יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
פרק ב'
גנבת יוסף
במשרד אבי * הערבי המוגרבי שרדף אחרי * בדרך מאחורי יפו * הרפתקאותי וסבלי * נגנבתי מידי הורי * בין החיים והמות * ר' ישראל שמחון * פרדס השר משה מונטיפיורי * החמוד האבוד * מה שנעשה בבית הורי * הקימקם מושל העיר יפו והקונסולים בצער אבי * עזרתו בחפושי * העיר יפו רועשת והומיה * תפלות החכמים להצלתי * שובי לבית הורי * עזרת הממשלה בחפוש הגנב * סופו של הגנב *
ביום ד' לחדש תמוז שנת 1880 ,יצאתי מתלמוד תורה והלכתי כרגיל הביתה לארוחת הצהרים, אמי אחותי והעוזרת היו עסוקות בכביסת לבנים ולא הרשו לי להכנס הביתה, כי הבית היה מלוכלך ממי הכביסה. לכן, צותה עלי אמי, שאסור לעת עתה למשרד אבי ויחד עמו אשוב אחרי חצי שעה. בהיותי מתגעגע לראות את הפועלים בעבודתם כיצד הם יוצקים ועושים תכשיטי זהב וכסף, לא פקפקתי הרבה ונשמעתי לאמי. טרם הכנסי לחדרי העבודה עברתי דרך משרד אבא ומצאתיו משוחח עם ערבי מוגרבי שדבר אתו בשפת המערב שמדברים במרוקו שלא היתה מובנת לי די צרכי. כראות אבי אותי, שאלני על מעשי בשעות אלו במשרדו וספרתי לו סבת הדבר. אבי חיך ושאלני אם הבאתי לו את המפתחות, שצוה עלי עוד בבקר להביאם אליו. התנצלתי לפניו כי שכחתי. כשמוע אבא את דברי פקד עלי בתור עונש, שאלך תיכף הביתה ואביא לו מיד את המפתחות. כמובן, נשמעתי בקול אבא והלכתי למלא רצונו, ושום טינא בלבי לא היה לי עליו, כי הבנתי שכונת אבא היתה טובה להרגילני להיות זריז בכל מעשי.
בעברי בסמטאות העיר, הרגשתי כי אדם אחד רודף אחרי וקורא אותי בשמי, הבטתי לאחורי והכרתי בערבי מערבי [בן המגרב] שישב זה עתה ודבר עם אבי. הוא ספר לי, כי אבי בקש מאתי שאלך אתו לא רחוק מכאן, לקבל ממנו כמות הגונה של זהב בשביל אבא. בקושי רב הבנתי את שפתו המערבית, ועל סמך הסימנים שנתן לי בשם אבא והעובדה עצמה שעיני ראו אותו לשבת ולשוחח עם אבא, האמנתי לו והלכתי אחריו.
המערבי התחיל להובילני דרך דרכי יפו העתיקה, שמעולם לא עברתי בהן, למרות היותי בן העיר, ובנפתולי דרכים עקלקלות ומבואות צרים הוציאני מהעיר – אל דרך העג'מי שהיתה אז אדמת בור ללא בנין. – משם הובילני דרך נתיבות ומשעולי כרמים ופרדסים, עד החולות שמאחורי מקוה ישראל. אותו היום היה אחד מימי תמוז הלוהטים, השרב שרר בכל תקפו והליכה מעיפת זאת, ביחוד לילד רך וענוג, השפיעה עלי לרעה. כמעט שהתנחמתי על שנשמעתי למערבי, אבל תקותי שאשוב לאבא ואביא לו הזהב, שעשעה את נפשי והפיחה בי רוח חיים ועצמה. אני הייתי לבוש כאחד מבני הארץ, בגד משי (הנקרא בערבית "קונבז") ועלי מעיל דק ושחור. על רגלי נעלתי נעלים הגונים כיאות לתלמיד בית ספר.
כשבאנו למרחב השומם, מבלי לראות אף בן תמותה, זולתנו, פנה אלי המערבי בזאת הלשון: "עלינו עתה להכנס למקום שיש שם בני אדם ושאין ברצוני כי יכירוני ועלי להתחפש. לכן, עליך להתפשט ולמסור לי בגדיך." מיד פשטתי מעלי את מעילי העליון, נעלי וגרבי כשנשארתי רק בבגד המשי שהפכו לבל יכירו בו והוא שמם בתוך אוכפו שהשיאו על כתפיו, באמרו לי, שאם נפגוש בדרך במי שהוא, עלי לומר שאני בנו עלי והוא אבי הנקרא "מוחמד". הסכמתי לשקר, כי לא יכולתי להבין את כונתו ורצונו. לי היה ברור שאיש לויתי הנהו יהודי בחשבי בתמימותי שכל מערבי הנהו יהודי והנה הופעתי [הופתעתי] לראות כי טעיתי, כשמסבת החום הכבד וההליכה הגסה, הרים שרוולי ידיו לנגב את הזיעה הרבה שירדה מעל פניו נתגלתה לפני במקומות אחדים בבשרו "כתובת קרקע". נזדעזעתי, כי רק באותו שבוע למדתי מפי רבי דיני שריטות, שאסור ליהודי בהחלט לעשות שום שרטת בבשרו. התחלתי לחשוד בבן לויתי וכדי לבחנו, בראותי כי השמש הולכת ושוקעת, שאלתיו באיזה מקום נתפלל תפילת מנחה. המערבי, שלא יכול היה לתפוס את כוונת דברי, התחיל לגמגם בלשונו שלא היתה מובנת לי. שאלתיו אם נבוא הביתה עוד לפני תפלת ערבית או יודיעני באיזה מקום נתפלל ושוב נתבלבל המערבי, והחל לבלבלני במלה "ערבית" מבלי שידע לבטאה בדיוק ולהבין פירושה. מיד באתי לידי הכרה ברורה, שאני נפלתי בפח והנני נמצא בידי איש זר, במדבר שמם שלא דרכתי בו מעודי. רעבוני הציקני מאוד אולם, בהיות וכל חושי היו נתונים במחשבה על דבר גורלי, שכחתיו לגמרי. הרביתי להעמיק ולחשוב על דבר מצבי האיום שבו הנני נמצא. בדמיוני עלו מחשבות והרהורים שונים, שזעזעו את נפשי הרכה, עד שהיה ברור לי, כי נגנבתי מידי הורי לאיזו מטרה ואין מי שיוכל לבוא אל השממון הזה להציל את חיי, ובפרט שקרני השמש האחרונות הולכות ושוקעות, עד שבאתי לידי יאוש שדכאני מאוד.
את המציאות העלובה הזאת בכל נוראותיה התחלתי להרגיש, בחשבי, כיצד אפשר שאבי יסמוך עלי הילד בן עשר, להביא לו כמות זהב, דרך ארוכה זאת, האפשר שנהירים לו שבילי המדבר? מרוב יאוש ומרירות נגשתי לאחד העצים הפראים, דבקתי בו בכל גופי הרועד והחלטתי מבלי ללכת הלאה. לחיות או למות, אחת היתה לי ובלבד לא להרחיק יותר. איש לויתי נגש אלי ושאלתי, בטח עיף הנך תנוח מעט ונמשיך דרכנו, כי קרובים הננו אל המקום המיועד ששם הזהב. ברוגז רוחי עניתי , כי לא אלך מפה. בראשונה התחיל לפיסני והראה לי באצבעו מרחוק על גבעה אחת, שהיא כאילו מחוז חפצנו, אך אני עמדתי במריי, לא אוסיף ללכת. ישבתי והחרשתי ולא הוספתי דבר אתו מטוב ועד רע. המערבי דבר אתי קשות: "אני הוא שלקחתי אותך מידי אבא שלך ואני מוכרח להשיבך עם הזהב". לא יכולתי להבליג על רגשותי, רוחי הצקני ואמרר בבכי: "לא, שקרן הנך , " אבא לא מסר אותי בידיך, אתה רמיתני, כי איך ישלח אותי עמך בדרך קשה כזו, בשעה שאף פעם לא הרשו לי לצאת את העיר, רגלי התנפחו מהקוצים שהוצאתי מהן ולא אוכל ללכת אתך, פה אמות או אחיה . ," בראותו כי החלטתי נמרצה, תפשני בערפי בשתי ידיו וכבש את ראשי בחולות, עד שטעמתי טעם חניקה. עיני שזלגו דמעות וגם פני שהורטבו בהן, נתמלאו עפר וחיי היו בסכנה. ואצעק מנהמת-לבי: "הרפה ממני ואלך, כי מת אני". הוא עזבני, ואקום מלוא קומתי, נדהם ונבוך, כבן אדם זה שהיה בין החיים והמות. הפה, האף והעינים היו מלאים חול והתחלתי לנקותם ביד ובמעילי, נקיתי ובכיתי, עד שלאט לאט, נפתחו ריסי-עיני והאור התבהר לי, כי דמעותי שנגרו כמים הושיעוני. השמש שקעה. לאור דמדומי-הערב ראיתי מרחוק, שלשה בני-אדם רוכבים על סוסים מתקרבים אלינו. הכרתים כי המה נוצרים יונים מנכבדי הארץ, ששנים מהם היו ידועים לי בשמותיהם, האחד "דמיתר" והשני "אונאיודו". חשבתי לצעוק ולקראם לעזרה, לפול לרגליהם ולהתחנן על נפשי, שיפדוני ויביאוני לאבא, אולם התחרטתי, פחדתי שמא תחנתי לא תמצא הד בלבבם ולא יענו לבקשתי ושנאת בן לויתי תתגבר אלי, ומי יודע אם לא יהרגני בדרך. נמנעתי איפוא מלהוציא לפועל את מחשבתי ונהרתי אחרי המערבי כשה לטבח יובל……….
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930