ארכיון יומי: 8 במרץ 2020


"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו

שער שני:

עקרונותיו המוסריים והחינוכיים של רבי יוסף כנאפו

עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו

ראובן מאמו

במסגרת קורס שלימדתי במכללה האקדמית "ליפשיץ״ בירושלים שנושאו היה: ״משנתם החינוכית של חכמי צפון אפריקה״, התוודעתי לכתבי רבי יוסף כנאפו זצ״ל [להלן יכי״ן ראשי תיבות: יוסף כנאפו יאיר נרו, כפי שנהג לכנותו בנו הדיין, רבה של מוגאדור, רבי דוד כנאפו זצ״ל] דרך אחד מצאצאיו, ידידי ר׳ אשר כנאפו הי״ו. מהחיבורים שנמסרו לידי למדתי על גדולת האיש כמנהיג וכמחנך את בני קהילתו. יכי״ן לא הותיר אחריו משנה חינוכית סדורה, עובדה שאפיינה את גדולי ישראל במרוצת הדורות, ברם, המעיין בחיבוריהם ימצא רעיונות ומסרים חינוכיים פזורים שניתן לגבשם למשנה חינוכית, כן הדבר גם ביחס ליכי״ן. יכי״ן חיבר ספרים רבים, חלקם יצאו לאור ופורסמו ברבים, ורבים אחרים מצויים עדיין בכתבי יד2. במהלך אותה שנת לימודים דליתי פיסקאות מהכתבים ששיקפו רעיונות חינוכיים בהם עיינו ודנו במסגרת הקורס. בכוונתי במאמר זה, להציג רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים המשוקעים באחד מכתביו – בחיבורו ״זך ונקי״.

"זך ונקי" שם הספר ומשמעו

יכי״ן קרא לספרו ״זך ונקי״. "זך״ כמנין הפרקים שבספר. בחיבור אחר פרי עטו, ״אות ברית קודש״, מסביר יכי״ן את משמעות השם ״זך ונקי" שנתן לחיבורו וכך הוא כותב:

«… ואפשר שלזה נקרא הצדיק זך ונקי, וכן תרגום צדיק = זכאה… ואפשר שעל כן נבנית התורה במספר ז״ך אותיות, לומר שעיקר התורה להיות זך ונקי, ויסודו משומר מכל רע, שאזי תורתו יפיפיה, כסולת נקיה, זכה וברה, כמראה המאירה״.

בשער החיבור ״זך ונקי ״ נכתב: ״זך ונקי״ זך [= 27] דרושי מוסר להלהיב לבות בני ישראל לעבודת בוראם״, בכותרת זו כבר טמונה כוונתו ומטרתו החינוכית של יכי״ן: ״להלהיב לבות…״

"זך ונקי" הוא מהספרים הראשונים שכתב יכי״ן, כתב היד אבד לו והספר לא הודפס בחייו, רק לאחר שנים זכתה משפחת יכי״ן וכתב היד הוחזר אליה, ככל הנראה מווארשה למוגאדור. קורות אבידת הספר מופיעות בהקדמת יכי״ן לספרו ״יפה עיניים״, וכך הוא כותב:

״זאת אומרת למזכרת לאות אצילי ארץ המתנדבים צדקות ה׳ […] כולם אהובים להיות כל אחד מהם זכור ושמור [ … ] כפי צדקתם וטובתם ונדבתם אשר נדבה רוחם לסייעני במצוות דפוס הקונטרסים אשר אני הצעיר מלקט מפניני רז״ל ומחבר ומדפיס לכבוד שמים. ואני מזכיר הידידים כל הקודם קודם בקונטריס זה שקראתי ״יפה עיניים״ עם הקודם לו שקראתי שמו ״זך ונקי״, כאשר יצא חוץ מהמחיצה ואבקשהו ולא נמצא, ועדיין לא נראה, כי בחיפזון אבד ממני חזון, ונפשי לאל צמאה בעין ונפש יפה אולי אמצא תרופה, וגופא דעובדא הכי הוה, שהמנוח החכם השלם כה״ר יצחק הלוי ז״ל שהיה מוכר ספרי קודש הבטיחני בטחון גמור, ויורני ויאמר לי אשלח זה הספר ששמו זך ונקי לידי חברי וריעי המדפיסים בעיר וארשא ואשא עולו עלי, וערך שומת הדפסתו תהיה בעדה קל בפחות שבערכין, וכן עשה ששלח אותו לוארשה כאשר רצה, ומדי דביני ביני ויקר מקרהו נפל למשכב, ומיום אל יום הולך ומוסיף בחוליו, והרופאים אבדה חכמתם כי הגיע קץ הנחתם, ויגווע ויאסף אל עמיו בעוונות הרבים והרעים, ונשארתי מהספר ריקה, כי הדרך רחוקה, וההשפעה דחוקה, ובושת פני כסתני כי לא מצאתי מענה ואין מלה בלשוני לדבר עם האנשים הרמים אשר עזרוני אדעתא דהכי להזכיר שמות אבותם ומעלתם, כדי להרבות זכותם, כי כשנעלם זה הספר בוטל כל אמרי שפר אשר הזכרתי בו, כל אחד… כי בספר זך ונקי קיימתי… אשר דברתי, וזכרתי שמות החיים והמתים בסגנון טוב כאשר יאות בנועם שיח ושפה ברורה…והן עתה מוכרחני לבוא כבתחילה לקיים מצוות חזר״ת כי חזר״ת חס״ה לכבוד תורה מורשה [ …]

על כן הגדתי היום קושטא דמילתא שאני כבר עשיתי חובתי שחייבתי עצמי להם לעשות כדת האמור ולצאת ידי חובת שמים וגם ידי חובתם להיות נקי ומשופה ואין חמס בכפי חזרתי והזכרתי זאת הפעם בספר הזה [ …] ואף גם זאת באתי להודיע כי מה׳ יצא הדבר שעבר, ומה שהתנדבו כבר בספר ההוא נעשה כדין, נשא ונתן ביד, יצא מזה ונכנס בזה, כי בגלל זה נסתייע שומת הספר הזה הבאה לאחריו שקראתי ״יפה עיניים״, ה׳ יגמור בעדי ויזכני להדפיסו(״יפה עיניים״, ר.מ) בקרוב בחיים חייתי ובחיי כל ישראל [ …] אמן ואמן״

יכי״ן מלמדנו, שעל אף האובדן והצער לחיבור שהשתוקק להוציאו לכבוד שם שמים, וקיבל סיוע כספי לכיסוי ההוצאות, הדבר לא יוצא לפועל. צערו גדול מאד על כך שאינו יכול לפרסם את כל אלה שסייעו לו להדפיס את אותו חיבור שאבד, הוא מתנצל ומתקן זאת בחיבור "יפה עיניים״ זו דוגמא מחנכת להצטער על כבוד הבריות, לכתוב זאת בפומבי, ולהתנצל על אף שתיקן זאת בחיבור ״יפה עיניים״.

ב. מבנה הספר ותוכנו:

כתב היד שהגיע לידי העורך והמהדיר ר׳ יהודה אדרי כלל החיבור – "זך ונקי״ ז״ך פרקים ללא סדר והוא ערך אותם בארבעה שערים, כדלהלן:

א-סדר היום – קימת חצות, תפילת היום, עסק התורה הקדושה, מעלת לימוד התורה לאחרים, תיקון השולחן הטהור.

ב-בין אדם למקום ־ עיקר ותכלית ביאת הנשמה לעולם הזה, יראת ה׳ ברוך הוא, מידת הענוה, הגאוה וענפיה, שמירת הברית, להודיע כוח החטא, התשובה ומעלתה.

ג-בין אדם לחברו – עוון לשון הרע, מידת השלום, כיבוד אב ואם, שבחי הצדקה, גאולת שכינתו יתברך וגאולת ישראל.

ד-מועדים וזמנים – הנהגות ישרות ליום השבת, ימים נוראים, חג הסוכות ומצוות ארבעת המינים, הושענא רבה שמיני עצרת ושמחת תורה, נס חנוכה, לפורים. חג הפסח ועניינו, גלות ישראל במצרים, חג השבועות.

עיון בשערים ותוכנם משקף את חיי היהודי במלואם בהיותו בד׳ אמותיו בקהילתו, חיבור המקיף יריעה כה רחבה בהתנהגות אדם עם בוראו ובהתנחלותו בחברתו הופך להיות מורה דרך ומחנך המסייע להולך על פיו להגיע אל התכלית.

מגוון פרקי הספר מקיפים את מכלול אורח חייו של היהודי, מעגל הזמן ומעגל החיים בתחום האישי והקהילתי, החיבור הוא מורה דרך להתנהגות היום יומית כך משקפת כוונת המחבר, להדריך, לחנך, להנהיג את קהילתו. בכל אחד מפרקי הספר מצטט המחבר את דברי חז״ל הפזורים במגוון הספרות התורנית, בהם הוא מוצא עוגן למסרים להנהגות, אותם הוא מתווה לקורא.

לשונו רבודה בדברי חז״ל סגנונו רהוט, במקומות רבים הוא משתמש בגימטריות המוסיפים נופך לדברי המוסר וההדרכה, ראשי תיבות וגימטריות מסייעות לקורא לזכור.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

ר׳ יחייא בן חמו בר אברהם. בשנת רפ״ו (1526), בתקנת התושבים בפאס, הועמד בראש הצוות שנקבע לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. נזכר בתואר ׳הדיין' ונראה ששימש כדיין יחיד של התושבים מאחר שהוא היחיד שנזכר בתואר זה. כמו־כן חתום ראשון על כתב אחריות שקיבלו התושבים, לגבי כל נזק שייגרם לחברי המשלחת ששלחו למלך למכנאס. בתשובות ר׳ שלמה דוראן מוזכר ביקורו בעיר וארגלאן והוראתו שם בעניין ייבום, ומתואר בשם ״החכם השלם״ בניסן שנת של״ד (1574) הצטרפו חכמי ויניציאה לשאר חכמי איטליה בהסכמה שאסרה את העיון בחיבור ״מראה עינים״ לר׳ עזריה מן האדומים, ללא קבלת רשות כל יחיד ויחיד מחכמי עירו; בין החכמים החתומים נמנה ר׳ יחייא בן אברהם ס״ט ן׳ חמו. באותה שנה, נזכר המגיה של ספר טור יו״ד עם ביאור בית יוסף בוויניציאה, בשם ר׳ יחייא בן אברהם בן חמו, ולדברי רי״מ טולידאנו  מדובר בר׳ יחייא דנן, אשר היגר ממארוקו לוויניציאה ועסק שם בהגהה. אך אין זה מסתבר, מאחר שבשנת רפ״ו כיהן כדיין בפאס, וסביר להניח שהיה אז לכל הפחות כבן שלושים. כלומר, בשנת של״ד היה כבן שמונים שנה, ואדם בגיל כזה אין נראה שיכול לעסוק בהגהה, ובפרט בהגהת ספר בהיקף של טור יו״ד עם בית יוסף; מה גם שהמגיה לקח על עצמו לזקק את הספר משגיאות שנפלו בו בדפוסים קודמים, כדבריו בתחילת הספר: ״נערתי חצני לבררו וללבנו עד שישאר נקי מכל סיג מכל עון ואשמה״  מלאכה שאינה תואמת לאיש שהפליג בזקנה. לכן גם אם אכן היה קשר משפחתי ביניהם, יש להניח שהמדובר בנכדו. יתכן והוא מחבר פי׳ עשר ספירות.

 ר׳ יוסף טובי, מחכמי הגירוש. חתום שביעי על תשובתם לר״ח גאגין וכן חתום חמישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ יוסף כיהן כראש ישיבה בפאס. הוא חתום שלישי על תקנת המגורשים בניסן שנת ש״ה (1545). בתקנות שנתקנו משנת ש״י ואילך נפקד שמו, וייתכן שאז כבר לא היה בחיים.

ר׳ אהרן הכהן ב״ר נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שלישי על תקנת התושבים שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. נראה שיש לזהות אותו עם אהרן בן נחמיה, החתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו על עצמם התושבים ״, ורק שם המשפחה הושמט בטעות, מאחר שמשפחת בן נחמיה אינה קיימת במארוקו. שם חתום שביעי כהן בן נחמיה; השם כהן כשם פרטי אינו קיים במארוקו, ונראה שיש לזהות אותו עם החכם ר, אפרים כהן ב״ר נחמיה, החתום על תקנת התושבים בדבר גביית כתובת האלמנה שנתקנה בשנת ש״י(1550), ורק שמו הפרטי נשמט בטעות בידי המעתיקים. נראה שר׳ אהרן ור׳ אפרים היו אחים.

ר׳ זכרי הכהן ב״ר נסים, מחכמי התושבים. חתום בשנת רפ״ו על תקנת התושבים וכן נמנה באותו מעמד עם הארבעה שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. חתום שני בכתב אחריות שקיבלו התושבים.

 חנניה הכהן בר משה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים בשנת רפ״ן .

משה הכהן ב״ר יחייא, מראשי קהל התושבים, חתום רביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ שאול בן כמון, מחכמי התושבים. נמנה בשנת רפ״ו עם הארבעת שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. הגיע לידינו כתב־יד שהעתיק בנו ר׳ יעקב, המכיל פירושים רבים לארבע מגילות, ביניהם פירושי ר״י עראמה ור״א סבע לאסתר וקהלת; פירושי רמב״ן ונרבוני לאיכה; פירושי רמב״ן ור׳ אברהם בן נחמיאש לשיר השירים; ועוד. בעמוד הראשון של כתב־היד באים דברי המעתיק: ״אני הצעיר יעקב ברכ״ה הר׳ שאול נ״ע המכונה בן כמון, בראותי זה הספר שכתב הר׳ דוד אבן חיים ז״ל, טרחתי בגופי ובממוני עד שכתבתיו על ידי סופר״. ר׳ דוד אבן חיים, חתום בכ״ב אב ש״י (1550) כעד קיום על פסק־דין בעניין תביעת כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב בן רמוך. מאחר שנזכר בכתב־היד בברכת המתים, הרי שזה הועתק לכל המוקדם אחרי שנה זו.

נתן בן לוי ב״ר סוסאן, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ואחד על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

שטון הלוי בן שטון ב״ר שאול, מראשי קהל התושבים. חתום שישי על תקנת התושבים המסדירה הפיקוח על ענייני השחיטה והאוסרת להשתמש בהיתר הנפיחה.

שמעון בן מייארא בן מסעוד, מראשי קהל התושבים. חתום שלושה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יוסף מינדא בר משה, מחכמי הגירוש. חתום חמישי על תשובתם לר״ח גאגין, וכן חתום שלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתם על תקנה שנתקנה בשנת ש״ה (1545). נראה שנפטר בין שנת ש״ה לשי״א, מאחר ששמו נעדר מהתקנות שנתקנו בשנה זו.

ר׳ שלום בן מסנות, מהעיר תוניס. תלמיד־חכם וסוחר בסחר הבין־לאומי. לרגל עסקיו ביקר במדינות שונות: מארוקו, מצרים, ארץ־ישראל וארצות אשכנז. בשנת ר״ס (1500) ביקר בפאס וכנראה שהה בעיר תקופה ממושכת. כאשר ראה שהיתר הנפיחה התפשט גם בין התושבים, הוכיח אותם שלא טוב עשו, ועליהם לחזור למנהג אבותם שהוא המנהג המקובל בכל הארצות בהן ביקר. אף־על־פי שהחזיקו בידו מספר חכמים מהמגורשים, הרי רוב חכמי המגורשים, ובראשם ר׳ משה חלואה התירו לתושבים לנהוג כמותם; ודברי האחרונים התקבלו. הוא ור״מ חלואה פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן  בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו (כנראה בספרד, ונשאר שם) ושלח ביד גוי מכתב ובו מינה יהודי מסוים כשליח לכתוב ולתת גט לאשתו. הלה מילא את שליחותו, ועל־סמך זה נישאה האשה לאחר. נראה שגם בנידון זה יצא העירעור על כשרות הגט לראשונה מפי ר״ש בן מסנות.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 52

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי-1870-1930

פתח דבר

בספר חיי זה רשמתי לי מזמן לזמן את כל המאורעות היותר חשובים בשביל הכלל, והיותר יקרים לי בפרט. פרשת חיי וזכרונותי בתור יליד הארץ, לפני ששים שנה עד היום, אשר מלבד שהם קשורים בתולדותי , מעלים גם את שלשלת החיה של הישוב העברי ביפו מראשיתו. את יסוד ובנין השכונות העבריות הראשונות ביפו, לפני יובל שנים, שאבי ז"ל היה בין ראשוני המיסדים והבונים את "נוה שלום", "נוה צדק" ועוד שכונות, וגם את יסוד החברה "אחוזת בית" לפני חצי יובל שנים, לשם יסוד ובנין תל אביב, שגם אני זכיתי להיות בין ראשוני המיסדים והבונים.

התאמצי כפי יכולתי לרשום את זכרונותי, למען ישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעונינים בתולדות והתפתחות הישוב העברי ביפו ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערביים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של "גואלי" ארצנו האנגלים. לא כסופר שמלאכתו בכך, נגשתי אל העבודה הזו, אלא כאיש הישוב, כאחד מהעם, כיליד הארץ, שזכה בילדותו להיות עד ראיה לתולדות הישוב העברי ביפו ביסודו, ומשתתף אקטיבי בבנינו והתפתחותו במשך תקופה ארוכה של כמה עשרות שנים.

נגשתי אל עבודתי זו – כאמור – לא כבקי ורגיל בענינים של ספרות, ובטח ובודאי, שפה ושם במקום שהיה עלי להאריך קצרתי, ובמקום שהיה עלי לקצר הארכתי, בפרק זה או אחר לא הזכרתי עובדה זו או אחרת, והקורא, אם יהיה מקפיד ומדקדק עם הכותב כחוט השערה, בודאי שימצא בהם הרבה שיש בו כדי לתת מקום לבקורת. הדבר היחידי שיכול ללמד עלי זכות הוא – כונתי, וזו, ודאי שהיתה טובה, לספר עד כמה שאפשר רק באופן אוביקטיבי ובלתי מפלגתי את האמת על פרשת חיי וזכרונותי הנאמנים, על החברות ועל האנשים שנפגשתי אתם בדרך חיי, ושהיו לי עסקים וענינים אתם, ועל כל זה ספרתי בנאמנות ובהרגשת את כל האחריות.

בכחי הדל בבטוי ספרותי, השתדלתי לתת ניב כל שהוא, אם גם לא באמנות, אלא רק כפי יכולתי ומהלך מחשבותי והרגשותי על דבר עמי בארצי ועתידו, כי דאגה בלב איש ישיחנה.

בזכרונותי פרק אחרי פרק שמתי את מאמצי חיי שבהם יצקתי בדם לבי את שכלול החיים – חיי ותקונם בעבודה, בעמל, ביצירה ובבנין, שלמענם התאמצתי לעבוד ולעמול תחת השמש במשך כל ימי חיי על האדמות לטובת עמנו וארצנו, כפי השקפתי והבנתי.

בזכרונותי השתדלתי לא להופיע כמוכיח בשער, כי אינני מרגיש את עצמי מוכשר ומתאים לכך, רק אהבת ותחית עמי וארצי שיקד בלבי, הביאני לספר לדור הבא מאשר קרה לדור העבר, מהעבר הקרוב שלנו שיש ממנו הרבה ללמוד, להסתכל ולהתבונן הן בשאלת השאלות בישוב ארצנו בהיחסים בין היהודים והערביים המסובכים היום, והן בענינים ישוביים אחרים בחיי העם והארץ, וחיי הפרט.

פרשת חיי בני אדם, היא שלשלת אחת של מאורעות וחליפות. יש הבדל אמנם בין תקופה לתקופה. כשבא שנוי במעבר הימים, הן לטוב או לרע והעיקר שהחיים הם אותם החיים על אדמות כאז כן עתה.

כל אחד ואחד, אשר עבר לו בחיים, אשר פעל דבר מה, אם הוא בן ערך ותקומה לו, רצוי הוא, ראוי הוא, וכדאי מאד הדבר, שעברו לא ילך לתהום הנשיה ושירשם בספר, אם רק פרשת חייו קשורים קשר חזק בחיי עמו וארצו, ושיש להם שייכות להצבור ולהכלל.

בפרשת חיי השתדלתי במלים פשוטות ומובנות לכל, למסור את תולדות חיי, המאורעות והחלופים הכי חשובים שחלפו ועברו עלי. יתר מהכל אדיר חפצי בזה היה להתוות מסלה לבני אחרי שלא ישכחו מפעולות אביהם וגם ידעו למלא חובתם הלאומית לעמם ולארצם. וגם עצם הקריאה בספר זכרונותיו של כל אדם מימי שחרותו עד זקנותו מביא לנו תועלת חנוכית.

בספר ממין זה משתקפת לפנינו תקופה שחלפה, תקופה של חלומות וגעגועים, תקוות גדולות ויפות, חלק מהן שנתגשמו ונהיו למציאות בחיים, וחלק לא נתגשמו וכמה מהן שיקח עוד כמה זמן עד שיכו שרשים בקרקע המציאות.

לב הקורא הנאמן שילוה את כותב הזכרונות בכל מהלך חייו פרק אחרי פרק ירטט גם הוא עם כל מאורע של יגון ועצב שעבר על כותב הזכרונות, ויצהל יתעלה ויתרומם אתו עם כל מאורע של שמחה וגיל. ותמורות אלו של הרגשות בחיי הפרט והכלל, אומרות הרבה ללב כלנו על פי ההתרשמות. וכשמעבירים לפני הקורא תקופת חלוף של אדם, אחד מהעם, חייו ופעולותיו במשפחה ובצבור, מביא זה את הקורא הטוב גם לידי הרהורים וחשבון הנפש. הנה עברו ימים חלפו שנים, בא קיץ, הלך חורף, יום ולילה לא ישבתו ולבסוף, סוף כל אדם למות, גם אם עשה טוב בכל ימיו השתדל להעפיל אל הנעלה והמועיל והיפה, לא נוקה גם מהרעות שסובבוהו ומררהו תמרורות. אבל אם לאדם שאר רוח, יבוא לידי החלטה, שכך הוא גורל האדם בחיים, גורל החיים ואין לעמוד ולשנות בו כי " אדם לעמל יולד" זה הוא צו הדורות ועלינו להכנע. אבל כל עוד זיק חיים בנפשינו, כל עוד לא תם כחנו, עלינו לחתור בכל לבבינו ונפשינו ומאמצינו אל השלימות התכליתית בחיים, והוא, לעבוד ולבנות לפעול וליצור ערכין בשביל הלאום בשביל האנושיות. כל אחד כפי יכלתו, כפי מדת היכולת וכשרונותיו של כל איש ואיש לשכלול חייו הוא, וחיי הצבור והכלל. כי בעל כרחך אתה נולד ובעל כרחך אתה חי, ובעל כרחך אתה צריך למות, ואי אפשר לך בן אדם להמלט לשום עיר מקלט בעולם הגדול, מצו דורי נצחי זה.

ועל כ ן במעברו של בן אדם על האדמות, במספר שנות חייו מיום הולדתו עד ערוב יומו ומותו, לעבוד בלי ליאות, לעשות, לפעול, ליצור, לבנות, לשכלל ולהרבות במעשים טובים בחיי העם והארץ ולטובת החברה האנושית כלה.

וזאת היא צואת חיי, צואתי האישית לבני משפחתי ולכל קרובי וידידי: על האדם לנהל את חייו במתינות וביושר בהתנהגות טובה ובהסברת פנים יפות לכל אדם באשר הוא אדם, לבוא לעזרת מוכי גורל, קשי-ימים ומרי נפש, לתמוך בהם כפי יכלתו וכוחותיו, ולעשות ולהרבות במעשים טובים לכל בני אדם. ותזכרו דברי נעים זמירות ישראל: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו!

ואת זה שמתי לי לקו ולמסלה בחיי הדלים והקשים בעבודת הצבור באמונה ושלא על מנת לקבל פרס. וזכות אבותי ומעשי עזרוני לזכות ולראות בעיני את תחית עמי וארצי ובנין העיר העברית הראשונה בארצנו ובעולם כלו, תל-אביב. ומי יתן לי ושאראה עוד את בנין הבית הלאומי העברי כלו על תלו במהרה ובימינו, ואראה בנחמת ציון וירושלים.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר