ארכיון יומי: 13 במרץ 2020


להתהלך באור החיים  לפרשת כי תישא, ושבת פרה. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

 

להתהלך באור החיים

 לפרשת כי תישא, ושבת פרה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,

ולא יהיה בהם נ-ג-ף {לרבות מ-ג-פ-ת הקורונה},

זה יתנו… מחצית השקל – תרומה ליהוה".

                                מחצית השקל – תיקון חטא העגל (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות ל יג).

שקל בגימטריא נפש [430} (בעל הטורים).

כל שקל לצדקה – מכפר על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העבירות.

על ידי מצות הצדקה, זוכים לברכת רבנו-אור-החיים-הקדוש:

"כי תישא – לשון נשיאות ראש… שהוא לשון מעלה…

בחינת הקדושה –  נשיאת ראשו" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות ל יב).

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).

משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש.  השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי". גם סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".

התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".

 

"זה יתנו" מפרש רש"י "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל". על זה מסביר הרב אלימלך מליזאנסק, (שיום פטירתו חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך').

האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם. מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה, ומצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש. בהשוואת האש לכסף, גם הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות. מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה ומעשר, ובכך לרומם את עצמך באמצעות הכסף, עד לכיסא הכבוד.

הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים". בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר:

אם ננתח  את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות הצמודות לה חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המלה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).

כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמםאדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.

"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).

רבנו "בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".

שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.

מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000.  מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000

שקלי עם ישראל:

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000

"זכר למחצית השקל":

למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.

רבנו הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".

רבנו ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".

כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.

קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".

נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.

ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.

מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים).

. בשנת תשע"ח: ערך מחצית השקל היה: גרם כסף עלה 2.20 ₪. 2.20 * 9.6 = 21.12 ₪.

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלהים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה.

ב"י חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

"ב-ר-ע" {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות כדברי ה"משך חכמה" בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו כפי שקרה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך אלו ערב רבואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

רבנו הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

רבנו האלשיך הק'אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קרבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

אמר רבי אלעזר בן פרטא: כל המשמר את השבת – כאילו עשה את השבת,

שנאמר: 'לעשות את השבת" (מכילתא).

המלבי"ם מסביר את דברי אלעזר: השבת מבטאת את ההנהגה הניסית של הקב"ה כלפי עם ישראל. ולכן השבת נקראת "אות היא בני ובניכם".

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אוה"ח-הק': מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

  • עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.
  • אדם בודד שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). טעם הדבר, כדי "לעשות את השבת", שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

  • "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".
  • "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.
  • רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

              על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול ("בן איש חי").

  • "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

  • "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו את זה הלאה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם. מוסר השכל: עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

"בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא ע"ה, מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות: "ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי – כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הכי טובה, זו שמקדשת את השבת – בלימוד תורה.

(בשם הרב ישראל גליס מירושלים).

על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.

אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:

האות שמעל ר' היא – ש'

                                                          האות שמעל א' היא – ב'

                     האות שמעל ש' היא – ת'   (הרב כדיר סבאן).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן- החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

סול הצדקת

הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנגייר שבשנת צדק״ת (1834) היתה קרבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות. ועל כך נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים. המידע המוקדם והמפורט ביותר עליה נכתב על ידי הספרדי Romero ופורסם בשנת 1837. תרגומו לאנגלית יצא לאור שנתיים לאחר מכן.

מידע מוקדם יותר, ב-9 ביוני 1834, באותו זמן שהדבר אירע, נמסר על ידי אדוארד ויליאם דרומונד האי, שכיהן בתפקיד של קונסול בריטניה בטנגייר, כנזכר לעיל.

ואלה פרטי הסיפור, כפי שדיווח לשר החוץ : היום אחר הצהרים הגיע מידע על יהודייה בשם סול חטשואל נערה בגיל בין 14 ל-15 שראשה נכרת בפאס לפי פקודת הסולטאן, בעקבות פסק הדין של העולמא [החכמים], כי חזרה מדתה המוסלמית. וזאת לאחר שנטשה את דת אבותיה, בגלל איזה ריב ביתי, שבעקבותיה אמה היכתה אותה בחוזקה. נערה חסרת מזל זו היתה גרה כאן עם משפחתה. שם אביה חיים חטשואל, שעד שהאירוע קרה עם בתו היה גר בגיברלטר במשך כמה שנים, ועסק ברוכלות.

יהודי טנגייר עודדו נערה שוטה ותמימה זו לחזור לדתה, ובעקבות זאת נאסרה על ידי השלטונות. הקאדי הצליח להשיג פסק דין מוות לנערה. אין זו הפעם הראשונה שהקאדי הזה בטנג'יר טבל את ידיו בדם של קרבן בתנאים דומים.

הסולטאן [עבד ארחמאן השני 1859-1822] שאינו אדם צמא דם, עשה מאמצים שלוש פעמים, ובאופן אישי לשכנע את הנערה לא להתנגד לחוק האסלאמי כפי שנהוג בארץ זו, ולהישאר נאמנה לדת האסלאם, שקיבלה על עצמה בעבר. הסולטאן הרחיק לכת על מנת להציל את חייה עד שהציע שתתחתן עם אחד מבניו. אבל, כפי שאומרים, שיך היהודים השפיע עליה לא לנטוש את אמונתה העתיקה. וכי כל האיומים עליה נעשו רק כדי להפחידה, בהנחה שאם תראה את הסכין על גרונה, היא תוכל להיות בטוחה שיסולח לה 1834-1836 ,F0174/218, vol. III (תעודה מסי 3)

פיליפ אבנצור [Abensur] פרסם בדצמבר 2000 את התעודה הנ״ל המצויה בארכיון משרד החוץ בלונדון, והשנייה במרס 2006 מארכיון כי״ח בפריס על אותו נושא, שנכתב בשנת 1880 על ידי בן אחיה של הנערה הצדקת חיים חטשואל. חיים כתב לנשיא כי״ח וביקש תעסוקה וסיוע למשפחתו שנפגעה לאחר האירוע עם סול. הוא כתב את הסיפור האמיתי על דודתו הגיבורה סול חטשואל. ואלה פרטי האירוע:

אשה מוסלמית ראתה פעם את סול מחוץ לביתה והתרשמה מיופיה. הלכה למושל ואמרה לו שסול רוצה להתאסלם. היא הובאה בפני המושל, אבל הצהירה שתמיד תישאר יהודיה. כתגובה- נאסרה, ולאחר מספר ימים נשלחה לסולטאן מולאי עבד ארחמאן לפאס. הנסיך התרשם מיופיה. הסולטאן דיבר אתה תחילה בעדינות ללא הצלחה, לאחר מכן איים עליה ועל היהודים, שאם לא ישכנועה להישאר מוסלמית, יוציאוה להורג. היא סירבה להיענות לדרישתו, למרות עצת היהודים במקום. ואמרה להם: 'אני נולדתי יהודייה ואמות כזאתי. המוסלמים ניסו לשרוף את הגופה, אבל הודות לתפילות ולתשלומים הצליח אחיה יששכר למנוע זאת. לאחר זמן נפטר יששכר מתוך כאב ויגון. השאיר אשה עם בן אחד וחמש בנות, שתמך בקיומן במשך 11 שנים, ללא כל סיוע אחר. רכושו הדל, הכולל בקר וכבשים, מתו ממחלות, עוני ובצורות במשך שלוש שנים. הוא לא היה מסוגל לפרוע את חובותיו למוסלמים וליהודים. לשם כך פנה לכי״ח, וביקש חסות אירופאית, בצירוף המלצות חתומות על ידי מוסלמים נכבדים מרבאט ומסלא.

המסקנה מתעודה זו כי בעקבות התשלומים לקבורתה המכובדת של סול, משפחתה סבלה ממחסור. ולכן פנה לכי״ח. לא ידוע אם נענה, אבל ידוע שבנו בשם יששכר הועסק לאחר 17 שנים [בשנת 1897] בתור מורה בבית ספר של כי״ח, אולי בעקבות פנייתו של אביו.

1845- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי בין התאריכים 4 באוגוסט עד 12 בו 1845 [תעודות מם' 9-6] דנות בפרשת הנסיון לשכנע נער יהודי להתאסלם, בה היו מעורבים היהודי יעקב צרויה יליד גיברלטר שכיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה וצרפת ברבאט, גיוהן דרומונד האי קונסול בריטניה בטנגייר, ושר החוץ הבריטי הרוזן מאברדין [Aberdeen].

נתאר את מהלך ההתכתבות: ב-4 באוגוסט כתב יעקב צרויה לממונה עליו הקונסול הבריטי בטנגייר את הדברים הבאים: אתמול בשעה 4 אחה״צ פרץ לביתי נער כבן 14 בבקשה לאפשר לו להישאר בביתי. ובדמעות ביקש להעניק לו חסותה של בריטניה, דבר שהיה חיוני בשבילו, כדי לשחררו ממצוקה. נער זה הוא בנו של מאורי, שבעבר היה יהודי בשם עדי עמאר שנפטר לפני 17 ימים במקום זה, כשהוא משאיר שותף מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני. ארבעה ימים לאחר פטירתו של עדי הנ״ל, נלקח הנער מאמו על ידי החג' הנ״ל, כשהוא מציג מסמך שבוצע על ידי נוטריונים המאשרים שעמאר הנ״ל השאיר את רכושו אצל נאמן, המקבל שליש מהרכוש והשאר לבנו. בתעודה זו הוא קיבל יפוי כוח לפי החוק האסלאמי לקחת את הנער תחת הסותו. וכן קיבל יפוי כוח לשנות את דתו של הנער, דבר שהוא סירב לעשות. הופעל עליו לחץ והוא חזר ואמר ששום כוח לא ישכנעו להתאסלם. כתוצאה מכך נשאר הנער בביתו של בנעני למשך 17 ימים, ובימים אלה נעשו מאמצים לאסלמו, אבל ללא תוצאות. לאחר מכן גילחו את ראשו בכוח, והלבישוהו בגדים של מוסלם. כאשר המושל ראה שמאמציהם לשוא, שוב עינו אותו והביאו את אמו להציע לה כיצד להתאסלם, ואם תסרב -תיענש. האשה המסכנה ענתה שהיא מוכנה לקבל כל ענישה, ובלבד שלא להציע לבנה שיציית להם. מיד הילקו אותה מאה מלקות ואסרוה בכבלים.

המושל הבטיח לה ממון ואמרו לה שלא יתכן שבנה ישאר יהודי. אחר כך העניקו לה מתנות יותר יקרות בפעם השנייה והשלישית, אבל הכל ללא תוצאות. היא הוענשה ביתר שאת. בעקבות זאת נשלחו אמש שלושה חיילים על ידי המושל לביתי ושאלו על סמך מה אני מחזיק את הנער בביתי. עניתי שאבקר היום את המושל ואדון אתו על הנושא. דבר שביצעתי הבוקר בשעה תשע. אמרתי לו שהנער היה בביתי. אבל בהיותי סוכן קונסולרי, אינני מוסמך לשחרר את הנער עד שאדווח לממונים עלי בטנגייר, ואקבל מהם תשובה. הוא ענה שהנער ישאר בביתי, וכי יכתוב לסולטאן על הנושא. הרשה נא לי לשאול אותך, האם תוכל לעשות משהו למען הנער, שהייתי רוצה שיעזוב את ביתי בחירות גמורה. יהיה זה מועיל לשמי בין התושבים, אם הנער יעזוב ושיבצע את שאיפתו באמצעות חסות בריטית וצרפתית. אני מבקש זאת כמעשה של חסד אם הדבר יתאפשר, ואעסיק את הנער בתור משרת שלי.

חתום יעקב צרויה (099/26?, תעודה מסי 6).

לאחר שבעה ימים [ב-11 באוגוסט] כתב גיוהן דרומונד האי לסיד בן עלי [כנראה וזיר], על הפרשה. ראשית הוא מתנצל על שמעיר תשומת לבו למקרה ביש שאירע לאחרונה ברבאט. הכותב מחניף לנמען ולסולטאן על חוש הצדק שמנחה אותם. המעשה שאדווח עליו מנוגד לרוח ממשלתך. וכי המקרה לא היה קורה, לו הצדדים היו מודרכים על ידי אותה רוח של צדק בה מצטינת ממשלתך.

דיוח לו את פרטי הנושא כפי שהוצג בפניו על ידי הסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט.

נער יהודי בן 14 ביקש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת ב-3 בחודש. הוא הציג עצמו כבנו של יהודי שהתאסלם בשם עדי עמאר שנפטר. אביו השאיר רכוש בעסק. לנאמנו מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני הוריש שליש מרכושו, ואת השאר לבנו. בנעני לקחו מבית אביו, ואמר לו שהוא חייב להתאסלם.

הנער ענה שנולד יהודי ותמיד היה כזה וכי לא יוכל לשנות דתו. ואם הזכות לירושת אביו תלויה בהתאסלמותו, הוא יוותר על כך.

חג' עבדאללה לקחו לשלטונות שהצטרפו למסע השכנוע לשינוי דתו. וכאשר עמד על כך שהוא יהודי ותמיד היה כזה, הממשל החליט ליסר אותו, אבל ללא הצלחה. הוא נשלח שוב לבנעני שנעל אותו בביתו למשך תשעה ימים, ואילץ אותו ללבוש בגדי מוסלם, ולגלח את ראשו. לבסוף כאשר הממשל ראה שהנער עומד על דעתו להישאר יהודי, הוא עבר שוב שורת יסורים אכזריים. גם אמו נקראה, והתבקשה להציע לבנה לשנות את דתו, אבל היא סירבה לקבל את הוראות הממשל. היא קיבלה מיד מאה מלקות, והובלה בכבלים למאסר. האם ניסתה באמצעות מתנות למושל להשיג את שחרורו של בנה. אבל המושל לאחר שלקח את המתנות, המשיך בענישה ובעינויי האם, באשמה שבנה מסרב לשנות את דתו.

כאשר הנער חיפש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי, שלח המושל שלושה חיילים לביתו ודרש ממנו להשיב מדוע החזיק את הנער בביתו, ותבע לשחרר אותו. הסוכן הלך למושל ואמר לו שהוא בשום פנים לא ישחרר את הנער לפני שידווח לממונים עליו -הקונסולים הכלליים של בריטניה וצרפת בטנגייר. בשיחה עם נציג צרפת על הנושא, עמד הכותב על כך שלא יעלה על דעתנו להורות לסוכן שלנו שיסגיר את הנער לשלטונות ברבאט, לאחר שאלה הראו את נחת זרועם כלפיו. ראינו לנכון שמחובתנו ליידע את הסולטאן באמצעותך. וכי חכמתו המפורסמת של הסולטאן וחוש הצדק שלו יגרמו להפסקת הפעולות של הממשל ברבאט, ויינתנו הוראות להגנת הנער ולשחרורו.

המכתב מסיים במשפט זה: אני משוכנע שהוד מעלתו יעריך את המניעים שלי ליידע את חצר המלכות, וכי יבין שמטרתי היא להשיג לנער המיוסר את הצדק שהוד מלכותו יהיה מוכן להעניק.

חתום גיוהן דרומונד האי(099/26? תעודה מסי 7).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם –עמוד קלט

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו

גרושה צעירה מותר לה להינשא אחרי 91 יום, מחשש של פריצות וטובת הילד. ר׳ שמעון ברוך אוחיון כתב על אשה גרושה שילדה, ולא התחילה להניק. השאלה האם מותר לה להינשא אחרי 91 יום ואינה צריכה להמתין כד חודשים. החכם הגיע למסקנה בעקבות תקדימים של פוסקים, שהתירו לאשה כזו להינשא אחרי ג׳ חודשים. מצטט אחד מהם ״משום שהיתה צעירה וקיים חשש של פריצות, וגם יש חשש לילד שיצא לתרבות רעה, ומשום תקנת הילד יש להתיר״.

הוא דן בנושא זה בעקבות מעשה באשה שעמדה להתגרש, והיא עומדת ללדת. החכם דאג מה יהיה עם הגרושה הצעירה, והאם תוכל לחכות כד חודשים מבלי להתחתן שוב. לבסוף השלים החכם ביניהם. (׳הליכות שבא׳, ח״א, סי׳ יג; הדיון ההלכתי פורסם על ידו ב׳שבילין׳ גל׳ כה-כו אלול תש״ל, דפים קעח-קפה).

על זונה לחכות כד חודש לפני נישואיה. ר׳ יצחק אלמאליח שכיהן כרב בתלמסאן שבאלג׳יריה כתב על זונה שילדה, ואדם רצה לשאתה בהסכמתה. וכמה חכמים אמרו לבני משפחתה שהדבר אסור, כי היא צריכה להמתין כד חודשים. אבל היה חשש שאם לא תתחתן תתנצר, והחכם התיר לה להתחתן בהסתמכו על תשובתו של ה׳חתם סופר׳, אהע״ז, סי׳ לו(׳שיח יצחק׳, אהע״ז סי׳ ו).

זונה שילדה מותר לה להינשא אחרי שהילד בן שנה. ארבעה מקרים בהם רצתה האשה להינשא לפני כד חודש, נידונו על ידי ר׳ שלום משאש:

בתשובתו לרבה של זטאט, ר׳ שמעון ואענונו, בקשר לאשה שילדה בת לזנונים לפני כ־13 חודשים ״הבועל יצא נקי בדינו ונשארה הבת לאחריות האם״. האם גמלה כבר את בתה, ורצתה להינשא לפני הזמן הקבוע בדין. ״באומרה שאם תחמיץ ההזדמנות הלזו, מי יודע אולי תשאר עגונה כל ימיה, והיא עניה בת עניים ואפשר שתמשיך באולתה להרבות ילדי זנונים״. החכם נטה להרשות לה, בתנאי שתתחייב במזונות הבת עד שתגדל ״וגם אחיה התחייב לתת לה חצי ליטר חלב בכל יום עד שתגדל״.

ר׳ שלום משאש אישר את פסק דינו של החכם השואל, ונימק בין השאר ״שנשתנו הדורות עם טעמא דמזנה. מכל זה נראה להסכים עם כבודו להתירה להנשא אחר שיגמור הילד טו חודש דלא מצינו בפוסקים שהקילו בפחות מזה״. הוא כותב:

שיש לחלק בין הזמנים… והרבה נשים שאינם מניקות לילדיהן כל עיקר, בכדי שתשארנה ביופין ובריאותן, וזה ברשות והסכמת הרופאים ואין שום נזק וסכנה כלל לילדים ח״ו [חס ושלום] והם בריאים ושלימים, ואם כן בהבטל הסבה בטלה התקנה. וגם מימי קדם נשתנו הטבעים ואין לך שום אחד שמניח בניו לינק כל הכ״ד חדשים ואדרבה סגור בפי הבריות שכל היונק עד כד חדש מוחו מתקשה הרבה. ובשביל זה ראיתי להרבה משפחות שממהרין בקום ועשה לגמול לילדיהם תיכף אחרי שנה ועוד. ואם כן למה תשאר האשה עגונה על חנם, ועל ידי כך תרבה הפריצות (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ ק. כך גם פסק ר׳ ידידיה מונסונייגו בקשר ל״מינקת מזנה״, ׳דבר אמת/ אהע״ז, סי׳ צב. השווה ר׳ יהושע מונסונייגו, ׳שבילי העזר׳, עט׳ 50, סי׳ ו). מסקנתו, שבימינו כשנשים רבות אינן מניקות או רק מניקות שנה, אין הצדקה שגרושה או אלמנה תחכה שנתיים עד נישואיה. זו גישה מתקדמת המתחשבת במציאות המודרנית.

הפסיקה להניק אחרי כשלושה חודשים ומצאה בן זוג. בשנת תשמ״ד (1984) דן ר׳ שלום משאש בנושא דלקמן: אשה הפסיקה להניק את בנה בהיותו בן 88 ימים, לפי הוראת רופא כי לא נשאר לה חלב, והיה זה יומיים לפני גירושיה. לאחר חמישה חודשים מצאה בן זוג שישאנה, שאינו מוכן לחכות כד חודש, ופנתה לבית הדין לאפשר לה להינשא, ותשובתו חיובית (׳שמ״ש ומגן׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יג).

הוא גם פסק כי אם החלב של האשה מזיק לתינוק, מותר לה להינשא תוך כד חודש (שם, אהע״ז סי׳ קלו).

בהגיע בתה לגיל שנה הותר לאם להינשא. שלוש עשרה שנה לאחר האירוע הקודם הובא הנושא הבא בפני ר׳ שלום משאש: אשה ילדה בת לפני נישואיה, האב הכיר בבתו, ורשם אותה על שמו. לאחר שהיתה מוכנה להינשא לו – ברח האיש. היא גמלה את בתה לאחר שלושה חודשים, בעת שלא היה לה בעל. ועתה מצאה חתן ורצתה להינשא לו. החכם אמר לה שתמתין עד שהבת תהיה בת שנה ויותר, ואז תינשא לו, והיא קיבלה את פסק דינו ביז אלול תשנ״ז(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סט).

אלמנה שהניקה תינוק בן 18 חודש ואברך רצה לשאתה. המקרה הבא היה בשנת תש״ס (2000). אלמנת אפרים בן שלום שהניקה תינוק בן 18 חודש, רצתה להינשא כעבור חודשיים לאברך מישיבה. החכם אמר לה שהדבר אסור (על פי שו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). הוא הציע לה שתפסיק להניק, ואמרה שאין בדבר נזק לתינוק, כי הוא יונק רק בלילה. לאחר שהפסיקה להניק חזרה לדיין, שאמר לה כי אילו הפסיקה קודם השידוך היה מקום להקל. אבל כיון שהפסיקה להניק רק בגלל השידוך, קשה להקל. ר׳ שלום משאש שלח את הנושא לקבלת חוות דעתו של הרב עובדיה יוסף שפסק לאפשר לזוג להינשא, ור׳ שלום משאש קיבל את חוות דעתו(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יא).

לגרושה אם לתינוק בן 15 חודש הותר להינשא. המעשה דלקמן נדון על ידי הרב שלמה עמאר, הרב הראשי בישראל:

אשה התגרשה לפני קרוב לשנה ויש לה תינוק בן 15 חודש, שהבעל התחייב בתשלום מזונותיו. לאחרונה השיגה שידוך הגון, ורוצה להתחתן אתו. לדבריה אמר לה רב אחד, כי מותר לה להינשא כשבנה יהיה בן 15 חודש. יש חשש שאם תצטרך לחכות עד שימלאו לתינוק 24 חודשים, השידוך יתבטל. היא סיפרה שהניקה בחודשיו הראשונים, אבל חלבה הלך והתמעט עוד בהיותה תחת בעלה, וזמן קצר אחר גירושיה פסק לגמרי. החכם פסק שכיון שעברו כ׳ חודשים, ויש חשש שמא השידוך יתבטל, מותר לה להתחתן אתו. על בעלה החדש להתחייב לשלם למזונות התינוק, ואז יוכל לשאתה (׳שמע שלמה׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ ד. הרב עובדיה יוסף אישר את פסק הדין בשנת תשנ״ו, שם, סי׳ ח).

מי שנשא בשוגג מינקת חבירו – האם עליו להתגרש? ר׳ יוסף משאש נשאל על אדם שנשא בשוגג מינקת חבירו האם כופים אותו לגרש. החכם הסתמך על תשובתו של ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, אהע״ז סי׳ יח, הכותב שאין לגרש, אלא רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנם (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ קכו).

מותר לה להינשא תוך כד חודש, כפי שסיכם ר׳ דוד צבאח:

אם מת בנה… אם גמלתו בחיי בעלה או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת או שנתנה בנה למינקת ג׳ חודשים בחיי בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך ג׳ חודשים ודוקא שתהיה פנויה המינקת… מניקה שמת בנה ולקחה אחרים להניק יכולה להנשא כיון שאינה אמו אינה בכלל התקנה (׳שושנים לדוד׳, חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו –עמוד 132

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013

עמוד אֵל להאיר דרך

בשירותי הממושך בצה״ל פגשתי במפקדים רבים שהיו חניכיו ותלמידיו של עקיבא, בימים שלפני הקמת המדינה.

הוא הנחיל להם את היסודות של תורת הלחימה, להלכה ולמעשה, חיזק בהם את האמונה והתווה את דרכם בנושאי הביטחון.

לי אישית היה עקיבא כעמוד להאיר דרך שנים רבות. לפני צה״ל הוא היה לי מפקד וחבר, ידיד ורע להתרועע, נכון תמיד לעזור גם בלי שנתבקש, תמיד בצנעה ובהסתר, ללא רדיפת כבוד. עם הקמת המדינה, ובהמשכה, פעל רבות לאספקת המים לירושלים, שבזכותה לא גוועה ירושלים בתקופת המצור ובמלחמת השחרור, ובמיוחד בחודשים שבהם היה תוהו ובוהו בארץ, לפני עזיבתם של הבריטים. מעשים אלה חרותים בתולדות עמנו המתחדשים, ואין לי ספק שיבוא יום, והיום הזה הוא לא רחוק, שבו היסטוריונים יכתבו פרק מפואר זה, שערכו רב בהיותו פרק המלחמה על הקיום של המדינה ושל ירושלים.

בגלל עבודתי נתרחק מקום מגורי מירושלים, העיר שבלבי ובנפשי; ניתקתי מחברים וידידים, ופגישות עמם התקיימו רק באקראי. בשנות עשר ועשרים וחמש למדינה הייתי פוגש את עקיבא לעת מצוא, כאשר הלב משתוקק ונכסף ליום שבו אחזור לירושלים עירי יחד עם משפחתי, ואחדש הקשר עם חברי וידידי, מורי ומדריכי מימים עברו. והנה, לא זכיתי להגיע לירושלים, ועקיבא ידידי ומדריכי, שהתווה דרכי בביטחון ובלחימה, נעקר לפתע מן החיים; לנו, הנשארים, הלך אדם, חבר, ידיד ומורה – ללא שוב, כאשר הוא משאיר לנו את התכונה הנפלאה שבאדם, את הדוגמה האישית, המופת, התכונה לתת בלי הרצון לקבל בתמורה.

עם בוני ירושלים ומחזקי יסודותיה

רבים הסיפורים והעדויות על המעשים שנעשו בצנעה ובהשקט על ידי עקיבא, בהיותו נציג ונבחר של תושבי ירושלים במועצת העיר, סגנו ויד ימינו של ראש העיר – מעשים למען תושבי ירושלים, ובמיוחד למען יהודים שומרי מצוות. עקיבא דאג לשפץ את בתי הכנסת, לפארם ולרוממם, והכול, כאמור, בשקט ובצנעה, כיאה לתלמיד חכם הבורח מן הכבוד, ואינו יודע כי הכבוד רודף אחריו. עקיבא זכה, בעבודתו ובמסירותו ללא גבול, להימנות עם בוני ירושלים, עם מחזקי יסודותיה ומרחיבי גבולותיה. שנים רבות זכה להימנות עם אבות העיר, העסוקים ועושים בבניינה ובטיפוח יופיה והדרה. ירושלים לא הייתה כה יפה ונהדרת אלמלא אנשים אוהבים כמו עקיבא. ואכן, זכות גדולה נפלה בחלקו של עקיבא, שלא רבים זכו לה: להיות פעיל ועושה בין אנשים מכל פסיפס עדותיה של ירושלים, ובין בני עמים אחרים, מוסלמים ונוצרים, שעקיבא היה אהוד ומקובל עליהם. והדברים הלוא כתובים וחתומים בתולדות ירושלים, ביובל האחרון, במחצית מאת השנים הללו.

זכיתי להימנות עם פיקודיו וידידיו, ויודע אני כי עקיבא מילא חובתו עד תום, כיאות לאדם ששירת בקודש וראה בזולת את משאת נפשו הגדולה. זכרו יהיה עמנו תמיד.

גבעת שאול – גבעת ראשונים

חיבר יוסף שער

הידעתם? לפני כשמונים שנה, קמה חֶברה ליַסֵד שכונה, היה זה בעת שְלוט תוּגַרְמָה, קשה היה לרכוש אדמה. בראשית שלטון הבריטים נרכשה גבעת טרשים זנוחה-נטושה, נאה אֲוִירָהּ, מקסים נוֹפָהּ, ימה, צפונה ונגבה משקיפה. עת כְּתב־מֶכֶר נחתם, ממזרח וממערב בנו בה ביתם, עִזְּקוּ סלעים, נטעו גינתם, פינת־חמד הייתה שכונתם. ״גבעת שאול״, קראוה – ע״ש ר׳ שאול אלישר, יש״א ברכה – גורלו בגורלה קָשַׁר.

ייזכרו לטובה ראשוניה נשים ואנשים, אֲזוּלָאים, חַרושים, מכלופים וקָדושים שַעְתַלִים, דוקלרים, חדדיים, בלכרים וברים, גולדשמידים, בחבוטים, מגזמובים ופרידמנים, פלשתים, וילנרים, בחרים, שמשונים ופרומקינים מיוחסים, אלבזים, מוזסים וסדובניקים, זלברמנים, לרמנים, קנינגים וגרייבסקים, סִימַנטובים, אסלנים, מהללים וגורודישים, ג׳יבלים, עלפים, ששקסים וספירטושים. על כולם הדגול עקיבא אזולאי ייזכר לעד, רב־פעלים בכל צעד ובכל שעל, זיו פניו ל״גבעת שאולִים״ – תפארת, אשרי מציבים לזכרו מַצֶּבֶת.

ידיד ערבי

מדברי טוביה בריזון

ההיכרות שלי עם עקיבא החלה בשנת 1941. בשנה זו התחלתי לעבוד בתחנות השאיבה בין ראש העין לירושלים. בין תחנות אלו היו באב־אל־וואד, סריס. קווים חדשים נוספים היו עין פרה, ירושלים דרך לטרון, וכן נבנו תחנות נוספות ביער חולדה. בשנת 1948-1940 הושתל עקיבא על ידי "ההגנה״ לעבוד בקווי המים על מנת להעביר מידע מודיעיני על הבריטים והערבים. בתחנת השאיבה סריס עמד בית קפה ערבי; עקיבא היה נכנס ויוצא משם באופן חופשי כמו בן־בית. לא ידענו מה עקיבא מחפש בבית קפה זה. לימים הבנו שאת המידע המודיעיני קיבל עקיבא ממקום זה.

מלחמת השחרור בעיצומה. ראש העין הייתה התחנה היחידה שנשארה לספק מים. ירושלים הייתה מנותקת ממים, ואז בנינו קו מים חדש "קו השלוח", אשר נבנה בסתר מחולדה דרך בית סוסין, שער הגיא, עד לכביש בורמה.

הערבים הספיקו לפרק את תחנת המים בלטרון, והחלקים הועברו לרבת עמון. נתקלנו בבעיה קשה: יש להשיג חלקים למנועי הדיזל, כדי להרכיב את המשאבות החדשות בתחנות. האנגלים, בשל קשריהם עם הערבים, לא היו מוכנים לספק לנו את החלקים הדרושים. ידיד ערבי הגיע מרבת עמון בדרך לא־דרך ומסר, שאת חלקי המנועים מצא בשוק רבת עמון, וכי הם עומדים להימכר בגרוטאות. עקיבא ביקש מהידיד שיעשה שליחות לרבת עמון, יקנה את החלקים ויעבירם חזרה אלינו. מובן שהמשא ומתן היה מייגע, אך בשל האמון אשר קנה לו עקיבא אצל הידיד, ניאות הלה לעשות זאת ויצא לדרך, רכוב על גמל. הוא קנה את החלקים והעבירם לגבול הישראלי. מעבר לגבול ציפה לו עקיבא, ויש לציין ששניהם היו נתונים בסכנה גדולה, אך בזכות העברת חלקים אלה הוזרמו מים לירושלים. פיצוץ צינור מים, שעבר דרך כביש בורמה, הקפיץ אותנו בליל שבת. קמנו לתקן את הצינור, תחת הפגזה רצינית של האויב, והצלחנו לתקן, אך עד היום איני מבין איך יצאנו מזה. מלחמת השחרור החלה, נפוצה שמועה שהערבים תוקפים יהודים בכל מקום, וכן בתחנות המים שבדרך לירושלים.

עקיבא קיבל הוראה מ״ההגנה": יש לאסוף את כל העובדים בתחנות פן יישחטו על ידי הערבים. עם האופנוע הגיע אלי, ובמהירות נסענו לתחנת סריס.

חברינו הערבים זממו לנקום בחברנו סוריאנו; עקיבא עם כל אומץ לבו נכנס עם האופנוע אל התחנה, ואני חיכיתי מחוץ לתחנה. תחינות, הבטחות והפצרות, כל מה שרק ניתן לעשות, עד שניאותו לשחרר את חברנו סוריאנו. לא האמנתי כי סוריאנו יוצא חי מן התחנה, והוא רכוב על אופנוע עם עקיבא, במושב האחורי. בשמחה מצאתי לי עוד מקום באופנוע, וכך, רכובים שלושה, הגענו לירושלים. זכינו למנהל עבודה אשר נתן לנו תחושה של משפחה, ולכל העבודות שהוטלו עלינו, אף למסוכנת שבהן, רצנו בתחושה של שליחות ושמחה. הנהג שאול וינקלר, הרתך שלמה, אנוכי טוביה, אברהם ביטון, חנניה דרעי, חנניה חרוש והבדרן שבחבורה, זקי ועקנין – היינו למשפחה אחת

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ' 86

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר