מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספר-הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

תקופה ד׳

הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

מצב החינוך

בתקופה זו השתנו פניו של החינוך במדד, מרובה. גם בני עליה התחילו מתמעטים כמו שיבואר להלן:

הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך מאד (כנראה גם פחות מבן שנתיים). לשם כך חולקו הילדים לפי גילם ורמתם, בבתי כנסת שונים.

הטיפול הראשוני היה בבית הכנסת ״אתאג׳י״, בו נאספו ובאו הפעוטים גם בטרם ידעו לדבר. המלמד שמר על הילדים והשגיח עליהם שלא יתקוטטו ביניהם.

כבן שלש שנים הובא הילד לבית הכנסת הגדול ״צלא לכבירא״ שהיה מחולק אז לשטחים נפרדים כמספר המלמדים, שם למד הילד, עד הגיעו לגיל הבר־מצוה. או הוא נעשה חפשי מהלימודים. רגילים היו אז הורים רבים להוציא את בניהם מהלימודים כדי ללמדם מקצוע או שהסיעו אותם אתם לכפרים לעבוד כרוכלים, או כעוזרים לסוחרים ולבעלי מלאכות.

נדיר היה למצוא הורים שרצו (או יותר נכון שיכלו) שבנם ימשיך בלימודיו אחר חינוכו למצוות, זולת אם היה בר־אבהן שאז מסרו אביו לידי רב או שהוא עצמו למדו משנה, גמרא ופוסקים כדי שימשיך בשלשלת היוחסין הרבנית.

הילד הפשוט לא היה יכול להמשיך בלימודיו מפני שכל המשרות הצבוריות (רבנות, דיינות, שחיטה וכו') נמסרו רק למשפחות מיוחדות ומיוחסות בקהלה, להן קראו ״בעלי השררה״; ולכן, ההורים שדאגו לעתיד בניהם שיהיה להם מקור פרנסה העדיפו ללמדם מלאכה.

בשלהי תקופה זו, בשנת התרנ״ב, נוסדה הישיבה ״וזאת ליהודה״ ביוזמתו ובמימונו של הנדיב רבי משה מורצייאנו ז״ל מעיר דובדו, למנוחת נפש אחיו רבי יהודה ז״ל. לישיבה זו נתקבלו כעשרה תלמידים שלמדו במשך כל היום גמרא ופוסקים, כמו רמב״ם וטורים ובית יוסף. מישיבה זו יצאו רבנים ודיינים מצויינים בהלכה שהרימו את נס התורה בק״ק צפרו והעמידו תלמידים הרבה, והודות להם ולתלמידיהם נשארה קהילתנו מקום תורה וחכמה גם בימינו.

שיטת החינוך

המיוחד בשיטת החינוך בתקופה זו היה בכך שה״חדרים״ לא היו נפרדים בהתאם לדרגת הלימודים בהם, אלא מלמד אחד, אותו מלמד, טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה עד עזבו את הלימודים ביום הבר־מצוה; המלמד טיפל בעת ובעונה אחת בהרבה ילדים ברמות לימודים שונות.

רק מלמד אחד היה מנת חלקו של הילד במשך כל שנות לימודיו. אמנם קרה שהאב העביר את בנו למלמד אחר אך היה זה משום שהוא הסתכסך אתו מסיבה כלשהי: שכר הלימוד או אי־שביעת־רצון מלימודו.

מספר התלמידים בכל כתה עלה בדרך כלל על מספר המקומות בחדר. זה לא מנע מהמורה מעולם מלקבל יום יום תלמידים חדשים לבקרים כדי להרבות על ידי כך את שכרו, ולא היה ״תקן״ לאכלוס הכתה שאותו היה אסור לעבור.

חבר המלמדים לא דאג לקבוע משטר וסדרים בחדריו: זמן קבוע להרשמת תלמידים וקבלתם, טיפול בדירוג הכתות, בחינות של ממש לשם העברת התלמידים מדרגה לדרגה, אוורור ותאורה בחדרים, ניקיון והיגיינה, מעקב אחרי התלמיד והתנהגותו: סדרים כאלה לא היו ולא נתקבלו עליהם.

הלימוד, בפרט בכתות הנמוכות, היה בצורה אינדיבידואלית. המלמד טיפל בכל ילד לבדו וקשה מאד לתאר איך היה המורה יכול להבחין ברמתו של כל ילד מכיון שלא נמצאו כמעט בכתה שני תלמידים בדרגה אחידה. מפני זה לא הצליח הילד ללמוד כל האלף־בית בשנה אחת כי תורו לשבת ליד המלמד הגיע רק פעמיים או שלש בשבוע ורק בני עשירים ומיוחסים עלה בגורלם להתקרב אליו פעם אחת בכל יום.

מצבו החומרי של המלמד

נקל לנו להבין את מצבו החומרי של המלמד בתקופה הזאת, אם נשוה את החדר — לחנות, את התלמידים — לסחורה, את המלמד — לסוחר, ואת ההורים — ללקוחות.

סוחר זה, לאו עתיר נכסי הוא. הולך לו לקנות סחורה כמדת כספו. מצאה זולה— קונה ממנה הרבה; יקרה— קונה ממנה מעט. יושב לו הסוחר בחנותו ומצפה ללקוחות. נתרבו — הרי הוא שמח; נתמעטו — הריהו עצוב, ופונה והולך לחפש לו עסקים אחרים.

המלמד שלנו כך הוא. שמח — כשהתלמידים מועטים והשכר הרבה והריהו מתמסר באמונה למלאכתו מלאכת הקודש. ואם נהפוך הוא הריהו עצוב ומוכרח לחפש לו התעסקות אחרת ממנה יוכל להרויח כדי מחיתו.

וכל כך למה? משום שעיקר פרנסתו של המלמד היתה צריכה לבוא אליו רק משכר הלימוד שקיבל מהתלמידים מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו; ואע״פ שכל השכר ניתן ישר למורה, הרי שכר זה לא היה נקוב מתהילתו לא מפי המלמד ולא מפי האחראים לחינוך אלא היה תלוי בנדיבות לבו, בחפצו ורצונו של האב; ומשום שרוב ההורים נתנוהו בתור צדקה בהסתמכם על העיקרון של ״מה אני בחנם וכו'״, לכן לא נחשב בעיניהם כחוב שצריכים לפרוע וממילא לא קבעו לו לא זמן ולא שיעור, ויש אשר לא דאגו להמציאו לבעליו במועד הנכון, ויש אשר כבשוהו אצלם שבועות וחדשים וכשבא המלמד על שכרו פשט לו האב את הרגל ושלחו בפחי נפש; ויש אשר נמצא אתו כסף וזהב והוא שם בכל זאת למלמד עלילות דברים לאמר: ״לא ראה בני סימן יפה בלימודו אצלך״ והוא מוציא את בנו ממקום חובה למקום פטור.

כתריס בפני הפורענות וכתגובה נסתרת כלפי המזל, שירך המורה את דרכו וחיפש לו דרכים אחרות, אם קצרות וארוכות ואם ארוכות וקצרות ובלבד שירויח על ידן הרבה, הן ברבוי התלמידים שעל ידם יתרבה שכרו, הן בכתיבת שטרות, הן בפדיון נפשות לחולים, הן ע״י השכבות למתים, בבחינת ״ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה״.

הצד השוה הוא, שהאב לא הוציא את מעותיו אלא לרצונו, ושהמלמד השתכר סוף־סוף; אך היצור הקטן, בנו של האב ותלמידו של המלמד, נפגע קשה מאביו ומרבו, שאביו לא חינכו כדבעי, ורבו לא לימדו כיאה.

תקוה מיוחדת היתה למלמד, בהגיע אחד התלמידים לגיל הבר־מצוה, בדרך כלל כבן תשע או עשר. ביום התחנכו למצות טלית ותפלין, אחר תפלת שחרית, יוליך המלמד את תלמידו לביתו (של המלמד) בלוית הוריו קרוביו ומיודעיו ושם יעשה סעודה קטנה מכיסו. ולעת ערב, יכין האב סעודה גדולה וכל הקרואים יתנו למלמד נדבה איש כמתנת ידו. נוסף לכך, כתום הסעודה, יעמוד המלמד ויחלק לכל אחד מהמסובים כוס יי״ש וכל השותה את הכוס ישלשל לתוכה מטבע ויחזירנה למלמד… הנותן בכוס עינו.

תוצאות החינוך

אם נבוא לסכם את כל האמור לעיל, נוכל לומר שהרבנים בתקופות הקודמות פעלו הרבה לטובת היהדות בכלל והחינוך בפרט, עד כדי כך, שלא יכלה הקהלה הקטנה אחר כך, בגלל מיעוט אנשיה, לתמוך כדבעי בתלמידי חכמים ובמלמדים. משום כך התמעטו בני עליה, בפרט אם נוסיף לכך הגורם השני שהוא דין השררה אשר שרר בעת ההיא, ונשתרש בקהלה, אושר וחוזק מדי פעם ע״י פרנסי הדור לטובת יחידי הסגולה ולרעת כלל הקהלה.

כתוצאה מזה, נמצאו כמה מההורים שאמרו: ״למה לנו ללמד את בנינו תורה ולעשות מהם תלמידי חכמים ומלמדים, על מנת שיצטרכו למתנת בשר ודם המעוטר. ומרובת החרפה ? הלא טוב לנו ללמדם מלאכה ואפילו אומנות בזויה ובלבד שתהיה פרנסתם מצויה, בבחינת ״יגיע כפיך כי תאכל״.

מני אז הצטמצם החינוך והוגבלו הלימודים בחדרים, כי בהגיע הילד לגיל י״ג שנה יחנכו אביו למצוות ויוציאו ללמוד מלאכה. החינוך נשאר איפוא, נחלתם של יחידים בלבד, כאשר יעידון יגידון דבריו של גאון הדור הרב רפאל משה אלבאז, באחד הדו״חות ששלח משנת תרל״ט (1879) למר איזידור, מזכיר חברת כי״ח (אליאנס) בפאריס באמצעותו של הרב מרדכי בן ג׳ו (שהיה אז נציג החברה בטנג׳יד) ואשר בו נאמר בין היתר: ״…יש כמו שלשים חכמים, שלשה מהם נמנים לדין בין איש ובין רעהו. עשרה מהם רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמד תינוקות ורובם עניים ומחייתם מהפרס המתחלק להם מדי שבת בשבתו בשכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר ומגיע לכל אחד דבר מועט שאינו מספיק אפילו לציקי קדירה והבינונים שבעיר מהנים אותם לפעמים בהיות להם איזה חופה או שבוע אבי הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם…״.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'– 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
רשימת הנושאים באתר