ארכיון יומי: 23 במרץ 2020


אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- תשע"ד

 

הספרדית־היהודית

השינוי הלשוני הקיצוני הראשון בתקופה הנידונית אירע, כאמור, ממש בפתחה של התקופה, עם בוא מגורשי ספרד לצפון אפריקה. הללו הביאו עמם את תרבותם ואת לשונם הקסטיליאנית. לשון זו התקיימה מאות בשנים בקהילות המגורשים וצאצאיהם; מקום שהיא עמדה בתחרות קשה עם לשונם של המקומיים, המוגרבית, היא הלכה הלוך ונסוג עד שנדחקה לגמרי מפניה — כך בפאס, שם נתקיימה הספרדית־היהודית עד שלהי המאה השבע עשרה. מקום שדובריה היו תחת השפעת השלטון הספרדי או הפורטוגלי היא החזיקה מעמד עד ימינו — כך בערי החוף הצפוני והחוף האטלנטי של מרוקו.

המקורות לספרדית־היהודית ומחקרם

מצב התיעוד ומצב המחקר בספרדית־היהודית בתקופה הנידונית עולים עשרת מונים על אלו של המוגרבית־היהודית. מאריוס סלה פרסם בשנת 1976 סקירה ביבליוגרפית מוערת חשובה לאין ערוך ובה תיאר את מצב המחקר עד אמצע 1972. הוא עבר על כחמשת אלפים פריטים ביבליוגרפיים וסקר מתוכם כשש מאות חיבורים שנראו לו חשובים ביותר. מאז נוספו מחקרים חשובים אחרים של ו׳ ספיחה, י׳ בן־אבו, י׳ בן־טולילה, א׳ שורצולד. ד״מ בונים, פ׳ וקסלר ואחרים. אמנם רובם המכריע של המחקרים עוסקים בלהגים המזרחיים של הספרדית־היהודית מאיטליה, בואכה הבלקן וטורקיה, אך גם הלהג המוגרבי זכה לתשומת לב החוקרים. ועוד זאת, שבמידה רבה הישגי המחקר בלהגי המזרח תקפים גם ללהגי המגרב, שכן תשתית אחת משותפת לכל הלהגים ואין הם נבדלים אלא בהשפעות מלשונות המקום, הטורקית והיוונית במזרח, והערבית במגרב, וכמובן בהתפתחות הפנימית של כל להג לעצמו.

חוקרי תולדות הספרדית־היהודית יכולים לעמוד על קרקע איתנה, הואיל ומקורות מגוונים מפרקי זמן שונים של התקופה הנידונית ואף לפניה עומדים לרשותם. ר׳ יעקב אבן חביב, מדור המגורשים, מעיד בהקדמתו ל״עין יעקב״ כי ראה ספרים רבים בספרדית וביניהם ״נהר פישון לר׳ יעקב אבוהב. מקהילת המגורשים במרוקו והדורות הסמוכים לאחריו שרד חומר מועט בספרדית־היהודית אך חשוב. בכללו — תקנות אחדות מ״ספר התקנות״. הראשונות שבהן(א־יח, כה) משנת 1494 ואילך, והאחרונות (פא, צב, קיר) מראשית המאה השבע עשרה. מסתבר שבמהלך מאה זו הלכה הספרדית־היהודית בפאס וגוועה, שכן התקנות ק״ס־קס״ד מהשנים 1735-1730 נוסחו בערבית דווקא, והעורך עצמו, ר׳ אברהם אנקווה, יליד 1810, ציין בהקדמתו, שבזמנו כבר לא הבינו את הלשון הספרדית־היהודית. מן הסתם הוא כיוון לבני המערב הפנימי, שהרי בצפון מרוקו, כגון בטנג׳יר ותיטואן, הילכו חיבורים בספרדית־היהודית גם לאחר מכן, כגון ״מעם לועז״ מיסודו של ר׳ יצחק כולי, שמהדורתו הראשונה נדפסה ב־1730 ואין צריך לומר שהללו המשיכו לדבר בלשון זו עד ימינו.

המאפיינים העיקריים שראינו במוגרבית־היהודית יפים אף לספרדית־היהודית. היבדלות היהודים מהחברה הנוכרית והתנאים הסביבתיים שבהם נתקיימו הערכים הלאומיים־ התרבותיים שלהם, שהגילוי החיצוני הבולט שלהם הוא ניהול החיים בג׳ודריה, הגטו או השכונה המיוחדים ליהודים, הביאו לכך שלשון הדיבור שלהם תתפתח באפיקים שונים מאלה של הנוכרים. היהודים נזקקו לספרדית־היהודית רק בחלק — בדרך כלל החלק העממי — מפעולות התרבות הלשונית, בתקשורת היומיומית ובתרגומים או עיבודים פופולריים של מיטב הספרות המסורתית היהודית, בייחוד זו שבתחום הליטורגיה, והם התנזרו מן התרבות והספרות שהתפתחו אצל הנוכרים, ומשכבות המשכילים שלהם. כתוצאה מכך עמד הלהג הספרדי היהודי בארכאיותו, עד כדי כך שחוקרי תולדות הספרדית מסתייעים בלהג זה כדי לשחזר את הקסטיליאנית העתיקה. ניטול דוגמה מתחום המבטא. בספרדית־היהודית מבטאים את ההגאים העתיקים v-b f j, כפי שנהגו בקסטיליאנית, ואילו בספרדית הכללית חלו על הגאים אלו מעתקים: f נעתקה ל־h, j ל־h, ואילו הניגוד הפונימי שהיה בין b ל־v נוטרל והם מתממשים fi. למשל farina (קמח), filo (בן), fermoso (יפה) שבספרדית־היהודית נתפתחו בספרדית ^hilo ,harina, hermoso. בספרדית־היהודית, joven (צעיר) מבוטאת כמו בקסטיליאנית של המאה החמש עשרה, ואילו בספרדית כיום xoben; ההבחנה הקלסית שבין beber (לשתות) לבין vivir (לחיות), שנתקיימה בספרדית־היהודית, ניטשטשה בספרדית החדשה ושניהם הגויים BiBere

אך זהו רק צד אחד של המטבע. מן הצד האחר חלו התפתחויות פנימיות בספרדית־ היהודית, חלקן מכוח החוקים הכלליים הפועלים על כל לשון, כגון האנלוגיה, האסימילציה וכדומה, חלקן מכוח הדינמיקה של התרבות הייחודית הפנימית וחלקן מהשפעות לשון

 הסביבה, הערבית. לדוגמה armario העתיקה (ארון) הפכה מכוח הדיסימילציה [הבדלות] ל־almario בספרדית־היהודית, ובצורתה זו אף חדרה למוגרבית (ומשנשכח בין דוברי המוגרבית מוצאה האטימולוגי של המילה, נתפסה להם התחילית ־al כתווית היידוע הערבית, ויצרו בגזירה לאחור את mario, שהיא כביכול הצורה הלא־מיודעת של -al mario). מתחום התצורה נדגים במילה שנוצרה בדרך האנלוגיה, מן המילה peral (עץ האגס) הופשטה הסיומת al־ וזו הודבקה לבסיס azetun, מילה שאולה מהערבית, כדי ליצור את המילה azetunal (עץ הזית).

ההתפתחות הפנים־יהודית התנהלה בכמה מישורים: השאילה של מילים מן העברית, בין כמשמעותן המקורית בין בהוראה שנתייחדה בהן, שאילת משמעויות ותרגומי שאילה מן העברית, בתחום הפרזיולוגיה בעיקר, ובלדינו, לשון התרגום מטקסטים עבריים, אף בתחביר; וחידושים עצמאיים, שחלק מהם על רקע היסטורי.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה- תשע"ד-עמ' 33

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

המשבר הראשון של ההגירה הגיע, אם כן, לפיתרון הומניטארי היאה למזגו של מוחמר החמישי. הפן הפוליטי נותר בעינו. עבור 220,000 היהודים שנשארו במרוקו, בעיית חופש ההגירה הפכה להיות הנושא העיקרי לדאגה למשך שנים, ועבור המיפלגות המרוקניות – אחד מן הנושאים במאבקיהן. בעיה זו הרעילה את היחסים בין יהודים למוסלמים, עד למותו של מוחמד החמישי.

ה״קונגרס היהודי העולמי״ – שמינה את עצמו לבן־שיח מועדף של הרשויות המרוקניות הצעירות, לאחר שתמך בהן בעת המאבק לעצמאות – בחר בפיתרון נועז, אולם נדיב: הסתמכות על אמנת זכויות האדם, המבטיחה חירות ללא־עוררין של תנועה חופשית והגירה לכל ארץ בה בוחרים – כולל לישראל.

כבר בנובמבר 1955, ״קול הקהילות״ פרסם בהרחבה את ההצהרות ברוח זו, שהצהירו הנציגים המוסמכים לכך מטעם שתי המיפלגות המרוקניות הגדולות בשני העתונים היהודיים הגדולים של לונדון. עו”ד עבדרחים בואביד, נציגה הקבוע של ״איסתיקלאל״ בפריס, וחבר במועצה הפוליטית העליונה של מיפלגתו, אמר לכתב של ה״ג׳ואיש אובזרוור״ כך:

״הזכות לעבור ממקום למקום בתוך הארץ, ולעזוב אותה, היא אחת החירויות האישיות שצריכות להיות נחלתם של כל האזרחים המרוקנים, מלבד בנסיבות יוצאות-דופן, כגון בתקופת מלחמה… אני אישית לא רואה שום מניעה לכך שהיהודים המרוקנים יקיימו קשרים משפחתיים, תרבותיים ורוחניים עם אלו (מבין אחיהם) שהתיישבו בישראל. אנו מקווים ומייחלים לכך שהשלום יחזור למזרח התיכון, כדי שהקשרים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים יחזרו לתקינותם.״

ואילו מזכ״ל הביניים של PDI, עו”ד בן ג׳לון, הרגיע את הכתב הפריסי של ה״ג׳ואיש כרוניקל״:

״כבר אישרנו באוזניך, שאנו דוגלים בחופש התנועה של בני- האדם, ואנו מוצאים לנכון, ששום אזרח, תהי דתו אשר תהי, אינו צריך להיות משולל זכות זו, ומעולם לא התכוונו לשלול אותה מבני ארצנו היהודים, ולא להתנגד לחירותם בתחום זה. אנו סבורים שההגירה של היהודים המרוקנים לישראל מקורה באופן חלקי בחוסר-אמון בעתיד, ולדעתנו ישנם המעודדים את ההגירה הזאת באמצעות תעמולה מזיקה… אנו עומדים על כך שהקריאה שלנו כנה, ובזכות זאת מבקשים לשכנע אותם שכל התחומים בחיי מרוקו היו נגישים בפניהם, ללא כל הגבלה, וכי שיקול זה היה אמור לעודד אותם להישאר בארצם…״

בתנאים כאלה, מובן כיצד הנציג של ״הקונגרס היהודי העולמי״, ג׳ו גולן, הגיע עם ראש שירות הביטחון, מוחמר לאגזאואי, להסכם שאשרר את זכות התנועה החופשית, תוך שהוא אוסר על הההגירה המאורגנת. ההסכם קבע למעשה, שהיהודים המרוקנים שרצונם בכך, יכולים להמשיך לעזוב באופן פרטני את המדינה, באמצעות דרכונים שבתוקף, אשר יונפקו, ללא הערמת מכשולים, על ידי משרד הפנים.

בפועל, ראש שירותי הביטחון נתץ פרשנות מוגבלת מאוד להסכם הזה, משום שלא רצה לשלול ממרוקו את האנשים החיוניים לה בשלב זה של בניית הארץ מחדש. הוא עשה הכול, כדי שחופש התנועה יישאר על הנייר בלבד. כדי לשכנע את היהודים, שמקומם הוא במרוקו, האמצעי המוצלח ביותר הוא מניעת עזיבתם, בקבוצות או כיחידים, נכון?

וכך, ראש שירותי הביטחון העביר ב-27 בספטמבר 1956 למושלי הפרובינציות הוראה, שנועדה להישמר בסודיות, צו 424: ״האוסר על היהודים המרוקנים לנסוע לפלסטין, ועל אלו שנסעו – לחזור למרוקו״. היות שלא ניתן היה לחדור למחשבותיהם של המגישים בקשות לדרכון, הצו הובן ויושם בתור איסור כולל להעניק דרכונים ליהודים, ללא הבדל ביעד. צעד זה הביא לתוצאה מנוגדת לזו מראש שהרשויות ביקשו להשיג. בכך שרצו להחזיק את היהודים בכוח, כדי ״למנוע את יציאתם לישראל״, לא יכלו אלא ליצור בהלת עזיבה. ה״דרכוניטיס״ החלה לעשות שמות. אפילו אלו שלא הייתה להם כוונה לעזוב, רצו דרכון. המועמדים לנסיעה לישראל הפגינו להיטות פחותה יחסית. הם ידעו שעם הקמת רשת להגירה מחתרתית, לא יהיה להם צורך לפנות לקבלת דרכון.

הקהילה היהודית הרשמית הוכיחה נחישות רבה. ב- ביולי 1957, לאחר שהכינו תיק מרשיע, המזכ״ל החדש דויד עמר, חבר ב-PDI [[ Parti démocratique de l'indépendance פנה להתקבל לראיון עם שר הפנים, במטרה למחות בחריפות נגד החוזר הידוע, שהיווה עבורו פגיעה אופיינית בחופש התנועה. המשלחת התקבלה על ידי ראש האגף לעניינים פוליטיים במשרד הפנים, מר חאמיאני. במשך הפגישה עובד הציבור רם־הדרג פלט דבר־מה אומלל, אך מסגיר: ״בסופו של דבר, אני חשבתי הרבה על העניין, ושאלתי את עצמי, האם מוצדק יותר לפעול נגד שבעים מיליון ערבים או נגד 240,000 נתינים יהודים״. בישיבה במשרד (הקונגרס היהודי העולמי) בקזבלאנקה, דויד עמר שיתף את מנהיגי הקהילה בתגובתו. הוא ענה לאיש:

"ידוע לנו שאנחנו אזרחים: אתה אמרת וחזרת ואמרת זאת. הוד מלכותו אמר לנו זאת, הממשלה אמרה לנו זאת. אז תן לנו דרכונים. או שאנחנו אזרחים, או שאנחנו לא, אז שיגידו לנו ככה… החלטנו ללכת עד הסוף בעניין הזה."

דויד עמר הסביר שהוא אף המשיך ואמר לאיש שיחו, ״יהיה עלינו להתייחס לתקופה הזאת ממש כמו אל זאת של גרמניה בתקופתו של היטלר״, וכי נחישותו השתלמה בסופו של דבר, מפני שמנהל האגף לעניינים פוליטיים סיים את שיחתם בנימת פיוס.

השוואתה של מרוקו, שמלכה הגן על נתיניו היהודים בעת המלחמה, לגרמניה הנאצית, לא הייתה במקומה. היא העידה על הרגישות הקיצונית של היהודים בעניין חופש התנועה האישי, שהיה חיוני עבורם. המועצה החליטה: ״אם תוך 10 ימים לא תבוא תגובה מספקת לתביעה זו, יעלו את הפרשה בפני המלך״. במקרה של כישלון, כל נשיאי הקהילות היו אמורים למסור את התפטרותם כאיש אחד ב-14 ביולי 1957. לא היה צורך להגיע לקיצוניות הזאת. המרד הבלתי-צפוי הזה נשא פרי: ניתנו הבטחות להקלה, שקוימו בחלקן.

דרכונים הוענקו ביתר חופשיות, לפחות לאלו אשר יכלו להוכיח, שאין להם כוונה לנסוע לישראל. אולם לא נמצא פיתרון עבור אלפי המועמדים לעלייה, ששאפו לכך עקב המצוקה הכלכלית, ובייחוד בגלל תקווה משיחית. עתה, כשהשער נסגר, ההגירה המחתרתית שאורגנה על ידי המוסד, שבה ותפסה את מקומה. זו הדאיגה את הממשלה המרוקנית שלא הצליחה להפסיק אותה, עד כדי כך שעירבה את מנהיגי היהדות המרוקנית כדי שינסו לעצור אותה.

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויירת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'71

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר