ארכיון יומי: 16 במרץ 2020


רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שלום בר־אשר

שיא היצירה של דנינו – שרביט הזהב

לשני חלקים עיקריים נחלקת יצירתו זו – שאינה אלא עיבוד מקורי של יצירתו של דנטה הקומדיה האלוהית – ואלו הם: הביקור בגיהינום (דרכי מוות); הביקור בגן־עדן (אורח חיים). על־פי תיאורו, נפגש דנינו בחלומו עם שלמה המלך, ולבקשתו אפשר לו המלך לבקר במדורי הגיהינום, ולאחר מכן – בגן־עדן. דנינו עבר במדורי הגיהינום השונים, מן הקל אל הכבד, ותיאר בפרוטרוט את מראה עיניו, עד כדי תיאור כל חטא ופשע שעשו בני האדם בחייהם על־פני האדמה ושבעטיים הם נענשים עתה בגיהינום בייסורים רבים. מובן שהחטאים המתוארים נוגעים בעיקרם לעולם היהודי (המעניין ביותר לקורא בפרק זה הוא מבחר העונשים והעינויים שהעלה דנינו על הכתב).

בחלקו השני, והעיקרי, של החלום עבר דנינו לתאר את ביקורו בגן־עדן, ועשה זאת בהקבלה כמעט מושלמת לתיאור הגיהינום, כפי שעשה דנטה בספרו. כלומר, אם בתחילת הביקור בגיהינום תוארו החוטאים שפטפטו בשעת התפילה ועונשם – ובתחילת תיאור הביקור בגן־עדן הדגיש דנינו את הטוב ואת הנחת המזומנים למי שלא פטפטו בתפילה, לא יצאו בשעת קריאת התורה וכדומה. חלק זה הוא מעין ״עטיפה״ לדברים שבאמת ביקש דנינו לומר בספרו זה, ושאותם אמר במפגש שלו עם המשיח שהתרחש בשלב המעבר מן הגיהינום לגן־עדן. במפגש חשוב זה הגיעה ביקורתו של דנינו לשיאה, בהציגו את המצב בקהילתו, כפי שביקש ממנו המשיח: ״וישאל אותי המשיח צדקינו, ויאמר ספר לי אדון דנינו, מה שאתה יודע מקהילתך, כל אחד ועניינו, ומעשהו והגיונו.״ השאלה הנשאלת כאן היא אובייקטיבית, ואין אנו רואים בה מגמה מנחה שדנינו יכול כביכול לנצלה. תשובתו של דנינו חדה וברורה, ועיקרה כי קהילתו נחלקת לשניים: לעניים ולעשירים. העניים מרובים, אבל הם נושאים את עיניהם לשמים, ותפילתם כי הגאולה בוא תבוא במהרה. העשירים, לעומתם, אין צרת אחיהם נוגעת להם, הקמצנות היא דרך חייהם, גאולת הארץ אינה מטרידה אותם ואת התורה הם מבזים.

כמי שהרגיש כי הציג תמונה קודרת ביותר, המשיך דנינו ואמר כי בערים אחרות אכן מצויות קהילות ישרים שבחרו בדרך הטוב ושאת הגאולה אכן הן מחפשות, ״ועל זכות אלו האנשים העולם עומד״. ועל כך השיב לו המשיח: ״על עשירי קהילתך, הנני עצוב שהלכו בדרך עקוב ולא הלכו בדרך טוב והיה העושר רשת לרגלם, ולא קמו אחר נופלם; לא כן האיש הישר ורב חינו ישמח בחלקו ובחבלו.״ מתשובה זו עולה שהמשיח סיכם למעשה בקצרה את דעתו של דנינו כי הרשעים סופם מר; ואילו הבוחרים בדרך הטוב, הגם שעתה קשה להם, יזכו באושר בעתיד. לאחר מכן הוסיף אליהו הנביא, שאף הוא נוכח בשיחה, את סיפורו על העשיר הרשע שעד שלא חזר בו מדרכו הרע לא הצליח להירדם וחלם חלומות רעים; ואת דבריו חתם אליהו הנביא במילים האלה: ״לכן, ידידי, כתוב להם דברי ודברי המשיח, ותן אותו לפניהם ובוודאי שישובו מדרכיהם וממעלליהם.״ כאן מתגלה אליהו הנביא כמי שמבין את חששו של דנינו לפרסם ברבים את אשר ״ראו עיניו״, ולכן הוא מעודדו לכותבם ולתת את הכתוב לפניהם. אבל חשובה מכול היא אמונתו של אליהו הנביא שלאחר שיקראו את הדברים ישובו בוודאי בני הקהילה מדרכיהם. עם זאת נראה שדנינו לא סבר כמותו, ודבריו: ״ואם יאמרו הנועדים, המזה אתה מביא לנו עדים, הלא דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים״ מעידים על היסוסיו, למרות החיזוק שקיבל מאליהו הנביא להציג את דבריו ברבים, שכן מי שחציו מופנים כלפיה יראו בדברים שהוצגו בחלום עניין שנועד לעלוב בהם ולהרוס אותם ולא את האמת כפי שהוא רואה אותה. וכאן נשאלת השאלה האם אין הססנות זו מעידה על גוזמותיו בדבריו על העשירים?

הפתרון לכל ״הקלקולים״ הללו יימצא, כמובן, עם בואו של המשיח, ודנינו אכן שאל את המשיח: 1869] שנים. מאז הגלות, כלומר מאז חורבן בית שני בשנת 70/69 לספירה, שנת החיבור היא אפוא 1939.]״אימתי יבוא לעם ישראל להושיענו מגלותו לנחמו ולהרגיעו שזה אלף ושמונה מאות ושישים ותשע בים הגלות הוטבעו.״ ותשובתו של המשיח על כך פשוטה: ״התשובה הראשונה היא ׳היום אם בקולו תשמעו׳, רצוני לאמר אם שבו מעוונם, ולפני השם נכנעו.״ דהיינו: ביאת המשיח תלויה בכם ולא בי, כמשיח. אבל המשך התשובה על השאלה מתי יצא העם מן הגלות ויבנה את בית קודשו מעמיד בעיה: ״שום איש לא ידעו, ולא בכוחו להודיעו ולא להשמיעו, עד זמן קבוע שהשם קבעו.״ כאן הבדיל דנינו בין ביאת המשיח, שתתרחש כשישוב העם לדרכו הנכונה, ובין הגאולה ממש, אשר זמנה אינו ידוע לאף אחד (פרט לקב״ה): ״ואפילו דניאל המעולה לא היה ניגלה, אבל ברוח הקודש יצא מפיו בפה מלא ובלי כוונה מליבו היה עולה, ועכשיו כבר הוא מגולה.״ אפילו דניאל, כך הסביר המשיח, שדבריו גילו הכול, לא ידע את זמן הגאולה, אבל על־פי מילותיו אפשר לחקור ולהגיע לכך: ״לכן ברמז תשמע קולי ותחקור, וממך לא יפלא והוא – ואמרה אדוני מה אחרית אלה״ (ואומרה – וגו׳ דניאל יב, ח). ח וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וְלֹא אָבִין; וָאֹמְרָה–אֲדֹנִי, מָה אַחֲרִית אֵלֶּה. 

המשיח נותן ביד דנינו קצה חוט כדי שיוכל להביא לקהילתו, יחד עם דבריו ה״רעים״, גם תקווה, שהיא זמן הגאולה. בהמשך דבריו עבר דנינו למעין מחקר על המילים הללו מדניאל יב, ח, אגב ציטוטים רבים מן המקרא ושימוש בגימטריות ובחישובים שונים ומשונים. בסיכום דבריו מסיק דנינו כי בתוך שלוש שנים יקובצו נדחי ישראל והמלוכה תהיה בידי המשיח, ולאחר עוד שנתיים יוכחדו אויבי ישראל כליל.          

ספר דניאל הוא מרכיב חשוב בהרצאתו של דנינו, שהרבה לצטטו בכל ספריו וייחד פרקים אחדים בספריו לפירושים על ספר דניאל; וגם כאן, בחישוב מועד הגאולה, ניתח דנינו פסוק מספר זה.

בסיכום דעתו של דנינו על קהילתו ותחלואיה ותקוותו לגאולה הקרובה ראוי להקדים ולומר כי אין בדבריו של דנינו חידוש רוחני מיוחד, שכן המתח המשיחי היה קיים בעם ישראל מאז חורבן הבית, ובפרט בימי הביניים. הרעיון המשיחי אף התגבר בתורת הקבלה ובמשנה החסידית. עם זאת נודעת דבריו של דנינו חשיבות היסטורית, שכן ספרו הופיע לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים ומבחינה היסטוריוגרפית היה ערכו רב מבחינת רציפותו של הרעיון וחישוביו של הוגה זה. דבריו מעידים על המשך האמונה ברעיון המשיחי לאורך הדורות, ובכלל זה בדורו.

בקוראנו היום את ספרו זה, מה צר הדבר שדווקא בשנים אלו, שעל־פי חשבונו של דנינו עתידה היתה להתרחש בהן גאולת עם ישראל, הושמדו מיליוני יהודי אירופה בשואה. או שמא אכן גרמה שואה זו לקיבוץ נדחי ישראל מן התפוצות ולאתחלתא דגאולה? בהקדמתו לספרו הבא, רסיסי לילה, כתב דנינו: ״אבל באמת שום חלום לא חלמתי, רק רעיון ובחלום הלבשתיו מיני צבעוניים.״ כלומר, הוא התבונן במציאות ההיסטורית, וזו עוררה אותו להגות בעלת אופי היסטוריוגרפי מובהק – מן ההווה של יהודי אירופה להווה של יהודי מרוקו.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 39

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו

 

במשך הימים הוחלט לגשת לבניית בנין גדול ויפה, ועד הקהלה החליט לתת למוסד הכנסה קבועה מ״עזר הבשר״!.

בשנת תרצ״ג (1932) נקנה שטח אדמה מחוץ לחומה ובמשך שנה אחרי כן שנת תרצ״ד (1933) נבנה בנין גדול ומרהיב עין. ובשנת תרצ״ה (1935) חנכוהו בנוכחות אורחים רבים מערים אחרות, ונציגי הממשלה, צרפתים וערבים.

העיריה הקפידה שתכנית ביה״ס תהיה לפי התקן המקובל: כתות מאווררות, חצר למשחקים. זכתה הקהלה לבנות בית ספר מפואר ממש באזור של גנים ופרדסים, על שטח של 2500 ממ״ר. בפנה הדרומית־מזרחית נבנה בית כנסת לתפארת, אשר בו בלטו בהוד והדר, כיורים וקישוטים, פטורי ציצים ופרחים, אוורור ואור: בנין פאר.

בכדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבניו, חברי הועד היו מבקרים בכל לילה אצל האמידים ונדיבי עם בקהלה בלוית הרב מר אבי מו״ר זצ״ל מבית לבית להשפיע עליהם לתרום למען המפעל הקדוש הזה. והנדיבים נענו ומלאו את חובתם בעין יפה, יזכרם ה' לטובה ולברכה.

בחנוכת הבנין נשא מו״ר אבי דרשה ארוכה ובתחילת דבריו אמר:

״רבותי, מתכבדים אנחנו בזה להביע רגשי לבבנו בשעה זו שעת רצון שאנחנו עומדים באסיפה אחת בנערינו ובזקנינו בנשינו וטפינו וכולנו יחד שמחים וטובי לב על המפעל היקר הזה, זאת אומרת על בית הספר הנהדר המתנוסס לתפארה ויצא לאורה בהשתדלות פקידי החברה ׳אם הבנים, תכב״ץ אשר עבדו באמונה והקדישו שארית כוחם זה כשבע עשרה שנה ובהשתדלותם וחריצותם הנשגבה רכשו להם הון עתק מוקטר מוגש לשם המפעל הקדוש הזה ולטובת נערי בני ישראל ותשב״ר שמספרם היום 450 ילדים בפ״י ישלם ה, פעולם על כל גמולם וזכות התורה הק׳ וזכות הבל תינוקות של בית רבן תהיה עליהם מגן וצנח וסוחרה, וטרם כל עלינו החובה לשלם במיטבא ולתת תודה רבה לאנשי חסד נסיכי הממשלה האדירה ממשלת צרפת הרוממה אשר בחמלת ה׳ הננו היום מסתופפים בצל קורתם ויושבים לבטח תחת חסותם ה״ה מר קורייאק לקונטרול סיויל (מפקח השלטון המרכזי) ומר ויזין דולארוז ראש העיריה. וגם למר סאלאמיטו מהנדס העיר שעזר לנו בעצות ובמומחיות שלו. האנשים האלה שלמים הם אתנו ובטוב לבם וחן ערכם הופיעו בחסד אור בהיר על המפעל היקר הזה ובאמצעותם והשתדלותם זכינו להכין לבנינו בית נאמן לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה תחת היותם שוכני בתי חומר עומדים צפופים יגיעים ועיפים נרפים הם נרפים הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם למען יאריכו ימים על ממלכתם להכריע אויביהם תחתם. ועלינו לשבח ולתת תודה ותהלה לאחינו בני ישראל יושבי עירינו ישצ״ו המתנדבים בעם ויקדשו מהונם איש איש אשר נדבו לבו לתרומת הקודש בעת צרה כזאת אשר כל דלתי הפרנסה סוגרו על מסגר ובכל זאת נדב לבם אותם נדבות חשובות זכרה להם אלוהי לטובה וזכות התורה הק׳ תגן בעדם ויהיה כזית הודם ומטללי דליותיו יריק עליהם ברכותיו יחיו דגן ויפרחו כגפן״.

והמשיך להסביר לעם את גודל המפעל הקדוש ותבל את דבריו בפסוקים ובדברי חז״ל. במשך הזמן הוסיפו לבנות קומה שנייה, והיו נדבנים שבגו חדרים על שמם, כמשפחת טובאלי ומשפחת בן יעיש. וכך הלכו וחוסלו החדרים והלימוד בבתי כנסיות. בית הספר התקדם ותלמידים רבים נהרו אליו, מגיל הגן עד סוף הלימודים היסודיים.

הנהלת ביה״ס של כי״ח היתה עויינת ל״אם הבנים״ משום שרצתה למשוך אליה גם בנים (ולא רק בנות, שהיוו את הרוב מתלמידי ביה״ס אליאנס).

מכשול אחר ללימודי התורה היה נעוץ בעובדה שבוגרי ביה״ס לא ידעו לאן לפנות אחרי גמר הלימודים בזמן שבוגרי כי״ח קיבלו עבודה במשרדי ממשלה או בבנקים. הנהלת ״אם הבנים״ הכניסה על כן לימודי הצרפתית לתכנית הלימודים; כי״ח דאגה להוצאות הכרוכות בכך ומנהל ביה״ם כי״ח בעיר פיקח על השעורים. הלה עשה מצידו מאמצים להכשיל פתרון זה של לימודי חול ב״אם הבנים״ ואף הפיץ כרוזים בצבור בסיוע אחדים מחברי ועד הקהלה, והסביר שאין לסמוך על הלימודים הכלליים האלה: המאבק בין שני המוסדות נמשך והתלמידים היו כקרבן עולה ויורד בין שניהם.

הנהלת ״אם הבנים״ השתדלה להביא מורים בעלי רמה לכתות הגבוהות. בוגרי המוסד עצמו כבר החלו לשמש בו בתפקידי הוראה. במשך הזמן דאגו גם למצוא מורים טובים לכתות הנמוכות.

כשהחליטה הנהלת בית הספר בשנת תש״ז (1946) למסור לידי את הפיקוח על החינוך עשיתי מאמצים להתגבר על המכשולים שעמדו לפנינו בעזרת תלמידי היקרים רבי יצחק בניזרי ורבי ישועה מאמאן ישמרם ה׳:

א-להעלות רמת הלימודים: לימודי קודש ולימודי חול.

ב-להקים ישיבה בעיר: ״ישיבת בית דוד״, שאליה ינהרו בוגרי ״אם הבנים״.

בשנותיה הראשונות של הישיבה ניתנו השעורים רק בתלמוד ובהלכה, (בשנת תש״ט נסיתי לשלוח תלמידים לישיבות באירופה, כגון בית יוסף בצרפת גיסה׳ד בלונדון, וגם לעקס לע בען בצרפת). במשך הזמן, משום עת לעשות לה׳, הוספתי בתכנית הלימודים, בשעות אחרי הצהריים (משעה 5 והלאה) את לימודי הצרפתית: ברמת ביה״ס היסודי ואח״כ גם ברמה של בי״ס תיכון, וכל זה נוסף, כמובן, לשעורים בתנ״ך וכו'.

כשהתחילו להגיע שליחים ממדינת ישראל למרוקו, התבססו הלמודים והשיעורים בלשון הקודש. בית הספר ״אם הבנים״ מנה כבר כתשע מאות תלמידים. היה צורך להעמיד בראשו מנהל בעל נסיון. התלמיד, בוגר ביה״ם, בגיל 12, הספיק במשך שהותו לעבור פעמיים על חמשה חומשי תורה עם פניני רש״י, למד משנה, תלמוד, ונוסף לכך לימודים כלליים בצרפתית, התלמיד למד כשש או שבע שעות ליום.

הבוגרים עברו לישיבת בית דוד אשר בה למדו לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר התיכון (כך היה בשנים האחרונות לפני עלייתי ארצה).

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-220

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש

ה. מכירת המצוות וכיבוד בעליות

  1. 1. מנהג מקובל בכל קהילות תאפילאלת למכור את המצוות פעמיים בשנה: שבוע לפני פסח ושבוע לפני ראש השנה, ולא כמו בשאר קהילות מרוקו שבהן מוכרים בכל שבת וחג.

הערת המחבר: ראה ביקורת נוקבת של ר׳ שם טוב גאגין על מכירת העליות: ׳ובימי התלמוד העליות היו נחלקות לפי כבוד האנשים… והיום אינו כן, גלה כבוד מישראל, וכל מי שהכסף בידו ידו על העליונה…׳

לפיכך אין נוהגים לכבד את המתפללים במצוות כגון פתיחת ההיכל, הגבהה וכו' לפי שהכול נמכר לחצי שנה, וכל אחד ניגש בעצמו להתכבד במצווה שקנה.

מטעם זה גם אין נוהגים להזמין מתפללים לעליות, לא בשמו ולא בכל תואר אחר, וקונה העלייה מתכבד בעצמו ועולה לקטע שקנה לאחר שהחזן קורא ׳שלישי בכבוד׳, ׳רביעי בכבוד׳, ׳מפטיר בכבוד'.

מכאן אפוא שאין חשיבות בתאפילאלת לעלייה כלשהי על פני אחרות, שהרי אין מכבדים בעליות אלא מוכרים, והקונה מחליט איזו עלייה חשובה בשבילו: עליית ראשון המיועדת לכוהן במקום שאין כוהן, עליית שני המיועדת ללוי במקום שאין לוי, עליית שלישי הנחשבת חשובה בשאר קהילות, עליית שישי שיש לה חשיבות יתרה על פי הקבלה כנגד ספירת היסוד, עליית שביעי בגלל הקדיש שאחריה לחייבי קדיש או עליית מפטיר.

הערת המחבר: על פי זוהר שלח לך, דף קסד ע״ב: ׳מאן אקרי צדיק מכולהו? שתיתאה דסליק מאינון שבעה. א׳׳ר שמעון ודאי דאיהו לא סליק כל יומוי אלא שתיתאה לינון דסלקין' (=מי קרוי צדיק מכל העולים? השישי מאותם שבעה. א״ר שמעון ודאי, כי הוא [ר׳ כרוספדאי] לא עלה כל ימיו אלא שישי מעולי התורה). על מקור זה נשען גם האריז״ל (שער הכוונות, חלק א, דרוש ב, קריאת ספר תורה, עמ׳ שיז צד א). ראיה נוספת לכך היא עליית י׳ הדיברות שבמשנה תורה הקבועה לעליית שישי(ר׳ חיים סתהון, ארץ חיים, או״ח סימן קלו, סעיף א).

ברוב קהילות תאפילאלת לא היו כוהנים ולוויים, לפיכך נמכרו גם עליות ראשון ושני לכל אדם.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לעלות בבית הכנסת שלו עליית שישי, בגלל סגולתה.

הקטעים שנמכרו אחת לחצי שנה הם: א. ׳ותתפלל חנה׳. ב. ׳הודו׳. ג. ׳רננו׳. ד. ׳יהי כבוד׳. ה. ׳נשמת׳. ו. ׳יוצר׳. ז. פתיחת ההיכל. ח. הובלת ספר תורה. ט. גלילה (=הגבהה). י. העליות: ראשון. שני. שלישי. רביעי. חמישי. שישי. שביעי שהוא משלים. מפטיר. יא. קדיש ׳דרבנן׳ וקדיש יתום לתחנותיו.

  • הוצאת ספר תורה

לפני הוצאת ספר תורה אומרים ׳הריני מקבל עלי קבלת התורה׳ ו׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳ כרשום בסידור ׳תפילת החודש/ ואחריהם – ׳בריך שמיה דמארי עלמא.

בכל קהילות תאפילאלת לפני ׳בריך שמיה דמארי עלמא׳ החזן אומר את הקטע הקצר הבא בשבת: ׳ר׳ שמעון פתח כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרי ביה מתפתחין תרעי דרחמי ומעוררין את האהבה לעילא ומבעי ליה לבר נש למימר הכי׳ [=ר׳ שמעון פתח: כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה, וחייב אדם לומר כך].

מלווים את ספר התורה בדרכו לבימה באמירת הפסוקים ׳כי מציון… אשרי העם… רוממו…׳.

אחר כך החזן אומר ׳ישמחו השמים…׳ ואחר כך ׳על הכל יתגדל ויתקדש…׳.

כשמוציאים יותר מספר תורה אחד מגביהים רק את הראשון.

  • נוסח ברכת התורה

העולה לתורה אומר: ׳ה׳ (=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).

בנוסח ברכת התורה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת׳.

בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר׳, ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה׳.

בשעת ברכות התורה לא הקפידו על סגירת ספר התורה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי שבת קודש עמוד 80

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר