ארכיון יומי: 14 בדצמבר 2021


נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש

נשות-חיל-במרוקו

הרב רפאל בירדוגו דן ב״אשה שהיתה מוטלת על ערש דווי וצותה ונתנה לבעלה חלקה,

גם הקדישה מחלקה לעשות ספר תורה״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן ריא), ואילו הרב יעקב כלפון מתיטואן כתב על אישה, שציוותה בכתב צוואתה, שמחצית מרכושה תוקדש לרכישת ספר תורה (כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן כא).

בסוף המאה ה־18 או בשליש הראשון של המאה ה־19 דן חכם ממכנאס באלמנה, שהוציאה שטר תנאים ובו מפורש, שספר התורה שהקדישה הוא ״ממעשי ידיה״, כלומר מההכנסות של עבודתה, שזיכה לה בעלה זמן רב קודם כדי לעשות מהכסף ספר תורה. הבעיה התעוררה לאחר פטירת הבעל, כאשר בעלי החוב שלו רצו לקבל את כספם ממכירת ספר התורה. מובן שהחכם דחה את זכותם לקחת את החוב מספר התורה, מה גם ש״הקדש מפקיע מידי שעבוד״(בירדוגו, תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן כז).

 

בתשובה שניתנה בשנת תר״ב (1844) מסופר על אישה מתיטואן, שבעלה ״היה בקצוי ארץ וממעשה ידיה שסגלה עשתה הקדש״. בעקבות ערעורו של הבעל, שנשלח על־ידי שליח, דנו חכמי תיטואן בשאלה, האם יש לה זכות להקדיש ללא הסכמת בעלה. השאלה הגיעה לרב ידידיה מונסונייגו, שהתבקש לחוות את דעתו. החכם הגיע למסקנה, ״שהאשה היא הנאמנת על ידי שבועה שמעשה ידיה הם בחזקתה״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן פד).

 

הרב אברהם עמאר סיפר על אישה, שלאחר שציוותה ליורשיה מה שראוי להינתן להם, הקדישה סכום כסף לעשות ספר תורה בהסכמת בעלה (עמאר, תשמ״ט, חו״מ, סימן מו).

בפסק דין שניתן בצפרו בשנת תרי״ט (1859) מדובר באישה, שבהיותה על ערש דווי ציוותה, שממחצית הבית ״שלא הכניסתו לבעלה מכלל הנדונייא אלא הניחתו לעצמה״ תחולק הירושה, ובין השאר שקרקע שלה תימכר ״ויהיו דמיו הקדש לקנות ממנו ספר תורה למנוחת נפשה״. מדמי השכירות של נכס אחר ״יקנו מהם תמיד שמן זית לעילוי נשמתה, והמותר יתוסף על דמי הספר תורה״(אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט).

 

על אישה, שהקדישה ״למנוחת נפשה לעשות ספר תורה״, כתב הרב יהושע מאמאן מצפרו(מאמאן, תשל״ז-תשנ״ז, חלק ד, חו״מ, סימן ח).

הרב משה מרצייאנו, שכיהן בשנות ה־50 בתפקיד דיין באוג׳דה ובבני מלאל, והחל משנת 1970 ועד עלייתו ארצה בשנת 1973 היה דיין בקזבלנקה, כתב על אישה, שקנתה ספר תורה מאת סופר ומסרה אותו להקדש לציבור(מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נא).

כתיבת ספר תורה או רכישתו והקדשתו לבית־כנסת שימשו לעתים דרך להנצחת נשים עקרות. בשושלת היוחסין של משפחת החכמים בירדוגו ממכנאס נזכרת רבקה, בתו של הרב מאיר בן שלמה בירדוגו, שהייתה נשואה לרב מרדכי אבן צור ״ולא הניחה זרע של קימא״. אי לכך עשתה ספר תורה לזכרה (בהקדמה לספרו של בירדוגו, ״כתונת יוסף״, תרצ״ה, חלק ב).

 

העברת ספר תורה לבית־כנסת אחר

אחת השאלות, שהתעוררו כתוצאה מהקדשות של ספרי תורה, הייתה האם מותר להעבירו למקום אחר בעקבות שינוי מקום המגורים של המקדישה או של יורשיה.

בתשובה שנכתבה ברבאט בשנת תקס״ז(1807) דן החכם יוסף אלמאליח במקרה הבא: אישה בשם אסתר, חמותו של אברהם מגירס ממכנאס, הקדישה ספר תורה לבית־כנסת, אך הספר הועבר על־ידי אברהם לבית־כנסת אחר. אנשי בית־הכנסת הראשון ערערו בטענה, שאסתר הקדישה את ספר התורה לבית־הכנסת שלהם ולכן אין להוציאו ולהעבירו למקום אחר. החכם דן במחלוקת בין שני בתי־הכנסת וקבע, שעל פי שו״ע אהע״ז סימן צו ״כל שלא נשבעה האלמנה שבועת אלמנה, כל נכסי הבעל בחזקת יורשיו עומדים״… וכל זמן שלא התברר אם נשבעה, אינה יכולה להקדיש ולא למכור. לכן אין ההקדש תופס והרשות בידי הבעל להוליכו לכל מקום שירצה. העברת ספר התורה לבית־כנסת אחר הינה חוקית (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן עד).

 

הרב רפאל אנקאווא, שכיהן החל משנת 1918 עד פטירתו בתפקיד נשיא בית־הדין הראשי ברבאט והרב הראשי הראשון של יהודי מרוקו תחת משטר החסות של צרפת, דן בשתי סוגיות של הקדשות על־ידי נשים. הסוגייה האחת דנה באישה מקזבלנקה, שציוותה לעשות מן ההקדש שהקדישה ״ספר תורה לעילוי נשמתה״. הוויכוח נסב סביב השאלה, מי ממונה על ההקדש שלה. התברר, שזמן רב חלף וצוואתה לא בוצעה(אנקאווא, תר״ץ, סימן קב).

סוגייה אחרת דנה באישה, שנתנה ספר תורה לבית־כנסת בטנג׳יר. בעת הנתינה התנתה, ״שהרשות בידה להוליכו לכל מקום אשר תאוה נפשה״, אולם התנאי לא נכתב והעדים שכחוהו. האישה רצתה להעביר את הספר לקזבלנקה אך הממונים על בית־הכנסת בטנג׳יר, שסירבו להעבירו, טענו, ״שהיא לא התנית שום תנאי ומאחר שהכניסה הספר תורה בסתם בלי שום תנאי – כבר זכו הם בספר התורה והרי הוא בחזקתם ואינה יכולה להוציאו״. תשובת החכם הייתה, שהרשות בידה להוציאו לכל מקום שתרצה(אנקאווא, תר״ע, סימן רכד).

בשנת תשכ״א(1961) כתב הרב ידידיה מונסונייגו, שכיהן בתפקיד דיין בפאס ורב ראשי במשך יובל שנים, על אדם, שהקדיש ספר תורה לבית־כנסת, והתנה שאישתו ויורשיו רשאים להעבירו לבית־כנסת אחר. האלמנה רצתה להעבירו לבית־כנסת, שאין בו ספר תורה, אך היורשים התנגדו בטענה, שהמקדיש נהג להתפלל באותו בית־כנסת כמו גם יורשיו. החכם פסק לטובת האישה בשל רצונה להוציאו מבית־כנסת, שיש בו ספרי תורה אחדים, ולהעבירו לבית־כנסת, שאין בו ספר תורה. כלומר, האישה נקטה בגישה מוסרית־ציבורית ואילו היורשים – בשיקול אנוכי צר(מונסונייגו, תשנ״ב, סימן טו).

 

הקדשות לרכישת ספרי קודש

היו חכמים שהעדיפו, שכספי ירושה יוקדשו לרכישת ספרי לימוד בישיבות נוכח המחסור בספרים, שהודפסו עד תחילת המאה ה־20 באירופה.

הרב יעקב כלפון מתיטואן כתב אודות יעקב אוחנא, שעזב את ביתו ונעלם שלושה חודשים לאחר נישואיו. אישתו, פריחא, עסקה במלאכה כדי לפרנס את עצמה. לפני פטירתה כתבה בצוואתה, שלאחר תשלום הוצאות הקבורה יועבר כספה להקדש, והממונה על ההקדש יפעיל את הרכוש. מההכנסות עליו לקנות ספרי קודש, תלמוד ומפרשים (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).

אישה על ערש דווי מצפרו כתבה בשנת תקכ״ו(1766) צוואה, שעברה ניסוחים שונים עקב התלבטותה לאיזו מטרה להקדיש את כספה והיכן. תחילה רצתה להקדיש אותו לכתיבת ספר תורה וספרי קודש, אולם שינתה את דעתה. בהחלטתה היו מעורבים אחדים מחכמי צפרו וביניהם הרב ש״י אביטבול. האישה רצתה, שספר התורה שייעשה מכספה, יופקד בבית־הכנסת הגדול בצפרו, אך לאחר מכן התחרטה. במהלך ההתלבטות נכנס לבקרה הרב שמואל בן חמו, ששאל אותה: ״אם רצונך שיהיה דבר זה מסור בידי לשאול את פה רבני פאס ואם יאמרו שהטוב למנוחת נפשך לעשות במקום ספר תורה זה ספרי הקדש כן אעשה. ואם יאמרו שהספר תורה הוא טוב למנוחת נפשך אעשה לך הספר תורה. והשיבה ואמרה אם יאמרו הרבנים שספרי קדש יש בהם מנוחת נפש יותר מהספר תורה עשה והצלח״. האישה העבירה את ההחלטה הסופית לידי הרב שאול ישועה אביטבול. על פי הנוסח האחרון של צוואתה, שנערך במנחם אב תקכ״ו, התברר, שבעבר הקדישה כבר ספר תורה אחד. את ספר התורה השני רצתה להקדיש לבית־כנסת אחר, ״ומה שיישאר מנכסיה יקנו מהם ספרים תלמוד ומדרשים וכיוצא ללמוד בחם חתלמידי חכמים״. מן המקור ניתן ללמוד גם על מעמדם של חכמי פאס, שהחלטתם נחשבה חשובה בעיניהם של חכמי צפרו, ועל המחסור בספרים, שעודד חכמים להמליץ על הקדשה לרכישת ספרי קודש [עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 207; שם, מס׳ 295 – צוואה משנת תקמ״ד (1784) של אדם, שהקדיש את רוב נכסיו לקניית ספרי תורה וספרי קודש ולהוצאות תלמוד תורה. בסוף הצוואה מופיעות המילים: ״וגם האשה״.

בשנת תרט״ו(1855) היה מעשה באישה, שהקדישה מחצית מן הקרקע שהגיעה לה מעיזבון בעלה, לקניית ספרי קודש. היא העמידה פקיד שידאג לכך, שבכל הכנסה משכירות הקרקע (כלומר מהשכרת הבית או הדירה) ״יקנה בהם ספרי קדש ואין רשאי שום נברא לערער על הפקיד הנזכר״. נוסף על הרב עמרם חתומים על פסק הדין גם הרב מתתיה אבן זכרי והרב רפאל משה אלבאז(אלבאז, תש״ט, סימן סה).

בפנקס ועד הקהילה בפאס רשומים גברים ונשים, שלפני מותם הקדישו את נכסיהם או חלק מהם לרכישת ספרים. בדו״ח מ־5 באוקטובר 1919 רשום, שהרב מתתיהו סירירו ניהל את נכסיה של הגברת בידה כהן, שכתבה בצוואתה כי ״בהכנסות ישתמשו לקניית ספרים עבריים״(תדגי, תשנ״ד, 75).

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר