ארכיון חודשי: פברואר 2020


הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל

סמוך ירושלים תבוב״א

למעלת ותהלת ידידינו הגביר המרומם והנעלה לש״ט ותהלה. רודף צדקה וחסד. אוהב התורה ולומדיה נדיב לב הזריז במצוות כמהרד סי׳ אהרן לבאז יצ״ו.יחי שמו לעד, כיר"א

ידיד ה׳ו הנה לשלום אין קץ!

טעמא דאיכא דיבור אליך השר לחלות פניך אודות חברתינו הקדושה חסד ואמת תבב״ץ אשר יגיע לידו תו"ד משטר פעולותיה המיוסדים על יסוד העבודה ואדני היראה. ותלי״ת במעט בכל ערי המערב קבלו את חברתינו. ויתנו את ידם לבא בבריתה ה, ישלם פעלם. האמנם למח״ת גם כי שלחנו הרבה כתבים עוד לא זכינו להיות מבעלי תשובה. ובאשר כי עתה נוסע להתם ידידינו הרב הכולל בישראל להלל דט״ל כמהר״ר שלמה אלעלוף נ״י חלינו פניו שיוליך להם את המכתבים האלה, ומפיו ישמעו את סדרי הנהנת חברתינו המתנהגת בטוב טעם ודעת כי עיניו ראו ולא זר ובאשר את שמעו שמענו חפץ חסד ומרבה להיטיב. ע״כ נגשנו לבקש מלפניו שיעורנו על המצות היקרות האלה בכל כחו להיות גבאי חברתנו במח״ק הוא ואתו מני' הגביר היקר רוצ״ו סי׳ דוד לקבי יצ״ו. טובים השנים איש את רעהו יעזורו. לחלק קבוצת המכתבים האלה. לשם בעליהם. ולהלהיב את רוחם הטהורה על המצות היקרות האלה. ואל תקטן המצוה היקרה הואת בעיניו. כי לפי גודל טרחה וכבדה. כן רב שכרה. וגמירי גדול המעשה. בטחנו ברב חסדם כי לא ישיבו פנינו ריקם. ואנן מהכא נברך את שמם הטוב. כי יהיה כבוד ביתם. הון ועושר בביתם. וצדקתם עומדת לעד, ועיניהם תחונה בנחמת ציון ובנין ירושלים כיר״א

כ״ד פקומ״ש החברה הדושו״ט מק״ל, בעה״ח בש״א לחדש תמת ש, התר״ן ליצירה. המצפים לתשובתם הרמתה ברב עו ושלום.

עה׳

עה׳

הצעיר

שמואל

עה׳

עה׳

חיים שלם

יוסף

חיים משה

אלעלוף

עיוש שמואל

ראובן

אצראף

אלמאליח

סמאנא

הי״ו

בוחבוט הי״ו

בוינום

 

כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

מציון ישפות ה, שלום. ורב ברבה וטובה. ויקר וגדולה, מעטה תהלה, ואורך ימים ושנות עולמים בטוב ובנעימים

אדונינו היקר! זה כשתי שנים נוססה בקרבנו רוח טהרה ויראת אלדים. ליסד חברה קדושה. חברת חסד ואמת לטובת כוללנו ק״ק בני מערבא יצ״ו אשר לרגלי העוני והמחסור השורר בעדתנו באופן נורא ואיום. כולנו כצאן תעינו. איש לדרכו פנינו, ותהיין כמה מצות רמות ונעלות אשר המה מוסדות תוה״ק שכוחות במת מלב. ולא מזדון חלילה, אך מעצר רעה וינון. הדלות והאבחנות אשר דכאה לארץ חית כל יושב ציון בכלל. ולעדתנו בפרט. אי לזאת! למטרה זו כוננו יסודות החברה לחזק בדקי התורה הנשכחות. ולעודדן ממצב שפלותן, ובאשר עיני״ק יחזו בהיריעה החוברת את כל התקנות ומפעלי החברה המיוסדים על אדני התורה והמצוה. ותלי״ת במשך הימים האלה חפץ ה, בידינו הצליח לשמור ולעשות את בל תנאי החברה בכלל ובפרט. נם בשנתי, זאת באשר נברה מחלת הראננה בארצנו. התנדבו נדיבי ונכבדי חברתנו להלוות למצות פקוח נפשות ועשינו בקור חולים כללי לבל עניי עדתנו. וזה משפטו: להעניים השוכנים בבתי מחסה אשר לבוללנו עשינו תמחוי בבל יום. בבקר תבשיל מקמח, ובערב בשר וארז. וליתר העניים מנינו שני ת״ח לסובב בבתים ובחצרות ולחלק להם בשר וארז נא. ולהיותר צנועים שלחנו אליהם מעות, עד אשר ריחם ה׳ על עמו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ובאשר עיני צדיק תחזינה בחשבון נ לוי הכנסה והוצאה אשר נוציא לאור בקרוב בע״ה! האמנם סנור לבבנו יקרע מראות ברע היתומים ובני עניים. תשב״ר, ערומים הלכו מבלי לבוש, כבלויי הסחבות ובגדים צואים בסו מערומיהם. רגליהם מיחף נגפים בצור נגף ובאבן בושל, עד שפך דם עליהם, ובפרט בימי החורף אשר הקור והקרח הגדול מנשל בארצנו ביתר שאת, עורם צפד על עצמם, השלג יאבל את בשרם ועצמותיהם יגרם, וענינו רואות ובלות ואין לאל ידינו להושיע. בי לפי מיעוט ההכנסה מפעה״ק לא נובל לבלבל את ההוצאה הרבה הואת אשר יצטרך אליה לפחות סך אלף פראנק ואת היותרת.

ובאשר בי את כבודו ידענו לאיש חסד ומרבה להטיב. גב״ר. ע״ב נגשנו לחלות פני״ק, אנא שר החסד, חוסה נא ורח על צעירי הצאן האלה. החונים בתורה ה, יומם ולילה. הבל שאין בו חטא, הנתונים לחרב ביום וקרח בלילה. ובחסדו הגדול יסייענו על המצוה הגדולה הואת, מצות הלבשת ערומים אשר מתן שברה בצדה, בכתוב כי תראה ערום וכסיתו ובר אז תקרא וה׳ יענה. בטחוננו בהי בי דברינו אלה היוצאים ממעמקי לבבנו יפעלו בלב שומעם פעולת החמלה והחנינה. ובעל הגמול ישלם גמולו מנה אחת אפים. אורך ימים ושנות עולמים. ועיניו תחזינה בנות ציון בב״א.

כ״ד מנהלי החברה חסד ואמת תבב״ץ דק״ק בני מארוקו בעה״ק

ירושלים ת״ו בש״א לחרש            שנת התר"נ לפ״ק הדוש״ט ברב עז

ושלום.

עה' ראובן בוינוס – עה' רפאל שמואל בוחבוט ס"ט- עה'מסעוד חי ן' שמעון- עה' חיים משה סמאנא- שמואל אלעלוף

ס"ט- עה' יוסף אלמליח – עה' חיים שלם אצראף ס"ט

 

תעודת הרבנים

אנן בדידן חו"ר ופקומ״ש כוללות עדתנו ק״ק המערבים הו״ו. לשמחת לבבינו ראינו את החברה הקדושה אשר התנוצצה בקרב עדתנו. ושמה נאה לה חסד ואמת אשר הוסדה מחברים מקשיבים מבני עדתנו אשר התנוסס רוח טהרה בקרב לבם. ואגודתם נוסדה למפעלי החסד ויראת אלדים ולטובת כוללנו. באשר עין הקורא תחוינה מישרים במשטרי תקנותיה. וסדרי הנהנותיה אשר שמו להם לקו. הנם בכתובים בספר הוה. ובל חדרי לבבנו מלאו גיל:

אם הח״ק הנז' תתמוך מעגליה על שבילי היושר אשר כוננו עליהם מוסדותיה. ולצורנו נוחילה יואל אלו-ה לכונן אגורת חברתם לנצח. וחפץ ה, בידם יצלח לשמור ולעשות את אשר קיימו עליהם מוסדותיה. ולצורנו נוחילה יואל אלוה לכונן אגודת חברתם לנצח.

 וחפץ ה, בידם יצלח לשמור ולעשות את אשר קיימו וקבלו. וטהור ידים יוסיפו אומץ להגדיל מפעלי חסד בעניינים טובים ומועילים בע״ה. ותהיה החברה הזאת כגפן פורחת לשמחת לב כל אוהב עמו. והבוחר בציון ישלח עזרם מקדש ומציון יסעדם כי תקדמם ברכות טוב. במרומי ההצלחות. כנה״ר וכנא״ה הדושו״ט הבעה״ח פעה״ק ירושלם תובב״א בש״א לחדש סיון המב״ת דשנת התרמ״ט ליצירה בא' סי לראות טוב לפ״ק והיה זה שלום:

ע״ה ב״ה            הצעיר    הצעיר    הצעיר

יששכר אצראף   שלמה אבושדיד   רפאל אהרן         משה מלנה

ס״ט      ס״ט       ן׳ שמעון ס״ט      ס״ט

מקום החותם      מקום החותם       מקום החותם       מקום החותם

הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-עמ' קלב

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול

קדושת ״השישיים״

האמונה בקדושת השישיים נשתמרה מאז גם אצל יהודי מרוקו שהחזיקו בה עד התקופה האחרונה. בראשית המאה הנוכחית, בשנת 1900 , שהיא שנת תר״ם (660) לספירה שלנו, נמצאו במרוקו מחשבי קצין, יהודים ולא יהודים, שחישבו ומצאו ששנת הגאולה הקרובה היא שנת תרס׳׳ו (666) כלומר שנת 1906. הדים לאמונה זו ששררה באותם ימים בקרב קהילות יהודי מרוקו אנו שומעים באחד השירים שנכתב בשנת תר״ס 660 (1900) על־ידי ר׳ דוד קיים, משורר יהודי ממרוקו. שם השיר ״אל יושב שמימה״ והוא חלק ממחרוזת שירים לפרשת ״וארא״, ותוכנו מעניני פרשת השבוע ״עשר מכות מצרים״ ובמובן גם צרות עם ישראל והכמיהה לגאולה. הבית האחרון המסיים את השיר אומר:

ולירושלמה בית מחניים

בבניו מקדש בניה ינוחמו

וספה ותמה שנאת עם עיים

עם מחרף בי חטאתיה נכתמו

קץ פדות נשלמה חשבון שישיים.

עוד שישים וששה נקוה בו יושלמו.

[שיר ידידות – עמוד שס״א]

המשורר מבטא את בטחונו שקץ הפדות נשלם בשישיים, כלומר ב־660 ומקוה כי יושלם לחלוטין כאשר יתוסף לשישיים עוד שש, כלומר ב־666.

צידוק ההמרה אצל יוסף בן צור

יוסף בן־צור, שראה את עצמו נביא ומשיח, מצדיק גם הוא בהתלהבות רבה את מעשה ההמרה. כמו כל ראשי התנועה גם הוא מאמץ את האידיאולוגיה הידועה של ההמרה ומוסיף עליה ״חידושים״ משלו. הוא חוזר בשם המגיד על ההסבר שניתן לו, לפיו שבתי צבי קיבל עליו את דה האיסלם על מנת לאסוף את ניצוצי הקדושה שהם פזורים בין אומות העולם בתוך הקליפות וכדי להצילן ולהעלותן מתון הטומאה כי על־ידי המצאותו של המשיח בתוך הטומאה, ניצוצות הטהרה השבויות בתוך הקליפות ידבקו בו ועל־ידי כך יציל אותן ״כי כל מין למינו״.

צידוק ההמרה אצל דניאל בהלול

ועוד טעם אחר בפיו של יוסף בן־צור כדי להצדיק את המרת המשיח, והוא ״יסוד המצנפת הטהור׳/ ור׳ דניאל בהלול בשמו של יוסף בן־צור, מסביר:

״אמר הבחור נ״ב (נאמן בית) הידוע כי מלת שב״ת רומז ליסוד אות ברית קודש ושבתי אדונינו יר״ה (ירום הודו) הוא רומז למלת שב״ת שבאלפא ביתא שהוא שבתי הנודע וכשם שהאות ברית קודש שהוא יסוד מחופה בערלה בקליפות שהקליפות מסתבכים עד המקום ההוא שהוא העטרה כנודע, ולכן הוא רמז שהאדם נולד ומכתר בערלה על העטרה ואנו חותכים הערלה ונשאר קדוש הילד כן שב״ת שהוא שבתי שהוא האות ברית קודש בעצמו בא מחופה בערלה שהוא המצנפת עד שיבוא השם ב״ה (ברוך הוא) ויסיר לו המצנפת ויסיר לו הערלה, אז תתגלה הקדושה שהוא יסוד ב״ה ובזה תבין היטב מה שכתוב בס׳ פרקי היכלות לרבותינו ר׳ ישמעאל כהן גדול ור' עקיבא שאל מטטרון רתימה וענה זרובבל בן שאלתיאל שכשיבוא משיחנו בעה״ו (בעזרת השם וישועתו) אדונינו לעולם שישאר שבעה שנים שיסתיר ה׳ פניו ממנו כעד שבעת ימי המלה שאין ראוי לבוא בקהל הילד הזה ואח״כ ביום השמיני הוא ראוי לבוא בקהל, שבתי נסתתר בקהל הז׳ שנים שמשנת התב״ז (1667?) חודש אלול עשה המצנפת ונסתתר בז׳ שנים וב״ה ישרה שכינתו עליו ויבוא בקהל שאז יסיר הערלה בעה״ו.״

פרוש דבריו של ר׳ דניאל בהלול הוא ש״שב׳׳ת״ שבאלפא ביתא רומזת לברית קודש שהיא ברית מילה והשם שבתי רומז למלה ״שב״ת״, וכשם שהעטרה של המילה מכוסה בערלה ורק לאחר שאנו חותכים את הערלה ביום השמיני נעשה הילד קדוש כך שבתי צבי שהוא בבחינת ברית קודש בעצמו גם הוא מכוסה בערלה – כלומר מצנפת, עד שיבוא הקב״ה ויסיר לו את המצנפת בשנה השמינית שהיא הערלה, ורק אז תתגלה הקדושה וכך תבין מה שגילה מטטרון לזרובבל (ראה הנבואה לעיל) שהקב״ה יסתיר פניו מהמשיח שבע שנים כנגד שבעת הימים שאין הילד ראוי לבוא בהם בקהל ה׳. שבע השנים מתחילים מחודש אלול תכ׳׳ו (1666), (במקור של כתב־היד כתוב אלול תכ״ז – בודאי פליטת קולמוס), עד שנת תל״ג(1673), אך בשנה השמינית שנת תל״ד יסיר הקב״ה המצנפת שהיא בבחינת הערלה כמו שמסירים הערלה מהילד ביום השמיני, ואז ישרה הקב״ה שבינתו עליו ויבוא בקהל.

ובמקום אחר שואל יוסף בן־צור: למה שבתי צבי ״חזר תוגר ולא אדום״? כלומר למה התאסלם ולא התנצר? והוא משיב מפני שכל ניצוצות הקדושה שישנם בנצרות נמצאים אצל התוגר (תוגרמה – תורכיה – שפרושו מוסלמי) (״ענייני שבתי צבי״).

תפישה זו המעדיפה את התוגר על פני האדומי, היינו את האיסלם על פני הנצרות, פותחה על־ידי חכמי השבתאות והופצה על־ידי פרשני התנועה. הם הסבירו כי תורת האיסלם נקראת ״תורת חסד״ כי הישמעאלים אין להם אלא מה שמסרו להם אבותיהם ועל כן נקראת תורתם ״תורת חסד״ ואילו תורת ישראל נקראת תורת אמת, ועל־ידי האקט של ההמרה, כאשר שבתי צבי היה מזמר וקורא ״בתורת חסד״ שהוא הקוראן של האומה הישמעאלית היה מקיים מה שנאמר במשלי ל״א: ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" כלומר שהוא נכנם בתורת החסד וצירף על־ידי כך את תורת החסד אל תורת האמת וזהו הפרוש למה שכתוב ״חסד ואמת נפגשו״ (תהלים, פ״ה 11), היינו שתי התורות יחד נפגשות בשבתי צבי.

עדויות על יוסף בן צור

התופעה של התגלות משיח בדמותו של אדם כיוסף בן־צור הוא נושא למחקר לפסיכולוגים ולסוציולוגים, אן אולי דוקא משום היחוד שבאישיו­תו, הופעתו היתה משכנעת, אמינה, ועשתה רושם רב, והעדות של אותו ״יהודי מסאלי״ משקפת כנראה את המציאות. היהודי מסאלי כותב לאחיו מליוורנו, ״שכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי יר״ה״.

אחד מרבני מרוקו, ר׳ אברהם בן־עמרם כותב לחברו ר׳ בנימין דוראן מאלג׳יר מכתב נלהב. הוא מספר לו שלאחר ששמע על הבחור ממקנס ועל הסודות שהוא מגלה בתורה לא יכול להתאפק והחליט לראות במו עיניו את הבחור והלך אליו, לקח עמו ספר זוהר וספרים אחרים, והתכון לשאול אותו דברים סתומים בזוהר. הבחור עשה עליו רושם עז. הוא מצא בו כל המידות הטובות, עניו, ירא שמים וכו'.

בלילה הראשון שהה במחיצת יוסף בן־צור עם עוד שני חכמים מן העיר אלקצאר (עיר צפונית לפאס). ״ונשארנו בהקיץ עד אחר קריאת הגבר (ער אור הבוקר) והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות עליונים, על הקץ והיד אומר אותם בלשון צח ומצוחצח ואילו היו לו ג׳ או ד׳ פיות היה מדבר בכלן כמו נהר מלא.״

ר׳ אברהם בן־עמרם מסכם את ביקורו אצל יוסף בן־צור בזו הלשון: ״בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שנתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד ב״מ (בר מינן) מפני שהוא מיושב בדעתו וכל דבריו על ייחודו יתברך.״

רבים וטובים, ביניהם תלמידי חכמים שכיהנו במשרות רמות ברבנות בקהילותיהם, נגרפו גם הם בהתלהבות ונתפסו בהזיות משיחיות. אכן הציפיות שיצר יוסף בךצור היו גבוהות.

בין הרבנים הידועים שנתפסו להזיותיו של יוסף בן־צור היו: ר׳ יעקב אבוהב שעתיד בשנת ת״מ (1680) לשמש בכהונת אב בית־דין בעיר טטואן. בשנת תל״ה (1675) הוא כותב את האני מאמין שלו לר׳ שלמד הלוי יצ״ו: ״בערב פסח הבא יתגלה משיח אלוקינו בלי ספק והוא אדונינו המלך שבתי צבי יר״ה.״ ומוסיף ר׳ יעקב אבוהב: ״שהלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו… והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל.

ר׳ ידידיה צרפתי, בן התקופה, היה בין המחזקים את ידי הנאמנים לאחר האכזבות של שנות תל״ה ותל״ו, וקבע את זמן הגאולה העתידה לשנת עת״ה (1715). עיין להלן.

בין הוגי הדעות של ההתגלות החדשה של המשיח היה ר׳ דניאל בהלול, אותו הזכרנו. ר׳ דניאל נמנה כאמור עם חבורתו של יוסף בן־צור והיה מחסידיו וממעריציו ואף שימש שופר לכל דרשותיו.

ר׳ אלעזר בהלול ור׳ שמואל בהלול, שני בניו של ר׳ דניאל, הלכו גם הם בעקבות אביהם ונתפסו לאמונה במשיח. ר׳ אלעזר בהלול כתב ספר בשם ׳מראה עיניים״, בו הוא מרבה לצטט את אביו; ור׳ שמואל בהלול גם הוא היה מורה הלכה בישראל. שניהם זכו לכינוי ״אדירי דארעא״.

אותו ר׳ דניאל עצמו שסיים בכתב־ידו את העתקת הספר ״ירח יקר״ למקובל האלוהי ר׳ אברהם גאלאנטי (שהובא למרוקו על־ידי ר׳ אלישע אשכנזי) על פי מצותו של ר׳ יעקב בן־צור זצ״ל לאחר שר׳ חיים טולידאנו לא הספיק לסיים את העתקתו. הוא אינו מהסס לסיים את העתקת הספר בהבעת תקוה בביאת נביאנו נתן וכו'.

גם היהודי מסאלי מעיר במכתבו אל אחיו בליוורנו שיוסף בן־צור מגלה סודות וחידושים בתורה שאפילו רבנים וחכמים גדולים לא ידעו ״עד אשר לא נמצא חכם בכל חכמי המערב שיכול לנצחו.״

האם סימני התעוררות מחודשים אלה של התנועה הם סימפטומים המוכיחים ומעידים על כושר השרדותה של התנועה במרוקו לתקופה ארוכה, או אלה הם הבהובים אחרונים של להבת התנועה לפני שתדעך ותכבה לחלוטין?

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 125

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים

ר׳ יום טוב קריספי, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718), זכר את מיטיבו ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי מכנאס, ובחזרו משליחותו ובעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, קנה שם את ספר ״שיירי כנסת הגדולה״ שנדפס באותן השנים בקושטא, ושלח אותו לידי מיטיבו הנכבד, וכתב עליו הקדשה זו: ״קניתי אותו לשם הרב המובהק הדו״מ בנן של קדושים כמוהר״ר יעקב בן צור גר״ו בסך א״ם ד״ת פה נא אמון היום כ״ה תמוז התפ״ב, יה״ר שיראה בניו יושבים על כסא ההוראה…כה דברי צעיר המשתלח מעה״ק ירושלים ת״ו יום טוב קריספי ס״ט״.

שלוחים לעצמם מדפיסים ספרים וכן אנו מוצאים ״שלוחים לעצמם״, כלומר תושבי א״י שלא נשלחו על־ידי שום איש, לעצמם אלא יצאו מחמת דחק לחוץ־לארץ כדי להתפרנס, מדפיסים ספרים בדרכם כדי להבנות מהם, ומפיצים אותם בין נדיביהם. כך עשה, למשל, מוכר־הספרים מצפת ר׳ מנחם יעקב ב״ר אלעזר יהודה, שהדפיס בשאלוניקי בשנת ש״ם (1600) את הספר ״שיר השירים״ עם תרגום לאדינו, ובהקדמתו הוא מתאר בפרוטרוט את הרפתקאותיו בדרכו. אחר־כך הדפים בויניציאה בשנת שס״ג(1603) את הספר ״אורים ותומים״, פירוש על ישעיה וירמיה לר׳ מאיר עראמה, ובהקדמתו הוא מספר: ״הפעם אודה את ה׳ אשר הנחני באורח מישור אחרי אשר עברו עלי מקרי הזמן וטרדותיו… זאת נחמתי בעניי ובא לידי ספר הלז…ותכף קמתי… ואמרתי עת לעשות לה׳…ואולי בזה אחזור לאיתני הראשון בביתי…בעיר גדולה…צפת…שכל ימי שמשתי תלמידי חכמים בין בגופי בין בממוני והייתי נהנה מיגיע כפי במכירת ספרי קדש ובסבת הרעב יצאתי ממחיצתי והייתי הולך נע וגד בארצות הנכריות… עד שמצאתי עיר גדולה של חכמים [ויניציאה]… שלח ידיו בשלומיו איש אמונים והוא פלאי ונתן לי הנייר ומעות…

  היו גם אנשים מתושבי ארץ־ישראל שיצאו במיוחד לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר, ומשהגיעו לשם כינו את עצמם בתואר ״שליח״ מתוך אמתלא שנשלחו במיוחד ע״י חכמי א״י לשם הדפסת הספר, כי בתואר ״שליח״ היתה משום סגולה להצלחה. כך, למשל, עשה ר׳ דוד ב״ר מרדכי אשכנזי, שיצא בשנת תק״ה (1745) מירושלים לאיטליה כדי להדפיס שם את שאלות־ותשובות הרדב״ז [רבי דוד בן זמרא נולד בספרד בשנת ה'רל"ט 1479 [לפי כתב־יד שנמצא בגנזי ירושלים. הספר נדפס על־ידו בויניציאה בשנת תק״ט (1749), ובמכתב לאחד מרבני איטליה שאת עזרתו ביקש, כתב: ״באתי להודיע לכ״ת שבאתי מימשלם תוב״ב וששלחו אותי רבני ירושלם להדפיס את ספר…״ ועל סמך זה הוא חותם: ״שליח ירושלים תוב״ב״.» וכן עשה ר׳ אברהם עייאש, שיצא מירושלים לחוץ־לארץ לשם הדפסת ספר־דרושיו של אביו ר׳ יהודה עייאש בשם ״וזאת ליהודה״, ובהקדמה לספר, שנדפס בזולצבאך בשנת תקל״ו (1776), הוא קורא לעצמו ״שלוחה דרחמנא מעיר הקודש ירושלם תוב״ב להדפסת ספר וזאת ליהודה״.

שלוחי א״י העבירו גם שלא מדעת ספרים ממקום למקום, כי בדרכם רכשו ספרים, ישנים וגם חדשים, לצורך עצמם, ובהגיעם למקום אחר הראו את הספרים לחכמי המקום והללו השתמשו בהם. כך מספר ר׳ יעקב ן׳ צור, מחכמי מרוקו, על ספר שראה בידי ר׳ חיים יעקב ב״ר יעקב דוד שליח צפת בצפון־אפריקה בשנות תפ״א—תפ״ח (1721—1728) : ״ובבוא לכאן החכם השלם כמה״ר חיים יעקב שליח א״י, הביא עמו ספר בני יעקב [שו״ת לר׳ יעקב שלטון, נדפס בקושטא בשנת תע״ד] וראיתי שפסק כך. י גם ר׳ יעקב ב״ר יוסף כלפון, מחכמי מרוקו, כותב בשנת תק״ף (1820) לערך, ששליח א״י ר׳ חיים שלמה פראנקו, בעברו דרך עירו, השאיל לו ללילה אחד ספר שהביא אתו. היו גם שלוחי א״י שבצאתם לשליחותם לקחו אתם ספרים שונים למכירה, ומכירת הספרים היתה כלולה בתוך עצם עבודתם. עתים עשו כך לשם ריוח צדדי, כי חלקם בכספי השליהות לא הספיק להם. ועתים דרשו השולחים שגם הריוח ממכירת־הספרים יחולק בין השולחים והשליח, ממש ככספי התרומות, והתנו שכל ריוח שמרויח השליח בדרכו יהא מוקדש למטרת השליחות, והשליח לא יקבל אלא את חלקו הקבוע בלבד.

ר׳ אברהם ב״ר יצחק אשכנזי, שיסד בית־דפום עברי בצפת. בשנת של״ז (1577), לקח אתו בשעה שיצא בשליחות הישיבה בטבריה לתימן בשנת של״ט (1579) ספרים שונים למכירה, בין ספרים שנדפסו בבית־דפוסו ובין ספרים אחרים. המשורר התימני ר׳ זכריה המכונה יחיא אלצ׳אהרי מהלל את השליח על אשר ״הביא ספרי הקדש…שלא ביקש אלא דמיהם… שכוונתו להתרחק מהנאת כבוד תורה… ותכלית בקשתו היתה להרביץ תורה, וליהודים היתה שמחה ואורה, ויפשטו בכל ארץ התימן, לכל משכיל ומבין מזומן, ויגיע מהם למגדלות״, הם בתי־הסוהר, שבתוכם היו רבים מיהודי תימן כלואים בימים ההם.

שליח חברון שיצא לתימן בשנת ת״ן (1690) לערך, לקח אתו אף הוא ספרים למכירה ״ומכרם בדמים יקרים״ והרויח ריוח הגון, מה שהביא לידי סכסוך בינו ובין שולחיו, כי השולחים טענו שהתנו אתו בפירוש, ״שכל מה שיזמין לו הי״ת, בין נדרים בין נדבות בין מתנות… ואפילו מציאה בדרך… שיתחלק לשלשה חלקים, ב׳ חלקים לק״ק [השולח] וחלק אחד לראובן [השליח]״ ודרשו לכלול בכלל זה גם את הריוח ממכירת הספרים, והשליח טען, שאין זה דומה למציאה ״שהיא באה בלי קרן ובהיסח הדעת, וזה הנידון אם לא היה מוליך הספרים מהיכן היה בא לו הריוח״, ולכן דרש את כל הריוח ממכירת הספרים לעצמו. הדבר הובא לפני ר׳ יוסף הלוי נזיר, מחכמי חברון ואח״כ אב״ד מצרים, שפסק לטובת השולחים.

שני שלוחי א״י שעמדו לצאת ממצרים לתימן בשנת תצ״ד. (1735), ר׳ יעקב בונשיניור שליח חברון ור׳ רחמים נוח שליח ירושלים, לקחו אף הם אתם ספרים למכירה בתימן, ואיש אחד ממצרים הלוה להם כסף לשם כך, על מנת שהריוח יהא בשותפות לשלשתם, ובין התנאים שהתנו ביניהם, קבעו גם תנאי למקרה שהשליח ״יתן מהספרים הנזכרים לשום בעל־הבית הדר שם בערים ההנה ויתנו לו מתנות רבות בעבורם״, מה שמראה באיזו שמחה קיבלו יהודי תימן את הספרים.״ ואם אנו מוצאים עתה בתימן ספרים מהדפוסים הראשונים שבאיטליה ושבתורכיה, וביניהם טפסים יחידים בעולם, ומשתו­ממים מאין הגיעו ספרים אלו לתימן, בהעדר כמעט כל קשר בין יהודי תימן ויהודי אירופה, עלינו לזכור את התפקיד שמילאו שלוחי ארץ־ישראל בהפצת הספרים בתימן.

הם הם שהביאו לידי התפשטות השלחן ערוך והקבלה הצפתית בתימן. וכאן ראוי להזכיר' גם את הקשר בכיוון ההפוך בין יהודי תימן ויהודי ארצות אירופה בתיווך שליח א״י. כתבי־היד הראשונים מגנזי תימן וחיבוריהם של חכמי תימן הובאו לארץ־ישראל, ודרכה לבתי־העקד באירופה, ע״י שליח ירושלים ר׳ יעקב ספיר, האיש הראשון שקשר קשר של קיימא בין יהודי תימן ויהודי שאר הארצות.»

בין שלוחי א״י שעסקו בדרכם במכירת ספרים, יש להזכיר לבסוף את ר׳ רפאל ישעיה אזולאי בן הרב חיד״א, שהיה שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785). וכאן המקום לציין, שאביו החיד״א, אף שלא עסק במכירת־ספרים, הרי ניצל את שני מסעותיו בשליחות חברון כדי לראות בעיניו בקהילות ישראל, בגנזי צבור ובבתי יחידים, ספרים עתיקים וכתבי־יד, ואסף מהם מה שניתן לאסוף, וספרו הביבליוגרפי הקלסי ״שם הגדו­לים״ הוא במדה רבה פרי מסעותיו בשליחות ארץ־ישראל.»

ולא החיד״א בלבד, שעיקר עיסוקו והתענינותו בספרים ובמחברים, אלא גם שלוחי ארץ־ישראל אחרים השתמשו בשעת־הכושר של נדודיהם כדי לגלות כתבי־יד בלתי מצויים ולהביאם אתם לארץ־ישראל. הם חיפשו לא רק באספים הנמצאים בידי יהודים, אלא גם בגנזי מוסדות וחכמים נוצרים. חיד״א ביקר בספרית האקדמיה בפאריז. ואפילו קנאי כר׳ משה חאגיז לא נמנע מלבקר את הביבליוגרף הנוצרי י. כ. וולף, כדי לראות את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שברשותו, והפליג בדברי שבח למלומד הנוצרי ולאוספו. ר׳ יעקב אריה שליח ירושלים בארצות ערב בשנת תל״ט (1679) הביא אתו העתק כתב־יד ספר הפרכוס המיוחס לרב האי גאון. ר׳ יום טוב אלגאזי מצא בדרך־ שליחותו באירופה בשנות תק״ל—תקל״ה (1770—1775) את כתב־היד של הלכות בכורות ונדרים להרמב״ן, ונתעורר להדפיסו בצרוף פירושו המפורסם. ר׳ חיים שמואל הכהן, שליח טבריה באיטליה באמצע המאה התשע־עשרה, הביא משם כתבי־יד מרובים הנמצאים עד היום בטבריה. 18 ר׳ נתן עמרם, שליח חברון באירופה בשנות תקצ״ד—תר״ג (1834— 1843) הביא מנסיעותיו כתבי־יד מרובים. בשביל ר׳ חיים ן׳ ואליד, שליח ירושלים בארצות צפון־אפריקה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, העתיקו שם מתוך כתב־יד שאלות־ותשובות של חכמי המדינות ההן.19 ר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, שליח עדת המערביים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז(1887) יסד בפאס חברת ״דובבי שפתי ישנים״ לשם הדפסת כתבי־יד של חבורי חכמי מרוקו.

 כללו של דבר, לשלוחי א״י היו הזדמנויות יותר מאשר לרב סתם בקהילתו לראות ספרים יקרי־מציאות וכתבי־יד בלתי ידועים, ועל־ידיהם נתגלו ונשתמרו כתבי־יד אלה, או גם נודעו ברבים ויצאו לאור הדפוס.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-הדפסה והפצת ספרים על ידי השד"רים-עמ' 79

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי

אילא יקדר עלא פאס – יח'ליהא

תרגום – אם יתגבר על פאס [עיר הבירה] – יחריב אותה.

הסבר – פאס היא עיר הבירה הגדולה והיפה של מרוקו שבה גר המלך. ואם אתה כבן אדם אחד יכול להשתלט עליה לבד אז הרוס אותה.

זאת אומרת, אין חוק צדק. אין צדק בעולם. הצדק מטאפורי כמו העיר פאס.

*הערה: [של ד״ר משה כהן] מאז הגירוש, השושלות המוסלמיות שרצו לכבוש את כל מרוקו, השתדלו להציג את פאס כעיר הראשונה במרוקו.

אילא כּבּרת בלע'אתו קדד בלע'את בּוה-ירזאע עדו

תרגום – אם גדלה הנעל [של הבן] כנעלי אביו – יהפוך [הבן] לאויבו.

הסבר – הפתגם נאמר לבנים ואבות. האבא לא מסתדר עם בנו לאחר בר המצווה של הבן ומתחילים הוויכוחים ביניהם. הבן והאב לא מסתדרים. הבן יהפוך לאויבו של האבא. הבן בדרך כלל מכבד את האימא כל הזמן יותר מהאבא. גם בלידתם הם נולדים עם הפנים למטה כדי לא לראות את ערוותה של האם.

הוכחה [לדברי המפתגמת] – בימי פרעה שידע את סוד הלידה, הוא ביקש להרוג את הבנים לפני בכיים הראשון על פי פניהם המופנים כלפי מטה.

מיילדות [אמא דינה ז״ל המטפלת של המפתגמת] לפני בכיית הילד אמרה לו ״ברוך הבא באליהו הנביא״

וכשנולדה הבת לפני בכייה הייתה אומרת ״אללאה יסתארךּ״ אי ״יסתארךּ אל אללאה״.

המפתגמת טוענת שהיא הייתה מתלווה אליה ושומעת את דבריה.

אילא כּון מא חבּבּית הדאךּ די הווא בצנעייתו – תחבּבּ האדךּ די הווא בחמארתו?

תרגום – אם היא לא רצתה את בעל המקצוע [המלאכה] – תאהב / תרצה בעל חמור?

הסבר – אם לא רצתה את ההוא שיש לו עבודה והוא פועל ומתפרנס בכוחות עצמו – תרצה את זה עם החמור?

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 84

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל

ייחודיותה של תורת ארץ ישראל

כידוע, אין לך דבר בלתי טבעי לישראל כמו הגלות. כפי שכותב המהר״ל מפראג(נצח ישראל, פ״א) ״אין ספק, כי הגלות היא שינוי ויציאה מן הסדר, שהשי״ת סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי, כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם היה הבלתי טבעי נעשה טבעי. ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי… וכן ישראל בעצמם אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם. כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות: להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם ולא ברשות אחר… כמו שאמרו חז״ל ״אין לך דבר שאין לו מקום״… וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי… וכל פיזור עומד להתכנס יחד, ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע. שמאחר שהם אומה אחת ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד… ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל״.

והרב אלימלך בר שאול זצ״ל בספרו ״מערכי לב״ (פ׳ י״ח) ממשיך ואומר:

״ושמא יאמר אדם, יש תורה בגולה, אף אתה אומר לו בלשון חז״ל: ״אין תורה ־ כתורת ארץ ישראל <ב״ר, ט״ז>. שמא יאמר, יש חכמה בגולה, אף אתה השב לו: ״ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל״(שם>.

וכך מטעים הראי״ה קוק זצ״ל את הנושא בכותבו: ״תורת חו״ל אינה מכרת רק לדאוג בעד הנפש הפרטית, בעד השלמתה הרוחנית והחומרית, הזמנית והנצחית. לא כן היא תורת א״י: היא דואגת בעד הכלל, בעד האומה. בעד נשמתה ורוחה. בעד גופה ונפשה. בעד ההווה של כולה ובעד העתיד של כולה. ובעד הרושם החי של העבר של כולה כאחד. הפרטים כולם הם מתכנסים בקרבה ומתעלים בעילויה. זהו כלל החדוש הפנימי, העסוק והמרהיב, של תורת ארץ ישראל״(משנת הרב, מבוא). ובמקום אחר מרחיב הראי״ה קוק זצ״ל וכותב: ״בא״י שפע רוח הקודש מתפרץ לחול על כל ת״ח שמבקש ללמוד תורה לשמה, וקל וחומר על קבוץ של תלמידי חכמים. והרוח הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות. הכל מלמעלה למטה. מה שאין כן בחו״ל. רוח כללי קדוש אי אפשר לשאוף באויר טמא ועל אדמה טמאה. אלא כל פרט ופרט מן התורה מעלה איזה ניצוץ, איזו הארה, להתקרב אל רוח אלקים חיים, השוכן על עמו בארץ חיים״(אגרות ראי״ה סהדו״ק, ז).

אכן א״י היא ארץ הקודש, היא הנקראת ״נחלת ה׳״(שמואל א/ כ״ו) ולכן אסרו חז״ל: ״כל הדר בחו״ל כאילו עובד עכו״ם, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלקים אחרים״, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלקים אחרים, אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל כאילו עובד אלקים אחרים(כתובות, ק״י) וכפי שמפרש המהרש״א במקום, ״דומה כמי שאין לו אלוה, כאילו אינו מקבל את הקב״ה לאלוה, אלא עובד עבודת כוכבים כשאר גויי הארצות עובדי עכו״ם״.

והגראי״ה קוק זצ״ל מפרש את הדברים בזו הלשון: ״אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו רעיונותיו ודמיונותיו בחוץ־לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעת הקודש, באיזו מדריגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך. ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקישור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דא״י החופף על כל מי שמצפה לראותה״(אורות).

וכך מבאר ״החתם סופר״ בתשובותיו(יו״ד רל״ג-רל״ד) שעדיפותם של יושבי א״י על פני יושבי חו״ל, אינה רק מפני שמקיימים כאן עוד מצוות התלויות בארץ. אלא מפני שכאן בא״י, ישנה קדושה גדולה מאז ומעולם, ואפילו בזמן שהכנענים שלטו בה. ואם כן קל וחוסר בימינו, שכבר נבנו בה שני בתי מקדש וישראל ירשו אותה ירושת עולמים.

ורק כך ניתן להבין את דברי הנביא: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ (ישעיה ב/ ג׳) כי קדושה עצמית זו של א״י מתגלית ומופיעה ע״י ההתיישבות של עם ישראל עליה. וכך מבאר הרמב״ם בספר המצוות, במצוות קידוש החודש <מצוה קנ״ג> שכל קדושת החודשים, וממילא החגים והמועדים, נובעת מכך שישנם יהודים שנמצאים בארץ ישראל. יהודים אלו, הם למעשה המקיימים את המושג ״כלל ישראל״, וכוחם ככחו של בית הדין הגדול, אם חלילה לא ישארו יהודים בא״י, כותב הרמב״ם, יתבטלו כל החגים והמועדים בכל תפוצות ישראל, כל כוחם ויכולתם של יהודי חו״ל לקיים חלק גדול מהתורה, נובע ממציאותם של יהודים – יהיו אשר יהיו – בארץ ישראל. ומעיר הרמב״ם, שחלילה לקב״ה מעשות כדבר הזה, שלא ישארו יהודים בא״י, שהרי זה כאילו נמחה עם ישראל ח״ו – והרי הקב״ה הבטיח שלא ימחה את ישראל לעולם.

דברים אלו, מבטאים את מרכזיותה של ארץ ישראל כמרכז רוחני לכל עם ישראל, כי אוצר הטבע של ארץ ישראל החשוב ביותר, הוא קדושתה ורוחניותה. על כן, אוירא דא״י מחכים, נבואה, אמונה בשלמותה ושכינה חלים רק בארץ ישראל. ניתן להגיע אל השלמות בתלמוד תורה וקיום מצוות רק בארץ ישראל. ואכן היהודי היחיד יכול להגיע אל שלמותו כיחיד, והעם כולו ככלל רק בארץ ישראל.

סמליה של האומה העברית וההסטורית על אלפי שנותיה קיימים בישראל, כגון הר הבית ושריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, עיר דוד, קברות האבות וכו'. בסמטאות הללו הלכו שופטים, מלכים ונביאים עבריים. כאן לחם דוד בגוליית, כאן צעדו לוחמי המכבים. ורק כאן אפשר להתרפק בדמעות על אתרים מקודשים המעוררים השתייכות והתפעמות גם בנשמתו של יהודי הרואה עצמו, רחוק מאמונה.

לא ייפלא אם כן, שמאז שגלו מארצם, ראו יהודי הגולה את א״י כמולדתם וכמרכז חייהם הדתיים והרוחניים, והתפללו יום יום לשיבת ציון ולקיבוץ גלויות.

וא״כ ברור לנו, איך הרמב״ם מגיע אל פסיקה הלכתית מדהימה באוסרו: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל״. (הל׳ מלכים פ״ה י״ב>. ומציין שם הרמב״ם ש״גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל, ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אוסר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו״ <שם הל׳ י׳).

ומכח זה, יובנו לנו בחדות דברי הגמרא במסכת חגיגה <ה:> על הפסוק שנאמר בנביא ירמיה ״ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה״׳ (ג, יז) ואמר ר׳ אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה׳, אלא למאן דאמר ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה׳, כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.

וכן מלמדנו רבנו יהודה הלוי זצ״ל, בספרו הכוזרי (ב׳, כ׳) כי קדושת ארץ ישראל הינה קדושה עצמית באוסרו: ״והנה ידיעת שבתות ה׳ וסועדי ה׳ תלויה בארץ שהיא נחלת ה׳,… כי מציון תצא תורה … וממה שזכרו רבותינו ממעלתה, יארך סיפורו״. ואכן הכל מעלין לארץ ישראל. וכפי שמפרש הרה״ג שלמה אבינר שליט״א בפירושו לכוזרי ״שקדושת הזמן קשורה לארץ ישראל ושבמשך כל הדורות השתוקקו בני ישראל לארץ הזאת מעבר לכל חשבון, אפילו היתה שטופה בעבודה זרה, משום שארץ ישראל היא בעבורנו ארץ החיים, ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״ (תהלים קט״ז ט׳) זו ארץ ישראל (רש״י שם, ילקוט שמעוני ח״ב תתעד). אנחנו עם ישראל, יונקים חיים מהארץ הזאת… אכן, בזמן בית שני, סירב רוב עמנו לעלות. הרי בבבל, ב״ה, היו ישיבות אדירות ועצומות, ובארץ ישראל היתה מצוקה כלכלית ורוחנית, רדיפות, התנכלויות והשפעות זרות. על כן עלו עם זרובבל ״עשרה יוחסין״(קידושין ס״ט א׳) אנשים ריקים ופוחזים ומקולקלים בעריות. אבל היא הנותנת, כל זה הוא חשבון לטווח קצר. לטווח ארוך, ראינו מה נותר מיהדות בבל ־ מאומה לא. בארץ ישראל פרחו התנאים והחשמונאים, וכל התורה שבעל פה, המשנה והגמרא, צמחו מאותם ״עשרה יוחסין״, מן החוטאים המקולקלים שעלו לארץ ישראל(אגרות הראיה, א, עס׳ שסח). הירושלמי גדול לאין ערוך מהבבלי, הלכה כבבלי רק ספני שהוא מאוחר לירושלמי, ו״הלכה כבתראי״ (רי״ף סוף עירובין,). וכן חלק הבבלי על הירושלמי רק במקום שראה צורך ובדרך כלל לא העיר כלום, ובכלל, לגבי התלמוד הבבלי נאסר בגמרא: ״במחשכים הושיבני״ – זה תלמודה של בבל. (סנהדרין כ״ד א/ ואגרות ראיה, א, עמ׳ קכ״ג״.

ולכן חז״ל הרחיקו לכת וקבעו ״הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מורידין״ ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה, והפכו, כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו לארץ ישראל שיוציא ויתן כתובה. (כוזרי ב/ כ״ב). וממשיך הרה״ג שלמה אבינר שליט״א ומבאר: ״עניינה של ארץ ישראל הולך ומתבאר באופן כללי. ניתן להגדירה במילה אחת: ״ארץ החיים״,… ארץ של מילוי חיים ישראליים בעבורנו, ואפילו נבואה, ארץ ישראל היא הארץ המתאימה לנו מטבע יצירתנו. הדבר הגדול, הנשגב והכללי, האידיאלי, המופשט והאבסולטי הזה, מתפרט בפרטי המצוות, התורה אינה מתחילה מן המצוות, אלא מהעניינים העליונים האלקיים המופשטים, ולעניינים אלו חייב להיות ביטוי ממשי במציאות עולם־הזה – אלו הן המצוות. המצוות הן האחיזה הארצית, הממשית, המציאותית של התורה המופשטת האבסולוטית. ומתוך כך ראינו שתי דוגמאות לפרטי מצוות שעניינן ארץ ישראל: א. ״הכל מעלין לארץ ישראל״, ענין זה דוחה את הקשר היותר עליון של חיבור בין איש לאשתו, שהוא קשר בניינו של עולם, ״פרו ורבו״. ב. מעלת ארץ ישראל גוברת על מעלות רוחניות- ליסודיות-חינוכיות- דתיות, עד כדי כך, שדירה בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, עדיפה על דירה בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה יהודים. כלומר, ארץ ישראל מתנשאת בערכה מעל ההתגדלות הרוחנית־חינוכית-השפעתית של הפרט. אמנם כבר נפסק ברמב״ם(הלכות מלכים ה׳, ט׳), שסותר לצאת לחוצה לארץ לשאת אישה או כדי ללמוד תורה, אך כל זה רק באופן זמני״.

מכל הנאמר, למדים אנו, על עליונותה החד משמעי, של תורת ארץ ישראל על פני תורת חוץ לארץ.

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל-עמ' 21

La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

 

Le Rav Shalom Ben Màmâne,

de mémoire berne.

Le premier que nous connaissons, est le Rav Shalom Ben Mamane, qui vécut à la fin du 17ème et au début du 18ème siècle. Il fut l’un des sages de la ville, notaire auprès du tribunal rabbinique et l’un des shohatims les plus experts de sa génération, on retrouve son nom cité dans le livre «Avné chaïch» au sujet d’un problème concernant la «chehita», de même nous retrouvons son nom dans le livre «Divrei Mordehai», posant quelques questions à l’auteur.

Le Rav Shlomo Ben Mamane,

de mémoire bénie.

Il est le fils du précédent. Le Rav Shlomo Ben Mamane qui vécut au 18ème siècle, est décrit en ces termes : «Président du de la communauté israelite, un grand Sage, dont les bonnes actions sont nombreuses.»Il fut un des dirigeants de sa communauté et fut nommé «président de la ville de Sefrou», et depuis il fut surnommé, «président d’Israël». Il était un exemple de bonté et de générosité, très actif dans les activités de Tsedaka, et notamment au sein des collecteurs de fonds en provenance d’Israël, dont le but était de maintenir les institutions religieuses en Terre Sainte. Nous possédons encore aujourd’hui les lettres qui témoignent des liens forts qui l’unissaient aux Rabbins d’Israël.

Le Grand Yehoshoua Haim Aaron Ben Mamane

de mémoire benie.

Un Grand nom de la Thora

Il est le fils ainé du précédent .Le Rav Yehoshoua Haim Ben Mamane, célèbre en tant que Grand Rabbin, poète, commentateur, vécut au 18ème et début du 19ème siecle, décède en 1858. durant la fête de Souccot, il la passait entièrement dans sa Souccah, accompagné de ses livres, et ne s’autorisait à en sortir uniquement pour se rendre à la synagogue.

President de la communaute

Ainsi, outre sa grande sagesse en Torah, il agit énormément pour sa communauté, dans le domaine matériel. De par sa richesse et sa sagesse, il fut choisi pour présider communaute et on le nommait communément : «Président d’Israël». Il prit la défense des juifs,et fut jeté en

prison, puis torturé à cause de sa rébellion face au gouverneur de la ville. Toutes ses richesses et ses terres furent confisquees.

La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide.page 13

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

 

שארית הפליטה במ.

לפי הערכתנו הזהירה, לאחר עלייתם של כ־10 אלפים (כולל 6,000) מאירמה ״מתאחרים״ וכו' ישנם בוודאי ובוודאי עוד כ-10 אלפים מועמדים. אם המצב המדיני והכלכלי היה כיום במ. כפי שהיה באוקטובר 1961 היו בוודאי עולים בהזדמנות הראשונה. אלה יהודים העולים ״בכוח״ ובראותם את משרדי ״של״ פתוחים ונהנים מחסדי השלטון – אינם מוצאים לנחוץ כעת להרשם. הם יודעים שאם יירשמו לעלייה וירצו להפך ל״מתאחרים״ ־ ״של״ תתחיל לנדנד ולאיים.

מלבד זאת ישנם כ-20 אלף יהודים רובם מאירמה והשאר מטנג׳יר ומאז שדרכוניהם בכיסם ורוצים לעלות רק כשירגישו בימים ״מעוננים״. אלה בחלקם המעמד הבינוני אשר יהוו בחודשים הקרובים מטרה ישירה בה נשתדל לפגוע.

אם נעריך את מספר היהודים הנשארים, מלבד שני סוגים אלה, לעוד 50 אלף (הערכות במספרים הן שונות), הרי כ-30 אלף עד 40 מביניהם אינם חושבים כלל לעלות וכ-10 אלפים הנותרים חושבים לעלות מאוחר יותר. ייתכן שיזוזו אם ירגישו בבדידות ושהם האחרונים על כן חייבים לצאת.

ביקוד במרוקו 1965

ביקרתי במרוקו בימים כ״ט בשבט-ג׳ באדר א׳ (1-4.2.65). קדמו לביקור שיחות עם החברים בפאריס, ולאחריו היו לנו דיונים ממושכים עם החברים ועם אנשי היא״ס בפאריס.

בביקורי זה הקדשתי יום אחד לסיור באזור הדרום ושלושה ימים לעיר הראשית.

הסיכומים והרשמים הבאים בדין־וחשבון זה הם מסקנות הן מההסתכלות במקום והן מהשיחות עם מנהלי האזורים, מנהלי הפעולה במקום ובפאריס.

כללי

המגמה הכללית של יחסינו עם השלטונות, בדרגים השונים, היא לטובה ולחיוב. כל עוד נכון האיש על כיסאו, אין, לכאורה, סכנה לעבודתנו ואין חשש לחופש היציאה.

בשדה התעופה כבנמל, אצל השלטונות במקומות כבמרכז, חשים רוח של ״שיתוף פעולה״.

עם כל זה גברה אצל אנשי השלטון האחראים לעבודתנו הרגישות לנושא העלייה. מי שהיה הממונה על ענייני הביטחון בכפיפות לשר הפנים [ הכוונה למוחמד אופקיר], נתמנה עצמו לתפקיד שר הפנים ועודנו מחזיק בידיו את ניהול ענייני הביטחון, והוא מגלה – אולי מסיבה זאת של קבלת תוספת אחריות – רגישות נוכח כל פרסום, שאילתא בפרלמנט וכדומה.

כך חוזרת ועולה מפעם לפעם הדרישה ליתר דיסקרטיות, להפסקות ביציאה מסיבות שונות, וכך עדים אנו למצב, שתוך המגמה הכללית של הקלות ישנן תקלות והחמרות בעבודה יומיומית. ביטוי לכך – ההפסקות המסורתיות ביציאה כל אימת שהאיש יוצא את גבולות המדינה והדרישה האחרונה להחלטת משרדי היא״ס לבל יבלטו כל כך לעין הציבור.

הרגישות הזאת של ידידינו מחייבת אותנו, והחלטנו, על כן, להיענות למשאלות שונות – לרבות המשאלה בדבר העברת המשרדים – ובלבד שלא יהיה להם פתחון־פה שאין העבודה מתנהלת על-פי מושגי הדיסקרטיות שלהם. במידה שאנו מסוגלים למנוע התקפות אופוזיציה או פרסומן מחוץ לגבולות מ. ־ הרינו עושים זאת.

רצון היציאה

מספר היהודים שנשאר במדינה נאמד בכ־70 אלף נפש, מהם כ־45 אלף נפש בקאזה.

מתוך ציבור זה כ־30 אלף הנם מועמדים לעלייה ועוד כעשרת אלפים מועמדים ליציאה לצרפת ולקנדה. יתרם רואים את עתידם במקום.

אין ספק, כי הגענו לשכבות אוכלוסייה שאינן ״זזות״ מהיום למחר, שתכניות היציאה שלהן מותנות מצד אחד באפשרויות של חיסול רכוש וכדומה, ומצד שני באפשרות של קליטה וסדור בארץ. ועל כן, כשמדובר על 30 אלף מועמדים, אין המדובר על מועמדים לשנה הקרובה, כי אם תוך שנתיים־שלוש, תוך ירידה מספרית משנה לשנה עקב דלדול המקורות.

רצון היציאה של היהודים הוא אפוא כללי (הישארות קהילה של 25־30 אלף יהודים, שרידי קהילה שמנתה למעלה מרבע מיליון נפש, איננה סותרת הנחה זו), והסיבות לכך שונות: א) חרדה לגורלם היהודי; ב) קשרי משפחה עם רבע מיליון היהודים יוצאי מ. שבארץ; ג) המצב הכלכלי המחמיר; ד) החששות מפני זעזועים מדיניים שיפגעו בביטחונם ובמעמדם.

שני גורמים אחרונים אלה פועלים גם בקרב חלקים אחרים של האוכלוסייה, שאינם נמנים על אדוני הארץ. הצרפתים עוזבים את המדינה וחוזרים למטרופולין. זו ודאי תוצאה של ערביזציה במינהל הציבורי ושל המצב הכלכלי המחמיר, ובחלקם מושפעת יציאה זו גם מיציאת היהודים, וכל אלו סיבות להרעה נוספת במצב הכלכלי – שרשרת סיבות ותוצאות, מעגל קסמים ללא מוצא.

ובעוד שהצרפתים חוזרים לצרפת, מתחלקים היהודים היוצאים, לעולים ולמהגרים לצרפת ולקנדה. המגמה האחרונה גברה בתקופה האחרונה, ובעיקר מגמת היציאה לצרפת. פונים לשם בעיקר אלה אשר נפגעו כתוצאה מהערביזציה, כגון עורכי-דין, והמשפחות הגרורות אחריהם. אין נתונים מדויקים על תנועה זו. אומדים את מספר היוצאים לצרפת באלפים לשנה. מספר היוצאים לקנדה מוגבל למאות אחדות בשנה.

היציאה בתקופה הקרובה

החודשים ינואר, ובעיקר פברואר, היו חודשי שפל ביציאה. מספר היוצאים איכזב אותנו, אף־על-פי שגם בינואר-פברואר 1964 היו ממדי היציאה דומים. אוכזבנו, מפני שבחודשי הקיץ והסתיו שקדמו לינואר, היינו עדים להתעוררות ליציאה בממדים שלא שיערנו בראשית השנה. מתברר, שהחודשים האלה הם חודשי שפל בנסיעות אל מעבר לים; אף הצרפתים אינם יוצאים בתקופה זו.

כאמור, רצון היציאה עודנו קיים ולקראת האביב והקיץ, ובעיקר לקראת סוף שנת הלימודים, יש לצפות שוב לגידול במספר היוצאים. בעוד שבשנה שעברה פעלו הגזרות שהוטלו על הוצאת כסף והמצב הכלכלי הכללי לגידול פתאומי במספר היוצאים, הרי עתה, אף שאין שינוי במצב, ניטל העוקץ הדרמטי ואין בהלה ברחוב היהודי.

חברינו מעריכים, כי השנה תסתכם בכ-12 אלף יוצאים, דהיינו אלף לחודש בממוצע.

בביקורי זה נתקלתי בתופעה שלא היינו רגילים לה בעבר: חוסר כל אפשרות לצפות מראש את תחזית היציאה. בגלל ההרכב והאופי של תנועת היוצאים מגששים חברינו באפלה ואין להם כל אפשרות לקבוע מראש מי וכמה יפליגו, או ייצאו בדרך אחרת, אף תוך השבועות הקרובים ביותר. הננו נתונים לכוונותיהם ולרצונותיהם המשתנים של המועמדים ליציאה.

בחודש מרץ צפויה יציאה של כ-800 נפש; חודש אפריל הינו חידה בגלל חג הפסח. יש אומרים שהחג ממעיט את מספר היוצאים ויש אומרים שרבים יעדיפו לצאת לפני פסח.

חוסר הוודאות בנוגע למועדי היציאה של היהודים, אף של אלה שהם מועמדים ודאיים לעלייה, בולט במקומות הקטנים.

בעיות הטיפול בעלייה

בפגישה שקיימנו עם מנהלי האזורים, ואשר בה השתתפו כל השליחים הפועלים בשטח, נסקרו בעיות הטיפול בעלייה זו.

עובדינו זוכרים בחלקם את ימי היציאה ההמונית וכולם כאחד מדגישים את ה״מהפכה השקטה״ שהתחוללה באופי תנועת היציאה, עד שאין להשוות את העבודה היום כלל וכלל לזו שלפני שנה-שנתיים, וזאת על אף העובדה שחלק מבין העולים עדיין בא מקרב השכבה הדלה חסרת האמצעים. אף הללו אינם זזים באותה קלות.

יש לפתח יותר תכניות המכוונות לקבוצות-עולים, כגון:

עליית נוער. במסגרת זאת עלו תוך השנתיים האחרונות כ-450 צעירים. לפי ההערכה עלו תוך הזמן הזה כשלושים אחוז של הורי הילדים. הרחבת פעולתה של עליית הנוער פירושה חדירה לחוגים נוספים ו״הזזת״ הורים, קרובים וכר.

סטודנטים. לעליית הסטודנטים בקיץ 1964 היה הד חיובי רב. מבלי לציין את האספקטים השונים של מפעל המילגות לסטודנטים יוצאי צפון־אפריקה, יש לראות מפעל זה כמנוף לעלייה. הניסיון מוכיח שסטודנטים אשר עלו ״גוררים״ אחריהם אחים, הורים, קרובים. הרחבת מפעל זה פירושה – תוספת עלייה של בעלי השכלה, העלאת קרן העלייה, עידוד עליית קרובים. כאן יש להדגיש, שלגבי הסטודנטים שעדיין נמצאים בצפ״א עת לעשות עכשיו, שהרי בעוד שנה-שנתיים יתדלדלו המקורות.

מורים. בשנה האחרונה עלו כעשרים מורים ובני משפחותיהם, ועליית המורים לא כדי ללמד על עצמה יצאה; יציאתם עושה רושם. זו קבוצה המונה כשלוש מאות בתי-אב. תקן המקצוע ידוע וניתן לתיאור מדויק; הצורך במורים בארץ ידוע. אם יש ענף שבו אפשר להבטיח לבעל תעודה בעודו בחו״ל תעסוקה – זה הענף. התרכזות בהעלאת מאה מורים פירושה, מבחינת עלייה (שלא לדבר על התרומה לחינוך בארץ), מאה משפחות ואות לתלמידי בתי-הספר, להוריהם…

נוסף על קבוצות מוגדרות אלו יש ליזום עליית קבוצות אחרות, כפי שיעלו הצורך והאפשרות מפעם לפעם, וכן יש להתרכז בטיפול כולל ויסודי בעלייתם של אנשי מפתח, כגון רבני קהילות.

מקרים סוציאליים

לאחר הגלים הראשונים, כשהפעולה התרכזה יותר בקהילות הגדולות, באה הקפדה יתרה על כללי הבחירה. עם זאת נמשכה היציאה ה״בריאה״ במספרים ניכרים. יציאה זו הבליטה ומבליטה את המשקע של נחשלים שנשאר בקהילות קטנות ובינוניות, ואף־על-פי שעדיין לא הגיעה השעה להסיר כל הגבלה ולהעלות מקרים סוציאליים וקשים, יש לדעת שבעייה זו תלך ותחריף, כי לא כל המקרים ניתנים לסידור בתוך המדינה וחלקם קשורים באיזה אופן שהוא למשפחות המבקשות לעלות.

המילוי הקפדני אחר ההוראות של הבחירה מביא לידי כך שהיום אין מעלים בדרך־כלל גם מקרים שאינם בגדר מקרים הזקוקים לסידור קבע על חשבון הציבור, כגון חולים הזקוקים לאשפוז, נכים וכד׳. היום נמנעת עלייה גם ממשפחה בריאה שראשה בן 52, אשתו בת 50, וחמשת ילדיהם בגיל 15-1. לפי הכללים אין כאן מפרנס, והווריאציות של משפחות כאלו מרובות ובעייתן היא היעדר מפרנס (בגלל גיל מעל 45, או אלמנה צעירה שצריכה לדאוג לשניים־שלושה ילדים).

הגבלה זאת, לא זו בלבד שהיא מונעת עליית אותן המשפחות הבריאות, המבורכות בילדים, אלא אף עלייתן של משפחות קרובות וקשורות. מן ההכרח למצוא פתרון הדרגתי לבעייה זו, שאם לא כן תלך ותחריף.

לסיכום

בשנה הקרובה יעלו, כפי שמקווים, כשנים־עשר אלף נפש. דמות העלייה משתנה מתקופה לתקופה, הדגש עובר מעניין לעניין ועלינו לבדוק מפעם לפעם הן את הכלים הארגוניים והן את שיטות הפעולה. החומר שאנו עוסקים בו היום אינו אחיד בטיבו ובטבעו ועלינו להתאים עצמנו לתנאים המתחדשים ומשתנים.

יהודה דומיניץ, אישיות בכירה במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים,

יהודה לייב דוֹמיניץ (Dominitz);‏ 20 באפריל 1926 – 30 במאי 2009) היה פעיל ציוני ואיש ציבור שעסק רבות בנושאי העלייה לארץ ישראל. היה מנכ"ל המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודיתיקיר ירושלים.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

02/02/2020

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

חיים ירוחם וילנא

בן הרב יעקב וילנא בע״ס ״מאורות נתן״. מגדולי רבני ירושלים. נתמך בה מתוך לחץ ועוני. הכניס עצמו בתור ערב על אביו שהתחיב לישמעאלי אחד בשם חסן ג׳עוני, סך  1137 זהובים לפדיון קהלת האשכנזים בירושלים, ונתוםף לזה רבית על רבית שעלתה לכדי 2200  זהוב. מתוך היותו שרוי בפחד ובדאגה לכסוי החוב הנ״ל, נאלץ לצאת לחו"ל לכלכל שיבתו בלחם צר ומים לחץ, כי לא השיגה ידו גם את זה בעיה״ק ירושלים ת״ו. הרא״ל פרומקין בספרו תח״י, מביא דברי הרב יש״א עליו. — ״ונכדו ידי״נ הגאון הרב יעקב שאול אלישר כתב לי שזקנו החסיד ר' חיים ירוחם קבל בסוף ימיו שליחות חברון, והלך לערי פרס ובעונות לא זכה לשוב לאה״ק כי נטבע בנהר חדקל, ובנו הרב הגדול ר' יעקב וילנא הוא אשר השלים שליחותו בערי פרס ובבצרה.״

חיים הלוי פולאקו

מרבני חברון באמצע המאה הששית לאלף זה. מסופר כי ידע כל תלמוד ירושלמי בעל פה. הרב יש״א מסר עליו לרא״ל פרומקין  שר' חיים נפסד בשנת ת״ר. וברשימת תולדותיו שנדפסה בלוח א״י לשנת תרס״א מזכירו בשם: הרב הגדול סבא דמשפסים ר״מ ור״מ בעיה״ק חברון, כמהר״ר חיים הלוי פולאקו. והלאה: מזה חמש ושבעים שנה ואני הייתי אז בן ס״ו, זוכר שהרב הקדוש המקובל האלקי כמהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון ת״ו, והיה לו קרקע ובתים שם. מעדות זו מתחור, כי הוא אחיו של ר׳ אליעזר ירוחם וילנא אלישר, אבי הרב יש״א ברכה ז״ל. גס בהסכמת הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי לס' בני בנימין, לאביו חורגו של הרב יש״א יזכר הרב ז״ל: … ראב״ד מקודש שקדשוהו שמים, יעקב שאול המכונה בכור אלישר הי״ו זרע קדושים אראלים ותרשישים, כאשר ראיתי כתב יחוסו ומאן גברא רבא קמסהיד עליה הרב הגדול חמופלג בזקנה ר״מ ור״מ דעיה״ק חברון תו' כמהר״ר חיים הלוי זלה״ה ואנא נפשאי הכרתי תתימתו וחותמו״. ר״א ריבלין בס׳ תחיי מעיד, כי ראה תעודה שבה העיד הרב חיים הלוי פולאקו בתורת עדות גו״ש, ביד הרב יעקב שאול אלישר, האומרת שהוא הנהו מגזע היחס בן הרב המופלא יעקב מוילגא, בן הרב ירוחם מוילנא בן

להאשל הגדול ר׳ יעקב וכו', ותתום שם פולאקו. תאריך התעודה הזו הוא מחדש סיון שנת ״כי אנשים אחים אנחנו״ לפ״ג תר״ה. ובמכתב מירושלים שכתבו ר' מנחם מנדל בשנת תקפ״ג והוסיף עליו בשוליו ר׳ נתן נטע בהרב סעדיה, נזכר שמו של ר׳ חיים זה מתוך דאגה וחרדה:… ולמען השם לכתב אלינו תמיד הכל בפרטות ע״י הטאטאר ההולך מסטאמבול לעכו, או אם יודע לו דרך אחרת לשלוח לידינו לפה לירושלים יעשה זאת, ורק יזהר וישמר, לבל תגע בהם — חינו בכתבים — יד ר״ח אלישר…

חיים משה אלישר

מכונה חמ״א. בנו בכורו של הרה״ג יעקב שאול אלישר. נולד בירושלים ביום ג׳ שבט תד״ה ונפטר בה ביום ד. שבט תרפ״ד. עודו בגיל רך ראו בו הוריו סימנים של חריצות, כשרון ושקידה. את חגוכו קבל בחדרים ובישיבות. אח״כ שמע לקח מפי הרה״ג הדאב״ד יוסף נםים בודלא ז״ל, וכן מאביו הרה״ג יש״א ברכה ז״ל. בין חבריו נמנו הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב יצחק מולכו ואחדים. בהיותו בן י״ד שגה גשא לאשת את בת הרה״ג רפאל מאיד פאניזייל, ראש״ל בירושלים בעת ההיא. מתוך שאיפה להתפרנס מיגיע כפיו התל מתעסק בימי צעירותו במסתר׳ אך קבע עתים לתורה, ועד מהרה התפרסם כאחד מטובי הלמדנים בעיה״ק. בשנת

תרנ״ג עלה אביו על כסא הרבנות, וימנה אז את בנו ר'  חיים למ״מ במג׳ליס אידרה. הוא מלא את תפקידו בתור בא כח צבור היהודים במוסד הנ״ל בחריצות ובנאמנות, משנת תרנ״ג עד תרם״ו. בין שאד סגולותיו אשד חונן בהן יצוין, כי שלט בשפות המדינה ערבית ותורכית, ועקב היותו מספיק מזון וצידה לצבא התורכי בא״י היה מכובד מאד בעיני גדולי הרשות. בגלל כל הטובות אשר עשה עם תושבי העיר בלי הבדל דת ולאום, כבדתו הממשלה באות כבוד עוםמאניה מדרגה רביעית. הרבה מזמנו הקדיש לצרכי צבור, וישתתף ביסודם ובהנהלתם

של כמה מוסדות חסד, ביניהם שעדי צדק, משגב לדך, ועוד. אחר כבוש הארץ ע״י הבריטים השתדל ועבד לטובת אחוד העדות השונות בירושלים ותוך כדי כך, כהן כשנתים ימים במשרת ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. לזכותו יש לזקוף את יסוד ועד הרבנים המאוחד שהוא היה אחד מנשיאיו, ואשד שם לו למטרה ״לעיין ולפתור בהסכמה הדדית שאלות במילי דשמיא ודמתא הנוגעות לחזוה התורה וכבוד ישראל״, וכעבור זמן מה, את משרד הרבנות לעדת ישראל. בעת ובעונה אחת עמד בראש ועד הרבנים לעדת הספרדים שהתקים כשנה אחת בערך, בין תרע״ט לתר״פ. בין הזמנים הדפיס אחדים מספרי אביו ז״ל בהם, שאל האיש, שו״ת ופסקים

על הטורים, תרם״ו, הכולל גם פני חמ״א, תשובותיו וחידושיו הוא, ובשנת תר״פ הדפיס את חבורו הגדול ״משה האיש״ שהוא שו״ת על כל חלקי השו״ע. מדברי הקדמתו בם, ״שאל האיש ופני חמ״א״ תתבלט אישיותו הצנועה, שהאמת היא נר לרגליה בכל הליכותיה.— וזה ודויו שם: ״מדרך האמת כפי כחי לא נטיתי, ולהתלבש במעטה שאינו שלי מעודי מאסתי, רק מרוחי וראשית אוני לפי מעוט שכלי פעלתי שויתי. מעולם לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ולא להתפאר ולא להתיהר ולא לקנות שם, עשיתי את מה שעשיתי.״ בדרושו אשר נדפס

בראש חלק ב. מספר בני בנימין, תותם שמו במלים אלו: הקול היה מן העפר שועל יוצא מקודש הקדשים, דל ורזה וניבו נבזה, אנא עבדא בדיה קלה הצעיר וכו'. מלבד חבוריו הנ״ל, השאיר הרב אחריו קונטרסים אחדים בכ״י.

צ י ו נ ו : וי לארעא דישראל דחסרא נברא רבא, זה האיש אדוני הארץ מגזע היחס ורם המע ל ה

נהנה מיגיעו וישנא ע ו ל ת מפ ורסם בדורו לש״ט ולתהלה, ברח משררה ועסק בתורה השיב לשואליו

ההלכה ברורה ספריו המלאים רוח חכמה משה האיש, שאל האיש ופני חמ״א יזכירו א ת שמו לתפארת

הרה״ג הראש״ל חיים משה אלישר נדכה ביסור' וכל מכאובים, ויצתה נפשו בטהרה  ביום ד. שבט

תרפ"ד ליצירה ת נ צ ב ״ ה

יוסף ב"ר אברהם אלישר

מן הראשונים מבני משפחה דמה זו. הוציא לאור ס , ״גגיד ומצות״ להרב המקובל יעקב חיים צמח ז״ל הרופא. היה באמשטרדם בשנת תע״ב, כנראה בשליחות הכוללות, ואגב  אורחא הדפיס שם את הספר הנ״ל וחתם בהקדמתו ״תושב עיה״ק ירושלים״.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

 

ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה

את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.

מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

נמל יפו

נמל יפו הוא אחד העתיקים בעולם. הוא שימש את תושבי ארץ ישראל והכובשים השונים שצבאותיהם חנו בארץ במהלך אלפי שנים. אחת העדויות הראשונות על נמל יפו היא של תחותמס ה-3, מלך מצרים, שכבש את יפו וארץ ישראל בשנת 1488 לפני הספירה. עדות ידועה לנו יותר מופיעה בתנ״ך, בספר יונה פרק א׳: ״ וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה…״

במשך דורות היה נמל יפו הנמל המרכזי של הארץ ותפקד כ״שער ירושלים״. כמעט כל העולים היהודים ועולי הרגל שביקשו להגיע למקומות הקדושים, בעיקר ירושלים, נכנסו לארץ דרך נמל יפו. מעטים הגיעו דרך נמלים אחרים – חיפה, עכו ועזה, והיו שהגיעו לארץ דרך ביירות.

הבעיה הגדולה של נמל יפו הייתה, במשך כל השנים, שלמעשה לא היה זה נמל כלל. היו בו אומנם מתקני מכס, קבלת קהל ואחסון סחורות על החוף, אולם הספינות לא יכלו להיכנס לנמל כמו בנמלים מתוקנים, אלא נאלצו לעגון בלב ים, במרחק כמה מאות מטרים ממתקני הנמל, וסירות נשלחו אליהן כדי להוריד נוסעים ולפרוק משאות. כך היה גם בעת ההפלגה. ואם לא די בכך, סלעים ושוניות שבלטו בים שמול יפו היוו סכנה גדולה, הן לאוניות הנוסעים והמשא והן לסירות של ספני יפו, שהורידו והעלו נוסעים ומטענים מהאוניות ואליהן. כמעט כל הפלגה, בוודאי במזג אוויר סוער, הייתה כרוכה בסכנה.

הורדת הנוסעים לסירות, שבוצעה על ידי מפעילי סירות ערבים (״בחרג׳ים״ – מלשון בחר, ים בערבית), לרוב בעלי גוף, משופמים ומפחידים, הייתה לא אחת טראומטית. דיווחים המספרים על הסכנות בירידה בחוף יפו חזרו על עצמם בזיכרונות עולי רגל נוצרים ועולים יהודים. בדיווח עיתונאי משנות ה־70 של המאה ה-19, התקופה שבה כבר התגוררה משפחת מויאל ביפו, נכתב: ״חוף יפו הוא רע, כי אין בו מסתור ומחסה להאוניות והחוף פרוץ לכל עבריו. האוניות תעמודנה הרחק מאד מאד מהיבשה, כי תוכלנה לברוח אם יתנשא רוח לנפצם ככלי חרס על הסלעים״."

עולה חדש יהודי, ששמו כהנוב, סיפר על הרפתקאותיו בשנת 1877: ״בעלי הסירות התחילו מטילים את חפצינו לתוך הסירות. הים סער מאוד ואי אפשר היה לשלשל את כבל האונייה. לפיכך הושיבו את הנוסעים אחד אחד מעל למעקה האונייה, וערבי אוחזו לבל יחליק. ובעלות הסירה בגל עד לגובה, תפסו המלחים הערבים אשר בסירה את האיש והורידוהו לתחתית הסירה, שהייתה יורדת בינתיים בגל. ונדמה היה לו, למודד האומלל, שהוא יורד תהומות ושם תהיה קבורתו. מרוב סבל ובהלה לא ידענו נפשנו עד שבאנו אל המנוחה (אוי לאותה מנוחה!) באכסניה ביפו…״

אפילו בתחילת המאה ה-20 עדיין הייתה אוחזת חרדה את היורדים בחוף יפו. דוד גרין בן ה־20 חשש ב-1906 בעיקר מסלעי החוף, שהסירות תמרנו ביניהם: ״הים ביפו סוער תמיד כי הוא מלא סלעים גדולים ונוראים… נדמה שבכל רגע הסירה מתהפכת…״ אותו דוד גרין שינה את שם משפחתו לאחר שנים אחדות לבן־גוריון.

הסערות בים והסלעים בחוף גרמו לא אחת לאסונות: ספינות בים הסמוך ליפו וסירות, שהוליכו נוסעים מהחוף ואליו – התנפצו וטבעו. בדיווח משנת 1863 נמסר כי אוניית קיטור אוסטרית הגיעה לחוף יפו, וקברניטה עם כמה מלחים ירד לחוף כדי לאסוף משלוח דואר. בדרכו חזרה נקלעו לסערה. הסירה שבה הפליגו התהפכה ונוסעיה ״נפלו בתחתית הים״, בהתאם למסופר. אנשי הים של יפו חשו לעזרתם ״וימהרו אל המקום אשר בו החיים והמוות נלחמים״. הם הצילו את רב החובל, אך המלחים ״הובלו לחצר מוות״, כלומר טבעו. שמואל אביצור, בספרו ״נמל יפו״ (1972), כתב כי רק בתקופה מאוחרת מאוד, בשנת 1935, שופרו תנאי הירידה בנמל. עד אז, ״הנוסע שבא ליפו נאלץ היה לרדת בסולם האונייה לסירה, לחוש בטלטולים שמזכים אותה ואת נוסעיה גלי הים, לספוג ממי הים שהתיזו עליו משוטי הספנים או הגלים שהתנפצו אל דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות ולהרהר על מה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן״.

במהלך המאה ה-19 הועלו מדי פעם תוכניות לשיפור הנגישות לנמל. הדבר החל בתקופת השלטון המצרי בארץ בכלל וביפו בפרט (1840-1831). במשך תשע שנים אלה החזיקה מצרים של מוחמד עלי את ארץ ישראל, שאותה כבשה מידי הטורקים, והקשר איתה היה דרך נמל יפו(עכו הייתה הרוסה ברובה בעת ההיא). המצרים הזרימו לארץ רבבות חיילים, נשק ותחמושת ויפו מלאה פעילות.

בתקופה זו פקדו את הארץ כ-15 אלף צליינים, גידול משמעותי לעומת התקופה הקודמת, העות׳מאנית. השלטון המצרי מצא לנכון לבנות קרנטינה ביפו. ב-1840 חזרה יפו ונתפסה על ידי העות׳מאנים, שהסתייעו במעצמות אירופה. נמל יפו הוחזר אל הסדרים הישנים.

בימי השלטון המצרי, ולאחר מכן משחזרו העות׳מאנים, הועלו תכניות לשיפור פניו של נמל יפו. אחד מחוקרי ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, קפטיין ויליאם פרנסים לינץ׳ האמריקני, נתבקש בהגיעו ליפו ב-1849, לחוות דעה על הקמת ״נמל פנימי״ בעיר, שיחסוך את תלאות ההפלגה בסירות מן האוניות ואליהן. הוא נחשף ל״תכנית גרנדיוזית״, לפיה תיהפך ה״באסה״, הביצה הגדולה שממזרח ליפו דאז(בימינו שטח אצטדיון בלומפילד) למעגן פנימי, שיהיה מחובר לים בתעלה באורך של כ-750 מ׳.

לינץ׳ כתב כי כשהגיע ליפו, לאחר סיום מסע המחקר שלו לאורך הירדן ובים המלח, החליטו פרנסי העיר להיוועץ בו, שכן לא לעיתים קרובות הזדמן לעיר החוף הנידחת קצין־צי המתמחה במחקר ימי. הוא בדק את התכנית הנוגעת ל״באסה״ ונתן לה את אישורו. לינץ' קבע כי מבחינה טכנית ניתן לבצעה, וכי המבצע לא יחייב השקעות גדולות מדי. הערכתו הייתה כי בסכום של 20 אלף לירות שטרלינג (100 אלף דולר), אפשר להשלים את המלאכה. אם מביאים בחשבון – כך כתב – כי מדי שנה גובים שלטונות הנמל מכס בגובה של 10 אלפים ליש״ט, הרי שהפניית תקבולי המכס של שנתיים בלבד לפרויקט – תפתור את כל בעיות המימון. ועם זאת, הוא הניח שהתוכנית טובה לספינות שהקיבולת שלהן היא עד 160 טון.

בחוף ימה של יפו, מול הנמל, הופיעו לא אחת אוניות מלחמה להפגנת כוח. אוניית מלחמה מארצות הברית הופיעה לאחר רצח משפחת מתיישבים אמריקנים במושבה הסמוכה ליפו, והקונסול של ארצות הברית קיבל הבטחה להגנת נתיניו ביפו(1858). גם רוסיה שלחה אוניית מלחמה כאשר גבר מספר הצליינים הרוסים שהגיעו לעיר, שעלה על עשרת אלפים לשנה. הקונסול הרוסי, הברון יוסטינוב, קיבל הבטחה להגנה על עולי הרגל בדרכם לירושלים וספינת מלחמה מול חוף יפו, שלעיתים ירתה פגז או שניים מתותחיה לעבר האופק, עשתה בשבילו את העבודה.

נמל יפו היה גם מרכז היבוא לארץ ישראל והיצוא ממנה. מהארץ נשלחה בעיקר תוצרת חקלאית (ירקות, אבטיחים ויותר ויותר פירות הדר) והיבוא היה של חומרי גלם לתעשייה הזעירה שהייתה אז, וסחורות מוגמרות. לפי דיווח של יעקוב אסעד חאייט, סגן הקונסול הבריטי ביפו, ב-1862 יוצאו מנמל יפו, בין השאר, 2,098 טון של שמן זית, 125 טון סבון, 25 טון ירקות, 4.5 טון אבטיחים, 8 מיליון תפוזים ו-3,000 מחצלות. ערך היצוא באותה שנה הגיע ל-172.000 ליש״ט – סכום גבוה מאוד.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'-20

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

 

תקופה ג׳

הרב שאול ישועה אביטבול (ת״ע—תק״ע— 1810—1710)

מצב החינוך

בתקופה זו הלך החינוך והתפתה, עד כדי כך, שלא היה בית כנסת בעיר שלא שוכנו בו חדרים ללימודים, ובכל מקום שאדם עבר בשכונת היהודים, שמע קול תינוקות של בית רבן הבוקע ועולה דרך פתחיהם וחלונותיהם של בתי הכנסת.

הישיבה היתה מרכז התורה לאלה שרצו לעשות תורתם אומנותם. שם למדו אברכים מצויינים שגמרו את חוק לימודיהם בחדרים בהתמדה ובשקידה רבה, ואף הפנו שאלות בד׳ חלקי השו״ע לרבנים אחרים המפורסמים בערים אחרות.

הרב שאול ישועה אביטבול תצ״ט—תקס״ט (1739—1808), רבה של הקהלה, אשר שמע חכמתו ויראת חטאו יצא למרחקים סמך את ידו על כמה אברכים ומינה אותם לרבנים ולדיינים לפסוק הלכה ולהורות משפט. ביניהם גם תלמידו הרב שלמה אביטבול שהיה לפני כן מלמד תינוקות

להלן התעודה המתייחסת לנושא המדובר:

תעודה מספר 19

בה"ו

אבי אבי רכב ישראל ממנו יתד ממנו פנה, דיינא ונחית לעומקא דדינא, גלי עמיקתא ומסתרתא. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. אבן הראשה, אב החכמה ומקור היראה, ומעין הקדושה…הרב הגדול מורינו ורבינו הח׳ הש׳ הדו״מ והכולל כמוהר״ר משיח׳ נר״ו יאיר ויזהיר אכי״ר.

מחוינא קידה קמיה דמרן בפשוט ידים ורגלים ועייפנא ושדרנא ניהליה אלומות שלומות וכל דסמיך אפתורא דמלכא משולחן גבוה  קא זכו יהא להון שלמא רבא… וחיי וצבא וחולקא טבא אכי״ר, שתי אותותי אלה בלכתם ילכו  תסובינה תבואינה בהיכל מלך  לשאול קמיה דמרן בדין שמעון שהיה נושה בלוי סך מה ובא ליפרע מנכסיו שלא בפני לוי שהיה במקום אחר רחוק מכדי שילך השליח ויחזור תוך ל׳ יום ושטרו מקויים בידו וכתוב בו נאמנות עליו ועב״ך[ועל באי כוחו] כשע״ך[כשני עדים כשרים] וכתב מרן בחומ״ש סי׳ קו׳ דכי האי גוונא גובה שלא בפניו בלא שבועה יעו״ש, ומצאתי כתוב בחדושים שכתב הח' הש׳ כמוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל וז״ל נהגו רבותינו שבפאס יע״א במלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה שמשביעין אותו בנק״ח[בנקיטת חפץ] אפי׳ יש נאמנות בשטרו כי הנאמנות אינה אלא לגבי פירעון דלא מצי למימר פרעתי אבל יוכל לומר מחלת לי השטר וכיון דמצי טעין מחלת לי אנן טענינן ליה כיון דליתיה קמן וכר עכ״ל ושמעתי אומרים שמוהר״ר יעב׳יץ זלה״ה היה אומר שאין לסמוך על כל החידושין שכתב מוהר״ר שמואל אבן דאנאן ז״ל כי לא נתפשטו המנהגים ההם כלל, יוריני מורה צדק וינחני באורח מישור הלכה למעשה, אם צריך המלוה שבועה על שטרו שלא מחל ולא נפרע אף שיש בו נאמנות בפרטיה, או אינו צריך שבועה כלל וכמו שפסק מרן בשלחנו הטהור״.

ומפיל אני עבדך תחנתי ובקשתי לפני משי״ח שיקיים לי אדוני הדבר שהבטחתני לסמוך  את ידך על עבדך להתברך מפי המלך הקדוש׳ ולא יחסר לי כל טוב לעולם וכמו שסמך כת״ר ידו עלי ג״כ בענין הלכות שחיטה וטריפות שסדרתי ההלכות בכלל ופרט לפני משיח׳ וכתב לי משיח׳ הקבלה בכתב יד הקודש עלי אף שהייתי שוחט כבר כמו ג׳ שנים והנה היא כמוסה אצלי חתומה באוצרותי ומאותה שעה לא הסר לי כל טוב ותהלות לאל יתברך שמעולם לא יצאת שום תקלה ע״י כי הנה בשמים עדי וסהדי במרומים  והכל גלוי וידוע לפגי כת״ר, וכ״ש שבשעה שהעמיסו עלי הקהל יש״ץ לשרת בקדש אמרתי להם בתנאי וע״מ אם יסכים משיח׳ ע׳׳י מה טוב ואם לאו אני פטור ומותר והנה צדתי לכהר״א אפרייאט שיזכיר משיח׳ ומעולם לא הביא זכרוני לפני משיח׳ לכן אל תשיבני ריקם מלפניך, ויגיע ליד כת״ר ב׳ תרנגולות ושלושים ביצים לשמחת פורים וחצי מדה של זרע קנבוס ואין להאריך כי אם בשלום כת״ר שירבה ויגדל מאת שוכן זבול… נאם עבדך

שלמה אכיטכול

ב״ד.

אחר שראיתי שהחכם השלם הדו״מ כהה״ר שאול ישועה אביטבול נר״ו סמך להחכם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו לדיין בהסכמת בני קהלם ישצ״ו, אף ידי תכון עמו לסומכו יורה יורה  ידין ידין ומהלכות דרך ארץ שקדמה לתורה, אני מזהירו שלא יהיה חולק על רבו ואם יהיה להם פס״ד יהיה נושא ונותן עמו ויחתום עמו בשיטה אחת, וגם לכהה״ר שאול הנז׳ אני מזהירו לקיים מלי דאבות, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך  ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי״ט

עד כאן לשון ההודעה

כמו הרב משה בן חמו בשעתו, פיקח גם הרב שי״ש אביטבול על ענייני החינוך «. על פיו נקבעו כל סדרי הלימוד בחדרים ובישיבה. הוא עמד על משכורתם הדלה של המורים ומלמדי התינוקות, והשתדל בכל כוחו להגדיל את הכנסתם הן על ידי מענקים מיוחדים מדי פעם והן על ידי העלאת משכורתם לפרקים. לא אחת הסתכסך עם פרנסי הקהלה שהתנגדו לדעתו בהגנו על המורים, עד שלבסוף, כאשר ראה שאין ביכולתו עוד לעמוד בפרץ, הוכרח להסתלק מצרכי צבור, כאשר יעידון יגידון דבריו בכתב ידו.

בתקופה זו בעיקר גובשה שיטת הלימוד בכתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו.

שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך, לימוד הקריאה בארבעה שלבים:

שלב א ׳: (תביזארא ?) הילד מתחיל לקרוא את שמות האותיות (חרוף) והתנועות (נקוט).

שלב ב ׳: (תכמים = מחשבה) הילד לומד להגות את האות עם תנועתה: שלב הנקרא, ״אסאקאר(?) סג׳יר ולפביר״.

שלב ג ׳: (זדי = צירוף מלים) הילד לומד לקרוא את האות עם התנועה בהוספת אות אחרת בלי תנועה (או אות שואית) כלומר הברה סגורה.

שלב ד ׳: (מטלוק = לאט) הילד מתחיל לקרוא את המלה בשלמותה או קבוצת מלים. שלב זה נקרא גם ״פרשה דתביזארה״: ו— יא— מר.

שנה שניה: לימוד פרשה (תורה) בשלשה שלבים:

שלב א ׳: (מטלוק) כעין חזרה על מה שלמד בשנה ראשונה. קריאה זו נעשית מתוך ספר פרשה. התלמיד רוכש לו מהירות בקריאה.

שלב ב ׳: (טעם) קריאת הפסוק עם הטעמים (בתחילה את שמו ונגינתו של הטעם ולבסוף כל הפסוק בשלמותו).

שלב ג ׳: תורה עם תרגום בערבית. הילד קורא קבוצת מלים ומתרגמה לערבית 12,

הערת המחבר: זכורה לי האגדה שמספרים משמו של רבי רפאל בירדוגו ז״ל מעיר מקנאס שנסע אל הדרום ובביקורו בכפרים מצא שמלמד תשב״ר היה עם הארץ ושמע שמתרגם בערבית תרגום מוזר את הפסוק או גבן או דק או תבלול בעינו (ויקרא כ״א כ׳) אוו למגבון דקו, אוו בלבל צבעך ודחיהולו פעינו״, (״אם דל הוא, הכהו; או הכנס לו אצבע בעינו״) וזה מה שהביא את הרב בירדוגו לתרגם את כל התנ״ך לערבית; השוה לזה מעשה המלמד תשב״ר בלבוב — ומעשה שהיה כך היה, איש אחד ירא שמים ויודע לשון ושמו כהן. אליו שלחו בשבת את הילדים על מנת שיבחון אותם. בפרשת שמיני תרגם הילד את השם ״השלך״ — דג משוגע. כהן הזמין את המלמד וביניהם התנהל הדו־שיח הבא: ״למה שלך הוא דג משוגע ? המלמד: התרגום אומר — שלינונא, נונא זה דג ״שלי״ בפולנית זה משוגע. כהן: אם דג הוא מה מקומו בין העופות הטמאים י המלמד: ״מכאן ראיה כי משוגע הוא (ראה החסידות אהרן מרקום הוצאת נצח,

תל אביב ענד 35).

מצבו החומרי של המלמד

עברו כמה שנים והגיעו ימים שהקהלה זכתה לקצור את אשר זרעה. תלמידי חכמים רבים רשומים, מהם היו רבנים, דיינים, חזנים, סופרים, מוהלים, שוחטים וכו'. אך כיוון שזכה האחד במשרה צבורית, בפרט אם היתה בעלת ערך, החזיק בה הזוכה והעבירה לבניו אחריו, מדין השררה, אם בכדי להנחיל לזרעו זכר טוב ויחס נכבד או בכדי להמציא לו ממנה פרנסה הגונה, והאיש אשר היתה בידו משרה כזאת בירושה מאביו ומזקנו נהנה ממנה לבדו ולא הרשה לאיש ליהנות אתו גם אם היה לקהילה צורך במישהו אחר בלעדיו. כנוהג בדין ה״שררה״ .

גם בחינוך היה ראוי לנהוג כן אלו מצאו בו מלמדי התינוקות עסק טוב. אם נמצאו מבין המורים אברכים ותלמידי חכמים, הרי אלה, רובם ככולם, עסקו בחינוך רק באופן ארעי, עד להשגת מקור פרנסה אחר מכובד יותר.

בתקופה זו התעוררו לפעולה המורים שלא הסכימו להשאיר את עצמם ואת מקצוע החינוך בשפל המדרגה. הם ידעו, כמובן, ששפלות זו באה מצד שפרנסתם היתה תלויה תמיד בחסדם של ההורים ופרנסי הקהלה. לכן התכנסו באסיפת מורים ושוחטים והחליטו שלא ללמד כי אם אחרי שיקבלו אנשי הקהלה את דרישותיהם כדלהלן:

שלא יהנו מקופת הצבור משוה פרוטה ומעלה.

ששכר הלימוד יהיה הגון כנהוג בערים הגדולות.

שהתשלום יהיה בהקדם ומדי חדש בחדשו.

שכל המורים יהיו בשותפות אחת בלימוד הנערים.

וזה נוסח ההסכם שעליו חתמו המורים בשנת תקמ״ג(1783) :

גם הרב שי״ש אביטבול הסכים אתם ואישר את החלטותיהם בהסכמה שכתב וחתם להם 3ת וכנראה מאבקם של המורים הוכתר בהצלחה ותנאיהם התקבלו.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-208

קצידת רבי דוד קיים לפרשת בשלח-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

 

 (416) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק חזק

בשקל ״אל־היפה״

א־ל פָּדָה אֻמָּה / וּלְצָרָתָם דַּיָּם, / אָמַר, וּלְעָנְיָם

מֵרָהָב חוּלִי, גֹּחִי / עַם חוֹבָב בֵּן־אֶזְרָחִי / רִפְאוּת חָלְיוֹ בְּמָרְחִי —

גְּאֻלַּת עוֹלָם, וּמוֹסְרוֹתָיו אֲפַתַּח / דַּם אוֹיְבָיו אַרְתַּח

אָמַר: לְכָה זֹעֲמָה / אַכְבִּיד לֵב פַּרְעֹה וּרְדָפוֹ בְּמִרְמָה

וְאַחַר יִרְאוּם יֶחֱזוּם:

כנפי שחר

416 — הנושא: מתוך פרשת בשלח (שמי יג, יז — יז, טז>.

ולצרתם… — שיעורו: ולצרתם ולענים אמר דים; די להם לסבול גלות מצרים מרהב חולי גוחי — שב אל ״אומה״, צאי במחול ממצרים. בן אזרחי — בן אברהם הנקרא ״איתן האזרחי״. רפאות… — רפואת חוליו תהי כאשר אמשח פצע גלותו בממרח הנקרא ״גאולת עולם״, וכאשר אפתח ואנתק את כבלי שעבודו. דם אויביו ארתח… — אחמם דמם שירדפו אחריהם בזעם. אכביד… — שיעורו: במרמה אכביד לב פרעה ורדפו, בחכמה אפרוש לו מלכודת, כמבואר להלן, ואחזק את לבו לרדוף; ורדפו, שב אל ״עם חובב״. ואחר… — אחר שאושיעם מיד מצרים, יראו אותם מתים מושלכים על שפת הים; יראום יחזום פעלים נרדפים.

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

נָחָם בִּמְזִמָּהּ / פֶּן לְאֶרֶץ שִׁבְיָם / יָשׁוּבוּ בַּעְיָם —

קְשִׁי עָרְפָם, אִם רָאוּ / מִלְחָמוֹת־עַם יִצְבְּאוּ / לָכֵן אַתְעֶה מוֹצָאוֹ

דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף אֲעַקֵּם מִשְׁטָח / אוֹלִיכֵם מִבְטָח

אוֹרֵם דֶּרֶךְ נֶעְלָמָה / וַחֲמוּשִׁים עָלוּ הוֹלְכִים בִּתְקוּמָה

לֹא־בּוֹרְחִים לֹא־מִי־יַחְפְּזוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

יוֹם צֵאתָם דִּמָּה / מֹשֶׁה, כִּי רֹב חֶלְיָם / יַתְעֵם, בְּנִשְׁיָם —

מִשְּׂאֵת אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף / עַל כֵּן הוּא כָסַף אֹסֶף / טוֹב מִזָּהָב וָכָסֶף

בְּנָסְעָם, וְאוֹר עֵינֵיהֶם מַרְאוֹת לֹא־טַח, / הָלְכוּ דֶּרֶךְ טַח —

מֵעִיר סֻכּוֹת אֵיתָמָה, / מִשָּׁם שָׁבוּ כֹּל־מַחֲנוֹת בְּעָרְמָה

מַשְׁגִּיא לַגּוֹיִם יְגָזּוּם:

כנפי שחר

משפיל… — כנוי להקב״ה. רם קומה — בעל גאוה, כאן: פרעה; קומה, קו״ף־חולם וטעמו מלרע. כי הוא שם. עליון… מיום רד… — מיום שהקב״ה הכניע את פרעה וחילו הכירו הכל שהוא עליון שוכן שמים. בן־אמה — מצרים בנו של חם (ברא׳ י, ו) עבד העבדים (שם ט, כה), ואמר בן־אמה לצוה״ח. אף על קמי קומה… — כשם שהכנעת את המצרים כן גם עתה התקומם על אויבי והראה רוממותך על המתנשאים עלי; קמי־קומה רמי־רומה, לשון נוע״ל; קומה רומה, קו׳׳ף ורי׳׳ש בשורק וטעמם מלעיל, כי הם צווי בעל נימה של בקשה ותחנה. רוחם כלתה עד תום — מרוב תקוה זו רוחם עמדה על סף הכיליון; וכתב רוחם במקום רוחנו לצוה״מ. נחם — ניהגם. במזמה — בחכמה. פן לארץ שבים — פן ישובו למצרים שם היו שבויים. בעים… — בחוזק ערפם הקשה ישובו למצרים, לכן התחכם להם ואמר: אתעה מוצאו… — אשנה הדרך ממנה יצאו. אעקם משטח — ואוליכם בדרך עקומה במדבר, לא בדרך שטוחה וישרה, באופן שלא יוכלו לחזור לארץ שבים. וחמושים… — מזויינים ומצויידים בנשק עלו ביד רמה, קוממיות ובריש גלי, לא כבורחים ולא כדפוקים ונחפזים לצאת במנוסה. יום צאתם… — שהיו טרודים ועוסקים בכלי זהב ששאלו ממצרים דמה וחשב משה כי עלולים הם לשכוח ולא יקחו עצמות יוסף. על כן הוא כסף אסף… — נפשו איוותה לעסוק באסיפת העצמות ההן יותר מלעסוק באסיפת זהב וכסף. חליים — תכשיטי זה וכסף. בנשיים — ל׳ שכחה. כסף, כצ״ל וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, ל׳ תאוה. אסף, ל' אסיפה וקיבוץ

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

דָּאָה לִנְקָמָה, / פַּרְעֹה, קָרָא: אַיָּם / מִצְרִיִּים? אוֹיָם !

כִּי בָּרְחוּ נֶאֱסָרִים / הָעִבְרִים הַנִּבְעָרִים / הַבּוֹנִים הָעֲיָרִים

שִׁלַּחְנוּ עַם עֲבָדוּנוּ כֹּל־טוֹב נֵתַח / הֵן מָגֵן תּוֹתָח

וְיָדֵנוּ רוֹמֵמָה / נָשִׁיב שְׁבוּת הוֹנֵנוּ נַפְשִׁי עָגְמָה

וּבָזֶה פָּחַד יֹאחֵזוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

וּבְנֵי אֲיֻמָּה / נָשְׂאוּ אֶת קוֹל בִּכְיָם / זֶה רֵאשִׁית מִרְיָם

עַל מֹשֶׁה הִתְאוֹנְנוּ: / מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ־לָּנוּ? / שֶׁבֶר בָּא עַל כֻּלָּנוּ!

לָכֵן טוֹב מִמָּוֶת בְּאֶרֶץ כַּחֲלַח / מָוֶת בַּשֶׁלֲח

וְיַעַן בְּנֶחָמָה: / אַל־תִּירָאוּ ! יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה

וְאַתֶּם עִמְדוּ וַחֲזוּם:

כנפי שחר

בנסעם… — בעוד אור עיניהם לא טומטם מיראת רדיפת פרעה וחילו אותם, הלכו ללא מורא. ״דרך טח״ — כשיעור השלכת חץ מקשת, שהוא שיעור המרחק שיש מעיר סוכות לאיתם. משם שבו… — מאיתם חזרו לאחוריהם כדי להטעות פרעה לומר ״נבוכים ומבולבלים הם כבורחים״ וירדוף אחריהם. ועליו נאמר(איוב יב, כג) משגיא לגוים ויאבדם, שהקב׳׳ה מטעה לגוים, כאן: פרעה וחילו, כדי להטביעם בים סוף. לא טח, ל׳ אטימה וסתימה. דרך טח — ל׳ כמטהוי קשת (ברא׳ בא, טז). בערמה — בחכמה. משגיא — בשי״ן ימנית, כצ׳׳ל כאן, ל׳ שגגה. יְגָזּוֹם — (קרא: יגזום), יגזוז אותם, יכריתם. דאה… — כצ״ל, דאה כנשר ועף לנקום. ראה מעשה חרש. אוים… — אוי להם לעברים כי ברחו. הנבערים — הטפשים, שלא ראו את העונש המחכה להם על כך. הָעֲיָרִים — כצ״ל, וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, וכן מחייב המשקל. נתח — חתיכה מבהמה שמנה, ר״ל עבדים חרוצים. הן מגן תותח… — יש לנו כלי נשק וגם כוח להחזירם ולהשיב רכושנו, כי צר לי על כל זה. איומה — כנוי לעדת ישראל. מרים — מרדם. התאוננו — התלוננו. לכן… —שיעורו

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

דִּבֶּר רַב־עָצְמָה: / הַט יָדְךָ עַל הַיָּם, / מַיִם וְדָכְיָם,

בַּמַּטֶּה וּבְקָעֵהוּ / לְעַמֵּי תַּעַבְרֵהוּ / וּפַרְעֹה יִרְדְּפֵהוּ

עַמִּי יַעֲלֶה, לֹא־עוֹד פָּסוֹחַ יִפְסַח / וְעָלָיו אֶפְסַח

בְּמִצְרַיִם אֱלָּחֲמָה / אוֹרִיד חֵילוֹ וְסוּסָיו אַשְׁכִּין דּוּמָה

וְאַחֲרֵי־כֵן יְבַזּוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

קַיָּם, בְּחֵמָה / בְּתוֹךְ יָם גְּוִיָּם / הֵבִיא בִצְדִיָּם

בְּאַשְׁמֹרֶת־הַבֹּקֶר / בֵּין הַמַּחֲנוֹת בִּקֵּר / אוֹפֶן־מֶרְכַּבְתּוֹ עִקֵּר

יִשְׂרָאֵל פָּלַט, עָלָה וְשַׂר בְּפֶה צַח / פַּרְעֹה מַר פָּצַח

הוֹי  בִּמְהוּמָה כְּדֻמָּה / צָלְלוּ הַמִצְרִים, כְּאֶבֶן דּוּמָה —

סוּס וְרֶכֶב וּמָעֻזּוֹם:

כנפי שחר

טוב מוות בשלח ממוות בארץ כחלת — טוב למות מות גבורים במלחמה מלמות בארץ כמו חלח; כחלח, כצ״ל, והוא כנוי אצלנו למדבר שממה. ובטעות אומרים ״שילכו ללחלח וחבור!״. ראה מעשה חרש. עמדו וחזום — שתוקו וראו אותם במפלתם. רב־עצמה גדול כוח, כנוי להשי״ת; עצמה, קרא: עצמה. ודכים — שאון ורעש גליהם; ודכים, קרא: ודימם. לא עוד פסוח יפסח — לא יהסס עוד, כי היו פוסחים על שתי הסעיפים אם ישוב אל מצרים או ימשיך בדרכיו למדבר סיני. ועליו אפסח… — אחוס על עמי ויעלה שלם מן הים; אבל את המצרים. אשכין דומה — אוריד אותם לקבר, כלומר יטבעו בים. יבזום — יבזזו אותם, יקחו מה שעליהם. יבזום — קרא: יְבֹזוּם. גויים — גויותיהם, גופם. בצדיים — הטביעם במים כמדת צדייתם, רשעתם, שהשליכו ילדי ישראל במים. באשמורת הבוקר — בחלק השלישי של הלילה, לפנות בוקר. עיקר — הסיר. ביקר — הבדיל והפריש, ל׳ לא יבקר בין טוב לרע (ייק׳ כז, לג), ״ישראל פלט, המצרים צללו בים״. פלט — ניצול. בפה צח במלים צחות וברורות. מר פצח — פתח ביללה מרה. במהומה כְּדֻמָּה צללו… — במבוכה ובהלה שקעו המצרים בים כדמה, כמו ?דמה, והוא כלי ברזל כעין עוגן כפול לשלות בו דברים שנפלו לתוך הבור

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

חָזוֹן בִּנְעִימָה / הַגּוּ אָז בְּלֶחְיָם / וַתָּשַׁר מִרְיָם

שִׁירָה תַּמָּה וּנְקִיָּה / זִמְרַת רַעְיָה כְּצִבְיָה / עִם כֹּל־אִשָּׁה עִבְרִיָּה

בָּאוּ מָרָתָה וּלְשׁוֹנָם בַּצָּמָא צָח / יָרְאוּ מֵרֶצַח

צִוָּה הָאֵ־ל: הַמַּיְמָה / הַשְׁלֵךְ עֵץ וְנִמְתְּקוּ. וְעַל אַשְׁמָה —

צִוָּה: עֲוֹנוֹת יִרְחָצוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

זַךְ קַיָּם־רוֹמָה / לְרַפֹּאת אֶת חָלְיָם / דְּבָרוֹ קְיָם:

הִמְטִיר מָן מִשָּׁמַיִם / וּשְׂלָו בֵּין הָעַרְבַּיִם / רוֹבֵץ בֵּין מִשְּׂפָתַיִם

נֹפֶת־צוּף אָכְלוּ בְּלִי עָמָל וָטֹרַח / כֹּל־יוֹם־יוֹם יִפְרָח —

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / לַגֻּלְגֹּלֶת עֹמֶר, עַד עֲשׂוֹת פִּימָה

שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ עַד חֵטְא רָצוּם:

כנפי שחר

כאבן דומה — במקום ״דומם״ לצוה״ח, והיא צור החלמיש, להבדיל מאבן טובה. ומעזום — וחיילותיהם. חזון בנעימה… — בשירת הים יש ,גם נבואות לעתיד שאמרו אותם דרך רמז בשפתם. לשונם… — התייבש בצמא עד כדי יראת מוות. ועל אשמה… — ר״ל כשם שהמים נמתקו ע״י העץ וסר הצמא, כן העונות יתלבנו ויכופרו ע״י קיום מצות התורה שהיא ״עץ חיים למחזיקים בה״ (משי ג, יח); הכנוי ״ירחצום״ שב לשבים בתשובה. זך — טהור. קיים־רומה — השי״ת המקיים ומחיה את השמים וכל צבאם, קיים את דברו וריפא את מחלתם, שהיו רעבים כי כלה הבצק שהוציאו אתם ממצרים. רובץ… — השליו נח מסביב לגבולות המחנה. נופת צוף — לשד דבש. יפרח המן היה פורח כעוף ויורד מן השמים ומוצאים אותו כאילו פרח וצץ מן האדמה; הפועל ״יפרח״ משמש בשתי הוראות. פימה — כפל בבשר מתחת לסנטר, או בבטן. שמנו עשתו פעלים נרדפים, ויש שפירשו בשרם היה חלק ומבהיק מרוב שומנם, ל׳ עשת שן(שה״ש ה, יד). עד חטא ריצום — עונש חטא האכילה שיבר ומחץ אותם. קצב בשימה… — קבע להם חלק קצוב לאכילת היום, והוא עומר לגולגולת.

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

קָצַב בְּשִׂימָה / אֶת כּוֹסָם רְוָיָם / רַק חַד בְּבִרִיָם

לֹא תּוֹסִיפוּ לַחְטוֹא / וּבְיוֹם שִׁשִּׁי תִּלְקְטוּ / לֶחֶם מִשְׁנֶה: מַלְּטִוּ,

כִּי בְּיוֹם שַׁבָּת אֶתְכֶם זָנוֹחַ יִזְנַח / בַּל יִמָּצֵא נָח

שְׁבוּת־פֹּה נֶאֶלְמָה / הַהוֹלְכִים לִלְקוֹט לֹא מָצְאוּ בִּכְלִמָּה

וּלֹא־עוֹד פָּנִים יְעִזּוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

 

חָזָק, צוּר, עַד מָה / בָּנֶיךָ אֶת עֶדְיָם / עָדָה, וְעֶטְיָם?

בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ / עֵץ הַדַּעַת יַצְמִיחַ / מִקִּרְבֵּנוּ יַפְרִיחַ

וְיָקִים צַו־"זֵכֶר־עֲמָלֵק יִמַּח" / וְעַמִּי יִשְׂמַח

מִקֵּדְמָה עַד הַיַּמָּה / יִחְיוּ מֵתֵינוּ, עִיר יְרוּשָׁלַיְמָה —

יַעֲלוּ, לֹא־עוֹד יַרְגִּיזוּם:

 

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

כנפי שחר

כוסם רויים — כאן: חלקם המספיק להם לשובעם. רק חד בבריים — רק עומר אחד לאכילתם. לא תסיפו לחטוא — להתלונן. מלטו… — כלומר נצלו את ההזדמנות עכשיו, כי מחר שבת ולא ירד המן. ההולכים… — אותם שהלכו ללקוט ביום שבת חזרו בכלימה ובושה, וזה מראה בעליל שיש לשבות אפילו מדיבור חול בשבת, ומעתה לא יעיזו פנים שוב. חזק. צור — תוארי פניה להשי״ת, תוארים נרדפים. עד מה… — שיעורו: עד מה עדים ועטים עדה? עדים — כאן: הוד מלכותם. ועטים — עצתם, כאן: שופטיהם ויועציהם. עדה — עבר ובטל. יפריח יצמיח — שב אל ״חזק, צור״. ויקיים צו… — שב אל ״המשיח״; צו — כצ״ל לצוה״מ. לא עוד ירגיזום — ושוב לא יצערום ולא יפחידום אותם העמלקים למיניהם.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים

צום ותענית דיבור

הנשים הזקנות הצדקניות נמנעו מלעשות כל מלאכה בראש חודש. הן לא תפרו, לא תקנו בגדים שנקרעו, או עיסוק כלשהו ״נשייא נהגין דלא למיעבד עבודה בריש ירחא״ – ״נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש״ . לפי האגדה נקבע להן ראש חודש כחג, בשכר מה שלא רצו לתת נזמיהן לבעליהן לשם עשיית העגל (פרקי דרבי אליעזר, פר׳, מ״ה). אומרים גם, כי רחל אמנו ציוותה לנשים לשמור את יום ראש חודש וזה נרמז בראשי־ תיבות של תפילת המוסף לראש חודש: ״ראשי חודשים לעמך־נתת״ (מדרש קדמות של החיד״א).

רוב הנשים הזקנות נהגו גם לצום בערב ראש חודש ומנהג זה עודנו קיים בקרב אחדות מיוצאי צפון־אפריקה עד היום, וגם בארץ.

גם החסידים ואנשי מעשה ראו ביום ראש חודש כיום חזרה בתשובה.

עד היום יש מהם שנוהגים לצום בערב ראש חודש וגם לעשות ״תענית דיבור״, לקרוא שלוש פעמים את כל התהלים, וכן לקרוא בזוהר ולומר תפילות ותחינות מיוחדות, ואחריהן קוראים את העקדה בצוותא ובקול רם, מתפללים מנחה ואחרי תפילת שמונה־עשרה קוראים שוב ״יהי רצון״ מאוד ארוך ומיוחד ומסיימים בפיוט ״יה לך עיני נשאתי״ מאת רבנו יוסף עקרה, תלמידו של ר׳ חיים ויטל.

שמחות מתחילות בראש חודש

כל המחצית הראשונה של החודש היא טובה להתחלת שמחה או דבר כלשהו: חנוכת בית, פתיחת עסק, אירוסין או נישואין, משום שאומרים, שראש חודש הוא יום זכות וסימן טוב לישראל מראש החודש עד החמישה עשר בו. המחצית השנייה של החודש, יש בה ימי חובה ואין סימנה עולה יפה, כי בהם הלבנה הולכת ומתמעטת.

״שבת מברכים״

בקהילות המגרב, בשבת הסמוכה לראש חודש, אחרי קריאת התורה, מברכים את החודש. כל הקהל קורא ביחד ובקול־רם את ״יהי רצון״ המובא בסדר רב עמרם גאון: (ה) ״יהי רצון מלפני אלהי השמים, לכונן את בית חיינו, ולהשיב שכינתו לתוכו, במהרה בימינו ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, לרחם על פליטתנו, ולעצור המגפה, והמשחית והחרב, והשבי, והביזה מעלינו, ומעל עמו ישראל ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל, הם ונשיהם ובניהם ותלמידיהם, בכל מקומות מושבותיהם ואמרו אמן:

יהי רצון מלפני אלהי השמים, שנשמע ונתבשר בשורות טובות, בשורות ישועות ונחמות, מארבע כנפות הארץ ואמרו אמן:

השליח ציבור חוזר על ״יהי רצון׳ האחרון ואח״כ קורא בהתרגשות רבה, ברטט ובחגיגיות את:

מי שעשה נסים לאבותינו וממצרים גאלם, הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם. בסימן טוב, יהיה לנו ראש חודש (פלוני) ביום (פלוני ופלוני) יחדשהו הקב״ה עלינו ועל כל עמו ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה טובה ולכלכלה, לשמועות טובות ולבשורות טובות, לגשמים בעיתם ולגאולה קרובה ואמרו אמן.

יש לציין שכל טכס ברכת החודש נערך כאשר כל ציבור המתפללים יושב במקומו ולא עומד בשעת קידוש החודש. אח״כ, הרב מברך את כל הקהל וכלל עם ישראל. לפני ראש חודש אב, הקהל לא קורא את ״יהי רצון״, במקומה קורא פסוקי נחמה אלה:

מחדש חודשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנוייה, ויהיה זה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה.

בכסא ליום חגנו

אף כי בכל שבת הסמוכה לראש חודש, מקדשים את החודש לבד מן השבת שלקראת חודש תשרי, שבה אין מברכים אותו כלל, לפי שנאמר בו: בכסא ליום חגנו דהיינו: שיהיה יום הדין מכוסה מפני השטן המקטרג, שלא ידע אימתי חל ראש השנה ולא יקטרג על עם־ישראל.

הצומות

כאשר יש תענית ציבור, רב בית הכנסת מכריז עליו אחרי קריאת התורה, חוץ מצום תשעה באב, ואומר:

אחינו בית ישראל שמעו: צום (פלוני) יהיה ביום (פלוני) יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה כדכתיב: כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

הנשים ב״שבת מברכים״

הנשים שלא נהגו לבקר בכל שבת בבית־הכנסת, הקפידו בשבת מברכים וביקרו. יש לציין כי ביקורי הנשים בבית־הכנסת לא היה לשם השתתפות בתפילה כי לא ידעו קרוא וכתוב. הן ביקרו בבית־כנסת רק כדי לראות ספר תורה, לנשקו ולבקש רחמים וברכת רפואה שלמה על החולים, במיוחד כאשר הרב עשה ״מי שברך״ לקהל אחרי ברכת החודש, לכן רובן ביקרו בשבת זו בבית־הכנסת.

חודש חודש יביע אומר

כל ראש חודש הוא יום טוב ונחשב בעם היהודי כ״חג״. הזוהר מעלה אותו למעלת השבת (פרש׳ אחרי מות), וכל אחד משנים־עשר חודשי השנה מקפל בתוכו את החליפות והתמורות שבטבע, שתהיינה במשך החודש החדש הבא עלינו לטובה.

כדי לדעת אם החודש החדש הנכנס, יהיה טוב או רע לעם או למנהיגיו, אם בחודש מסויים ימות איזה מלך או תהיה מלחמה בין מדינה לרעותה, הולכים איפוא לפי הברקים והרעמים וכו'.

בראש חודש ניסן, אם יהיו רעמים־יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים ואם ביום יהיו רוחות יקפאו המים והשעורים יפסידו.

בראש חודש אייר, אם יהיו רעמים – ירבו הענבים והזרעים, ואם יפול כוכב, חושך יהיה בעולם וירבה השלג ותהיה מלחמה בארץ ההיא, ואיש גדול יאבד והאניות תטבענה בים הגדול.

בראש חודש סיון, אם ירעים יהיה טוב לכרמים ולתמרים ובארץ יהיה חם, ואם יהיו בו ברקים, אז ירבה המטר.

בראש חודש תמוז, אם ירעים, יהיה טוב לדבש ולחיטים, ואם יהיה בו ביום מטר או ברד, יהיה חולי וימות איש גדול, ואם נראתה בו הקשת, ירבה המלח ויחסרו המים הרבה.

בראש חודש אב, אם ירעים, תפסיד התבואה, ואם נבלע בו השמש תהיה השנה טובה וימות איש גדול.

בראש חודש אלול, אם ירעים, ימות איש גדול, ואם ביום ראש חודש יהיה ענן תהיה צרה בעולם ואם ידרוך כוכב ויתן אור גדול תחסר התבואה.

בראש חודש תשרי אם ירעים, ימות איש גדול, ואם בראש חודש יהיה ענן, תהיה צרה בעולם וירבה הברד.

בראש חודש חשוון אם ירעים, ירבו העננים ויפלו פירות האילן, ואם יהיה בו ברק ירבו החיטים, אם נבלע בו השמש ימות איש גדול.

בראש חודש כסלו אם ירעים, יצליחו הזרעים והפרות, ואם תנוב הארץ יהיה מוות בבהמה במקומות הרבה.

בראש חודש טבת אם ירעים, תצליח התבואה ויהיה שלום בארץ ההיא.

בראש חודש שבט אם ירעים, ימות איש גדול באותה מדינה והפירות יצליחו.

בראש חודש אדר אם ירעים, תהיה מהומה בעולם ויגידו בני אדם דברים בטלים, ואם נראתה הקשת תהיה רוח חזקה מעת־לעת ויהיה הקור חזק והחיטים יצליחו.

כל זה נאמר בראש החודש, אבל בשאר הימים של החודש אין להם משפט.

מנהגים

בראש חודש התינוקות של בית רבן למדו רק חצי־יום. המלמד היה משחרר את התלמידים בצהריים.

ביום ראש חודש לא נהגו לשלוח הילדים הקטנים לגלב להסתפר, ולבנות לא נתנו לגזוז את הצפרניים, כי זה לא סימן טוב לקטנים.

גם יהודי לוב מקפידים שלא להסתפר בראש־חודש. הם מאמינים שתספורת ביום זה עלולה לגרום סכנה לנשותיהם.

חודשים מלאים וחסרים

החודשים המלאים בני שלושים יום הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט ואדר ראשון בשנה מעוברת. חודשים אלו הם תמיד מלאים, כלומר בני שלושים יום.

חודשים חסרים בני כ״ט יום

החודשים: אייר, תמוז, אלול, טבת, אדר (הסמוך לניסן)־־חסרים תמיד והם בני עשרים ותשעה יום.

שנה שלמה, חסרה, כסדרה

החודשים מרחשוון וכסליו הם: פעמים מלאים ופעמים חסרים. השנה שבה שניהם מלאים (בני ל׳ יום)־־נקראת ״שנה שלמה״. השנה ששני החודשים הנ״ל חסרים (כ״ט יום)־־נקראת ״שנה חסרה״.

יש וחודש חשוון חסר וחודש כסליו מלא, אז נקראת ״שנה כסדרה״ כלומר: כל החודשים באים לפי הסדר: אחד מלא ואחד חסר.

חודשים בני יום אחד או שני ימים

ראשי חודשים בני יום אחד הם: ניסן, סיון, אב, תשרי, שבט. ראשי חודשים בני שני ימים, הם: אייר, תמוז, אלול, חשוון, אדר ואייר.

כסליו וטבת־ על שתי הסעיפים

לחודשים כסליו וטבת, לפעמים שני ימים ראש חודש ולפעמים יום אחד

בלבד.

כשחשוון וכסליו שניהם מלאים־־לשניהם שני ימים ראש חודש. כשחשוון וכסליו שניהם חסרים־־לשניהם רק יום אחד ראש חודש. חשוון חסר וכסליו מלא־־לכסליו יום אחד ראש חודש ולטבת־־שני ימים.

ימים היכולים להיות ראשון לחודש

ראש חודש הוא ראשון לחודש. שני ימים ראש חודש־־ראשון לחודש הוא היום השני והוא עיקר לחשבון.

ראש חודש ניסן יכול להיות רק בימים א. ג. ה. ז בשבוע.

אייר—ב. ג. ה. ז בשבוע.

סיון־־א. ג. ד. ו.

תמוז־־א. ג. ה. ו.

אב־־ב. ד. ו. ז.

אלול־־א. ב. ד. ו.

תשרי־ ב. ג. ה. ז.

חשוון־ב. ד. ה. ז.

כסליו־־א. ב. ג. ד. ה. ו.

טבט־־א. ב. ג. ד. ו.

שבט־ ב. ג. ד. ה. ז.

אדר—ז. ב. ד. ו.

בשנה מעוברת־־הראשון לחודש אדר א חל בימים ב. ד. ה. ז. והראשון לחודש אדר ב׳־־בימים ז. ב. ד. ו. (עפ״י סידור ״עבודת ישראל״)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-ראשי חודשים-עמוד -96

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר