מורשת יהדות מרוקו

חשיבות מרובה אני רואה בכתיבה בשתי לשונות, שכן לו התכוון דנינו לכתוב את דבריו רק כדי לגול אבן מלבו ולומר לעצמו: ״אני את שלי עשיתי״, הרי היה כותב רק בעברית. אבל כתיבתו בשתי הלשונות הרחיבה מאוד את קהל הקוראים שלו. ואם אכן התכוון שבני קהילתו יקראו את ספרו – והדעת נותנת כי העברית הצחה שבה נכתב הספר לא היתה שגורה בפי רוב בני הקהילה, ובוודאי לא בצורת הציורית, המאפיינת את מרבית הספר – נשאלת אפוא השאלה, למי מיועד הנוסח העברי? עצם הדבר שגם הנוסח הערבי כתוב באותיות עבריות מעיד על דפוס הכתיבה בקזבלנקה, שהיה בבחינת המשך לנוהג שרווח בערי מרוקו הוותיקות, בימי הביניים, שכידוע נהגו לכתוב ערבית בכתיב עברי – וממילא הוא מעיד על ידע של בני הקהילה בקריאת אותיות עבריות (ספריו של דנינו, ראוי לציין, נדפסו כולם בקזבלנקה). אין ספק שהכתיבה באותיות עבריות אפשרה לפרט היהודי להבין את הכתוב בעצמו, בלי להזדקק לעזרה, מן הסיבה הפשוטה שהיהודים במרוקו לא קראו ולא כתבו ערבית ספרותית. אמנם הם דיברו ערבית עם בני חברת הרוב המוסלמית אך רב מעטים בעיקר תלמידי חכמים ידעו קרוא וכתוב בערבית זו.

יתר על כן, התחום הראשון שבו החלו היהודים לפעול בערבית־יהודית היה הספרות המשכילית (והעיתונות); ונודע להם תפקיד ראשון במעלה בהשפעה על הציבור היהודי ה״בינוני״, שהתרבה בגלל הריבוי הטבעי הגובר. ספרים כמו ספריו של דנינו ודפי ״קול קורא״ לציבור הכתובים ערבית־יהודית הלכו ונפוצו יותר ויותר עד שנות השבעים.

נקודה אחרת שאינה ברורה די צורכה היא, האם כתב דנינו את דבריו בערבית ולאחר מכן תרגמם לעברית, או שמא כתב בעברית ותרגמם לערבית, כפי שעולה מן ההקדמה לספרו "אור חדש" שבה ציין כי הנוסח המקורי תורגם בידי מתרגם, וכן הדגיש כי המתרגם לא הוסיף על המקור ולא גרע ממנו ולו מילה אחת, וכי תרגומו נאמן ביותר. לכן קשה קצה להחליט האם ספריו הראשונים נכתבו בעברית ותורגמו בידי מתרגם זר ששמו אינו מוזכר, או שהוא עצמו תרגם את ספריו. ואם אכן תרגם את ספריו, מדוע אפוא נזקק למתרגם בספרו השלישי? אפשר שבשלב זה של כתיבת ספריו החליט דנינו להיעזר בשירותיו של מתרגם אחר כדי לחסוך זמן, ״כתוב באותה העת דברים חדשים. עם זאת, כאמור, נקודה זו עדיין לא נתבררה כדבעי.

הערת המחבר: ספריו של דנינו נדפסו בשני בתי דפוס: בית הדפוס של משה עמאר, שהיה בית הדפוס העברי הראשון בקזבלנקה ונוסד ב־1919; ובית הדפוס של יהודה ראזון, שהיה בית הדפוס השני בקזבלנקה ונוסד בשנות העשרים ובו נדפס הספר שרביט הזהב. ראו: בר אשר,הספרות (לעיל, הערה 5), עמ^׳ 212-211. כן ראו: א׳ מרציאנו, ספר בני מלכים, והוא תולדות הספר העברי במרוקו, ירושלים תשמ״ט, עמ׳ 164-131.

חריפות דבריו וההשפעה שנודעה לה על בני הקהילה נחשפת מן הסתם רק כשקוראים את ספרו רסיסי לילה (נכתב ב־1940, אך יצא לאור רק ב־1947). בהקדמה לספר זה כתב דנינו דברי ביקורת חריפים ביותר על מבקריו המלעיזים, שבמקום לשמוע את דבריו, ולנסות להבינם, עלבו בו וכינו אותו ״בעל החלומות״. מובן שבכינוי זה הביע דנינו את הרגשתו ואת דעתו על המצב: כמו שאחיו של יוסף כינוהו כך ולבסוף התגשמו חלומותיו והוא נעשה לגדול שבהם, כן גם דנינו כונה כך כשלא היסס לומר את דבריו, גם אם ידע אולי כי בכך הוא מקומם עליו את אחיו, קודם שידעו הכול כי הוא הצודק. בהקבלה זו מעמיד את עצמו דנינו אל מול קהילתו, כפי שיוסף עמד מול אחיו.

בהמשך דברי הקדמתו לרסיסי לילה הכריז דנינו במילים בוטות ונחרצות: ״לכן תאוות העולם צריך לשקץ ולזה בספרי שרביט הזהב שהדפסתי רמזתי ונתכוונתי.״ מכאן ברור לחלוטין שלא במקרה או בהיסח הדעת נכתבו הדברים.

כך רואים אנו חכם יהודי, החי בתוך קהילתו בקזבלנקה, והוא ער למתחולל בקהילתו ולתמורות העוברות על העם היהודי בקזבלנקה הנעשית יותר ויותר לאבן־שואבת למהגרים, בעיקר מן הדרום המרוקני. ערנותו זו יוצאת דופן בכך שאין הוא אוטם את לבו, למתרחש סביבו, אלא מקשיב לו ומפרש אותו בפירוש הקשה ביותר. יתרה מזו: הוא מכריז על כך במפורש, לעומת חכמים אחרים, המעדיפים לטמון את ראשיהם בחול ולא לראות את הסכנה הקרבה, המחייבת צעדים מעשיים מידיים, שתינו דורש לנקוט. אמת, נכון הדבר שצעדיו המעשיים לא הגיעו עד כדי דרישה לקום ולעזוב את הגולה ולעלות לארץ, אבל דבריו רומזים על כך בעליל.

דנינו, ״נביא לדורו״ – בין עניים לעשירים״

"קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.״(ישעיה נח, א)

פסוק זה הוא המוטו בשער ספרו של דנינו שרביט הזהב, והוא כתוב בצורת קשת הממוקמת סביב תמונתו של המחבר העטוף בטלית ותוקע בשופר בדיוק כפי שצייר לעצמו דנינו בדמיונו את הנביא המתואר בפסוק זה. אין ספק שדנינו ראה את עצמו בתור שליח החייב להביא את דבר השם ולפרשם לקורא. הגם שהדברים ברורים בעיניו, הוא הבין שלא לכולם הם מובנים, וכן הבין שהמצב חמור בהרבה ושרבים מבני הקהילה כבר סטו מדרך הישר. לכן יש לקרוא בקול גדול, לזעוק ולהוקיע את ״דרכי [ה]מוות״ שלהם, ולדחוק בהם לסור מהן ולבחור בדרך הטוב ובחיים ההגונים. או־אז ״ישגיח עליך האל ויתן לך חיי נצח״.

הערות המחבר: מבוא רעיוני וספרותי נאות לסוגיה זו ולסוגיות הבאות אחריה (כולל מוטיב הגיהינום וגן־העדן) ראו במאמריהם של י' הקר, י׳ דן, מ׳ אידל וי׳ יהלום, בתוך: יו״ט עסיס וי׳ קפלן(עורכים), דוד גירוש ספרר, עמ׳ 226-223. אמנם, מדובר בתקופה אחרת, אבל הדמיון בולט.

בהקדמה לשרביט הזהב, עמ׳ א, טור א, כותב דנינו: ״באתי לפרש דברים קצרים, הכתוב העומד בשער מאחרון הספרים, מפרשת נצבים שבספר דברים [דברים כט] והוא כותב דברים ברורים…״ על חשיבותה של פרשת נצבים, הנקראת לפני ראש־השנה, ראו: ש׳ בר־אשר: ״פרשת 'נצבים׳, ברית השיבה לתורה״, בתוך: כ׳ רוטנברג (עורך), פותחים שבוע, אנשי רות ותרבות ישראלים כותבים על פרשת השבוע, תל־אביב ירושלים 2001, עמ׳ 483-475.

בהיענות לקריאתו ראה דנינו את שכרו, כדבריו: ״ואם יקבלו את דברי, והיה זה שכרי.״ והוא המשיך ואמר שאם יזלזלו בני קהילתו בדבריו ויראו בהם דברי הבל, כי אז אין לו אלא לקוות כי יקום אי פעם ״דור אחר שבדרך הטוב יהיה בוחר, ואוהב מוסר ואותו שוחר, והגם שפני לא יכיר, דברי יהיה מזכיר והאמת שבהם יהיה מכיר״. מבין השורות אנו חשים היטב את לבטיו של המחבר, שהרגיש, עוד קודם שהגיש לקורא את ספרו, כי הסיכוי שיקבלו את דבריו כהווייתם ויראו בהם ביקורת בונה ולא רצון לנגח – קלוש ביותר. את הסיבה תלה דנינו בטיבו של הדור שהוא דור ״דל ורזה״, הגם שאין חסרים ״אנשי אמונה ובעלי דעת ותבונה שיאמרו האמת שלא בפני, ובזה ישאו ברכה מאת ה׳״. את סיום ההקדמה לספרו ייחד דנינו לתפילה היוצאת מן הלב, ובה ביקש מן הבורא כי יחיש את בוא הגאולה וכי עם ישראל ישכון ״בארץ המנוחה והנחלה, הטובה והרחבה, בנחת ובשובה ובתוככי ירושלים״ וכן כי מלך ישראל, המשיח, יהיה ״ראש וראשון לכל דבר שבקדושה ועם ישראל ראשו ישא״.

כמה דגשים הנשזרים זה בזה אפשר אפוא למצוא אצל דנינו: (א) הציפייה לגאולת העם ולארץ המובטחת; (ב) עם ישראל, והמלך המשיח בראשו, יהיו אות להילה ולמופת לכל העולם; (ג) ואולי החשוב ביותר, כי ״עם ישראל ראשו ישא״. כלומר, שסוף־סוף נוכל לשאת את ראשינו בגאווה כעם, ולא כמיעוט נדכא, המשועבד בארצות זרים.

מן הראוי לציין כי כמו בהקדמות ובסיומות דומות כמעט בכל ספר במרוקו, גם כאן כינה את עצמו דנינו ״הצעיר״ או ״הקטן״, ללמדך אולי שלא ראה את עצמו נישא או גדול מאחרים. תקוותו היא ״לגאולת ישראל ופדיונו״, אך אפשר שנקט סגנון מקובל בפי חכמים ומשכילים.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 37

פרק א'

בימי שחרותי, ילדותי ונעורי הולדתי בלי תאריך * בית אבי ביפו העתיקה * חנוכי הראשון * בתלמוד תורה ביפו * נסיעתי הראשונה לירושלים על גבי חמור * בית אבי * מרכז ראשית הישוב היהודי ביפו * אמי המכבדת ומשמשת תלמידי-חכמים * מהומת המטבעות * נחלתנו הראשונה ביפו * נוה שלום * הרבי החדש ר' שלמה בחבוט *

בשנת 1870 נולדתי ביפו העתיקה להורי המנוח רבי אהרן שלוש יליד אורן במדינת אלג'יר והמנוחה שרה לבית ברוך מצליח, ילידת בגדד. לדאבוני, לא מצאתי בספרי אבא ז"ל, את תאריך היום והחודש שבהם נולדתי. המקום שבו ילדתני אמי, עדין שמור בזכרוני, כפי שנמסר לי על ידי הורי ומשפחתי, והוא – ביפו העתיקה. הבית הזה משמש כיום בית-חרושת לסבון השייך לנוצרי הידוע בשם "חנה דמיאן". בימי מגורי אבי בבית הזה, שהוא בן שלש קומות וחדרים רבים בו, חלק את הדירות לחלקים שונים, בכדי לתת האפשרות למשפחות יהודיות אחרות לגור יחד עמו וחדר מרווח אחד הקדיש לבית תפלה ובשאר שני החדרים גרה משפחתנז [צ"ל משפחתנו] שבהם ביליתי את ימי ילדותי. עם התפתחות הישוב, בחרה הממשלה התורקית בבית זה, הכניסה בו שנויים והכשירתהו להיות "בית הממשלה", שבו התרכזו כל צרכיה ועניניה. הקומה התחתונה שמשה לבית-האסורים ועד היום ידוע הבית בשם "הסריה אלעתיקה" [הבניין קיים עד היום, ושוכן בו המוזיאון לתולדות יפו].

בשנת 1875 התחלתי להבין, לפי הכרתו של ילד בגיל רך כזה, את הסביבה שבה חייתי. הורי גדלוני על ברכי התורה והמוסר ושאפו להשריש בקרב בניהם את רוח האהבה והחבה אל המסורת הישראלית וכל הקנינים הרוחניים של האומה. מדי יום ביומו הלכתי לחדר שנקרא "תלמוד תורה", אשר התנהל תחת השגחת המנוח מר אבי ז"ל. עד היום נשתמרה היטב בזכרוני דמותו של המלמד המנוח רבי יעקב בושקילא. התלמוד-תורה נתחלק לחדרים אחדים, שבכל חדר למדו למוד אחר. באחד היו הילדים קוראים מקרא ובני תפלה וחדר מיוחד לילדים בגיל 4 – 5 שנים, שבו למדתי גם אני.

זוכר הנני, כי בשנת 1876 ,באחד הימים לפני הצהרים בא לתלמוד-תורה אבי המנוח מבלי ידיעה מוקדמת, כשבחדרנו למד המורה אתנו את האלפא-ביתא. הרבי השתומם וכל הילדים המבוגרים המו ולחשו אחד לשני: "הגבאי בא לעשות בחינות". מר אבי נתכבד בישיבה והמורה ועוזרו התחילו להשקיט את הילדים שרעשו באמרם: הסו ילדים, שבו במנוחה, זהו הגבאי הראשי. ובמחנה הקטנים שרר שקט ודומיה. אחרי השקט שאל אבא מהרבי על דבר שקידתי בלמודי והתמסרותי להם ולא הסתפק בתשובת המורה בלבד, אלא בחנני בעצמו. אבי מורי והרבי שמחו שמחה גדולה על הצטינותי ועד היום שמורות אתי המלים הקדושות שבטא אבי המנוח: "מפני שאתה שוקד בלמודיך והרבי מעיד על זה, אקחך אתי היום לירושלים". באותו הרגע הלכתי עם אבי הביתה.

בבואי הביתה המה כל המשפחה הנוסעת לירושלים והכל היה כבר מוכן לדרך ואפילו הסלים שהכילו בתוכם את הצידה לדרך וכלם היו מחכים רק לי, כדי להלבישני מלבוש לנסיעה ומכיון שלא ידעתי מה פתרון נסיעה זאת בארו והסבירו לי, שאנו נוסעים לחתונת בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי אביהם של נסים וברוך כרסנתי שנשא אז לאשה את בת סיניור מימון עמיאל.

בימים ההם וטרם היו בארץ-ישראל אוטומובילים ולא רכבת ואפילו עגלות לא היה בנמצא, וכל הנסיעות נערכו על גבי חמורים וגמלים. בהיותי ילד בן שש, לא היה קץ לאשרי לנסוע לעיר אחרת ששמעתי אדותיה וגם געגועי היו עזים לרכוב על חמור, כרגיל בימות הילדות הנסיעה ארכה בקרוב עשרים וארבע שעות. יצאנו מיפו בערך בצהרים והגענו לירושלים אחרי הצהרים של יום שני. ביום ובלילה נסיעות, תחנות. זכורני, שהעבירוני בזמן הנסיעה מחמור לחמור, פעם את אבי, עם אמי, או אחי ועל פי רוב לא הרגשתי מאומה מה שמתרחש במהלך הנסיעה, משום שנרדם הייתי, אבל את הרגע שבו הגענו לירושלים והעמידו אותנו לפני המבוא הראשון הנקרא כיום "באב אלכאליל" [מילולית: שער חברון, הכוונה לשער יפו] זוכר הנני היטב. זה היה הבנין היחידי והראשון שראינו, מפני שבזמן ההוא לא נמצא אף בנין אחד מחוץ לעיר ולחומה. מראה החומה מחוץ לעיר החריד וזעזע את נפשי הקטנה והכניסה היתה כאל עיר סגורה ומסוגרת. על יד מבוא העיר ירדנו מעל החמורים והורי התחילו לחפש בסל-הצידה ובסוף מצאו את מבוקשם. ובעוד אני מתבונן בהשתוממות, על שום מה הורידונו והנה קבל כל נפש מאתנו חתיכת בצל עם כוס מים והכריחונו לעכל את הבצל המר ולשתות אחריו המים באמרם שזוהי סגולה להכנס לירושלים, אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת. כי מי ירושלים הם מי גשמים ולא מי מעין. בעל כרחי עכלתי את חתיכת הבצל ושתית [ושתיתי] המים לרויה ואחרי כן נכנסנו העירה. העיר המתה מאדם, כל הדרכים והסמטאות היו מלאים אנשים, נשים, חמורים ועדר שהיו יחדיו. קולות בני האדם התערבו בנעירת החמורים ושאון העדר. בתוך הרעש הזה, טפסנו מסמטא אחת לשניה וכתתנו רגלינו על גבי סלעי ואבני ירושלים, עד שהגענו להבית המיוחד של המחותנים. מרוב עיפות וגם אכילת הבצל שכנראה השפיעו עלי לרעה התעלפתי ונרדמתי ואיני זוכר מה שעבר עלי בירושלים רק בשובנו ליפו, נודע לי שחליתי והוטלתי על ערש דוי בירושלים.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

קבלת מרות

מרגע פרסומן של התקנות הן חייבו את כל בתי הדין לנהוג לפיהן, יושמו הלכה למעשה על ידי כל הדיינים, ובאו לידי ביטוי בפסיקת בתי הדין. הן זכו לפרשנות ואף נערכו בהן השלמות ותיקונים בכנסים הבאים. אף לא אחד מחכמי מרוקו לא פקפק בסמכות החכמים לתקן את התקנות ואף לא בתוקפן. גם רבנים שהסתייגות מהחלטה כלשהי או הצביעו נגדה, בסופו של דבר פסקו לפיה. את ההשגות שהיו להם על החלטה מסויימת הפנו בכתב לרבי שאול, וכפי שיקול דעתו הביא אותן לדיון בכינוס הקרוב. לפעמים היו בהשגות דרישה להבהרות או ספקות שנוצרו בעקבות יישום התקנות, או הצעות לשיפור ניסוח התקנה או תוכנה.

הדאגה לחינוך יהודי לילדי ישראל

בנאום שנשא רבי שאול באסיפה הראשונה לפני הרבנים הביע את כאבו ממצבו העגום של החינוך הדתי במרוקו בתלמודי תורה ובחדרים. בעוד שבעבר נודעה יהדות מרוקו כמרכז רוחני לתפארת בחכמיה וביצירותיהם, ועד לא מכבר כיהנו בה גדולי תורה בעלי שעור קומה שהשפעתם הייתה רבה, הן במרוקו הן מחוצה לה, וממנה יצאו רבנים לקהילות במדינות אחרות, הרי כיום נפגע מרכז רוחני זה, הישיבות התלמודיות נתמעטו, וגם מורים הבקיאים בתלמוד היו ליקרי המציאות. לפיכך קיים חשש ש"היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בו וכעצים יבשים, כל דרכי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה…"

ואם מצב עגום זה יימשך, הרי בעוד זמן מה לא יימצאו רבנים מורים הוראה לקהילות במרוקו "ומי יורה את העם חוקות דתו בדור העתיד?". בדבריו דרבן ועודד את הרבנים לקחת חלק פעיל לתיקון המצב, בהכנת תוכניות לימודים משופרות וביישומן בעצה אחת עם המארגנים לגבי תלמודי תורה הלומדים יהדות כל היום ולגבי השיעורים הניתנים לתלמידי בתי הספר של כי"ח אחרי שעות הלימודים ובימי החופש. במקרה שיהיו חילוקי דעות יש להעביר העניין להכרעת בית הדין האזורי, ואם הדבר לא יעזור יש להעביר את הנושא להכרעת בית הדין הגדול.

באסיפה זו הוחלט שעל הרבנים לעודד הקמת תלמודי תורה בכל קהילה, לחזק את החינוך הדתי ולעורר אהבת התורה בקרב בני הקהלה, קטנים כגדולים. עוד ציינו באסיפה כי גם חברי ועד הקהילות חוששים לעתיד המנהיגות הרוחנית, וגם הם גמרו אומר "לייסד בית מדרש לרבנים ישיבה עליונה ]=ישיבה גבוהה[ במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים בעלי יכולת הוראה.

רבי שאול דרש מכל הרבנים להעביר דו"ח בכתב עד לאסיפה הבאה ובו תיאור מצב החינוך הדתי שהיה במקומם והשיפור שחל עקב פעילותם. הוא סיים דבריו בקריאה לרבנים:

רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה', שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.

העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת, ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה' אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

רבי שאול המשיך לעסוק בנושאי החינוך באסיפות הבאות, ובאסיפה השלישית בדברי התעוררות שלו לחינוך דתי אמר, שהוא "מאחל לראות בעיניו התיסדות תלמודי תורה שיהיו כוללים גם שעות לימוד צרפתית ]…[ ובזה לא נעזוב את בנינו בגיל הרך לטמיעת הלמודים החילונית" כלומר דגל בלימודי חול לצד לימודי קודש, כי רק כך יסכימו ההורים לרשום את ילדיהם לתלמודי תורה.

הערת המחבר: עמאר, המשפט העברי במרוקו.גם באסיפות הבאות הרבה רבי שאול להתריע על מצב החינוך היהודי הירוד במרוקו, ועל חובת הרבנים לשנס מותנים למען שיפור המצב הגרוע. להלן ציטוט מדבריו באסיפה הרביעית: "ובעיני הכל יפלא איך אנו הרבנים האחראים במאה אחוז לא יחם לבבנו לרכז את מחשבותינו מסביב לבעיה הזאת שבה תלוי קיומנו, לעיין בה ולטכס עצה איך למצוא לה פתרון מתאים אשר יציל מהחפשיות ומהטמיעה נפשות בני ישראל הקדושים בני אל חי…". עמאר, המשפט העברי במרוקו.

בה בעת המשיך רבי שאול לפעול בשיתוף ועד הקהילות, להקמת ישיבה גבוהה שתכשיר רבנים שיהיו יודעי הלכה וגם בעלי השכלה כללית רחבה, שיוכלו לתקשר עם הדור הצעיר חניכי התרבות הצרפתית. בשנת התש"י (1950) נפתחה המדרשה לרבנים בעיר רבאט בסיוע נדיב של המלך מוחמד החמישי המנוח ואחרים. בשנת תשי"ב (1952) באסיפה הרביעית מסר רבי שאול, דו"ח על המדרשה הגבוהה, על צוות המורים, הרבנים והפרופסורים- יהודים ושאינם יהודים -, הוא דיווח על דרך בחירת התלמידים, וכן פירט את תוכנית הלימודים.

בפתח דבריו ציין רבי שאול את המניעים שהביאו להקמת המדרשה ולקביעת תוכנית מגוונת רב מימדית, המשלבת לימודי קודש ולימודי חול, שלא כמקובל בישיבה המסורתית. הוא ציין גם את כאבם של הרבנים על הירידה הרוחנית שחלה ביהדות מרוקו מול עברה המפואר. וכן ציין את התמעטות הישיבות התלמודיות, את הקושי של הישיבות הנותרות שאין בהן חינוך ברוח הזמן המתחשב בתמורות שחלו בחברה הדורשת מעורבות של המנהיגים הרוחניים בחיי הקהילה, הן בנושאי ההלכה הן בחיי היומיום. להלן הדברים בלשונו הוא:

לא נעלם מרבותינו איך הייתה לפנים ארץ מרוקו למרכז הדת והתורה, ועד כמה גדלה חכמת גאוניה ורבניה אשר יצא להם מוניטין בעולם, ואת מימיהם אנו שותים עוד היום. אמנם אין לכחד שבימינו אלה ירדנו פלאים, ישיבות הש"ס והפוסקים הולכות ומתמעטות יום יום, ובאותן הנשארות הקיימות והעומדות בנס, אין החינוך ניתן לפי רוח היום המחייבת כל רב ומנהיג רוחני להשתתף באופן פעיל – ולא כיועץ דתי בלבד – בכל ענייני הקהילה והתלבטויותיה לחיות את חייה היומיומיים במלוא המובן.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'