ארכיון יומי: 13 במרץ 2020


פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן- החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

סול הצדקת

הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנגייר שבשנת צדק״ת (1834) היתה קרבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות. ועל כך נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים. המידע המוקדם והמפורט ביותר עליה נכתב על ידי הספרדי Romero ופורסם בשנת 1837. תרגומו לאנגלית יצא לאור שנתיים לאחר מכן.

מידע מוקדם יותר, ב-9 ביוני 1834, באותו זמן שהדבר אירע, נמסר על ידי אדוארד ויליאם דרומונד האי, שכיהן בתפקיד של קונסול בריטניה בטנגייר, כנזכר לעיל.

ואלה פרטי הסיפור, כפי שדיווח לשר החוץ : היום אחר הצהרים הגיע מידע על יהודייה בשם סול חטשואל נערה בגיל בין 14 ל-15 שראשה נכרת בפאס לפי פקודת הסולטאן, בעקבות פסק הדין של העולמא [החכמים], כי חזרה מדתה המוסלמית. וזאת לאחר שנטשה את דת אבותיה, בגלל איזה ריב ביתי, שבעקבותיה אמה היכתה אותה בחוזקה. נערה חסרת מזל זו היתה גרה כאן עם משפחתה. שם אביה חיים חטשואל, שעד שהאירוע קרה עם בתו היה גר בגיברלטר במשך כמה שנים, ועסק ברוכלות.

יהודי טנגייר עודדו נערה שוטה ותמימה זו לחזור לדתה, ובעקבות זאת נאסרה על ידי השלטונות. הקאדי הצליח להשיג פסק דין מוות לנערה. אין זו הפעם הראשונה שהקאדי הזה בטנג'יר טבל את ידיו בדם של קרבן בתנאים דומים.

הסולטאן [עבד ארחמאן השני 1859-1822] שאינו אדם צמא דם, עשה מאמצים שלוש פעמים, ובאופן אישי לשכנע את הנערה לא להתנגד לחוק האסלאמי כפי שנהוג בארץ זו, ולהישאר נאמנה לדת האסלאם, שקיבלה על עצמה בעבר. הסולטאן הרחיק לכת על מנת להציל את חייה עד שהציע שתתחתן עם אחד מבניו. אבל, כפי שאומרים, שיך היהודים השפיע עליה לא לנטוש את אמונתה העתיקה. וכי כל האיומים עליה נעשו רק כדי להפחידה, בהנחה שאם תראה את הסכין על גרונה, היא תוכל להיות בטוחה שיסולח לה 1834-1836 ,F0174/218, vol. III (תעודה מסי 3)

פיליפ אבנצור [Abensur] פרסם בדצמבר 2000 את התעודה הנ״ל המצויה בארכיון משרד החוץ בלונדון, והשנייה במרס 2006 מארכיון כי״ח בפריס על אותו נושא, שנכתב בשנת 1880 על ידי בן אחיה של הנערה הצדקת חיים חטשואל. חיים כתב לנשיא כי״ח וביקש תעסוקה וסיוע למשפחתו שנפגעה לאחר האירוע עם סול. הוא כתב את הסיפור האמיתי על דודתו הגיבורה סול חטשואל. ואלה פרטי האירוע:

אשה מוסלמית ראתה פעם את סול מחוץ לביתה והתרשמה מיופיה. הלכה למושל ואמרה לו שסול רוצה להתאסלם. היא הובאה בפני המושל, אבל הצהירה שתמיד תישאר יהודיה. כתגובה- נאסרה, ולאחר מספר ימים נשלחה לסולטאן מולאי עבד ארחמאן לפאס. הנסיך התרשם מיופיה. הסולטאן דיבר אתה תחילה בעדינות ללא הצלחה, לאחר מכן איים עליה ועל היהודים, שאם לא ישכנועה להישאר מוסלמית, יוציאוה להורג. היא סירבה להיענות לדרישתו, למרות עצת היהודים במקום. ואמרה להם: 'אני נולדתי יהודייה ואמות כזאתי. המוסלמים ניסו לשרוף את הגופה, אבל הודות לתפילות ולתשלומים הצליח אחיה יששכר למנוע זאת. לאחר זמן נפטר יששכר מתוך כאב ויגון. השאיר אשה עם בן אחד וחמש בנות, שתמך בקיומן במשך 11 שנים, ללא כל סיוע אחר. רכושו הדל, הכולל בקר וכבשים, מתו ממחלות, עוני ובצורות במשך שלוש שנים. הוא לא היה מסוגל לפרוע את חובותיו למוסלמים וליהודים. לשם כך פנה לכי״ח, וביקש חסות אירופאית, בצירוף המלצות חתומות על ידי מוסלמים נכבדים מרבאט ומסלא.

המסקנה מתעודה זו כי בעקבות התשלומים לקבורתה המכובדת של סול, משפחתה סבלה ממחסור. ולכן פנה לכי״ח. לא ידוע אם נענה, אבל ידוע שבנו בשם יששכר הועסק לאחר 17 שנים [בשנת 1897] בתור מורה בבית ספר של כי״ח, אולי בעקבות פנייתו של אביו.

1845- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי בין התאריכים 4 באוגוסט עד 12 בו 1845 [תעודות מם' 9-6] דנות בפרשת הנסיון לשכנע נער יהודי להתאסלם, בה היו מעורבים היהודי יעקב צרויה יליד גיברלטר שכיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה וצרפת ברבאט, גיוהן דרומונד האי קונסול בריטניה בטנגייר, ושר החוץ הבריטי הרוזן מאברדין [Aberdeen].

נתאר את מהלך ההתכתבות: ב-4 באוגוסט כתב יעקב צרויה לממונה עליו הקונסול הבריטי בטנגייר את הדברים הבאים: אתמול בשעה 4 אחה״צ פרץ לביתי נער כבן 14 בבקשה לאפשר לו להישאר בביתי. ובדמעות ביקש להעניק לו חסותה של בריטניה, דבר שהיה חיוני בשבילו, כדי לשחררו ממצוקה. נער זה הוא בנו של מאורי, שבעבר היה יהודי בשם עדי עמאר שנפטר לפני 17 ימים במקום זה, כשהוא משאיר שותף מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני. ארבעה ימים לאחר פטירתו של עדי הנ״ל, נלקח הנער מאמו על ידי החג' הנ״ל, כשהוא מציג מסמך שבוצע על ידי נוטריונים המאשרים שעמאר הנ״ל השאיר את רכושו אצל נאמן, המקבל שליש מהרכוש והשאר לבנו. בתעודה זו הוא קיבל יפוי כוח לפי החוק האסלאמי לקחת את הנער תחת הסותו. וכן קיבל יפוי כוח לשנות את דתו של הנער, דבר שהוא סירב לעשות. הופעל עליו לחץ והוא חזר ואמר ששום כוח לא ישכנעו להתאסלם. כתוצאה מכך נשאר הנער בביתו של בנעני למשך 17 ימים, ובימים אלה נעשו מאמצים לאסלמו, אבל ללא תוצאות. לאחר מכן גילחו את ראשו בכוח, והלבישוהו בגדים של מוסלם. כאשר המושל ראה שמאמציהם לשוא, שוב עינו אותו והביאו את אמו להציע לה כיצד להתאסלם, ואם תסרב -תיענש. האשה המסכנה ענתה שהיא מוכנה לקבל כל ענישה, ובלבד שלא להציע לבנה שיציית להם. מיד הילקו אותה מאה מלקות ואסרוה בכבלים.

המושל הבטיח לה ממון ואמרו לה שלא יתכן שבנה ישאר יהודי. אחר כך העניקו לה מתנות יותר יקרות בפעם השנייה והשלישית, אבל הכל ללא תוצאות. היא הוענשה ביתר שאת. בעקבות זאת נשלחו אמש שלושה חיילים על ידי המושל לביתי ושאלו על סמך מה אני מחזיק את הנער בביתי. עניתי שאבקר היום את המושל ואדון אתו על הנושא. דבר שביצעתי הבוקר בשעה תשע. אמרתי לו שהנער היה בביתי. אבל בהיותי סוכן קונסולרי, אינני מוסמך לשחרר את הנער עד שאדווח לממונים עלי בטנגייר, ואקבל מהם תשובה. הוא ענה שהנער ישאר בביתי, וכי יכתוב לסולטאן על הנושא. הרשה נא לי לשאול אותך, האם תוכל לעשות משהו למען הנער, שהייתי רוצה שיעזוב את ביתי בחירות גמורה. יהיה זה מועיל לשמי בין התושבים, אם הנער יעזוב ושיבצע את שאיפתו באמצעות חסות בריטית וצרפתית. אני מבקש זאת כמעשה של חסד אם הדבר יתאפשר, ואעסיק את הנער בתור משרת שלי.

חתום יעקב צרויה (099/26?, תעודה מסי 6).

לאחר שבעה ימים [ב-11 באוגוסט] כתב גיוהן דרומונד האי לסיד בן עלי [כנראה וזיר], על הפרשה. ראשית הוא מתנצל על שמעיר תשומת לבו למקרה ביש שאירע לאחרונה ברבאט. הכותב מחניף לנמען ולסולטאן על חוש הצדק שמנחה אותם. המעשה שאדווח עליו מנוגד לרוח ממשלתך. וכי המקרה לא היה קורה, לו הצדדים היו מודרכים על ידי אותה רוח של צדק בה מצטינת ממשלתך.

דיוח לו את פרטי הנושא כפי שהוצג בפניו על ידי הסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט.

נער יהודי בן 14 ביקש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת ב-3 בחודש. הוא הציג עצמו כבנו של יהודי שהתאסלם בשם עדי עמאר שנפטר. אביו השאיר רכוש בעסק. לנאמנו מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני הוריש שליש מרכושו, ואת השאר לבנו. בנעני לקחו מבית אביו, ואמר לו שהוא חייב להתאסלם.

הנער ענה שנולד יהודי ותמיד היה כזה וכי לא יוכל לשנות דתו. ואם הזכות לירושת אביו תלויה בהתאסלמותו, הוא יוותר על כך.

חג' עבדאללה לקחו לשלטונות שהצטרפו למסע השכנוע לשינוי דתו. וכאשר עמד על כך שהוא יהודי ותמיד היה כזה, הממשל החליט ליסר אותו, אבל ללא הצלחה. הוא נשלח שוב לבנעני שנעל אותו בביתו למשך תשעה ימים, ואילץ אותו ללבוש בגדי מוסלם, ולגלח את ראשו. לבסוף כאשר הממשל ראה שהנער עומד על דעתו להישאר יהודי, הוא עבר שוב שורת יסורים אכזריים. גם אמו נקראה, והתבקשה להציע לבנה לשנות את דתו, אבל היא סירבה לקבל את הוראות הממשל. היא קיבלה מיד מאה מלקות, והובלה בכבלים למאסר. האם ניסתה באמצעות מתנות למושל להשיג את שחרורו של בנה. אבל המושל לאחר שלקח את המתנות, המשיך בענישה ובעינויי האם, באשמה שבנה מסרב לשנות את דתו.

כאשר הנער חיפש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי, שלח המושל שלושה חיילים לביתו ודרש ממנו להשיב מדוע החזיק את הנער בביתו, ותבע לשחרר אותו. הסוכן הלך למושל ואמר לו שהוא בשום פנים לא ישחרר את הנער לפני שידווח לממונים עליו -הקונסולים הכלליים של בריטניה וצרפת בטנגייר. בשיחה עם נציג צרפת על הנושא, עמד הכותב על כך שלא יעלה על דעתנו להורות לסוכן שלנו שיסגיר את הנער לשלטונות ברבאט, לאחר שאלה הראו את נחת זרועם כלפיו. ראינו לנכון שמחובתנו ליידע את הסולטאן באמצעותך. וכי חכמתו המפורסמת של הסולטאן וחוש הצדק שלו יגרמו להפסקת הפעולות של הממשל ברבאט, ויינתנו הוראות להגנת הנער ולשחרורו.

המכתב מסיים במשפט זה: אני משוכנע שהוד מעלתו יעריך את המניעים שלי ליידע את חצר המלכות, וכי יבין שמטרתי היא להשיג לנער המיוסר את הצדק שהוד מלכותו יהיה מוכן להעניק.

חתום גיוהן דרומונד האי(099/26? תעודה מסי 7).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם –עמוד קלט

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו

גרושה צעירה מותר לה להינשא אחרי 91 יום, מחשש של פריצות וטובת הילד. ר׳ שמעון ברוך אוחיון כתב על אשה גרושה שילדה, ולא התחילה להניק. השאלה האם מותר לה להינשא אחרי 91 יום ואינה צריכה להמתין כד חודשים. החכם הגיע למסקנה בעקבות תקדימים של פוסקים, שהתירו לאשה כזו להינשא אחרי ג׳ חודשים. מצטט אחד מהם ״משום שהיתה צעירה וקיים חשש של פריצות, וגם יש חשש לילד שיצא לתרבות רעה, ומשום תקנת הילד יש להתיר״.

הוא דן בנושא זה בעקבות מעשה באשה שעמדה להתגרש, והיא עומדת ללדת. החכם דאג מה יהיה עם הגרושה הצעירה, והאם תוכל לחכות כד חודשים מבלי להתחתן שוב. לבסוף השלים החכם ביניהם. (׳הליכות שבא׳, ח״א, סי׳ יג; הדיון ההלכתי פורסם על ידו ב׳שבילין׳ גל׳ כה-כו אלול תש״ל, דפים קעח-קפה).

על זונה לחכות כד חודש לפני נישואיה. ר׳ יצחק אלמאליח שכיהן כרב בתלמסאן שבאלג׳יריה כתב על זונה שילדה, ואדם רצה לשאתה בהסכמתה. וכמה חכמים אמרו לבני משפחתה שהדבר אסור, כי היא צריכה להמתין כד חודשים. אבל היה חשש שאם לא תתחתן תתנצר, והחכם התיר לה להתחתן בהסתמכו על תשובתו של ה׳חתם סופר׳, אהע״ז, סי׳ לו(׳שיח יצחק׳, אהע״ז סי׳ ו).

זונה שילדה מותר לה להינשא אחרי שהילד בן שנה. ארבעה מקרים בהם רצתה האשה להינשא לפני כד חודש, נידונו על ידי ר׳ שלום משאש:

בתשובתו לרבה של זטאט, ר׳ שמעון ואענונו, בקשר לאשה שילדה בת לזנונים לפני כ־13 חודשים ״הבועל יצא נקי בדינו ונשארה הבת לאחריות האם״. האם גמלה כבר את בתה, ורצתה להינשא לפני הזמן הקבוע בדין. ״באומרה שאם תחמיץ ההזדמנות הלזו, מי יודע אולי תשאר עגונה כל ימיה, והיא עניה בת עניים ואפשר שתמשיך באולתה להרבות ילדי זנונים״. החכם נטה להרשות לה, בתנאי שתתחייב במזונות הבת עד שתגדל ״וגם אחיה התחייב לתת לה חצי ליטר חלב בכל יום עד שתגדל״.

ר׳ שלום משאש אישר את פסק דינו של החכם השואל, ונימק בין השאר ״שנשתנו הדורות עם טעמא דמזנה. מכל זה נראה להסכים עם כבודו להתירה להנשא אחר שיגמור הילד טו חודש דלא מצינו בפוסקים שהקילו בפחות מזה״. הוא כותב:

שיש לחלק בין הזמנים… והרבה נשים שאינם מניקות לילדיהן כל עיקר, בכדי שתשארנה ביופין ובריאותן, וזה ברשות והסכמת הרופאים ואין שום נזק וסכנה כלל לילדים ח״ו [חס ושלום] והם בריאים ושלימים, ואם כן בהבטל הסבה בטלה התקנה. וגם מימי קדם נשתנו הטבעים ואין לך שום אחד שמניח בניו לינק כל הכ״ד חדשים ואדרבה סגור בפי הבריות שכל היונק עד כד חדש מוחו מתקשה הרבה. ובשביל זה ראיתי להרבה משפחות שממהרין בקום ועשה לגמול לילדיהם תיכף אחרי שנה ועוד. ואם כן למה תשאר האשה עגונה על חנם, ועל ידי כך תרבה הפריצות (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ ק. כך גם פסק ר׳ ידידיה מונסונייגו בקשר ל״מינקת מזנה״, ׳דבר אמת/ אהע״ז, סי׳ צב. השווה ר׳ יהושע מונסונייגו, ׳שבילי העזר׳, עט׳ 50, סי׳ ו). מסקנתו, שבימינו כשנשים רבות אינן מניקות או רק מניקות שנה, אין הצדקה שגרושה או אלמנה תחכה שנתיים עד נישואיה. זו גישה מתקדמת המתחשבת במציאות המודרנית.

הפסיקה להניק אחרי כשלושה חודשים ומצאה בן זוג. בשנת תשמ״ד (1984) דן ר׳ שלום משאש בנושא דלקמן: אשה הפסיקה להניק את בנה בהיותו בן 88 ימים, לפי הוראת רופא כי לא נשאר לה חלב, והיה זה יומיים לפני גירושיה. לאחר חמישה חודשים מצאה בן זוג שישאנה, שאינו מוכן לחכות כד חודש, ופנתה לבית הדין לאפשר לה להינשא, ותשובתו חיובית (׳שמ״ש ומגן׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יג).

הוא גם פסק כי אם החלב של האשה מזיק לתינוק, מותר לה להינשא תוך כד חודש (שם, אהע״ז סי׳ קלו).

בהגיע בתה לגיל שנה הותר לאם להינשא. שלוש עשרה שנה לאחר האירוע הקודם הובא הנושא הבא בפני ר׳ שלום משאש: אשה ילדה בת לפני נישואיה, האב הכיר בבתו, ורשם אותה על שמו. לאחר שהיתה מוכנה להינשא לו – ברח האיש. היא גמלה את בתה לאחר שלושה חודשים, בעת שלא היה לה בעל. ועתה מצאה חתן ורצתה להינשא לו. החכם אמר לה שתמתין עד שהבת תהיה בת שנה ויותר, ואז תינשא לו, והיא קיבלה את פסק דינו ביז אלול תשנ״ז(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סט).

אלמנה שהניקה תינוק בן 18 חודש ואברך רצה לשאתה. המקרה הבא היה בשנת תש״ס (2000). אלמנת אפרים בן שלום שהניקה תינוק בן 18 חודש, רצתה להינשא כעבור חודשיים לאברך מישיבה. החכם אמר לה שהדבר אסור (על פי שו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). הוא הציע לה שתפסיק להניק, ואמרה שאין בדבר נזק לתינוק, כי הוא יונק רק בלילה. לאחר שהפסיקה להניק חזרה לדיין, שאמר לה כי אילו הפסיקה קודם השידוך היה מקום להקל. אבל כיון שהפסיקה להניק רק בגלל השידוך, קשה להקל. ר׳ שלום משאש שלח את הנושא לקבלת חוות דעתו של הרב עובדיה יוסף שפסק לאפשר לזוג להינשא, ור׳ שלום משאש קיבל את חוות דעתו(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יא).

לגרושה אם לתינוק בן 15 חודש הותר להינשא. המעשה דלקמן נדון על ידי הרב שלמה עמאר, הרב הראשי בישראל:

אשה התגרשה לפני קרוב לשנה ויש לה תינוק בן 15 חודש, שהבעל התחייב בתשלום מזונותיו. לאחרונה השיגה שידוך הגון, ורוצה להתחתן אתו. לדבריה אמר לה רב אחד, כי מותר לה להינשא כשבנה יהיה בן 15 חודש. יש חשש שאם תצטרך לחכות עד שימלאו לתינוק 24 חודשים, השידוך יתבטל. היא סיפרה שהניקה בחודשיו הראשונים, אבל חלבה הלך והתמעט עוד בהיותה תחת בעלה, וזמן קצר אחר גירושיה פסק לגמרי. החכם פסק שכיון שעברו כ׳ חודשים, ויש חשש שמא השידוך יתבטל, מותר לה להתחתן אתו. על בעלה החדש להתחייב לשלם למזונות התינוק, ואז יוכל לשאתה (׳שמע שלמה׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ ד. הרב עובדיה יוסף אישר את פסק הדין בשנת תשנ״ו, שם, סי׳ ח).

מי שנשא בשוגג מינקת חבירו – האם עליו להתגרש? ר׳ יוסף משאש נשאל על אדם שנשא בשוגג מינקת חבירו האם כופים אותו לגרש. החכם הסתמך על תשובתו של ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, אהע״ז סי׳ יח, הכותב שאין לגרש, אלא רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנם (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ קכו).

מותר לה להינשא תוך כד חודש, כפי שסיכם ר׳ דוד צבאח:

אם מת בנה… אם גמלתו בחיי בעלה או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת או שנתנה בנה למינקת ג׳ חודשים בחיי בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך ג׳ חודשים ודוקא שתהיה פנויה המינקת… מניקה שמת בנה ולקחה אחרים להניק יכולה להנשא כיון שאינה אמו אינה בכלל התקנה (׳שושנים לדוד׳, חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו –עמוד 132

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013

עמוד אֵל להאיר דרך

בשירותי הממושך בצה״ל פגשתי במפקדים רבים שהיו חניכיו ותלמידיו של עקיבא, בימים שלפני הקמת המדינה.

הוא הנחיל להם את היסודות של תורת הלחימה, להלכה ולמעשה, חיזק בהם את האמונה והתווה את דרכם בנושאי הביטחון.

לי אישית היה עקיבא כעמוד להאיר דרך שנים רבות. לפני צה״ל הוא היה לי מפקד וחבר, ידיד ורע להתרועע, נכון תמיד לעזור גם בלי שנתבקש, תמיד בצנעה ובהסתר, ללא רדיפת כבוד. עם הקמת המדינה, ובהמשכה, פעל רבות לאספקת המים לירושלים, שבזכותה לא גוועה ירושלים בתקופת המצור ובמלחמת השחרור, ובמיוחד בחודשים שבהם היה תוהו ובוהו בארץ, לפני עזיבתם של הבריטים. מעשים אלה חרותים בתולדות עמנו המתחדשים, ואין לי ספק שיבוא יום, והיום הזה הוא לא רחוק, שבו היסטוריונים יכתבו פרק מפואר זה, שערכו רב בהיותו פרק המלחמה על הקיום של המדינה ושל ירושלים.

בגלל עבודתי נתרחק מקום מגורי מירושלים, העיר שבלבי ובנפשי; ניתקתי מחברים וידידים, ופגישות עמם התקיימו רק באקראי. בשנות עשר ועשרים וחמש למדינה הייתי פוגש את עקיבא לעת מצוא, כאשר הלב משתוקק ונכסף ליום שבו אחזור לירושלים עירי יחד עם משפחתי, ואחדש הקשר עם חברי וידידי, מורי ומדריכי מימים עברו. והנה, לא זכיתי להגיע לירושלים, ועקיבא ידידי ומדריכי, שהתווה דרכי בביטחון ובלחימה, נעקר לפתע מן החיים; לנו, הנשארים, הלך אדם, חבר, ידיד ומורה – ללא שוב, כאשר הוא משאיר לנו את התכונה הנפלאה שבאדם, את הדוגמה האישית, המופת, התכונה לתת בלי הרצון לקבל בתמורה.

עם בוני ירושלים ומחזקי יסודותיה

רבים הסיפורים והעדויות על המעשים שנעשו בצנעה ובהשקט על ידי עקיבא, בהיותו נציג ונבחר של תושבי ירושלים במועצת העיר, סגנו ויד ימינו של ראש העיר – מעשים למען תושבי ירושלים, ובמיוחד למען יהודים שומרי מצוות. עקיבא דאג לשפץ את בתי הכנסת, לפארם ולרוממם, והכול, כאמור, בשקט ובצנעה, כיאה לתלמיד חכם הבורח מן הכבוד, ואינו יודע כי הכבוד רודף אחריו. עקיבא זכה, בעבודתו ובמסירותו ללא גבול, להימנות עם בוני ירושלים, עם מחזקי יסודותיה ומרחיבי גבולותיה. שנים רבות זכה להימנות עם אבות העיר, העסוקים ועושים בבניינה ובטיפוח יופיה והדרה. ירושלים לא הייתה כה יפה ונהדרת אלמלא אנשים אוהבים כמו עקיבא. ואכן, זכות גדולה נפלה בחלקו של עקיבא, שלא רבים זכו לה: להיות פעיל ועושה בין אנשים מכל פסיפס עדותיה של ירושלים, ובין בני עמים אחרים, מוסלמים ונוצרים, שעקיבא היה אהוד ומקובל עליהם. והדברים הלוא כתובים וחתומים בתולדות ירושלים, ביובל האחרון, במחצית מאת השנים הללו.

זכיתי להימנות עם פיקודיו וידידיו, ויודע אני כי עקיבא מילא חובתו עד תום, כיאות לאדם ששירת בקודש וראה בזולת את משאת נפשו הגדולה. זכרו יהיה עמנו תמיד.

גבעת שאול – גבעת ראשונים

חיבר יוסף שער

הידעתם? לפני כשמונים שנה, קמה חֶברה ליַסֵד שכונה, היה זה בעת שְלוט תוּגַרְמָה, קשה היה לרכוש אדמה. בראשית שלטון הבריטים נרכשה גבעת טרשים זנוחה-נטושה, נאה אֲוִירָהּ, מקסים נוֹפָהּ, ימה, צפונה ונגבה משקיפה. עת כְּתב־מֶכֶר נחתם, ממזרח וממערב בנו בה ביתם, עִזְּקוּ סלעים, נטעו גינתם, פינת־חמד הייתה שכונתם. ״גבעת שאול״, קראוה – ע״ש ר׳ שאול אלישר, יש״א ברכה – גורלו בגורלה קָשַׁר.

ייזכרו לטובה ראשוניה נשים ואנשים, אֲזוּלָאים, חַרושים, מכלופים וקָדושים שַעְתַלִים, דוקלרים, חדדיים, בלכרים וברים, גולדשמידים, בחבוטים, מגזמובים ופרידמנים, פלשתים, וילנרים, בחרים, שמשונים ופרומקינים מיוחסים, אלבזים, מוזסים וסדובניקים, זלברמנים, לרמנים, קנינגים וגרייבסקים, סִימַנטובים, אסלנים, מהללים וגורודישים, ג׳יבלים, עלפים, ששקסים וספירטושים. על כולם הדגול עקיבא אזולאי ייזכר לעד, רב־פעלים בכל צעד ובכל שעל, זיו פניו ל״גבעת שאולִים״ – תפארת, אשרי מציבים לזכרו מַצֶּבֶת.

ידיד ערבי

מדברי טוביה בריזון

ההיכרות שלי עם עקיבא החלה בשנת 1941. בשנה זו התחלתי לעבוד בתחנות השאיבה בין ראש העין לירושלים. בין תחנות אלו היו באב־אל־וואד, סריס. קווים חדשים נוספים היו עין פרה, ירושלים דרך לטרון, וכן נבנו תחנות נוספות ביער חולדה. בשנת 1948-1940 הושתל עקיבא על ידי "ההגנה״ לעבוד בקווי המים על מנת להעביר מידע מודיעיני על הבריטים והערבים. בתחנת השאיבה סריס עמד בית קפה ערבי; עקיבא היה נכנס ויוצא משם באופן חופשי כמו בן־בית. לא ידענו מה עקיבא מחפש בבית קפה זה. לימים הבנו שאת המידע המודיעיני קיבל עקיבא ממקום זה.

מלחמת השחרור בעיצומה. ראש העין הייתה התחנה היחידה שנשארה לספק מים. ירושלים הייתה מנותקת ממים, ואז בנינו קו מים חדש "קו השלוח", אשר נבנה בסתר מחולדה דרך בית סוסין, שער הגיא, עד לכביש בורמה.

הערבים הספיקו לפרק את תחנת המים בלטרון, והחלקים הועברו לרבת עמון. נתקלנו בבעיה קשה: יש להשיג חלקים למנועי הדיזל, כדי להרכיב את המשאבות החדשות בתחנות. האנגלים, בשל קשריהם עם הערבים, לא היו מוכנים לספק לנו את החלקים הדרושים. ידיד ערבי הגיע מרבת עמון בדרך לא־דרך ומסר, שאת חלקי המנועים מצא בשוק רבת עמון, וכי הם עומדים להימכר בגרוטאות. עקיבא ביקש מהידיד שיעשה שליחות לרבת עמון, יקנה את החלקים ויעבירם חזרה אלינו. מובן שהמשא ומתן היה מייגע, אך בשל האמון אשר קנה לו עקיבא אצל הידיד, ניאות הלה לעשות זאת ויצא לדרך, רכוב על גמל. הוא קנה את החלקים והעבירם לגבול הישראלי. מעבר לגבול ציפה לו עקיבא, ויש לציין ששניהם היו נתונים בסכנה גדולה, אך בזכות העברת חלקים אלה הוזרמו מים לירושלים. פיצוץ צינור מים, שעבר דרך כביש בורמה, הקפיץ אותנו בליל שבת. קמנו לתקן את הצינור, תחת הפגזה רצינית של האויב, והצלחנו לתקן, אך עד היום איני מבין איך יצאנו מזה. מלחמת השחרור החלה, נפוצה שמועה שהערבים תוקפים יהודים בכל מקום, וכן בתחנות המים שבדרך לירושלים.

עקיבא קיבל הוראה מ״ההגנה": יש לאסוף את כל העובדים בתחנות פן יישחטו על ידי הערבים. עם האופנוע הגיע אלי, ובמהירות נסענו לתחנת סריס.

חברינו הערבים זממו לנקום בחברנו סוריאנו; עקיבא עם כל אומץ לבו נכנס עם האופנוע אל התחנה, ואני חיכיתי מחוץ לתחנה. תחינות, הבטחות והפצרות, כל מה שרק ניתן לעשות, עד שניאותו לשחרר את חברנו סוריאנו. לא האמנתי כי סוריאנו יוצא חי מן התחנה, והוא רכוב על אופנוע עם עקיבא, במושב האחורי. בשמחה מצאתי לי עוד מקום באופנוע, וכך, רכובים שלושה, הגענו לירושלים. זכינו למנהל עבודה אשר נתן לנו תחושה של משפחה, ולכל העבודות שהוטלו עלינו, אף למסוכנת שבהן, רצנו בתחושה של שליחות ושמחה. הנהג שאול וינקלר, הרתך שלמה, אנוכי טוביה, אברהם ביטון, חנניה דרעי, חנניה חרוש והבדרן שבחבורה, זקי ועקנין – היינו למשפחה אחת

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ' 86

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 199 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר