מורשת יהדות מרוקו

 חטיבה נוספת רבת שירים בדיוואן כוללת שירי שבח והודיה. היא מורכבת משישה שירי שבח להקב״ה ולתורה. (ב), מאחד־עשר שירי קדושים וצדיקים מא״י וממרוקו ומעשרים ושניים שירי שבח לאישים, לרבנים, לנדבנים, לידידים ולאנשים עלומי שם, כארבעים שירים בסך הכול. השירים מפוזרים בכל הדיוואן, והם בעלי מבנים מגוונים. שירי הקדושים כוללים את קדושי א״י – אליהו הנביא,  ר׳ שמעון בר יוחאי וחבריו, ר׳ מאיר בעל הנס וקדושים אחרים.  את הקדושים המקומיים מייצגים ר׳ יחיא לחלו הקבור ליד קצר א-סוק, צדיק אזרו ור׳ עמרם [בן] דיוואן. את שירי השבח לאישים, לרבנים, לנדבנים ולידידים כבר הצגנו כאן ברובם, סמחון בן הרוס, ר' יצחק ור' אברהם פינטו, ר' אברהם אזולאי, מרדכי לכפארי, הנגיד אברהם בן משה, ר' שלמה טולידאנו, יצחק, שלמה אסבאג, אלעזר בן שפט, מרדכי, ישראח הכהן, ברוך, יוסף בן נחמני, יעקב, שלום, דניאל טולילא, השד"ר אורי שפירא  ועוד רבנים ודיינים משובחים שפרטיהם ניתנו בגוף המאמר). יצוין כאן, ששירי שבח שונים אינם נושאים את שמותיהם המפורשים של הנמענים פרט לשמותיהם הפרטיים, אולם ניתן בכל זאת לזהות לפעמים משובחים אלה על פי התכונות שהוא מונה בהם בגוף השיר.לנפטרים הקדיש כאן רש״ח קינה אישית אחת בלבד, והיא נכתבה לרגל ״פקידת שנתו של הרב המובהק ר׳ משה מאימראן זלה״ה״, שנפטר בשנת תקמ״ו.

בחטיבת שירי מועדים וזמנים מרוכזים שירים על חגים ומועדים השייכים למחזור השנה, שירים על תחנות במעגל החיים היהודי, וכן שירים שנכתבו לאירועים חברתיים או לאסונות טבע שונים. שירי המועדים כוללים פיוט להבדלה , שישה פיוטים לפורים לבד מן השיר על זרש וכן תשעה־עשר(!) פיוטים לפסח , כולל שניים בארמית, שאחד מהם בלתי שלם. שירים על תחנות במעגל החיים היהודי כוללים שלושה פיוטים למילה ופיוט אחד לתפילין. בקבוצה זאת של שירי זמנים אנו כוללים גם שני שירים לסיום המשנה , וכן שיר לשאלת גשמים.

אשר לחטיבת השירים המעניינת אותנו כאן במיוחד והמורכבת משירים אישיים, משירים חברתיים ומשירים היסטוריים, יש להדגיש ולציין ששיריה אינם ערוכים בידי המשורר במדור אחד, אלא להפך, הם מפוזרים בכל הדיוואן ומכונים בשמות של סוגים פואטיים שאינם שכיחים הרבה במסורת הפואטית של יהודי מרוקו. מבנים פואטיים אלה ושמותיהם המיוחדים של אחדים משירי החטיבה – ״תוכחת מגולה״, ״מליצה, ״מחברת״, ״קורות הזמן״ – מעידים על מודעותו של רש״ח לגבי חריגותם במסורת השירה שבמסגרתה הוא כותב. שירים אלה מתייחסים לאירועים ולמצבים אישיים וקהילתיים מדכאים על פי הרוב, שהמשורר חווה אותם או היה עד להם, והם מבטאים את תגובותיו, עמדותיו והרגשותיו של המשורר לגבי חוויות קשות אלה. חטיבה זאת כוללת ארבעה־עשר שירים, כדלקמן:

שני שירים המכונים ״תוכחת מגולה״. באחד – ״שמעו אחי תוכחת המגולה, / תתן לראשכם לוית חן עטרה״ – הוא ממשיך את הכוונות המטיפות שלו, אך מייחד בו מחרוזות לזירוז התמיכה בעניים: ״תוכחת מגולה, תרפא כאב ומחלה, הוגה בה לא יעשה עולה, למשמרת ביום ובלילה, תהיה להולכי מסילה, על אחת כמה וכמה טובה כפולה, שמי ושם חניכתי [=משפחתי] רשום בה תחילה, אח״ך [=אחר כך] ע״ס [=על סדר] אלפא ביתא גזו[רה?], במשקל אחד שקולה; נו[עם] ק״ב למהר״י [־־־למורנו הרב רבי יוסף] אזובי״

א). התוכחה מורכבת משני חלקים בעלי חריזה מברחת שונה, ובהן שתי צלעיות הטורים תואמות חריזה. לקמן הטורים המתייחסים לעניים:

פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ בִּרְאוֹתוֹ / עוֹמֵד וְשׁוֹאֵל כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ:

צְדָקָה תִּצּוֹר תָּם דָּרֶךְ בְּלֶכְתּוֹ, / גַּם בְּשִׁבְתּוֹ דֶּרֶךְ בֵּיתוֹ;

קוֹל תַּחֲנוּן לַעֲנִיִּים בִּשְׂפָתוֹ / יְדַבֵּר רָשׁ, לֹא יִשְׁמַע גַּעֲרָתו

הנגיד המתחזה

בשיר השני הוא מוקיע נגיד מתחזה. זהו אחד משלושה שירים חברתיים המכונסים במדור אחד תחת השם ״יורה חטאים״  בכתובת השיר מציין רש״ח: ״זו יצא ראשונה [=מתוך המדור], תוכחת מגולה מחוברת בדרך שיר על איש בעל גאוה אשר דרכו אינה שוה, ונשתמש בלבוש מלכות ולו לא נאוה, ובקשו ממני אנשים קנאים, ענוים ונאים להולמו בשבט לשון אולי ישוב מדרכו הרעה ויהיה עניו ושפל ברך, ונועם תוכחת זאת נו[עם]: שיר ק״ב למהר״י אזובי; סי[מן]: אני [שלמה חלואה]״ השיר מורכב משלושה חלקים. הראשון הוא שיר תוכחה בעל  14טורים דו־צלעיים עם חריזה מברחת משתנה. השני כתוב במתכונת של פרוזה מחורזת, קרובה למליצה. החלק השלישי מורכב ממליצה בת חמש מחרוזות עם חריזה קבועה בכל מחרוזת. בחלק זה הוא יוצא בהתקפה חריפה על קלקול המידות הטובות בקרב בני דורו. להלן חלקו השני של השיר, המתאר את האירוע החברתי, ושתי המחרוזות הראשונות של החלק השלישי.

[…] מצוה לפרסם החנפים והצבועים מטמאים, מה שראו עיני אני מגיד בדרך מליצה. למשמרת לאות לבני מרי: איש רע מעללים / הביא בידו כתבים מזוייפים דוברי הלולים, / חתמו עליהם חכמים גדולים; / משל אחרים הם [ב]ידו גזולים, / נשתמש בטלית גזולה צמר גמלים וצמר רחלים, /ובכל מקום שעבר הניא [קט]נים וגדולים; / עשאוהו במקום נהלולים, וצורתו מעידה עליו שהוא רע מעללים; / קולו דומה לקול שועלים, / עידיו בחוטמיו שהוא בן כהנים גדולים, / אשר היו בימי הנפילים, / אוכלים כדוב ומסורבלים; / בשם נזיר יקרא והכל הבל הבלים, / בנעימים לו חבלים, / יען הפך נועם לחובלים; / שערו מדולדל כזכר של רחלים / וגדל פה׳ ר'ע בישמעאלים, / נזיר[?] הפריז והעלים, / מעשיו יוצאים לשנים פעלים, ודבריו אינם שקולים, / ובכל יום לוקה מלקות כפולים, / טובל במקואות אפילו פסולים, / בדקוהו ונמצא גרף של גללים; / אר[ך] עליו פיהו וגלחוהו התולים, / ויקץ מיינו והמיר דת משה בדת ערלים, / שחדו בעדו שריב כחוללים. וליזהר מן הצבועים, / הבל המה מעשה תעתועים, חברתי למענו / מליצה זו תגלה קלונו, / ושיר בו לו ציר׳ים נספ׳נו / וסימנו / יהי רעב אונו, / אתחיל בשמו ואסיימנו.

עוד אדבר בעניין הצבועים, וחמתם בערה בי, / שורפת כאש בקרבי, / התעוני ויתפתה לבבי; / וכאשר בחנתים וידעתי מפעלותם, / חברתי מליצה זו להפריד חבילתם, / כי אין אמת במעגלותם, / וכל מעשיהם למלאת תאותם.

תמה אני על דור אחרונה: / איך נכרתה מפיו אמונה, / ולא לחנם נשתנה, / עונה ואומר זה הוא דבר משנה: / בעקבות משיחא תהיה נעדרת אמת ואמונה; / מחמת קנאה שנא חבירו ולו לא פנה, / ואף שלקה ושנה, / לא ידע נכונה, / כי אין בו דעת ותבונה; / והיושב במדינה, / שכנה עליו עננה, / והיוצא השדה צרה צרה במקום שנה שנה, / ואחר זאת ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״.

דוק ותמצא / כי אבדו בעלי עצה, / ורבו בעלי מצה, / שהיה מאכלם חמץ נוקשא; / שמו למשיסה / גדולי העצה / וכולם מקשה / ואין להם בושה, / מדברים עזות ומצחם נחושה, / במסרה שלשה / עשיר וגנב קופסא, / זקן ונואף אשה, / עני ואביון וראש נשא, / אין זאת כי אם בעת נגע פשה. / אוי לה לאותה בושה! […]

מקורות וביאורים

למשמרת לאות לבני מרי: במדבר יז, כה; רב מעללים: שמואל א כה, ג; הלולים: שבחים.נהלולים: צמח קוצני, ישעיה ז, יט; עידיו בחוטמיו… ומסורבלים: לעג לצורתו הפיזית של הנגיד המתחזה; הבל הבלים: קהלת א, ב; יב, ח; בנעימים לו חבלים: על פי תהלים טז, ו; הפך מעם לחובלים: משחק מילים ולשון נופל על לשון על שמות המקלות המוזכרים בזכריה יא, ז-יד; שערו מדולדל: כמעט קירח; מעשיו יוצאים לשנים פעלים: על פי חבקוק ג, ב ואיוב כד, ה; גרף של גללים: סיר מלא צואה; ארן עליו פיהו: ישעיה נז, ד; בדת ערלים: האסלאם; שרים כחוללים: על פי תהלים פז, ז, בחילוף שין ימנית בשין שמאלית; הבל המה מעשה תעתועים: ירמיה י, ה; נא, יה; יהי רעב אונו: קללה נמרצת לאור הקינות הקשות שכתב רש״ח על מכת הרעב של השנים תקל״ט-תקמ״א; אונו: אבלו, יגונו; וחמתם בערה בי: על פי אסתר א, יב; אין אמת במעגלותם: על פי ישעיה נט, ח; למלאת תאותם: מלשון הז״ל; תמה אני: המשורר עובר להכללה, וקובל על התנהגותם הקלוקלת של בני דורו, שהמיטה פורענות זו; בעקבות משיחא: כל התכונות שהוא מונה כאן הן על פי מדרשי גאולה שונים, כגון בסוטה מט ע״ב; כ׳ אין בו דעת ותבונה: על פי ישעיה מד, יט; שכנה עליו עננה: על פי איוב ג, ה; היוצא בשדה… שנה שנה: על פי דברים יד, כב; והרוח תשוב… נתנה: קהלת יב, ז. בעלי עצה: מלשון חז״ל, אנשים נבונים; בעלי מצה: בעלי ריב ומדנים; שמו למשיסה: מבזים ומזלזלים; גדולי עצה: תלמידי חכמים ורבנים; וכולם מקשה: על פי שמות כה, לו; לז, כב; מדברים בעזות ומצחם נחושה: מדברים בעזות מצח נחושה, בחוצפה רבה; עשיר… זקן… עני ואביון וראש נשא: על פי פסחים קיג ע״ב; בעת נגע פשה: על פי ויקרא יג, נא, נג; אוי לה לאותה בושה: בבא בתרא עה ע״א ועל פי לשון הפיוט הספרדי.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 209

525- בקשה — סי׳ שלמה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת

שְׂאִי עֵין יְחִידָתִי לְיוֹצְרֵךְ / וְזִכְרִי בּוֹרְאֵךְ בִּימֵי נְעוּרֵךְ

לְפָנָיו צַעֲקִי לַיְלָה וְיוֹמָם / וְלִשְׁמוֹ זַמָּרֵי תָּמִיד בְּשִׁירֵךְ

מְנַת חֶלְקֵךְ וְעוֹדֵךְ בָּאֲדָמָה / וּמִבְטַחֵךְ בְּצֵאתֵךְ מִבְּשָׂרֵךְ

הֲלוֹא הֵכִין לְפָנָיו לָךְ מְנוּחָה / וּמִתַּחַת לְכִסְּאוֹ שָׁם דְּבִירֵךְ

אֲנִי עַל כֵּן אַבְרֵךְ שֵׁם יְיָ / אֲשֶׁר כֹּל־הַנְּשָׁמָה לוֹ תְּבָרֵךְ:

525- על הנשמה.

יחידתי — נשמתי. צעקי — להתפלל ולבקש מחילה. ועודך באדמה — כל עוד שאתה חי עלי אדמות. בצאתך מבשרך — לאחר המות. כשהרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה לכסאו — לכסא הכבוד. דבירך — מקומך הנפלא אם תזכה.

526- בקשה ע״מ יב״ת יב״ת י״ת

אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ

מְצִיאוּתְךָ וְאַחְדוּתְךָ שְׁלֵמָה / יְסוֹד עוֹלָם יְסוֹד תֵּבֵל יְסַדְתָּהּ

וְאֵינְךָ גּוּף וְלֹא רוּחַ בְּגֶשֶׁם / שִׁמְךָ יִהְיֶה וְהָיָה אָז וְעַתָּה

מְחַדֵּשׁ כָּל לְךָ אֶעֱבוֹד, וְלִבִּי / לָאֵל זוּלָתְךָ לֹא סַר וְנִפְתָּה

נְבוּאָתְךָ לְחוֹזֶיךָ נְכוֹנָה / וְשֶׁל מֹשֶׁה עֲלֵי כֻּלָּם בְּחַרְתָּהּ

וְדָתְךָ מִשְּׁמֵי שַׁחַק לְעַמָּךְ / וְלֹא תִּהְיֶה נְסּוּחָה, כִּי חַקְרָתָהּ

וְתֵדַע מַעֲשֵׂה אָדָם, וְתִגְמוֹל / לְאִישׁ צִדְקוֹ, וְרִשְׁעָתוֹ פְּקַדְתָּהּ

אֲחַכֶּה קֵץ מְשִׁיחֵנוּ, וְאוֹחִיל / לְכַנָּה מִשְּׁתִיל דָּוִד נְטַעְתָּהּ

וְיָקִיצוּ יְשֵׁנֵי הָאֲדָמָה / וְתִפְקוֹד הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ

אֱ־לֹהַי, הַנְּשָׁמָה בִּי נְתַתָּהּ / לְהַלֶּלְךָ וְלִכְבוֹדְךָ יְצַרְתָּהּ:

526- על עולם התחיה.

ולא רוח וגשם — אין לו שום חבור לגשמיות. שמך יהיה וכו׳ — יהיה היה והוה. מחדש כל — כל הדברים שבעולם בראת אותם יש מאין. לא סר ונפתה — לא פנה והתפתה. לחוזיך — לנביאיך. ודתך — ותורתך. נסוחה — נעקרת. חקרתה — התבוננת בפרטיה ובחנתה לכנה — לבסיס, והוא מלך המשיח. ויקיצו ישני האדמה — תחית המתים.

היא הולכת זקופה לפניהם. בפניה החיוורות ניצת בוהק המאיר את עורה הצח. שערה האדמוני, שהיה מסורק לרוב לשני מפלים בצורת ׳קארה׳, עטוי הפעם בכיסוי ראש מבד כותנה בצבע חאקי. המטפחת אוספת את שערותיה מתחת למעטה הדק בחינניות כובשת. כובע הפלדה שמוט על כתפה, בהתייחסות מזלזלת של השוואה בין הבשר לברזל. היא משדרת עדנה הנתונה בקליפה של קשיחות ושל עמידות איתנה. בחורה שנולדה בחיק הטבע של נהלל וגדלה באווירה המשפחתית החמימה של כפר יהושע. יש בה שילוב של אהבת הטבע ויופיו, עם קליפת הנוקשות של מלחמת ההגנה הזו, שהיא נוטלת בה הלק חשוב. מה שמתבקש מכול אלה הוא, שהיא בוודאי משתייכת לאותם טורפי האומצות העסיסיות. אבל לא. היא צמחונית.

בשעה שהיא דואגת לחמם לחיילים את שימורי הבשר והדגים היא עצמה מצטיידת בפת שחורה, ירק ופירות יבשים. צמחונית. הכינוי הזה נדבק בה. לא דרך לגלוג, אלא משום ההערצה של החברים, בגלל אהבתה לטבע ולבעלי החיים, דרך דבקותה בערכי המוסר כלפי האדם והחי כאחת. לכן היא קופצת משמחה כול פעם שהיא נתקלת בחומט מחליק על אבן שליטשו המים, או בלטאה בוהה על סלע. מצחקקת בהתפעמות למראה צבי מפוחד החוצה את דרכה, או כשאוזנה קולטת ציפור צייצנית הדואה מעל לראשה במשקי כנף חפוזות. הנעורים ניצתים בוורוד בהיר על לחייה. היא מתמודדת ומצליחה בתפקיד של גברים. היא האישה הראשונה המתמנה לתפקיד של מפקדת מחלקה של אותן פלוגות-מחץ, שיהוו תוך זמן קצר, בהכרזה רשמית, את הבסיס האיתן לצבא הסדיר. היא מפקדת מחלקה בגדוד ׳הפורצים׳ של חטיבת ׳הראל׳.

החברה היו מבחינים בה לפעמים, בהפסקות שבין האימונים, ההדרכה והמסע, כשהיא שעונה על עץ וקוראת ספרי שירה, לירית בעיקרה. לפעמים את היינה, או את פרחי־הרוע של בודלר, ולרוב את רחל. שיר אהוב עליה במיוחד הוא שירה של רחל ׳אורי׳. לפעמים מבחינים בה ממלמלת אותו לעצמה: ׳בן לו היה לי, שחור תלתלים ונבון…אורי אקרא לו. היא אוהבת ילדים. אבל עכשיו מלחמה, ובשעת צחצוח חרבות מוקפאים הילדים ברחמה של אישה לוחמת. היא אוהבת לקרוא הרבה בתנ׳׳ך, ממנו יונקת את הזכות להיאחזות באדמה הזו ומתוכו שואבת את הכוח למלחמה עליה. היא מתרפקת בעיקר על שיר-השירים, במין ערגה לאיזשהו אהוב בלתי נתפס. מכריה, חבריה וחברותיה מעידים עליה שהיא רגשנית. כול כך כואבת את חבריה הנופלים, אבל לבכות היא מרשה לעצמה רק בחוג המשפחה. היא אדם סגור לרוב, שאינו נותן לאיש לחדור לעולמו הפנימי. היא, גילה בן־עקיבא, לשעבר דרוקר, שאימצה לה את השם המחייב כול כך של התנא הגדול.

גדודי חטיבת הראל צועדים. הראל, שיצחק רבין הוא הראשון לעמוד בראשה. הראל של הישראלים הותיקים ושל מגויסי חוץ לארץ מצפון אפריקה, המכונים ׳המחלקה הצרפתית׳, או דרך חיבה עוקצנית ה׳שווארצע-חייעס׳. לפליטי השואה מאירופה, המהווים את הרוב כאן, מדביקים את השם ׳הפרטיזנים'. שתי הקבוצות, הצרפתים והפרטיזנים, שוחררו לא מזמן ממחנות המעצר בקפריסין. צעירים שרובם לא הכירו שימוש בנשק ובקושי השליכו אבן בחייהם. ביניהם צעירים שמשפחותיהם הובלו ככבשים לטבח ועכשיו הם לומדים לאחוז בנשק ולהילחם על חייהם ועל חיי התושבים כאן. זה המקום שנזכר בחלומותיהם ובדפי תלמודם ועכשיו הם הגיעו אליו אחרי שנות סבל ומסעות של בריחה. הנה עכשיו יש להם מטרה, יעוד. אבל הם רואים בו מצב זמני שאינו יכול לדחוק לגמרי את העתיד הפרטי שלהם. את החלום הפשוט של מקצוע, בית, אישה וילדים. חיים שנלקחו מיקיריהם והם, השרידים, נאחזים בהם עכשיו בשיניהם. וכאן מתחולל לעיתים המאבק בין היעד ׳האישי׳ למטרה ׳הכללית׳, או במילה גבוהה יותר: ׳הלאומית׳. חיי היומיום הפשוטים נוכח אידיאלים גבוהים שבסופו של דבר עלולים להשליך על חייו של כול אחד ואחת מהם. אלה שבחרו להילחם במקום זה בו זכו לחופש, בו ילחמו ועל אדמתו הם יבנו את ביתם.

גילה מובילה אותם בתוואי בו תיפרץ מאוחר יותר ׳דרך־בורמה׳, הנתיב החלופי למעבר השיירות לירושלים. הם יהיו הראשונים לחנוך תוואי זה. זו אמורה להיות השיירה המחודשת הראשונה לירושלים, לאחר ניתוקה המוחלט של העיר מזה מספר חודשים. הם חומקים בין הסלעים, מגיעים לשער הגיא ונתקלים במחסומים, שהם רצף של משטחי בטון משובצי לבנות-אבן, שמעליהם הונחו גושי סלע. מכשולים שיצקו הערבים למניעת מעבר השיירות היהודיות לירושלים הנצורה. הצועדים אומדים את דרכי הפריצה וחושבים על מסלולי עיזים שיהפכו לדרך החלופית, דרך־בורמה. עייפים ורצוצים הם נחים בצדי התעלות של הכביש ובסמוך לחאן על שם הקדוש המוסלמי עלי, לא רחוק ממבנה תחנת המשטרה הבריטית שננטשה. גילה מתרוצצת בין פיקודיה, מכנסת אותם ופוקדת אותם. בליבה מתפללת שאיש לא יחסר גם מכאן ולהבא.

״ממש אימא, אפילו שאנחנו כמעט בגיל שלה״ אומר יעקב ממן מהצרפתים.

״אין בה בדיוק רוך אימהי אבל יש בה חום ואחווה, דאגה, מסירות ואכפתיות בכול מה שהיא עושה״ מפטיר אחד המפקדים, המכיר את גילה היטב. יעקב, המפרגן לה בכול הזדמנות, מסתייג בכחכוחי גרון.

״יש לה ניסיון קרבי?״ מתעניין פרוספר אוחיון, חברו של יעקב.

״לא כול כך״ משיב הוותיק ״היא מ״ממית מוסמכת, אבל הייתה מודאגת מכך שמינו אותה למפקדת מחלקה בלי שיהיה לה ניסיון קרבי. זו הייתה הרגשה של רבים מאנשי הפלמ״ח, גם ותיקים, שהצטרפו ללוחמים. היא קיבלה לבסוף את הצעתו של יוספ׳לה, מפקד גדוד, והצטרפה לפני כשבועיים לחוליית משקיפים שיצאה לצפות בקרב על גבעת הראדאר. כך היא ביקשה ללמוד במהלך הקרב את כוחו של האויב הירדני ואת שיטות הלחימה שלו ולהבחין בשגיאותיו. היא יצאה עם היחידה של גלינקה, בן הכפר שלה, כפר יהושע, אבל לצערנו זה היה קרב קשה וחסר סיכוי, שהסתיים בפצועים והרוגים רבים. בקרב זה נפצעה גם אביבה, חברתה של גילה מתקופת גיוסן לפלמ״ח ועוד מהימים שלפני כן. גילה לא רק שלא נתקפה ייאוש אלא ספגה אומץ מרוח הגבורה של אביבה כאישה. עבור גילה זה היה ניסיון כואב, אבל בנחישותה היא אף פעם לא מוותרת…״. הוותיק מהסס לרגע כמו מתחבט אם להרעיף עוד שבחים. כמו מקמץ בסיפורי גבורה הראויים בעיניו לגברים. מחכך את סנטרו בידו ומוסיף:

״בתקופת המאבק בבריטים השתתפה גילה בפיצוץ רכבת וצוינה לשבח על אומץ ליבה״. החבר׳ה מרותקים. לאחר כול משפט הם מגניבים מבטים סקרניים לכיוונה של גילה, השעונה על גזעו של עץ אורן ומבטה בשמים. הוותיק אומר שיש גם חיילים בודדים שמזלזלים בה. שלמה איטח, המכונה סלומון, אומר שזו סתם קינאה של אגו גברי. שהם לא רגילים שאישה תפקד עליהם. יעקב אומר שמגיעים לה הרבה קומפלימנטים. הוותיק מעיר שהמילה בעברית היא ׳מחמאות׳.

״מעניין על מה היא מסתכלת שם למעלה״ תוהה פרוספר.

״היא מחפשת פתרונות בשמים״ מחווה סלומון, חבר ילדות של יעקב, איתו עשה את כול הדרך ממרוקו, דרך אלג׳יר, המחנות בקפריסין ועד הנה. צבירת חוויות משותפות היא זו שעושה את החברות. כמו לבנים של בניין. בהקמת שלב אחר שלב. בניין שאף פעם אינו נופל. כך עד שהריחוק או המוות קוטעים את החברות בעולם הזה. עכשיו הם משתופפים בתחושה של קירבה, של שותפות למשימה ולחוויה, שיתווספו למה שנצבר עד כה. זה מקרין חמימות. יוצר איזו אכפתיות הדדית. לפעמים אפילו סתם בהגנבת מבט. כמו רוצה כול אחד לוודא שחברו נמצא עדיין לצדו, שפניו טובים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 13

נתיבות

המערב

מנהגי פורים

א-נהגו חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום ז׳ באדר (יום פטירת משה רבינו ע״ה) . ומכל מקום לא נהגו לומר עננו, ואין קוראים בתורה, ויש שאין אומרים תחנון

ב-נהגו בשבת זכור לומר את הפיוט ״מי כמוך ואין כמוך׳ בנשמת כל חי, לפני ״מציל עני מחזק ממנו״, ויש שנהגו לאומרו אחרי העמידה:

ג-יש נהגו לאכול פולים במוצאי ״תענית אסתר״:

ד-נהגו בשעת קריאת המגילה הקורא עומד עם שני סומכים, וכל הקהל יושבים אפילו בשעת הברכה:

ה-נהגו בקריאת המגילה, שהקהל קוראים בקול רם עוד שלושה פסוקים, בנוסף על ארבע פסוקי הגאולה המקובלים, ואלו הם: ויפקד המלך פקידים ובו׳, כי אם החרש תחרישי וכו׳, וכל מעשה תוקפו וכו׳:

ו-נהגו לומר בשמיעת מרדכי ואסתר ״ברוך מרדכי״, ״ברוכה אסתר״. ובשמיעת המן וזרש, ״ארור המן״, ״ארורה זרש״:

ז-יש נהגו בפסוק (פרק ח׳ פסוק י״א) להשמיד להרוג וכו׳ לכפול ״להרוג ולהרוג״, וכן נהגו בפסוק ״ואיש לא עמד בפניהם״, שכופלים ואומרים ״בפניהם לפניהם״:

א-כן הביא בספר נהגו העם (תעניות), וראה בזה בספר מים חיים (ח״א סימן רפ״ה), ומג״א (או״ח סימן תקפ״ו ס״ק כ״ח), ובספר מועד לכל חי !סימן ל״א סק״ז):

ב-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נו״ב !עמוד רל״ט), וכן מצוין בסידורים ישנים, ויש נהגו לאומרו אחרי העמידה וכמובא בבית מנוחה, ובספר נהגו העם (פורים):

ג-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קנ״ז), וראה בספר כלבו(סימן מ״ה), והוא זכר לאסתר שאכלה זרעונים בבית אחשורוש, וכמבוא במגילה (י״ב), וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד שמ״ב):

ד-כן מנהגנו וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד שפ״ח), וראה בזה בספר מעדני דניאל (סימן תרצ״ב סק״ב):

ה-כן המנהג פשוט, והטעם כי גם פסוקים אלו הם חשובים מאד בגאולת פורים:

ו-כן המנהג פשוט, וראה באוצרות הפוסקים (פורים), שהביא בשם פרחי שושנים, שהחמיר בדבר משום הפסק:

ז-כן יש נהגו, וראה בזה בילקוט״י(מועדים הל׳ מקרא מגילה סעיף ל״ז) ובמקורותיו שם, וכ״ז משום שיש בזה שתי נוסחאות, ואומרים שניהם לצאת יד״ח לכולי עלמא:

ח-נהגו בפורים שחל במוצאי שבת, אומרים ויהי נועם עד ״ואראהו בישועתי״, ועושים הבדלה, ואחרי כן קריאת המגילה:

ט-נהגו רבים להקיץ את הבנות בעלות השחר ביום פורים, ומסרקין אותן:

י. נהגו בפרשת ויבוא עמלק, הציבור קוראים פסוק אחרון, והחזן חוזר עליו:

יא. נהגו בשחרית של פורים, לדלג על בית יעקב ושירו של יום, ואומרים את המזמור של החג בלבד:

יב. נהגו לקרוא את המגילה לנשים, ואין מברכים תחלה וסוף, ויש שנהגו שנשים שומעות מגילה בלילה בלבד:

יג. נהגו ללבוש בגדי שבת בפורים, ואין עושים מלאכה:

יד. נהגו לאכול אחרי תפלת שחרית מאכל הנקרא ״ברכויכס״, ויש נהגו להכין ״תרנגול הודו״ מבושל לפורים:

טו.     נהגו להכין לביבות ממולאים בבשר ושקדים, לכבוד פורים:

טז.     נהגו להכין חלות וכעכים בדמות סולמות וציפורים לכבוד פורים:

ח-כן המנהג והביאו בנהגו העם (פורים) בשם מהר״ש אבן תאן ו״ל, ודלא כמובא ברמ״א (.סימן תרצ״ג) עיי״ש:

ט-כן המנהג, והביאו בנהגו העם (שם) ושקבלה בידם שבאותה שעה הסתרקה אסתר המלכה, וע״כ הוא עת רצון ומזל לכל בנות ישראל, וכבר כתב הרשב״א (ח״א סימן ט׳) שמנהג זקנות יש לו יסוד, ואולי יסודו ממה דאיתא ביומא (כ״ט) שאסתר נמשלה לאיילת השחר עיי״ש:

י-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (פורים), והוא מעין פשרה, בין דברי השו״ע (סימן תרצ״ג ס״ד) להרמ״א עיי״ש, וראה בזה גם בספר מים חיים (סימן ד״ש):

יא. כן המנהג, וראה במנהגי ראש חודש ומשם בארה:

יב. כן כתב בספר נהגו העם (פורים), וראה בספר מים חיים (או״ח סימן ש׳), ובברית כהונה (מער׳ פורים), ובשו״ת יביע אומר (ח״א סימן מ״ד), וראה בנתיבי עם (סימן תרפ״ט):

יג- המנהג ומקורו ברמ״א (סימן תרצ״ה ס״ב) וכה״ח שם, והוא זכר למה שנאמר ותלבש אסתר מלכות, ומרדכי יצא בלבוש מלכות, וענין המלאכה, נהגו שלא לעבוד בפורים, וכמבואר בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו(סימן תקכ״ז ס״א), והיה שגור בפי הבריות לומר ״כספי איכה (ת״ב), ומי כמוכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״:

יד-כן ביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד כ״ז), וענין התרנגול מבושל כן נאמר לי מפי השמועה, וכן ראיתי מ ־בא בספר אוצרות המגרב (.פורים) עיי״ש בטעם הענין:

טו-כן הביא בספר נו״ב (שם) וראה מעין זה בספר אוצר טעמי המנהגים (,עמוד שמ״ב)

 טז- כן הביא בספר נהגו העם (.חנוכה), והטעם משום שהיתה עליה לישראל בפורים, וענין הצפורים עדה״כ (ישעיה ל״א) כצפרים עפות כן יגן ה׳ צבאות על ירושלים, וראה עוד שם:

יז. נהגו ליתן דמי פורים לילדים:

יח. נהגו לקרוא לבן הנולד בפורים ״מרדכי״, ולבת ״אסתר״:

יט. נהגו באבלות בפורים כנהוג בשבת:

כ. נהגו שהאבל שולח מנות לאחרים, ואחרים אינם שולחים לו מנות, והדברים אמורים בי״ב חודש על אב ואם, ושלושים יום על יתר הקרובים:

כא. נהגו לתת מעות פורים לכל מי שפושט יד, ואפילו לגוים:

יז. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קכ״ח), והטעם משום שע״י תינוקות של בית רבן תלמידי מרדכי נצלו ישראל, וכמבואר במדרש פורים, והם מגן וצנה בכל הדורות, וכמו שדרשו דורשי רשומות ולשון רכה תשבר גרם, תשב״ר גר״ם ר״ת תנוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים:

יח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), והוא עדה״ב ודבר בעתו מה טוב, וראה במנהגי חנוכה בזה:

יט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), ובספר ויאמר יצחק (פורים אות ג׳), ובספר קרית חנה דוד (חנוכה פרק ח׳), וראה בזה בברכ״י(סימן תרצ״ו), ובשו״ת עמק יהושע (או״ח סימן י״ח):

כ. כן המנהג וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ו) ובעמק יהושע (או״ח סימן י״ח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו הל׳ פורים (סימן תקכ״ז סי״ד):

כא. כן הביא בספר נהגו העם (פורים), וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ד ס״ג) עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-מנהגי פורים

עמוד98

רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה

הימים בהם נכנס רבי יעקב לתפקידו לא היו פשוטים. דבקים היו יהודי העיר בתורה ובמצוות כבימי קדם, אבל חילופי הזמנים הביאו איתם ניסיונות ואתגרים שצריך היה להתמודד איתם בתבונה ובעוז. אהוב היה רבי יעקב על בני קהילתו שכן אהבה עצומה פיעמה בליבו כלפי כל אחד מהם. ״כמים הפנים אל הפנים״ אף הם השיבו לו באהבה. יחד עם זאת, לא הניח רבי יעקב לאהבה זו שתקלקל את השורה. בחכמתו ובהקפדתו זיהה ופעל למניעת כל סטיה מדרך התורה. את סגנון ההנהגה המשלב אהבה עמוקה לכל יהודי לצד יראת שמים עזה, הוריש רבי יעקב לבנו רבינו.

יהודי מקנס ראו ברבם הנערץ איש אלוקים קדוש, אשר מראהו כמראה מלאך ה׳ צבקות. סיפורים רבים התהלכו אודות הקפדתו בכל הענינים שבקדושה. נכדו, רבי יוסף טולידאנו, סיפר כי באחד הימים נכנס רבי יעקב לבית המטבחיים המקומי כדי לערוך בדיקת פתע לסכיניהם של השוחטים. בזה אחר זה הגישו השוחטים את סכיניהם ורבי יעקב בדקם בנחת. והנה נמצאה אחת הסכינים פגומה. למראה הדבר רבי יעקב פשוט… התעלף.

כאשר פקח את עיניו פרץ בבכי תמרורים על שאירעה מכשלה בבית המטבחיים שתחת פיקוחו, ולא נחה דעתו עד שקיבל על עצמו תענית. רק לאחר בירור מעמיק, ניאות רבי יעקב לאשר לשוחטים לשוב למלאכתם, אולם בתנאי קודם למעשה שבכל יום ויום בטרם צאתם לבית המטבחיים, יציגו בפניו את סכיניהם לבחינה מדוקדקת.

דילמת המלאח החדש

זמן קצר לאחר שובו למקנס, נדרש רבי יעקב להתייחס לסוגיה חשובה שהעסיקה את בני הקהילה: שאלת היציאה מחומות המלאח.

משהגיע המשטר הצרפתי ובאה יציבות למרוקו, החלה בכל הקהילות היהודיות תנועת יציאה מגבולות המלאח הצפופים לטובת מגורים בתוך או בצמוד לשכונות האירופאיות החדשות שקמו בפרברי הערים הוותיקות. תחילה עזבו יחידים, אך בהדרגה נוספו אליהם רבים, עד שהתופעה הפכה לזרם המוני.

סכנה רוחנית גדולה נשקפה מעזיבת המלאח. היציאה הייתה לעיתים תרתי משמע, גשמית ורוחנית. חומות המלאח גוננו על היהודים מפני התרבות הסובבת. בתוך המלאח חי היהודי בקרב אחיו, בסמוך ונראה לבתי כנסיות ובתי מדרשות, תחת השפעתם הטובה של רבנים ומנהיגי ציבור. שונים היו הדברים עת יצא היהודי אל העיר הגדולה. שם חי לצד צרפתים שאת מנהגיהם עלול היה לחקות וממעשיהם ללמוד. רחוק היה מבית הכנסת – מרחק פיזי ורוחני כאחד. אם חפץ להשתתף בשיעור תורה בבית המדרש, ארוכה ומכבידה הייתה הדרך. ילדיו ובני משפחתו גדלו באווירת חולין ופריקת עול.

באחד הימים קיבלו יהודי מקנס הצעה אטרקטיבית מראש העיר החדש שמונה לתפקידו בידי הצרפתים: ״שבו עמנו וסחרו את הארץ״, הציע. "נקצה לכם מגרשים נעימים בפאתי השכונה האירופאית החדשה, ובה תרוו רוב נחת״.

ההצעה עוררה תסיסה בקהילה. כלום לא הגיע הזמן לצאת מחשכת הסמטאות אל מרחבי האור? והרי החיים בתנאי המלאח מסוכנים הם ומועדים לפגעים ומחלות והתורה ציוותה ״ונשמרתם לנפשותיכם״?

השאלה הונחה על שולחנם של חכמי מקנס ובהם רבי יעקב. חכמי העדה שעינם צופיה למרחקים, זיהו את העוקץ הטמון בהצעה הקורצת. ראשית, אין הצרפתים דורשים אלא טובת עצמם. מחפשים הם אוכלוסייה נוחה שתחצוץ בינם לבין המוסלמים, למקרה שבו יתחילו אלה להתמרד כנגדם, ומי מתאים יותר לתפקיד השעיר לעזאזל מאשר היהודים? ביום עברה יפרוק ההמון המוסלמי את זעמו על היהודים, בעוד הצרפתים יתגוננו מאחורי כידוני חייליהם.

בנוסף, הבינו חכמי העדה כי מאחורי הצעת הצרפתים מסתתרת כוונה זדונית של ״הפרד ומשול". מחירי המגרשים החדשים שהוצעו ליהודים היו יקרים, כך שרק בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם לבנות שם את בתיהם. באופן כזה תתפרק הקהילה, כאשר המבוססים והאמידים יעברו לחיות בצל הצרפתים ויותירו את אחיהם העניים וחסרי האמצעים, כשהם חלושים ומדולדלים מאי פעם.

מעבר לכל אלה, היה החשש מפני ההשפעה הרוחנית ההרסנית של מהלך כזה. איך אפשר יהיה לשמור מצוות כראוי בסביבה זרה ועוינת? האם לא יתביישו היהודים לבנות סוכות בעיר האירופאית? ומה יהיה צביון השבת בסביבה הנכרית והמנוכרת? בתוך המלאח המוקף חומה מותר לטלטל בשבת, אבל איך יוכלו קרובי משפחה מחוץ למלאח לבקר אלה את אלה בלי לחלל את השבת? איך אפשר לשמור שבת כאשר מסביב פתוחות כל החנויות והעגלות נוסעות כרגיל?

מחמת כל הסיבות הללו גיבשו חכמי מקנס החלטה שהייתה מפתיעה ויוצאת דופן, לא רק כלפי השלטון הצרפתי, אלא גם כלפי קהילות מרוקו האחרות: לא יוצאים מחומות המלאח אלא אם כן כולם יוצאים כאחד ועוברים בצוותא למלאח חדש ומתוקן!

♦ ♦ ♦

דרישתם של רבני מקנס התקבלה אצל השלטונות בתמיהה ובפליאה. מעולם לא עלה בדעתם רעיון כה מוזר, כמו העברת כל יהודי המלאח בקבוצה אחת. מובן שרעיון כזה גם לא עלה בקנה אחד עם כוונותיהם הנסתרות. בשום קהילה יהודית אחרת במרוקו לא נעשה כדבר הזה.

אולם, לא ארכו הימים והתברר כי משמים גלגלו את הנסיבות באופן שה״רעיון המוזר״ יתגלה כאפשרי בהחלט, בבחינת ״הבא להיטהר מסייעין בידו". לעסקני מקנס נודע כי סוחר נכרי עשיר מחזיק בבעלותו מגרש רחב ידיים בסמוך ונראה למלאח. אותו סוחר נאות למכור את השטח ליהודים במחיר סביר, ואף הסכים לממן את הפיתוח הסביבתי הדרוש לבניית שכונה מודרנית ומשוכללת. השלטון הצרפתי ניסה תחילה להערים קשיים, אבל אפילו פקידי המשטר נאלצו להודות שהיה זה פתרון מושלם לצורכי היהודים.

וכך, בשנת תרפ״ב (1922), החלו עבודות הבניה בשטח המלאח החדש. המלאח החדש היה צמוד למלאח הישן ורק החומה חצצה ביניהם. למרות זאת, עדיין נדרשה תעוזה רבה מצדם של החלוצים הראשונים שהעזו לצאת אל מחוץ לחומה. בין ראשוני המתיישבים במלאח החדש, היה רבי יהושע בירדוגו שבנה בו את ביתו ואת בית המדרש שלו. במהרה הצטרפו אליו עשרות ומאות משפחות נוספות. גם משפחת טולידאנו הייתה בין העוברים למלאח החדש, ובמרוצת הזמן הוקם על ידה בית כנסת משפחתי מיוחד שעל נסיבות הקמתו יסופר בנפרד.

המבקרים שביקרו במלאח החדש היו אחוזי התפעלות ממראה עיניהם. סיפר אחד מהם:

"הרחובות רחבים ונעימים. הבתים בני קומה אחת או שתיים, מיועדים למשפחה אחת, ונוצצים בלובן סיודם. בחלק מהבתים כניסה מהודרת מקושטת לוחות חרסינה ועצי נוי… הבתים מחוברים למערכת המים והחשמל ־ הפלא ופלא!

אולם, הדבר המופלא ביותר היה, שהמלאח החדש העניק תנאי חיים מרווחים ונעימים לאלפי היהודים שחיו בו, מבלי שהללו יאלצו לשלם על כך במחיר התפוררות רוחנית כפי שאירע במקומות אחרים. החומות שגוננו על המלאח הישן המשיכו לגונן גם על המלאח החדש. המבצר הרוחני של יהודי מקנס לא נפרץ.

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה

מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 97

^{ויסוצקי ומויאל}

^{קלונימוס זאב ויסוצקי, שליח חובבי ציון לארץ ישראל ב-1885. ויסוצקי מינה את מויאל לנציג האגודה בארץ.}

^{מה משותף לקלונימוס זאב ויסוצקי, יצרן התה הנודע, בעל הון מופלג מרוסיה, שבימינו היה מכונה טייקון או אוליגרך, ולאברהם מויאל, סוחר, יזם ופעיל טרום- ציוני מיפו?}

^{מתברר שהרבה. לפחות בכל הנוגע לראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. ויסוצקי (1904-1824) היה בן למשפחה ענייה בליטא, אז בתחומי רוסיה הצארית. שנים רבות ידע מחסור. לאחר שנישא, חי שלוש שנים על שולחן חותנו ולמד בישיבה, כפי שהיה מקובל בימים ההם. חיי המעשה משכו אותו יותר והוא ניסה כוחו בסחר תבואות. תקופה מסוימת היה איכר והצטרף למיזם של ממשלת רוסיה ליישוב יהודים על הקרקע. המיזם נכשל, וויסוצקי חזר לעסוק במסחר. לאחר כמה כישלונות התגלגל למוסקבה ולמד אצל סוחר בתה את רזי המקצוע – יבוא, מיון ושיווק. תוך שנים אחדות היה לסוחר גדול, ולאחר מכן ניהל עסקים חובקי-עולם, והיה למעשה ״מלך התה״ של רוסיה, ששלוחותיו הגיעו למדינות רבות נוספות. חברת התה הקרויה על שמו קיימת זה יותר מ־160 שנה, עד ימד אלה.}

^{ויסוצקי הרבה להתעניין בהיבטים שונים של הקיום היהודי בתקופתו. הוא סייע לשחרר ״קנטוניסטים״, נערים יהודים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי במאה ה-19; מימן מפעלים וקרנות שתמכו בחינוך ובתרבות יהודיים; תרם להוצאת ספרים, להקמת ספריות מוסדות תרבות ועיתונים, וסכום נכבד מירושתו היווה בסיס כספי חשוב להקמת הטכניון בחיפה.}

^{מעורבות מיוחדת הייתה לו בתנועת חובבי ציון מראשיתה. בנובמבר 1884 השתתף כציר החובבים ממוסקבה בוועידת קטוביץ, שהתוותה את פעולות חובבי ציון בארץ ישראל, בכל הקשור להתיישבותן של המושבות הראשונות שנתמכו על ידי התנועה. הוא נבחר לוועד המרכזי ועמד בראש מאמץ לייסוד קרן שתקים בארץ ישראל בתי חרושת ובתי מלאכה. באביב 1885 יצא בשליחות חובבי ציון למסע ממושך בארץ ישראל כדי לבדוק בה את המצוי והרצוי. זו הייתה הפעם הראשונה שמפעל ההתיישבות הצעיר נבדק בזכוכית מגדלת ממש על ידי אדם מן החוץ, בעל ידע בכלכלה, בחיים היהודיים ובמה שייקרא בעתיד ציונות(הרצל החל לפעול רק לאחר 11 שנים).}

^{הוא עבר בדרכו לארץ בבירת טורקיה, איסטנבול, וקיים שם שורה של פגישות. נלווה אליו, כמזכירו, אלעזר רוקח, שעליו עוד יסופר. ב-12 באפריל 1885 הפליגו השניים בספינה ״לזרוב״ מאיסטנבול ליפו. 9 ימים לאחר מכן עגנה הספינה בנמל יפו. התרגשותו של ויסוצקי לא ידעה גבול. במכתב מיפו כתב למשפחתו: "יקירי! מאדמת ארץ הקדושה, מעיר יפו, חוף ארץ יהודה, הנני כותב לכם עתה את מכתבי זה״. ויסוצקי, כאחרים, נתקל בגלי הים המאיימים בין הספינה לחוף, אך הם הזכירו לו דווקא נשכחות: ״הגלים הישנים אשר השמיעו שאונם והמונם באזני יושבי החוף לפני אלפי שנה, בעת שגם לנו הייתה ממשלה, ודגל לאומנו עוד התנופף ברוח… בני היקרים! עוד הפעם אגיד: רגלי עומדות בארצנו הקדושה! הארץ האחוזה והקשורה בלב כל איש מישראל… זאת נחלתי, מורשת אבותי מימי קדם!״}

^{בימים ובשבועות הבאים שם האורח הנכבד בצד את ההתלהבות ההיסטורית ויצא למלא את משימתו. שלושה חודשים סייר במושבות, דיווח על מצבן ועשה ניסיונות להקים ועד פועל שיהיה נציגות של הנהגת חובבי ציון בארץ ישראל, תוך שהוא מתרשם מהמושבות הראשונות ומשנה את דעתו מדי פעם. תחילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון רוטשילד ולמנות בכל מושבה פקיד-מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים התבצעה החלטתו רק בפתח־ תקווה וגם שם לא ברציפות. במהלך ביקורו כינס אספות של עסקנים מיפו ומירושלים ואנשי המושבות. שאלת מיקומו של הוועד הפועל הארצישראלי של חובבי ציון לא ירדה מסדר היום. משנוכח ויסוצקי שאי אפשר לפשר בין הצדדים הציע להקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. אלא ששתי הלשכות לא פעלו כלל כי האחת שיתקה את עבודת השנייה. לעומת זאת הרעש שעורר הדיון על הקמתן בפרט, וסיורו היחצ״ני של ויסוצקי בארץ, בכלל, העלה את רוגזו של הברון רוטשילד ושל פקידו הראשי אליהו שייר, שגינה את ויסוצקי על פרסום היתר, היכול לעורר את הממשל הטורקי לפעול נגד העלייה וההתיישבות היהודית. מעניין לגלות שעוד ב-18 במאי, ביומה השני של האסיפה ביפו, שבה דובר על הקמת הוועד הפועל, דיווח ויסוצקי לפינסקר כי הוא החל להשתמש בשירותיו של מויאל כגזבר, לצורך העברת כספים מחו״ל לארץ. וכך כתב: ״לשלוח לי את כל הכסף האצור תכף ומיד על שם אברהם מויאל ביפו. על שם בית מסחר זה ישולחו כל הכספים מפריז עבור כל הקולוניות, כמו כן עבור מקווה ישראל. האדון הירש אמר לי כי יחידי הוא [מויאל] מאחינו הבנקירים [אנשי הכספים] אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט. גם לעתיד יעדתי אותו להיות הקאסייר [הגזבר] של הועד״.}

^{מן הדברים אפשר ללמוד שלא במקרה בחר ויסוצקי במויאל להיות איש הכספים של חובבי ציון בארץ ישראל. אם הברון רוטשילד סומך עליו ומעביר את כל כספיו לארץ דרכו, אין ספק כי גם תנועת חובבי ציון יכולה לעשות זאת.}

^{מן הישיבה המשותפת הראשונה של נציגי ירושלים ויפו – שכינס ויסוצקי – נעדר מויאל, שבן היה באותם ימים בטבריה ככל הנראה לצורך הבראה ורחצה בחמי טבריה. ההצבעה על חברי הוועד הפועל הייתה בנפרד לגבי ירושלים ולגבי יפו. מירושלים נבחרו חמישה: יחיאל מיכל פינס קיבל 10 קולות, נסים בכר – 10, ד״ר הרצברג – 9, משה ויטנברג – 7 ואליעזר בן-־הודה – 5; מבין היפואים נבחרו חמשת הבאים: חיים שמרלינג – 11, אברהם מויאל – 9, דד־אל הירש – 7, יהושע אוסביצקי ־ 7, דוד גוטמן – 7.}

^{מעניינת בחירתו של שמואל הירש, כנציג יפו. הירש היה יהודי צרפתי(אלזסי), שלא נודע באהדתו היתרה לתנועה הלאומית-היהודית. ועם זאת, רב חלקו בהקמת המושבות הראשונות והוא יירש בעתיד את מויאל כנציג הראשי של חובבי ציון בארץ. בין ויסוצקי ובין מויאל – שחזר לאחר כמה ימים ליפו – נוצר ״קליק״ מיידי והוא הרבה לשבח את מויאל. דוגמה אחת: ״מוצא אני לנכון לדבר דברים אחדים על אודות האדון מויאל. האיש הזה הוא יליד הארץ [העובדה שמויאל עלה לארץ בגיל שנתיים לא הייתה ידועה לוויסוצקי ואולי לא החשיבה], יודע היטב את השפה המדוברת [ככל הנראה ערבית או טורקית], עשיר גדול הוא, וגם אביו החי פה הוא מהעשירים המצוינים. איש בעל כשרון שיודע להלך עם החיים לרוח היום, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר טבעם. על פיו ועל פי השתדלותו נבנה המושב עקרון. בחכמתו הצליח להשיג רשיון מאת המושל; האיש הוא בעל רצון נמרץ (ענערגיע) [אנרגיה], כל הכסף שמוציא הנדיב הידוע על ראשון־לציון ועקרון – הולך על ידו. כל הכסף שיוציא האדון הירש על מקוה ישראל הולך על ידו, ורבות יגעתי עד כי עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעיניים לדבר היישוב בכלל״.}

^{מלבד התרשמותו מחיי המתיישבים בארץ פעל ויסוצקי בביקורו למען סיוע כספי למושבות. מצבן הקשה ומצוקת המתיישבים הביאו אותו לבקש הגברה של התמיכה מאת הנהגת חובבי ציון באירופה. בכך היה לו מויאל תומך ועוזר נאמן, שהרי הוא עצמו עסק בנושאים אלה בשנים שקדמו לביקורו של ויסוצקי.}

^{אולם ויסוצקי ידע מראשית מסעו בארץ כי הבסיס הארגוני שישאיר כאן הוא שיקבע את המשך התפתחות היישוב. לפיכך עשה מאמצים גדולים לכנס אישים בולטים בשני המרכזים היישוביים בעת ההיא – בירושלים וביפו – ולהקים פה מה שנקרא בלשונו ״ועד פועל״, שייצג את הנהגת חובבי ציון ברוסיה. הוזכרה לעיל הפגישה הראשונה ביפו. מעניינת התייחסותו למויאל, אותו הוא מכנה ״גביר״, כמו כמה מעשירי ירושלים, וחשוב לא פחות הצירוף ס״ט, שהוא מוסיף לשמו – סימן טוב וגם ספרדי טהור.}

^{מה הביא את ויסוצקי לציין זאת? מתוך בדיקת רשימת 10 האישים שנבחרו לוועד הפועל – 5 ירושלמים ו-5 יפואים, בולטת העובדה שרובם נמנו עם העדה האשכנזית ורק שניים מהם – בכר מירושלים ומויאל מיפו – היו מה שנקרא אז ״ספרדים״. התוספת ס״ט באה לרומם את שמו של יוצא ספרד, וויסוצקי צירף אותה רק לשמו של מויאל.}

^{ויסוצקי התקבל בכבוד רב במושבות, מה גם ששמו – כיצרן תה וכעשיר מופלג – הלך לפניו, ובעיני המתיישבים במושבות הראשונות, אלה שלא נמצאו תחת חסות הברון רוטשילד, הוא נחשב למעין גרסה חדשה של ״הנדיב הידוע״, כפי שכונה רוטשילד, כדי לא להבליט את השקעותיו בארץ (זו הייתה הנחייתו הברורה). ויסוצקי, לעומתו, סייר ברחבי הארץ בגלוי ובחגיגיות רבה.}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –  – ויסוצקי ומויאל}

^{עמוד 102}

פרק ו'

נשואי וכניסתי לעולם המסחר מסירת הנדוניה לידי * החתונה * עבודתי במסחר ובתעשיה * בית מסחרי והמושבות העבריות * יסוד "נוה-צדק" * נסיונותי בתכניות אדריכליות * התמסרותי לעבודת בנין * נעשיתי לאב * עתיקות ארצנו * טביעת האניה הרוסית "ציחצוב" ביפו * עבודת אבי בהצלת הנוסעים * הקונסול הרוסי טימופיב * זאב טיומקין מודה לאבי בעד עזרתו הרבה בהצלת החלוצים *

כשלשה ימים לפני המועד הקבוע של חתונתי הזמינו המחותנים אותנו לביתם, כדי לראות בהמלבושים שהכינו לארוסתי, המתנות והרהיטים. כך היה ההרגל באותו זמן להוכיח למוזמנים, כי הורי הכלה מלאו בדיקנות את הבטחתם ושמרו על התנאים. ישבנו והטבנו את לבנו בפירות וממתקים. שליח אחד קרא אותי ואת אבי אל הישיש סיניור אהרן מויאל ז ל" . הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות ושוחח אתנו בנעימות. אחרי כן פתח את ארון הברזל והוציא ממנו סכום זהובים, משך את ידו ופתחה, וצוה עלי לספור. התחיל למנות בידי חצאי נפוליון ארבע מאות במספר. בגמרו הכניס את הכסף לכיס, קשרו היטב ומסר לרשותי. נשקתי את ידיו והלכנו לשבת יחד עם המוזמנים. את המלבושים סגרו בתיבות, הזמינו סבלים והובילום לביתנו, כדי לסדרם בחדר מיוחד שנקבע לדירתנו, אחרי כן נפרדנו בשלום להתראות ביום החתונה.

בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי שמח מאד בשידוך זה ובקש לערוך חתונה יפה. אולם נמצא קושי בדבר, מפני שאת הקדושין החובה לסדר בבית הכלה ומשם ללכת לבית החתן שהיה מחוץ לעיר ובאותו זמן נראה המרחק מפאת שוממותו יותר משהוא. ובעת ההיא אין עגלות בכל שטח יפו, רק אלכסנדר עוואד המנוח, שהקים אז בית מלון גדול לתירים, רכש לו שבע עגלות, אחת בשבילו ושש לתירים המתאכסנים בבית מלונו. הלך אליו המנוח יהודה כרסנטי, הזמין אותו לחתונה ובקש ממנו שישכיר לו את העגלות כדי להוביל את האורחים מדירת הכלה לדירת החתן. המנוח אלכסנדר עוואד שהכיר היטב את משפחות מויאל ושלוש בתור נכבדי היהודים ביפו וגם בהיותו נדיב הלב שלח את שבע העגלות ביום ובשעה הקבועה, כשהן והסוסים מקושטים בירק ובפרחים.

אל החתונה בבית הכלה באו מטובי ונכבדי העיר, יהודים ולא יהודים. הטקס נגמר כנהוג בבית הכלה והובילו אותנו בעגלות לביתנו, הנמצא כיום בסוף נוה-שלום מול בתי פיינגולד והשייך עתה להא' בן ציון אמזליג. השמחה בביתנו רבתה כל השבוע, מאורחים שבקרונו מדי יום ביומו, הן מצד משפחתנו והן מצד משפחתם. כך יצאתי אל שדה החיים נושא בעול משפחה, נער בן 17 שנה ורעיתי שתחיה בת 15 שנה.

בהיותי רך לימים מבלי דעת מקצוע, התחלתי אחרי נשואי להתלבט בשאלת חיים קשה. כיצד להסתדר ולבסס לי עמדה באיזה עסק שאוכל לכלכל בו את משפחתי. אמנם, רכשתי לי איזו ידיעה במלאכת צריפת כסף וזהב אולם לא מצאתי בה ספוק נפשי משום שלא חפצתי להיות בעל מלאכה ושאפתי ללמוד ולהשתלם. לצערי הרב, לא הספקתי לרכוש לי ידיעות מושלמות בלמודי, כי נשואי נתקוני בחזקה מבית הספר שעוד השתוקקתי להסתופף בצלו ובעצם התאמצויותי לשקוד ולהתמיד בלמודים. הורי התחילו לדאוג לי ולעתידי וביחוד בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי שאהבני מאד ובמשך חדשיים מיום נשואי היה מתאכסן בביתנו. כשהיינו מסובים לשולחן ומשוחחים בענינים שונים, נתגלגלה השיחה גם בנוגע לעתידי. המנוח כרסנתי הביע אז דעתו שבהיות והבנינים ביפו מתרבים והולכים מיום ליום וביחוד בשכונת “נוה-שלום” וחמרי בנין וכל הדברים הנחוצים לבנינים כמו: מנעולים, ווים, צבעים ומסמרים אינם נמצאים ביפו אלא בחנותו של אברלה הגרמני, המתעשר ממכירת סחורות אלו, לכן הוא מציע לאבי שיפתחו גם ליוסף אליהו חנות כזאת למכירת חמרי בנין. אבי הסכים להצעה זו שמצאה לדבר בעתו למרות שלא היה ברור לו כיצד יוצא הדבר לפועל. המנוח כרסנתי הבטיח ללמוד בפרוטרוט את תנאי המסחר הזה, להודע ע“ד המקומות ההם שאפשר להזמין את הסחורות הללו ולברר עם מי מהם להתקשר ובהיות שזה דורש ממנו זמן רב לנהל קורספודנציה עם חו”ל, מבקש הוא מאבי שיושיבני במשרדו ליד שולחנו ולהיות לחלפן עד שהצעתו בדבר פתיחת העסק תוכל לצאת לפועל. הוא נמק את דעתו שלא טוב בשבילי ללכת בטל וחשוב ללמוד לעת עתה את שער המטבעות השונים ולרכוש לי הבנה וידיעות בחשבון.

בשנת 1887 נהיתי לחלפן במטבעות ומקום עסקי זה נקבע במשרד אבי. בעת ההיא התהלכו בעיר מטבעות ממדינות שונות בכסף, בזהב ובניר וההבנה בעסק זה העשירה את בעליה.

התלבטתי רבות בהתפתחות עסקי החדש. את כל הקשה ממני שאלתי ממר אבי המנוח ולעתים קרובות גם מחלפנים שבאותו השוק, אשר תמיד התאוננו עלי שהנני קונה מטבעות זרות במחיר יקר שנותן לי רק רווח קטן, בעוד שיכול אני להרויח יותר, כי אחרים לא הסתפקו במועט כמוני. ספרתי לאבא ע“ד ההתאוננות הזאת והוא הטיף לי מוסר, שלא אקח לי לדוגמא מעשי אחרים ולבקש יותר משויה של המטבע לפי השער באותו יום כי זוהי נחשבת לגניבה. הברכה נמצאת במסחר רק על ידי יושר ואמונה. בעסק הזה לא תתמיד אלא הוא לך ארעי מפני שאינו תכלית בשבילך ועליך לעסוק בו עד אשר נוכל להזמין בשבילך חמרי בנין מחו”ל. הקשבתי לקול אבי והלכתי בדרך שהתוה לפני ובמשך הזמן הרגשתי שהנני מצליח במעשי, כי הדורשים לבוא אתי בקשרים התרבו מיום ליום. גם החלפנים הגדולים דברי [דברו] ביניהם על דבר החלפן הצעיר העולה מיום ליום. ואת עסקו [עסקי] נהלתי ביושר ובאמונה, בעזרת אלקי שהנחני בדרכו הנכונה.

כעבור שלשה חדשים בא המנוח יהודה כרסנתי והודיע לאבי שישנו איש אחד נוצרי צרפתי, קומיסיונר וסוכן אמניות, שמו ברללה ולו קטלוגים מבתי מסחר שונים בחו“ל המוכרים חמרי בנין והוא מוכן לעשות לנו כל ההקלות האפשריות. אבל, גם לו לא ידועים החמרים הנחוצים לעיר. אולם, כדי לדעת בדיוק לאיזה חמרים זקוקה העיר, מצא המנוח כרנסטי איש אחד שעבד לפני שנה אצל הסוחר הגרמני אברלה שהיה בקי במסחר זה, קבע לו סכום ידוע, שיעיין בקטלוגים ויכין רשימה מפורטת, למען הזמין על פיה את הסחורות על ידי הא' ברללה. בשגמר הפקיד את עבודתו, הלכנו אבי, כרסנתי, הפקיד ואנכי אל הא' ברללה ושוחחנו יחדיו ע”ד טיב הסחורות, התנאים וזמן קבלת הסחורות. המנוח כרסנתי הציע להא' ברללה בהיות והסחורה תבוא בטח אחרי שלשה-ארבעה חדשים, היה רצוי שבעל הסחורה עצמו יעבוד אצלו בתור פקיד, שלא על מנת לקבל פרס, אך ורק בכדי שילמוד להבין דרכי מסחר. הא' ברללה הסכים להצעה זאת ונפרדנו בשלום.

אחרי ימים מספר החלפנו את כל המטבעות שהיו לנו בקפה בנפוליונים זהב ונמצא שהריוח הנקי הוא ששים נפוליון זהב. אני לא שמחתי ביותר על ריוח זה שהיה מצער בעיני, אחרי עבודה קשה של ספירה ומנין בכל יום ובכל שעה למנות לאט לאט ולחשוב בהתעמקות ובהבנה, כיצד לנהל את העסק. חשבתי, שבטח טעיתי במנין, ספרתי שוב כמה פעמי ונתקבל אותו הסכום. רק אבי שמח מריוח זה באמרו, שהחלפנות אינה יכולה להכניס יותר מזה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

התרת נדרים שמעון רגב

שמעון בא בחג לבית הכנסת. הוא ביקש לקנות את עליית ׳שביעי׳ בגלל האזכרה לאביו. לצערו הרב, רבים בבית הכנסת רצו לקנות את המצווה הזאת.

הגבאי הצהיר: ״עליית שביעי!״

מתפלל אחד קרא 100 שקלים, שני זרק מיד 200, שמעון העלה ל-500. המתמודד הראשון אמר בעוז 1000, השני לא נשאר חייב ואמר 2000, אך שמעון בלי להניד עפעף הכריז 5000. המתח בבית הכנסת עלה והמתפלל הראשון אמר בהניפו אגרוף 10000, אך השני לא נבהל ואמר בקול מנצח 20000. הס הושלך בבית הכנסת וכול המבטים הופנו אל שמעון שחשב: ׳זאת האזכרה של אבא ואני חייב לו את זה.׳ אז הצהיר בקור רוח, 50000. הגבאי הביט במתפלל הראשון וזה סובב את ראשו כנמנע מלפגוש את עיניו. המתפלל השני יצא בלאט מבית הכנסת. הגבאי הודיע: ״50000 לעליית שביעי, מי מוסיף?״ שקט בבית הכנסת.

״50000 שקל פעם ראשונה,״ הכריז הגבאי בחגיגיות, ״פעם שנייה… פעם שלישית,..״ השתהה מעט ואז הצביע על שמעון והכריז: ״זכה.״

שמעון עלה לעליית שביעי וכשסיים את הברכות אמר קדיש. כנהוג, שאל אותו החזן: "אתה רוצה שאגיד ׳השכבה׳ לאביך המנוח?״ ״כן, אבל קודם כול אני מבקש לעשות לי התרת נדרים״.״

בפקודת הבאשה רבי יוסף דהן

זָ׳יִס ממרכש לא היה כל-כך אהוד על הקהל. כאשר התייתם מאביו החל להגיד קדיש ונוכח לדעת שהקהל בבית הכנסת אינו עונה ׳אמן׳.

רותח מזעם, הלך להתלונן אצל הבאשה. הבאשה הקשיב לו והחליט לשלוח איתו לבית הכנסת את אחד ה׳מוכזנים׳(מעין שוטרים) שלו.

ז׳יס הושיב לידו את המוכזני וחיכה בדריכות לזמן אמירת הקדיש וכשזה הגיע עמד על רגליו והצהיר בקולי קולות:

"בִּקְלָאם לבאשה – בפקודת הבאשה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא!״

תפילה לעני רבי יוסף דהן

לכליפה העשיר היה קול בלתי נעים אך הוא התאווה להיות ׳בעל תפילה׳. כמעט בכול יום היה מבקש מהחזן לתת לו לעבור לפני התיבה למגינת לבם של המתפללים. חכם בית הכנסת התבקש להתערב. החכם קרא לכליפה: ״אתה רוצה להיות בעל תפילה בבית הכנסת, נכון?״ "נכון, אני אוהב את זה."

״אם כך, אלמד אותך מי על פי הכתובים רשאי להית בעל תפילה: על משה רבנו נאמר: (תהלים צ׳): ״תפילה למשה איש האלקים.״ אתה איש האלקים?״ ״לא.״

״על חבקוק נאמר: (חבקוק ג׳): ׳תפילה לחבקוק הנביא', אתה נביא?״ ״לא.״

״על דוד המלך נאמר: (תהלים פו׳) ׳תפילה לדוד', אתה מלך?״

״לא.״

״אם אתה לא איש האלקים ולא נביא ולא מלך נשארה לך אפשרות אחת בלבד!״ ״והיא?״ ״להיות עני!״ ״למה להיות עני?״

״כי כתוב: (תהלים קב׳) ׳תפילה לעני כי יעטוף', אתה עני?" ״לא.״

״אתה רוצה להיות עני?״ ״לא!״

״אם כך נפתרה הבעייה, אתה תמשיך להיות עשיר והחזן בעל תפילה…״

דִי פָאתְכְּ בְּלִיל פָאתְכְּ בְּחְיָיא

מ׳ שנולד לילה לפניך עובר אותך בחיים שלמים

יש לו יותר נסיון ממך

כי בא_׳כי בא אברהם זגורי

יִסּוֹ אף פעם לא שבע רצון מהחזנים בבית הכנסת שלו. על חזן אחד הוא אומר: ׳הוא מְאַנְפֵף', על אחר אומר: ׳הוא מזייף!׳ על אחר הוא אומר: ׳הקול שלו חזק מדי׳ או ׳הקול שלו חלש מדי׳ או ׳הוא לא יודע לשיר׳.

ופעם אחת עבר לפני התיבה בליל שבת חזן נפלא. כולם הקשיבו לו וכולם התלהבו. שאלו את יסו:

״נו, ומה אתה אומר על החזן הזה?״ ״הוא בסדר, אבל…״ ״אבל מה?״

״תראה, בפסוק: לםני יהוה כי בא כי בא לשפט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו, (תהלים צו׳ יג׳) הוא הקדים את ׳כי בא׳ השני ל׳כי בא׳ הראשון…״

24 שקלים פרופ׳ משה בר אשר

כאשר הגיע רבי יהודה טולדנו אל קהילת טבריה ב-1862 נתמנה לרבה של העיר. באחת השבתות, עלה אחד המתפללים לתורה ותרם 24 שקלים לבית הכנסת. תמה רבי יהודה: ״מעולם לא שמענו על תרומה של 24, למה לא 18 שהם ח״י או 26 שהם שם הוויה?״ ״תרמתי 24 שקלים כנגד פסוקי המזמור: ׳הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו׳ (תהלים קלו)״ הסביר האיש.

אמר רבי יהודה: ״דא עקא, במזמור הזה יש 26 פסוקים״.״

״מה רצית? שאקח בחשבון את שיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן?״

שענים רבי חיים לוק

ערבי אחד מסר לתיקון את שעונו היקר לשען יהודי. היהודי שהיה אז חסר פרוטה לחלוטין מכר את השעון וקנה בו מצרכים לשבת. כול פעם שבא הערבי לקבל את שעונו הוא נתקל בתירוצים מתירוצים שונים. יום אחד השכים הערבי בבוקר והחליט ללכת לבית הכנסת של השען כדי לתבוע את שעונו בנוכחות כול המתפללים. נכנס ומצא את כולם עם התפילין על ראשם. ״מה קרה?״ תמה, ״כולם פה שענים?"

תֵה עִם נַעְנַע-ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 29