ארכיון יומי: 20 בפברואר 2020


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

מנהגי השכמת הבוקר

א.נהגו אחרי מודה אני וכו׳ לומר מיד: יהי רצון שיהא לבי נכון ומסור ביד, ולא

אכעוס ולא אכעיסך:

 

ב. נהגו להקל בנטילת ידים של שחרית, ללכת רחוק מהמטה וליטול ידים, והמדקדקים מחמירים להניח כלי סמוך למטה:

כן כתב בספר נהגו העם, להרה״ג רבי דוד עובדיה שליט״א (השכמת הבוקר), וכשיטת הרשב״א, וראה בזכור לאברהם (ח״א מער׳ נטילת ידים), ובספר שערי תפלה (כ״ח):

 

ג. נהגו להחמיר אחרי עשיית צרכים גדולים לרחוץ במים:

כן כתב בספר נוהג בחכמה למהר״י בן נאים ז״ל, (עמוד קצ״ב), וראה בזה בבן איש חי(פ׳ ויצא סי״א):

 

ד. נהגו להקל בשתית קפה ותה עם סוכר לפני התפלה:

כן כתב בספר קיצור שו״ע לרבי רפאל ברוך טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ח), ובספר מים חיים (פ״ד) למהר״י משאש ז״ל:

 

ה. נהגו כשפוגשים איש את רעהו לפני התפלה, לומר ״צפרא טבא״ או"צפרא דמרי טב״:

כן כתב בקיצור שו״ע למהר״ב טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ז), וראה בזה בשו״ע (סימן פ״ט ס״ב) ובכה״ח שם, וראה בספר הליכות שבא «סימן ח׳) שהקיל אף בשלום עיי״ש, וראה באוצר המכתבים אלף ס״ח):

 

ו. נהגו להחמיר שלא לנסוע ולא לעשות שום עסק לפני התפלה;

כן כתב בקיצור שו״ע הנ״ל, והכל מטעם שאסור להקדים שום דבר למקום, ויש אופנים שמותר ראה שם בהמשך:

 

ז. נהגו לפני אלקי נשמה להוסיף: תהלת ה׳ ידבר פי, ויברך בל בשר שם קדשו לעולם ועד: ואנחנו נברך יה, מעתה ועד עולם הללויה:

כן מנהג קדום, והביאו בסידור תפלת החודש ובבית עובד:

 

ח. נהגו לפני ברכת כהנים שבברכת השחר, להוסיף: טוב אתה ומטיב למדני חקיך:

כן הביא בסידור תפילת החודש ובבית עובד, וכן הביא בנהגו העם (שחרית ס״ו):

 

מנהגי ציצית

א.נהגו להקפיד לומר ״לשם יחוד״, לפני כל מצוה ותפלה, וי״א רק ויהי נועם וכו':

כ״כ החיד״א במחזיק ברכה (.סימן קל״א) מובא במנהגי החיד״א, וכן כתב במורה באצבע (אות א׳), וראה בספר שארית יוסף להרה״ג ר׳ יצחק יוסף שליט״א (.עמוד ש״ט), ובספר מים חיים !סימן ס״ז) כתב שטוב לומר רק ויהי נועם ולא לשם יחוד, משום שרובא דעלמא אומרים בלי להבין עיי״ש:

 

ב.נהגו כשמזכירים בלשם יחוד, או כפתיחת אליהו ז״ל, את שם הוי״ה ב״ה, אומרים

שם יקי׳ בוקי׳:

כן המנהג פשוט, וראה במקורות הנ״ל:

 

ג.נהגו ללבוש טלית קטן מתחת לבגדים, ואף הציציות נמצאים פנימה, ורבים שהקילו

בלבישת טלית קטן:

כן כתב בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל (ח״ב סימן ס״ז), וכן כתב במקוה המים להגר״מ מלכה ז״ל(ח״ג סימן א׳), וכן כתב בספר נהגו העם להגר״ד עובדיה (מנהגי ציצית), וכן כתב הגרח״ד הלוי שליט״א בספר עשה לך רב «.ח״ב עמוד צ״ג, וח״ז עמוד שכ״ה):

 

ד.נהגו בכריכת הפתילים, בין בטלית גדול, ובין בטלית קטן, בסדר זה: עשר, חמש,

שש, חמש, כ״ו כריכות, כמנין שם הוי״ה ב״ה, ויש נהגו בסדר זה: שבע,

שמונה, אחד עשרה, שלש עשרה, ט״ל כריכות כמנין ה׳ אח״ד, ויש נהגו שבטלית קטן כרכו כ״ו, ובטלית גדול ל״ט:

כל המנהגים נכונים, ראה במנהגי החיד״א (.עמוד ט׳), ובאוצרות הפוסקים (ציצית), ובהסכמת הגר״ש משאש שליט״ א למשנה ברורה איש מצליח, ובספר נהגו העם וטלית ותפילין ס״א):

 

ה.נהגו להקל ואין בודקים את הציציות בכל יום, והמדקדקים נהגו לבדקם תמיד:

כן כתב בשו״ת מים חיים (.סימן י״ח), ובספר נהגו העם (ציצית), כי הבדיקה היא לחומרא עיי״ש:

 

ו.נהגו בשעת בדיקת הציציות לומר פסוקים אלו: ברכי נפשי את יהוה, יהוה אלהי גדלה

מאד. הוד והדר לבשת: עטה אור כשלמה. נוטה שמים כיריעה:

כן מובא בנחלת אבות(ציצית), וכן מובא הכה״ח וסימן ח׳ סק״ו) ובספר לקט הקציר (עמוד כ״ג) ומקורו מספר משנת חסידים ן דף נ״ג) וכן מבוא בסידורים ישנים, וראה עוד מקורות בספר שערי תפלה ו עמוד נ׳):

 

 

ז.נהגו בעיטוף הציצית בסדר זה: מעטפים את הראש, כשהכנפות כולן יורדות על הכתפיים לצד הפנים, שתים מימין ושתים משמאל, את השתים של ימין משליך לאחוריו לצד שמאל, וכן עושים לאלה שבצד ימין, ואז נמצאו כל הכנפות בצד שמאל מאחור, ואח״כ מורידים על הגוף:

כן המנהג פשוט, וכן כתב החיד״א במחזיק ביכה ¡סימן ח׳ סד״ק) ומי;: רו מרבי סעדיה גאון, יכן דעה האריז״ל, וכן כתב הרדב״ז(בסימן תקע״א) וראה בזה במקור חיים (פרק כ״ח ס״ה), ובלקט הקציר וסימן ד׳ סכ״ז) ובמנהגי החיד״א 1ח״א עמוד ח׳), ובשערי תפלה ועמוד נ׳):

 

ח.נהגו בשעת העיטוף לומר את הפסוקים הללו: מה יקר חסדך אלהים, ובני אדם. בצל

כנפיך יחסיון: ירוין מדשן ביתך. ונחל עדניך תשקם: כי עמך מקור חיים. באורך נראה אור: משך חסדך לידעיך. וצדקתך לישרי לב:

כן המנהג ומקורו ממשנת חסידים הנ״ל, והביאו בספר נהגו העם ושם) וכן מנהג ירושלים וכמובא בספר נתטבי עם, וכן מובא בסידורים ישנים, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד נ׳):

 

ט.נהגו תלמידי חכמים לכסות ראשם בטלית, במשך כל התפלה ושאר העם לא כיסו

ראשם בתפלה:

ע. כן מובא בספר נהגו העם והל׳ ציצית), ובספר נוהג בחכמה, ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו ז״ל !עמוד י״ז), וראה באוצרות הפוסקים והל׳ ציצית), וראה בכה״ח (סימן ח׳ סק״ט וסקי״ב), וביחוה דעת למרן הגרע״י 1ח״ה סימן א־) עיי״ש:

 

י. נהגו לכבס טליתות בכביסה נפרדת ולא עם שאר בגדים, ואין נותנים לאשה גויה לכבסם:

כן הביא בנוהג בחכמה ועמוד ע״ס ומקורו מהמהריק״ש בתשובה וסימן כ״א), וכ״ז משום כבוד המצוה

 

יא. יש נהגו שאין לובשים טלית בבית האבל, לא האבל ולא הציבור:

כן הביא בספר שושנים לדוד וסימן מ״ב) לרבי דוד צאבח, והביאו בספר אוצרות הפוסקים וציצית), וראה שם במקורות שהביא מנהג שנהגו בו חלק מקהל טיטואן וטנז׳יר שאין קטן לובש טלית עד שינשא, וכמנהג אשכנז בזה:

 

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 37

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

בשנת תשי"ב -1952 פנה לרבי שאול חוקר מהאוניברסיטה העברית וביקש עזרה לספרו העוסק בדברי הימים של יהודי מארוק, ידיעות קדמונים מכ"י וכו' על כללי היהודים, ובפרט על משפחת אבן דנאן ועל הרה"ג ר' שאול סירירו ז"ל. רבי שאול הפנה את הבקשה לרבי יוסף בן נאים מחכמי פאס שהוא מומחה גדול לתולדות חכמי מרוקו וביקש ממנו "יואיל כבודו לפשוט יד ימינו לעזרה בהמצאת המבוקש ]…[ יודע אנכי שאצל כת"ר ימצאון סגולות במטמונים ואל תמנע טוב".

מכתב רבי שאול ותשובת רבי יוסף בן נאים השתמרו בחיבורו של רבי יוסף "הגות לבי", בכתב היד הנמצא ברשותי לפי שעה. לא מוזכר שמו של החוקר, ודומה שזה היה מאיר בניהו, שהוא זה שעסק תקופה ארוכה בההדרת ספר "דברי הימים של פאס", תל אביב תשנ"ג, וראו שם בעמ' 8 .דומה כי עוד בשנות החמישים הודיע על כך באחת החוברות על פעילותו המחקרית של מכון בן צבי ותוכניותיו. ר' יוסף בן נאים תלמיד חכם ואיש אשכולות, אוהב ספר ובעל ספרייה של כ- 10.000 כותרים בכל מדעי היהדות, ובה גם כתבי יד רבים. זכיתי לההדיר 14 ספרים מחיבוריו מכתבי יד, ועוד לו בכתובים ספרים רבים. ראו עליו במבוא שכתבתי לחיבורו: נוהג בחכמה, מהדורת משה עמאר, תל אביב תשמ"ז.

רבי שאול הדפיס בשנת תשי"ט חלק מתשובותיו ובירוריו ההלכתיים בספר הנושא את השם "הגם שאול", ובאותו הכרך אסופת דינים מתוך ספרות השו"ת  ערוכה לפי סדר אלפא ביתא בשם "שנה שאול".

בשנת תשכ"ה -1965 חוקקה ממשלת מרוקו חוק איחוד בתי המשפט, כלומר כל בתי הדין בכל ערי המדינה ירוכזו בתוך מתחם בית משפט מרכזי אחד שיהיה מחולק לאגפים, ובית הדין הרבני יהיה אחד מהאגפים. כמו כן הרכב ביה"ד הרבני שּונה משלושה דיינים לדיין אחד שניתן לו מעמד של שופט שלום עם סמכויות שהיו לביה"ד של שלושה. בוטל בית הדין הגדול הארצי לערעורים, ובמקומו הוקם בכל מחוז בי"ד אזורי לערעורים של שלושה דיינים. כן ניתנה סמכות לבית המשפט העליון של המדינה לדון בערעורים בענייני פרוצדורה על פסקי בתי הדין הרבני האזורי. למרות השינויים הנזכרים שמרו השלטונות המרוקאים על כבודו של רבי שאול, ומתוך הוקרה השאירו אותו בתפקידו כרב הראשי וגם כשהגיע לגבורות לא דרשו ממנו לפרוש.

יחסו לארץ ישראל ולעלייה לרבי שאול הייתה אהבה עזה לארץ ישראל, ואף על פי כן לא עלה לישראל כדי שלא להשאיר קהילה גדולה של יהודים ללא הנהגה. וגם בשעה שהגיעו ידיעות ממה שנעשה בנערים ובנערות שעלו לארץ בעליית הנוער, שהוכנסו לקיבוצים חילוניים ושמה הועברו על דתם, הוא התנגד בכל תוקף לאותם הרבנים שפנו אליו בהצעה לגשת למלך ולבקש לאסור את העלייה לארץ. תחת זאת הוא הטיף להם ואמר שאם באמת ובתמים אכפת לכם מהנוער, שיואילו לעלות לארץ לטפל בהם, והוא יעזור להם בגיוס כספים.

הסיפור במילואו עם שמות הרבנים המציעים, שמעתי מרבי אהרן מונסונייגו ז"ל, פעיל נמרץ בענייני החינוך היהודי ומראשי מוסדות "אוצר התורה" במרוקו, שהיה נוכח במקום. ויש הד לדברים באסיפות הרבנים, לדוגמה באסיפה הרביעית, בדו"ח שמוסר רבי שאול לחברי האסיפה, הוא אומר בעניין זה: "]…[ אנו מגישים בכל הזדמנות בעניני עלית הנוער. אין אנו בולמים את פינו, אנו קוראים תגר ככל שאפשר על סדרי העליה הנהוגים היום. אין אנו מתיראים לאיים להביא את הציבור המרוקני לידי מרד אם לא ישתנו סדרי ההקלטה וההדרכה בהתאם לשאיפות אנשי עדתנו ומגמתם". המשפט העברי בקהילות במרוקו, ירושלים תש"ם, עמ' 295[ להלן: המשפט העברי במרוקו], וראו שם, עמ' 379 ,באסיפה החמישית, דברי רבי ברוך טולידאנו.

רבי שאול היה נקי כפיים ובר לבב, ונמנה על החסידים אשר ביטחונם חזק בבוראם, ואינם דואגים צרת מחר. הוא לא צבר הון, ואף פיזר חלק ניכר ממשכורתו לצדקה. בעקבות מלחמת ששת הימים והניסים הגלויים שהיו בה עלו לארץ רבים מיהודי העולם, כולל יהודי מרוקו; וגם רבי שאול החליט שהגיעה העת לעלות לישראל. הוא התפטר מתפקידו ברבנות לאחר שקיבל רשות מהמלך ונפרד ממנו לשלום, וכלל לא חשב על קשיים כספיים הדרושים לכלכל את ימי שיבתו. רבי שאול עלה לארץ, התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה. הוא נפטר בכ"ג בניסן התשל"ב -1972.7.4 -בהיותו כבן תשעים שנה.

לאחר פטירתו פרסמו בני משפחתו מעיזבונו הרוחני ספר "הגם שאול" ח"ב )ירושלים תשל"ז), ובו מספר תשובות, חלק מנאומיו במועצת הרבנים, קצת מדרשותיו ועם פרק היסטורי שכתב על תקופת מרד בוחמארה עד פריסת החסות הצרפתית על מרוקו -1900–1913 . אם כי ברור שרוב פסקיו נותרו בכתובים בתוך פנקסי בתי הדין, במיוחד בתפקידו כנשיא בית הדין הגדול לערעורים שבו כיהן כמחצית יובל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Pour propager et veiller à l’application des idéaux de la Révolution Nationale, des dizaines de milliers de militants furent enrôlés, parmi les anciens combattants, dans le corps de la Légion des Combattants français, dont les Juifs étaient d’emblée exclus, dans la pratique, en France, en Algérie et Tunisie. Le problème ne se posait pas au Maroc, faute de combattants — anciens ou nouveaux .

Les Allemands avaient compris tout le bénéfice qu’ils pouvaient tirer de cette situation qui leur évitait de monter au premier rang. Les instructions données aux responsables de l’occupation militaire recommandaient en métropole

« de laisser aux français le soin de régler la suite, afin d’éviter dans ce domaine la réaction du peuple français contre tout ce qui vient des Allemands, aussi convient-il de s’en tenir à des suggestions ». Ils n’eurent même pas besoin de faire de telles suggestions pour que Vichy se lance, sans tarder et sans attendre de diktat, dans la législation antijuive en France. Et encore moins, pour ensuite l’étendre arbitrairement à l’ensemble de l’Afrique du Nord — comme si celle-ci était le prolongement territorial direct de la métropole, alors que l’accord d’armistice garantissait son autonomie – en faisant d’elle ainsi, le seul territoire non occupé par les Allemands qui appliquât leur législation antijuive.

Les seuls Allemands en effet que les Juifs virent, occasionnellement, au Maroc, pendant toute la guerre, furent les membres de la Commission d’armistice allemande installés à Casablanca, chargés de veiller au respect par les autorités françaises locales des clauses de désarmement et de limitation des effectifs militaires. D’ailleurs, pour leurs propres raisons, ces mêmes autorités locales déployèrent tout leur zèle bureaucratique, afin de réduire au minimum leur visibilité. Ceci, pour des questions à la fois de prestige et de sécurité. La vue, dans les rues du Maroc, d’uniformes allemands ne pouvait que rappeler aux Marocains la preuve flagrante de la défaite française. Le protecteur, devenu lui-même protégé, ne suscitait plus à ce titre la même crainte et ne méritait plus le même respect. La Résidence interdit en conséquence tout contact entre la population musulmane et les membres de la commission d’armistice et prit des mesures dissuasives contre les visites aux consulats. Cela ne devait pas empêcher le consul Théodore Auer de critiquer dans ses rapports, dès son arrivée, le laxisme des autorités à l’égard des Juifs, notamment les réfugiés étrangers fortunés qu’il côtoyait dans les grands hôtels de Casablanca.

Pour faire appliquer sa nouvelle politique, le nouveau régime n’eut pas besoin de placer ses hommes, ils étaient déjà en poste — à l’exception du renvoi de quelques gaullistes et francs-maçons notoires — l’administration coloniale, à tous les niveaux, était immédiatement acquise à sa cause. Malgré son " péché " originel — sa nomination par le Front Populaire — et sa récente incartade – l’opposition à l’armistice — Noguès fut maintenu à la Résidence à Rabat, mais perdit son titre de commandant en chef du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, en faveur de l’homme de confiance du maréchal, le Général Weygand, nommé en octobre 1940 Délégué Général du Gouvernement en Afrique.

Par son aspiration à un ordre nouveau autoritaire, respectant les hiérarchies naturelles : " Travail, Famille, Patrie " — l’allusion originelle à Dieu écartée, en raison de l’opposition des laïcs — tournant le dos à la démocratie parlementaire jugée décadente, à la " fausse " idée d’égalité naturelle entre les hommes, la Révolution Nationale correspondait aux aspirations profondes de la société coloniale, basée sur les mêmes principes de hiérarchie, de corporatisme et d’autorité. D’autant plus qu’elle comprenait une forte dose de cet antisémitisme si prédominant dans la psychologie pied-noir en Algérie et par contamination, avec moins de virulence, il est vrai, en Tunisie et au Maroc.

Maintien de l’ordre

Au Maroc, en cette seconde moitié de 1940, le premier souci des autorités était, malgré le calme apparent de la rue et des campagnes, le maintien de l’ordre. Alors que la pacification totale du pays n’avait été achevée que peu avant la guerre, les autorités redoutaient un renouveau de la rébellion armée, ou au moins, le retour agressif des revendications nationalistes, étouffées en 1937. En effet, les rapports des Services de Renseignements notaient un changement notable du comportement des indigènes musulmans " désorientés " qui « tiennent des propos désobligeants à l’égard de la ־France, dans les lieux publics et dans les transports, et n ’observent plus vis-à-vis des Européens la même attitude déférente, lueur obséquiosité vis-à-vis de l’Administration a disparu. Le nombre d’informateurs fidèles a aussi baissé ». De plus, la propagande allemande, après une courte pause, suite à l’armistice, avait repris avec la même virulence, en arabe et en berbère, essentiellement par la voie des ondes, à partir, cette fois, en plus de Radio-Berlin, de Radio-Mondial (Paris), prenant comme cibles privilégiées les Anglais et les Juifs : « les ennemis communs de l’Allemagne et du monde arabo-musulman ». Radio-Madrid, relayée par Radio-Tétouan, n’était pas en reste, exploitant aussi l’antisémitisme, dans sa campagne de dénigrement de la France :

« La propagande espagnole présenta les épreuves que la France traversait comme une " expiation " de ses fautes séculaires en Algérie et au Maroc. Elle fit de la " discrimination établie en faveur des Hébreux, dont pas un seul n’a jamais pris une bêche pour défricher un terrain ou planter une laitue ", l’un des principaux thèmes. Au fait de la place que les événements de 1930 et 1937 tenaient dans la mémoire des Marocains musulmans, elle associa l’évocation du décret Crémieux, à " l’usure " et au ״ favoritisme ", en vertu duquel, dit-elle, " le Maure devient l’esclave du Juif", à " l’inique dahir berbère " et à la spoliation des eaux des indigènes de la campagne de Meknès. »

Du moins, et c’est une consolation, la sécurité des personnes était-elle strictement préservée, malgré rinstitutionnalisation de l’antisémitisme. On pouvait en effet redouter qu’encouragés par l’antisémitisme officiel, les si nombreux militants de La Légion Française des Combattants, ne se livrent à des pogromes et ne provoquent des incidents de rue, en attisant la haine des Musulmans, soudain traités en " frères ", auxquels ils faisaient miroiter que l’heure était propice pour " régler leur compte aux juifs ", Sans trouver d’écho sur le terrain.

Les Chefs des Régions et les administrateurs locaux furent toutefois invités à tenir compte de cette éventualité et à établir en conséquence des plans de défense. Dans cette perspective, il fallait à tout prix prévenir des heurts, comme ceux des années trente, entre Juifs et Musulmans, de crainte qu’ils ne dégénèrent en manifestations exploitables par les agitateurs nationalistes. De même, il fallait couper l’herbe sous les pieds des antisémites français, pressés de se débarrasser de la concurrence économique des Juifs en appelant au boycott. Il s’agissait de leur faire comprendre que l’heure n’était plus aux initiatives intempestives de l'antisémitisme " passionnel ", maintenant que l’État allait lui-même le prendre en charge. Les récidivistes récalcitrants et trop remuants furent même parfois expulsés vers la France.

Par précaution, des mesures d’internement ou d’assignation à résidence, en dehors de Casablanca, furent prises contre les plus bruyants : les Juifs marocains, naturalisés anglais, susceptibles de créer une agitation dans la communauté juive. Avec le risque que cela ne rejaillisse par ricochet sur la population musulmane, comme s’en inquiétait le chef de la Région de Casablanca ? «Le problèmejuif est un des problèmes politiques qui se posent dans la Region, en raison de l’importance numérique et économique des Israélites et de l’influence qu’ils exercent sur les Musulmans. »

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 91

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

חכמי מרוקו, שהקבלה הייתה מרכזית בעשייתם התורנית, התייחסו לנושאי גלות וגאולה באופן ממשי וארצי כנגזרת של מצבם בגלות, ובתפיסתם שולבו השפעות קבליות לוריאניות. אם רוצים להבין את גיבושה של תפיסת הגלות והגאולה בקבלת מרוקו, אי אפשר לנתק את תפיסת הגלות מהערגה לארץ ישראל ומחוויית הזרות, הניכור והרדיפות שהיו מנת חלקם במרוקו לאורך השנים, שלא כתפיסה הקבלית של רבי משה קורדוברו ובעיקר של האר"י, שראו את הגלות ואת הגאולה כמשקפים בעיקר את המצב בעולמות העליונים, את הגלות כפגם בספירות העליונות ואת עם ישראל ככלי לתיקון הפגם, וכי הגאולה הממשית של עם ישראל היא רק נגזרת לתיקון הקוסמי.

בשנת 1790 – 1792 שלט במרוקו מולאי יזיד, והוא נודע לשמצה בקרב היהודים. שנתיים אלו הביאו לאחת התקופות הקשות בתולדותיה של יהדות מרוקו. השליט יזיד עצמו הסית לפגיעה ביהודים וגרם לגל פרעות אדיר ששטף את מרוקו כולה. שנתיים אלה היו שנים של פרעות, הרס וחורבן קהילות שלמות.

בהקדמה לחיבור "יד משה", שכתב רבי משה אדרעי, מסופר על החורבן שהותירו הפורעים בימי יזיד בעיר אסווירה, השוכנת על קו החוף של מרוקו: "בקום עליהם חיל גויים מלך רע מר וקשה אשר הרג ושרף כמה וטפם וחילם היה לבז".  חיבור אחר, של רבי עמור אבוטבול, "מנחת העומר" , מביא את עדותו של רבי יעקב עטיה על עלילות הגבורה של יהודי דאדס שבאטלס, שתקפו חזרה את תוקפיהם, לעומת מורך ליבם של יהודי הערים הגדולות, שהגיבו בפסיביות לנוכח המתקפות והפרעות. ההגנה העצמית של היהודים בחבל דאדס מבטאת בעיני יהודי מרוקו את ההתרפקות על העבר המדיני המפואר של האומה ואת הבעת הערצה לגבורה הפיזית.

על בסיס אירועים אלה אפשר להבין את הכמיהה לארץ ישראל, את השאיפות המדיניות לחזון משיחי ואת השאיפה לנקום בגויים, העוברות כחוט השני בדיוניהם של כמה מחברים על הגאולה. חיבור אחר של רבי שלמה אבוטבול, על הוצאתו להורג של רבי אהרון אפריאט בשנת 1803 , מתאר את הכאב, את ההשפלה ואת השאיפה לנקם שמבעבעת ביהודים לנוכח מעשה דיכוי זה. הרבנים גם מצאו הצדקה הלכתית לנקום ":ההוצאות להורג מעניקים ליהודי היתר דתי לשאיפת נקם"  בגלל דיכוי השלטון התגברה תופעת ההלשנה של יהודים על אחיהם, וזרעה פחד, חשדנות, שנאה ופירוד בין היהודים. גורמים מתוך הקהילה הלשינו לשלטון על יהודים אמידים כדי שישלמו מיסים.

בכתבי רבני מרוקו יש תיאורים רבים של המכות שהיו נחלת היהודים, חלק מההשפלה שהשפילו אותם המוסלמים במרוקו, נוסף על תופעות אחרות כמו העסקה ללא שכר, גזלת רכוש ועושק פיזי. בקרב ההוגים ניכרת גם גישה של צידוק דין ייסורי הגלות, בכך שהעוונות הם שהביאו לגלות.

רבי רפאל ברדוגו מתאר ב"מי מנוחות" מציאות של טרור ופחד: "בבוקר אומרים מי ייתן ערב ובערב מי ייתן בוקר" )דברים כח, סז(, בבוקר מופקרים למעשי שוד וביזה של הפורעים ובלילה היו נתונים לאווירה של פחד וסיוטים".  רבי שמואל די אבילה, שחי במכנס וברבאט במאה השמונה עשרה, ביקש שיטילו בעם ישראל מום כי רק כך יהיה אפשר להשתחרר מעול הגלות. כך לא ימתין עד לתום הזמן לתום הגלות, כי החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה.

לתפיסתם של רבים מחכמי מרוקו, הגלות היא טרגדיה לאומית ועוול אלוהי שאין לו הסבר שמניח את הדעת, מימוש הקללות האמורות בתורה. אין כאן קבלה של המצב כחסד אלוהי ואין אידיאליזציה של הגלות; הגלות נתפסת כמציאות מעוותת המטביעה רישום עמוק בנפשו של היהודי ומשפיעה על התנהגותו. רבי וידאל הצרפתי, פילוסוף בעל ידע בקבלה, מראשי רבני פאס במאה השבע עשרה, כתב כי לחץ הגלות מטביע את חותמו על המבנה הפסיכו-פיזי של היהודי, והוא רואה בייסורי הגלות שתי תכונות מנוגדות: השאיפה לנקם, שבאה מצד הרגש, וההבלגה, שבאה מצד השכל, ושניהם מגבירים את תחושת המועקה בלב.

גם רבי סעדיה שוראקי, פילוסוף בן המאה השבע עשרה מתלמסאן שבאלג'יריה, לא קיבל את התפיסה הרואה בגלות חסד אלוהי, וסבר כי אם ההנהגה של ישראל הייתה מתנהלת לפי המזל, היינו טוענים שמה שקורה לעם ישראל הוא מקרי ותלוי מזל, אבל אם הכול בהשגחה, העוול גדול הרבה יותר. רבי שמואל בן זקן, בן המאה השמונה עשרה, שכתב את הפירוש הקבלי על התורה "פרי עץ הגן", סבר כי הגלות מביאה לירידה רוחנית בתחום התלמוד ובתחום המעשה, שכן הרצון והיכולת למלא את החובה הדתית בשלמות נפגמו בגלל ייסורי הגלות: "שאין אנו יכולין לעשות כל המוטל עלינו מחמת המציק".  האבל הלאומי הממושך על חורבן הבית והצער הנצחי שאנו חשים אינו בגלל אובדן הכבוד הלאומי או אובדן העצמאות המדינית אלא בגלל הירידה הרוחנית.

פיזורו של עם ישראל בין העמים ומצבם הקשה של היהודים זה דורות היו סימן לנחיתותם בעיני המוסלמים. בעיני רבי שמואל בן זקן, קשה לענות לטענת המוסלמים שאלוהים הפקיר את עמו הנבחר, כי המציאות הראתה תמונה של דיכוי ושעבוד של עם ישראל. בן זקן ניסה להשיב לטענות המוסלמים וכתב כי היהודי אינו נתון למזל אלא נמצא מעל המזל, כי בהשגחה האלוהית יש חוקיות באירועים, ולכן גם ההסבר לתהפוכות שקורות את עם ישראל בגלות קשור להשגחת האל. כל מה שקורה לעם ישראל בגלות נועד כדי למרק את האומה הישראלית מחטאיה לקראת הגאולה, ולדעתו אין בייסורים נקמה אלא ריפוי, והם דומים לייסורי לידה, שאחריהם מגיעה שמחה, והיא הגאולה. הסבר נוסף שהוא נותן לגלות הוא שיש בגלות ייעוד לעם ישראל: עם ישראל הוא עם נבחר, ויש לו ייעוד אוניברסלי להביא לגאולה עולמית. הגלות שאליה הוטל היא רק כלי למלא את תפקידו בגאולה של עם ישראל ושל העולם.

רבי חיים בן עטר, גם הוא מקובל בן המאה השמונה עשרה, כתב כי אורך הגלות המתמשכת פוגע באמונה ובתקווה, מגביר את הייאוש בלב ומביא לתחושת מועקה ורפיון. עקב הגלות יש ניצנים של משבר באמונה בגלל מעמדו הבזוי של עם ישראל: "בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו אשורנו ולא קרוב עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ".  להבדיל מגלויות קודמות, שבהן היו בני ישראל משועבדים לעם אחד בלבד, הגלות הזאת מתאפיינת בפיזור עם ישראל בין כל העמים, והפיזור מגביר את תחושת ההשפלה ואת אובדן כוחו של העם. רבי חיים בן עטר קבל על הלחץ החומרי וכתב בפירושו לפרשת בראשית שאם תוהו ובוהו רומזים לגלויות מצרים ובבל, הרי חושך רומזת לגלות האחרונה, שבה נטל המיסים כבד וגורם לניוון חזותם החיצונית של היהודים ולמצוקה חומרית ופיזית: "אלא חושך שירמוז ב' דברים הא' לשיעבוד העמים וכובד עול המיסים עד כי חשך משחור תוארם".

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר