מורשת יהדות מרוקו

ואמנם יותר הצטיינו שני האחים האחרונים שמארבעת האחים ההם, והם רבי חיים ורבי יעקב, הראשון, רבי חיים טולידאנו, נולד בכחצי המאה הזאת ומת במגפה בשנת ק"ט – י, לפני שנת ת"ף נפלה לו לרבי חיים ירושה מדודו חיים בן ברוך טולידאנו שהיה סוכן ממונות בחצר מולאי ישמעאל.ועל ידי זה יכול היה רבי חיים לשקוד על לימודו, בשנת תפ"ג היה כבר לאחד מהבית דין, ובשנת תצ"ו אחרי מות רבי משה אדהאן האב בית הדין, מלא הוא את מקומו. הוא חיבר ספרים אלה, ארבעה טורי אבן על ד' שולחן ערוך, עץ החיים ועץ הדעת על הש"ס, שאלות ותשובות הנקראים פסקי מהרח"ט, קונטרסים לשון לימודים אגרות ומליצות, כלם כתב יד.

גם נמצאו ממנו איזה קינות כתב יד אך אחיו רבי יעקב טולידאנו הצטיין עוד יותר והוא נודע בין רבני המערב בשם " מוהרי"ט, הוא היה תלמיד מובהק של המשבי"ר, ועוד בשנת ת"ץ בעוד רבו חי, נמנה גם הוא עם אחיו רבי חיים בהבית דין. בשנת תצ"ו נמנה מטעם ראשי הקהל במכנאס, למשגיח כללי על קצבת היין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, וכן במשך עשרים שנה ת"ץ – תק"י, מלא הוא ואחיו תפקיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר.

ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא האב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו אז בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים אחדים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו.

ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים, ושוחטים, למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית, ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשים ובעלי השררות.

הנה כן נהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה, ויחשב גם לנושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק"י ועד שנת תקל"א, שאז בחדש אייר של השנה הההיא, גוע וימת. במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול.

הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' שולחן ערוך, וחיבור על רוב הש"ס בשלשה חלקים, שאלות ותשובות כרך גדול, וספר אהל יעקב על פירוש רש"י והרא"ם על התורה.

רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו, בני הרב יוסף, הם היו בני דודו של המשבי"ר והאחרון רבי מרדכי היה גם חתנו ותלמידו. ונודע בקרב רבני המערב בשם "הרב המרביץ" שניהם נמנו בין דייני העיר, רבי יהודה נמנה לדיין סביב לשנת ת"ץ ומת בין שנת ת"ק – תק"ד. הוא היה חבירו מנוער של רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים, וחיבר ספר מים עמוקים ביאור קצת על התורה שרצה לספחו אל הספר אור החיים של ידיו הנזכר, להדפיסם יחד, אך מסבה לא נדע שחרה לא נדפס, ואמנם זאת נדע כי ספרו זה מים עמוקים מצא לו מהלכים בין הלומדים בארץ המערב עד כי נתחברו עליו פירושים אחדים.

זולת הספר הזה מים עמוקים חיבר עוד רבי יהודה בירדוגו, ספר מחנה יהודה דרשות, חיברו בשנת תע"ב, וספר מקוה מים על הפטרות כל השנה. ולפי הנראה שחיבר גם איזה שאלות ותשובות. ואמנם יותר מרבי יהודה, התפרסם אחיו הצעיר, המרבי"ץ, הוא נמנה בין הבית דין כעשרים שנה.

ובשנת תקכ"ג ביום י"ד לחדש אב גוע וימת, וישאיר אחריו בנים גדולים בתורה, וגם חיבר הספרים האלה, שאלות ותשובות, דרוש טוב על על תנ"ך, פרשת מרדכי על התורה, מר דרור טעמים בדיני התורה, ומשנה למלך על משלי ופרקי אבות, כלם כתב יד במכנאס.

רבני סאלי וחכמיה: רבי מרדכי הכהן, רבי יעקב בן רבי יוסף ביבאס, רבי יוסף צבע, רבי יצחק הצרפתי, רבי אהרן הצרפתי אחי רבי שמואל הצרפתי מרבני פאס, רבי שלמה הכהן בן רבי מרדכי הכהן הנזכר, רבי שמואל בן שלמה קארו, רבי שמואל אזאווי.

רבי חיים בן עטר הזקן, רבי משה בנו, רבי חיים בן עטר בנו, רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, רבי שלום הסבעוני, רבי שלום בן משה בן צור, רבי משה בן יצחק צור, רבי יוסף ורבי חיים ביבאס בני רבי יעקב ביבאס הנזכר, רבי יצחק אינרקיס, רבי יעקב בן שעייא.

רבי מרדכי הכהן מת בין תע"ז – ע"ט, וחיבר ספר פסקי דינים, רבי יעקב ביבאס מת לפני שנת תפ"ז. הוא נולד בתיטואן ומשם גלה לסאלי וימנה לדיין, שם נשא את בת נכדתו של רבי וידאל הצרפתי השני מפאס, ויולד ממנה את רבי יוסף חיים ביבאס, אך הם היו רק מחכמי העיר ולא נמנו לדיינים, הראשון רבי יוסף חי עוד עד סוף המאה הזאת וחיבר ספר סדר זמנים על עיבור שנים ורבי חיים מת בערב ראש חדש אב שנת תצ"ג בדמי ימיו, רבי אהרן בצרפתי היה כנראה מילידי פאס ונתיישב אחר כך בסאלי וחיבר ספר משגב האמהות, רבי שמואל קארו חי עוד אחרי שנת תק"ט וחיבר חידושי דינים, רבי שמואל אזאווי הוא היה לראשונה סופר בית הדין וגם שוחת מתא, ועל ידי השתדלות אצל רבני פאס ומכנאס עזרו להמנות לאחד מהבית דין בסאלי.

אמנם עוד מכבר אהב רהי שמואל להתחרות את גדולים ממנו, וגם אז התחרה  תמיד את בית הדין, את רבי יהודה הצרפתי, רבי שמואל קארו ורבי שמואל הכהן עד כי התלקחו ביניהם מידנים, ושלשת הרבנים ההם השתדלו להורידו מכסא הדיינות. אך הוא התייצב נגדם בעקשנות, בזרם הריב הזה נסחפו גם רבני פאס ומכנאס שאחרי עמדם בראשונה לימין רבי שמואל אזאווי שבו ויתחרטו. כי ראו כי גדלה צעקת העיר סאלי, נגד רבי שמואל אזאווי, ויחפצו רק להסירו ממשרתו. בראש מתנגדיו בפאס עמד אז רבי יעקב בן צור, שעוד מכבר הייתה בלבו עליו שנאה כבושה.

והוא היה יחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו בסיון שנת תפ"ו וכתבו אגרות לסאלי, כי לא יכירו עוד אתו לדיין, וימטירו עליו חרפות. אחרית הריב הזה לא נדכ ברור, אך לפי הנראה כי נשאר רבי שמואל אזאווי בתור דיין בסאלי עוד אחר כך, וגם החליף איזה שאלות ותשובות ופסקי דינים עם רבנים אחדים גדולי תורה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רטו

רבי משה אזולאי נוסח המצבה (חתיכת שיש): לציון הה׳ הש׳ כהר״ר משה אזולאי ש׳ תרע״(1910).

רבי דוד אזולאי נוסח המצבה: הה׳ הש׳ כמוה״ר דוד בר ר׳ משה אזולאי התרע״ה(1915).

רבי זרחיה אזולאי ״משה דוד גאון כתב: כי ר^; יהודה זרחיה אזולאי, מתושבי מראקש משנת תקע״ב (1812). עלה ממראקש, מפאת דוחק הפרנסה הוכרח לצאת לחו״ל בשליחות עצמו ורבני ירושלים בעת ההיא. על כתב השליחות שלו חתומים: ר׳ משה עייאש, הרב יום טוב דנאן, והרב יעקב קוראל ז״ל. בראשית שנת תקפ״ט קבל מעדת האשכנזים בירושלים, תעודה המצטיינת בהמלצותיה, ובה מעידים ״כי לרב יש בן יחיד בחברון, ומצוה גדולה לעזרו כל אחד לפי נדבת ליבו בכדי שיוכל להשיאו סמוך לפרקו, ולחזק אותו לתורה ולעבודה. וחתומים הרבנים: טוביה בהרב מנדל שלמה, שד״ר ממדינת אשכנז, נתן נטע בהרב החסיד מוהר״מ מנדעל זלה״ה. ובשנת תק״ץ [1830] יצא עוד פעם בשליחות כולל הספרדים בירושלים. ועל כתב שליחותו חתמו הרבנים: שלמה משה סוזין, משה הלוי, משה בכר דדיע מאג׳ר, יהודה בן כמוה״ר רפאל נבון, חזקיה הכהן, יוסף מנשה, מנחם הלוי, שמואל הלוי, חיים רפאל סגרי.

בשליחותו זו הוטל עליו לקבץ ולאסוף את כספי הקופות הידועות, והם: מחצית השקל, רחל אמנו, שמעון הצדיק, וקופות ירושלים סתם. בידי הרב נמצא פירוש על סדר זרעים למהר״ש סריליו, אשר שב להדפיסו. ולא נודע מה עלה בגורלו של כתב היד זה. אולם פירוש הר״ש סירליו יצא לאור ע"פ כתב יד אחר בסוף תרצ״ד.

רבי יצחק אזולאי חי במאה השביעית ותוארו: הח׳ הש׳ המו״ה וכו׳ נזכר ע״י בנו כהר״ר אליהו, בשטר עריכת הסכם כתובה, זמנה אדר ת״ש (1940).

רבי שלום אזולאי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכו׳ שלום אזולאי נלב״ע ו׳ לח׳ חשוון ש׳ תש״א׳(1941).

רבי שלמה אזוילוס הא׳ נוסח המצבה: החכם השלם כמוה״ר שלמה אזוילוס נלב״ע שנת תרס״ז"(1907), והוא אביו של הרב הדיין יוסף אזוילום שייזכר להלן.

רבי חביב אזוילוס נוסח המצבה: כמוה״ר חביב אזוילוס חסידא קדישא ופרישא נלב״ע שנת נוראותי״ך, היא תרפ״ג(1923).

רבי יוסף אזוילוס נוסח המצבה: חמדה גנוזה דבלי בארעא. מחמד עינינו / והילה לראשינו. בכי נוד ונהי, היה לכל העם . מספד מר צועקים כל העם. מנהל חברת הרשב״י. חבר חידושים ומאמרים ודרושים נחמדים. הלא המה כתובים בספרים הקדושים. יחיד בדורו, נזר אלוקים על ראשו. בן בתו של הרב הדיין המצוין סבא דמשפטים, כמוה״ר מרדכי הצרפתי זצ׳׳ל. ויעל יוסף ביום ב׳ כה – בחודש שבט ונקבר למחרת יום כו׳ שבט שגת בעזרת״י לפ״ק (1929).

רבי שלמה אזוילוס הב׳ נוסח המצבה: הפייטן המשורר כה״ר שלמה אזוילוס, משמח אלוקים ואדם. נלב׳׳ע בחצי ימיו הוא בנו של הצדיק כמוה״ר יוסף אזוילוס. נין ונכד לסבא דמשפטים רבי מרדכי הצרפתי זצ״ל. בן לו׳ שנים עלה בסערה השמיימה ב׳ שבט תרצ״ט (1939).

רבי אברהם אכסול נוסח המצבה (חתיכת שיש קטנה): הח׳ הש׳ והכולל והמקובל כמוה״ר אברהם אכסול. נח נפשיה שנת תר״ו(1840).

רבי אליהו אלביליה נוסח המצבה: פ״נ כהר״ר אליהו אלביליה. עין תדמע במר. על האיש כבוד הרב היקר. שנלב״ע חוץ למקומו, וחוץ לזמנו בן 54 פגעה בו מדת הדין והיתה מנוחתו כבוד ביום ראש השנה שנת התרס״ו(1906). ראיתי הספד שנשא הרב בן מוחא על חותנו הח׳ הש׳ הנגיד רבי יעקב אלביליה ז״ל, שגם הוא מת באותן נסיבות חוץ למקומו, לא יכולתי ללקט פרטים נוספים מההספד מאחר ורק חלק קטן נדפס מההספד שאבד ברובו, גם לא נמצא תאריך. וסביר להניח שזה היה בתחילת המאה השביעית.

רבי חיים אלבז נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כה״ר חיים אלבז ש׳ מזמר״ת׳(1887).

רבי יהודה אלבאז נוסח המצבה (חתיכת שיש): הח׳ הש׳ והכולל החסיד והעניו כמוה״ר יהודה אלבאז זצ״ל. נח נפשיה י״ד סיון התר״ס (1900).

רבי משה אלבאז נוסח המצבה: כה״ר משה בן כהר״ר שמואל אלבאז ז״ל שנת תרצ״ט" (1939). היה שנים רבות סופר ב״ד, ממשפחת חכמים ואנשי שם בעיר מראקש.

רבי מסעוד אלגרבלי נוסח המצבה: כהר״ה מסעוד אלגרבלי שנת לרעו״ת (1916).

רבי יעיש אלגרבלי נוסח המצבה: הנדבן הגמו״ן רודף צדקה וחסד. לחמו ומימיו נאמנים נטע נעמנים ר׳ יעיש אלגרבלי, היה חי בתחילת המאה השמינית״. והוא אביו של הנדבן, הגמו״ן כה״ר שמעון אלגרבלי הנזכר לקמן.

רבי שמעון אלגרבלי מצאתי כתב מסמך צוואה של כה״ר שמעון שכתוב בו כך:

״הגמו״ן שמעון בן כה״ר יעיש אלגרבלי, הגר ״קסיבת גחאס״ מס׳ 27, נתן בתו״מ 1=בתורת מתנה] לועד הקהילה משי״ל מחז״ק ]=מה שיש לו מחזקת קרקע]. בחצר הנקראת ״סעיד זנאני״ ברחוב צאבא. בית חד קומתי יחד עם בית המרחץ והמקווה׳ . הרשות להקדש להשכיר אותם, וכל שנה בחול המועד של פסח, יחולק השכ״ד שלהם כדלהלן: 34 לעניים ו 14 לחכמים הלומדים, והשכר הזה לא יכנס לקופה הכללית של הקהילה! ושום ועד קהילה לא יוכל לשנות את ההסדר הזה, רק הוא יהיה רשאי לחלק ע״י לפי האמור לעיל, וכל זה בתנאי שלא יצטרכו בניו בר מינן־ הרי הוא במתנה, ואם יצטרכו בר מינן, המתנה בטלה ויחזירו, והילדים יחלוקו״. וחת׳ וכו׳ ח׳ חשוון תש״ב (1942).

זה היה בית מרחץ שהיה בו אולם גדול מרוצף והיה חלק, עד שהיה צורך לייצב חזק את הרגלים על הרצפה שלא להחליק. פיר עמוק מקושת לתוכו נשפך כל הזמן מצינור בקיר קילוח מים רותחים המספקים קיטור חם למתרחצים, דליי עץ משמשים את המתרחצים לדלות מים מהפיר. ניתן להזמין מתיחת עצמות וקרצוף הגב אצל הבלן, במחיר שוה לכל נפש, הוא היה פתוח תמיד מעלות השחר ועד חצות כמעט.

רבי יחיא אלמכייס נוסח המצבה: כהר״ר יחיא אלמכייס נלב״ע ראש השנה שנת לראו״ת טוב״(1877). האיש היה מעשיריה של העיר, נזכר הרבה פעמים בשטרי מכירה וקניה של נכסים.

רבי אברהם אלעסרי בר יעקב, ״היה חבר עיר באיזה כפר במערב, מצאתיו חתום בפס״ד עם חכמי מארקש בשנת תקו״ה (1751), וחתום עמו כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאס״. מל״ר, י״ח טור ב.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ' קט

תחילה לא אהדו התושבים הוותיקים את ״העולים החדשים״ ממרוקו, ורבני מקנס התלוננו בפני רבני טבריה על קיפוחם של רבנים יוצאי מרוקו על ידי הרבנים הוותיקים בעיר. בין באי עלייה זו הייתה גם משפחת טולידאנו, שאחד מבניה במאה ה-20 היה הרב יעקב משה טולידאנו, שכיהן כשר הדתות בממשלת ישראל.

עולי צפון אפריקה חידשו את היישוב היהודי גם בעיר החוף הדרומית עזה. תחילה מדובר היה בכמה עשרות, ובמלחמת העולם הראשונה ישבו בעזה כ-200 יהודים, רובם יוצאי מרוקו. עולה מאלג׳יר ובני משפחתו היו במשך שנים רבות מראשי הקהילה היהודית בצפת. הכוונה לשמואל אברהם עבו, שהגיע עם משפחתו כילד בראשית המאה ה-19. אביו היה סוחר חשוב באלג׳יר ובארץ ישראל המשיך בעסקיו. שמואל אברהם עבו הלך בעקבותיו, ועסקיו חרגו מגבולות הארץ והגיעו עד הודו. הוא קיבל זיכיון מהשלטון הטורקי למכירת צבע לאריגים בבל ארצות המזרח. בשל אישיותו והשפעתו מינתה אותו ממשלת צרפת לקונסול שלה בגליל. באותן שנים זכו יוצאי אלג׳יר בנתינות צרפתית, ולנתינים זרים היו זכויות רבות תחת הסדר הקפיטולציות, שעליו חתמו האימפריה העות׳מאנית והמעצמות הגדולות. איש לא יכול היה לפגוע בהם אם נמצאו תחת חסות הקונסול עבו. שמואל עבו היה בין גואלי הקרקע הראשונים בארץ. הוא רכש את אדמות מירון, לרבות את קבר רבי שמעון בר יוחאי, הקים עליו את המצבה וחלק מן הבניין. במשך כל השנים מקובל כי בני משפחת עבו נושאים את ספרי התורה בחגיגות הגדולות של מירון בל״ג בעומר.

לשמואל אברהם עבו היה גם חלק חשוב בהתיישבות יסוד המעלה, והוא הגן על המתיישבים הראשונים מפני מתנכלים, כמו גם מפני הפקידות הטורקית החמסנית. כ־40 שנה שלט ביד רמה בגליל והכול העריכוהו, כולל ראשי השלטון הטורקי. לאחר מותו קיבל את תפקידיו בנו יעקב חי עבו, שגם הוא המשיך לסייע ליהודי צפת, האזור וההתיישבות החדשה בגליל.

קהילה גדולה של עולים מצפון אפריקה הייתה בירושלים. הם הגיעו אליה בקבוצות גדולות החל מאמצע המאה ה-19 ולאחר זמן לא רב הסתכסכו עם העדות האחרות שנמנו עם ה״ספרדים״, משראשיהן של אלה לא הסכימו להתחלק עם ה״מערביים״ בכספי התרומות שהגיעו מחוץ לארץ, וה״חלוקה״. אי לכך שלחו הצפון־אפריקנים שליחים משלהם לארצות מוצאם, דבר שלא מצא חן בעיני ראשי ה״ספרדים״ בירושלים. הדברים הגיעו עד לכדי הלשנות על מנהיגי ה״מערביים" וכמה מהם אף הושמו במעצר על ידי השלטון הטורקי. מי שהתגבר על חילוקי הדעות היה הרב דוד בן־שמעון(דב״ש) שעלה מרבאט שבמרוקו ב-1854 יחד עם קבוצה מתלמידיו. הרב בן־שמעון הפך למנהיג ה״מערביים״ והגיע להסדר עם ועד העדה החרדית ביחס לחלוקת הכספים. באותו תקופה הגיעו לירושלים כמה משפחות אמידות ממרוקו, ובהן מימון, עמיאל ואבו-שדיד. הבאים רכשו קרקע למרגלות הר הבית ובנו שם בתים. הרב דב״ש הגדיל לעשות למען משפחות מעוטות אמצעים מקרב ה״מערביים״, בהקימו מעין ״שיכון עממי״ למענן מחוץ לחומות. השכונה, שקיבלה את השם ״מחנה ישראל״, נוסדה ב-1867 והייתה הראשונה שהוקמה על ידי בני ירושלים עצמם (השכונה הראשונה, ״משכנות שאננים״ הוקמה על ידי משה מונטפיורי בכספי נדבן אמריקני). שכונת ״מחנה ישראל״ הוקמה ליד בריכת ממילא, לא הרחק ממתחם מלון המלך דוד של ימינו. רק שנתיים אחר כך, ב-1869, הקימו האשכנזים את השכונה ״נחלת שבעה״. הנה כי כן, העולים מצפון אפריקה תקעו יתדות בפינות שונות של הארץ במהלך המאה ה־19 ויש להם כמה וכמה ״מניות יסוד״ בהקמת היישוב החדש. כך ביפו, בחיפה, בטבריה וגם בירושלים.

משפחת מויאל – ממרוקו ליפו

ההיסטוריה המשפחתית מספרת כי שורשיה של משפחת מויאל מגיעים ליהדות ספרד בתקופת ״תור הזהב״, שנקטעה כידוע בגירוש ספרד ב-1492. לא ידוע אם בני המשפחה סבלו מהאינקוויזיציה הקתולית, או שחמקו בזמן, מבלי להיפגע או להינזק. הם נדדו מספרד דרומה לתחומי מרוקו, ושם התגוררה המשפחה במשך דורות.

לגבי מקור השם מויאל יש כמה גרסאות. לפי אחת מהן מוצא השם מהתואר מוולאי – אדוני בערבית, או ״מוהל״ – על פי המקצוע, כפי שהיה מקובל בהרבה משפחות יהודיות. גרסה נוספת מציעה את שילוב המילים מי־אל. ייתכן גם שהשם נבע ממקום המגורים – עיירה במרוקו אשר שמה מויאלו.

מקובל במשפחה שלאחר עזיבת ספרד היא השתקעה בעיר רבאט (כיום בירת מרוקו). ככל הנראה, אבותיהם של המויאלים המודרניים עשו חיל במרוקו בתחומי הכלכלה והרוח. כמה מהם התעשרו, אחרים היו לרבנים גדולים, ולא חסרו גם בעלי מקצועות חופשיים. לפי אחת המסורות שהועברו מדור לדור, כבר במאה ה-17 עלו בני מויאל לארץ ישראל, קרוב לוודאי לירושלים. אולם לא נמצאו לכך הוכחות כתובות.

ההיסטוריה המודרנית יותר מביאה אותנו לרבאט של שנת 1813. באותה שנה נולד למשה מויאל (ואולי די־מויאל) בן שקיבל את השם אהרון. האב חינך את הבן לתורה, לעבודה ולמעשים טובים והדריכו בדרכי המסחר. אהרון התגלה כתלמיד חכם שרגליו נטועות בחיי המעשה. בָּקִי היה בדברי ימי עם ישראל ותורתו והוא אף קיבל את התואר חכם. את אהבתו לארץ הקודש שאב אהרון מגדולי משוררי ספרד.

מרדכי אלקיים, במחקרו המקיף על קהילת יפו במאה ה-19 והקמת שכונת נווה צדק, מספר בהרחבה על פרשת עליית משפחת מויאל לארץ ישראל – ודרכה כאן במסלול עכו-חיפה-יפו, מסע שנמשך כשלוש שנים.

אלקיים כתב כי אביו של אהרון מויאל, משה, היה מה שקוראים ״גדול בתורה וגדול במסחר״, ומסחרו חצה גבולות והגיע עד ספרד, פורטוגל, גיברלטר, צרפת ואיטליה. הוא נחשב לנדבן גדול ותמך בישיבות שפעלו בערים שאליהן הגיע בארצות השונות. לבנו אהרון העניק את החינוך הטוב ביותר של הימים ההם: הנער למד בישיבה ובד-בבד לימדו אותו מורים פרטיים צרפתית, איטלקית וספרדית, לצד חשבון והלכות-מסחר.

את תורת המסחר הבינלאומי למד אהרון מאביו משה, כבר בגיל 16. האב צירף אליו את בנו במסעותיו לארצות אירופה. בגיל 18 נשא לאישה את סעדה לבית עמיאל, נערה נאה ממשפחה עשירה, שהנדוניה שלה, יחד עם סכום כסף גדול שקיבל אהרון מאביו, אפשרו לו להקים עסק משל עצמו. כך היה גם הוא לסוחר בין־לאומי והרבה לנסוע לצורכי מסחרו. רוב עיסוקו היה בסחר תבואות ומתכות יקרות.

סיפרו עליו שהיו לו טעם והבנה בארכיטקטורה, ובכל פעם שהיה רואה בית יפה או אזור מתוכנן היטב, נהג לומר כי לאחר שיעלה לארץ ישראל, יבנה בה בתים ומתחמים יפים כאלה. מכאן גם אפשר ללמוד שרגליו היו אמנם במרוקו ובארצות אירופה שאליהן הגיע במסעותיו, אולם ראשו היה כל העת בארץ ישראל.

כמו אביו, סייע גם הוא לרבנים ולישיבות. במיוחד הוא עזר לידידו הרב דוד בן־שמעון מהעיר סלה, עיר סמוכה לרבאט, שעמד בראש ישיבה גדולה. ידידות זו נמשכה ביתר שאת לאחר שהשניים עלו לארץ ישראל. הם עשו זאת באותה עת לערך – בתחילת שנות ה־50 של המאה ה-19.

עוד בטרם מלאו לו 40 חש אהרון מויאל כי חיי החומר המשגשגים שלו מרחיקים אותו משאיפתו העזה להגשים את חלומו – לעלות לארץ ישראל. ב-1851 החל בהכנות להרפתקת חייו. הוא פנה לבני משפחתו ולעמיתיו הסוחרים והציע להם הצעה שבעיני אחדים נראתה דמיונית: קבוצה גדולה של יהודי מרוקו תעלה במשותף לארץ ישראל ותקים יישוב משלה. ההיענות הייתה מפתיעה, ורבים באו להתעניין ואף החלו למכור את רכושם ואת עסקיהם.

בעת ההכנות למסע ביקר מויאל באיטליה ונפגש שם עם אחד ממבשרי גאולת ציון והציונות – ר' יהודה אלקלעי. הרב אלקלעי שמע בהתעניינות על תכנית ההתיישבות של מויאל וחבריו, ועודד אותו. אהרון מויאל נהג לספר כי דבריו של הרב אלקלעי המריצו אותו להחיש את עלייתו ארצה.

ב-1852 יצאה קבוצה גדולה של יהודי מרוקו לארץ, כשהיא נדחסת לתוך ספינת מפרש. לפי כמה מקורות מדובר היה ב־180 איש, אישה וילדים רבים. לאחר שבועות רבים בים סוער, תוך שהם פוקדים בדרך נמלים שונים בים התיכון, הטילה הספינה עוגן בנמל הקטן של עכו. יהודי הקהילה קיבלו ברצון את הבאים ולאחר זמן קצר המשיכה החבורה הגדולה את דרכה – לחיפה.

חיפה של אמצע המאה ה־19 הייתה עדיין עיירה, ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל הייתה מורכבת בעת ההיא משש נפשות – האב אהרון, האם סעדה וארבעה ילדים: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. אהרון היה איש עסקים ממולח ומחושב. הוא הביא עימו באופן נסתר הון רב בצורת מטילי כסף, זהב ומטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה וסביבתה הוברר לו ולעמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שרצו להקים הוא בלתי אפשרי בתנאי ארץ ישראל של הימים ההם. גם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות. היישוב במקום היה זעיר, אוניות עגנו בנמל הפרימיטיבי רק לעיתים רחוקות, ומצב עניינים זה לא התאים לטמפרמנט העסקי של אהרון. הוא שאף לפסגות גבוהות יותר.

בעקבות בירורים שערך הגיע למסקנה שמקום מתאים יותר למשפחתו ולו הוא העיר יפו, שבה התגוררו כבר כמה עשרות משפחות של יהודים ״מערביים״. מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו ותקעו בה יתד. קיבלו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג׳יר שקדמו להם, ובהם בני המשפחות שלוש, בן־שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב ר' יהודה הלוי מראגוזה, מי שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים. המויאלים אומצו ממש על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות הוא ביקש מאהרון מויאל שיחליפו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'31