ארכיון יומי: 21 במרץ 2020


המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

תקנה על העתקת טופס נגד יחיד או רבים.

פ״ג. בהיותינו אנו החתומים מקובצים בב״ה של ה״ר יוסף אבן צור נ״ע, נשאנו ונתננו בענין כמה טופסים שנעשו בהסכמת ב״ד, והסופרים כותבים בהסכמת ב״ד אפי׳ יחיד, ואינם בהסכמת ב״ד של ג׳, וכן לא יעשה דסתם ב״ד של ג׳ הם. והם מעידים שקר בדבר הזה, שיכתבו ב״ד סתם והרואה חושב שהם שלש ואינו כן. לכן הסכמנו אנו החתומים שמהיום הזה והלאה, כל טופס שיטפיסו הסופרים במאמר ב״ד יצ״ו, אם יהיה במאמר ג׳ יהיה כתוב במאמר פ׳ ופ׳ ופ׳ בפירוש, ואם יהיה במאמר א׳ מן החכמים, יכתוב בטופס בפירוש במאמר פ׳, וגם כן בקבלת עדות יכתוב הסופר עזה״ד, וזה יובן בטופס שבין יחיד ליחיד, אך אמנה טופס שום זכות שיהיה ליחיד מן היחידים, נגד הקהלות הקדושות ישצ״ו, לא יטפיסנו שום סופר כי אם בהסכמת ורשות בל חכמי הדור אשר יהיו בימים ההם, נמנים לכל דבר דת ודין. ומהיום הזה והלאה קבלנו עלינו אנו החתומים, אמונת שמים לבלתי יבטל שום א׳ ממנו ההסכמה הנז', ובל סופר שיעבור על שום דבר מהכתוב לעיל, מלבד שיסתלק ממלאכתו, יענישו אותו ב״ד אשר יהיו בימים ההם, כפי מה שיראה להם. והטופס הנז׳ כחרס הנשבר שאין בו ממש, ולקיים כל דבר מהיום הזה והלאה, ח״פ בעישור אחרון לאלול המרוצה, עש״ק כ״ו לחדש הנז', שנת אני ישנ״ה ולבי ערלפ״ק, ע״ב נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה׳׳ר יוסף הכהן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה׳׳ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ״ד. טופס הסכמה שלא יחתום הסופר צוואת שכיב מרע כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ושיכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצוה על אעבורי אחסנתא. בהיותינו מקובצים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן שאין רשות לשום סופר לכתוב ולחתום צוואת שום שכיב מרע, כי אם בפני המצוה, ובפני החכם שימצא לשם, ומשם לא יצא הסופר והעד, עד שיחתמו בפני המצווה והחכם ההם בל דברי צוואתו. וגם החכם לא יצא משם עד שיחתמו הסופר והעד בפניו, וגם יכתוב הסופר שהחכם הוכיח למצווה על אעבורי אחסנתא ולא קבל, שעל החכם מוטל להוכיח למצווה על זה, ולראיה שכך גזרנו ותקננו להרים מכשול מדרך עמו, ח׳׳פ בעישור ראשון לכסלו, משנת ועתה מלכים השכיל״ו לפ״ק בפ׳אס יע״א, וקיים ע״כ נוסח ההסכמה הנז', וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז׳׳ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

פ ׳ה. טופס תקנה שסופר הכותב הגט צריך להיות בקי בטיב גטין וקדושין.

בו ביום ג״כ ראינו לתקן אנחנו החתומים, שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט, עד שיהיה מצוי עמו החכם ה״ר יעקב אבן דנאן יצ״ו, לראותינו חומר הענין ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך, וכל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהן. ואם לא יהיה מצוי החכם ה״ר יעקב יצ״ו הנז', אם יהיה לשם מצוי ה״ר מוסא הסופר סגי ג״כ, ושכר הסופרים לכל הפחות חצי אוקייא וחמשה פונדיוגין, ולקיים כל דבר חתמנו ג׳׳כ בזמן הנז״ל, משנת ומלך מלך והשכי״ל לפ״ק וקיים. ואם שום א׳ מהסופרים יעבור על הסכמתינו הנ״ל, מלבד שיענש כפי ראות הנגיד יצ״ו, יעבור מאומנותו ולא ישוב עוד לכסלה, וקיים שנית. ולראיה ח״פ ע״כ נוסח התקנה הנזכרת, וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה אבן רבוח והה״ר שמואל אבן דנאןז׳׳ל, והה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה׳׳ר אהרן אבן חיים ז׳ ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר יצחק ביבי ז״ל, והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-61

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

כידוע להקוראים, בהבית שבו גרו הורי באותו זמן, ושהיום נמצא באותו מקום בית הכנסיה הצרפתית, היו לאבי בקומה התחתונה על יד החדרים ששמשו להכנסת אורחים שני חדרים עם גזוזטרא שלהם מוצא לככר הגדול, המוקדשים לעבודתו ליציקת כסף וזהב, ולהכינם לתכשיטים בעת הצורך. על אדמת הבור בפנים החצר נמצא מעין תנור עם כל הכלים הנצרכים ליציקת הזהב או כסף, כי רגיל היה מר אבי ליצוק פעם בחדש כמות ידועה של זהב או כסף ולשלחם ללונדון להבית המפורסם על שם סמואל מונטגיו וקבל תמורתם מטבעות זהב על ידי הבנקים בקושטא או על ידי בירות כפי סדר המסחר אז. ומכיון שאבי לא מצא מקום להחביא את שאר הוזרים צוה ליצקם ולהפכם כסף טהור. העבודה נעשתה בקדחתנות רבה, הובאו פועלים מהחנות הבקיאים במלאכה והתחילו לבנות בקרן זוית באותו הככר הרחב והנסתר, תנור יותר גדול עם שלשה מנפחים שאוירם חודר דרך צנורות אל התנור. יום אחרי התיבש התנור שנבנה מטיט, התחילו ליצוק במשך כל היום עד חצות הלילה לאור הפנסים ובמשך ימים אחדים הוצקו כל הוזרים שהיו מחובאים בבית. את הקנוים מחדש הביאו תיכף ישר ליציקה. הוזרים אפסו מן השוק והשליחים קנו עוד אי אלו כמויות מועטות במחיר כפול והקניה נפסקה. הסוחרים הגדולים בהודע להם הסוד התחילו ללכת בדרך אבי אולם כבר אחרו את המועד.

כעבור שבועיים, עוד טרם הספיקה העיר לשקוט מהמהומה הראשונה, קמה מהומה חדשה יותר גדולה על ידי אותם הבדואים שבאו שוב עם בדואים אחרים בגמליהם וחמוריהם הטעונים בשליקים לרוב ובוזרים מעטים, לקנות סחורות. הסוחרים והחנונים שחנויותיהם נתרוקנו מסחורות ונשארו במעט זהב תמורת הוזרים שמכרו בהפסד רב והבשליקים היו מונחים כאבן שאין לה הופכין, סרבו למכור סחורותיהם לבדואים. אולם, אלה האחרונים שהרעב הציק להם ולמקניהם, התנפלו על החנויות ושדדו מכל הבא בידם לעין השמש. מיד המתה כל העיר והתושבים מפחד נסגרו בבתיהם, ורחובות העיר אבלו ושממו. הממשלה אזרה שארית כחותיה, בראותה שהבדואים האלה עשו מעשיהם מפני רעבונם הם ומקניהם שהעבירם על דעתם, והספיקה להם ולמקניהם מזון וצידה לדרך והשירה הרפתה מן העיר וחזרה לדרכה.

אחרי שלשה ימי שקט ודכאון שעברו על העיר, כשיצא מכריז הממשלה והודיע כי שוררת שלוה בעיר והממשלה מוכנה להגן על שלום התושבים, נפתחו החנויות ותנועת-החיים שבה למהלכה, אבל בקושי, מסבת המשבר שתקף את העיר, ממחסור בסחורות ובכסף, שנמשך כשנה תמימה.

בימים ההם שרת בחנות אבי, פקיד נאמן שעזר לו בכל עסקיו מתוך אהבה ומסירות, שמו – יעקב ברוכיאל ע"ה גם אבי השיב לו חבה, במצאו כי תמים האיש עם אלקים ואדם ומעשי ידיו ישרים למאד. באחד הימים פנה אליו ערבי, חסן סטוגום והציע לו שיבוא בדברים עם אבא, לקנות מאתו כרם ענבים מחוץ לעיר במחיר זול וקבע לו זמן שלמחרתו השכם טרם עלות השחר, יבא הערבי לביתו וילכו יחדיו לראות את הכרם, בתנאי, שאם הכרם ימצא חן בעיניו יציעו לאבא. למחרת אחר הפקיד לבוא לעבודתו ואבי חכה לו בכליון עינים, כי כל הפועלים לא יכלו לגשת לעבודתם משום שחומר הזהב והכסף היה שמור תחת ידו והוא מחלק ביניהם לפי הוראותיו. חסרונו היה איפוא מרגש מאד ובעוד הפועלים עומדים ללא מעשה, נכנס הוא לחנות ופתח הארגזים, חלק החומר בין הפועלים והעבודה החלה. אבי שלא נחה דעתו מהעמדת העבודה לא התלונן עליו כי חשב שבטח הגורם לזה היתה סבה משפחתית.

עד אחרי הצהרים לא דברו אבי והפקיד ביניהם מאומה, כי כל אחד היה טרוד בעבודתו, זה בכתיבת המכתבים ובקבלת פני האורחים וזה בהוראותיו לפועלים. כערוב היום בשבת אבי במשרדו יחידי, נכנס הפקיד וספר לו את סבת אחורו, כי הלך לראות הכרם של הערבי והוא החליט כי כדאי הוא להציעו לאבא שיקנהו, לפי המחיר שגמר בעצמו עם הערבי ארבע מאות מג'ידי. הכרם מכניס דמי ענבים כששים מג'ידי, ויש בו באר של מי מעין מתוקים ובית חמר קטן ודל והפקיד הנאמן הפציר באבי לקנותו. מבלי לראות את הכרם והאדמה, הסכים אבי לקנותו מיד, בסמכו על ישרת לב פקידו. במשך ימים אחדים נגמרה הקניה ואבי קבל קושאן, הלא זוהי האדמה הראשונה שקנה אבי בחולות יפו, שעליה נמצאים כיום בתי ר' זרח ברנט ובתי הכנסיות שלו בנוה-שלום. הודות לפקיד הנאמן ברוכיאל, הכה הרעיון של גאולת האדמה שרשים עמוקים בלב אבי ובכל לבו ונפשו התחיל להתמסר לרכישת נחלאות מידי זרים. הוא התחיל לקנות כרם אחרי כרם, שטחים גדולים, אחדים מהם לבדו, אחדים בשותפות עם המנוח סיניור חיים אמזליג ואחדים יחד עם אמזליג ויוסף מויאל. על שטחי-אדמה אלה בנויות כיום שכונות עבריות והן – נוה-צדק, נוה-שלום, חלק ממחנה-יהודה, חלק ממחנה-יוסף, שכונת-אהרן (הנקראת על שם אבי המנוח) ומושב התימנים הנקרא (קרטון) מחנה ישראל מלבד כל החבל לאורך שפת הים, הגובל את שכונת מחנה-יוסף, מושב התימנים עד בתי פיינגולד. כל החבל הזה נקרא בפני הערבים "ארד אלמונאזא בעהא" פרושו: האדמה שיש עליה סכסוך. חבל זה היה באמת שייך לנו בשותפות עם אמזליג ומויאל, אבל באותו זמן היה נוצרי ידוע, בעל שם ובעל אגרוף, אדם מסוכן לחברה שהטיל סביבותיו פחד ואימה, לרבות גם על אנשי הממשלה והוא כבש בכח את כל החבל הנזכר, על ידי הקמת חדר ארעי והעמדת שוטרים. המשפטים התחילו ונמשכו בלי סוף, מפני שהנתבע היה כחו גדול והשופטים יראו אותו. אמנם, ניתן פסק-דין פחות ערך המכיר מצד אחד בצדקתנו ומצד שני בפחדם ממנו הכירו גם בצדקתו והמשפט נמשך שנים, ההוצאות עלו מיום ליום מרוב הנסיעות לבירות ששם היה בית המשפט הראשי, עד שאבי ואמזליג ותרו על האדמה, מבלי להשקיע יותר שום דמים, לטובתו של המנוח יוסף מויאל שלא אבה לותר על בעלותו על האדמה הנ ל" . שלשים שנה נמשך המשפט בין הנוצרי ששמו היה טנוץ נאצאר ובין המנוח מויאל ובינתים מתו שניהם.

בכל החבל הזה נאחזו בעלים שונים שהקימו להם בנינים פשוטים מפחים ועצים, על ידי חוזה שנעשה ביניהם בראשונה עם הנוצרי ולבסוף עם המנוח מויאל. כל מגרש בן חמש מאות אמה נמכר בחמשה נפוליון וכל הקודם זוכה.

כיום אפשר לפגוש בחבל זה גם בנינים הגונים, אך לבעליהם אין קושאנים על שמותיהם ומי יודע מתי תוכל הממשלה להכיר בבעלותם על "האדמה הזאת כי בספרי הטאבו ידועה היא לממשלה בשם: האדמה שיש עליה ריב בין טאנוץ נאצאר ויוסף מויאל" עד היום הזה.

בשנת 1879 נוכח ועד העדה ביפו, שיש צורך חיוני להגדיר [להגדיל] את בית התלמוד-תורה ולפתוח מחלקה גבוהה ללמוד התלמוד, שלחן ערוך ודיני הלכה, מפני שבתלמוד תורה הנוחכי [הנוכחי] למדו את הילדים רק תפלה, תנ ך" , חוק לישראל ומעט דינים. אחרי שנתקבלה החלטה זאת, הזמינה העדה רבי חדש את הרב שלמה בחבוט אביו של הרב שבתי בחבוט המכהן פאר בתור רב בעיר בירות . נשכרה דירה מיוחדת להרב ובחרו בתלמידים מבעלי הכשרונות ביותר, כשלשים במספר, מגיל של עשר שנים ומעלה, שילמדו תורה מפי הרב. רק אני הייתי היחידי בין התלמידים שעדין [לא] מלאו לי עשר שנים, אך בהתחשב עם זה שמצאו בי חרוץ שהנני שקדן בלמודים נתקבלתי למחלקה החדשה.

ימים עברו, תלמוד-תורה החדש נסתדר כהלכתו והתלמידים היו מתגרים בתלמידים שנשארו ללמוד בתלמוד תורה הישן, כי הרבי החדש היה מתיחס באהבה אל תלמידיו ומראה להם גם חבה יתירה בכדי לקרבם אליו. אבל כעבור זמן, השתנה המצב לרעה, הרבי התחיל להראות כחו וגבורתו, בעת הצורך היה מכה בלי רחמים הילדים התאוננו אך ללא הועיל והיו מקבלים חלקם באהבה. כשאני לעצמי, אף פעם הרבי לא הכני, כי למדתי באמונה ושקדתי בתמידות על משנתי וכך ביליתי במחלקה הזאת כשנה וחצי.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו

 

בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם הַנֵּז' (=הַנִּזְכָּר), וּבַכּ"ל שְׁמָ"הּ, וְשַׁעֲרוּרָה נְהִיָּתָהּ, בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻולָּקָה רֵיקָה מִכָּל טוֹב, וְהִתְנוֹדְדָה כִּמְלוּנָה בְּתוּלָה, בִּשְׂדֵה הָעֲנִיּוֹת וְהַדַּלּוֹת שְׁתוּלָה, וַעֲרָפֶל חֲתֻולָּה, וְאֵין מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֶנָּה, הִגִּיעָה לְפִרְקָהּ, פֶּרֶק בְּתוּלָה נִשֵּׂאת, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, וְאֵין מְאַסְּפָהּ הַבַּיְתָה אֵצֶל פִּנָּה, כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדָהּ, וְלֵית לָהּ הֲכָנָה, לַעֲשׂוֹת כַּוָּונִים, לְחֻופַּת שְׂשׂוֹנִים, בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין וְשִׁימּוּשֵׁי עֶרֶשׂ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

וַיְהִי הַיּוֹם וְאֱלֹהִים אִנָה לֵידָה הָאִי גַּבְרָא יְקִירָא וְשִׁינָּנָא, ה"ר(=הוּא.רַבִּי) אַבְרָהָם בַּר אַהֲרֹן אֶלְצַיָּיג יְהִי כַּזַּיִת הוֹדוּ יִפְרַח כְּשׁוֹשַׁנָּה, אֲשֶׁר בִּרְאוֹתוֹ בְּחָזוּתוֹ קוֹל הַמּוֹנָה וּשְׁאוֹנָה, וְתַעַל הַצַּחֲנָה, נִכְמְרוּ רַחֲמָיו, וְתָפַס בְּמִידַּת הַחֶסֶד כְּתַלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה (=עָלָיו הַשָּׁלוֹם), וְאוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם כְּתַלְמְדוֹהִי דְּאַהָרַן כָּהֲנָא, וְנָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ לְהַלְוֹתָהּ, בְּהַסְכָּמָתֵנוּ וּרְשׁוֹתֵינוּ לְפַרְנָסַת נִשּׂוּאֶיהָ חֲמִישִּׁים רֵיאָלִי'ז בּוֹג'וֹהַהוּםְ(=מַטְבֵּעַ לֹא שָׁחוּק) בְּמִנְיָינָא,

בת… שמה: על פי בבלי בבא בתרא טז, ע״א. ד״ה: ׳אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה׳. שמה ושערורה: עניין חורבן, קלקול והשחתה, על פי יר׳ ה, ל. בוקה ומבוקה ומבולקה: עניין שממון וריקנות, על פי נחום ב, יא. ריקה מכל טוב: על פי רד״ק, נח׳ ב, יא. ד״ה: ׳ומבולקה… שתהיה ריקה מכל טוב׳. והתנודדה כמלונה בתולה: בתו של אב״ח נעה נדה כשם שסוכת השומר נדה ברוח. והתנודדה כמלונה: על פי יש׳ כד, כ. בתולה… שתולה: העניות והדלות הם מנת חלקה של בתו של אב״ח. בשדה… שתולה: והוא בשינוי הוראה על דרך ׳אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה׳, יח׳ יז, ח. וערפל חתולה: עטופה בערפל, על דרך ׳וערפל חתלתר, איוב לח, ט. וכאן: מחוסרת בגדים. משען ומשענה: כינוי מליצי לסעד, תמיכה ועזרה, על פי יש׳ ג, א. הגיעה לפרקה: לגיל הנישואין, על דרך ׳ישקנה חלב סמוך לפירקה׳, בבלי כתובות נט, ע״ב. ופירש״י: ׳ימי הנעורים׳. פרק בתולה נשאת: הוא השם המקובל לפרק הרביעי במסכת כתובות, הפותח במילים ׳בתולה נישאת ליום הרביעי׳. ואיש לא ידעה: על פי בר׳ כד, טז. ואץ… בידה: אין איש חפץ לשאת את בתו של אב״ח לאישה משום שאין לה נדוניה. ואין מאספה הביתה: על פי שו׳ יט, טו. אצל פנה: מש׳ ז, ח. אין… בידה: על דרך ׳ואבד העשר ההוא… והוליד בן ואין בידו מאומה׳, קה׳ ה, יג. ולית לה הכנה: לא עלה בידה להכין צורכי הנישואין כמקובל. והמליצה על פי בבלי ביצה ד, ע״א. ד״ה: ׳ורבי יוחנן לית ליה הכנה׳. לעשות כוונים: עניין התקנת המאכלים, על פי יר׳ ז, יח. חופת ששונים: על דרך הביטוי ׳חופת חתנים׳, בבלי סוטה מט, ע״ב. בגדים… המדינה: על דרך לשון הכתובה, למשל ראו: הלבוש, אהע״ז סו, א. שימושי ערש: כלי מיטה, על דרך ׳אם אעלה על ערש יצועי׳, תה׳ קלב, ג. ויהי היום: על פי שמ״א א, ד. ועוד. הכל כמנהג המדינה: על פי משנה בבא מציעא ז, א. ד״ה: ׳פסקה… הכול במנהג המדינה׳. ואלהים אנה לידה: ה׳ זימן לה, על פי שמות כא, יג. האי גברא: זה האיש, על פי בבלי שבת קנו, ע״ב. ד״ה: ׳א״ל אבלט לשמואל האי גברא׳. ועוד. ויקירא

ושיננא: יקר,שנון וחריף. שיננא: כינוי שבח בתלמוד לחכם בעל מוח חריף, על פי בבלי ברכות לו, י״ב. ד״ה: ׳אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא׳. ועוד. יהי… כשושנה: על דרך ׳אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה… ויהי כזית הורד, הו׳ יד, ו-ז. וכאן: יעלה ויצליח. אשר… בוג׳וההום: כאשר רבי אברהם ב״ר אהרון אלצייג התוודע למצבה העגום של הבת הנ״ל ולגודל בושתה, ריחם עליה, ובהסכמת הרב המחבר ובית דינו הלווה לצורך נישואיה סכום של חמישים ראלים לא שחוקים העוברים לסוחר, ובכך נקט במידת החסד כתלמידי אברהם אבינו ע״ה ובמידת השלום של תלמידי אהרון הכהן. קול המונה: עניין רעש והמולה, על פי בבלי יומא כ, ע״ב. ד״ה: ׳קול המונה של רומי׳. המונה ושאונה: על פי יש׳ ה, יד. ותעל הצחנה: על פי יו׳ ב, כ. וכאן: עניין בושה. נכמרו רחמיו: על פי בר׳ מג, ל. ותפס… אבינו: על דרך ׳זכר חסדו זה אברהם, שנאמר חסד לאברהם׳, בר״ר עג, ב. וראו עוד: זוהר, תוספות שב, ע״ב. ד״ה: ׳אברהם אבוהון דאחיד במרת החסד׳. כתלמידיו… אבינו: על פי אבות ה, יט. ד״ה: ׳כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו׳. אוהב… דאהרן: על פי אבות א, יב. ד״ה: ׳הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה׳. דאהרן כהנא: אהרון הכהן, על פי נוסח פיוט הסליחה לימים הנוראים ׳רחמנא אדבר לן׳. ד״ה: ׳רחמנא אדבר לן קימיה דאהרן כהנא׳. על סליחה זו ראו: אוצר, ר, מס׳ 841. הזכרת אברהם אבינו ע״ה ואהרן הכהן, רומזת לשם הנדיב, אברהם בר אהרן. ונדבה רוחו אותו: על פי שט׳ לה, בא. במניינא: בסכום.

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-עמ- 75

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א

געגועי הגולים לציון

חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.

בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי

וּבְכֵן: תֵּן כָּבוֹד לְעַמְּךָ תְּהִלָּהּ לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ

וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לְךָ —

שִׂמְחָה לְאַרְצְךָ' שָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ

וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ —

וְתִמְלֹךְ אַתָּה אֲדוֹנָי לְבַדְּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ

בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֵךְ וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ

כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ: יִמְלֹךְ יְהוָה לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדוֹר וָדוֹר הַלְלוּיָהּ.

 

מתפלת מוסף לרגלים וימים נוראים.

מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ

וְאֵין אָנוּ יְכֹלִים לַעֲלוֹת וְלִרְאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנֶיךָ בְּבֵית בְּחִירָתְךָ' בִּנְוֵה

הֲדָרֵךְ' בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשְׁךָ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מֶלֶךְ רַחְמָן שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם

עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשֶׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ'

גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה' וְהוֹפַע' וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חַי'

וְקָרַב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אֶרֶץ.

וַהֲבִיאֶנּוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.

בְּנֵה בֵּיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה כּוֹנַן בֵּית מִקְדָּשֶׁךָ עַל מְכוֹנוֹ'

הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ' שָׂמַחְנוּ בְּתִקּוּנוֹ' וְהַשֵּׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם'

וּלְוִיִּים לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהַשֵּׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם.

 

מתקופת התנאים והאמוראים.

אָשַׁמְנוּ מִכָּל עִם בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹיֵי גָּלָה מִמֶּנּוּ מְשׂוֹשׂ דָּוָה לִבְנוֹ בַּחֲטָאֵינוּ    

הֻחְבַּל אֶוְיֵנוֹּ וְנִפְרַע פְּאֵרֵנוּ זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ חֶרֶב בַּעֲוֹנֵינוּ

טִירָתֵנוּ הָיְתָה לְשַׁמָּה יֹפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים.

לְעֵינֵנוּ עָשְׂקוּ עֲמָלֵנוּ מְמוּֽשָּׁךְ וּמוֹרַט מִמֶּנּוּ נָתְנוּ עֻלַּם עָלֵינוּ

סָבַלְנוּ עַל שִׁכְמֵנוּ עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פּוֹרֵק אֵין מִיָּדָם.

 

רַחַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ:

וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל הַר צִיון מִשְׁכַּן כְּבוֹדֵךְ

וְעַל הֵיכָלְךָ' וְעַל מְעוֹנָךְ' וְעַל דְּבִירָךְ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהִקְדִּישׁ שֶׁנִּקְרָא

שִׁמְךָ עָלָיו.

וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ

הָרַחֲמָן הִיא .יְחַיֵּינוּ וִיזַכֵּנוּ וְיִקְרָבֵנוּ לְימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

 

ר׳ יוסי ב יוסי:

מְכוּרֵי בְּלֹא הוֹן פְּדוּיֵי בְּלֹא כֶּסֶף סַלּוֹ לְמַטָּה כְּמַלָּם לֵב הַמְּלוּכָה

נִמְכְּרוּ יוֹנִים לִבְנֵי יְוָנִים וְרִחֲקוּם מֵעַל גְּבוּל מְלוּכָה

נֵאֲרוּ בְרִית וְדָת וְהִמְרִידוּ עָם בְּאֵל וּמִגְּרוּם בְּלֹא כֹּחַ מְכַהֲנֵי מְלוּכָה

עֲשֵׂה לְךָ בְּצִיּוּן שֵׁם נוֹרָאוֹת כְּאָז תַּצְלִיחֶנָּה בְּכִסֵּא מְלוּכָה

עוֹרֵר וְהָקֵץ מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ וְכוֹנֵן כִּסְאֲךָ בְּקִרְיַת מְלוּכָה

פְּנֵי מְאוֹר לְבָנָה וְחַמָּה תַּחְפִּיר וְיֵבוֹשׁוּ עוֹבְדֵימוֹ בִּשְׂאֵתְךָ מְלוּכָה

תַּחֲלִיף אֱלִילִים תְּשַׂגֵּב לְבַדְּךָ תִּקְרָא נֶצַח יָחִיד בִּמְלוּכָה.

 

אָנוּסָה לְעֶזְרָה אֶמְצָא נֶגְדִּי אֵל קָרוֹב לִי בְּעֵת קָרָאֵי בְּקוֹל

אֲשֶׁר בַּעֲדַת אֵל בְּקִרְבִּי נִצָּב וּפֹה בְּמִקְדָּשׁ מְעַט אֲצַפְצֵף לוֹ בְּקוֹל

בַּקְּרֵנִי דָּרְשֵׁנִי שֶׂה פְּזוּרָה אֲנִי נִגְזַרְתִּי וְנֶאֱלַמְתִּי בְּלִי לְהָרִים קוֹל

בֶּאֱמוֹר גּוֹזְזַי: נִדָּחָה הִיא, שׁוֹמֵרָה וְצִלָּה לֹא יִשְׁאַג בְּקוֹל

פְּקֹד צִפּוֹר בַּיִת דְּרוֹשׁ יוֹנַת אֵלֶם תְּקַע לָמוֹ בְּשׁוֹפָר וּשְׁרֹק לָמוֹ בְּקוֹל

תַּרְעֵם לְבוֹזְזַי תִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן אָז יֵלֵךְ קוֹל.

 

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-יעקב שאול אלישר

יעקב שאול אלישר

מכונה יש״א ברכה, אי״ש וכו'. נולד בצפת כ״ג סיון תקע״ז.-1817 נפטר בשיבה טובה בירושלים, כ״ח תמוז תרס״ו. – 1906 מגדולי רבני ירושלים במאה השביעית לאלף זה. כתב ספרים רבים הנושאים עליהם את שמו המקוצר — אי״ש. רשימה מפורטת מתולדותיו נדפםה עוד בחייו ומפאת חשיבותה ומקוריותה באשר כל החמר נרשם מפיו, מובאת כאן בהשמטות קלות. ״יען העמיסו עלי להודיע ברבים את כל קורותי ותולדות אבותי הקדושים, אמרתי הנה באתי להגיד קושט דברי אמת כפי מה ששמעתי מאדונתי הורתי הרבנית אשת חיל, המפורסמת בכל עיה״ק בחכמתה ורוחב דעתה. אני נשארתי יתום קטן בן שבע שנים פחות ד׳ חדשים, כי נולדתי בצפת ת״ו בכ״ג סיון התקע״ז, ובי״ט אדר ב , התקפ״ד הוסרה מצנפתי ועט״ר הוא אדוני אבא מארי, הרב המופלא חסידא קדישא, כמוהר״ר אליעזר ירוחם אלישר זצוק״ל. אמי ספרה לי וגם הרב הגדול סבא דמשפטים מעה״ק חברון ת״ו חיים הלוי פולאקו בשנת הת״ר, שהוא היה אז בן תשעים, כדברים האלה: מזה ע״ה שנה שאנכי הייתי בן ט״ו אזכור, כי הרב הקדוש והמקובל האלקי כמוהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון, ונודע כבעל נכסי דלא ניידי קרקע ובתים בעיר הזו, והיה לו אז בן יחיד והוא רבי חיים אלישר ז״ל. באותו זמן נשלח הרב מר זקני זלה״ה בשליחות מצוה, מחוי׳ר עה״ק חברון ת״ו לערי עראביםטאן, ובעודו בעי״ת בצרה הגיעה לו השמועה מפטירת זוגתו ונשא אשה בעיר הנ"ז את בת הנשיא מר יעקב קלים. בהיותו שם נעשו לו נסים ונפלאות. בשנת התקל״ה נולד אבי ר׳ אליעזר, ובשוב מר זקני משליחותו התישב בעיה״ק צפת״ו, ושם מת. הוא השאיר אחריו שני בנים והם רבי חיים ורבי אליעזר. אבי גדל בצפת ת״ו ונתמנה שם לראש השו״ב וגם היה מר דיינא וש״צ בקיק אסטמבולים. דודי רבי חיים נעשה סופר וסוכן בבית השר הגדול חיים פרחי, שהיה משמש אצל עבדלה פחה, אשר גדלו ונשאו ובהשתדלותו הופקד לפחה בעכו. ! בשנת תק״פ, הומת

השר הצדיק ר' חיים פרחי ומאז סר צלם של היהודים תושבי עכו והגליל, כי עבדלה פחה החל לרדוף אותם באף ובחמה, וכפעם בפעם, הטיל עליהם מסים וארנוניות חדשים ומעיקים עד כי נלאו נשוא, וביחוד כלה חמתו ביהודים תושבי צפת. מהם הובאו לבית האסורים בעכו, וגם מר אבא ז"ל, נלכד על לא חמם בכפו. בי״ז תמוז תקפ״ב תפשוהו באמצע השוק וקשרו ידיו ורגליו וירכיבוהו על הסום, ומסביבו חמשה חילים מזוינים, והוא צועק מרה ואין חוגן ואין מרחם. הוא בקש מהם שירשוהו לראות את בני ביתו בטרם יובל לבית הכלא. ברוב

מתת, העבירוהו לפני פתח הבית. אני הייתי בן שש, וזכור אזכור שראיתיו, והוא בוכה בדמעות שליש. בבית האסורים שבמבצר עכו ישב ז' חדשים עד ח׳ טבת תקפ״ג, ואז נמלט באורח פלא. בי״א טבת חזר לצפת לביתו ולעבודתו. בהודע הדבר לפחת עכו שלח אחריו אנשים לתפשו. בינתים נמלט לדמשק, ומשם כתב לאמי כדלהלן:

"הנה ידעת שלא אוכל לחזור לצפת , ובכן את בחכמתך תשתדלי בסוד כמוס להציל את נפש בנך הי״ו, ותלכי לירושלים ת״ו עם מרת אמך שהיא עתה בביתך, ותניחי את כל הכלים באשר הם, כלי בית ומטלטלים ומלבושים וספרים, הכל כאשר לכל ״ . והיא מ מלאה אחרי דבריו. בינתים התחפש אבי הרב , ובא מדמשק לבוש בגדי ערבי בלוית נוי אחד מידידיו והניע לירושלים בשלום״.

בעת ההיא היה הרב ראשון לציון הגאון המפורסם כמהר״ש סוזין ז״ל. ובבואגו לירושלים הרב מ"א ז"ל מהלך בדלות ובעניות, לא היתה לנו מטה לישון ולא כלי בית כלל. וישכור בית קטן וישב לכתוב ס"ת, כי היה חכם ובקי במלאכת כת״י סת״ם. בי״ט אדר ב' התקפ״ד נתבקש בישיבה של מעלה, וחשך שמשי ונפל עט״ר, — כי סבל הרבה בחליו. ונשארתי יתום קטן והרבנית הורתי ז"ל אלמנה. — ראוי להוסיף כאן עוד אילו שורות, הדנות בפרט זה שבאו בהקדמת הרב יש"א לספר ״בני בנימין וקרב אי״ש״ של הרב בנימין מרדכי נבון בני — מ״ן- מורו, רבו ואביו חורגו, ושהוא הוציאו לאור בשנת תרמ״א. שם נאמר בין השאר:

…״וכי תאוה נפשך לדעת מי אנכי ומי ביתי, א״א הרא״ש ז"ל היה ראב״ד ורב ספרא בעיר הקודש צפת היאור עיר מולדתי, ועט״ר מר זקני הרב הגדול יעקב אלישר זלה״ה יע״א היה אחד מרבני עיר הקודש חברון ת״ו, אור לישרים, ומשם והלאה נמשכה שלשלת היוחסין כפי מכתב היחום שבידי ואשד הנחלים. אך אזעק ואשוע. כי הן בעון אני נשארתי כמו פולח ובוקע, עני אני וגוע, רבת שבעה לה נפשנו צרות צרורות, וקצר המצע מהשתרע.

הגלות המרה אשר סבלנו בשנת התקפ״ב בזמן הצר הצורר מושל עכו כתוא מכמר. ויהי אדוני אבי ז״ל כלוא בבית האסורים, אסור בזיקים ז׳ חדשים, והאל ברוב חסדיו, פודה ה׳  נפש עבדיו, חתר לו חתירה במשמר, ויברח א״ב שלום צדיק כתמר, ויבוא לירושלים להתיות נפשו ונפשות בני ביתו, ויטוש משכן שליו, וכל בית גנזיו וכתיבותיו ואשר גנזו אבותיו ה ק'.

ובחדש אדר התקפ״ד נתבקש בישיבה של מעלה והיתה מנוחתו. באותו פרק זמן אני עני ב״א, ילד קטן של״ו הגיע לחנוך, אפרוח שלא נפתחו עיניו וערפל תתולתו. דין גרמא כי לא נמצא אתי מטהרת יד של אבותי הק׳ זיע״א שום מזכרת כאשר יעשו בני האיתנים לכבוד ולתפארת, ולא זכיתי שתאמר הן זכרון לראשונים ועטרת זקנים וכו' . אחר שנפרעו כל החובות שהיו לרב מ״א, נשארו לי ולרבנית מרת אמי ז"ל קרן של ב׳ אלפים גרוש שורק, ששוים אלף גדוש והיינו לוקחים עשרה גרוש למזונותינו, בכל חדש, ומזה פורעים ארבעה גרוש להרב הגאון כמהרד״ק ז"ל שהיה מלמדני תורה, ושני גרושים בכל חדש משלמים בעד שכירות הבית, ונשאר למזונותינו ולכלכלתנו סך ארבעה גרוש לחדש, שבהם היינו קונים תמניאה [סאה] של חטים בל״ה פרוטות וה' פרוטות טחינה, [מקפא של שומשמים] לכל החדש לשנינו. והיתה הרבנית מרת אמי תופרת כדי לחזון ממעשי ידיה. בט״ו תמוז התקפ״ח נשאה הרבנית מדת אמי למורי הרב הגאון החסיד והמקובל כמוהר״ר בנימין מרדכי נבון מחבר ספד ״בני בנימין״. ביום ב'  לנשואיו שלח אחרי, והביאני אל ביתו ואנכי אז בן י״א שנה והתל מלמדני תורה, ש״ס ביום, עין יעקב בלילה, ושלחן ערוך בליל שבת קודש, והיו חכמים אברכים לומדים אצלו, להתלמד עומק העיון, והרביץ תורה ברבים כמה שנים. ואני הצעיר הייתי יושב לפניו על הקרקע ומגיד הםוגיא לפני כלם. בניסן שנת התקצ״ב השיא אותי מורי ורבי אשה יתומה עניה כדי לזכות להשיא יתום עם יתומה בתוך ביתו, וזן ופרנם אותי כ׳ שנה אחר הנשואין, ונולדה לי בת אתת ובני שני צנטרות הזהב, באופן שהייתי כ״ד שנים אוכל ושותה סמוך על שלחנו, אני וכל בני ביתי ועוסק בתורה יומם ולילה. בשנת תרט״ו מנו אותי לדיין בעסקי ירושה בדמשק, ולשם כך נסעתי לשם לזמן מה. בדרך התנפלו עלי שודדי ליל ושללו ולקחו כל מה שהיה  בידי, וגם את חכיס של הטלית והתפלין. לא על הבגדים והמלבושים הייתי נאנח אח״כ, אלא על כי לקחו מידי כל מה שטפחתי וחדשתי בימי נעורי ובבחרותי. באותו זמן הייתי בן ל״ח שנה, ונמצא בידי קונטרס גדול מכללים ופסקים ודרושים וליקוטים גירסא דינקותא, הכל שללו וגזלו מאתי, ורק נפשי היתה לי לשלל. בעת ההיא באה הסכמה מעי״ת נא־אמון יע״א שלא לקבל עוד שום שד״ר מד' אה״ק, ורבני ומנהלי עיק״ות הצטערו הרבה על הדבר הזה, ואחר שקראו אספה גדולה החליטו כלם פה אחד שאני עני אסע לנא אמון כדי לבטל את הגזרה הנ״ל, והוכרחתי לילך. ובעהי״ת הצלחתי בשליחותי, ונתבטלה ההסכמה, ונתנו בידי מכתבים לד' אה״ק בהם הודיעו, כי נכונים הם לקבל כל שד״ד בזמנו, ולעשות לו נדבה כנהוג. ובאותו פרק זמן לא היה בנא אמון רב ומו"ץ, ובקשו אותי להיות להם למשרת הצבור. אחר שובי לארץ כתבו לי שהם ממתינים לבואי, ויען כי הרבנית מ״א ז״ל גזרה עלי שלא אלך בשום אופן, השיבותי להם כי לא אוכל לבוא. בשבט התרכ״ט נתביש״מ הרב הגאון ח״ד בדרא (חיים דוד חזן (זלה״ה ונתמנה במקומו הרב הגאון המפורסם כמהר״ר אברהם אשכנזי זלה״ה לראש״ל, ולהבדיל בין החיים, מנו אותי העבד לראב״ד, ובמשרה זו שמשתי כ״ד שנה עד שבט התרנ״ג, ושלי״ת לא יצאה שום תקלה מתתת ידי. בסיון התרל״ג מנו אותי למורשה גו"ס[?] בחברת הרב המופלא זר"ק בנש"ק כמהר״ח גאגין זיל לילך לעי"ת ליוורנו יעיא, כדי לאשר ולקיים את צוואת המנוח השר הצדיק אוהב התורה ולומדיה קאייד נסים שמאמה. שהקדיש קרן קימת מאתים אלף פראנק לקבוע ישיבה באה״ק, ותלי״ת שהלכנו והצלחנו בשליחותנו. ובאה הצוואה לידי גוביינא כל סך קרן ההקדש הנ"ז, וקבלו אחינו כוללות האשכנזים חהי"ו, ט״ו למאה, דהייגו שלשים אלף פרנק .בטבת התרנ״ג -1893- נתביש"מ הרב הגדול המרפ״א ז"ל, ובטו בשבט מנה אותי כל הצבור יושבי עיר קדשנו הי"ו, ספרדים ואשכנזים כלם פה אחד בקדש. ובחדש אלול הנ"ז נתכבדתי במאמר ובלבוש מלכות מאת אדוננו המלך החסיד הרחמן שולטן עבד אל חמיד חאן אל גאזי, ואחר זמן קצר הואיל הדר מלכותו לכבדני באות הכבוד מג׳ידיאי מדרגה שניה. ובחשון תרנ״ט כאשר בקר הדר קיסר אשכנז את עיר קדשנו, כבדני גם הוא באות כבוד הכתר מדרגה שניה. ה׳ ברחמיו יזכנו לראות פני מלכנו משיחנו והוא יושיענו ויגאלנו ברחמיו בקרוב אכי"ר.— נספד ב״החבצלת׳ מיום ג. מגיא תרםיו.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-יעקב שאול אלישר

uifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration

Dans la guerre discrète qui les opposait à la police et aux services secrets marocains, les organisateurs de l’émigration clandestine avaient épuisé les filières classiques de fuite : émission de faux passeports et passage dans les présides espagnols de Ceuta et Melilla, avec l’aide de contrebandiers professionnels et l’accord humanitaire des autorités de Madrid.

Ils étaient désormais contraints de prendre plus de risques : l’embarquement de nuit à partir des côtes méditerranéennes du Maroc. Un ancien dragueur de mines anglais de la Seconde Guerre mondiale, baptisé Pisces (en hébreu, Egoz) avait été aménagé pour transporter une quarantaine de passagers à chaque voyage entre Al-Hoceima et le camp de transit ouvert à Gibraltar depuis quelques années, avec l’accord des autorités anglaises compatissantes. Normalement, les navettes devaient cesser en hiver pour éviter le piège mortel que peut constituer, pour les petites embarcations, la rencontre en cette saison des vagues de l’Atlantique et de la Méditerranée.

Mais, pour remonter le moral des candidats au départ, après les derniers succès de la police dans l’interception de convois d’immigrants clandestins et les incidents qui avaient marqué la visite de Nasser, les organisateurs décidèrent la poursuite des traversées, malgré les risques de brusques et imprévisibles tempêtes en cette période de l’année.

En cette nuit claire et froide du 10 au 11 janvier 1961, le Pisces en était à sa treizième navette. L’embarquement furtif des 43 passagers dans une crique déserte se fit sans encom­bres. La mer était calme, et rien ne pouvait laisser prédire la tragédie imminente. Mais, à quelques milles de la côte, la tempête se leva brusquement et, en quelques minutes, la frêle embarcation surchargée sombra, après avoir lancé quelques signaux de détresse. Le capitaine, un marin espagnol et son gendre, arrivèrent on ne sait trop comment à prendre l’unique canot de sauvetage et à sauver leurs vies. Tous les autres passagers – sept familles dont 21 enfants de moins de 16 ans, trois célibataires, le radio, un agent du Mossad israélien d’origine marocaine, et un matelot espagnol, en tout 45 personnes – périrent de froid dans les eaux glacées du détroit avant l’arrivée des premiers secours.

Aussitôt diffusée par les radios étrangères, la nouvelle se propagea comme une tramée de poudre dans tous les mellahs, semant le désarroi et la consternation parmi une popu­lation peu coutumière de ce genre d’aventures épiques. En Israël et dans le monde juif, ce fut l’indignation qui gagna l’opinion publique mondiale. Le journal le Monde découvrit l’existence d’un « problème » juif au Maroc, alors que l’Aurore titrait : « Nouvel Exodus », et que Paris Match commentait ainsi les images terribles de cadavres rejetés sur la côte : « Ils ne verront pas la Terre sainte. »

Dans tous les pays occidentaux, la presse reprit les mêmes thèmes, faisant ressortir la responsabilité directe du gouvernement marocain dans cette tragédie. Pour la première fois à Paris, plusieurs dizaines d’étudiants juifs marocains osèrent s’organiser en dehors de la toute-puissante Unem (Union nationale des étudiants du Maroc), pour envoyer une pétition au roi Mohammed V lui demandant, avec déférence, de rétablir la liberté de circulation.

Face à cette condamnation unanime, le gouvernement marocain mis sur la sellette, réagit avec une nervosité inhabituelle qui traduisait bien son embarras. La meilleure défense étant l’attaque, le ministre de l’Information, Moulay Ahmed Alaoui, rejeta dans une conférence de presse la responsabilité de la tragédie sur les organisations sionistes. Il estimait que ce n’était pas le naufrage du Pisces qui était à l’origine de la campagne de presse contre le Maroc, mais la dénonciation de l’impérialisme israélien en Afrique par la Conférence de Casablanca :

La place du Juif marocain est au Maroc et ne doit pas prendre la place d’un Arabe de Palestine. Les départs vers Israël constituent un acte de trahison et de désertion. On n 'a pas le droit d’abandonner son pays, on doit s’y attacher, car les destinées sont communes et les deux communautés ont toujours vécu dans un esprit de cohabitation, à tel point qu’il serait difficile de distinguer, notamment dans le Haut Atlas un juif d’un musulman. ..S’il y a des agitateurs sionistes qui entretiennent la haine, ils doivent supporter les conséquences de leur campagne.

C’était donner là une interprétation inattendue du principe de l’allégeance perpé­tuelle. Au lieu d’apaiser l’opinion, il semait encore plus l’inquiétude sur le sort des Juifs marocains, abaissés au rang d’otages condamnés à rester attachés de force à leur pays, contrairement à la Déclaration des droits de l’homme, dont le souverain du Maroc s’était toujours réclamé. Le quotidien progouvernemental en arabe, Al Fajr, renchérit en s’élevant contre ce qu’il appellait « l’infiltration sioniste au Maroc » :

Nous avons accordé aux Juifs du Maroc l’égalité des droits, bien qu ’ils n 'aient pas fait les mêmes sacrifices que nous dans le combat pour l’indépendance. Bien au contraire, avec la complicité des autorités françaises, ils avaient créé des institutions sionistes et propagé sa propagande. Ils se sont infiltrés dans l'admi­nistration y occupant des postes importants, ce qui leur a permis d'avoir accès à des secrets d’État et de les révéler. Au lieu de s’intégrer à la lutte nationale, les organisations juives sont devenues des officines d’espionnage et de sabotage mettant en péril la sécurité du pays. La situation est beaucoup plus grave que nous le pensions. Il convient donc de réexaminer la question, juive et de prendre les mesures qui s'imposent contre ceux qui foulent au pied le prestige de l’État, violent les lois et mettent en péril les institutions sacrées.

De son côté, le quotidien de l’istiqlal, Al Alam, mit en demeure les « bons » Juifs de prendre leurs distances vis-à-vis du sionisme :

Il est temps que les Juifs, ou du moins ceux qui parlent en leur nom, dénoncent les menées sionistes d’Israël au Maroc. Il est de leur devoir de déraciner les croyances naïves des aventuriers parmi eux. Ils prouveront ainsi que la majorité des Juifs qui veulent vivre en paix au Maroc ne se laisseront pas entraîner à des positions extrémistes par ces aventuriers irresponsables.

Ces excès, les dirigeants de la communauté juive en étaient convaincus, ne pouvaient refléter ni la position personnelle ni la position officielle des dirigeants de l’État au plus niveau. Ils sollicitèrent une audience du vice-président du Conseil, le prince Moulay Hassan, qui reçut sans délai, en présence du ministre de l’Intérieur, Si Bekkaï, le 13 janvier 1961, une délégation du Conseil des communautés conduite par son secrétaire général, David Amar, et étoffée par le Dr Benzaquen et le Grand Rabbin du Maroc, Shalom Messas.

Le prince héritier Moulay Hassan reconnut volontiers que la police de Casablanca s’était laissé aller à des excès regrettables que son père condamnait formellement, et promit qu’à l’avenir de tels incidents ne se reproduiraient plus. La question trop brûlante du naufrage du Pisces ne fut pas abordée.

Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration-page 73

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר