מורשת יהדות מרוקו

Le Rav Shalom Ben Màmâne,

de mémoire berne.

Le premier que nous connaissons, est le Rav Shalom Ben Mamane, qui vécut à la fin du 17ème et au début du 18ème siècle. Il fut l’un des sages de la ville, notaire auprès du tribunal rabbinique et l’un des shohatims les plus experts de sa génération, on retrouve son nom cité dans le livre «Avné chaïch» au sujet d’un problème concernant la «chehita», de même nous retrouvons son nom dans le livre «Divrei Mordehai», posant quelques questions à l’auteur.

Le Rav Shlomo Ben Mamane,

de mémoire bénie.

Il est le fils du précédent. Le Rav Shlomo Ben Mamane qui vécut au 18ème siècle, est décrit en ces termes : «Président du de la communauté israelite, un grand Sage, dont les bonnes actions sont nombreuses.»Il fut un des dirigeants de sa communauté et fut nommé «président de la ville de Sefrou», et depuis il fut surnommé, «président d’Israël». Il était un exemple de bonté et de générosité, très actif dans les activités de Tsedaka, et notamment au sein des collecteurs de fonds en provenance d’Israël, dont le but était de maintenir les institutions religieuses en Terre Sainte. Nous possédons encore aujourd’hui les lettres qui témoignent des liens forts qui l’unissaient aux Rabbins d’Israël.

Le Grand Yehoshoua Haim Aaron Ben Mamane

de mémoire benie.

Un Grand nom de la Thora

Il est le fils ainé du précédent .Le Rav Yehoshoua Haim Ben Mamane, célèbre en tant que Grand Rabbin, poète, commentateur, vécut au 18ème et début du 19ème siecle, décède en 1858. durant la fête de Souccot, il la passait entièrement dans sa Souccah, accompagné de ses livres, et ne s’autorisait à en sortir uniquement pour se rendre à la synagogue.

President de la communaute

Ainsi, outre sa grande sagesse en Torah, il agit énormément pour sa communauté, dans le domaine matériel. De par sa richesse et sa sagesse, il fut choisi pour présider communaute et on le nommait communément : «Président d’Israël». Il prit la défense des juifs,et fut jeté en

prison, puis torturé à cause de sa rébellion face au gouverneur de la ville. Toutes ses richesses et ses terres furent confisquees.

La famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide.page 13

שארית הפליטה במ.

לפי הערכתנו הזהירה, לאחר עלייתם של כ־10 אלפים (כולל 6,000) מאירמה ״מתאחרים״ וכו' ישנם בוודאי ובוודאי עוד כ-10 אלפים מועמדים. אם המצב המדיני והכלכלי היה כיום במ. כפי שהיה באוקטובר 1961 היו בוודאי עולים בהזדמנות הראשונה. אלה יהודים העולים ״בכוח״ ובראותם את משרדי ״של״ פתוחים ונהנים מחסדי השלטון – אינם מוצאים לנחוץ כעת להרשם. הם יודעים שאם יירשמו לעלייה וירצו להפך ל״מתאחרים״ ־ ״של״ תתחיל לנדנד ולאיים.

מלבד זאת ישנם כ-20 אלף יהודים רובם מאירמה והשאר מטנג׳יר ומאז שדרכוניהם בכיסם ורוצים לעלות רק כשירגישו בימים ״מעוננים״. אלה בחלקם המעמד הבינוני אשר יהוו בחודשים הקרובים מטרה ישירה בה נשתדל לפגוע.

אם נעריך את מספר היהודים הנשארים, מלבד שני סוגים אלה, לעוד 50 אלף (הערכות במספרים הן שונות), הרי כ-30 אלף עד 40 מביניהם אינם חושבים כלל לעלות וכ-10 אלפים הנותרים חושבים לעלות מאוחר יותר. ייתכן שיזוזו אם ירגישו בבדידות ושהם האחרונים על כן חייבים לצאת.

ביקוד במרוקו 1965

ביקרתי במרוקו בימים כ״ט בשבט-ג׳ באדר א׳ (1-4.2.65). קדמו לביקור שיחות עם החברים בפאריס, ולאחריו היו לנו דיונים ממושכים עם החברים ועם אנשי היא״ס בפאריס.

בביקורי זה הקדשתי יום אחד לסיור באזור הדרום ושלושה ימים לעיר הראשית.

הסיכומים והרשמים הבאים בדין־וחשבון זה הם מסקנות הן מההסתכלות במקום והן מהשיחות עם מנהלי האזורים, מנהלי הפעולה במקום ובפאריס.

כללי

המגמה הכללית של יחסינו עם השלטונות, בדרגים השונים, היא לטובה ולחיוב. כל עוד נכון האיש על כיסאו, אין, לכאורה, סכנה לעבודתנו ואין חשש לחופש היציאה.

בשדה התעופה כבנמל, אצל השלטונות במקומות כבמרכז, חשים רוח של ״שיתוף פעולה״.

עם כל זה גברה אצל אנשי השלטון האחראים לעבודתנו הרגישות לנושא העלייה. מי שהיה הממונה על ענייני הביטחון בכפיפות לשר הפנים [ הכוונה למוחמד אופקיר], נתמנה עצמו לתפקיד שר הפנים ועודנו מחזיק בידיו את ניהול ענייני הביטחון, והוא מגלה – אולי מסיבה זאת של קבלת תוספת אחריות – רגישות נוכח כל פרסום, שאילתא בפרלמנט וכדומה.

כך חוזרת ועולה מפעם לפעם הדרישה ליתר דיסקרטיות, להפסקות ביציאה מסיבות שונות, וכך עדים אנו למצב, שתוך המגמה הכללית של הקלות ישנן תקלות והחמרות בעבודה יומיומית. ביטוי לכך – ההפסקות המסורתיות ביציאה כל אימת שהאיש יוצא את גבולות המדינה והדרישה האחרונה להחלטת משרדי היא״ס לבל יבלטו כל כך לעין הציבור.

הרגישות הזאת של ידידינו מחייבת אותנו, והחלטנו, על כן, להיענות למשאלות שונות – לרבות המשאלה בדבר העברת המשרדים – ובלבד שלא יהיה להם פתחון־פה שאין העבודה מתנהלת על-פי מושגי הדיסקרטיות שלהם. במידה שאנו מסוגלים למנוע התקפות אופוזיציה או פרסומן מחוץ לגבולות מ. ־ הרינו עושים זאת.

רצון היציאה

מספר היהודים שנשאר במדינה נאמד בכ־70 אלף נפש, מהם כ־45 אלף נפש בקאזה.

מתוך ציבור זה כ־30 אלף הנם מועמדים לעלייה ועוד כעשרת אלפים מועמדים ליציאה לצרפת ולקנדה. יתרם רואים את עתידם במקום.

אין ספק, כי הגענו לשכבות אוכלוסייה שאינן ״זזות״ מהיום למחר, שתכניות היציאה שלהן מותנות מצד אחד באפשרויות של חיסול רכוש וכדומה, ומצד שני באפשרות של קליטה וסדור בארץ. ועל כן, כשמדובר על 30 אלף מועמדים, אין המדובר על מועמדים לשנה הקרובה, כי אם תוך שנתיים־שלוש, תוך ירידה מספרית משנה לשנה עקב דלדול המקורות.

רצון היציאה של היהודים הוא אפוא כללי (הישארות קהילה של 25־30 אלף יהודים, שרידי קהילה שמנתה למעלה מרבע מיליון נפש, איננה סותרת הנחה זו), והסיבות לכך שונות: א) חרדה לגורלם היהודי; ב) קשרי משפחה עם רבע מיליון היהודים יוצאי מ. שבארץ; ג) המצב הכלכלי המחמיר; ד) החששות מפני זעזועים מדיניים שיפגעו בביטחונם ובמעמדם.

שני גורמים אחרונים אלה פועלים גם בקרב חלקים אחרים של האוכלוסייה, שאינם נמנים על אדוני הארץ. הצרפתים עוזבים את המדינה וחוזרים למטרופולין. זו ודאי תוצאה של ערביזציה במינהל הציבורי ושל המצב הכלכלי המחמיר, ובחלקם מושפעת יציאה זו גם מיציאת היהודים, וכל אלו סיבות להרעה נוספת במצב הכלכלי – שרשרת סיבות ותוצאות, מעגל קסמים ללא מוצא.

ובעוד שהצרפתים חוזרים לצרפת, מתחלקים היהודים היוצאים, לעולים ולמהגרים לצרפת ולקנדה. המגמה האחרונה גברה בתקופה האחרונה, ובעיקר מגמת היציאה לצרפת. פונים לשם בעיקר אלה אשר נפגעו כתוצאה מהערביזציה, כגון עורכי-דין, והמשפחות הגרורות אחריהם. אין נתונים מדויקים על תנועה זו. אומדים את מספר היוצאים לצרפת באלפים לשנה. מספר היוצאים לקנדה מוגבל למאות אחדות בשנה.

היציאה בתקופה הקרובה

החודשים ינואר, ובעיקר פברואר, היו חודשי שפל ביציאה. מספר היוצאים איכזב אותנו, אף־על-פי שגם בינואר-פברואר 1964 היו ממדי היציאה דומים. אוכזבנו, מפני שבחודשי הקיץ והסתיו שקדמו לינואר, היינו עדים להתעוררות ליציאה בממדים שלא שיערנו בראשית השנה. מתברר, שהחודשים האלה הם חודשי שפל בנסיעות אל מעבר לים; אף הצרפתים אינם יוצאים בתקופה זו.

כאמור, רצון היציאה עודנו קיים ולקראת האביב והקיץ, ובעיקר לקראת סוף שנת הלימודים, יש לצפות שוב לגידול במספר היוצאים. בעוד שבשנה שעברה פעלו הגזרות שהוטלו על הוצאת כסף והמצב הכלכלי הכללי לגידול פתאומי במספר היוצאים, הרי עתה, אף שאין שינוי במצב, ניטל העוקץ הדרמטי ואין בהלה ברחוב היהודי.

חברינו מעריכים, כי השנה תסתכם בכ-12 אלף יוצאים, דהיינו אלף לחודש בממוצע.

בביקורי זה נתקלתי בתופעה שלא היינו רגילים לה בעבר: חוסר כל אפשרות לצפות מראש את תחזית היציאה. בגלל ההרכב והאופי של תנועת היוצאים מגששים חברינו באפלה ואין להם כל אפשרות לקבוע מראש מי וכמה יפליגו, או ייצאו בדרך אחרת, אף תוך השבועות הקרובים ביותר. הננו נתונים לכוונותיהם ולרצונותיהם המשתנים של המועמדים ליציאה.

בחודש מרץ צפויה יציאה של כ-800 נפש; חודש אפריל הינו חידה בגלל חג הפסח. יש אומרים שהחג ממעיט את מספר היוצאים ויש אומרים שרבים יעדיפו לצאת לפני פסח.

חוסר הוודאות בנוגע למועדי היציאה של היהודים, אף של אלה שהם מועמדים ודאיים לעלייה, בולט במקומות הקטנים.

בעיות הטיפול בעלייה

בפגישה שקיימנו עם מנהלי האזורים, ואשר בה השתתפו כל השליחים הפועלים בשטח, נסקרו בעיות הטיפול בעלייה זו.

עובדינו זוכרים בחלקם את ימי היציאה ההמונית וכולם כאחד מדגישים את ה״מהפכה השקטה״ שהתחוללה באופי תנועת היציאה, עד שאין להשוות את העבודה היום כלל וכלל לזו שלפני שנה-שנתיים, וזאת על אף העובדה שחלק מבין העולים עדיין בא מקרב השכבה הדלה חסרת האמצעים. אף הללו אינם זזים באותה קלות.

יש לפתח יותר תכניות המכוונות לקבוצות-עולים, כגון:

עליית נוער. במסגרת זאת עלו תוך השנתיים האחרונות כ-450 צעירים. לפי ההערכה עלו תוך הזמן הזה כשלושים אחוז של הורי הילדים. הרחבת פעולתה של עליית הנוער פירושה חדירה לחוגים נוספים ו״הזזת״ הורים, קרובים וכר.

סטודנטים. לעליית הסטודנטים בקיץ 1964 היה הד חיובי רב. מבלי לציין את האספקטים השונים של מפעל המילגות לסטודנטים יוצאי צפון־אפריקה, יש לראות מפעל זה כמנוף לעלייה. הניסיון מוכיח שסטודנטים אשר עלו ״גוררים״ אחריהם אחים, הורים, קרובים. הרחבת מפעל זה פירושה – תוספת עלייה של בעלי השכלה, העלאת קרן העלייה, עידוד עליית קרובים. כאן יש להדגיש, שלגבי הסטודנטים שעדיין נמצאים בצפ״א עת לעשות עכשיו, שהרי בעוד שנה-שנתיים יתדלדלו המקורות.

מורים. בשנה האחרונה עלו כעשרים מורים ובני משפחותיהם, ועליית המורים לא כדי ללמד על עצמה יצאה; יציאתם עושה רושם. זו קבוצה המונה כשלוש מאות בתי-אב. תקן המקצוע ידוע וניתן לתיאור מדויק; הצורך במורים בארץ ידוע. אם יש ענף שבו אפשר להבטיח לבעל תעודה בעודו בחו״ל תעסוקה – זה הענף. התרכזות בהעלאת מאה מורים פירושה, מבחינת עלייה (שלא לדבר על התרומה לחינוך בארץ), מאה משפחות ואות לתלמידי בתי-הספר, להוריהם…

נוסף על קבוצות מוגדרות אלו יש ליזום עליית קבוצות אחרות, כפי שיעלו הצורך והאפשרות מפעם לפעם, וכן יש להתרכז בטיפול כולל ויסודי בעלייתם של אנשי מפתח, כגון רבני קהילות.

מקרים סוציאליים

לאחר הגלים הראשונים, כשהפעולה התרכזה יותר בקהילות הגדולות, באה הקפדה יתרה על כללי הבחירה. עם זאת נמשכה היציאה ה״בריאה״ במספרים ניכרים. יציאה זו הבליטה ומבליטה את המשקע של נחשלים שנשאר בקהילות קטנות ובינוניות, ואף־על-פי שעדיין לא הגיעה השעה להסיר כל הגבלה ולהעלות מקרים סוציאליים וקשים, יש לדעת שבעייה זו תלך ותחריף, כי לא כל המקרים ניתנים לסידור בתוך המדינה וחלקם קשורים באיזה אופן שהוא למשפחות המבקשות לעלות.

המילוי הקפדני אחר ההוראות של הבחירה מביא לידי כך שהיום אין מעלים בדרך־כלל גם מקרים שאינם בגדר מקרים הזקוקים לסידור קבע על חשבון הציבור, כגון חולים הזקוקים לאשפוז, נכים וכד׳. היום נמנעת עלייה גם ממשפחה בריאה שראשה בן 52, אשתו בת 50, וחמשת ילדיהם בגיל 15-1. לפי הכללים אין כאן מפרנס, והווריאציות של משפחות כאלו מרובות ובעייתן היא היעדר מפרנס (בגלל גיל מעל 45, או אלמנה צעירה שצריכה לדאוג לשניים־שלושה ילדים).

הגבלה זאת, לא זו בלבד שהיא מונעת עליית אותן המשפחות הבריאות, המבורכות בילדים, אלא אף עלייתן של משפחות קרובות וקשורות. מן ההכרח למצוא פתרון הדרגתי לבעייה זו, שאם לא כן תלך ותחריף.

לסיכום

בשנה הקרובה יעלו, כפי שמקווים, כשנים־עשר אלף נפש. דמות העלייה משתנה מתקופה לתקופה, הדגש עובר מעניין לעניין ועלינו לבדוק מפעם לפעם הן את הכלים הארגוניים והן את שיטות הפעולה. החומר שאנו עוסקים בו היום אינו אחיד בטיבו ובטבעו ועלינו להתאים עצמנו לתנאים המתחדשים ומשתנים.

יהודה דומיניץ, אישיות בכירה במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים,

יהודה לייב דוֹמיניץ (Dominitz);‏ 20 באפריל 1926 – 30 במאי 2009) היה פעיל ציוני ואיש ציבור שעסק רבות בנושאי העלייה לארץ ישראל. היה מנכ"ל המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית. יקיר ירושלים.

העלייה החשאית ביוזמת ׳המסגרת׳ וסיוע מבריחי הגבול הספרדים והמרוקאים

02/02/2020

חיים ירוחם וילנא

בן הרב יעקב וילנא בע״ס ״מאורות נתן״. מגדולי רבני ירושלים. נתמך בה מתוך לחץ ועוני. הכניס עצמו בתור ערב על אביו שהתחיב לישמעאלי אחד בשם חסן ג׳עוני, סך  1137 זהובים לפדיון קהלת האשכנזים בירושלים, ונתוםף לזה רבית על רבית שעלתה לכדי 2200  זהוב. מתוך היותו שרוי בפחד ובדאגה לכסוי החוב הנ״ל, נאלץ לצאת לחו"ל לכלכל שיבתו בלחם צר ומים לחץ, כי לא השיגה ידו גם את זה בעיה״ק ירושלים ת״ו. הרא״ל פרומקין בספרו תח״י, מביא דברי הרב יש״א עליו. — ״ונכדו ידי״נ הגאון הרב יעקב שאול אלישר כתב לי שזקנו החסיד ר' חיים ירוחם קבל בסוף ימיו שליחות חברון, והלך לערי פרס ובעונות לא זכה לשוב לאה״ק כי נטבע בנהר חדקל, ובנו הרב הגדול ר' יעקב וילנא הוא אשר השלים שליחותו בערי פרס ובבצרה.״

חיים הלוי פולאקו

מרבני חברון באמצע המאה הששית לאלף זה. מסופר כי ידע כל תלמוד ירושלמי בעל פה. הרב יש״א מסר עליו לרא״ל פרומקין  שר' חיים נפסד בשנת ת״ר. וברשימת תולדותיו שנדפסה בלוח א״י לשנת תרס״א מזכירו בשם: הרב הגדול סבא דמשפסים ר״מ ור״מ בעיה״ק חברון, כמהר״ר חיים הלוי פולאקו. והלאה: מזה חמש ושבעים שנה ואני הייתי אז בן ס״ו, זוכר שהרב הקדוש המקובל האלקי כמהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון ת״ו, והיה לו קרקע ובתים שם. מעדות זו מתחור, כי הוא אחיו של ר׳ אליעזר ירוחם וילנא אלישר, אבי הרב יש״א ברכה ז״ל. גס בהסכמת הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי לס' בני בנימין, לאביו חורגו של הרב יש״א יזכר הרב ז״ל: … ראב״ד מקודש שקדשוהו שמים, יעקב שאול המכונה בכור אלישר הי״ו זרע קדושים אראלים ותרשישים, כאשר ראיתי כתב יחוסו ומאן גברא רבא קמסהיד עליה הרב הגדול חמופלג בזקנה ר״מ ור״מ דעיה״ק חברון תו' כמהר״ר חיים הלוי זלה״ה ואנא נפשאי הכרתי תתימתו וחותמו״. ר״א ריבלין בס׳ תחיי מעיד, כי ראה תעודה שבה העיד הרב חיים הלוי פולאקו בתורת עדות גו״ש, ביד הרב יעקב שאול אלישר, האומרת שהוא הנהו מגזע היחס בן הרב המופלא יעקב מוילגא, בן הרב ירוחם מוילנא בן

להאשל הגדול ר׳ יעקב וכו', ותתום שם פולאקו. תאריך התעודה הזו הוא מחדש סיון שנת ״כי אנשים אחים אנחנו״ לפ״ג תר״ה. ובמכתב מירושלים שכתבו ר' מנחם מנדל בשנת תקפ״ג והוסיף עליו בשוליו ר׳ נתן נטע בהרב סעדיה, נזכר שמו של ר׳ חיים זה מתוך דאגה וחרדה:… ולמען השם לכתב אלינו תמיד הכל בפרטות ע״י הטאטאר ההולך מסטאמבול לעכו, או אם יודע לו דרך אחרת לשלוח לידינו לפה לירושלים יעשה זאת, ורק יזהר וישמר, לבל תגע בהם — חינו בכתבים — יד ר״ח אלישר…

חיים משה אלישר

מכונה חמ״א. בנו בכורו של הרה״ג יעקב שאול אלישר. נולד בירושלים ביום ג׳ שבט תד״ה ונפטר בה ביום ד. שבט תרפ״ד. עודו בגיל רך ראו בו הוריו סימנים של חריצות, כשרון ושקידה. את חגוכו קבל בחדרים ובישיבות. אח״כ שמע לקח מפי הרה״ג הדאב״ד יוסף נםים בודלא ז״ל, וכן מאביו הרה״ג יש״א ברכה ז״ל. בין חבריו נמנו הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב יצחק מולכו ואחדים. בהיותו בן י״ד שגה גשא לאשת את בת הרה״ג רפאל מאיד פאניזייל, ראש״ל בירושלים בעת ההיא. מתוך שאיפה להתפרנס מיגיע כפיו התל מתעסק בימי צעירותו במסתר׳ אך קבע עתים לתורה, ועד מהרה התפרסם כאחד מטובי הלמדנים בעיה״ק. בשנת

תרנ״ג עלה אביו על כסא הרבנות, וימנה אז את בנו ר'  חיים למ״מ במג׳ליס אידרה. הוא מלא את תפקידו בתור בא כח צבור היהודים במוסד הנ״ל בחריצות ובנאמנות, משנת תרנ״ג עד תרם״ו. בין שאד סגולותיו אשד חונן בהן יצוין, כי שלט בשפות המדינה ערבית ותורכית, ועקב היותו מספיק מזון וצידה לצבא התורכי בא״י היה מכובד מאד בעיני גדולי הרשות. בגלל כל הטובות אשר עשה עם תושבי העיר בלי הבדל דת ולאום, כבדתו הממשלה באות כבוד עוםמאניה מדרגה רביעית. הרבה מזמנו הקדיש לצרכי צבור, וישתתף ביסודם ובהנהלתם

של כמה מוסדות חסד, ביניהם שעדי צדק, משגב לדך, ועוד. אחר כבוש הארץ ע״י הבריטים השתדל ועבד לטובת אחוד העדות השונות בירושלים ותוך כדי כך, כהן כשנתים ימים במשרת ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. לזכותו יש לזקוף את יסוד ועד הרבנים המאוחד שהוא היה אחד מנשיאיו, ואשד שם לו למטרה ״לעיין ולפתור בהסכמה הדדית שאלות במילי דשמיא ודמתא הנוגעות לחזוה התורה וכבוד ישראל״, וכעבור זמן מה, את משרד הרבנות לעדת ישראל. בעת ובעונה אחת עמד בראש ועד הרבנים לעדת הספרדים שהתקים כשנה אחת בערך, בין תרע״ט לתר״פ. בין הזמנים הדפיס אחדים מספרי אביו ז״ל בהם, שאל האיש, שו״ת ופסקים

על הטורים, תרם״ו, הכולל גם פני חמ״א, תשובותיו וחידושיו הוא, ובשנת תר״פ הדפיס את חבורו הגדול ״משה האיש״ שהוא שו״ת על כל חלקי השו״ע. מדברי הקדמתו בם, ״שאל האיש ופני חמ״א״ תתבלט אישיותו הצנועה, שהאמת היא נר לרגליה בכל הליכותיה.— וזה ודויו שם: ״מדרך האמת כפי כחי לא נטיתי, ולהתלבש במעטה שאינו שלי מעודי מאסתי, רק מרוחי וראשית אוני לפי מעוט שכלי פעלתי שויתי. מעולם לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ולא להתפאר ולא להתיהר ולא לקנות שם, עשיתי את מה שעשיתי.״ בדרושו אשר נדפס

בראש חלק ב. מספר בני בנימין, תותם שמו במלים אלו: הקול היה מן העפר שועל יוצא מקודש הקדשים, דל ורזה וניבו נבזה, אנא עבדא בדיה קלה הצעיר וכו'. מלבד חבוריו הנ״ל, השאיר הרב אחריו קונטרסים אחדים בכ״י.

צ י ו נ ו : וי לארעא דישראל דחסרא נברא רבא, זה האיש אדוני הארץ מגזע היחס ורם המע ל ה

נהנה מיגיעו וישנא ע ו ל ת מפ ורסם בדורו לש״ט ולתהלה, ברח משררה ועסק בתורה השיב לשואליו

ההלכה ברורה ספריו המלאים רוח חכמה משה האיש, שאל האיש ופני חמ״א יזכירו א ת שמו לתפארת

הרה״ג הראש״ל חיים משה אלישר נדכה ביסור' וכל מכאובים, ויצתה נפשו בטהרה  ביום ד. שבט

תרפ"ד ליצירה ת נ צ ב ״ ה

יוסף ב"ר אברהם אלישר

מן הראשונים מבני משפחה דמה זו. הוציא לאור ס , ״גגיד ומצות״ להרב המקובל יעקב חיים צמח ז״ל הרופא. היה באמשטרדם בשנת תע״ב, כנראה בשליחות הכוללות, ואגב  אורחא הדפיס שם את הספר הנ״ל וחתם בהקדמתו ״תושב עיה״ק ירושלים״.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה

את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.

מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198

נמל יפו

נמל יפו הוא אחד העתיקים בעולם. הוא שימש את תושבי ארץ ישראל והכובשים השונים שצבאותיהם חנו בארץ במהלך אלפי שנים. אחת העדויות הראשונות על נמל יפו היא של תחותמס ה-3, מלך מצרים, שכבש את יפו וארץ ישראל בשנת 1488 לפני הספירה. עדות ידועה לנו יותר מופיעה בתנ״ך, בספר יונה פרק א׳: ״ וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה…״

במשך דורות היה נמל יפו הנמל המרכזי של הארץ ותפקד כ״שער ירושלים״. כמעט כל העולים היהודים ועולי הרגל שביקשו להגיע למקומות הקדושים, בעיקר ירושלים, נכנסו לארץ דרך נמל יפו. מעטים הגיעו דרך נמלים אחרים – חיפה, עכו ועזה, והיו שהגיעו לארץ דרך ביירות.

הבעיה הגדולה של נמל יפו הייתה, במשך כל השנים, שלמעשה לא היה זה נמל כלל. היו בו אומנם מתקני מכס, קבלת קהל ואחסון סחורות על החוף, אולם הספינות לא יכלו להיכנס לנמל כמו בנמלים מתוקנים, אלא נאלצו לעגון בלב ים, במרחק כמה מאות מטרים ממתקני הנמל, וסירות נשלחו אליהן כדי להוריד נוסעים ולפרוק משאות. כך היה גם בעת ההפלגה. ואם לא די בכך, סלעים ושוניות שבלטו בים שמול יפו היוו סכנה גדולה, הן לאוניות הנוסעים והמשא והן לסירות של ספני יפו, שהורידו והעלו נוסעים ומטענים מהאוניות ואליהן. כמעט כל הפלגה, בוודאי במזג אוויר סוער, הייתה כרוכה בסכנה.

הורדת הנוסעים לסירות, שבוצעה על ידי מפעילי סירות ערבים (״בחרג׳ים״ – מלשון בחר, ים בערבית), לרוב בעלי גוף, משופמים ומפחידים, הייתה לא אחת טראומטית. דיווחים המספרים על הסכנות בירידה בחוף יפו חזרו על עצמם בזיכרונות עולי רגל נוצרים ועולים יהודים. בדיווח עיתונאי משנות ה־70 של המאה ה-19, התקופה שבה כבר התגוררה משפחת מויאל ביפו, נכתב: ״חוף יפו הוא רע, כי אין בו מסתור ומחסה להאוניות והחוף פרוץ לכל עבריו. האוניות תעמודנה הרחק מאד מאד מהיבשה, כי תוכלנה לברוח אם יתנשא רוח לנפצם ככלי חרס על הסלעים״."

עולה חדש יהודי, ששמו כהנוב, סיפר על הרפתקאותיו בשנת 1877: ״בעלי הסירות התחילו מטילים את חפצינו לתוך הסירות. הים סער מאוד ואי אפשר היה לשלשל את כבל האונייה. לפיכך הושיבו את הנוסעים אחד אחד מעל למעקה האונייה, וערבי אוחזו לבל יחליק. ובעלות הסירה בגל עד לגובה, תפסו המלחים הערבים אשר בסירה את האיש והורידוהו לתחתית הסירה, שהייתה יורדת בינתיים בגל. ונדמה היה לו, למודד האומלל, שהוא יורד תהומות ושם תהיה קבורתו. מרוב סבל ובהלה לא ידענו נפשנו עד שבאנו אל המנוחה (אוי לאותה מנוחה!) באכסניה ביפו…״

אפילו בתחילת המאה ה-20 עדיין הייתה אוחזת חרדה את היורדים בחוף יפו. דוד גרין בן ה־20 חשש ב-1906 בעיקר מסלעי החוף, שהסירות תמרנו ביניהם: ״הים ביפו סוער תמיד כי הוא מלא סלעים גדולים ונוראים… נדמה שבכל רגע הסירה מתהפכת…״ אותו דוד גרין שינה את שם משפחתו לאחר שנים אחדות לבן־גוריון.

הסערות בים והסלעים בחוף גרמו לא אחת לאסונות: ספינות בים הסמוך ליפו וסירות, שהוליכו נוסעים מהחוף ואליו – התנפצו וטבעו. בדיווח משנת 1863 נמסר כי אוניית קיטור אוסטרית הגיעה לחוף יפו, וקברניטה עם כמה מלחים ירד לחוף כדי לאסוף משלוח דואר. בדרכו חזרה נקלעו לסערה. הסירה שבה הפליגו התהפכה ונוסעיה ״נפלו בתחתית הים״, בהתאם למסופר. אנשי הים של יפו חשו לעזרתם ״וימהרו אל המקום אשר בו החיים והמוות נלחמים״. הם הצילו את רב החובל, אך המלחים ״הובלו לחצר מוות״, כלומר טבעו. שמואל אביצור, בספרו ״נמל יפו״ (1972), כתב כי רק בתקופה מאוחרת מאוד, בשנת 1935, שופרו תנאי הירידה בנמל. עד אז, ״הנוסע שבא ליפו נאלץ היה לרדת בסולם האונייה לסירה, לחוש בטלטולים שמזכים אותה ואת נוסעיה גלי הים, לספוג ממי הים שהתיזו עליו משוטי הספנים או הגלים שהתנפצו אל דפנות הסירה, להתבונן בחרדה בצוקי השוניות ולהרהר על מה שצופן לו הגורל לקראת המעבר ביניהן״.

במהלך המאה ה-19 הועלו מדי פעם תוכניות לשיפור הנגישות לנמל. הדבר החל בתקופת השלטון המצרי בארץ בכלל וביפו בפרט (1840-1831). במשך תשע שנים אלה החזיקה מצרים של מוחמד עלי את ארץ ישראל, שאותה כבשה מידי הטורקים, והקשר איתה היה דרך נמל יפו(עכו הייתה הרוסה ברובה בעת ההיא). המצרים הזרימו לארץ רבבות חיילים, נשק ותחמושת ויפו מלאה פעילות.

בתקופה זו פקדו את הארץ כ-15 אלף צליינים, גידול משמעותי לעומת התקופה הקודמת, העות׳מאנית. השלטון המצרי מצא לנכון לבנות קרנטינה ביפו. ב-1840 חזרה יפו ונתפסה על ידי העות׳מאנים, שהסתייעו במעצמות אירופה. נמל יפו הוחזר אל הסדרים הישנים.

בימי השלטון המצרי, ולאחר מכן משחזרו העות׳מאנים, הועלו תכניות לשיפור פניו של נמל יפו. אחד מחוקרי ארץ ישראל באמצע המאה ה-19, קפטיין ויליאם פרנסים לינץ׳ האמריקני, נתבקש בהגיעו ליפו ב-1849, לחוות דעה על הקמת ״נמל פנימי״ בעיר, שיחסוך את תלאות ההפלגה בסירות מן האוניות ואליהן. הוא נחשף ל״תכנית גרנדיוזית״, לפיה תיהפך ה״באסה״, הביצה הגדולה שממזרח ליפו דאז(בימינו שטח אצטדיון בלומפילד) למעגן פנימי, שיהיה מחובר לים בתעלה באורך של כ-750 מ׳.

לינץ׳ כתב כי כשהגיע ליפו, לאחר סיום מסע המחקר שלו לאורך הירדן ובים המלח, החליטו פרנסי העיר להיוועץ בו, שכן לא לעיתים קרובות הזדמן לעיר החוף הנידחת קצין־צי המתמחה במחקר ימי. הוא בדק את התכנית הנוגעת ל״באסה״ ונתן לה את אישורו. לינץ' קבע כי מבחינה טכנית ניתן לבצעה, וכי המבצע לא יחייב השקעות גדולות מדי. הערכתו הייתה כי בסכום של 20 אלף לירות שטרלינג (100 אלף דולר), אפשר להשלים את המלאכה. אם מביאים בחשבון – כך כתב – כי מדי שנה גובים שלטונות הנמל מכס בגובה של 10 אלפים ליש״ט, הרי שהפניית תקבולי המכס של שנתיים בלבד לפרויקט – תפתור את כל בעיות המימון. ועם זאת, הוא הניח שהתוכנית טובה לספינות שהקיבולת שלהן היא עד 160 טון.

בחוף ימה של יפו, מול הנמל, הופיעו לא אחת אוניות מלחמה להפגנת כוח. אוניית מלחמה מארצות הברית הופיעה לאחר רצח משפחת מתיישבים אמריקנים במושבה הסמוכה ליפו, והקונסול של ארצות הברית קיבל הבטחה להגנת נתיניו ביפו(1858). גם רוסיה שלחה אוניית מלחמה כאשר גבר מספר הצליינים הרוסים שהגיעו לעיר, שעלה על עשרת אלפים לשנה. הקונסול הרוסי, הברון יוסטינוב, קיבל הבטחה להגנה על עולי הרגל בדרכם לירושלים וספינת מלחמה מול חוף יפו, שלעיתים ירתה פגז או שניים מתותחיה לעבר האופק, עשתה בשבילו את העבודה.

נמל יפו היה גם מרכז היבוא לארץ ישראל והיצוא ממנה. מהארץ נשלחה בעיקר תוצרת חקלאית (ירקות, אבטיחים ויותר ויותר פירות הדר) והיבוא היה של חומרי גלם לתעשייה הזעירה שהייתה אז, וסחורות מוגמרות. לפי דיווח של יעקוב אסעד חאייט, סגן הקונסול הבריטי ביפו, ב-1862 יוצאו מנמל יפו, בין השאר, 2,098 טון של שמן זית, 125 טון סבון, 25 טון ירקות, 4.5 טון אבטיחים, 8 מיליון תפוזים ו-3,000 מחצלות. ערך היצוא באותה שנה הגיע ל-172.000 ליש״ט – סכום גבוה מאוד.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'-20

תקופה ג׳

הרב שאול ישועה אביטבול (ת״ע—תק״ע— 1810—1710)

מצב החינוך

בתקופה זו הלך החינוך והתפתה, עד כדי כך, שלא היה בית כנסת בעיר שלא שוכנו בו חדרים ללימודים, ובכל מקום שאדם עבר בשכונת היהודים, שמע קול תינוקות של בית רבן הבוקע ועולה דרך פתחיהם וחלונותיהם של בתי הכנסת.

הישיבה היתה מרכז התורה לאלה שרצו לעשות תורתם אומנותם. שם למדו אברכים מצויינים שגמרו את חוק לימודיהם בחדרים בהתמדה ובשקידה רבה, ואף הפנו שאלות בד׳ חלקי השו״ע לרבנים אחרים המפורסמים בערים אחרות.

הרב שאול ישועה אביטבול תצ״ט—תקס״ט (1739—1808), רבה של הקהלה, אשר שמע חכמתו ויראת חטאו יצא למרחקים סמך את ידו על כמה אברכים ומינה אותם לרבנים ולדיינים לפסוק הלכה ולהורות משפט. ביניהם גם תלמידו הרב שלמה אביטבול שהיה לפני כן מלמד תינוקות

להלן התעודה המתייחסת לנושא המדובר:

תעודה מספר 19

בה"ו

אבי אבי רכב ישראל ממנו יתד ממנו פנה, דיינא ונחית לעומקא דדינא, גלי עמיקתא ומסתרתא. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. אבן הראשה, אב החכמה ומקור היראה, ומעין הקדושה…הרב הגדול מורינו ורבינו הח׳ הש׳ הדו״מ והכולל כמוהר״ר משיח׳ נר״ו יאיר ויזהיר אכי״ר.

מחוינא קידה קמיה דמרן בפשוט ידים ורגלים ועייפנא ושדרנא ניהליה אלומות שלומות וכל דסמיך אפתורא דמלכא משולחן גבוה  קא זכו יהא להון שלמא רבא… וחיי וצבא וחולקא טבא אכי״ר, שתי אותותי אלה בלכתם ילכו  תסובינה תבואינה בהיכל מלך  לשאול קמיה דמרן בדין שמעון שהיה נושה בלוי סך מה ובא ליפרע מנכסיו שלא בפני לוי שהיה במקום אחר רחוק מכדי שילך השליח ויחזור תוך ל׳ יום ושטרו מקויים בידו וכתוב בו נאמנות עליו ועב״ך[ועל באי כוחו] כשע״ך[כשני עדים כשרים] וכתב מרן בחומ״ש סי׳ קו׳ דכי האי גוונא גובה שלא בפניו בלא שבועה יעו״ש, ומצאתי כתוב בחדושים שכתב הח' הש׳ כמוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל וז״ל נהגו רבותינו שבפאס יע״א במלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה שמשביעין אותו בנק״ח[בנקיטת חפץ] אפי׳ יש נאמנות בשטרו כי הנאמנות אינה אלא לגבי פירעון דלא מצי למימר פרעתי אבל יוכל לומר מחלת לי השטר וכיון דמצי טעין מחלת לי אנן טענינן ליה כיון דליתיה קמן וכר עכ״ל ושמעתי אומרים שמוהר״ר יעב׳יץ זלה״ה היה אומר שאין לסמוך על כל החידושין שכתב מוהר״ר שמואל אבן דאנאן ז״ל כי לא נתפשטו המנהגים ההם כלל, יוריני מורה צדק וינחני באורח מישור הלכה למעשה, אם צריך המלוה שבועה על שטרו שלא מחל ולא נפרע אף שיש בו נאמנות בפרטיה, או אינו צריך שבועה כלל וכמו שפסק מרן בשלחנו הטהור״.

ומפיל אני עבדך תחנתי ובקשתי לפני משי״ח שיקיים לי אדוני הדבר שהבטחתני לסמוך  את ידך על עבדך להתברך מפי המלך הקדוש׳ ולא יחסר לי כל טוב לעולם וכמו שסמך כת״ר ידו עלי ג״כ בענין הלכות שחיטה וטריפות שסדרתי ההלכות בכלל ופרט לפני משיח׳ וכתב לי משיח׳ הקבלה בכתב יד הקודש עלי אף שהייתי שוחט כבר כמו ג׳ שנים והנה היא כמוסה אצלי חתומה באוצרותי ומאותה שעה לא הסר לי כל טוב ותהלות לאל יתברך שמעולם לא יצאת שום תקלה ע״י כי הנה בשמים עדי וסהדי במרומים  והכל גלוי וידוע לפגי כת״ר, וכ״ש שבשעה שהעמיסו עלי הקהל יש״ץ לשרת בקדש אמרתי להם בתנאי וע״מ אם יסכים משיח׳ ע׳׳י מה טוב ואם לאו אני פטור ומותר והנה צדתי לכהר״א אפרייאט שיזכיר משיח׳ ומעולם לא הביא זכרוני לפני משיח׳ לכן אל תשיבני ריקם מלפניך, ויגיע ליד כת״ר ב׳ תרנגולות ושלושים ביצים לשמחת פורים וחצי מדה של זרע קנבוס ואין להאריך כי אם בשלום כת״ר שירבה ויגדל מאת שוכן זבול… נאם עבדך

שלמה אכיטכול

ב״ד.

אחר שראיתי שהחכם השלם הדו״מ כהה״ר שאול ישועה אביטבול נר״ו סמך להחכם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו לדיין בהסכמת בני קהלם ישצ״ו, אף ידי תכון עמו לסומכו יורה יורה  ידין ידין ומהלכות דרך ארץ שקדמה לתורה, אני מזהירו שלא יהיה חולק על רבו ואם יהיה להם פס״ד יהיה נושא ונותן עמו ויחתום עמו בשיטה אחת, וגם לכהה״ר שאול הנז׳ אני מזהירו לקיים מלי דאבות, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך  ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי״ט

עד כאן לשון ההודעה

כמו הרב משה בן חמו בשעתו, פיקח גם הרב שי״ש אביטבול על ענייני החינוך «. על פיו נקבעו כל סדרי הלימוד בחדרים ובישיבה. הוא עמד על משכורתם הדלה של המורים ומלמדי התינוקות, והשתדל בכל כוחו להגדיל את הכנסתם הן על ידי מענקים מיוחדים מדי פעם והן על ידי העלאת משכורתם לפרקים. לא אחת הסתכסך עם פרנסי הקהלה שהתנגדו לדעתו בהגנו על המורים, עד שלבסוף, כאשר ראה שאין ביכולתו עוד לעמוד בפרץ, הוכרח להסתלק מצרכי צבור, כאשר יעידון יגידון דבריו בכתב ידו.

בתקופה זו בעיקר גובשה שיטת הלימוד בכתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו.

שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך, לימוד הקריאה בארבעה שלבים:

שלב א ׳: (תביזארא ?) הילד מתחיל לקרוא את שמות האותיות (חרוף) והתנועות (נקוט).

שלב ב ׳: (תכמים = מחשבה) הילד לומד להגות את האות עם תנועתה: שלב הנקרא, ״אסאקאר(?) סג׳יר ולפביר״.

שלב ג ׳: (זדי = צירוף מלים) הילד לומד לקרוא את האות עם התנועה בהוספת אות אחרת בלי תנועה (או אות שואית) כלומר הברה סגורה.

שלב ד ׳: (מטלוק = לאט) הילד מתחיל לקרוא את המלה בשלמותה או קבוצת מלים. שלב זה נקרא גם ״פרשה דתביזארה״: ו— יא— מר.

שנה שניה: לימוד פרשה (תורה) בשלשה שלבים:

שלב א ׳: (מטלוק) כעין חזרה על מה שלמד בשנה ראשונה. קריאה זו נעשית מתוך ספר פרשה. התלמיד רוכש לו מהירות בקריאה.

שלב ב ׳: (טעם) קריאת הפסוק עם הטעמים (בתחילה את שמו ונגינתו של הטעם ולבסוף כל הפסוק בשלמותו).

שלב ג ׳: תורה עם תרגום בערבית. הילד קורא קבוצת מלים ומתרגמה לערבית 12,

הערת המחבר: זכורה לי האגדה שמספרים משמו של רבי רפאל בירדוגו ז״ל מעיר מקנאס שנסע אל הדרום ובביקורו בכפרים מצא שמלמד תשב״ר היה עם הארץ ושמע שמתרגם בערבית תרגום מוזר את הפסוק או גבן או דק או תבלול בעינו (ויקרא כ״א כ׳) אוו למגבון דקו, אוו בלבל צבעך ודחיהולו פעינו״, (״אם דל הוא, הכהו; או הכנס לו אצבע בעינו״) וזה מה שהביא את הרב בירדוגו לתרגם את כל התנ״ך לערבית; השוה לזה מעשה המלמד תשב״ר בלבוב — ומעשה שהיה כך היה, איש אחד ירא שמים ויודע לשון ושמו כהן. אליו שלחו בשבת את הילדים על מנת שיבחון אותם. בפרשת שמיני תרגם הילד את השם ״השלך״ — דג משוגע. כהן הזמין את המלמד וביניהם התנהל הדו־שיח הבא: ״למה שלך הוא דג משוגע ? המלמד: התרגום אומר — שלינונא, נונא זה דג ״שלי״ בפולנית זה משוגע. כהן: אם דג הוא מה מקומו בין העופות הטמאים י המלמד: ״מכאן ראיה כי משוגע הוא (ראה החסידות אהרן מרקום הוצאת נצח,

תל אביב ענד 35).

מצבו החומרי של המלמד

עברו כמה שנים והגיעו ימים שהקהלה זכתה לקצור את אשר זרעה. תלמידי חכמים רבים רשומים, מהם היו רבנים, דיינים, חזנים, סופרים, מוהלים, שוחטים וכו'. אך כיוון שזכה האחד במשרה צבורית, בפרט אם היתה בעלת ערך, החזיק בה הזוכה והעבירה לבניו אחריו, מדין השררה, אם בכדי להנחיל לזרעו זכר טוב ויחס נכבד או בכדי להמציא לו ממנה פרנסה הגונה, והאיש אשר היתה בידו משרה כזאת בירושה מאביו ומזקנו נהנה ממנה לבדו ולא הרשה לאיש ליהנות אתו גם אם היה לקהילה צורך במישהו אחר בלעדיו. כנוהג בדין ה״שררה״ _.

גם בחינוך היה ראוי לנהוג כן אלו מצאו בו מלמדי התינוקות עסק טוב. אם נמצאו מבין המורים אברכים ותלמידי חכמים, הרי אלה, רובם ככולם, עסקו בחינוך רק באופן ארעי, עד להשגת מקור פרנסה אחר מכובד יותר.

בתקופה זו התעוררו לפעולה המורים שלא הסכימו להשאיר את עצמם ואת מקצוע החינוך בשפל המדרגה. הם ידעו, כמובן, ששפלות זו באה מצד שפרנסתם היתה תלויה תמיד בחסדם של ההורים ופרנסי הקהלה. לכן התכנסו באסיפת מורים ושוחטים והחליטו שלא ללמד כי אם אחרי שיקבלו אנשי הקהלה את דרישותיהם כדלהלן:

שלא יהנו מקופת הצבור משוה פרוטה ומעלה.

ששכר הלימוד יהיה הגון כנהוג בערים הגדולות.

שהתשלום יהיה בהקדם ומדי חדש בחדשו.

שכל המורים יהיו בשותפות אחת בלימוד הנערים.

וזה נוסח ההסכם שעליו חתמו המורים בשנת תקמ״ג(1783) :

גם הרב שי״ש אביטבול הסכים אתם ואישר את החלטותיהם בהסכמה שכתב וחתם להם ³ת וכנראה מאבקם של המורים הוכתר בהצלחה ותנאיהם התקבלו.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-208

 (416) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק חזק

בשקל ״אל־היפה״

א־ל פָּדָה אֻמָּה / וּלְצָרָתָם דַּיָּם, / אָמַר, וּלְעָנְיָם

מֵרָהָב חוּלִי, גֹּחִי / עַם חוֹבָב בֵּן־אֶזְרָחִי / רִפְאוּת חָלְיוֹ בְּמָרְחִי —

גְּאֻלַּת עוֹלָם, וּמוֹסְרוֹתָיו אֲפַתַּח / דַּם אוֹיְבָיו אַרְתַּח

אָמַר: לְכָה זֹעֲמָה / אַכְבִּיד לֵב פַּרְעֹה וּרְדָפוֹ בְּמִרְמָה

וְאַחַר יִרְאוּם יֶחֱזוּם:

כנפי שחר

416 — הנושא: מתוך פרשת בשלח (שמי יג, יז — יז, טז>.

ולצרתם… — שיעורו: ולצרתם ולענים אמר דים; די להם לסבול גלות מצרים מרהב חולי גוחי — שב אל ״אומה״, צאי במחול ממצרים. בן אזרחי — בן אברהם הנקרא ״איתן האזרחי״. רפאות… — רפואת חוליו תהי כאשר אמשח פצע גלותו בממרח הנקרא ״גאולת עולם״, וכאשר אפתח ואנתק את כבלי שעבודו. דם אויביו ארתח… — אחמם דמם שירדפו אחריהם בזעם. אכביד… — שיעורו: במרמה אכביד לב פרעה ורדפו, בחכמה אפרוש לו מלכודת, כמבואר להלן, ואחזק את לבו לרדוף; ורדפו, שב אל ״עם חובב״. ואחר… — אחר שאושיעם מיד מצרים, יראו אותם מתים מושלכים על שפת הים; יראום יחזום פעלים נרדפים.

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

נָחָם בִּמְזִמָּהּ / פֶּן לְאֶרֶץ שִׁבְיָם / יָשׁוּבוּ בַּעְיָם —

קְשִׁי עָרְפָם, אִם רָאוּ / מִלְחָמוֹת־עַם יִצְבְּאוּ / לָכֵן אַתְעֶה מוֹצָאוֹ

דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף אֲעַקֵּם מִשְׁטָח / אוֹלִיכֵם מִבְטָח

אוֹרֵם דֶּרֶךְ נֶעְלָמָה / וַחֲמוּשִׁים עָלוּ הוֹלְכִים בִּתְקוּמָה

לֹא־בּוֹרְחִים לֹא־מִי־יַחְפְּזוּם:

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

יוֹם צֵאתָם דִּמָּה / מֹשֶׁה, כִּי רֹב חֶלְיָם / יַתְעֵם, בְּנִשְׁיָם —

מִשְּׂאֵת אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף / עַל כֵּן הוּא כָסַף אֹסֶף / טוֹב מִזָּהָב וָכָסֶף

בְּנָסְעָם, וְאוֹר עֵינֵיהֶם מַרְאוֹת לֹא־טַח, / הָלְכוּ דֶּרֶךְ טַח —

מֵעִיר סֻכּוֹת אֵיתָמָה, / מִשָּׁם שָׁבוּ כֹּל־מַחֲנוֹת בְּעָרְמָה

מַשְׁגִּיא לַגּוֹיִם יְגָזּוּם:

כנפי שחר

משפיל… — כנוי להקב״ה. רם קומה — בעל גאוה, כאן: פרעה; קומה, קו״ף־חולם וטעמו מלרע. כי הוא שם. עליון… מיום רד… — מיום שהקב״ה הכניע את פרעה וחילו הכירו הכל שהוא עליון שוכן שמים. בן־אמה — מצרים בנו של חם (ברא׳ י, ו) עבד העבדים (שם ט, כה), ואמר בן־אמה לצוה״ח. אף על קמי קומה… — כשם שהכנעת את המצרים כן גם עתה התקומם על אויבי והראה רוממותך על המתנשאים עלי; קמי־קומה רמי־רומה, לשון נוע״ל; קומה רומה, קו׳׳ף ורי׳׳ש בשורק וטעמם מלעיל, כי הם צווי בעל נימה של בקשה ותחנה. רוחם כלתה עד תום — מרוב תקוה זו רוחם עמדה על סף הכיליון; וכתב רוחם במקום רוחנו לצוה״מ. נחם — ניהגם. במזמה — בחכמה. פן לארץ שבים — פן ישובו למצרים שם היו שבויים. בעים… — בחוזק ערפם הקשה ישובו למצרים, לכן התחכם להם ואמר: אתעה מוצאו… — אשנה הדרך ממנה יצאו. אעקם משטח — ואוליכם בדרך עקומה במדבר, לא בדרך שטוחה וישרה, באופן שלא יוכלו לחזור לארץ שבים. וחמושים… — מזויינים ומצויידים בנשק עלו ביד רמה, קוממיות ובריש גלי, לא כבורחים ולא כדפוקים ונחפזים לצאת במנוסה. יום צאתם… — שהיו טרודים ועוסקים בכלי זהב ששאלו ממצרים דמה וחשב משה כי עלולים הם לשכוח ולא יקחו עצמות יוסף. על כן הוא כסף אסף… — נפשו איוותה לעסוק באסיפת העצמות ההן יותר מלעסוק באסיפת זהב וכסף. חליים — תכשיטי זה וכסף. בנשיים — ל׳ שכחה. כסף, כצ״ל וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, ל׳ תאוה. אסף, ל' אסיפה וקיבוץ

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

דָּאָה לִנְקָמָה, / פַּרְעֹה, קָרָא: אַיָּם / מִצְרִיִּים? אוֹיָם !

כִּי בָּרְחוּ נֶאֱסָרִים / הָעִבְרִים הַנִּבְעָרִים / הַבּוֹנִים הָעֲיָרִים

שִׁלַּחְנוּ עַם עֲבָדוּנוּ כֹּל־טוֹב נֵתַח / הֵן מָגֵן תּוֹתָח

וְיָדֵנוּ רוֹמֵמָה / נָשִׁיב שְׁבוּת הוֹנֵנוּ נַפְשִׁי עָגְמָה

וּבָזֶה פָּחַד יֹאחֵזוּם:

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

וּבְנֵי אֲיֻמָּה / נָשְׂאוּ אֶת קוֹל בִּכְיָם / זֶה רֵאשִׁית מִרְיָם

עַל מֹשֶׁה הִתְאוֹנְנוּ: / מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ־לָּנוּ? / שֶׁבֶר בָּא עַל כֻּלָּנוּ!

לָכֵן טוֹב מִמָּוֶת בְּאֶרֶץ כַּחֲלַח / מָוֶת בַּשֶׁלֲח

וְיַעַן בְּנֶחָמָה: / אַל־תִּירָאוּ ! יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה

וְאַתֶּם עִמְדוּ וַחֲזוּם:

כנפי שחר

בנסעם… — בעוד אור עיניהם לא טומטם מיראת רדיפת פרעה וחילו אותם, הלכו ללא מורא. ״דרך טח״ — כשיעור השלכת חץ מקשת, שהוא שיעור המרחק שיש מעיר סוכות לאיתם. משם שבו… — מאיתם חזרו לאחוריהם כדי להטעות פרעה לומר ״נבוכים ומבולבלים הם כבורחים״ וירדוף אחריהם. ועליו נאמר(איוב יב, כג) משגיא לגוים ויאבדם, שהקב׳׳ה מטעה לגוים, כאן: פרעה וחילו, כדי להטביעם בים סוף. לא טח, ל׳ אטימה וסתימה. דרך טח — ל׳ כמטהוי קשת (ברא׳ בא, טז). בערמה — בחכמה. משגיא — בשי״ן ימנית, כצ׳׳ל כאן, ל׳ שגגה. יְגָזּוֹם — (קרא: יגזום), יגזוז אותם, יכריתם. דאה… — כצ״ל, דאה כנשר ועף לנקום. ראה מעשה חרש. אוים… — אוי להם לעברים כי ברחו. הנבערים — הטפשים, שלא ראו את העונש המחכה להם על כך. הָעֲיָרִים — כצ״ל, וכ״ה בשי״ד־תרפ״א, וכן מחייב המשקל. נתח — חתיכה מבהמה שמנה, ר״ל עבדים חרוצים. הן מגן תותח… — יש לנו כלי נשק וגם כוח להחזירם ולהשיב רכושנו, כי צר לי על כל זה. איומה — כנוי לעדת ישראל. מרים — מרדם. התאוננו — התלוננו. לכן… —שיעורו

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

דִּבֶּר רַב־עָצְמָה: / הַט יָדְךָ עַל הַיָּם, / מַיִם וְדָכְיָם,

בַּמַּטֶּה וּבְקָעֵהוּ / לְעַמֵּי תַּעַבְרֵהוּ / וּפַרְעֹה יִרְדְּפֵהוּ

עַמִּי יַעֲלֶה, לֹא־עוֹד פָּסוֹחַ יִפְסַח / וְעָלָיו אֶפְסַח

בְּמִצְרַיִם אֱלָּחֲמָה / אוֹרִיד חֵילוֹ וְסוּסָיו אַשְׁכִּין דּוּמָה

וְאַחֲרֵי־כֵן יְבַזּוּם:

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

קַיָּם, בְּחֵמָה / בְּתוֹךְ יָם גְּוִיָּם / הֵבִיא בִצְדִיָּם

בְּאַשְׁמֹרֶת־הַבֹּקֶר / בֵּין הַמַּחֲנוֹת בִּקֵּר / אוֹפֶן־מֶרְכַּבְתּוֹ עִקֵּר

יִשְׂרָאֵל פָּלַט, עָלָה וְשַׂר בְּפֶה צַח / פַּרְעֹה מַר פָּצַח

הוֹי  בִּמְהוּמָה כְּדֻמָּה / צָלְלוּ הַמִצְרִים, כְּאֶבֶן דּוּמָה —

סוּס וְרֶכֶב וּמָעֻזּוֹם:

כנפי שחר

טוב מוות בשלח ממוות בארץ כחלת — טוב למות מות גבורים במלחמה מלמות בארץ כמו חלח; כחלח, כצ״ל, והוא כנוי אצלנו למדבר שממה. ובטעות אומרים ״שילכו ללחלח וחבור!״. ראה מעשה חרש. עמדו וחזום — שתוקו וראו אותם במפלתם. רב־עצמה גדול כוח, כנוי להשי״ת; עצמה, קרא: עצמה. ודכים — שאון ורעש גליהם; ודכים, קרא: ודימם. לא עוד פסוח יפסח — לא יהסס עוד, כי היו פוסחים על שתי הסעיפים אם ישוב אל מצרים או ימשיך בדרכיו למדבר סיני. ועליו אפסח… — אחוס על עמי ויעלה שלם מן הים; אבל את המצרים. אשכין דומה — אוריד אותם לקבר, כלומר יטבעו בים. יבזום — יבזזו אותם, יקחו מה שעליהם. יבזום — קרא: יְבֹזוּם. גויים — גויותיהם, גופם. בצדיים — הטביעם במים כמדת צדייתם, רשעתם, שהשליכו ילדי ישראל במים. באשמורת הבוקר — בחלק השלישי של הלילה, לפנות בוקר. עיקר — הסיר. ביקר — הבדיל והפריש, ל׳ לא יבקר בין טוב לרע (ייק׳ כז, לג), ״ישראל פלט, המצרים צללו בים״. פלט — ניצול. בפה צח במלים צחות וברורות. מר פצח — פתח ביללה מרה. במהומה כְּדֻמָּה צללו… — במבוכה ובהלה שקעו המצרים בים כדמה, כמו ?דמה, והוא כלי ברזל כעין עוגן כפול לשלות בו דברים שנפלו לתוך הבור

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

חָזוֹן בִּנְעִימָה / הַגּוּ אָז בְּלֶחְיָם / וַתָּשַׁר מִרְיָם

שִׁירָה תַּמָּה וּנְקִיָּה / זִמְרַת רַעְיָה כְּצִבְיָה / עִם כֹּל־אִשָּׁה עִבְרִיָּה

בָּאוּ מָרָתָה וּלְשׁוֹנָם בַּצָּמָא צָח / יָרְאוּ מֵרֶצַח

צִוָּה הָאֵ־ל: הַמַּיְמָה / הַשְׁלֵךְ עֵץ וְנִמְתְּקוּ. וְעַל אַשְׁמָה —

צִוָּה: עֲוֹנוֹת יִרְחָצוּם:

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

זַךְ קַיָּם־רוֹמָה / לְרַפֹּאת אֶת חָלְיָם / דְּבָרוֹ קְיָם:

הִמְטִיר מָן מִשָּׁמַיִם / וּשְׂלָו בֵּין הָעַרְבַּיִם / רוֹבֵץ בֵּין מִשְּׂפָתַיִם

נֹפֶת־צוּף אָכְלוּ בְּלִי עָמָל וָטֹרַח / כֹּל־יוֹם־יוֹם יִפְרָח —

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / לַגֻּלְגֹּלֶת עֹמֶר, עַד עֲשׂוֹת פִּימָה

שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ עַד חֵטְא רָצוּם:

כנפי שחר

כאבן דומה — במקום ״דומם״ לצוה״ח, והיא צור החלמיש, להבדיל מאבן טובה. ומעזום — וחיילותיהם. חזון בנעימה… — בשירת הים יש ,גם נבואות לעתיד שאמרו אותם דרך רמז בשפתם. לשונם… — התייבש בצמא עד כדי יראת מוות. ועל אשמה… — ר״ל כשם שהמים נמתקו ע״י העץ וסר הצמא, כן העונות יתלבנו ויכופרו ע״י קיום מצות התורה שהיא ״עץ חיים למחזיקים בה״ (משי ג, יח); הכנוי ״ירחצום״ שב לשבים בתשובה. זך — טהור. קיים־רומה — השי״ת המקיים ומחיה את השמים וכל צבאם, קיים את דברו וריפא את מחלתם, שהיו רעבים כי כלה הבצק שהוציאו אתם ממצרים. רובץ… — השליו נח מסביב לגבולות המחנה. נופת צוף — לשד דבש. יפרח המן היה פורח כעוף ויורד מן השמים ומוצאים אותו כאילו פרח וצץ מן האדמה; הפועל ״יפרח״ משמש בשתי הוראות. פימה — כפל בבשר מתחת לסנטר, או בבטן. שמנו עשתו פעלים נרדפים, ויש שפירשו בשרם היה חלק ומבהיק מרוב שומנם, ל׳ עשת שן(שה״ש ה, יד). עד חטא ריצום — עונש חטא האכילה שיבר ומחץ אותם. קצב בשימה… — קבע להם חלק קצוב לאכילת היום, והוא עומר לגולגולת.

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

קָצַב בְּשִׂימָה / אֶת כּוֹסָם רְוָיָם / רַק חַד בְּבִרִיָם

לֹא תּוֹסִיפוּ לַחְטוֹא / וּבְיוֹם שִׁשִּׁי תִּלְקְטוּ / לֶחֶם מִשְׁנֶה: מַלְּטִוּ,

כִּי בְּיוֹם שַׁבָּת אֶתְכֶם זָנוֹחַ יִזְנַח / בַּל יִמָּצֵא נָח

שְׁבוּת־פֹּה נֶאֶלְמָה / הַהוֹלְכִים לִלְקוֹט לֹא מָצְאוּ בִּכְלִמָּה

וּלֹא־עוֹד פָּנִים יְעִזּוּם:

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

חָזָק, צוּר, עַד מָה / בָּנֶיךָ אֶת עֶדְיָם / עָדָה, וְעֶטְיָם?

בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ / עֵץ הַדַּעַת יַצְמִיחַ / מִקִּרְבֵּנוּ יַפְרִיחַ

וְיָקִים צַו־"זֵכֶר־עֲמָלֵק יִמַּח" / וְעַמִּי יִשְׂמַח

מִקֵּדְמָה עַד הַיַּמָּה / יִחְיוּ מֵתֵינוּ, עִיר יְרוּשָׁלַיְמָה —

יַעֲלוּ, לֹא־עוֹד יַרְגִּיזוּם:

מַשְׁפִּיל רַם־קוֹמָה / עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה —

מִיּוֹם רָד עַל בֶּן־אָמָה / אַף עַל קָמַי קוּמָה

וְגַם עַל רָמַי רוּמָה / רוּחָם כָּלְתָה עַד תֹּם:

כנפי שחר

כוסם רויים — כאן: חלקם המספיק להם לשובעם. רק חד בבריים — רק עומר אחד לאכילתם. לא תסיפו לחטוא — להתלונן. מלטו… — כלומר נצלו את ההזדמנות עכשיו, כי מחר שבת ולא ירד המן. ההולכים… — אותם שהלכו ללקוט ביום שבת חזרו בכלימה ובושה, וזה מראה בעליל שיש לשבות אפילו מדיבור חול בשבת, ומעתה לא יעיזו פנים שוב. חזק. צור — תוארי פניה להשי״ת, תוארים נרדפים. עד מה… — שיעורו: עד מה עדים ועטים עדה? עדים — כאן: הוד מלכותם. ועטים — עצתם, כאן: שופטיהם ויועציהם. עדה — עבר ובטל. יפריח יצמיח — שב אל ״חזק, צור״. ויקיים צו… — שב אל ״המשיח״; צו — כצ״ל לצוה״מ. לא עוד ירגיזום — ושוב לא יצערום ולא יפחידום אותם העמלקים למיניהם.