ארכיון יומי: 27 במרץ 2020


להאיר באור החיים – לפרשת ויקרא, ע"פ הספר "להתהלך באור החיים"

 

להאיר באור החיים – לפרשת ויקרא,

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר – 0523-240-298.

 

"ויקרא אל משה",

וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמר".

"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח)

משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.

 

 בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!

איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.

 

תהליך הגאולה במצרים ובפורים – מול תהליך הגאולה בימינו.

 

א' זעירא במילה "ויקרא"

            רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).

 

את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.

 

בחודש ניסן הקריבו הנשיאים את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.

בחודש ניסן נולדו האבות.

בחודש ניסן נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3330 שנים (תשע"ח) ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.

בחודש ניסן נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים.

בחודש ניסן לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.

בחודש ניסן נזכה להיגאל, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, ע"א).

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו  נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".

גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).

 

כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.

גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.

כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.

 

הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).

 

משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.

אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).  

אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

 

על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.

"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).  

 

תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).

ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.

 

מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.

השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.

מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".

 

ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.

רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).

ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).

 

בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.

 ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.

כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.

הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".

 

המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.

"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.

התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל במקומות רבים?

 

א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".

 

ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".

 

ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.

 

רבנו רש"י  מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).

לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.

רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).

מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.

 דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.

 

מידת הענווה של משה רבנו.

 

המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.

 רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.

ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".

כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.

למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.

המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).

 

מוסר השכל: הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}. 

 

המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף. משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.

 

 מוסר השכל לכולנו:

הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:

 "י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו"  = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.

 

                                                "ואמרת אליהם:

אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.

 

ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם…  וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.

הרמב"ן פותח לנו צוהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:

"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.

  • סמיכת ידיו – כנגד המעשה.
  • וידוי – כנגד הדיבור.
  • שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.
  • הכרעים – כנגד ידיו ורגליו.
  • זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו   שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

 

"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

"כי יקריב לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות

בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

"כי יקריב" – מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.

רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.

רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.

 

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".

רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה". כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).

וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.

 

רבנו-אוה"ח-הק'  נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".

באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".

 

הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה,  היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימד אותו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית – אל.

במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהםורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".

חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה.  הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל".  לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.

 

"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".

          כי כל שאור וכל דבש,

לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).

 

הקשר בין מנחת עני לחג המצות.

צניעות ואחדות  – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.

 

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית  מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).

בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה  אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).

רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".

 

על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).

כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך. אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם:  (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).

רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.

 

מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך "הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).

בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".

דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער"ערער = רָע + רָע.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.

רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות  ורֵעות:  ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).

בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי)

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אור זרוע בעולם האמת,

לרבנית והצדיקה – עליה בת מרים אסולין ע"ה,

 שעלתה לגנזי מרומים בשבת לסדר פרשת ויקרא – ג' בניסן תשכ"ח,

אשת הרב הכולל חכם השלם הרב אברהם אסולין ע"ה – רב במחוז "בני מלל" במרוקו.

"בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".

 

ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר –  של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.

 

בהיותי תלמיד במרוקו, קיבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי ע"ה, התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה אותם, ומכבסת אותם.

 בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ ע"ה אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.

 

 כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.

עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך כשנישאת, שהקב"ה ב-י"ב שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.

 

היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.

פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.

 

 בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא סיפרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.

האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת יהוה – היא תעשיר".

 

סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.

 חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, ואחר כך החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.

 

סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות.

קוים בה הכתוב: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם –

וברך את לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך" (שמ' כג, כה). 

 רבנו בעל הטורים כתב "ועבדתם", הוא לשון רבים, שזו תפילת רבים שאינה נמאסת (ברכות ח, א).

"וברך את לחמך", לשון יחיד, דלכל אחד ואחד, מברך לפי ענינו (כתובות ס"ז ע"ב(.

אכן, סבתי ע"ה, התברכה לפי ענינה – שעבדה את ה' מתוך אהבה,

ולכן זכתה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, וזכתה לראות דור ישרים מבורך.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. . גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרק ב'

גנבת יוסף

במשרד אבי * הערבי המוגרבי שרדף אחרי * בדרך מאחורי יפו * הרפתקאותי וסבלי * נגנבתי מידי הורי * בין החיים והמות * ר' ישראל שמחון * פרדס השר משה מונטיפיורי * החמוד האבוד * מה שנעשה בבית הורי * הקימקם מושל העיר יפו והקונסולים בצער אבי * עזרתו בחפושי * העיר יפו רועשת והומיה * תפלות החכמים להצלתי * שובי לבית הורי * עזרת הממשלה בחפוש הגנב * סופו של הגנב *

ביום ד' לחדש תמוז שנת 1880 ,יצאתי מתלמוד תורה והלכתי כרגיל הביתה לארוחת הצהרים, אמי אחותי והעוזרת היו עסוקות בכביסת לבנים ולא הרשו לי להכנס הביתה, כי הבית היה מלוכלך ממי הכביסה. לכן, צותה עלי אמי, שאסור לעת עתה למשרד אבי ויחד עמו אשוב אחרי חצי שעה. בהיותי מתגעגע לראות את הפועלים בעבודתם כיצד הם יוצקים ועושים תכשיטי זהב וכסף, לא פקפקתי הרבה ונשמעתי לאמי. טרם הכנסי לחדרי העבודה עברתי דרך משרד אבא ומצאתיו משוחח עם ערבי מוגרבי שדבר אתו בשפת המערב שמדברים במרוקו שלא היתה מובנת לי די צרכי. כראות אבי אותי, שאלני על מעשי בשעות אלו במשרדו וספרתי לו סבת הדבר. אבי חיך ושאלני אם הבאתי לו את המפתחות, שצוה עלי עוד בבקר להביאם אליו. התנצלתי לפניו כי שכחתי. כשמוע אבא את דברי פקד עלי בתור עונש, שאלך תיכף הביתה ואביא לו מיד את המפתחות. כמובן, נשמעתי בקול אבא והלכתי למלא רצונו, ושום טינא בלבי לא היה לי עליו, כי הבנתי שכונת אבא היתה טובה להרגילני להיות זריז בכל מעשי.

בעברי בסמטאות העיר, הרגשתי כי אדם אחד רודף אחרי וקורא אותי בשמי, הבטתי לאחורי והכרתי בערבי מערבי [בן המגרב] שישב זה עתה ודבר עם אבי. הוא ספר לי, כי אבי בקש מאתי שאלך אתו לא רחוק מכאן, לקבל ממנו כמות הגונה של זהב בשביל אבא. בקושי רב הבנתי את שפתו המערבית, ועל סמך הסימנים שנתן לי בשם אבא והעובדה עצמה שעיני ראו אותו לשבת ולשוחח עם אבא, האמנתי לו והלכתי אחריו.

המערבי התחיל להובילני דרך דרכי יפו העתיקה, שמעולם לא עברתי בהן, למרות היותי בן העיר, ובנפתולי דרכים עקלקלות ומבואות צרים הוציאני מהעיר – אל דרך העג'מי שהיתה אז אדמת בור ללא בנין. – משם הובילני דרך נתיבות ומשעולי כרמים ופרדסים, עד החולות שמאחורי מקוה ישראל. אותו היום היה אחד מימי תמוז הלוהטים, השרב שרר בכל תקפו והליכה מעיפת זאת, ביחוד לילד רך וענוג, השפיעה עלי לרעה. כמעט שהתנחמתי על שנשמעתי למערבי, אבל תקותי שאשוב לאבא ואביא לו הזהב, שעשעה את נפשי והפיחה בי רוח חיים ועצמה. אני הייתי לבוש כאחד מבני הארץ, בגד משי (הנקרא בערבית "קונבז") ועלי מעיל דק ושחור. על רגלי נעלתי נעלים הגונים כיאות לתלמיד בית ספר.

כשבאנו למרחב השומם, מבלי לראות אף בן תמותה, זולתנו, פנה אלי המערבי בזאת הלשון: "עלינו עתה להכנס למקום שיש שם בני אדם ושאין ברצוני כי יכירוני ועלי להתחפש. לכן, עליך להתפשט ולמסור לי בגדיך." מיד פשטתי מעלי את מעילי העליון, נעלי וגרבי כשנשארתי רק בבגד המשי שהפכו לבל יכירו בו והוא שמם בתוך אוכפו שהשיאו על כתפיו, באמרו לי, שאם נפגוש בדרך במי שהוא, עלי לומר שאני בנו עלי והוא אבי הנקרא "מוחמד". הסכמתי לשקר, כי לא יכולתי להבין את כונתו ורצונו. לי היה ברור שאיש לויתי הנהו יהודי בחשבי בתמימותי שכל מערבי הנהו יהודי והנה הופעתי [הופתעתי] לראות כי טעיתי, כשמסבת החום הכבד וההליכה הגסה, הרים שרוולי ידיו לנגב את הזיעה הרבה שירדה מעל פניו נתגלתה לפני במקומות אחדים בבשרו "כתובת קרקע". נזדעזעתי, כי רק באותו שבוע למדתי מפי רבי דיני שריטות, שאסור ליהודי בהחלט לעשות שום שרטת בבשרו. התחלתי לחשוד בבן לויתי וכדי לבחנו, בראותי כי השמש הולכת ושוקעת, שאלתיו באיזה מקום נתפלל תפילת מנחה. המערבי, שלא יכול היה לתפוס את כוונת דברי, התחיל לגמגם בלשונו שלא היתה מובנת לי. שאלתיו אם נבוא הביתה עוד לפני תפלת ערבית או יודיעני באיזה מקום נתפלל ושוב נתבלבל המערבי, והחל לבלבלני במלה "ערבית" מבלי שידע לבטאה בדיוק ולהבין פירושה. מיד באתי לידי הכרה ברורה, שאני נפלתי בפח והנני נמצא בידי איש זר, במדבר שמם שלא דרכתי בו מעודי. רעבוני הציקני מאוד אולם, בהיות וכל חושי היו נתונים במחשבה על דבר גורלי, שכחתיו לגמרי. הרביתי להעמיק ולחשוב על דבר מצבי האיום שבו הנני נמצא. בדמיוני עלו מחשבות והרהורים שונים, שזעזעו את נפשי הרכה, עד שהיה ברור לי, כי נגנבתי מידי הורי לאיזו מטרה ואין מי שיוכל לבוא אל השממון הזה להציל את חיי, ובפרט שקרני השמש האחרונות הולכות ושוקעות, עד שבאתי לידי יאוש שדכאני מאוד.

את המציאות העלובה הזאת בכל נוראותיה התחלתי להרגיש, בחשבי, כיצד אפשר שאבי יסמוך עלי הילד בן עשר, להביא לו כמות זהב, דרך ארוכה זאת, האפשר שנהירים לו שבילי המדבר? מרוב יאוש ומרירות נגשתי לאחד העצים הפראים, דבקתי בו בכל גופי הרועד והחלטתי מבלי ללכת הלאה. לחיות או למות, אחת היתה לי ובלבד לא להרחיק יותר. איש לויתי נגש אלי ושאלתי, בטח עיף הנך תנוח מעט ונמשיך דרכנו, כי קרובים הננו אל המקום המיועד ששם הזהב. ברוגז רוחי עניתי , כי לא אלך מפה. בראשונה התחיל לפיסני והראה לי באצבעו מרחוק על גבעה אחת, שהיא כאילו מחוז חפצנו, אך אני עמדתי במריי, לא אוסיף ללכת. ישבתי והחרשתי ולא הוספתי דבר אתו מטוב ועד רע. המערבי דבר אתי קשות: "אני הוא שלקחתי אותך מידי אבא שלך ואני מוכרח להשיבך עם הזהב". לא יכולתי להבליג על רגשותי, רוחי הצקני ואמרר בבכי: "לא, שקרן הנך , " אבא לא מסר אותי בידיך, אתה רמיתני, כי איך ישלח אותי עמך בדרך קשה כזו, בשעה שאף פעם לא הרשו לי לצאת את העיר, רגלי התנפחו מהקוצים שהוצאתי מהן ולא אוכל ללכת אתך, פה אמות או אחיה . ," בראותו כי החלטתי נמרצה, תפשני בערפי בשתי ידיו וכבש את ראשי בחולות, עד שטעמתי טעם חניקה. עיני שזלגו דמעות וגם פני שהורטבו בהן, נתמלאו עפר וחיי היו בסכנה. ואצעק מנהמת-לבי: "הרפה ממני ואלך, כי מת אני". הוא עזבני, ואקום מלוא קומתי, נדהם ונבוך, כבן אדם זה שהיה בין החיים והמות. הפה, האף והעינים היו מלאים חול והתחלתי לנקותם ביד ובמעילי, נקיתי ובכיתי, עד שלאט לאט, נפתחו ריסי-עיני והאור התבהר לי, כי דמעותי שנגרו כמים הושיעוני. השמש שקעה. לאור דמדומי-הערב ראיתי מרחוק, שלשה בני-אדם רוכבים על סוסים מתקרבים אלינו. הכרתים כי המה נוצרים יונים מנכבדי הארץ, ששנים מהם היו ידועים לי בשמותיהם, האחד "דמיתר" והשני "אונאיודו". חשבתי לצעוק ולקראם לעזרה, לפול לרגליהם ולהתחנן על נפשי, שיפדוני ויביאוני לאבא, אולם התחרטתי, פחדתי שמא תחנתי לא תמצא הד בלבבם ולא יענו לבקשתי ושנאת בן לויתי תתגבר אלי, ומי יודע אם לא יהרגני בדרך. נמנעתי איפוא מלהוציא לפועל את מחשבתי ונהרתי אחרי המערבי כשה לטבח יובל……….

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר