82

אַבִּיעָהּ רְנָנָי אָשִׁיר בְּהֶגְיוֹנִי- רבי דוד בן אהרן חסין

אַבִּיעָהּ רְנָנָי אָשִׁיר בְּהֶגְיוֹנִי 

גלות וגאולה. שיר מרובע בן עשרים ושניים טורים לפי סדר האלף־בית. כל טור מתחלק לארבע צלעיות. הצלעית הרביעית היא לשון פסוק המסתיימת במילה ׳ישראל׳. חריזה: א/א/א/ב ג/ג/ג/ב ד/ד/ד/ב וכו׳. משקל: שש הברות בצלעית.

כתובת: שיר לנועם ׳יאמר נא ישראל׳. בטעמו ונימוקו מרובע לארבע רבעיו עם אלפא ביתא ומסיים בפסוקים.

מקור: א־ יג ע״ב; ק־ ו ע״א.

אַבִּיעָהּ רְנָנָי / אָשִׁיר בְּהֶגְיוֹנִי / אֲזַמֵּר לָהּ / אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
בּוֹרְאִי
 יוֹצְרֵי / קוֹנֵי / בַּקֵּשׁ מִבּוֹר עֹנִי / בָּן הַנִּקְרָא בְּנִי / בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל

גְּעַר
 חַיַּת קָנֶה / גּוּרָהּ תּוֹךְ מִשְׁכְּנֵי / גְּאוֹן עֻזָּךָ וְּקְנֵה / גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
דּוֹדִי
 צַח וְהָדוּר / דְּבִיר פָּרוּץ גְּדֹר / דָּבָר אֶחָד לַדּוֹר / דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל

הָאֵר
 לָנוּ פָּנִים / הַשּׁוֹכֵן בִּמְעוֹניִם / הַשְׁמֵד גּוֹי עַז פָּנִים / הָעֶבֶד יִשְׂרָאֵל ?
וּלְבַד
 בִּגְדֵי נָקָם / וּשְׁבֹר בּוֹגְדִים רֵיקָם / וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם / וְגָבַר יִשְׂרָאֵל 

זָכוּר
 וְאַל תִּנְשֶׁה / זְכוּת נֶעְקַד כְּשֵׂה / זֶבַח עוֹלָה תִּרְצֶה / זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל
חַי
 שׁוֹכֵן עֲלִיָּה / חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיָה / חָנָה שָׂם דְּוַי יַ– / חַד שִׁבְטִי יִשְׂרָאֵל

טְבוּעִים
 בֵּין עֲרַב / טוֹבְךָ לָהֶם יִקְרַב / טֶרֶם יִכְלוּ, וְרַב / טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל
יָחִיד
 רָם וְעֶלְיוֹן / יְחוֹנֵן עַם אֶבְיוֹן / יִתֵּן אֵל מִצִּיּוֹן / יְשׁוּעוֹת יִשְׂרָאֵל

כַּבִּיר
 שַׂמְּחֵנוּ / כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ / כָּבוֹד לָךְ יִתְּנוּ / כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל
לָמָּה
 תִּישַׁן ? עוֹרָהּ / לִפְדּוֹת שֶׂה פְּזוּרָה / לִצְמִיתוּת מְכוּרָה / לַבּוֹזְזִים יִשְׂרָאֵל

מַתִּי
 צֹר עֻזֶּנּוּ / מָשׁוּל יִמְשֹׁל בָּנוּ / מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ / מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל ? 
נְעִימוֹת
 בִּימִינְךָ / נֶצַח שִׂים לְבִנְךָ / נִין דָּוִד עֲבָדְךָ / נִלְחַם בְּיִשְׂרָאֵל

סְמֹךְ
 נַהֲלְאָה/  סִבְלוֹת עֹל מַשְׁאָהּ / סוּר גֹּאֲלָה\ וְאָ – סַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל
עִם
 גּוֹי עַז בֶּן עַוְלָה / עֶלְיוֹן עָשָׂה כָּלָה / עִמּוֹ, כִּי נְבָלָה / עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל

פֹּעֵל
 יֶשַׁע עוֹשֶׂה / פְּרֹס שָׁלוֹם כַּסֵּה / פָּדָה מְעַמִּים שֶׂה / פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל
צוֹר
 לְבָבִי שָׂמַח / צַר הצֹּרֵר יִמַּח / צֶמַח דּוִד הַצְמַח / צְבָא יִשְׂרָאֵל

קָדוֹשׁ
 גְּדוֹל דֵּעָה / קוֹמֵם מַחְלָה נֹעָה / קְשֹׁב, שְׁמַע צַעֲ – / קַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
רְדֹף
 בְּאַף תִּסְפֶּה / רָמֵי קוֹמָה תִּכְפֶּה / רְאֵה בִּפְרֹעַ פְּ – / רָעוֹת יִשְׂרָאֵל

שָׁבַר
 מַטֶּה רֶשַׁע / שַׂגֵּב שָׁבֵי פֶּשַׂע / שְׁלַח צַדִּיק נוֹשָׁע / שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל
תְּחִנָּתִי
 הַקְשֵׁב / תְּמוּרַת שׁוֹר כֶּשֶׂב / תִּשְׁעָה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב / תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל

 

  1. 1. אביעה רנני: על־פי הרשות לחזרת הש״ץ לתפילות הימים הנוראים ׳אביעה רננות בעד מפעליו׳. אזמר… ישראל: על-פי שופ׳ ה, ג. 2. יוצרי: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ מט, ה. בור עוני: כינוי לגלות. בני… ישראל: על-פי שמי ד, כב. 3. גער… קנה: על-פי תה׳ סח, לא. גאון עוזך: על־פי וי׳ כו, יט; יח׳ כד, כא. כאן כינוי לבית-המקדש. גם גני ישראל: על-פי במי יא, ד. 4. דודי צח: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, י. דביר פרוץ גדור: על דרך משל הכרם ביש׳ ה, ו, הקם את בית המקדש החרב. דבר… לדור: על־פי סנהדרין ח ע״א ׳דבר אחד לדור, ואין שני דברים לדור׳. דבר = מנהיג. דוד: כינוי למשיח הוא יהיה הדבר והמנהיג על ישראל. 5. האר… פנים: על־פי תה׳ פ, כ. השוכן במעונים: כינוי לקב״ה על-פי דב׳ לג, כז ועוד. גוי עז פכים: על-פי דב׳ כח, ו. העבד ישראל: על-פי יר׳ ב, יד. 6. ולבש… נקם: על-פי יש׳ טו, יז. בוגדים ריקם: על-פי תה׳ כה, ג. ואכלו… חוקם: על-פי בר׳ מז, כב. וגבר ישראל: על-פי שמי יז, יא. 7. לא תנשה: לא תשכח, על-פי יש׳ מד, כא. נעקד: הוא יצחק. זבח… תרצה: על-פי תה׳ נא, יח. זמירות ישראל: על-פי שמ״ב כג, א, תרצה את תפילותינו וזמירותינו כעולה וכזבח. 8. חזה… קריה: היא ירושלים על-פי יש׳ לג, כ. חנה… דוד: על-פי יש׳ כט, א. יחד… ישראל: על-פי דב׳ לג, ה. 9. טבועים: שקועים בגלות. טובך… יכלו: ירבה להם טובך קודם שיכלו בגלות. ורב… ישראל: על-פי יש׳ סג, ז. 10. יחיד רם ועליון: כינויים לקב״ה. יחונן… אביון: על-פי מש׳ יד, לא. יתן… ישראל: על־פי תה׳ נג, ז. 11. כביר: כינוי לקב״ה, על־פי איוב לו, ה. שמחתנו כימות עניתנו: על-פי תה׳ צ, טו. כל זרע ישראל: על-פי תה׳ כב, כד ועוד. 12. למה… עורה: על־פי תה׳ מד, כד. לפדות… פזורה: על-פי יר׳ נ, יז. לצמיתות: על-פי וי׳ כה, ל. לבוזזים ישראל: על־פי יש׳ מב, כד. 13. צור עוזנו: על-פי תה׳ סב, ח. משול… בנו: על-פי בר׳ לז, ח. מלך… ישראל: על-פי שמ״ב יט, כג. 14. נעימות בימינך נצח: על-פי תה׳ טז, יא. נין: מלך המשיח מבני דוד. 15. נהלאה: הרחוקה, על-פי מי׳ ד, ז. טור: קרב, על-פי רות ד, א. ואטף נדחי ישראל: ויאסוף, על-פי יש׳ יא, יב. 16. גוי עז: על-פי יש׳ כה, ג. בן עולה: על-פי תה׳ פט, כג. עליון: כינוי לקב״ה. עשה כלה: על-פי בר׳ יח, כא. כי נבלה בישראל: על-פי בר׳ לד, ז, וציין בזה את פגיעת האויב בישראל. 17. פועל ישע: על-פי תה׳ עד, יב. שה פזורה ישראל: על-פי יח׳ נ, יז. 18. צור לבבי: על־פי תה׳ עג, כו. צר הצורר: על-פי במי י, ט. צמח דוד הצמח: על-פי יר׳ כג, ה, והוא מלך המשיח. צבא בישראל: על־פי במ׳ א, ג. גדול דעה: על-פי ברכת המאורות, והוא כינוי לקב״ה. מחלה נועה: שמות בנות צלפחד, על-פי במי כז, א, כאן: עם ישראל החולה ונע בגלות. צעקת בני ישראל: על-פי שט׳ ג, ט. 20. רדוף באף: על-פי איכה ג, סו. רמי קומה: על-פי יש׳ י, לג. בפרוע פרעות בישראל: שו׳ ה, ב. 21. מטה רשע: על-פי יש׳ יד, ה ועוד. שבי פשע: על-פי יש׳ נט, כ. שלח צדיק נושע: למלך המשיח על־פי זכ׳ ט, ט. שלום… ישראל: על-פי תה׳ קכח, ו. 22. תמורת שור כשב: על דרך ׳ונשלמה פרים שפתינו׳, הו׳ יד, ג. שור וכשב: וי׳ ז, כג ועוד. תשעה: תפן והקבל. קדוש… ישראל: על-פי תה׳ כב, ד.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר