רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- הקיבוץ היהודי בראשית המאה

יהודי מרוקו - רובר אסרף

התביעה לשוויון־זכויות

פתיחה כפויה זו של מארוקו להשפעות אירופיות לא עוררה בקרב היהודים, במישור האינטלקטואלי, שום חשיבה על זהותם, כשם שלא עוררתם להעריך מחדש את זיקתם לסביבתם המוסלמית, אלא גרמה להם רק להיצמד, פעמים בלא הבחנה, בערכי התרבות של צרפת ולשונה.

באין לשון משותפת, פסק כל דו־שיח בין משכילים וחכמי־דת יהודים ומוסלמים מאז תור־הזהב באנדלוסיה. הערבית הספרותית הפכה להיות לשון זרה ליהודים מאז גזרו האלמווחידים במאה הי״ב שהד׳ימים אינם ראויים ללמוד את לשון־הקודש של הקוראן. בחיי־היומיום שוב לא היה דבר משותף בין המלאח וה״מדינה״ זולת הערבית בניב המקומי. הגם שהרמב״ם כתב את יצירות־המופת שלו בערבית, הרי יהודי מארוקו, רבנים כלמדנים, שוב לא השתמשו אלא בעברית. השאלות ותשובות שלהם, שנכתבו כולן בשפה זו, עסקו אך ורק בתחומה המסוגר של ההלכה, להוציא כל מדע הקרוי ״חיצוני״ דוגמת פילוסופיה, מתימטיקה או אסטרונומיה.

הציבור היהודי והמוסלמי כאחד התעלמו כליל מן הזרמים האינטלקטואליים שהסעירו את המזרח והמערב כאחד ואגב כך הפכו גב זה לזה. החל במחצית השניה של המאה הי״ט קיבלו היהודים עידוד נרחב לאמץ להם את ערכי החופש והשוויון שממהותה של הציוויליזציה האירופית מכוח עשיית־הנפשות המשחררת של האליאנס, מוסד שחזר ונאחז ברעיונות של תנועת ההשכלה של יהודי גרמניה, ובכך עודד אותם לעזוב את הגטו הגשמי והרוחני שלהם ולהשתחרר על־ידי החינוך.

האליאנס לא קראה תיגר במישרים על מסורתם ודתם של היהודים. היא פעלה לפי סיסמתה הידועה, ״היה יהודי באהלך ואדם בצאתך״, אלא שהדגישה יותר את האוניברסליות של התרבות החילונית מאשר את ההתעמקות במסורתה של היהדות. ומבחינתה לא היתה אוניברסליות אלא במגילת־זכויות־האדם ובלשון הצרפתית. על בסיס רעיוני זה פיתחה, החל משנת 1862, את רשת בתי־הספר שלה, חרף התנגדותם של הרבנים המסורתיים. כשעלה מוחמר בן יוסף לכס־המלוכה כבר היתה רשת זו מפותחת כהלכה, גם הודות לתמיכתו של משטר־החסות.

האליאנס, שלא נתנה חינוך אלא לילדים יהודים – ומחוסר אמצעים, גם לא לכולם – קמו עליה תוקפים מכל עבר: הציונים, שבעיניהם לא היתה ״לאומית״ די הצורך לפי שהתעלמה מהוראת העברית החדשה; המתבוללים, שהוכיחו אותה על פניה בעבור שהקימה מסגרת נפרדת ליהודים; הרבנים, שבעיניהם לא היתה דתית דיה והאשימו אותה שהיא מפקיעה את הנוער מיהדותו; ולבסוף, המוסלמים, שבעיניהם לא היתה מארוקאית דיה לפי שלא הכלילה את הערבית בתוכניות־הלימודים שלה ולעתים קרובות אסרה על תלמידיה להשתמש בשפה זו, בהעדיפה עליה את הצרפתית.

אולם הוויכוח הזה אינו חייב להטעות. בתקופה זו של ראשית המאה עדיין היו רוב־רובם של היהודים קשורים ללימודי ההלכה המסורתיים ולשמירת־מצוות מכנית. ההדפסה בלשון העברית התקדמה בצעדים ניכרים.

שניוּת זו שיקפה את עמידתם דו־המשמעית של היהודים בין שאיפה לשוויון־זכויות ובין נאמנות אישית לסולטן, בעוד הציונות מסתמנת כנתיב שלישי. אבל הלבטים האלה לא באו לידי גילוי אלא בתקופת מלכותו של מוחמר החמישי.

בערים התבטא הבידוד היחסי של היהודים, מבחינה חברתית, בהסתגרותם במלאח, שהוקם מטעמים חומריים ולא תיאולוגיים, שהרי לא באיסלאם ולא ביהדות לא קיים שום ציווי של הפרדת מגורים. משום כך, בעצם, אטית היתה התפשטותו של המלאח, שלא נעשה חובה אלא במועד מאוחר ביחס, כאשר לפי פקודתו של מולאי סלימאן (1822-1792), שלמען האמת נטה חסד דווקא ליהודים, עשה את המגורים במלאח חובה ליהודים בכל רחבי ממלכתו, להוציא את נמלי צאפי וטנג׳ר.

עם הזמן מצאו היהודים יתרונות לא מעטים בבידול הזה, והמלאח הפך להיות מרחב של אוטונומיה חברתית ודתית כמו גם מקום בטוח למדי. אך כאשר באה התפוצצות־האוכלוסיה, עקב הריבוי הטבעי והיציאה מן הכפרים, וחייבה להרחיב את רבעי המלאח, לא מומשו מעולם ההיתרים לבנות מחוץ לחומות – גם כאשר אמנם ניתנו.

רק עם בוא הפרוטקטורט הורשו היהודים לדור בכל אשר תאבה נפשם, בין ב״מדינה״ ובין בעיר ה״אירופית״. בפאס ובקאזאבלנקה עקרו האמידים יותר לשכונות החדשות שהקימו הצרפתים. במכנאס, למרבה הפלא, בחרו ב־1925 לבנות להם מלאח חדש, שנוח היה יותר מן הישן, כמובן, אבל בקאזאבלנקה הצטופפו היהודים מלב־הארץ לאלפיהם במלאח, עקב גידולה המסחרר של העיר, ושם היתה בעיית הדיור חמורה ביותר. כך גם נשארה לאורך ימים ושנים.

אכן, מוסד המלאח יפה היה לאוטונומיה הדתית ולשלוחותיה בתחומי המשפט, המיסוי והמנהל. גם אם לא היו כללים מדויקים או בלתי־משתנים, לא רבים היו ההבדלים בארגון הקהילות בין עיר אחת לחברתה. הדגם, שהונהג על־פי התקנות, הובאו על־ידי ־״מגורשים״ מספרד.

בראש הקהילה עמד הנגיד, שדאג לקשר עם השלטונות. הוא שהיה אחראי כלפי השלטונות לתשלום מס־הגולגולת וההיטלים ־מיוחדים, ואת חלוקת התשלומים האלה קבע כטוב בעיניו בין הסרים למשמעתו. לעתים קרובות היה הנגיד זוכה בכהונתו רק הודות לתשלום שוחד ושאר מנהגים מפוקפקים: אף שלהלכה נבחר על־ידי הקהילה, למעשה מתמנה היה על־ידי המח׳זן. לכן החליטו עוד במאה הי״ח מספר קהילות, ובכללן זו של פאס, לבטל את התפקיד הזה. על כל פנים, גם במקום שקוימה המשרה, התרוקנה מכל תוכן והשלטונות התרגלו להסתייע בשייך אל־יהוד (שייך היהודים), שמופקד היה בעיקרו של דבר על תחום הבטחון.

בצד הנגיד או שייך אל־יהוד שימשה הנהלה בת שבעה נכבדים־עמיתים, הלוא הם טובי העיר, שהם עצמם מונו על־ידי אסיפת עמיתיהם, זו שקרויה היתה מעמד. הם היו יוצאי משפחות עשירות או למדניות. בנוסף לסמכויותיהם בתחום הכספים – חלוקת מס־הגולגולת – ניהלו את מוסדות הצדקה, המגביות, ענייני הפולחן, ובדרך־כלל עסקו בחיי־היומיום של הקהילה. ועד זה מילא גם תפקיד בהוצאת תקנות, שתוקנו לשם ניהול חיי הדת והחברה. ואחרון אחרון: ממנה היה את נשיא בית־הדין הרבני, על שופטיו, שלושה עד חמישה במספר.

משעה שנתמנו הרבנים־השופטים, הם הדיינים, עצמאיים היו לכל דבר ויישמו לפי מיטב מצפונם את דיני ההלכה. בית־הדין הרבני הוא לבדו היה המוסמך לדון ולפסוק בדיני אישות. בחיי־המעשה מעורב היה גם בכל הסכסוכים האזרחיים או המסחריים שנפלו בין היהודים לבין עצמם. בתחום המסחר יכלו יהודים לפנות להלכה לבתי־המשפט המוסלמיים, אלא שאם נהגו כן עלולים היו להיות מנודים מן הקהילה, והיה זה עונש מטיל־מורא שפירושו חרם אזרחי ודתי כאחד. פרט לכך, בכל סכסוך שמעורב בו מוסלמי בין בדיני עונשים ובין בשאר דינים, היתה הסמכות נתונה רק לבתי־המשפט של הקאדי והפאשה.

אחרי שש שנות היסוסים ניגשה הנציבות הכללית לרפורמה זהירה של הארגון הקהילתי: שני הצווים שהוצאו ביום 22 במאי 1918 שמרו על עקרון האוטונומיה, אך עם זאת הטילו עליה פיקוח מחמיר יותר. בכל עיר נתמנה על מקום המוסדות הישנים ועד שנטול היה סמכות משות משפטית ופעילותו הוגבלה לתחומי הצדקה והפולחן בלבד. בחירת יושב־הראש וקביעת התקציב כפופות היו לאישורו של הפאשה.

בתחום המשפטי שוב לא היו הרבנים־הדיינים נבחרים אלא ממונים. סמכותם הוגבלה לתחום של דיני־אישות בלבד. להוציא את המודרניזציה של הנוהל, התבטא החידוש העיקרי בהקמת בית־דין רבני גבוה ששימש ערכאה לערעורים, ונשיאו הראשון היה הרב הראשי של סאלה, רפאל אלנקוה, חתנו של מורהו הרב הראשי יששכר אסרף…

לשם פיקוח על המכלול הזה הקימה הנציבות הכללית ב־23 ביוני 1919 את כהונת המפקח על המוסדות היהודיים, הכפוף למנהלת ענייני הילידים שליד הפרוטקטורט. כך אפוא, עם שקיימו את אשליית אפוטרופסותו של המח׳זן, העמידו השלטונות הקולוניאליים את הקהילות היהודיות תחת פיקוחם הישיר, כפי שתעיד אישיותו של המפקח הראשון, יחיא זגורי. האיש היה תורגמן בקונסוליה הצרפתית בקאזאבלנקה, שזכה בעיטור לגיון־הכבוד בשל התנהגותו בעת נחיתתם של הגייסות הצרפתיים ב־1907 וקיבל אזרחות צרפתית. פרט לזה גם הוסיף לשמש בתפקיד יושב־ראש ועד קהילת קאזאבלנקה, וכך איגד בידו את תפקידי המפקח והמפוקח…

באשר לרפורמה זו, אפשר לומר שגם אם הגבילה את האוטונומיה של הציבור היהודי הרי לפחות העניקה לו מוסדות, שאמנם לא הצטיינו באופיים הדמוקרטי. אפשר להוסיף ולהעיר כי המבנה חסר היה במובהק רשות אחת מרכזית – שלא לומר סמכות כלל־ארצית. כדי להבטיח פיקוח משופר על יהודי מארוקו, הקפידו על האשליה כאילו אין להם אינטרסים קיבוציים להגן עליהם.

עובדה פרדוקסלית עד מאוד היא שאת הניהול הישיר של הקהילות היהודיות הנהיג אותו מרשל ליאוטיי, שהיה אויב מושבע לניהול מעין זה משעה שדובר על יישומו ברחבי מארוקו כולה. כמו על־מנת להדגיש את אופיו הלא־דמוקרטי של המבנה החדש, הטיל את הכנת הרפורמה הזאת על יהודי צרפתי בשם נחום סלושץ, גילוי נוסף של בוז לכל הליך תקין של תיאום עם הסולטן.

הצעדים החדשים הוצגו כמעשה של רצון טוב מצד הנציבות הכללית כלפי היהודים, שבכל הזדמנות נדרשו להפגין את הכרת־טובתם לצרפת, בהתעלם ממעמדם כנתיניו של הסולטן. דו־השיח הישיר וההבנה המובלעת בין היהודים לסולטן לקו אז בליקוי־חמה ממושך. אך גם אם שכחו היהודים את הדרך לארמון והעדיפו את הדרך אל הנציבות הכללית, לא גרע הדבר מחיבתם למלך, ועסקני הקהילות עשו להם מנהג להזדקק לניסוחים פתלתלים שנועדו למנוע פגיעה ברגישותו של פטרונם החוקי, הסולטן, ובזו של שליטם הממשי, הלוא הוא הנציב הכללי.

לאמיתו של דבר, מאותה שעה התנהל דו־השיח בין הציבור היהודי לסולטן באמצעותה של הנציבות הכללית. ליאוטיי, שמעוניין היה לשמור את מארוקו מפני סופה וסער הבאים מן המזרח, העמיד פנים כאילו רק את רצונו של הסולטן הוא מביע כאשר שלל כל הכרה מן התנועה הציונית במארוקו. מולאי יוסף מצדו מעולם לא התבטא בפומבי בשאלה זו, וכאשר הופנתה שאלה דוחקת מפאריז אל הנציב הכללי בנדון זה השיב הלז ב־1924 לאמור:

מן הראוי לציין כי הסולטן, המח׳זן וכל מעמד המשכילים באוכלוסיה המוסלמית, שעל נאמנותם נשענת המדיניות שלנו, רואים בעין רעה למדי את הפעילות הציונית. כעבור שנה בחר גם יורשו, תיאודור סטג, הגם שלא היה שותף לאיבתו של ליאוטיי לציונות, להסתתר מאחרי מרותו של הסולטן: הסולטן מסרב בפירוש לסבול כל תעמולה העלולה להביא לידי הפחתת מספרם של נתיניו היהודים, ומן הראוי להניח לאלה לעסוק במלאכתם בלי הסתה ולחסוך מכלל העם המארוקאי את תוצאותיה של תעמולה שעלולה להפיח חיים חדשים בקנאות שממנה סבלו היהודים ימים רבים.

דומה היה שנוסחת הפרוטקטורט, שיושמה בקפדנות, היתה נוחה ביותר לצמרת הציבור היהודי, לפי שאפשרה לו להיכנס לעולם המודרני תוך כדי שמירה על המעמד של נתיני הסולטן. על רקע הסכמת הסולטן למפעלה של צרפת, אין מקום להאשים את היהודים האלה, שרבים היו למדי, בבגידה. חזיונות־המדוחים של המערב צוררו את נפשם, ומעט־מעט התנתקו מרוב־רובה של החברה המארוקאית, אשר זמן רב מילאו בה תפקיד יקר־ערך כמתווכים.

הקולוניזציה, שהמוסלמים חזו בה מבשרם בחינת שואה לאומית ממש, בעיני יהודים מסוימים היתה בחינת שחרור. מארוקאים רבים, בין יהודים ובין מוסלמים, עתידים היו להתהלך מעתה בשני עולמות נפרדים. אף־על־פי־כן, עם בוא חוקי־הגזע של וישי, עתיד היה מי שנעשה לימים המלך מוחמר החמישי, שעלה לכיסאו ב־1927, לשוב ולהתחבר עם מסורת אבות־אבותיו ולהכיר היטב יותר את נתיניו היהודים.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997הקיבוץ היהודי בראשית המאה

עמוד 79

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר