מורשת יהדות מרוקו

יהודי צפון אפריקה באים

פרק זה מבוסם במידה רבה על ספרו של שלמה שבא, ארץ רבת שמש, שראה אור ב-1982 (עמ^׳ 22-17).

יפו הייתה אחד היעדים המועדפים על עולי צפון אפריקה, שעלו ארצה במהלך המאה ה־19, עוד לפני שהחלה ״העלייה הראשונה״(1903-1882).

מקובל – והדבר אף נכתב ברבים מספרי ההיסטוריה – כי העלייה ה״ציונית״, זו שתרמה להקמתה של מדינת ישראל, ראשיתה ב-1882 – עם גל העלייה הגדול יחסית (אלפים), שהגיע ממזרח אירופה בעקבות הפוגרומים ברוסיה מחד גיסא, וגל צנוע יותר שהגיע באותה שנה מתימן(״אעלה בתמר״), מאידך גיסא.

אולם הקביעה הזו אינה מדויקת, והיא מתעלמת מגלי עלייה שקדמו לעלייה הראשונה שהחלה ב-1882: הבאים בעליות אלה הגיעו ממזרח וממערב, כאשר מערב מתייחס בהקשר זה ל״מגרב״ – צפון אפריקה. ב-50 השנים שקדמו לעלייה הראשונה עלו ארצה אלפים מארצות צפון אפריקה, בעיקר אלג׳יר ומרוקו. הדבר נבע הן מכמיהה לארץ הקודש, שהתחזקה במאה ה-19, הן מהשתלטות צרפתית וספרדית על טריטוריות בצפון אפריקה, שגרמה למתחים ואף לפוגרומים נגד יהודים.

שלמה שבא, בספרו ארץ רבת שמש כלל פרק שנקרא ״המרוקנים באים״, אם כי התייחס גם לעולים שהגיעו מאלג׳יר. אנו נסתמך על פרק זה, ויחד עם מקורות אחרים ננסה לשרטט את העלייה מצפון אפריקה, שקדמה לעלייה הראשונה.

העולים מצפון אפריקה, יותר מאשר עולים שהגיעו באותן שנים רחוקות מאירופה, היו רגילים במלאכה ובמסחר. בשל כך הם נמשכו פחות לערי הקודש ובחרו להתיישב בערים שלאורך החוף, יפו וחיפה, שבהן תססו חיי המעשה. בשתי ערים אלה, שלמעשה היו עיירות גדולות בעת ההיא, מצאו הבאים כר פעולה רחב לכישוריהם ולניסיונם. אחת המשפחות החלוצות מצפון אפריקה הייתה משפחת שלוש, שעלתה מאלג׳יר, וניסתה להיאחז בחיפה, בשכם ובירושלים – ובסופו של דבר הגיעה ליפו. כך קרה גם למשפחת אמזלג ממרוקו, שבנה יוסף אמזלג קבע את מושבו בגיברלטר, הצליח בעסקיו והחליט לעלות לארץ. הוא התיישב בירושלים, אולם לבנו חיים היו חומותיה של ירושלים צרות מדי, ואף הוא הגיע ליפו ופיתח בה את עסקיו. אמזלג קיבל על עצמו לייצג סוכנויות מסחריות גדולות מאירופה ומאוחר יותר הוטל עליו תפקיד דיפלומטי רב חשיבות: במשך שנים הוזן היה סגן הקונסול של בריטניה הגדולה ביפו, ובתפקידו זה סייע רבות ליהודי יפו ואף למתיישבים הראשונים, שהקימו את מושבות העלייה הראשונה.

משפחה נוספת שהגיעה ממרוקו – משפחת מויאל – עומדת במרכזו של ספר זה. היא הגיעה ליפו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, ומאז רבה הייתה השפעתה על יהודי העיר והארץ. בני אלג׳יר ומרוקו הניחו גם את היסוד לחיפה היהודית של העת החדשה. משה מונטפיורי, שהגיע לביקור שני בארץ ב-1839, סיפר כי בחיפה מתגוררים 120 יהודים ספרדים, רובם מצפון אפריקה, ועוד 20 אשכנזים מפליטי הרעש הגדול בצפת שנתיים לפני כן. חלק גדול מיהודי העיר עוסקים במלאכה ובחנוונות זעירה, ובהם גם רוכלים בכפרי הצפון. רב העיר הוא חכם מימון בן־חמו.

חיפה הייתה אז עיר קטנה, שוכנת על חוף הים ומוקפת חומה. ה״מערביים״ התיישבו במזרח העיר, בשכונה שנקראה ״חארת אל־יהוד״ (שכונת היהודים). הרב בן־חמו היה גם קצב הקהילה. במקום היה בשנות ה-50 בית ספר יהודי קטן ובו 10 תלמידים. מורם היה יעקב בן- שמעון. נוסע אנגלי ציין כי תלמידי בית הספר מבינים כולם עברית. על הקהילה כתב ב־1849 נוסע אנגלי אחר, הכומר וו׳ ס׳ וודקוק: ״ביקרנו בביתו של יהודי חשוב שהיה אלג׳ירי. אליו נאספו עוד יהודים. סיפרו לנו שיש 30 משפחות יהודיות במקום, רובן או כולן ממרוקו או אלג׳יר. מצאנו בית ספר ובו 20 תלמידים. בילדים ניכר צמא רב ללימוד״.הוסיף על כך משה דוד גאון בספרו המונומנטלי יהודי המזרח בארץ ישראל: ״תולדות היישוב העברי החדש בחיפה מתחילות עם עליית יהודי מרוקו אליה, ושנים אחדות אחר כך גם מערי טורקיה השונות. בין המתיישבים הראשונים שהניחו יסוד ליישובה נמנות גם המשפחות האלה: אבוטבול, אדוט, אסא, בן־וליד, בוזגלו, בן־שבת, בוטון גלימידי, הטשואל, חמוי, כהן, לוי, נהון ושמחון. רובם יוצאי טטואן וטנג׳ר. נמצאו ביניהם שהיו באים לארץ כדי לבלות בה את שארית חייהם. יחד עמם עלו גם צעירים במספר רב שעסקו במסחר ועשו חיל״. שבא מציין כי בראשית המאה ה-20 היו בחיפה כ-1,000 יהודים ו־70 אחוזים מהם יוצאי צפון אפריקה. רב הקהילה היה מסעוד התשואל, בן העיר טטואן במרוקו הספרדית. עוד קודם לכן, ב-1860, הגיעו לטבריה כ-300 יהודים מהעיר מקנס שבמרוקו. הם שינו את דמותה של העיר שלחוף הכנרת, עד שלעיתים כינו אותה ״מקנס הקטנה״. עד אז שלטה בטבריה שפת הלדינו של היהודים הספרדים, והיא לא הייתה מקובלת על יוצאי מרוקו. כך קרה שהערבית הפכה לשפת המסחר המקובלת בין היהודים לבין עצמם ובין היהודים לבין הערבים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 27

מבוא.

כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה׳ תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם׳ וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם׳ וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם׳ והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה. בעטיו של זה׳ הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים׳ המלא אור ודרור ונוחם׳ ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו׳ כאלו רק עליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך׳ האחראי ורב הכובד׳ להיות לשומרי גחלת האלהים באומה׳ לדאג ולהשגיח במסירות בלתי פוסקת למען לא תכבה. עצומי־עין הלכו הם לקראת העתידות׳ אל מול הקול׳ הקורא להם ממרחקים נעלמים׳ בעוד תום מוזר מרחף על פניהם כמוכי סהר׳ והם מוכנים ומזומנים לדרך ארוכה׳ קשה ומיגעת׳ המובילה למרכז הכאב והאושר׳ בהחלטה נחושה להקים עליו את חרבות חייהם.

התולדה תלמדנו׳ כי יהודי המזרח בכל מקומות תפוצותיהם נשאו בחובם את הניצוץ היוקד׳ ניצוץ התקוה המעורר׳ המסית והמדיח׳ ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו. לכודים בעשתונותיהם ובתוחלתם הממושכת לישע׳ היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה׳ משתדלים לנצל את האפשרויות למעלה מכפי גבול היכלת׳ בבקשם דרך ומוצא ממחשכי הכלא׳ זו הגלות המרה והארורה׳ שעם כל צרותיה ופגעיה לא הצליחה לדכא את הלבבות ההומים׳ לקצץ את כנפי ההזיה והצפיה׳ ולכופף במשהו את קומת הנודד הנצחי.
חיי יהודי ארצות הקדם מהוים מסכת של גבורה לאומית אמתית׳ צודדת ומדרכת׳ אחר גלות ישראל מעל אדמתו׳ גבורה אשר נרקמה בעקת חדוה בימי אפלה ואימים׳ ובהעלם רוקמיה כֻּסה זהרה במשאון.

התנועה המשיחית תוכיח׳ במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים. קודם כל׳ באי־היכלת הגמורה להסתגל לחיי עבדות ושעבוד׳ ובמדרגה שניה׳ היותם נעדרי רצון וכח׳ להתפשר עם תנאי הסביבה הזרה והקרה שהם לא גדלו בה׳ וזו לא שמשה להם ערש מולדת. יהודי המזרח אף בדלדולם וירידתם התרבותית׳ נשארו שלמים בעצמיותם בכל ארצות מגוריהם. אין לשכח׳ כי מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים שבהם הושקעו כשרונות גאוניים יוצאים מן הכלל׳ ונוסף להם מרץ ומאמצים מופתיים בלתי שכיחים בין שאר האומות׳ והכל במגמה להתיר מצואר
העם את כבלי הגלות אשר הכבידו׳ וכדי להסיר פעם ולתמיד את אות הקלון שעל מצחו. לאלה המצויים אצל קורות הדורות ידוע הדבר׳ ומהם לא נעלמה ההלכה המפורשת כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמרו למשיחים׳ במשך תקופות התלאה והמשברים׳ על פי רוב בעתות פורענויות ושמד׳ רדיפות וגזרות רעות׳ המשתלשלות מזמן גלות בבל ועד ימינו אלה׳ רובם היו ילידי ארצות המזרח בחסד אלהים׳ זולת שנים או שלשה שמוצאם היה מהמערב׳ בני הגזע היהודי האשכנזי. ויצוין׳ כי גם התגלותם של אלה הבודדים היתה תחת השפעת התנועה הקימת׳ ופעולת חולמי הגאולה שקדמום.

בזה שמותיהם של אלה שהתפרסמו אם מעם או הרבה כנושאי רעיון משיחי ואשד השתדלו בדרכים שונות ליצור לו בטוי׳ אף לתת לו מהלכים בחיים. צריך לציין׳ שלא כלם היו שוים בערכם החברותי – התרבותי׳ בהלך רוחם ובהשקפותיהם השכליות׳ ביחיד במה שנוגע לאפני ההגשמה של הרעיון הנעלה הזה. חוזים אלה נזכרים כאן׳ לפי סדר חייהש וזמן פעולתם:

א• ־ ישוע בן יוסף (יש׳״ו הנוצרי)• ששים שנה לפני חרבן הבית השני(

 ב• – שמעון בר כוכבא (ששים שנה אחר חרבן הבית השני• סמוך לאותו זמן נתגלו אחדים במצרים ובא״י׳ אלא ששמם נעלם מעיני כותבי התולדה(

 ג • ־ משה האיקריטי ) בחצי הראשון של המאה החמשית)

ד • ־ שריני ־ בשנת 720

ה • ־ אבו עיסי (בשנת 750

ו .משיח שנתגלה בצרפת בשנת 1087 לפי עדות הרמב״ם בקונטרסו ״אגרת תימן״

 ז ־ משיח שנתגלה בספרד בשנת 1117 לפי עדות הרמב׳׳ם בקונטרסו-אגרת תימן״

ח • ־ משיח שנתגלה בפאס־מרוקו בשנת 1127 לפי עדות הרמב״ם בקונטרסו ״אגרת תימן״

 ט • ־ משיח שנתגלה בתימן בשנת 1172שהוא היה הגורם לחבור הקונטרס ׳-אגרת תימן״ ע ״ י הרמב״ם

 י . דוד אל ראי  בשנת 1160

יא .  שמריה האיקריטי בשנת 1350

 יב•-אברהם אבולעפיה בשנת 1279

יג . נסים בן אברהם  בשנת 1281

יד. משה בוטריל  בשנת 1539  

טו• אשר לימליין אשכנזי׳ נתגלה בשנת 1502

טז• ־ עלמה ממשפחת האנוסים בספרדבשנת 1503

 יז• – דוד הראובני בשנת 1523

יח• ־ שלמה מולכו בשנת  1528

 יט• יוסף קארו 1519

כ • יוסף גבאי די לה ריינה שנת 1521

כ א. ר ׳ חיים ויטאל (בשנת  1557

 כב ־ ר ' יצחק לוריה (האר״י׳ אשכנזי׳ בשנת 1567

כג-שבתי צבי (שנת '־ 1642

 על יד ש״צ יש להזכיר את המון שליחיו׳ נביאיו ועושי דברו וממשיכי פעולתו השלילית׳ בדורו ולאחריו: אברהם היכיני, נתן בנימין׳ העזתי, שמואל פרימו, שבתי רפאל, דניאל ישראל' אברהם מיכל קרדוזו, יעקב קירידו, מרדכי מוכיח מאיזנשטט –אשכנזי,  חיים מלאך, נחמיה חיון,  שלמה אילון, ליבלי פרוסטיץ –אשכנזי,) יעקב פרנק אשכנזי, ולבסוף, האיש צלול הדעת׳ נקי הכפים ובר הלבב משה חיים לוצאטו -רמח״ל׳ בשנת 1715. 

ברשימה הזו לא נזכרו החכמים הספרדים שהגו בסתר בתקוות משיחיות כגון ר׳ משה קורדוב׳ירו. ר׳ יוסף םאגיס׳ ועוד מקובלים רבים. ראה ספרי׳ -התנועה המשיחית בישראל׳ מתקופת החרבן הראשון ועד ימינו אלה״.

מתוך כך אפשר להחליט בבטחה׳ שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו, עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי. המקטרגים ימצאו כאן מקום להתגדר׳, בטענם, שאישים חמי מזג אלה הטעו והכשילו, אולם קשה להניח׳, כי בכונה להרע יצאו אל המערכה בה ניזוקו בעצמם ראשונה׳ בנפלם שדודים זה אחר זה. אלה הן הופעות היוצאות מגדר הרגיל׳ וכמעט שאין קנה מדה להערכתן.

ברור הוא, כי האנשים הקטנים אינם עלולים לחולל תנועה בת״היקף׳ ולהניע את גלגלי התולדה אף במעט. ישנו הכרח שהגבור יאמין בגבורתו׳ כדי שיוכל ליצור ערכים קימים בחברה׳ המנחילים לו שם וזכר. בשים לב לכך יש הרשם, כי כל אותם האישים הטפוסיים העוברים כבשלשלת בין דפי התולדה המאובקים, הנשכחים למחצה, אישים, אשר שחקו תפקידים משיחיים במשך הדורות, יש הרשם, שהם לא היו רמאים במובן המקובל, סתם פוחזים ומאחזי עינים, שעיניהם אל הכבוד ואל הבצע׳, כי אם להפך, ישרים ותמימים וכואבים, שבכל הנוגע לעצמם הם האמינו
בתעודתם הנעלה, אלא שאחר כך מסבות בלתי תלויות בהם שאינן ענין לכאן נהפכו למשיחי שקר׳ מאחר כי רעיונם לא יכול להתגשם.

״שפע קודש רענן השיבו עליהם רוחות השחר מכל השפים, ויהיו כהולכים לקראת סוד קדושים. שמים חדשים חפשו הם׳, ותכלת חדשה וזהר חדש, ולבסוף, התעותו פניהם פתאם, ופקי ברכיהם ונפלו ממרום שבתם, וימותו מות זועה על ארץ ברזל תחת שמי נחושה קודרים, באפס נחמה ובאפס חמדה…״

הגולים מגורשי ספרד ופורטוגאל התישבו ברובם, החל משנת רנ״ו ואילך בארצות המזרח, אשר תחת חסות ממשלת תורכיה. כמה מהם מצאו מקלט במדינות הבלקן וייסדו שם קהלות גדולות ומפוארות. חלק נכבד של הגולים התישב במדינות אסיה וצפון אפריקה, אילו מאות משפחות באטליה, ומקצתם גם במצרים ובא״י. מעטים נדדו לצרפת׳, הולנד, בלגיה, אנגליה, המבורג וכו׳. במקומות האחרונים הם התישבו בתור סוחרים פורטוגיזים.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה –משה דוד גאון-כרך א

שנים ראשונות ב׳חדר'

בתי המדרש במקנס שימשו גם בתלמודי תורה עבור ילדי המלאח. בחדרים הפשוטים שקירותיהם ספוגי קדושה רכשו הילדים קנייני נצח של תורה ויראת שמים. בכיתות הלימוד הללו, שכונו בשם ׳צלאח', הם התחנכו בידי מלמדים פרטיים שקיבצו כמה ילדים והתפרנסו מהפרוסות המעטות ששילמו להם ההורים. כאשר בגרו ועמדו על דעתם, היו בחירי התלמידים מסתופפים בצלו של אחד מתלמידי החכמים המופלגים שמקנס התברכה בהם. עבור הבנות לא היו מוסדות לימוד רשמיים. את עיקרי ההלכות שנצרכו להן רכשו מהדוגמה האישית שהעניקו אימותיהן, ומוסר ויראת שמים ספגו מתוך אווירת הקדושה שאפפה את הבית בו גדלו ומתוך האמונה התמימה שהקיפה את המלאח כולו.

תיאור אופייני לאופן הלימוד בצלאח מצאנו בכתביו של אחד הרבנים שחי באותן השנים במקנס:

בגיל חמש הביאני אבי אצל מורי ורבי… אצלו למדתי המקרא היטב עם תרגומה בנחת כנהוג ועם פירוש רש״י. וגם למדתי כתיבה יפה בשלושה מינים כנהוג באותו הזמן: כתיבת חצי-קולמוס, כתיבת רש״י, וכתיבת סת״ם.

בן עשר שנים גמרתי למודי בחדר ונכנסתי ללמוד בישיבה בלימוד לילה ויום, תלמוד ומפרשיו. ושבח לא-ל שראיתי סימן ברכה בלימודי עם חידוד השכל בעיון שקניתי אצל מורי הרב. בבוקר היינו לומדים בישיבה סוגיא של הגמרא עם פירוש רש״י ותוספות עד הצהרים. אחר הצהרים היינו התלמידים חוזרים לישיבה לבדנו לחזור על מה שלמדנו בבוקר עם הרב, עד הערב. אחרי ערבית היינו חוזרים לבית הרב לחזור על לימודנו עד לשעה מאוחרת.

היינו ישנים בביתו של הרב כל לילות השבוע מלבד לילי שבת ומוצאי שבת בהם היה לנו רשות לישון אצל משפחותינו. ובכל לילה אחר הלימוד היה הרב ישן עמנו. אחד התלמידים היה נשאר לשבת מוטה מעט וקורא דברי מוסר מספר ׳שבט מוסר׳ או ׳פלא יועץ׳ להשמיע לתלמידים דברי תורה עד שתחטפם שינה, ובראות הקורא כי נרדמו כולם היה גם הוא מטה את ראשו לישון… ובשעה ארבע לפנות בוקר השכם היינו הולכים להיות כולנו מהעשרה ראשונים בבית הכנסתי.

התיאור מבוסס על עדותו של הרב מימון בן עטר, מתלמידי החכמים שבמקנס שבהמשך חייו חי במצרים.

בעלות השחר היה ברוך אץ להצטרף לאביו בבית הכנסת המשפחתי על שם רבי שמואל טולידאנו. תפילה בבית כנסת זה היה בה משום לימוד, שכן בין המתפללים בתפילת הוותיקין נמנו שמנה וסלתה של מקנס, שלשה דורות של רבנים ובהם לא פחות משישים תלמידי חכמים בעלי שם.

זו הייתה אווירת הקדומים שספג לקרבו רבינו באותן שנות בראשית: משפחה דגולה בעלת היסטוריה ארוכה של למדנות והנהגה; קהילה שמורה ומוגנת שכל הליכותיה רוויות יראת שמים ושמירת תורה; סיפורי מופת של דורות העבר; תפילה שכולה דביקות בפני בורא עולם; וחיים הסובבים מבוקר ועד ערב סביב הערך העליון של ״והגית בו יומם ולילה״.

השפעות אלו עיצבו את אישיותו של הנער הרך וחותמו ניכר עליו כל ימי חייו. גם מקץ שנים רבות היו זקני מקנס מצביעים על רבינו ואומרים זה לזה: "הנה דוגמה חיה למקנס של פעם! כך נראתה ׳ירושלים של מרוקו׳ בשיא תפארתה!"

שופרא דמקנס מעין שופרא דגלות ספרד

שתי עדות נפרדות היו בקרב יהודי מרוקו. היהודים שחיו בממלכה מימות קדם כונו ׳התושבים; ואילו היהודים שהגיעו בגל ההגירה הגדול בעקבות גירוש ספרד כונו ׳המגורשים׳. התושבים והמגורשים נבדלו ביניהם בכמה עניני הלכה ומנהג. עובדה זו שימשה במרוצת הדורות כר לכמה מחלוקות גדולות, בפרט בקהילות בהן חיו אלה בתוך אלה. גם בחלוף מאות שנים לאחר הגירוש עדיין ניתן היה להבחין בהבדלים שבין העדות כאשר צאצאי ה׳תושבים׳ בולטים יותר בנוכחותם בכפרים ובעיירות שבדרום מרוקו, בעוד צאצאי ה׳מגורשים׳ משפיעים יותר בכפרים ובעיירות של צפון ומערב מרוקו.

קהילה גדולה ונכבדה של יהודים ׳מגורשים׳ השתכנה בעיר פס, עיר הבירה של מרוקו באותה תקופה. לימים התפצל ממנה ענף שהשתקע בעיר מקנס הסמוכה אליה וממנה התפתחה הקהילה המפוארת בעיר זו. מי שביסס את קהילת מקנס על יסודות איתנים ורומם אותה עד מלוא קומתה הרוחנית, היה ענק הרוח רבי רפאל בירדוגו, המכונה ״המלאך רפאל״ על שם עוצם חסידותו ובקיאותו בנגלה ובנסתר. עמדו לצידו המשפחות המיוחסות שבין גולי ספרד כדוגמת משפחות טולידאנו, בירדוגו, מאימראן, ואבן צור.

לאורך הדורות שמרו המשפחות המייסדות של קהילת מקנס על צביונן ועל מגילות היוחסין שלהן, עד כדי כך שאף בעת החדשה יכול היה המבקר בקהילה לחוש בהוד הקדומים החופף עליה ובזיו הקדום של תור הזהב הספרדי שעדיין היה מפעם בסמטאותיה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 45