ארכיון יומי: 18 בפברואר 2020


מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספר-הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

תקופה ד׳

הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

מצב החינוך

בתקופה זו השתנו פניו של החינוך במדד, מרובה. גם בני עליה התחילו מתמעטים כמו שיבואר להלן:

הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך מאד (כנראה גם פחות מבן שנתיים). לשם כך חולקו הילדים לפי גילם ורמתם, בבתי כנסת שונים.

הטיפול הראשוני היה בבית הכנסת ״אתאג׳י״, בו נאספו ובאו הפעוטים גם בטרם ידעו לדבר. המלמד שמר על הילדים והשגיח עליהם שלא יתקוטטו ביניהם.

כבן שלש שנים הובא הילד לבית הכנסת הגדול ״צלא לכבירא״ שהיה מחולק אז לשטחים נפרדים כמספר המלמדים, שם למד הילד, עד הגיעו לגיל הבר־מצוה. או הוא נעשה חפשי מהלימודים. רגילים היו אז הורים רבים להוציא את בניהם מהלימודים כדי ללמדם מקצוע או שהסיעו אותם אתם לכפרים לעבוד כרוכלים, או כעוזרים לסוחרים ולבעלי מלאכות.

נדיר היה למצוא הורים שרצו (או יותר נכון שיכלו) שבנם ימשיך בלימודיו אחר חינוכו למצוות, זולת אם היה בר־אבהן שאז מסרו אביו לידי רב או שהוא עצמו למדו משנה, גמרא ופוסקים כדי שימשיך בשלשלת היוחסין הרבנית.

הילד הפשוט לא היה יכול להמשיך בלימודיו מפני שכל המשרות הצבוריות (רבנות, דיינות, שחיטה וכו') נמסרו רק למשפחות מיוחדות ומיוחסות בקהלה, להן קראו ״בעלי השררה״; ולכן, ההורים שדאגו לעתיד בניהם שיהיה להם מקור פרנסה העדיפו ללמדם מלאכה.

בשלהי תקופה זו, בשנת התרנ״ב, נוסדה הישיבה ״וזאת ליהודה״ ביוזמתו ובמימונו של הנדיב רבי משה מורצייאנו ז״ל מעיר דובדו, למנוחת נפש אחיו רבי יהודה ז״ל. לישיבה זו נתקבלו כעשרה תלמידים שלמדו במשך כל היום גמרא ופוסקים, כמו רמב״ם וטורים ובית יוסף. מישיבה זו יצאו רבנים ודיינים מצויינים בהלכה שהרימו את נס התורה בק״ק צפרו והעמידו תלמידים הרבה, והודות להם ולתלמידיהם נשארה קהילתנו מקום תורה וחכמה גם בימינו.

שיטת החינוך

המיוחד בשיטת החינוך בתקופה זו היה בכך שה״חדרים״ לא היו נפרדים בהתאם לדרגת הלימודים בהם, אלא מלמד אחד, אותו מלמד, טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה עד עזבו את הלימודים ביום הבר־מצוה; המלמד טיפל בעת ובעונה אחת בהרבה ילדים ברמות לימודים שונות.

רק מלמד אחד היה מנת חלקו של הילד במשך כל שנות לימודיו. אמנם קרה שהאב העביר את בנו למלמד אחר אך היה זה משום שהוא הסתכסך אתו מסיבה כלשהי: שכר הלימוד או אי־שביעת־רצון מלימודו.

מספר התלמידים בכל כתה עלה בדרך כלל על מספר המקומות בחדר. זה לא מנע מהמורה מעולם מלקבל יום יום תלמידים חדשים לבקרים כדי להרבות על ידי כך את שכרו, ולא היה ״תקן״ לאכלוס הכתה שאותו היה אסור לעבור.

חבר המלמדים לא דאג לקבוע משטר וסדרים בחדריו: זמן קבוע להרשמת תלמידים וקבלתם, טיפול בדירוג הכתות, בחינות של ממש לשם העברת התלמידים מדרגה לדרגה, אוורור ותאורה בחדרים, ניקיון והיגיינה, מעקב אחרי התלמיד והתנהגותו: סדרים כאלה לא היו ולא נתקבלו עליהם.

הלימוד, בפרט בכתות הנמוכות, היה בצורה אינדיבידואלית. המלמד טיפל בכל ילד לבדו וקשה מאד לתאר איך היה המורה יכול להבחין ברמתו של כל ילד מכיון שלא נמצאו כמעט בכתה שני תלמידים בדרגה אחידה. מפני זה לא הצליח הילד ללמוד כל האלף־בית בשנה אחת כי תורו לשבת ליד המלמד הגיע רק פעמיים או שלש בשבוע ורק בני עשירים ומיוחסים עלה בגורלם להתקרב אליו פעם אחת בכל יום.

מצבו החומרי של המלמד

נקל לנו להבין את מצבו החומרי של המלמד בתקופה הזאת, אם נשוה את החדר — לחנות, את התלמידים — לסחורה, את המלמד — לסוחר, ואת ההורים — ללקוחות.

סוחר זה, לאו עתיר נכסי הוא. הולך לו לקנות סחורה כמדת כספו. מצאה זולה— קונה ממנה הרבה; יקרה— קונה ממנה מעט. יושב לו הסוחר בחנותו ומצפה ללקוחות. נתרבו — הרי הוא שמח; נתמעטו — הריהו עצוב, ופונה והולך לחפש לו עסקים אחרים.

המלמד שלנו כך הוא. שמח — כשהתלמידים מועטים והשכר הרבה והריהו מתמסר באמונה למלאכתו מלאכת הקודש. ואם נהפוך הוא הריהו עצוב ומוכרח לחפש לו התעסקות אחרת ממנה יוכל להרויח כדי מחיתו.

וכל כך למה? משום שעיקר פרנסתו של המלמד היתה צריכה לבוא אליו רק משכר הלימוד שקיבל מהתלמידים מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו; ואע״פ שכל השכר ניתן ישר למורה, הרי שכר זה לא היה נקוב מתהילתו לא מפי המלמד ולא מפי האחראים לחינוך אלא היה תלוי בנדיבות לבו, בחפצו ורצונו של האב; ומשום שרוב ההורים נתנוהו בתור צדקה בהסתמכם על העיקרון של ״מה אני בחנם וכו'״, לכן לא נחשב בעיניהם כחוב שצריכים לפרוע וממילא לא קבעו לו לא זמן ולא שיעור, ויש אשר לא דאגו להמציאו לבעליו במועד הנכון, ויש אשר כבשוהו אצלם שבועות וחדשים וכשבא המלמד על שכרו פשט לו האב את הרגל ושלחו בפחי נפש; ויש אשר נמצא אתו כסף וזהב והוא שם בכל זאת למלמד עלילות דברים לאמר: ״לא ראה בני סימן יפה בלימודו אצלך״ והוא מוציא את בנו ממקום חובה למקום פטור.

כתריס בפני הפורענות וכתגובה נסתרת כלפי המזל, שירך המורה את דרכו וחיפש לו דרכים אחרות, אם קצרות וארוכות ואם ארוכות וקצרות ובלבד שירויח על ידן הרבה, הן ברבוי התלמידים שעל ידם יתרבה שכרו, הן בכתיבת שטרות, הן בפדיון נפשות לחולים, הן ע״י השכבות למתים, בבחינת ״ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה״.

הצד השוה הוא, שהאב לא הוציא את מעותיו אלא לרצונו, ושהמלמד השתכר סוף־סוף; אך היצור הקטן, בנו של האב ותלמידו של המלמד, נפגע קשה מאביו ומרבו, שאביו לא חינכו כדבעי, ורבו לא לימדו כיאה.

תקוה מיוחדת היתה למלמד, בהגיע אחד התלמידים לגיל הבר־מצוה, בדרך כלל כבן תשע או עשר. ביום התחנכו למצות טלית ותפלין, אחר תפלת שחרית, יוליך המלמד את תלמידו לביתו (של המלמד) בלוית הוריו קרוביו ומיודעיו ושם יעשה סעודה קטנה מכיסו. ולעת ערב, יכין האב סעודה גדולה וכל הקרואים יתנו למלמד נדבה איש כמתנת ידו. נוסף לכך, כתום הסעודה, יעמוד המלמד ויחלק לכל אחד מהמסובים כוס יי״ש וכל השותה את הכוס ישלשל לתוכה מטבע ויחזירנה למלמד… הנותן בכוס עינו.

תוצאות החינוך

אם נבוא לסכם את כל האמור לעיל, נוכל לומר שהרבנים בתקופות הקודמות פעלו הרבה לטובת היהדות בכלל והחינוך בפרט, עד כדי כך, שלא יכלה הקהלה הקטנה אחר כך, בגלל מיעוט אנשיה, לתמוך כדבעי בתלמידי חכמים ובמלמדים. משום כך התמעטו בני עליה, בפרט אם נוסיף לכך הגורם השני שהוא דין השררה אשר שרר בעת ההיא, ונשתרש בקהלה, אושר וחוזק מדי פעם ע״י פרנסי הדור לטובת יחידי הסגולה ולרעת כלל הקהלה.

כתוצאה מזה, נמצאו כמה מההורים שאמרו: ״למה לנו ללמד את בנינו תורה ולעשות מהם תלמידי חכמים ומלמדים, על מנת שיצטרכו למתנת בשר ודם המעוטר. ומרובת החרפה ? הלא טוב לנו ללמדם מלאכה ואפילו אומנות בזויה ובלבד שתהיה פרנסתם מצויה, בבחינת ״יגיע כפיך כי תאכל״.

מני אז הצטמצם החינוך והוגבלו הלימודים בחדרים, כי בהגיע הילד לגיל י״ג שנה יחנכו אביו למצוות ויוציאו ללמוד מלאכה. החינוך נשאר איפוא, נחלתם של יחידים בלבד, כאשר יעידון יגידון דבריו של גאון הדור הרב רפאל משה אלבאז, באחד הדו״חות ששלח משנת תרל״ט (1879) למר איזידור, מזכיר חברת כי״ח (אליאנס) בפאריס באמצעותו של הרב מרדכי בן ג׳ו (שהיה אז נציג החברה בטנג׳יד) ואשר בו נאמר בין היתר: ״…יש כמו שלשים חכמים, שלשה מהם נמנים לדין בין איש ובין רעהו. עשרה מהם רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמד תינוקות ורובם עניים ומחייתם מהפרס המתחלק להם מדי שבת בשבתו בשכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר ומגיע לכל אחד דבר מועט שאינו מספיק אפילו לציקי קדירה והבינונים שבעיר מהנים אותם לפעמים בהיות להם איזה חופה או שבוע אבי הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם…״.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'– 212

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד-השפעת מגורשי ספרד על הקהילות

מתוך כ-180.000מגורשי ספרד בשנת [ 1492]1892 ניתן היה לצפות כי רבים יבואו אל מרוקו השכנה. מלבד קרבת הארץ היה השלטון נוח ביותר. המלך אלמריני עבד אלחק נודע ביחסו הנאות למעוטים שבמדינתו. אולם למעשה פנו רוב הגולים אל פורטוגל (כ־90 אלף נפש). זרם ניכר ניטלטל עד לארצות המזרח ואחרים פנו לאירופה, רק פלג מצומצם יחסית הגיע למרוקו. אחת הסיבות שמנעו נהירה חזקה יותר למרוקו היתה שייכותם של נמלי החוף לפורטוגל הנוצרית.

כ־20 שנה קודם לכן עלה צבא אלפונסו, מלך פורטוגל, על טנג׳יר מארזילה וכבשן מידי הממשלה המוסלמית. דין היהודים יושבי העיר ארזילה, כ־250 נפש, יצא להימכר כעבדים. הם ניצולו רק בתיווכו של דון יצחק אברבנאל. גם עתה היה יחם הנציבים בערים הללו כלפי היהודים קיצוני בחומרתו, והניס רבים אל עבר מקומות מרוחקים ובטוחים יותר. על אף זאת עברו למדינה הצפון אפריקאית כ־30,000 נפש מיהודי ספרד.

ראשונה לקליטה היתה העיר באדיס [[Badis הנמצאת בין טיטיאוטוואן ומלילא שבמזרח מרוקו. רוב הבורחים נתפזר מעט אחרי כן בכל ערי וכפרי מרוקו. מעניין, שדרך יישוב הגולים נמשך עפי״ר בהתאם למקורם הקהילתי בספרד.

ציבור גדול אחר, שסבל פגעים נוראים עלה בספינה במטרה לבוא אל העיר סלא ליד ראבאט.שניים מקציני האניה שמהם נזכר לדראון עד היום הזה — טומאס וג׳ולייאן. בראותם את חולשת הנסים ואת מבוכתם, עוללו להם מעשי תועבה ככל אשר העלה דמיונם. משסער הים, גם לא המסו להשליך ישישים וחולים אל המים להקל על כובד משא הספינה. עם הגיעם אל החוף כילו הקצינים את זממם ושדדו את כולם, אלמלא הקהילה היהודית בסלא שעמדה והושיטה עזרה היו אובדים.

לרוע מזלה נתגלגלה קהילה אחרת לארזילה. מושל העיר, לוקונט די בורבה, נקט נגדם אמצעים חריפים שונים על מנת שיתנצרו, אם ברצונם להשתקע. הם עזבו את העיר ופנו למקום מרוחק יותר — אלקצר־לכביר, שנמצאה תחת ממשלת המוסלמים. דרכם אל הישוב הנוח נתמשכה והיתה רבת יסורים. רעב, חיות טרף וליסטים היו להם בני לוויה. בהגיעם אל העיר שוב לא היה זה אותו קהל שעזב את ארזילה. רבים מתו בייסורי הדרך והנותרים הטילו פחד על כל רואיהם בגופם הדווי ובפניהם המעונים. בכל זאת נכמרו רחמי מושל העיר על השרידים הללו. בעזרתו הם קיבלו מלבושים, מזון, ומקומות לשכון בם. עד מהרה החלו הפליטים שולחים ידם בכל מלאכה, בהיות רבים מהם בעלי השכלה גבוהה, נתקבלו למשרות גבוהות מתאימות ובחכמתם ובידיעותם הביאו ברכח לעיר זו.

מסתבר שלא רק היהודים במרוקו כאב לבם על גורל אחיהם הנמלטים. כפי שראינו נעזרו לעתים הפליטים גם במוסלמים: אך הגדיל לעשות השולטן במרוקו. לפי המסופר, בראות המלך עבד אכלק את מצב יהודי ספרד, לא כיסה את התרגשותו והזיל דמעה. אם נכון סיפור המעשה אם לאו — יחסו של השליט היה נאה ובמידה רבה מעל למקובל במקומות אחרים. המגורשים שהגיעו לפאס, גם הם כאחרים באו מחוסרי כל, כאן עמדה להם תמיכת השולטן והקהילה היהודית בעיר, ניתנו להם בתים, חולק להם מזון בתקופה הראשונה לשבתם ואף מלבושים לא חיסרו מהם. אולם כל השיפורים הללו והגישה המעודדת לא מנעו מכה קשה ומאיימת. היהודים שנשתקעו בפאס הביאו עמם מחלות מדבקות. מחשש למגיפה היה הכרח להוציא את קהל המגורשים מן העיר. כך הוקמו מחוץ לשער כמה אלפי צריפים ובקתות ארעיות. התושבים היהודים תמכו באומללים וסיפקו להם מחסורם ככל אשר השיגה ידם מבחינה רפואית וכלכלית.

במלאח החדש שהוקם שיכנו כמה אלפים. פרבר זה החל לגדול בצפיפות מסוכנת ובתנאים היגיניים מחרידים, אין להשתומם לכן, כי משפרצה בו חדשים לאחר הקמתו שריפה, לא ניתן היה לכבותה, ותוך מספר שעות הפך הרובע ברובו לאפר. 150 יהודים ניספו באותה שריפה.

מכאן ואילך גדלה הרעה. מבנים רעועים חדשים שהוקמו תחת מפולת השריפה יכלו להכיל רק חלק מן האוכלוסיה. הרוב לנו ברחובות, בשווקים, בשדות. מחלות החלו מתפשטות שוב ומפילות חללים, ובעיקר מגפת הדבר הנוראה. 20,000 נפש אבדו באותם חודשים ספורים, מן היהודים נפוצה המגפה אל המוסלמים. העיר פאס נוגעה כולה. לא היה בית בבירה אשר לא נמצא שם מת. חנויות נסגרו, הסוחרים שבתו וכל התנועה בעיר פסקה. כך נתוסף אסון כלכלי, המגורשים תקפם יאוש. רבים מהם החליטו לחזור לספרד ולו גם במחיר דתם.

על השיבה לארץ הגזירה מספר הכומר בירנאלדים מהעיר לום־פאליסיום. הוא כותב כי ראה את היהודים החוזרים ומצבם קורע לב. ״ערומים ויחפים, נפוחים מרעב, המירו כולם את דתם לנצרות״. 3 שנים נמשכה ההגירה (96—1493), ואילמלא עצרו בעדם שומרי גבולות ספרד — ״לא נשאר אפילו יהודי אחד בפאם, כולם ישובו לספרד וכולם ימירו דתם״. ניתן לשער שגם אילמלא צימצמו פקידי הגבולות את כניסת הפליטים היה חלק מהם נותר במרוקו. יהדות צפון אפריקה לא פונקה כדרך יהודי ספרד. משך מאות שנות הגלות חושלו יהודי מרוקו וידעו לעמוד על כבודם. כללם היה מוכן למות על אמונתו מאשר לבוא אל חיק הצלב או האיסלאם.

בשנת 1493, בעצם שנות הרעה במרוקו ציווה המלך הפורטוגלי דון יואו על גירוש יהודי ארצו שבאו מספרד השכנה. לאמיתו של דבר פעל כאן לחץ מדיני מצד ספרד. הסיבה הרשמית היתה הפצת הדבר ע״י הגולים. כמה אלפים עזבו עוד באותה שנה. הצרות אשר באו על היוצאים הפילו פחד רב על הרבים שהעדיפו להשאר בפורטוגל. להימכר לעבדים ולהיות מגורשים מקץ 5 שנים. רק מספר זעום של ספינות, אשר הפליגו מליסבון בזמן ההוא, הגיע למרוקו. על ספינה אחת ידוע לנו בבירור כ־100 איש, שאריתם של 250 הנפשות שהיו עליה (חלקם השתמד ואחרים מתו) ירדו אל החוף מלאי תקוה. ר׳ יהודה בן יעקב, חייט, המקובל [מחבר הםירוש על ספר "מערכת האלוהות], אשר עמד בראשם, תיאר את הצרה אליה נקלעו ביבשת החדשה. בשל החשש מפני ״המות השחור״ לא ניתן לאומללים כל מקלט. חייט הושלך אל בור כלא ואיימו עליו כי יומת בסקילה אם לא ימיר דתו. למזלו פדוהו תושבי] Schechauem ]שבצפון מרוקו, והונח לו. גם אז לא נשתפר המצב. בפאם עצמה, שאליה באו אנשי פורטוגל לאחרונה, שררו רעב ומגפות. מחוסר מקום ללון ״היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו נכנסים לשם״. זה היה מצב היהודים שנקלעו למרוקו באותם ימים.

דומה לזה היה גורל מגורשי פורטוגל האחרונים, שאף הם איתרע מזלם לבוא אל הארץ המרינית. אמנם מספרם של אלה לא היה רב, אך הם היוו דמות מיוחדת בממלכה הנוצרית. הללו נשארו היחידים מבין יהודי פורטוגל שסירבו להתנצר אף כחיפוי, לא התנצרו ולחמו בכל מעשה אחיהם המשתמרים. מעוט זה ובקרבו אחרון ראשי רבני פורטוגל, שמעון המימי, סבל רבות. הם נאסרו ועונו קשות, עקב גישתם הגלויה והחריפה שהיתה לצנינים בעיני האינקויזיציה. בעינויים הללו מת רבי שמעון, רק מקץ שנה (1498), ניתן לחבריו ולקרובי משפחתו לעזוב את פורטוגל. בשתי חבורות הגיעו האמיצים אל ארזיליה. הראשונה עלה בידה לצאת את העיר הפורטוגלית ולהגיע לפאס, אולם אנשי החבורה השניה, רובם קרובי משפחת מימי, מתו במקום הזה על קדוש השם.

משך כל שנות הפגעים בצפון אפריקה המשיך השלטון המריני לנקוט עמדת שויון כלפי היהודים והמוסלמים. אם אירעו מדי פעם מקרי התנכלות חמורים במקומות שונים, הרי שלא נסתייעו בתמיכת השלטונות. אמנם אלה גם לא הגנו על המיעוט הרב והולך, משום שראו בהתפרצויות נגד היהודים תחליף רצוי להתפרעות מכוונת נגדם. משנרגעה הארץ מפגעיה ובראשם הרעב, ראה מושל פאם מולאי־שיך לנכון להוציא צו המשחרר את כל ילדי היהודים אשר נמכרו לעבדים בין השנים 98־1493. יהודים רבים ראו בדבר מצוה גדולה לשחרר את שארי בשרם או סתם ילדים מבני עמם. על רקע זה התפתחו חיכוכים רבים בין שני העמים. הפקודה שניתנה הרגיעה את הרוחות לפחות למראית עין, בדרך זאת זכה מולאי־שיך בתמיכתם של אלפי היהודים.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 58

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר