שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
החוק הסדיר גם את הנוהל המשפטי: על המתדיינים להגיש את תביעותיהם לבית הדין על ידי ׳כתב קובלנא׳ כתוב על נייר ממשלתי על שם אב בית הדין, התביעה תקבל מספר סידורי, והמתדיינים יוזמנו על ידי המזכיר. בכל פסק דין יהיו רשומים: השם, הכתובת ומשלח היד של כל אחד מבעלי הדין, הנושא הנדון, טענות המתדיינים ודברי העדים, נוסח פסק הדין והתאריך בעברית ובצרפתית. פסקי הדין יועתקו, ללא מחיקות, לפנקס מיוחד ויקבלו מספר סידורי. כל אחד מהצדדים רשאי לקבל עותק מפסק הדין מתורגם לצרפתית, חתום על ידי מזכיר בית הדין ומאושר על ידי אב בית הדין. כן מוסדו באמצעות חוק זה מעמדם של הסופרים (הנוטריונים), ההוצאה לפועל של פסקי הדין וזכות הערעור.
- בעקבות קבלת החוק הוקם ברבאט הבירה בית דין גבוה לערעורים. – היה מורכב גם הוא משלושה דיינים, ראש אב בית דין ושני חברים, ונוסף עליהם מזכיר. כל פסקי בית הדין הגבוה נכתבו בספר ונחתמו בשלושה דיינים. ראו דברי ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי עמ' 467 –
- אב בית הדין היה גם הרב הראשי של מרוקו, תפקיד שלא היה קיים בעבר. הראשון שמילא תפקיד זה היה ר׳ רפאל אנקווה, שכיהן בתפקיד משנת 1918 ועד פטירתו בשנת 1935, ואחריו שימש בתפקיד זה ר׳ שאול אבן דנאן. בית הדין הגבוה פיקח על פעולות הדיינים והיה אחראי לגיבוש נוהלי השיפוט שלהם. סמכותו הייתה מקבילה לזו של הקאצי הראשי.
- גם הבחינות לדיינים פוטנציאליים ונוהלי מינוי הדיינים השתנו. בעבר הוסמכו דיינים על ידי גדולי הדור שבכל עיר על בסיס היכרות אישית וללא בחינה; הם הוכתרו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, והוכרו באופן רשמי מטעם הממשלה. אולם הצרפתים קבעו שעל המעוניין לקבל כושר לדיינות לעמוד במבחן בדיני אישות, נחלות ותקנות בבית הדין הגבוה.- ר' שלום משאש, בתוך: המשפט העברי, עמ׳ 453. ר׳ יצחק חזן פירט את חומר הבחינה: כל ׳אבן העזר’, ומתוך ’חושן משפט’: הלכות דיינים, עדות, הלוואות, שבעות, טוען ונטען, הרשאה, מקח וממכר, מתנת בריא ושכיב מרע, נחלות ואפוטרופוס –
- נוסף על הבחינה על חומר שסוכם עליו מראש נבחן כל מועמד על סוגיה תלמודית שלא הוכנה מראש, והיה עליו להסביר את הסוגיה ולגלות יכולת לדון בה. כמו כן נדרש המועמד לכתוב שני פסקים, שגם הם לא הוכנו מראש; חברי בית הדין הציגו לו שאלות, ועליהן היה עליו לכתוב פסקי דין ׳מנוסחים בצורה משביעת רצון, מנומקים ומבוססים על יסודות ההלכה מהגמרא וב״י [׳בית יוסף׳, חיבורו של ר׳ יוסף קארו על ה׳טור׳] עם נו״כ [נושאי כלים, פרשניו]׳. ולבסוף היה על המועמד להיבחן בעל־פה בנושאים כלליים שעשויים היו לבוא לפני דיין בבית הדין. רק לאחר תהליך זה קיבל המועמד אישור מאת הרבנים הבוחנים חברי בית הדין הגבוה, והללו המליצו לממשלה למנותו. באופן כנראה לא רשמי פנו חברי בית הדין גם לוועד הקהילה ותהו על קנקנו של המועמד.
הערות המחבר: ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי, עמי 468-467. עמדו לרשות הנבחן ספרים פתוחים. אכן במקום אחר תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר, ובתיאור זה אין בחינה רשמית בהלכה, וידיעותיו בהלכות הנזכרות נבדקו ככל הנראה על פי יכולתו להתמודד עם פסיקה בפועל בשאלה שלא הוכנה מראש. וכך תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר בכ״ו בחשוון תש״ז: ׳עברתי בכור המבחן למשרת הדיינות לפני ב״ד [בית דין] הגדול של מרוקו, כי כן דבר המלכות יר״ה [ירום הודה], שכל הצופה למשרה זו חובתו להבחן בב״ד הגבוה בעי״ת רבאט יע״א [יגן עליה אלוהים], בג' עניינים: (א) בכשרון העיון והסברא ע״י לימוד סוגיא בתלמוד. (ב) בכשרון ידיעה והמצאת דין בכתב כעין פסק ובפרטי הביאור לאותה שאלה וכיוצא. (ג) ידיעות בעניינים שונים השייכים לדיינות בשאלות שבעל פה (שו״ת תבואות שמש, אבן העזר, סי׳ קיד, עמ' רו). דוגמה לשאלה בעל פה בענייני דיינות: שאלה בנוגע לתקנות המגורשים (שם, עמי רט).
ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לדבריו הפנייה הייתה בעל־ פה ובצנעה על מנת שלא לפגוע במועמד. הרב מאיר אלעזר עטיה סיפר לי בריאיון עמו, על סמך היכרותו עם מועמדים שעברו את תהליך הבחינות, שבית הדין הגבוה שלח מכתב אל חברי ועד הקהילה ואל רב הקהילה שממנה בא המועמד, ובו שלוש שאלות מרכזיות: אם המועמד מוכר כירא שמים, אם הוא שונא בצע, ואם הוא נוח לבריות. לדברי הרב עטיה היה מי שעבר את כל הבחינות אולם הוועד סירב להשיב בחיוב על השאלות שנשאל, ועל כן הוא לא קיבל מבית הדין הגבוה את האישור (כושר לדיינות). עוד סיפר לי שהמועמדים באו לרבאט לשלושה ימי בחינות ובמקביל לבחינות ניסו חברי בית הדין להתרשם מאישיותם ומיכולתם לנהל קהילה. פעמים גם שוחתו אתם על דברי תורה ועל פרשת השבוע. ע"כ
יש לציין שרב דיליגי עבר מסלול בחינות דומה, וההבדל בינו לבין דיין היה רק באופי המשרה שקיבל בסופו של דבר; רבים החלו את דרכם כרב דיליגי בעיר קטנה ועברו לאחר מכן למשרת דיין בהרכב של שלושה בעיר גדולה.
קודם לכינון הסדרים החדשים לא הייתה לדיינים משכורת קבועה ומובטחת – המתדיינים שילמו לדיין שכר בטלה או דמי עמל אם כתב פסק דין מנומק. אך מעתה מימן הממשל את משכורות הדיינים, מזכירי בית הדין והסדרנים וכן את הבניין על כל הוצאותיו(חשבון הטלפון, עלות הריהוט וצורכי משרד). השלטונות העניקו מעמד ראוי לדיינים, ובכל הקשור למשכורתם ולזכויותיהם השוו את מעמדם למעמד שופטי המדינה. לבית הדין הרבני ניתנה סמכות הוצאה לפועל ואכיפה של פסקי הדין, ואף סמכות להטיל מאסר. הדיינים חויבו ללבוש בדיונים בבית הדין הרבני לבוש רשמי ומכובד, שכלל גלימת משי שחורה ששרווליה פתוחים למחצה, עניבה לבנה ומצנפת אדומה מוקפת רצועת בד שחורה.
יישומו של חוק זה ורוחו הפכו את מערכת בתי הדין היהודיים לרשמית משהייתה. בעבר שפטו דיינים בבתיהם או בבתי כנסת, ואילו מכאן ואילך היו ערכאות רשמיות, שניהלו פרוטוקול מסודר, ושפעלו בבית הדין הרבני או בלשכת הרבנים בבית המשפט האזורי.
לאור התמורות שחלו בסדרי בתי הדין ובאופיים היה צורך להכשיר דיינים מסוג חדש, שייטיבו לנהל משפט רשמי, ידעו צרפתית וערבית וישכילו לנהל דיון ולהתנסח בכתיבה רשמית כיאה לבית משפט מודרני.
הערות המחבר: הרב דוד עובדיה סיפר כי ננזף על שהעדיף את הלבוש המסורתי. ראו: עובדיה, ב, עמ׳ 271-270. וראו: בשן, יהדות, עמי 314. נראה שרוב הדיינים צייתו להחלטה זו ולבשו את הלבוש הרשמי, וראו בתמונות בתוך: המשפט העברי, בעמודים הלא־ממוספרים בין עמ' 448 לעמי 449.
וכך כתב ר׳ שלום משאש: ׳עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ [בית הכנסת] לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א' כותב לבדו מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז [זה לזה] עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שיש לו יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה׳(המשפט העברי, עמי 451).
מוריס בוטבול, הממונה על בתי הדין היהודיים מטעם הממשלה, הוא ככל הנראה זה שהביא להשוואת מעמדם של בתי הדין לזה של בתי המשפט האזרחיים, אולם בהיעדר דיינים שיתאימו לכך הואט קצב השינוי.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 41