יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הישיבות

הילדים למדו בדרך כלל ב'צלא׳ עד גיל 12־13, והעניים הפסיקו בגיל צעיר יותר. מגיל זה רק נערים שהוריהם מבוססים, או שהיו בעלי כישרון ומסירות, וכן בניהם של חכמים, המשיכו לימודיהם בישיבות, מהם עד שהתחתנו.

שיטת הלימוד היתה לפי המסורת הספרדית, ׳לאסוקי שמעתא׳, כלומר חתירה לידיעת ההלכה למעשה, ולימוד התלמוד היה אמצעי להבנתה. זאת לפי הדגם של ׳תלמוד קטן׳, חיבורו של הרי״ף, שבו השמיט את המשא ומתן בסוגיה, והשאיר רק את הנחוץ להבנת ההלכה. לא היה נהוג העיסוק בפלפול לשמו, כדרכן של הישיבות באירופה.

על המסורת הלימודית במרוקו ניתן ללמוד משיטת הלימוד של ר׳ חיים אבן עטר (1696־1743). הוא עמד בראש ישיבה בעירו סלא משנת תפ״א (1721) לאחר מות סבו ר׳ חיים, עד עוזבו את העיר בשנת תצ״ו(1736), כשעבר לפאם כדי לעלות לארץ־ישראל. יש להניח שלימודו בישיבה שימש יסוד לחיבוריו. בלימודו התאמץ להבין את הסוגיה מבלי להביט במפרשים, אלא רק לאחר עיון עצמאי. כך כתב בהקדמה לחיבורו הראשון ׳חפץ ה׳, אמשטרדם תצ״ב:

הנהגתי עצמי שלא הייתי קורא ולא אביט בשום ספר כלל אפילו אחר העיון וכל שכן קודם אלא לפעמים ידועים אחר גמר העיון לכל הצורן כאשד דעתי דעתדדעתי דעת הדיוט משנת, הייתי משים לבי ועיני לדעת מה בפיהם.

למרות שספר זה עוסק בפרשנות על מסכתות, הוא נתן דעתו לפסק ההלכה בעקבות הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש (שם, דף יג, ע״א). בספרו ׳פרי תואר', אמשטרדם תק״ב, חידושים על שו״ע יוריד כתב ר׳ חיים אבן עטר: ׳בחרתי לי דרך נאה דסלקא שמעתתא דהלכתא.׳ אבל ניכר מחיבוריו שהוא עיין בספרא, בתוספתא, במכילתא, בירושלמי, בהוספות בתר־תלמודיות, בהגהות ובתיקונים ללשון התוספות.

לפי אגרתו של ר׳ חיים מעכו לאיטליה, ב־1742, הוא למד עם תלמידיו ׳קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב״ם׳, הנטייה היתה ללמוד בעל פה מסכתות והלכות. בין תלמידיו יש יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא׳ וארבעה סדרי משנה, ׳ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב״ם על פה… ומהם משתדלים בשלחן ערוך׳(יערי, ׳אגרות ארץ ישראלי, עמי 264).

בישיבות במרוקו נהגו ללמוד בבוקר גמרא עם רש״י ותוספות, ואחר הצהריים רמב״ם, ו'טור' עם ’בית יוסף. בדרך כלל למדו את כל ארבעת חלקי השלחן ערוך,להכרת הדינים בין אדם למקום, בין אדם לאשתו ולחברו.

בישיבות לא למדו דקדוק, ותחום זה היה נחלתם של בודדים בלבד. מקרה חריג היה ר׳ משה טאורל, שהגיד שיעור בחוכמת הדקדוק, ללא ספרים, פעם בשבוע, בישיבת ׳חשק שלמה׳ בתיטואן. התלמידים למדו גם באופן אישי פרשנות, מדרשים וקבלה. לאחר הנישואין רק מתי מעט המשיכו לימודיהם בישיבות.

לימוד נזיקין: ר׳ יוסף משאש מספר על מה שאירע בעירו מכנאס בתרל״ב (1872). חכם בשם אברהם הלחמי בא ממראכש למכנאס וקבע בה ישיבה ׳ונהרו אליו תלמידים רבים ולמד עמהם מסכת בבא קמא ובבא מציעא ולא רצה להמשיך בבא בתרא; והתלמידים איימו עליו שאם לא ילמד עמהם מסכת זו, ׳ילכו כולם לישיבתו של אבא מרי ר׳ חיים משאש ששם היו לומדים בתרא׳, הוא מזכיר את דברי ר׳ ישמעאל במסכת בבא בתרא קעה ע״ב: ׳הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״ג, סי׳ אלף תתכו).

החזקת הישיבות

מעוטי היכולת שבין התלמידים זכו בתמיכה שהשיג עבורם ראש הישיבה או ראש הקהילה. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס היה יוצא בכל ערב שבת כדי לקבל מנדיבים תמיכה עבור התלמידים בישיבתו(אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן; דף רמד). בניגוד למקובל באירופה לא היה נהוג שהחותן מפרנס את חתנו הלומד תורה, אלא במקרים יוצאים מהכלל. לעתים, ישיבות שמספר האברכים בהן היה קטן הוחזקו על ידי יהודים אמידים, ביניהם חכמים. ר׳ יהודה אלבאז, יליד 1770, מחכמי צפרו, החזיק בביתו ישיבה. ר׳ עמור אביטבול (1782־ 1854), דיין באותה העיר, זכה לעושר, ובכספו החזיק ישיבה ותמך בתלמידי חכמים. בביתו היתה ספרייה גדולה. היו ישיבות שהוחזקו על ידי יהודים שהיגרו ממרוקו למקומות אחרים, כמו לונדון, גיברלטר ועוד.

יהודי עשיר מגיברלטר בשם בן עוליל, בן המאה ה־19, יסד ישיבה בתיטואן בשם ׳יגדיל תורה׳, בתחילת המאה ה־20 הוקמה שם ישיבה בשם ׳חשק שלמה׳ הודות לתרומתו של שלמה הלוי מגיברלטר. היו תורמים שהקדישו ספרים לתלמידי הישיבה. ישיבות אחרות בבתי הכנסת הוחזקו הודות לתרומות והקדשות בצוואות, ולעתים מקופת הקהל.

לפי דיווח מפאס ב־1879 היו בפאם חמש ישיבות, שבהן למדו אברכים באופן קבוע. בכל אחת למדו 7 עד 14 תלמידים. יתרם למדו לפרקים עם בן זוג או לבד, והיו מתפרנסים מכתיבת שטרות או הוראת תינוקות. לחכמים העניים היו מחלקים מדי שבוע סכום קבוע מפירות הקרקע של ההקדש. האברכים גם נהנו מהכנסות על ידי דרשות במסיבות משפחתיות, הספדים, דרושים בימי זיכרון, העתקת ספרים, ציור כתובות וכיוצא בזה.

לימוד תורה באופן פרטי: היו אנשים שלמדו תורה באופן פרטי. במקור מתרנ״ח (1898) מסופר על אדם שנפשו חשקה בתורה ושכר שלושה תלמידי חכמים שילמדוהו בכל יום זמן קבוע, ונדר לשלם להם סכום מסוים. לפי התנאים היה עליהם ללמוד בכל יום חוץ מערבי שבתות וימים טובים שעה ושליש יחדיו גמרא עם רש״י, תוספות ופוסקים. וכל מי שיעדר מלימודו – ינוכה לו מהשכר המובטח, אלא אם כן היה חולה או קרה לו אונס אחר(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 75).

לימוד בעניות: במכתב של חיים ארוואץ להנהגת קהל צפרו ובראשם הדיין ר' ישועה אביטבול(1739־1809) בבקשה לקבלת תמיכה, הוא כתב שזה שמונה שנים הוא כלוא בבית ואסור בכבלים – כבל העניות וכבל היסורין ובכל זאת לא מנעתי עצמי מלימוד לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א, 8), וקבלתי את יסורי באהבה,. בהמשך ציין שהוא ׳עוסק במעשה חידודים בהויות דאביי ורבא ובדברי האר״יי, ואינו מרוצה לעשות את התורה עטרה להתגדל בה(שם, מם׳ 441).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
רשימת הנושאים באתר