ארכיון יומי: 3 בדצמבר 2021


ליקוטים לפרשת מקץ מאת יצחק פריאנטה

יצחק פריינטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת מקץ מאת יצחק פריאנטה

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור" )מא/א( אומר אהבת חיים: "ויהי מקץ שנתים ימים", כיון שפרשה זו המשך ימי חנוכה, וחכמינו ז"ל הביאו רמז במילת )שנתיים( שמאל נר תדליק ימין מזוזה. ועוד המדרש אומר: "ויהי מקץ שנתים" הינו קץ שם לחושך, רצה לומר חושך הגלות תלוי בזכות הדלקת נרות חנוכה, כמו שרמזו שמאל נר תדליק כוונתם הקדושה בזה בכל המקומות החשוכים שהם בחינת שמאל חייבים אנו להדליק שם נר ולהאיר שם את אור הקדושה מעט מן האור של הקדושה ידחה הרבה חושך הגלות, ועל ידי כך נזכה לימין מזוזה, כלומר על ידי הארה זו נזכה שהקב"ה הינו על ידי המזוזה יעמוד לימיננו בדברי המלך נעים זמירות ישראל, כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו כל זה בא לרמוז לנו לבל נתייאש חלילה, אלא נדע בבירור שכל הגלות הוא כמו חלום חולף וסוף הכבוד לבוא. לכן לאות הרמז השקוף הזה, יעקב בחיר האבות קיבל על עצמו צער השכינה ואחריות תיקון העולם במלכות שדי, הוא תיקן לנו תפילת ערבית להאיר לנו באור של תקוה ונחמה בחשכת הגלות. אשר זמן תפילת ערבית הוא דווקא בלילה ממש שעת הדין ותקפו. כלומר דווקא אז עלינו לזכור את הקשר האמיץ והחזק אשר נתקשר עמנו אל העולם בברית אבות והוא עתיד לגאלנו גאולת עולם כאשר מזכירים זאת באמת ואמונה אחר קריאת שמע של ערבית בפסוק והוא רחום רמוז ארבע כיתות מלאכי חבלה שהם עוון, משחית, אף, חמה. דהיינו "והוא רחום יכפר עוון" כלפי כת שנקרא )עוון( "ולא ישחית" נגד כת משחיתים שנקרא )משחית( "והרבה להשיב אפו", "ולא יעיר כל חמתו" נגד כתות מלאכי חבלה )אף וחמה( ארבע כיתות אלו מתעוררות בכל לילה עם רדת החשכה והם הם שמקיפים אותנו בחשכת הגלות. אבל כשישראל נכנסים באותה שעה לבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה ובתפילה ובפרט בקריאת שמע אזי מכניעים אותם ושמורים מהם.

 "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" )מא/א( אומר ילקוט שמעון: בתחילת הפרשה כתוב "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור" ושוב כתוב בהמשך הפרשה חלם, חסר )ו( ולבסוף כתוב ויקץ פרעה והנה חלום עם )ו(, כתיב ואחר כך מלא, למה? ונראה ליישב על פי המדרש שאומר, פרעה היה חולם את חלומו זה כבר שנתים ימים והיה משתכח ממנו כי יוסף בטח בשר המשקים שאמר וזכרתני והזכרתני )על כל מילה ישב שנה סה"כ שנתים נוספים( אל פרעה נשאר יוסף עוד שנתים בבית הסוהר וכעבור שנתים ימים נזכר בחלום, ולכן בתחילה כתוב ופרעה חלם מזמן את החלום וכעת שזוכר את החלום נאמר והנה חלום עם )ו( ואין דבר שלא רמוז בתורה. בראש השנה יוסף יצא מבית הסוהר, ויגלח ויחלף שמלותיו, מפני כבוד מלכות היה צריך להתרחץ ולגלח, וגם כן בראש השנה גוזרים על האדם מה יהיה גורלו בעולם.   

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם: אומר הגאון רבי יחיא בר משה קאפח לרמוז שעין ה" אל יראיו לאותה עת קבועה לגאולתם. ואינו שוכחם רגע אחד. יוסף הייתה מידת הדין מתוחה עליו שישב בבית האסורים עשר שנים. ואחר שנשלמו אותן עשר שנים התחיל לעלות ולקום, והיה יודע כי זמן מפלתו י"ג שנה, כנגד השמש והירח וי"א כוכבים. זהו שכתוב: "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן". ובאותו הפרק נמכר "ככתוב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים"."ויריצהו מן הבור". שנתרצה הקב"ה בקבלת הייסורים " ויגלח ויחלף שמלתיו" וכי מאין לו שמלות? אלא המלאך גבריאל הביא לו בגדים מגן עדן.

 

"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך" )מא/מ( אומר הזוהר הנגלה: הקב"ה, משל יוסף עצמו נתן לו. הפה שלא נשק לעבירה, כתוב בו: ועל פיך ישק כל עמי. היד שלא קרבה לעבירה כתוב בה: ויתן אותה על יד יוסף. הצוואר שלא קרב לעבירה, כתוב בו: וישם רביד הזהב על צוארו. הגוף שלא קרב לעבירה, כתוב בו: וילבש אותו בגדי שש. הרגל שלא רכבה לעבירה, כתוב בה: וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו. וכן המחשבה שלא חשב, נקרא נבון וחכם. והלב שלא הרהר, ויקראו לפניו אברך, והכל משלו לקח.

 "ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" )מא/לט( אומר ילקוט שמעון: השאלה מדוע פרעה קיבל את פתרון יוסף, ולא קיבל את הפתרון של החרטומים, אלא כאן יש דיוק בלשון, פרעה פתח בסיפור חלומו והוא אומר ליוסף בחלומי, הנני עומד על שפת היאור, אמר לו יוסף לא עמדת בחלום על שפת היאור, אלא על היאור על המים עמדת, וזה שכתוב אחרי שהודיע אלוקים אותך את כל זאת, כלומר אתה עמדת אחרי בחלום וראית הכל, אין נבון וחכם כמוך, ולכן התקבל פתרונו של יוסף יותר לנכון מאשר החרטומים שרי פרעה היתה להם קנאה, איך אפשר עבד כי ימלוך עבד שנמכר בעשרים כסף, ימלוך עלינו וגם אינו יודע שבעים לשון, רק לשון הקודש אומר המדרש, הושיבו אותו לבור ובא מלאך גבריאל והיה מלמדו 70 לשון, ולא היה קולט מהר, מה עשה המלאך? הוסיף לו אות )ה( משם ה' וקרא לו יהוסף, ותפס וידע כל 70 לשון שמלך צריך לדעת וזהו שכתוב עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע, פרעה עמד על היאור ולא על שפת היאור

"והנה מן היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו" )מאיח( אומר ילקוט שמעון: היאור זה התורה שנקראת מים, שבע פרות דהיינו שבע מצות דרבנן שאמרנו לעיל שבחר הקב"ה בשביעי שיהיה קודש שאמר הכתוב ונח ביום השביעי, והשנה השביעית היא שמיטה קודש, ושבע ברכות של נישואין לחתן וכלה, ושבע ברכות לק"ש שחרית וערבית, שבעה רקיעים, שבעה כוכבי לכת, שבע מצוות דרבנן )עירובין, נטילה, ברכת הנהנין, נר שבת, קריאת מגילה, נר חנוכה, קריאת הלל( שבע מצוות בני נח, שבע שמות של יצר הרע, שבעה שמות הקודש שאינם נמחקים, שבעה רועים )אדם, שת, מתושלח, דוד, אברהם, יצחק, יעקב( בשבת מתפללים במקום 18 ברכות שבע ברכות, שבע ספירות, שבע שבתות של ספירת העומר, שבע נרות של המנורה בבהמ"ק שבע נביאות )שרה, מרים, דבורה, אביגיל, חולדה, ואסתר( שבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם )תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כסא הכבוד, בהמ"ק, שמו של משיח( שבע פעמים סובבים המזבח, שבע הקפות, שבע ימי אבלות, בסוכה יושבים שבעה ימים, ליל פסח קודם אכילת מצה מברכים שבע ברכות, בתפילת נעילה אומרים שבע פעמים ה' הוא האלוהים, שבע פעמים אומרים הפסוק קראתי בכל לב, אישה יושבת שבעה ימי נקיים, וסופרת לה שבעה ימי טהרה, שבע פעמים הקיפו את יריחו, שבע שופרות, שבע כהנים. שבעה ימים העלו בלק ובלעם שבע פרים, שבע אלים, שבע מזבחות, שבע שמות יש לעני )רש, עני, דל, הלך, מסכן, אביון, דך( שבע שמות היו לשלמה )ידידיה, אגור, בן יקא, איתיאל, למואל, קהלת( שבעה כורתי ברית )אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד(   ויהודה שהוא מלך ישראל הוא שביעי כיצד )אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, לוי, יהודה( שבע שמות היו ליתרו אחר שנתגייר, שבע כריכות בתפילין, שבע פעמים הזכיר באר בעניין יעקב שלקח רחל, שבעה מיני זהב יש בעולם )זהב, פרויס זהב, ירקרק זהב, אופיר זהב, מופז זהב, סגור זהב, זהב תרשיש(, שבע אורות יש בעולם )אור תורה, אור גיהינום, אור גן עדן, אור תשובה, אור כסא הכבוד, אור ביהמ"ק, אורו של משיח( שבעה קולות אמר דוד במזמור )כט( כנגד שבעה ימי בראשית, שבעה נקבים בבית רחם האישה, שבע יפול צדיק וקם, דא יוסף הצדיק שפתר חלומות וקם. פרות אותיות פותר יעלה למלכות בשביל חלום, מפני שאחיו שנאו אותו על החלום, הקב"ה מדד לו מדה כנגד מדה, וזה שכתוב והנה מן היאור עולות שבע פרות

. "ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" )מא/כה( אומר הרב אליהו אדלר בספרו "ליקוטי אליהו": רצה לומר לו, חכמיך הלכו חשכים ולכן לא מצאו פתרון, שפתרו לך שתוליד שבע בנות, ואחרים אמרו שתכבוש שבע ערים, אבל דע אדוני שכל דברי העולם מתנחלים על ידי שליח הקב"ה חוץ מארבעה דברים שמסורים בידי הקב"ה, וסימנם )מפתח(, והם ראשי תיבות מטר, פרנסה, תחיית המתים, חיה )יולדת(. וזה שאומר לו: את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, כלומר חלומך הוא ענין שרק הקב"ה עושה אותו. "

וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים" )מא/מג( אומר ילקוט שמעון: הכיצד קראו לו אברך? כידוע כי תלמיד חכם הלומד בישיבה אותו מכנים בשם )אברך(. אם כן מה היתה הסיבה למצריים לקרוא ליוסף בכינוי כזה? התשובה היא: ראשית יוסף היה תלמיד חכם, גם מבחינה זאת מגיע לו כינוי כזה. שנית אם נסתמך לפי ההסבר של המלה אברך פירושה: )כרעו ברך לפניו(. אך כיצד לכרוע ברך לאיש בלתי ידוע? כי אכן יוסף כך היה בעיני תושבי מצרים ממש אלמוני ובלתי מפורסם ומוכר. אלא ההנחה היא מאחר והמלך פרעה מינהו לשליט, קרוב לוודאי שיש בו תכונות טובות ועליונות לכן קראו לפניו בשם כזה. אם נתרגם את המילה אברך לשפת ראשי תיבות נמצא את משמעות הדבר: דהיינו )אברך( אביר בחכמה רך בשנים כלומר על אף שיוסף היה עברי, היה אביר בחכמה ורך בשנים, כי בן שלושים שנה היה כאשר היה לפני פרעה בעת שהשליטו על ארצו. כמו שנאמר ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים. בכך הקב"ה הגשים את חלומו של יוסף להיות מלך ומושל לפני אחיו אשר שנאוהו בשל כך ושמרו לו טינה, ובפרט בעת שהיה מתאר לפניהם את חלומו באמרו אליהם לראשונה

. "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים" )מא/מה( אומר ילקוט מעם לועזואמרו רבותינו שאסנת זו היתה בת דינה שנתעברה משכם בן חמור. ושלחה יעקב מביתו, כי השבטים ביקשו להרגה, ושם אותה תחת עץ הסנה, ולכן נקראה אסנת. וכתב על טס של זהב בלשון הקודש ותלה אותו בצווארה לומר: כל מי שישיא אותה יהיה בטוח שזרעו יהיה מיעקב. ומלאך גבריאל הביאה למצרים לבית פוטיפרע, וכשהומלך יוסף היו מסובבים אותו בכל העיר אז נצבו כל המצריות כדי לראות ביופיו, וכל אחת היתה זורקת לו מתנה כפי יכלתה. ואסנת זו מאחר שלא היה בידה מה חע ץקמ לתת לו זרקה לו הטס הזה שהחזיקה כקמיע, ונטלו יוסף וקרא בו וראה שהיא מזרע יעקב לכן נשא אותה לאישה וכך התנהג מהשמים, כי הכל נפרע מדה כנגד מדה וכבר ביארנו בפרשת וישלח שיעקב החביא את דינה בתוך תיבה כדי שלא יראה אותה עשו, ומצד אחד נענש יעקב על כך שיתכן שדינה היתה מחזירה את עשו בתשובה, ולכן נתפסה דינה על ידי שכם, מכל מקום מאחר שכונת יעקב היתה לשם שמים זרע של דינה לא יצא לתרבות רעה, ומן השמים התנהג כך יוסף לקחה לאישה. וזה שאומר הכתוב שאסנת היתה בת פוטיפרע ואף על פי שלא היה אביה, אבל מאחר שנתגדלה בתוך ביתו נחשבת כבתו

. "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" )מא/מה( אומר אהבת חייםכלומר מפרש צפונות. כתב הגאון חתם סופר שזה היה מאת ה' שכל המצרים החלו לקרא לו צפנת פענח וכשבאו אחי יוסף לא ידעו שזה יוסף, ולמה יוסף שתק על שינוי שמו? כי ראה ברוח הקודש שזו לטובת הכלל והפרט. ועוד כתב הגאון חתם סופר, שכאשר באו בני ישראל לשבר אוכל לא באו עם הכנענים הארורים ולא התחברו עמהם אלא באו עם אותם שנתגיירו בימי אברהם והם לא היו יוצאים מארץ ישראל ורק הפעם ירדו מצרימה כדי לקנות אוכל. וזה מוסר גדול לאדם שלא יתחבר עם הרשעים ואפילו שעה קלה

. "ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" )מב/ו( אומר הזוהר הנגלהאמר רבי ייסא: בא וראה שכאשר הקב"ה חפץ באדם, מנשא אותו על כל בני העולם ועושה אותו ראש הכל, וכל שונאיו נכנעים תחתיו. דוד המלך שנאו אותו אחיו והרחיקוהו מהם, והקב"ה נשאו על כל בני העולם, וכולם היו כורעים ומשתחווים לפניו, וכן יוסף שהרחיקוהו אחיו, ואחר־כך כולם כרעו והשתחוו לפניו. זהו שאמר הכתוב ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה

. "ויקח מאתם את שמעון ויאסר אותו  לעיניהם" )מב/כד( אומר הזוהר הנגלה: כדי שלא ילחם כנגדו ביחד עם לוי. לפי שכשמתחברים יחד שמעון ולוי, הם יכולים לריב ולהילחם. אמר רבי שמעון: וכי מה ראה יוסף להשאיר דווקא את שמעון אצלו יותר מאחיו: אלא אמר יוסף: בכל מקום שמעון הוא המתחיל בדין. כי בזמן שהלכתי מאבי אל אחי, פתח שמעון תחילה בדין, כמו שכתוב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. וכן בשכם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ולכן טוב לקחת אותו מהם כדי שלא יעורר קטטה בכל השבטים. "

וימהר יוסף כי נמכרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה" )מג/ל( אומר מדרש תנחומא: מדרש תנחומא פרשת ויגש מציין הדו שיח בינו לבין אחיו הקטן בנימין כשהביאו אותו והעמידוהו לפני יוסף. אמר להם יוסף, הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אלי. אמרו לו הן. יוסף פונה לבנימין ואומר לו יש לך אישה אמר לו הן. אמר לו יש לך בנים. אמר לו: יש לי 10 .ומה שמם. אמר לו בלע, ובכר, ואשבל, וכו' אמר לו יוסף, מי שמע שמות כאלה. אמר לו: כולם על שם אחי בן אמי שהיה גדול ממני, קראתי להם אלו השמות. בלע, שנבלע בין האומות. ובכר, בכור ואשבל, שנשבה, גרה, שנעשה גר. ונעמה, שהיה נעים. אחי, על שם שהיה אחי בן אמי. וראש שהיה ראש וגדול עלי. מופים, שהיה יפה ומיופה. וחופים, שלא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו. וארד, שירד בגולה, שהיו פניו דומים לורד, ומיום שגלה יוסף אחי. ירד אבי מעל המטה וישב על גבי קרקע שוכב. ולא עוד אלא בשעה שאני רואה את אחי, כל אחד ואחד יושב לו אצל אחיו ואני יושב לבדי, זולגים עיני דמעות. באותה שעה התגלגלו רחמי יוסף עליו, שנאמר וימהר יוסף כי נמכרו רחמיו. אמר רב נחמן בר יצחק, באותה שעה זמנם לסעודה, היה מבקש להסב לבנימין אצלו ולא היה יודע כיצד לעשות. הביא מתנות בסעודה. נתן לכל אחד ואחד מהם מנה שלו. נתן לבנימין מנה שלו. נתן יוסף מנה שלו ונתנה לבנימין. נטלה אסנת מנה שלה, נתנה לבנימין. נטלו אפרים ומנשה מנותיהם ונתנום לבנימין. נמצאו ביד בנימין חמש מנות. לכך כתיב: ותרב משאת בנימין.

"הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" )מד/ג( אומר הזוהר הנגלה אומר רבי אלעזריש לעיין בזה. שהרי אם הם היו הולכים ונשלחו משם, בשביל מה נכתב בתורה המה וחמוריהם? אלא לפי שכתוב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, לפיכך כתוב והאנשים שלחו המה וחמוריהם, לומר לך, שלא נשארו המה וחמוריהם כמו שאמרו. אמר רבי שמעון: בא וראה, בשעה שנכנס הלילה ופורש כנפיו על העולם, הרבה בעלי דינים למיניהם: מהם קדושים ומהם חיצונים מתעוררים ושולטים על העולם. כיון שמאיר הבוקר, כולם מסתלקים ואינם שולטים, וכל אחד ואחד חוזר ונכנס למקומו, זהו שכתוב הבוקר אור — והאנשים שולחו, אלו בעלי הדין הקדושים ששלטו בלילה: המה וחמוריהם רומז על הבאים מצד הטומאה ואינם קדושים. והקב"ה עשה יום ולילה, כדי להנהיג את כל אחד ואחד לצדו כראוי לו. אשרי חלקם של ישראל, בעולם הזה ובעולם הבא רבי חייא פתח ואמר: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: בא וראה עתיד הקב"ה להאיר לישראל את אותו אור השמש גנזו הקב"ה מיום שנברא העולם מפני רשעי העולם, ובאותו השמש יתרפאו כולם. כי בזמן שיקומו ישראל מעפר, כמה חיגרים וכמה סומים יהיו בהם. ואז יאיר להם הקב"ה את אותו השמש בו, כמו שכתוב ומרפא בכנפיה, ואז יאיר אותו השמש מסוף העולם ועד סופו, ולישראל הוא יהיה רפואה, והעמים עובדי כוכבים ומזלות ישרפו בו. אבל ישראל, מה כתוב אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך ברוך ה' לעולם אמן ואמן. "

הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם" )מד/האומר שמנה לחמו: והוא נחש ינחש בו בגימטריא )בא יהושע משיח(, רוצה לומר איך רציתם להרוג את יוסף אשר ממנו עתיד לצאת יהושע ומשיח בן יוסף, והם עתידים להילחם מלחמות ה' עם האומות, וזה שאמר הלוא זה אשר ישתה אדוני בו רוצה לומר אדון העולם יעשה על ידיהם מלחמות, וכמו שכתוב )במדבר כג/כד( ודם חללים ישתה, )ישתה ( בגימטריה )והם ילחמו בעת האומות(, ואתם רציתם להרוג אותו, על כן הרעותם אשר עשיתם. והוא נחש ינחש בו בגימטריא )וזהו משיח שני פעמים(. והוא נחש בגימטריא )והוא משיח(, לרמוז על שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואימתי שיבוא משיח בן יוסף אז יבוא גם כן משיח בן דוד, שדיבר עם יהודה שהוא היה ראש המדברים שלהם, כמו שכתוב ויגש אליו יהודה, והוא היה מייעץ אותם למכרו, על כן אמר לו אם ממך יצא משיח בן דוד, ממני יצא גם כן משיח בן יוסף. פ ץקמ

"אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים" )מד/ט( אומר שמנה לחמו: בפסוק יש 10 תיבות רמז על עשרה הרוגי מלכות ובאותו הלשון עצמו אמר להם הקיסר כתיב )שמות כא/טז( וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ואילו היו בחיים הייתי דנם, ועתה אתם קבלו עליכם דינם, ולא היה יודע הקיסר שהם הם היו גלגולם. אומר רבינו בחיי על דרך הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף. ולכך תמצא שהזכיר בפרשה 10 פעמים )האנשים(. "

ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין" )מד/יב( אומר שמנה לחמו: )הגביע( בגימטריא )הפה( שהיה בנימין צדיק שהיה יודע מזה וסבל מהם ושתק ולא אמר כלום, על כן )גביע( בגימטריא ) פה (, שהיה לו פה לדבר ולא דיבר מאומה, לכן נתן לו הקב"ה את אבנו בחושן )ישפה(, משום יש־פה אליו לדבר וסבל ושתק. "

ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" )מד/יז( אומר רבינו בחיי: ועל דרך הקבלה מה שנחתמה פרשה זאת בפסוק עלו לשלום אל אביכם זה רמז לעשרה הרוגי מלכות אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים אחר שנתלבנו ונצרפו מחטאו של יוסף. וכבר ידעת כי כתונת הפסים היה תחילת הסיבות וראשית גלגול הדברים ונחשב להם לאכזריות גדול מה שטבלו הכתונת בדם השעיר ואמרו לאביהם זאת מצאנו, לפיכך היה העונש בהם בגופם שהתחיל השעבוד בהם אחרי מות יוסף מיד, לאחר זמן בהרוגי מלכות שנדונו בגופותיהם, כי הגוף כתונת לנפש, ועל כן תמצא בפרשה זו )יוד( פעמים האנשים לרמוז על עשרה הרוגי מלכות. והיה לו לומר אחי יוסף או בני יעקב, ואלו הם ויקחו האנשים את המנחה הזאת, הבא את האנשים, כי איתי יאכלו האנשים, ויבא האיש את האנשים, וייראו האנשים, ויבא האיש את האנשים, ויתמהו האנשים, אמתחות האנשים, והאנשים שלחו, אחרי האנשים, הרי 10 פעמים אנשים ואלו הם עשרה הרוגי מלכות. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי חנינא בן תרדיון, רבי ישבב הסופר, רבי אלעזר בן דמא, רבי חנינא בן חכינאי, רבי חוצפית המתורגמן, רבי אלעזר בן שמוע, עליהם אמר דוד עליו השלום )תהילים ט( כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים, ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולם ביחד.

בפרשת מקץ יש רמז לחנוכה ומצאתי ב"ספר המסתורין" במועדים של מתתיהו גלזרסון אומר חןשראשית תיבותיו )ח( 8 נרות, מרמז על האור העליון, הקשור בחן, חן חן הוא סיום הפטרת שבת חנוכה )חן חן לה( לאחר תיאור המנורה שהתגלה לנביא, זכריה, כפי שמופיע בתחילת פרק ד בזכריה ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב וגולה על ראשה. כפילות )חן( שווה בגימטריא 50+8=58 פעמיים )חן( 58+58 שווה 116 כערך שם החודש שבו חל חנוכה, )כסלו( 6+30+60+20=116 שהוא כס־לו )36 ) אורות ו כסל־ו 6 מסתתר וגנוז, חן חן )116 )חן — חן שווה בגימטריא קטנה 13 13 -יחדיו שווים כשם ץקמ אפ ה' )26 )כערך מספר הקטן של חנוכה )5+2+6+5+8=26 )בחנוכה מתגלה כפל, חן, המתגלה בקדושה שם ה' 26 ,-המתגלה בחנוכה. כפל זה של 13 ,מתגלה משתי הברכות המיוחדות, לכל ימי החנוכה, 'להדליק נר של חנוכה' הכולל 13 תיבות, וכן הברכה השנייה, 'שעשה נסים לאבותינו' הכולל גם 13 תיבות, יחדיו 26 תיבות, חן הנרות וחן נסי המלחמה, מתבטא בשתי הברכות של החנוכה חן 8 50- מרמז על חן שהוא ביטוי של ח־חיים של נשמה המגלים ב נ' – 50 שערי בינה שהתגלו בחנוכה 50 קשור לחנוכה, 50 מילים במזמור "הנרות הללו אנו מדליקים".

 

                     י  צ  ח  ק    פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 חידושים לפרשת מקץ מפי יצחק פריאנטה

ויהי ה" את יוסף ויהי איש מצליח [לט-ב]

הסביר רבינו הבן איש חי בספרו אדרת אליהו את הפסוק ברמז נאה ונפלא ומוסר השכל גדול ידוע למבינים בתורת הנסתר והסוד שיש שני שמות הקדושים הממונים על פרנסת האדם, ושמות אלו אין להזכירם בפה, אלא רק להביט באותיות שבהם ולכוון בם. השם הראשון הוא "סא"ל" , והוא נרמז בראשי התיבות של הפסוק (תהילים לב-ז) "אתה סתר לי מצר" וכן נרמז גם בראשי התיבות של הפסוק (תהילים לד-ח] "חנה מלאך אדני סביב ליראיו" וגם נרמז  בראשי התיבות של המילים :’ "סלח לנו אבינו" , ושם קדוש זה עולה גימטריה 91, וגם השמות : הוי"ה  ואדנ"י הם גימטריה יחד 91 .והשם השני הוא: פא"י, והו"י ; נרמז בראשי התיבות של הפסוק ( תהילים קמה-טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ונרמז גם בראשי התיבות של המילים (תהילים-לא-ו) " פדית אותי י-ה  א-ל אמת" ונרמז גם בראשי התיבות של הפסוק (תהילים קמג- ו) ";פרשתי יד אליך" וגם הוא עולה גימטריה 91 כמניין הוי"ה  ואדנ";י . ושנשמות קודש אלו פא";י ו סא"ל הם יחד גימטריה 182 ותמצא שהשם ";יוסף" שהוא בגימטרייה 156 ואם תוסיף לו עוד 26 שהוא גימטרייה שם הוי"ה, הרי הם יחד בגימטרייה 182 .וזו כוונת הפסוק" ויהי ה" את יוסף"  היינו שהקב"ה הכניס את שמו בשמו של יוסף, ולכן זכה שיתקיים בו " ויהי איש מצליח".

סגולות לחנוכה:

הזמן שהנרות דלוקים הוא שעת רצון גדולה, וכדאי לנצל זמן זה לתפילה ותחינה על פרנסה, רפואה, וחינוך הבנים. וזכור: לחם לפי הטף [בראשית מז-יב] ט"ף בגימטרייה חנוכה. והוא גם ראשי תיבות : פרנסה טובה. וכפשוטו של מקרא, לחם [פרנסה] לפיותיהם של התינוקות.

מובא בשו"ת "חוות יאיר": מי שיושב חצי שעה מול החנוכייה דלוקה ומתבונן בנרות ובטוב שביבו, יזכה ליישוב הדעת כל השנה. יש עניין גדול בשהייה על יד נרות חנוכה ובהסתכלות בהם. ולכן אומרים בנוסח "הנרות הללו", "אלא לראותם בלבד" וכל המרבה להסתכל בהם מרבה לשאוב קדושה ומתקן כל מה שפגם מעודו בראיית העין.

חנוכה הוא זמן להמשכת רפואה, ורמז לדבר: "מלך רופא נאמן" עולה גימטריה 518 כמניין " להדליק נר חנוכה" בעת אמירת הפסוק " ה" אלהי שועתי אליך ותרפאני שבמזמור שיר חנוכת הבית לדוד יזעק לשם במחשבתו מקירות ליבו שירפאו מכל תחלואיו ]דברי  נחמהי]שמחה גדולה ישמח האדם באמירת מזמור שיר חנוכת…לאחר הדלקת הנרות רמז לדבר : אותיות "שמחה" הן ראשי תיבות " מזמור שיר חנוכת הבית".

השפעות ממרום אומר" חכמת שלמה" בברכת "להדליק נר  חנוכה "יש י"ג תיבות, וכן בברכת " שעשה ניסים" יש י"ג תיבות, לפי שברכות אלו, כשהן נאמרות בכוונה, מעוררות י:ג מידות של רחמים בשתי הברכות יחד יש כ"ו תיבות כנגד שם הוי"ה, לפי שעל ידן שורה השכינה על המברך. ומי שמהדר בה מכל הבחינות יזכו הוא ובניו להיות תלמידי חכמים וגם ביטול גזרות קשות ורעות.

הצלה מסכנה אומר כף החיים אישה הנמצאת בסכנה כלשהי וזקוקה לישועה, תדור נדר שלא תעשה מלאכה [יום אחד או יומיים, כפי שיכולה ותינצל].ומי ששומר את  כל הפתילות של נרות החנוכה ובלילה האחרון אחר שכבו הפתילות, ייקח את כל הפתילות של כל שמונת הימים וישרפן עם שאר השמן סגולה להינצל מכל אויב וליסטים.

אומר החיד"א דעו שאותה השפעה רחמים ואורות עליונים שהייתה בימים שנעשה הנס מתחדשת גם בזמן הזה מידי שנה בשנה, שנות דור ודור. וזה נכלל בנוסח שתיקנו חז"ל " שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" כלומר, כפי שנעשה בימים ההם כך נעשה בזמן הזה.  גם צדקה בשמונה ימים של חנוכה מועילה מאוד לתיקון פגמי הנפש.

חנוכה :  בפרשת מקץ הנקראת תמיד בחנוכה, כתוב: חמש ידות [בראשית מג\לד] " חמש ידות , רומז לחמש [ביד] שבעל הנסים : גיבורים ביד חלשים. ורבים ביד מעטים. וטמאים ביד טהורים. רשעים ביד צדיקים. זדים ביד עוסקי תורתך. חנוכה ראשי תיבות חוצה נדליקם וזמנם כל הלילה [ליקוטי אליהו] .כוח קדושת חנוכה, הכולל את קדושת שלשת האבות אברהם, יצחק, יעקב מתגלה מהערך המספרי של מילוי אותיות חנוכה: חת, נון, ואו, כף, הה638 1+10+100+13+106+408= שעם הכולל שווה לערך המספרי של אברהם, יצחק , יעקב638=182+208+248.שמות האבות גם רמוזים בערך המספרי של מילוי סוכה, באופנים שונים כפי שראינו בעניין סוכות ראשי התיבות אברהם, יצחק, יעקב, א,י,י, השווים בערכם המספרי 21 10+10+1  כערך השם, אהיה 21=5+10+5+1 שם ה", הקשור בכתר המשפיע לקדושת ימי חנוכה. אור החנוכה מגלם בתוכו את אור ה", אור התורה, אור הצדיק, אור הנשמה, אורו אלו גנוזים בתורה ובמצוות, כפי שמתבטא מהערך המספרי של המילה , אורות השווה לערך המספרי 613=400+6200+6+1 כערך תרי"ג מצוות, שבתורה, תרי"ג 613 מצוות, הן מקורות אור, כפי שנאמר [תהילים יט\ט] מצוות ה" ברה, מאירת עיניים. אור זה, גנוז בחמשת חומשי תורה, כפי שנרמז במדרש רבה,[ריש פרשת בראשית]. [המסתורין במועדים].

בפרשת מקץ יש רמז לחנוכה ומצאתי ב"ספר המסתורין" במועדים של מתתיהו גלזרסון אומר חןשראשית תיבותיו )ח( 8 נרות, מרמז על האור העליון, הקשור בחן, חן חן הוא סיום הפטרת שבת חנוכה )חן חן לה( לאחר תיאור המנורה שהתגלה לנביא, זכריה, כפי שמופיע בתחילת פרק ד בזכריה ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב וגולה על ראשה. כפילות )חן( שווה בגימטריה 50+8=58 פעמיים )חן( 58+58 שווה 116 כערך שם החודש שבו חל חנוכה, )כסלו( 6+30+60+20=116 שהוא כס־לו )36 ) אורות ו כסלו 6 מסתתר וגנוז, חן חן )116 )חן — חן שווה בגימטריה קטנה 13 13 -יחדיו שווים כשם ץקמ אפ ה' )26 )כערך מספר הקטן של חנוכה )5+2+6+5+8=26 )בחנוכה מתגלה כפל, חן, המתגלה בקדושה שם ה' 26 ,-המתגלה בחנוכה. כפל זה של 13 ,מתגלה משתי הברכות המיוחדות, לכל ימי החנוכה, 'להדליק נר של חנוכה' הכולל 13 תיבות, וכן הברכה השנייה, 'שעשה נסים לאבותינו' הכולל גם 13 תיבות, יחדיו 26 תיבות, חן הנרות וחן נסי המלחמה, מתבטא בשתי הברכות של החנוכה חן 8 50- מרמז על חן שהוא ביטוי של ח־חיים של נשמה המגלים ב נ' – 50 שערי בינה שהתגלו בחנוכה 50 קשור לחנוכה, 50 מילים למזמור "הנרות הללו אנו מדליקים"

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-Le mariage juif et musulman marocains.

LE MARIAGE JUIF ET MUSULMAN MAROCAINS

Tout au long de notre travail nous nous sommes efforcés de faire remarquer la ressemblance de certains rites de mariage, souvent communs aux Musul­mans et aux Juifs du Maroc. Il est certain que, même dans le mariage musul­man, ces coutumes varient d’une région à l’autre, fait qu’on peut aussi observer chez les Juifs.

Il est difficile de fixer l’origine de ces coutumes ainsi que de pouvoir affirmer lequel des trois groupes ethniques (arabe, berbère et juif) en est le créateur. Le critère suivant pourrait nous rapprocher de la solution de ce problème ardu. Quand il s’agit d’un rite propagé chez les Musulmans et les Juifs marocains et que ce même rite est, d’une part, répandu chez les Musulmans d’autres pays, et de l’autre, rare chez les Juifs, nous pouvons être certains d’être en présence d’une influence musulmane. Inversement, le même critère est valable pour les Juif vis-à-vis des Musulmans marocains. Il n’est pas inutile d’ajouter qu’un même rite peut naître spontanément chez les différents groupes ethniques.

Dans une étude sur l’origine des coutumes du mariage dans le monde musulman, Heffening  relève les influences grecques de certaines coutumes.

Il est quand même difficile de désigner, comme il le fait, une influence hellé­nique sur les coutumes de mariage musulmanes, juives et chrétiennes. Il est insuffisant de relever une coutume grecque qu’on retrouve dans d’autres cultures pour affirmer qu’il y’a là une influence. C’est quand chaque coutume sera étudiée dans une monographie spéciale, comme pour les motifs des contes populaires, que nous pourrons dégager ces influences.

Nous avons signalé la grande similitude des préliminaires du mariage juif  et musulman. La soumission de la fille toujours assurée, est une tradition certifiée dans le Talmud et courante au Moyen Age. La tendance existait donc chez les Juifs. Elle n’a pu que se renforcer au contact des Musulmans. Par contre, en ce qui concerne le faire-part du jeune homme de son désir de se marier, le fait de retrouver chez les Juifs citadins les mêmes nuances que celles des Arabes, et chez les Juifs de l’Atlas, les mêmes tendances observées chez les Berbères, nous permet d’affirmer sans aucun doute la présence d’une influence arabe chez les Juifs citadins et berbères chez les Juifs de l’Atlas. Pour le choix du conjoint et le mariage en famille, nous retrouvons les mêmes penchants connus dans l’Israël ancien et en Arabie. La cousine est souvent préférée. Il est inutile dans ce cas de fixer une influence quelconque. Le mariage entre l’oncle et la nièce des Juifs de l’Atlas n’a pas pourtant son égal chez les Berbères.

L’intervention des intermédiaires est capitale dans les négociations entre­prises entre les deux familles intéressées dans le mariage musulman et juif. Pourtant les quelques témoignages que nous possédons sur le mariage juif au Moyen Age démontrent que les contacts pouvaient se faire directement entre les deux pères, souvent au cours d’un repas, à l’occasion d’une fête. Les nombreux récits de voyage à partir du dix-huitième siècle sont parti­culièrement affirmatifs en ce qui concerne l’utilisation des intermédiaires entre les familles juives. Cela n’exclut pas pourtant que la coutume existait chez les Juifs au Moyen Age. Elle a pu seulement s’affirmer et se propager au contact des Musulmans.

“Usually he [père dans l’ancien Israël] has unlimited power to marry his daughter to whom he will and to choose wives for his son”, E. O. James, Marriage customs through the âges, New York 1965, p. 69.

La khotba, commune à tous, est faite chez les Juifs par les parents en présence des intermédiaires, alors que chez les Arabes et chez les Berbères elle est faite par des amis ou des personnalités et ne nécessite pas toujours la présence des parents du jeune homme.

  1. Salmon, Mariage-Tanger, p. 275, signale la présence de deux femmes, appe­lées “Khattaba”, dont la profession consiste à servir d’intermédiaires entre des personnes qui n’ont ni famille ni relations d’aucune espèce et dont la réputation est compromise. Michaux-Bellaire, op. cit., p. 127: “Des parents du jeune homme vont faire la demande Khitab à la famille de la jeune fille. La démarche n’est jamais faite par le père”. 

 Ce rôle d’intermédiaire est sou­vent joué par les femmes, alors que chez les Juifs ce sont toujours des hommes. Le cadre de ces préliminaires est beaucoup plus net et accentué chez les Juifs que chez les Musulmans. En effet, nous distinguons chez les Israélites le contact des familles par l’entremise des intermédiaires, la khotba et les fiançailles (chez les Juifs citadins). L’emploi du terme “mlak” (fiançailles) chez les Musulmans est loin d’être général.

 Par contre, une cérémonie analogue est intitulée Zgarit ou Asgourt. La plupart du temps seule la récitation de la Fatiha suffit. En pratique, les coutumes communes sont nombreuses: l’usage des intermédiaires, l’autorité parentale, l’emploi des “youyous”, les mêmes raisons pour refuser poliment la demande d’un prétendant, l’envoi des cadeaux, etc .. La mère du jeune homme ou de la jeune fille chez les Musulmans est beaucoup plus active que la mère juive dans ces préliminaires.

Signalons en outre que les termes de parenté  sont en grande partie communs. Les mots ‘“rôs” (marié), ‘“rôsa” (mariée), “isli” (marié en berbère) et “taslit” (mariée en berbère) sont également employés par les Juifs, de même que “mmallek” (fiancé) et “mmollka” (fiancée).

L’idéal de beauté de la femme est commun aux Juifs et aux Arabes. On souhaite avoir une femme plutôt corpulente. Les femmes maigres entassent sur elles le plus d’habits possible afin de paraître plus grosses. Nous remar­quons ici la nette influence arabe sur le goût des Juifs.

La différenciation dans les cérémonies du mariage entre une fille vierge et une veuve ou divorcée, ainsi que pour le montant de la Ketouba et du sdaq, connue chez les Juifs dès l’époque talmudique, s’explique aisément par un sentiment naturel d’appréciation commun à beaucoup de peuples.

Il est remarquable de signaler la grande similitude entre la structure du mariage juif et musulman d’une part et la multitude de coutumes communes de l’autre. Les fêtes de mariage durent sept jours jusqu’à la cérémonie nuptiale et sept jours après, forme qu’on retrouve chez les Arabes et les Berbères, bien que non précise. Le cadre des sept jours après le mariage est connu depuis la période biblique. Samson fête son mariage pendant sept jours. Dans la période talmudique cette durée est de sept jours, si la femme est vierge, trois, si elle est veuve. Le mariage musulman connais­sait, au temps de Mahomet, le cadre des sept jours pour une vierge et de trois pour une déflorée. Le fait est donc ici précis. Les Juifs et les Musulmans pratiquaient cette coutume. Les sept jours avant la cérémonie nuptiale ne sont probablement qu’une contre-balance des sept jours après. Le même cas est valable pour le cadre des quatorze jours avant et quatorze jours après, qu’on retrouve chez les Juifs d’origine espagnole.

Un acte des plus importants dans le mariage juif biblique et talmudique, tout autant que celui de la période antéislamique, est la conduite de la mariée. “Au jour fixé pour le mariage, les parents de la fiancée et ses compagnes  venaient la chercher à la maison de son père pour la conduire à celle de son époux. Escortée de ces dernières, qui agitaient sur sa tête de longues branches de myrte, elle s’avançait au milieu d’elles, les cheveux flottants et le visage caché sous un voile tandis que ses parents la précédaient, distribuant aux enfants des épis grillés, en signe de la future prospérité des époux, et faisaient publiquement éclater leur joie, soit par des danses, soit par d’autres manifestations de gaîté bruyante qui se continuaient toute la journée.. .”. Ainsi, donc, le cadre du mariage (les sept jours de fête) et la procession solennelle de la mariée, communs aux Musulmans et aux Juifs dans la période ancienne, ont pu favoriser davantage une influence mutuelle.

Comparons maintenant quelques rites de mariage musulmans et juifs.

Nettoyage et moulage du blé

C’est la première des cérémonies de mariage chez quelques tribus arabes, chez la plupart des Berbères, ainsi que chez les Juifs de l’Atlas. Chez les trois groupes ethniques, très souvent, le nom de la cérémonie se rattache à celui du jour où elle est faite. Les Juifs du Haut-Atlas occidental nomment ce jour “le jour de la sortie du blé”, appellation qu’on retrouve chez les Arabes. Si chez les Juifs elle a toujours lieu dans la maison de la fiancée, elle se déroule chez les Arabo-berbères dans celle du fiancé. Cette cérémonie est chez les Juifs essentiellement féminine, alors que chez les Musulmans la présence d’hommes n’est pas interdite. Pendant la durée du nettoyage du blé, le l’ab a lieu. Les femmes chantent, dansent et poussent des “youyous”. Cette pratique, commune aux trois groupes, est d’origine berbère. On sait avec quel amour les Berbères s’adonnent aux chants et aux danses. Le l’ab, qui fait partie intégrante des cérémonies, a un caractère obligatoire. La cérémonie du nettoyage du blé est probablement aussi d’origine berbère, car elle est beaucoup plus courante chez eux que chez les Arabes et se retrouve de même chez les Juifs de l’Atlas.

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-Le mariage juif et musulman marocains.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר