ארכיון יומי: 3 במרץ 2020


אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש

חלק ג: יום שבת

א. שתיית תה לפני התפילה

1-בכל קהילות תאפילאלת נוהגים לשתות לפני תפילת שחרית של שבת תה חם שהוטמן בתנור השכונתי, וגם אחר הצהריים.

2-אמירת פיוטי הבקשות בקבוצה, נוסח ׳שיר ידידות׳ וכיוצא בו, בהשכמה בשבת לא נהגה בקהילות תאפילאלת, ורק יחידים המשכימים קום אומרים שירי בקשות לשבת.

3-הבקשות לשבת הן בקשות המופיעות בתחילת סידור ׳תפילת החודש׳: ׳קמתי להלל/ ׳יום זה לישראל/ ׳יום השבת אין כמוהו/ ׳יודוך רעיוני/ ׳שירות ותשבחות/ ׳יה רבון עלם ועלמיא׳.

4-בשבת ובראש חודש אומרים את הבקשה ׳שירו לאל נבוני׳ המופיעה שם בסידור ׳תפילת החודש/

ב. ברכות השחר – פרשת חקרבנות – הודו

  • . מתחילים בברכות השחר על ידי מסדר תורן, ואחריהן התורן ממשיך ׳ותתפלל חנה/

2 .מדלגים על קטעי ׳עקדה׳ ו׳רחמים׳ ו׳יהי רצון׳ וממשיכים ׳אשרינו מה טוב חלקנו… אתה הוא אחד…/ אבל מרא דאתרא יש״אברכה לא נהג לדלג.

3.מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לומר לפני 'הודו׳ במקהלה ובנעימה את הפסוקים הבאים:

בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה׳(צפניה ג, כ).

ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כיח עושי דברו לשמע בקול דברו: ברכו ה׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו: ברכו ה׳ כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה׳(תהלים קג, כב-כג)

ברכי נפשי את ה׳: ה׳ אלהי גדלת מאיד הוד והדר לבשת(שם קד, א)

ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללוה(שם קו,

מח).

4.מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳הודו׳ במקהלה ובנעימה, אלא בקריאה קצבית על ידי מסדר יחיד.

ג. סידור הזמירות

1-כל הזמירות נאמרות על ידי מסדר תורן או מסדרים, ולא על ידי הקהל או החזן.

2-סדר קטעי התפילה הנאמרים על ידי מסדרים: ברכות השחר, ׳אתה הוא אחד, ׳הודו׳, ׳רננו׳, ׳יהי כבוד׳, ׳נשמת׳, ׳יוצר.

3-החזן אומר ׳ה׳ מלך׳ פעמיים בנעימה והקהל חוזר אחריו כל פעם, אבל ׳והיה ה׳ למלך… אחד׳ אומר רק החזן ובלא נעימה.

4-מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לומר את הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ שלפני ׳ברוך שאמר׳.

5-אומרים נוסח ׳ברוך שאמר׳ שיש בו פ׳׳ז תיבות.

6-בקהילות דרום תאפילאלת אין אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה בשחרית, אבל בקצר א־סוק עומדים.

7-מסדר ה׳יוצר׳ הוא האומר ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה׳, וחוזר ואומר לאחר הקהל ׳קדוש קדוש קדוש׳ וממשיך עד ׳יוצר המאורות׳.

8-החזן ממשיך את התפילה מ׳אהבת עולם אהבתנו׳.

9-הקטעים ׳ברוך שאמר׳, ׳ויברך דוד׳, שירת הים ו׳אמת ויציב׳ נאמרים על ידי הקהל ביחד.

10-שירת הים נאמרת במנגינה מיוחדת לשבת, ו׳בשבת שירה׳ של פרשת בשלח ובשביעי של פסח נאמרת בניגון של טעמי המקרא.

11-מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת לומר את הפסוקים ׳ויושע ה׳… וירא ישראל…עבדו׳ בנעימה מיוחדת ראשונה, ומיד עוברים לנעימה השנייה של ׳אז ישיר משה.

12-אין נוהגים לחלק את שירת הים לקטעים הנאמרים על ידי פייטנים, אלא כל השירה נאמרת על ידי כל הקהל.

  1. הנוסח ב׳יוצר׳ הוא ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳ ולא ׳ובנעימה, קדשה כולם אחד׳.

ך. פיוטים בתפילה

1 . מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות כל הפסק על ידי אמירת פיוטים מ׳ברוך שאמר׳ ועד אחרי העמידה.

2-גם בחג או כשיש שמחה בבית הכנסת, כגון חתן, אומרים פיוטים רק לפני ׳ה׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמד, אבל לא לפני ׳נשמת׳.

3-הפיוט ׳אשירה כשירת משה׳ הנאמר לפני שירת הים בערי מרוקו – אין שרים אותו בכל קהילות תאפילאלת אלא לפני שעולה חתן שירה לספר תורה.

4-הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ הנאמר בכל קהילות מרוקו בתפילת שחרית לפני ׳ברוך שאמר׳ – אין אומרים אותו בקהילות דרום תאפילאלת לא בשבת, לא בחג ולא בימים נוראים

הערת המחבר: אי אמירת פיוטים בתפילה היא בגלל הפסק, וקהילות תאפילאלת הולכות על פי האריז״ל המתריע נגד כל הפסק בתפילה, ואילו שאר קהילות מרוקו נוהגות על פי מסורת קדומה לומר פיוטים באמצע התפילה, דוגמת היוצרות והקרובות באשכנז. על סוגיה זו ראה בפירוט רב ובטוב טעם: אפרים חזן(עורך), הליכות והלכות, ירושלים תשמ״ט, פרקים ד-ה, עמ׳ 70-42. בשאר קהילות מרוקו נהגו להפסיק בפיוטים (נהגו העם, עט׳ לד סעיף יט; דברי שלום ואמת א, עמ' 47; נתיבות המערב, עם' פב סעיף פח; עטרת אבות, שם סעיף פח). בתוניס לא נהגו להפסיק בפיוטים כמו בתאפילאלת (עלי הדם, עם׳ 331 סעיף כב).

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי שבת קודשעמ' 78

Agadir-Joseph Dadia

AGADIR- I

Je ne choisis pas mes souvenirs sur l’écran de ma mémoire. Tant de souvenirs m’envahissent. Ils s’imposent à moi. Il se trouve que j’ai consigné ces souvenirs sur de petits carnets à une époque où je me portais bien, loin de la drogue dite pompeusement cortisone. Après le déjeuner, je sortais dans le jardin, et c’était le printemps, un petit carnet et un stylo à la main, et j’écrivais.

Je reproduis ce que j’ai écrit.

Quand je pense aux membres de ma famille du côté maternel, je revois des hommes et des femmes de qualité, d’une bonne origine ancestrale et d’une haute et honorable réputation. Depuis ces premières lignes, leurs visages surgissent devant moi, le jour et la nuit.

Ces visages me regardent tels que je les ai connus. Les images se présentent toutes en même temps. Ce que l’œil peut distinguer dans son orbite, la main de l’homme que je suis ne peut le transcrire d’un trait en un seul coup. Ces images me renvoient à Agadir d’avant octobre 1956, date à laquelle j’ai quitté Marrakech pour l’Angleterre.

Mon oncle Meyer habitait avec sa femme Fréha et ses enfants dans une maison à Talbordj, à l’étage, sans rez-de-chaussée, sans voisins, avec un escalier sur la rue qui la desservait. Je n’avais aucune idée de la topographie de la ville d’Agadir dont les rues et leurs maisons, un peu partout en différents points, sur les hauteurs, au bas desquelles une mer diaphane et calme embrassait une longue et large plage de sable fin. L’eau de la mer que je découvre, par comparaison avec Essaouira/Mogador que je connaissais depuis longtemps, était toujours bonne avec une température agréable quasiment tiède, sans vagues ni houle. J’étais un peu perdu dans les rues d’Agadir. Il n’y avait pas de quartier spécifiquement juif comme à Marrakech, ma ville natale, ou à Essaouira/Mogador. Marrakech, ville homogène et structurée, se répartissait nettement en différents quartiers distincts. La vie juive à Marrakech existait en deux ou trois quartiers à proximité du mellah, mais surtout au Mellah avec ses synagogues et ses nombreux fidèles aux trois offices de la semaine et un peu plus d’offices le Shabbat et les Fêtes, en particulier à Kippour, Jour solennel du Grand Pardon. Rien de tel à Agadir où je vivais des moments étranges et intenses. Cependant je conserve dans ma mémoire le souvenir d’une ville attachante, moderne, où les enfants juifs parlaient un bon français, affranchis de toute contrainte religieuse. Ils étaient libres comme le vent et je les rencontrais sur la plage. Ma passion pour le football m’a ouvert largement les portes. Je suis devenu leur camarade, leur ami. Nous jouions au ballon rond de très longues heures, avant d’aller nous laver agréablement dans l’eau chaude et profonde de l’Océan. Je rêvais en me baignant aux lointains rivages au-delà de l’horizon.

Dans l’appartement, mon oncle Meyer et sa femme Fréha avaient leur chambre sans fenêtre sur la rue, avec un téléphone. Cette pièce était contigüe à celle que j’occupais durant mon séjour chez eux. Les enfants vivaient tous dans une même pièce, située à la droite de celle de mon oncle et ma tante. Je n’y ai jamais mis les pieds. Une grande salle face à la

 chambre de mon oncle Meyer servait de salon et de salle à manger. La cuisine, la salle de bain et les toilettes étaient là pour l’aisance et le confort de tous. Toutes ces pièces, au nombre de quatre, étaient disposées autour d’un patio à ciel ouvert. Sur la terrasse, la Souca

Une femme venait chaque jour pour le ménage et faire la cuisine.

Ma tante Fréha supervisait toutes les activités, le sourire sur son visage. Un sourire permanent et rayonnant.

La chambre que j’occupais avait une large fenêtre qui donnait sur une impasse où le soleil s’absentait l’après-midi. De ma fenêtre je voyais un troquet berbère, avec un bar à l’intérieur et, à l’extérieur, à même la rue, de petites tables coquettes garnies de bols en faïence, prêts à recevoir une soupe bien fumante pour rassasier le chaland du bled de passage dans la ville, à l’occasion d’un marché ou d’un moussem. J’aimais bien regarder de ma fenêtre ce troquet, le patron à l’entrée prêt à accueillir les premiers clients. Ce café se trouvait dans un cul-de- sac calme, qu’aucune voiture ne traversait. Il régnait dans ce café une atmosphère de sérénité. Il attirait mon regard par son charme simple et son ambiance chaleureuse. Je voyais bien que les gens qui le fréquentaient se sentaient chez eux et en bonne compagnie, le temps de boire un verre de thé ou un bol de soupe. Je me contentais de le contempler du haut de ma fenêtre avec sympathie et tendresse. Jeune adolescent alors, je ne pouvais fréquenter des personnes adultes qui parlent en chleuh entre elles, ni boire une soupe non cachère. Ce troquet était joyeux. D’un tourne-disque, voire un gramophone, jaillissait une musique rythmée, vivante et entraînante. Des chants berbères. De temps à autre, un musicien avec son gnibri venait y jouer. J’aimais de ma fenêtre suivre cette ambiance et entendre les chants berbères. Je n’ai jamais eu l’idée de descendre et d’aller saluer le patron de ce café. En bas, personne ne faisait attention à moi. Je garde un excellent souvenir de ce café. Résonnent encore à mes oreilles ces airs du Sud marocain, au son des cymbales, racontant l’épopée épique des Hmadcha et des Hadawa. De là date mon affection sincère et profonde pour la langue, la poésie, la musique et les chants berbères. Je ne comprenais pas les paroles, mais je sentais qu’elles racontaient des récits glorieux d’antan. Je partageais à ma façon des moments de distraction et de récréation en compagnie de ceux attablés en bas, juste au-dessous de ma fenêtre. Personne ne semblait remarquer mon regard ou bien faisait semblant de ne pas me voir.

Cette pièce, où je passais de longues semaines en l’espace d’un été, était meublée sobrement mais avec distinction. De longs divans, aux matelas de laine soyeuse recouverts de beaux draps, longeaient trois murs de la chambre : un mur à la droite de la porte d’entrée, un mur à sa gauche, et un mur face à cette porte, celui de la fenêtre qui donnait sur la rue. La nuit, je m’allongeais où je voulais.

Une table basse et ronde se trouvait vers l’entrée de la pièce. Elle nous servait le soir pour manger.

Il m’arrivait de sortir de la maison pour aller acheter le journal. C’était l’époque où je suivais, sur le plan militaire, le sort de la France en Indochine et sa défaite de Dien Bien Phu.

Agadir-Joseph Dadia-page 13

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שלום בר־אשר-עמוד 34

ג. יצירתו של דנינו, שפתה והביקורת עליה

כשקיבלתי עלי לכתוב מאמר זה על החכם דוד דנינו, כיצד הוא רואה את קהילתו ואילו בעיות הוא מעלה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו שרביט הזהב, עדיין לא ידעתי עד כמה אתקשה דווקא באיסוף הפרטים שלכאורה נראה היה שיהיו בהישג יד. כוונתי בעיקר לחומר רקע כתוב על האיש ופועלו בכלל, שממנו אוכל להציג את עמדותיו ודעותיו בספרו זה. היום אני יודע כי לא רק על דוד דנינו חסר חומר, אלא דומה שלא אגזים אם אומר כי המחקר ההיסטורי בעניין יהודי צפון־אפריקה ובייחוד ההתעסקות בפרטים בנושא זה, הם כר פתוח לחקירה, לבדיקה ולהארה של התקופה ושל הדמויות שפעלו בה באור בהיר וברור יותר.

הערות המחבר: על הדמוגרפיה של יהודי מרוקו וקזבלנקה סמוך ממש לפרסום רוב ספריו של דנינו ראו: מ׳ קונפינו, ״יהדות צפון־אפריקה״, מבפנים, יז (תשי״ד), עט׳ 413-405. ועל ניצניה של הכתיבה המשכילית במרוקו עמדתי במאמרי: ״ישן וחדש – ר׳ יוסף כנאפו (יכי״ן) במוגדור (1900-1824)״, יפי״; ר מסך כנאפה משנתו תחינזכית ערנית, קובץ לרגל מאה שנה לפטירתו, אות ברית קודש(חמ״ס, תשס״ב 18-11.

תפיסה זו היתה קיימת כבר במאות הי״ח והי״ט. ראו: מ׳ צימרמן, ׳״היהדות האקסוטית׳ ו׳היהדות המתקדמת׳; יהודי צפון־אפריקה בעיתונות היהודית בגרמניה בראשית המאה ה־19״, פעמים, 5 (תש״ם), עמ׳ 54-39.

ספריו הם שרביט הזהב, תרצ״ח (1938); רסיסי לילה, תש״ז (1947); אור חרש, תש״ז (1947); סזד הבריאה, תשי״א (1951) – כולם הודפסו בקזבלנקה. סקירה ביבליוגרפית של ארבעת הספרים ראו אצל ש׳ בר־אשר, הספרות הרבנית בצפון אפריקה, ירושלים ה׳תשנ״ט, עמ׳ 212-211 (להלן: בר אשר, הספרות).

אין ספק כי אם אדם כדוד דנינו, שבשנת 1938 החל להוציא לאור ספרים, כמעט אינו מוזכר בספרי הביבליוגרפיה, פירוש הדבר שחסרה חוליה בשלשלת המקורות שגם מסייעים להכרת ההגות הרבנית המודרנית (=המשכילית) בצפון־אפריקה. אפשר לומר כי דנינו נתייחד ממאות אלפי היהודים שחיו בצפון־אפריקה או מאלפי יהודי קזבלנקה, עליהם, כמובן, לא נכתב דבר, גם לא בתור נושא לכתבה בעיתון, במידת הסקרנות שניחן בה ובהיותו אדם שהתחבט בבעיות השעה אגב ראיית העתיד במבט מפוכח, ולעתים כמעט נבואי; ובכך שלא חסך את שבט לשונו ואת חדוותו על מילותיו על בני קהילתו הסוררים, הקופצים את ידם ואינם עוזרים לזולת וגם אינם מנדבים מכספם לגאולת הארץ המובטחת וכו'. הוא לא נמנע מדברי תוכחה קשים אף־על־פי שידע כי מעמדו יכול להיפגע עד כדי נידויו מן החברה. תמוה אפוא הדבר שאין הוא נזכר לחיוב בשום מקום מחד גיסא, ומאידך גיסא, אם אמנם יד מכוונת היתה בדבר, שראתה בו פגע רע, מדוע אפוא לא נכתב עליו דבר ברוח זו, כלומר לשלילה? התשובה נעוצה, כמדומה, בכך שהוא לא נמנה, ככל הנראה, עם החכמים ה״רשומים״ – כלומר החכמים הרשמיים של הקהילה – ולכן דבריו לא זכו כלל לתשומת לב.

מן העולה עד כאן ברור, כי את כל דברַי אבסס על הכתוב בספריו של דנינו, וכן אוסיף מעט רקע מספרי ההיסטוריה הכלליים שעניינם תולדות יהודי צפון־אפריקה בכלל, ויהודי מרוקו בפרט.

כתיבתו של דנינו בספר שרביט הזהב הושפעה מאירועי התקופה, שאפשר לחלקם לשלושה חלקים עיקריים:

  • האירועים במרוקו – הכיבוש הצרפתי ויחסו של השלטון ליהודים.
  • השינויים שהתחוללו בעולם היהודי הפנימי, ובייחוד בעולמם של יהודי קזבלנקה, שכאמור, היתה עיר של הגירה.
  • האירועים בעולם היהודי – התגברות העוינות כלפי יהודים בעולם, כיבוש ארץ־ישראל בידי האנגלים והצהרת בלפור.

עיקרי דבריו מתמקדים בחלק השני.

בתוך פרק זמן קצר מתחילת ההגירה לקזבלנקה, שהשפיעה על אופי הקהילה, נטשו יהודים רבים את המסורת היהודית ובחרו ב״דרך הרע״ – כלשונו של דנינו. עדות עקיפה לכך אפשר לראות בפרק ״דרכי מוות״, בחלקו הראשון של הספר שרביט הזהב, שבו יתאר דנינו את ״סיורו הדמיוני״ בגיהינום. הוא פירט לפרטי־פרטים פשעים וחטאים, שלא ייתכן שהמציא אותם או חזה בדמיונו את אפשרות התרחשותם, אלא נראה כי ראה במו עיניו מעשים אלו, שעשו אנשים שעברו על החוק והמוסר.

ספרו של דנינו מאופיין בקצב ובחריזה השזורים להפליא זה בזה, בלי לפגוע בתוכן הדברים שביקש לומר. מעניין ביותר הדבר שדנינו כתב גם בעברית גם בערבית מדוברת (באותיות עבריות), וכל עמוד בספרו חולק לשני טורים: בטור הימני ניתן הנוסח בעברית ובטור השמאלי הנוסח בערבית. מובן שגם בעברית גם בערבית המילים מתחרזות ונשמר הקצב.

הערת המחבר: ראה ח"ד פירדברג (עורך), בית יעקב ספרים, תל אביב ה"התשי"ד, עמ' 1044, הרב דוד בן מסעוד דנינו, מוסר השכל עם תרגום לשפה הערבית, קזבלנקה תרצ״ח, 80. וכן בהוצאה החדשה של הספר מ׳ מוריה (עורך), בית עקד ספרים, צפת 1976, עמ׳ 65 – אזכור כמעט זהה. אזכורים אלה אינם חומר מחקרי או דומה לו, אלא הם מובאים בתוך רשימה של כל הספרים שכתבו יהודים (זה הספר היחיד הנזכר מתוך ספריו). למעשה, הרמז היחיד לדברי דנינו הוא במילים ״מוסר השכל״, שהם תיאור הספר ברשימתו של פרידברג. אזכורו של המחבר וספרו זה נזכר גם אצל A. L. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, Madrid 488 .1978, p. עם זאת, בספרו הגדול של הטל (ראו: א׳ הטל, יהדות צפון אפריקה, ביבליוגרפיה, ירושלים תשנ״ג), לא מצא המחבר לנכון לכלול ספר זה ודומיו.

ערבית מדוברת מרוקאית, שהיתה הלשון השגורה בפי יהודי מרוקו.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 34

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר