ארכיון יומי: 24 במרץ 2020


אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

73 بحسد الأقرع على شعر حواجبه.

בִחִסֵד (א)לאַקְּרַע שַעַר חַואגְ'בו

עינו צרה בקרח על שערות גבותיו- צרות עין ושנאה.

 

74.حبيبي وصاحبي، بس ع- الجيبه ما تقرب.

חביבי וצאחבי, בס ע-(אל)גֵ'יבֵה מא תִקְרַב

אהובי וידידי, אך לכיס אל תתקרב.

נאמר על אדם, שלא מיחס חשיבות לחברות, ופועל למען אנטרסיים אישיים.

 

57,داري طيرك أحسن يلفي لغيرك.

דארי טֵירֵכּ אחסן ילְפי לַעְ׳ירֵכּ.

התיחס יפה לצפורך, פן תברח למישהו אחר.

לפנק את האהוב שלא יברח.

 

76.طاول صاحبك ولا تعدمه.

טאוֵל צאחְבכּ ואל תִעִדְמו.

הארך את השיח עם חברך ואל תפסיד אותו.

 מוטב לגלות סבלנות למשגים הנעשים ע״י חבר מאשר להפסידו.

 

77.أحبب قريبك كنفسك.

 אִחְבֵב קַרִיבֵכּ כַּנַפְסַכּ

חבב את קרובך כנפשך.

ואהבת לרעך כמוך.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

 

 ככלל, משמעותי הדבר, שלהוציא את ספרד ואת חצי־האי ערב, המשטרים המוסלמיים היו סובלניים יותר במרכז מאשר בפריפריה, ונעשו מדכאים יותר ככל שהיו מרוחקים יותר מארצות הליבה של התרבות המוסלמית. חיי הלא־מוסלמים היו בדרך כלל טובים יותר במצרים או בתורכיה, בסוריה או בעיראק, מאשר בצפון אפריקה ובאסיה התיכונה.

אפשר שהסימן הברור ביותר לתפיסת הד'מים כבעלי מעמד נחות ונכנע הוא השימוש שעושים בהם כמופת להפליה ולנחיתות. מחבר שיעי האשים את הח׳ליף עֻמר בכך שהוא הנהיג הפליה גזעית בין מוסלמים ערבים ללא־ערבים בענייני נישואים; ובאשר הוא מגביל את זכויותיהם של אלה האחרונים, הוא מתייחם אליהם ״כמו אל יהודים או נוצרים״. היסטוריון סורי, בציינו שהצפון אפריקנים, שכבשו את מצרים במאה העשירית, נהגו להפלות לרעה את החיילים שמוצאם מזרחי(לא צפון אפריקני), מעיר: ״ביניהם, אחינו המזרחיים היו כמו הד'מים בין המוסלמים׳. דמשקאי מן המאה השמונה־ עשרה מספר ביומנו על מקרה שבו היֶניצֶ׳רים עצרו שַריף מוסלמי, מצאצא הנביא, והתעללו בו, ומעיר, שנהגו בו ״כמו היה אחד היהודים…״. אותה תפיסה עצמה משתקפת בנוסחת שבועה נפוצה: ״[אם דברי אינם אמת] מי יתן ואיהפך ליהודי…״.

ליד הצד השלילי קיים גם צד חיובי. היחסים בין העדות הללו והמדינה המוסלמית הוסדרו בחוק, על־ידי הד׳מה, ונתפסו כיחסים חוזיים. גם הקֻראן וגם החדית׳ מדגישים את קדושתם של חוזים ואת הצורך בכיבוד חייהם ורכושם של אנשים או קבוצות  הידועים בשם מֻעַאהַד, שעימם נכרת חוזה (עַהְד). לפחות אחדים מבין המשפטנים הראשונים סברו שהד׳מה הוא סוג של חוזה, שחלים עליו הכללים הללו. מכתב המיוחס למשפטן הערבי־סורי המפורסם אל־אַוְזַאעי (מת 774) מאלף מבחינה זאת. המושל הערבי של לבנון דיכא מרד של נוצרים, ואל־אוזאעי מאשים אותו שנהג באכזריות ללא הבחנה. לטענתו, גירש המושל מהר הלבנון דמים שלא היה להם כל חלק במרד: ״הרגת אחדים, אחרים שלחת חזרה לכפריהם. איך אתה יכול להעניש רבים בעבור עוונותיהם של מעטים ולשלול מהם את בתיהם ורכושם, שעה שאלוהים ציווה ׳ולא תשא [נפש] נושאת משא [נפש] אחרת׳(קראן, ו 164 – תרגום ריבלין). הדרך הטובה ביותר שיש לנהוג בה היא כעצתו של הנביא… שאמר: ׳מי שמדכא מעאהד ומטיל עליו עול מעבר למה שהוא יכול לשאת, אני עצמי אתבע אותו על כך [ביום הדין]׳״.

בהקשר הזה המונח מֻעַאהַד כולל בבירור את הד׳מי. חיבורים מאוחרים יותר מייחסים פחות חשיבות לאופיה החוזי והדו־צדדי של הד'מה, הנתפסת יותר בבחינת זכות מיוחדת, שהעניקה המדינה המוסלמית לקבוצה שהיא שולטת עליה. בתורת שכזאת היא עדיין חלק מן החוק הקדוש של האסלאם, וכל מוסלמי טוב חייב לכבדה ולהגן עליה. החוק הקדוש העניק מעמד מסוים למאמיני הדתות הללו, והם זכאים איפוא למעמד הזה על פי משפט אלוהים.

אם החוק אוסר עליהם להתעלות מעל למעמד הזה, הוא גם אוסר על המוסלמים להשפילם מתחת לו, ומעת לעת חזרו ואישרו במפורש עיקרון זה. מסופר שבראשית המאה האחת־עשרה הח׳ליף הפַאטמי אל־טַ׳אהִר.

פירסם צו… שהוקרא באוזני העם, ובו הביע את כוונותיו הטובות כלפי הכל ואישר מחדש, שכל מי שבידיהם הופקדה סמכות בשירות המדינה ובעיית משפט חייבים להישען על היושר, לרדוף צדק בכל הבא בפניהם ונוגע להם, להגן על השלווים והישרים, ולרדוף את עושי העוול והמהומות. כמו־כן הוא אומר, שהוא שמע על החשש בין בני דתות החסות, הנוצרים והיהודים, שמא יאולצו לעבור לדת האסלאם, ועל טרונייתם על־כן, מכיוון שאין אונס בדת (קראן, ב 256).

הוא אומר, שעליהם להסיר פחדים דמיוניים אלה מלבם ומבטיח להם שייהנו מהגנה ומדאגה, וישמרו על מעמדם כעדות חסות. מי מביניהם המבקש להיכנס לדת האסלאם מתוך בחירת לבו ובחסד אלוהים, ולא במטרה לקדם ולרומם את עצמו, יכול לעשות זאת ויבורך על כך; מי שמעדיף להישאר בדתו, אך לא זה החוזר לסורו, ניתנות לו חסות והגנה, ומחובתם של כל בני העדה [המוסלמית] לשמור ולהגן עליו.

במאה הבאה, היא תקופת מסעי הצלב, פסק משפטן בשאלה, אם מותר לשליט מוסלמי להגלות את נתיניו הד׳מים. התשובה היא שמותר לו, אך רק אם יש לכך סיבה מוצדקת, בין אם הדבר נעשה להגנתם שלהם ובין אם לשם הביטחון של המוסלמים:

אם האִמאם מבקש להעביר את בני דתות החסות [אהל אל־ד׳מה] מאדמתם, אין זה חוקי שיעשה זאת ללא הצדקה, אך הדבר חוקי אם קיימת הצדקה. ההצדקה בימינו היא, שהאמאם עלול לחשוש לבטחונם של בני דתות החסות מידי האויב הכופר [אַהְל אל־חַרְבּ], מכיוון שהם חסרי אונים ואין בהם עוצמה, או שהוא חושש לבטחונם של המוסלמים מידיהם, שמא ימסרו לאויב את נקודות התורפד של המוסלמים.

פִרמַאן עות׳מאני, שפירסם הסלטאן מחמד השלישי במארס 1602, קובע בצורה ברורה ביותר את חובותיה של המדינה המוסלמית כלפי הד׳מים. התחלתו היא:

באשר, בהתאם למה שאלוהים הכל יכול אדוני העולם ציווה בספר התגלותו בנוגע לעדות היהודים והנוצרים שהם עמי הד'מה, הגנתם ושמירתם והבטחת חייהם ונכסיהם הן חובה תמידית וקיבוצית על כל המוסלמים, ואחריות חיונית המוטלת על כל מלכי האסלאם ושליטיו הנכבדים,

לכן, הכרחי וחשוב, שדאגתי הגעלה, שהשראתה בדת, תתפנה להבטיח שבהתאם לשַרִיעַה האצילה, כל אחת משתי העדות הללו, המשלמות לי מסים תחיה בשלווה ובשלום ללא חשש בימי מדינתי המלכותית ובתקופת ח׳ליפותי מוקפת האושר, ויעסקו בענייניהם, מבלי שאיש יפריעם בכך, ומבלי שאיש יפגע בהם בגופם או בנכסיהם בניגוד למצוות האל ומתוך הפרת החוק הקדוש של הנביא.

הצורך בשמירה על החוק הקדוש, שעליו מבוסם ומובטח מעמד הד׳מי, היה מדאגתם המתמדת של המשפטנים המוסלמים או של השליטים. בתקופה העות׳מאנית, שאנו יודעים עליה יותר הודות לארכיוניה שנשתמרו, יש דוגמאות למכביר על פניות מוצלחות של בני המיעוטים לרשויות המשפט והסדר בבקשה להגן עליהם מפני אלימות ההמון. לפעמים אין הסכמה מלאה בין הרשות המשפטית לבין הרשות המופקדת עי הסדר, ויש שמיעוטים מבקשים מפלט אצל האחת מפני האחרת. במרכז פלך עות׳מאני היה מופקד על המשפט הקאדי, הוא השופט, ועל הסדר הוַאלי, הוא המושל. הראשן שנשען על העֻלַמַא, והשני על כוחות הצבא. בזמנים שונים אנו מוצאים בני מיעוטים המבקשים עזרה משופט ישר כנגד מושל עושק, ובזמנים אחרים הם פונים למושל הוגן שיצילם מהסתתם של העֻלַמַא הקנאים. ואולם, בין אלה האחרונים נמנו רק לעתים רחוקות בעלי מינוי ממשילתי כקַאדי, ובמרבית המקרים יכלו הדמים לסמוך על תמיכת הרשויות המינהליות והדתיות גם יחד. הפורענויות התרגשו – ובמאות השנים האחרונות בתדירות גוברת – כאשר הרשויות האלה עצמן היו חסרות אונים ולא יכלו לשמור על הסדר ולאכוף את החוק.

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ'-47

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א- עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17

במאות ה־16 וה־17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז של תורה. במחצית הראשונה של המאה ה־18 זכו לפירסום רב שלושת החכמים ר׳ יהודה בן עטאר, שכונה בפי יהודי פאס ״רבי אלכביר״ (= הרב הגדול), ר׳ שמואל בן אלבז ור׳ יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בניסים והמוני העם, עד הדורות האחרונים, היו נשבעים בשמו. ואולם, את עיקר פירסומו קנה כגדול בהלכה. מכל רחבי מארוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם. על ר׳ שמואל בן אלבאז כותב ר׳ חיים בן עטאר הנודע: ״ובחלק מהלכות המתקתי סוד (התייעצתי) עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה אלא אחר הסכמת הרב הנזכר״ (הקדמה לפרי תואר), אך מבין שלושת אלה הזדקרה דמותו של ר׳ יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד היתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט.

על כל אלה הוסיף פירושים וחידושים משלו. ספרו ״משפט וצדקה ביעקב״ מהווה גם אוצר בלום של תורת חכמי מארוקו כפי שנתפתחה עד ימיו, וגם אבן־פינה בפסיקת ההלכה בדורות שבאו אחריו.

אך משדעכה קמעה שימשה של פאס זרחה זו של מכנאס. החל במחצית הראשונה של המאה ה־18 הפכה מכנאס לעיר ואם בתורה, בחוכמה ובפיוט. לצידם של נגידים ופרנסים, שהילכו בחצרותיהם של מלכי מארוקו במאה ה־18 — בני משפחות מימראן, בן עטאר וטולידאנו — צמחה שיכבה של חכמים, בני משפחות בירדוגו, עמאר, אלכרייף ואחרים.

את זיו המקום באותם ימים ניתן לאפיין בדמותו של ר׳ רפאל בירדוגו (1747 —1822), שכבר נזכר למעלה. הוא נודע כאיש אשכולות, ובצד בקיאותו במקרא ובמדרש קנה שמו גם כבעל הלכה ומחדש גדול ונועז במקורותיה. ספריו ״מישפטים ישרים״ ו״תורות אמת״, וספר חידושיו על הש״ס ״שרביט הזהב״ הם עדות מובהקת לכך. הוא נעשה גם לדברה של קהילתו ותיקן כמה מן הבקיעים החברתיים שניבעו בה.

ר׳ רפאל בירדוגו בחן את הנוסח הנדפס של הש״ס, הגיה את המישנה ואת התלמוד על־פי כתבי־יד שהיו בידיו ונקט בדרך הפשט כדרך הטובה ביותר לפירוש התלמוד. הוא העלה על נס את סמכותם הרחבה של חכמים בפירוש ההלכה. הם אומנם קיבלו מידות שנמסרו למשה מסיני, אך ״התורה מסרה האל לחכמים השוקדים על דלתותיה לעיין בה, כפי שיקול דעתם והכרעתם״ (שרביט הזהב, חלק א, ירושלים, תשל״ה, קסא, עמ׳ א). תשובותיו בהלכה כתובות בתמצות רב, בחינת מועט המחזיק את המרובה. חכם אחד מחכמי מכנאם, ר׳ יוסף מימראן, מספר כיצד רכש ר׳ רפאל את תורתו. הוא מצא אותו לילה אחד ״ער ולא ישן והוא לומד ויושב על הכיסא ופאת ראשו קשורה בחוט אחד בכותל, כדי שאם תבוא לו שינה בשעה שירכין ראשו לישן, החוט יתלוש את שער הפיאה, ותכף יעור משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכיסא, וספל מלא מים נוכח רגליו, שאם תבוא לו שינה, יטבעו רגליו במים ויתקרר, ויעור משנתו״ (מלכי רבנן, ירושלים, תרצ״א, דף קז, עמ׳ א׳). כל ימיו התנהג בקדושה ובחסידות, ומשום כך זכה לכינוי ״המלאך רפאל״.

ואולם, כאמור, לא רק במרכזים הגדולים התפתחה יצירה רוחנית וספרותית פורה. החל בסוף המאה ה־18, וביתר שאת במאה ה־19 ועד הדורות האחרונים, צמחה שיכבה של רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. כך היה בקהילות הצפון והמרכז בטנג׳יר, באלקצר אלכביר, בצפרו, בדבדו, בתאזה, בווז'דה, בסלא, ברבאט, באזמור, באגדיר ועוד. וכך היה בקהילות הדרום — במחוז מראכש ובפאתי הצחרה בתארודאנת, בדמנאת ובאקקא, ובקהילות מחוז תאפילאלת — בגריס ובריסאני. לא נוכל להזכיר כאן את כולם, אולם כל העוקב אחרי תולדותיהם וחיבוריהם של חכמי היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים מארוקו — במרכזים הגדולים כמו בקהילות שנמצאו על גבול הצחרה — שב ונוכח בגדלות רוחם וחוכמתם.

על חכמי אלג׳יריה במאה ה־17 אין אנו יודעים הרבה. לעומת זאת, מתרבות ידיעותינו החל מראשית המאה ה־18. הבולטים שבחכמי תקופה זו (המאות ה­- 718-1) הם ר׳ רפאל ידידיה, ר׳ שלמה צרור, ר׳ יוסף צרור ור׳ צמח בן שמעון דוראן. שלושת האחרונים הם, כידוע, צאצאים למשפחות דוראן וצרור שהוציאו לאלג׳יר במאות ה־16-15 מוניטין רב בקרב כל קהילות ישראל. דמותם ותורתם של חכמים אלה עדיין לא נחקרה דיה. אף־על־פי־כן, ניתן להעלות לדמותם כמה קווים. למשל, בגישתו של ר׳ שלמה צרור בענייני מישפט בקהילה, הוא העדיף את דרך הפשרה על שורת הדין. כמו כן נודע במאה ה־18 ר׳ יעקב בן נאים, מחכמי פאס שיצא בשנת 1760 לערך מעירו לארץ־ישראל, אולם התעכב תקופה ארוכה באלג׳יריה, והיה לאב בית־ דין באלג׳יר במשך 18 שנה. הארי שבחבורת רבני אלג׳יריה במאות ה־17 -18 היה ר׳ יהודה עייאש (1760-1700). הוא שימש במשך דור שלם כרבה של קהילת אלג׳יר וכאב בית־הדין עמד בראש ישיבה. ספריו בהלכה ובאגדה (כולם כוללים את השם יהודה, כגון ״בית יהודה״, ״מטה יהודה״) הם עדות לבקיאותו ולחריפותו כאחת, ופסקיו משמשים עד ימינו מקור חשוב לפסיקת ההלכה. הוא עמד בקשרים ענפים עם קהילות מארוקו, איטליה ומצריים. ר׳ יהודה עייאש נודע גם כדרשן, ולדרשותיו בשבתות באו המונים רבים. את שלוש שנותיו האחרונות עשה בארץ־ישראל בישיבת ״כנסת ישראל״, שנוסדה בירושלים על־ידי ר׳ חיים בן עטאר.

המסורת של יהודי תוניסיה רואה בשני ״צנתרות הזהב״ (גלילי זהב, ביטוי מליצי לאות הערכה מיוחדת) ר׳ אברהם הכהן — ״באבא רבי״, ור׳ צמח צרפתי, את מניחי היסוד של חיי הרוח בתוניס בשלהי המאה ה־17. תלמידם וחברם של חכמים אלה היה ר׳ אברהם טייב — ״באבא סידי״. הפעילות הרוחנית בעיר זו ניכרה במיוחד במאה ה־ 18. החיד״א מספר, שבעת ביקורו בעיר בשנים 1773/4 מצא בה שלוש־מאות חכמים, ״וגם ראיתי נערים בני ארבע־עשרה שנה, מעיינים וחריפים, קולעים אל השערה״ (ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, ספר מעגל טוב, ברלין — ירושלים, תרפ״ד־תרצ״ד, 57). גם האווירה הכללית — ויחסם של העשירים עודד טיפוח אווירה זו — כפי שמעיד החיד״א, היתה ש״גבירים מחשיבים התורה, וכל חשקם לזכות לבנים תלמידי חכמים, והם בעלי צדקות מאד, ומכבדי התורה ולומדיה, מאד מאד״(שם, שם). ממקורות אחרים אנו יודעים, שדבריו של החיד״א, שהקפיד על דיוק בתיאוריו, הולמים את המציאות. הוא מוכיח את חכמי תוניס על שאינם לומדים את ההלכה הפסוקה אלא עוסקים בתלמוד ובמפרשיו. אין ספק, שתופעה זו חרגה מן השיטה של התמקדות בפסיקת ההלכה כפי שהיה נהוג באפריקה הצפונית, ומשום כך עוררה את תשומת ליבו של החיד״א, מחשובי הפוסקים של היהדות הספרדית במאות האחרונות.

אף כאן יש בהעלאת דמותם של שני חכמים כדי לאפיין את דיוקנה של קהילת תוניס בימים ההם:

במחצית השניה של המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19 חי בתוניס ר׳ עוזיאל אלחאייך, מחבר הספר ״משכנות הרועים״, הכולל דינים ושאלות ותשובות. הוא ערך אותו בשיטה מילונית לפי סדר א״ב של נושאי ההלכה הנדונים (כגון חזקה, מסים, משכון, עדות, קידושין), דבר המקל על מי שמבקש למצוא את כל החומר הקשור בעניין מסויים במקום אחד. הספר זכה לתפוצה רב, ונתחברו כמה קיצורים שלו על־ ידי חכמים מאפריקה הצפונית. באותו זמן חי גם הדיין ר׳ יצחק טייב (בן למשפחה שהעמידה רבנים הרבה); על־פי דברי החיד״א למדו בישיבתו כשישים תלמידי חכמים. הוא חיבר ספרים רבים על התורה ועל הקבלה, אך חיבורו החשוב ביותר הוא הספר בן שישה הכרכים ״ערך השולחן״, הכולל דינים, ביאורים ושאלות ותשובות ערוכים על־פי חלקי שולחן ערוך. כן נודעו בני משפחות בורג׳יל, בונאן ודרמון.

ביטוי לעיסוק הנרחב בתורה בתוניס מצוי במה שנהגו יהודי העיר לומר: לולא אמרה התורה — כי מציון תצא תורה, היינו אומרים — כי מתונים תצא תורה (ד. כהן, לשונם של יהודי תוניסיה (צרפתית), פאריס, 1964, 92).

במאה ה־18 החלה התעוררות גם באי ג׳רבה. הדיין ר׳ צמח כהן היה הראשון לשורה של חכמים ממשפחות הכהנים המתייחסים לעזרא הסופר, שקמה בקהילה זו. אך פריחתה של הקהילה, שהפכה אותה לעיר ואם ביהדות אפריקה הצפונית, החלה רק במחצית השניה של המאה ה־19.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17-עמ'183

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר