ארכיון יומי: 18 בדצמבר 2021


שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

5.2 האתוס הקהילתי של המשורר

על אף היסודות האירועיים־ההיסטוריים המודגשים של שירתו המאוחרת של רד״ב אין שירים אלה מציגים תמונה של ה״אני״ השר השונה מזו המוצגת בשיריו הקודמים. כמו בכל שירת הפיוט דמות ה״אני״ מצטיירת בהם קודם כול כדמות של דובר בשם ציבור רחב יותר, הקהילה בדרך כלל, שגבולותיה במבעים השונים מטושטשים ותוחמים ישויות ציבוריות שונות. אלה כוללות בהתאם להקשר האמירה את בני משפחתו של המשורר, את אנשי חוגו, את הקהילה שבה הוא חי או מכלול הקהילות היהודיות במרוקו, את עם ישראל החי בארץ או את עם ישראל כולו לכל דורותיו. רק לעתים רחוקות ביותר הדמות האישית והפרטית של המשורר מוארת באופן ישיר בטקסט השירי. זה קורה בעיקר בשיריו הערביים־היהודיים, במיוחד בשירים שהקדיש לתשובה ולבקשת סליחת עוון וכן בקינות שכתב לזכר הקרבנות של רעידת האדמה באגאדיר וחללי מלחמת ששת הימים. פרט לשיר מיוחד אחד הידוע לנו גם המדווים הרבים והמחלות הממושכות שלו לא הניעוהו להקצות מקום מיוחד לרגשותיו האישיים ולענייניו הפרטיים בשירתו. כשהוא מעלה אותם באופן כללי באחדים משיריו אין העתירות לרפואה אישית מובדלות מתפילותיו לרפואת כלל עם ישראל, גם בשעה שהן נאמרות בגוף ראשון.

הערת המחבר: קטעים מן השיר התפרסמו במסגרת כתבה שהקדישה ע׳ זרטל למשורר בדבר השבוע מיום 22.6.1966 ומובאים בידי ח׳ דהן(ראה דהן, בוזגלו, עט׳ 5, 27). לנוחיות הקורא אנו מביאים כאן קטעים אלה בעריכה חדשה ובניקוד חדש ומתוקן(הטור העשירי משובש במקור, כנראה הן בדלת והן בסוגר). השיר נכתב לאחר שרד״ב עלה לארץ. עד כמה שידוע לנו זהו השיר היחידי שכתב ר׳ דוד בוזגלו על פי המשקל הכמותי של יתדות ותנועות, בתבנית המרנין. זהו גם השיר בעל החריזה המברחת היחידי שכתב, כנראה כחיקוי לשירת ספרד וכדי להראות את כוחו גם במשקל זה. בשיר מתאר המשורר את תחושות הייאוש שלו לאחר שהתעוור ומשווה את מצבו למוכי גורל אחרים.

1 אֱנוֹשׁ נִלְאֶה, נְשׂוּא תֵּבֵל, / אֲפוּף יֵאוּשׁ וּמַר שִׂיחָה,

הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו / וְשָׁת עָלַי בָּאֵשׁ קוֹדְחָה:

הַקּוֹלְךָ זֶה, הַקּוֹלְךָ זֶה / ?????? חֲסַר בִּטְחָה?

וְאֵיךְ תִּשְׂמַח בְּנֵי אֶל גִּיל / וְלֹא אַרְבֶּה לְךָ שִׂמְחָה ?

5 הֲלֹא אַתָּה חָשׁוּךְ רוֹאוֹת, / וְאוֹר עֵינְךָ כְּמוֹ נִמְחָה.

וְאִישׁ לָקוּ מֵאוֹרוֹתָיו / בְּעִוְרוֹן עַד כְּבָר נִדְחָה.

מִצֵּרַע יוֹם אֲשֶׁר נֻגַּע / וְעַל מִצְחוֹ שְׁחִין פָּרְחָה;

וְדַל אֶבְיוֹן מְחֻסָּר כֹּל / וְנַפְשׁוֹ מֵעֳנִי שָׂחָה;

הַלֹּא תִּקְוָה תְּפַעֵם בָּם / וְהִיא לָהֶם כְּמַבְטִיחָה

10 לְדַל כִּי יִפְתְּ אֱלֹהִים / לְרוֹקֵם חֶלְדּוֹ בְּהַצְלָחָה;

וְשָׂחוּן כִּי יָגֵל שָׂפָם / בְּאֵין מְגַלָּה וְאֵין לֵחָה.

וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ קִיר, / וּבַת עֵינוֹ מְקֻפָּחָה,

בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ, / וְהוּא בָּקִי וְהִתְמָחָה ?

 

במילים אחרות, שירתו של רד״ב המשיכה להיות שירה קהילתית גרידא, ולא הושפעה כהוא זה מן הרוחות החדשות שנשבו בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במאה העשרים, ואשר הביאו בחוגים מסוימים לידי יתר הדגשה של ה״אני״ הפרטי לצד ה״אני״ הקהילתי, ובחוגים המודרניים לדחיקתו של השני. גם תמונות הזמן הנבנות או המועלות בשירים השונים שייכות לרוב לזמן הקהילתי, הזמן המחזורי של מעגל השנה היהודי ושל מעגל החיים היהודי או הזמן הנמשך של הגלות ושל הציפייה לגאולה. רק בשירים המאוחרים שכתב רד״ב לאחר עלייתו לארץ ובמיוחד בשירי הניצחון שלו שכתב בעקבות מלחמת ששת הימים תמונות הזמן הופכות להיות יותר ממוקדות וקשורות לאירועים מיוחדים. אולם אפילו בשירים אלה תיאורי ההתרחשויות הופכים יותר לנקודות מוצא ולמציבי מסגרת לאמירה בעיקר, וכמעט אינם מציגים שחזור עובדות או תהליכים; האמירה לובשת בהם חיש מהר צורה של פולמוס ושל לעג וקלס כלפי האויבים או של שבח והלל לאתריה הקדושים של ארץ ישראל ולאלוהי ישראל. גם הקפיצות החדות הרבות – והטבעיות עבורו – בשירים אלה בין ההווה המסעיר לבין העבר היהודי המעיק והמרנין בה בעת כאילו היו חטיבת זמן אחת ויחידה מעמעמות את התמונה החדשה והאקטואלית של הזמן המצטיירת בשירים אירועיים אלה. באופן פרדוקסלי תמונת הזמן החדה ביותר בשירת רד״ב היא דווקא תמונת העתיד הרחוק של הגאולה השלמה, שצייר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, עת אחזה האופוריה בכל שכבות האוכלוסייה היהודית בארץ כתוצאה מן הניצחון המוחץ של צה״ל ומכיבוש – או שחרור – השטחים והחזרה לקברות האבות. ראייה אופטימית וברורה כזאת, עם נימים נבואיות כמעט, מופיעה במיוחד בשירו הדו־לשוני ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך!״, שכתב אותו לאחר איחוד העיר ובו הוא מעלה את חזיון חידוש הפולחן בבית המקדש. אולם גם תמונה זאת היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה הדתית־התרבותית – והאידאולוגית אם כך – של היהדות הרבנית.

השינוי העיקרי בשירתו המאוחרת של רד״ב נוגע בלא כל ספק לתמונות המקום והמרחב שהוא העלה בשירים שכתב לאחר עלייתו לארץ. מן המפורסמות הוא, ששירת הפיוט העברית בכל ארצות הגולה התעלמה כמעט כליל מן המרחב המקומי שבו חיברו המשוררים את שיריהם, ואף התנכרה אליו ממש בהיותו מרחב של סבל ושל ״שבי״; בה בעת היא העלתה על נס מקום רחוק וחלום, המרחב של ארץ ישראל ושל אתריה המיתיים. לכן אין לצפות לשירי טבע או לשירי נוף בשירה זאת, פרט להזכרה מקרית או תיעודית של. אתרים ששימשו עילה לכתיבת פיוט זה או זה. כך גם בשירים הרבים שכתב רד״ב במרוקו. לשווא תחפש שירים הנוגעים למקומות הרבים – או המזכירים אותם בלבד – שבהם הוא עשה במרוקו כהיענות להזמנות מעריציו, ובכלל זה קזבלנקה, עיר מגוריו במשך עשרות שנים. אצלו, כמו אצל המשוררים שקדמו לו בכתיבת שירי גלות וגאולה, המרחב הגלותי מוצג באופן גלובלי בלא כל בידול או ייחוד של מקומות ואתרים, צבוע בצבעי שחור ושכול ומנותק מהווייתו העמוקה והמשמעותית של המשורר. עם עלייתו לארץ השתנתה תמונה מנותקת זאת מן המרחב הקיומי. המקום קיבל מחדש את ייחודו ואת פרטיו – את סימניו הטופוגרפיים, את נופיו, את גידוליו, את פירותיו, את אתריו החדשים והעתיקים. נוכחות כזאת של המקום ומשמעויותיו מתפרצת במיוחד בשיר שהקדיש לדו־שיח בינו לבין המולדת, וכן בשירים שהקדיש לירושלים לפני איחודה בעקבות מלחמת ששת הימים ולאחריו. אולם גם פה תמונות המרחב שאובות מן הטקסטים המייסדים של התרבות הקהילתית ולא רק מן החוויות החדשות ומן הסיורים ברחבי הארץ, מה עוד שעיוורונו של המשורר לא אפשר לו להתרשם במישרין מן המקומות שעשה בהם או ביקר בהם. עם זאת בשיריו אלה הצליח סוף סוף לגשר – כמו שעשו כל אלה שעלו לפניו ואחריו – בין המקום החלום והנכסף בגולה לבין המקום המציאותי שעל אדמתו הוא ניצב.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.

debdou-1-090

J'avoue que j’affectionne tout particulièrement les origines de ma sainte communauté. Je ne puis oublier mon village, ses petites ruelles où je me suis nourri d’un Judaïsme authentique et intègre, naturel et spontané.

Du reste, on remarque que Debdou avait beaucoup de points com­muns avec la Jérusalem d’antan, la ville du Temple. Pour n’en citer que quelques uns :

  • comme à Jérusalem, les Cohanim et le reste de la population vivaient à Debdou côte à côte : «une royauté de Cohanim, et un peu­ple saint», Cohanim d’une part et Israélites de l’autre;

־ comme à Jérusalem, la communauté de Debdou regroupait la postérité de trois tribus :

Lévi (les Cohanim), Yéhouda (familles Marciano, Benaim, Benhamou, Benguigui et autres), et Binyamin (rappelons que la famille prestigieuse des Bensoussan fait remonter son lignage à Binyamin);

  • au cœur de Jérusalem se trouvait le Temple, au cœur de Debdou le petit Temple ancestral – la synagogue de Dougham ־ que les fidèles vénéraient énormément;
  • dans le Temple se trouvait l’Arche d’Alliance de D-ieu et dans la synagogue de Dougham se trouvait un Séfer-Torah redoutable, sacré et antique;
  • Jérusalem est une ville entourée de montagnes; Debdou l’est aussi.
  •  

Les Juifs de Debdou

Ce texte est extrait de «Etude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc», publié en 1906 par Nafioum Slouschzy écrivain, historien, archéologue, traducteur et ardent sioniste; né en Russie, puis étudiant et professeur à (Paris. (De 1906 à 1914 if a exploré l'Afrique du Nord a titre d'archéologue. Il en est résulté notamment plusieurs ouvrages sur fes Juifs de fa région, dont celui mentionné plus haut. A toutes fins pratiques, cet extrait est réactualisé.

La region de Debdou et ses habitants

Le massif montagneux de Debdou est comme un contrefort avancé du Moyen-Atlas dont il est séparé par la vallée de la Moulouya. La vallée de Debdou entourée de montagnes constitue une région dis­tincte, presque fermée, située au Sud-ouest de Taourirt, en dehors de la grande route qui, par la trouée de Taza, mène de l’Algérie à Fès. Les caravanes arrivent à Debdou de trois côtés. Du nord, elles viennent de Melilla en passant par le Rif et la basse Moulouya pour arriver, en trois étapes, à Debdou. Une autre voie très fréquentée se dirige vers le sud par la plaine de la Moulouya passant par Kasbat el-Makhzen et Outat pour aboutir à Bou Hanan et au Tafilalet. Cette dernière est l’ancienne route courue des caravanes du désert qui prennent le chemin du littoral méditerranéen.

Par l’Est, la route qui est de beaucoup la plus fréquentée sert, depuis l’Occupation française, aux convois militaires et elle permet de se ren­dre à Debdou avec une sécurité relative. Cette route va d’Oujda à Taourirt, à travers un Tell dominé par les massifs montagneux qui por­tent les noms des tribus berbères des Béni Snassen et des Zekkara. On traverse alors la grande vallée de Tafrata pour atteindre vers le Sud- ouest, après 52 kilomètres d’un pays coupé d’oueds, le Foum Debdou (la Bouche de Debdou), d’où se déroule, pour le voyageur, le tableau magnifique qui comprend l’ensemble de la Gada. La vallée qui se trouve à 900 mètres d’altitude est dominée par la crête, ou la Gada proprement dite, qui atteint 1.650 mètres. C’est un paysage qui rappelle le centre de la France, verdoyant et pittoresque, abritant une population paisible.

Laissons la parole au premier voyageur européen qui put visiter la place de Debdou(־) :

«Debdou apparaît : une petite ville dominée par son minaret étale à mes pieds ses maisons roses au fond d’une vaste vallée; alentour s'étendent des prairies et des jardins; au-dessus s'élèvent de hautes parois de roc, aux crêtes boisées que couronne la Gada. Je descends vers ce lieu en riant. Un chemin pierreux, raide et pénible y conduit.

Debdou est situé dans une position délicieuse, au pied du flanc droit de la vallée qui s'élève en muraille perpendiculaire à 80 mètres au-dessus du fond; il forme une haute paroi de roche jaune, aux tons dorés, que de longues lianes rayent de leur feuil­lage sombre. Au sommet se trouve un plateau avec une vieille forteresse, dressant avec majesté, au bord du précipice, scs tours croulantes et son haut minaret. Au delà du plateau, une succession de murailles à pic et de talus escarpés s’élève jusqu'au faîte du flanc. Là, à 500 mètres au-dessus de Debdou, se dessine une longue crête couron­née d’arbres, la Gada. Des ruisseaux se précipitent du sommet de la montagne, bondissent en hautes cascades le long de ces parois abruptes et en revêtent la surface de leurs mailles d’argent. Rien ne peut exprimer la fraîcheur de ce tableau. Debdou est entouré de jardins superbes : vignes, oliviers, figuiers, grenadiers, pêchers y for­ment auprès de la ville de profonds bosquets et au delà s'étendent en ligne sombre sur les bords de l'Oued. Le reste de la vallée est couvert de prairies, de champs d'orge et de blé se prolongeant sur les premières pentes des flancs.»

  1. Nehil, après M. de Foucauld, nous donne des renseignements sur la répartition de la population vers la fin de 1910. L’Occupation française, au printemps 1911, n’ayant rencontré aucune résistance effective, n’a d’ailleurs pas modifié sensiblement la situation ethnique des tribus qui peuplent la Gada et dont voici un exposé som­maire :
  2. Nehil a classé en quatre groupes principaux la population musulmane de la Gada :
  • les Ahl Debdou ou les habitants de la place Debdou proprement dite;
  • le groupe maraboutique des Chorfa Koubbanyyin et des Flouch, marabouts eux aussi, formant deux petites collectivités séparées du reste de la population;
  • le groupe des Alouana, Granza, Sellaouit, qui, au point de vue de l’impôt, forment un groupe distinct;
  • le groupe des Béni Fâchât, des Béni Ouchguel qui sont semi- nomades.

Quelques familles du Ouanan, originaires des Ahlaf arabes errent dans la vallée.

Les Ahl Debdou ou habitants de la place de Debdou sont groupés comme suit :

  1. — Les habitants du village de Debdou proprement dits.

IL — Les Ahl el-Qaçba.

  • — Les Ahl el-Meçalla.
  1. — Les Oulad el-Qela’i.
  2. — Les Khelifit.

Ces quatre dernières factions sont quelquefois désignées sous l’appellation commune de Meraçan.

  1. — Les Ahl Bou’Ayyach.

VIL — Les Ahl Rekna״).

On a lu plus haut la description faite par M. de Foucauld de la place de Debdou, description à laquelle il n’y a pas grand chose à ajouter. D’après ce voyageur et d’après M. Nehil, Debdou comprend environ 400 maisons construites en pisé et non pourvues de puits. On ne compte, pour les Juifs, dans le Mellah, que 101 cours, ce qui s’explique par le fait que plusieurs habitations donnent sur une seule cour. On compte en outre 60 cours dans les quartiers musulmans. La ville qui s’étend sur une pente au-dessous du plateau de la Kasbah n’a pas de murs d’enceinte. Elle est divisée en cinq quartiers dont quatre musulmans : Kiadid, Oulad Abib, Oulad Youssef, Oulad Amara : le Mellah occupe le centre et constitue la plus grande partie de la ville.

La ville arabe ne possède qu’une seule mosquée située dans le quartier des Oulad Amara près de la rivière. C’est un pittoresque édi­fice de teint rose-gris, entouré de jardins verdoyants.

Debdou compte 2,000 habitants dont 1,400 Juifs.

Les Musulmans de Debdou sont d’origines diverses; fort peu de familles seraient originaires de la ville et on trouve sur celles-ci des ren­seignements assez détaillés dans la notice précitée de M. Nehil.

Les autres groupes musulmans forment de petits dechra (village) de quelques huttes seulement pour la plupart.

L’ensemble de cette population ne dépasserait pas 700 fusils y com­pris les 250 semi-nomades, Berbères pour la plupart, qui errent dans la vallée.

Certains de ces groupes, notamment les Kiadid, rattachent leurs origines aux Mérinides qui, autrefois, dominaient le pays; ce sont les seuls Musulmans qui puissent se réclamer d’un séjour assez ancien dans la Gada. Tous les autres groupes semblent s’y être établis en des temps relativement récents.

La Kasbah de Debdou, vieille forteresse située sur un plateau, com­prend encore 160 habitations en pisé ou 60 fusils et quelques centaines d’individus. Ceux-ci se groupent en deux factions : les Oulad Bouzat et les Oulad Belkaçem (ces derniers seraient venus de Kenadja)<5). Les Ahl el-Kasbah sont les protecteurs des groupes qui habitent le village et qui sont connus sous le nom de Meraçan.

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-DebdouUne miniature de Jérusalem.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר