ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה

עד סוף שנת הלימודים, הצליח המורה עלי ללמד את קבוצת־הילדים את הא״ב ואת המספרים עד מאה. המנהל, הלא הוא המושל דובארי, החליט לבחון בעצמו את התלמידים ולפקח על עבודתו של המורה עלי. בזה אחר זה, הוכנסו התלמידים פנימה ללשכתו של המושל, והוא בחן אותם בעזרת לוח עליו היו רשומים המספרים והאותיות שנלמדו במשך כל השנה. בעזרת מקל קטן הצביע המושל על האותיות והמספרים והתלמיד היה עונה. אם עשה הנבחן שלוש טעויות, היה נכשל ונדחף בגסות החוצה על יחי הזקיף בוזמעה. אלה שהצליחו, נשארו בתוך לשכתו של המושל כשהם קורנים מאושר ומביטים בעמיתיהם הנבחנים בזה אחר זה. רבים הצליחו במבחן, אולם מי שהצליח יותר מכולם היה משה ממן הגבוה, אשר רק כניסתו ללשכתו של המושל וגובהו הרשימו אותו והוא פטר אותו מהבחינה באומרו לו:

״אתה גדול, אתה מבין הכל״. גובהו של משה ממן הציל אותו מכישלון בבחינה, כי אלמלא כך, לא היה מסוגל להצביע אפילו על האות א׳. יחד עם משה ממן, קיבלו כל העוברים בבחינות שי מדובארי המושל, אשר כלל שישה מטרים בד לבן עם פסים כחולים. דובארי הורה לתלמידים להכץ תלבושת־אחידה לשנת־ הלימודים הבאה. רבים מהם היו זקוקים ללבוש, והייתה זו עבורם הזדמנות לתפור לעצמם בגד חדש. הצלחתו זו של המושל דובארי, דירבנה את הממונים עליו לפתוח בית־ספר מסודר על פי התקן המקובל.

ואכן, בשנת 1946 נפתח בית־ספר של שישים תלמידים, כשמתוכם מנו היהודים שליש. המורה היגיע הישר מאלז׳יריה וביתו של הרוש השייך הוכשר כבית־ספר מאוורר ומרווח, עם כל הריהוט והאבזרים הדרושים. הכפריים קינאו באנשי־העיירה היהודית, שילדיהם לומדים בבית־ספר מודרני צרפתית וערבית ודרשו מהמושל לדאוג גם לילדיהם. המושל הבטיח וביקש שיתאזרו בסבלנות. הלחץ על המושל גבר, והמורה אידריס נדרש לקלוט ילדים אחדים מבניהם של שייכי־הכפרים. אידריס התנגד אך לבסוף נכנע והוסיף כסאות בודדים בצידי החדר שהיה מלא בלאו הכי.

הצפיפות הקשתה על התלמידים ועל המורה כאחד. התוצאה היתה שהיהודים נדחקו החוצה, והחלו לנשור מהלימודים. אז הציע כליפא דודו, ראש הקהילה היהודית לשעבר, לאנשי ועד־הקהילה לפנות לאירגון ״אליאנס״ בקאזאבלנקה, ולבקש מהם שיפתחו בית־ספר יהודי כפי שעשה ארגון זה בערים הגדולות. בשנת 1948 היגיע נציג ״אליאנס״ על־מנת לבחון ולבדוק את הבעיה מקרוב ומייד החליט לאשר פתיחת בית־ספר יהודי ראשון בעיירה. סוף סוף נאלצו ראשי ״אליאנס״ הבטלנים, שישבו במשרדי־הפאר בקאזאבלנקה, לפתוח בית־ספר יהודי על פי בקשת־יהודי־העיירה. המורה ששלחו היה שלום אפריאט מהעיר סיפרו, ולזכותו זקפו יהודי־העיירה את מה שלמדו ילדיהם בשלוש שנות־הלימודים הראשונות. המורה אפריאט קיים שתיים ושלוש כיתות בעת ובעונה אחת, ולימד בו זמנית את כולם, ומפאת קמצנותם של ראשי ״אליאנס״ אשר לא ראו לנכון לפתוח יותר מכיתה אחת לילדי־העיירה אשר מנו למעלה ממאתיים נפש. רק שבעים תלמידים נתקבלו עם פתיחת בית־הספר, לגבי השאר, קבע ארגון ״אליאנס״ שאינם ראויים ללמוד.

העיירה גוראמה התעוררה מתרדמתה וחידושי־האופנה חדרו לתוך החברה היהודית. הילדים — בבית־ספר, הצעירים החליפו את לבוש הז׳לבה בחליפה מודרנית, והנשים גם הן, לא פיגרו אחרי נשות־הערים הגדולות בלבוש ובתכשיטים. אם במשך שנים רבות, הייתה התחבורה בעיירה נחלתו הבלעדית של מולאי הערבי, הרי כיום נוספו לו מתחרים כמו האוטובוס של היהודי האמיד סוסו מתאלסינט, שהיה מקשר את העיירה עם העיר פאס דרך מיסור לאורך ארבע־מאות קילומטרים. שלמה יחיה, סולי, יחיה יסו ואחרים, קנו משאיות להובלה. אנשים רבים התקינו מכשירי־טלפון בבתיהם הפרטיים, והמושל שקל אף להביא ״גנרטור״ לאספקת־חשמל לתושבים. בינתיים, רכשו היהודים מנורת־נפט מסוג לוקס אשר אורה היה חזק יותר מאור מנורות הקרבים. המושל דובארי התקין מדרכות נוספות ברחובותיה הרחבים של העיירה, משאבות־מים באחדות מבארות־המים, והעיקר היה שהצעירים חברו יחדיו והקימו חברה צעירה ותוססת.

הם הפרו את המוסכמות והכללים והחלו להטיף להינתקות מהעבר הפרימיטיבי והמיושן של המבוגרים. המבוגרים מצידם לעגו לחייהם של הצעירים וטענו שהם חסרי־תוכן ואין בהם יושר, הגינות ואושר. הם החזירו מלחמה שערה לבניהם וטענו כנגדם שמעשיהם גורמים לדאגות ומלווים בתככים וקנאות. ״הבל הבלים מה שאתם עושים״, הטיחו האבות כנגד הצעירים ולא ויתרו על המשך המסורת שבאה לידי ביטוי באחווה ובליכוד ולא בתחרות של מי ירודח יותר, מי יבנה ביתו יפה יותר ומי יסע לערים הגדולות לא לצורך. בעוד נטוש המאבק ביניהם, באה בשורה ממרחקים.

בשורה שרבים פיקפקו בהגשמתה אי־פעם, ואחרים שללו אותה תכלית שלילה. מדינת־ישראל קמה לתחיה.

כבר שבוע ימים שהעולם כולו מדבר על מדינת־ישראל כעל מדינת־ היהודים וכבר קמו עליה המדינות השכנות הערביות לכלותה בעודה באיבה, ורק היום היגיעה הבשורה לאזני יהודי העיירה הנשכחת. העולם כולו רעש וגעש על תחיית־ישראל אחרי אלפי־שנים. מקץ שבוע, באו אנשים מחוץ לעיירה, העירו את יהודיה מתרדמתם ובישרו להם. שמו של דוד בן גוריון נישא בפי כל. הערבים השמיצו אותו, על שגזל את מולדת הפלסטינאים, והיהודים שבחו אוחו על שהאיר את עיניהם לאפשר להם לזקוף את ראשם בגאוה. השמועות על המלחמה בארץ הקודש המחודשת, רדפו זו את זו וכולם התחילו להתענין בגורל האזור והמדינה. אף יהודי לא יורשה לצאת את גבולות המדינה. הם עשו זאת לפי דרישת בעלי־הבתים הערביים וכולם דברו על ימיה הספורים של ישראל שזה עתה נולדה מחדש ועוררה את תחושת הגאוה היהודית האמיתית בליבות מיליוני־היהודים ברחבי־העולם. הערבים צרו עליה מכל עבר, האנגלים שזה עתה פונו ממנה החרימו אותה והצרפתים מנעו את יציאת־היהודים מצפון־אפריקה לבל יצטרפו לאחיהם בישראל. חלום שנגנז במשך אלפי־שנים בלב־עם קטן, מפוזר בין האומות, מנודה ומושפל, שהחליט לקום ולבנות את מולדתו מחדש. כולם מסתערים וצרים עליה מבית ומחוץ. הוא שנאמר: לא בגולה ולא במולדת ימצאו היהודים את מנוחתם, והיא תוטרד בכל אמצעי וכל דרך כבעבר. עולם חדש? עידן חדש! דור חדש? משיח?

חלום בן אלפיים שנה של עם קטן אכן מתגשם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה-עמ' 76

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
רשימת הנושאים באתר