ארכיון יומי: 29 בדצמבר 2021


שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

שערי ספרו

משחר ילדותי הייתי, לא עליכם, חולני וכחוש, רזה ודל בשר. עצמותי בלטו וגון פני חיוור. אמא אמרה שנראיתי כאדם שברח מהקבר לאחר שדר שם זמן הגון. כל כמה שפיטמה אותי, הייתי כמו הפרות דקות הבשר של חלום פרעה. כל האוכל שבלעתי לא נתן בי אותותיו ולא נודע כי בא אל קרבי. אמי טיכסה עצה עם נשים יודעות דבר כדי לדעת מה לעשות, ואלה החליטו שתולעת גדולה שוכנת בקיבתי והיא זוללת את כל האוכל שאני בולע ולא משאירה לי כלום. ולכן, למרות שאני אוכל הרבה, שום הבדל לא ניכר בי. החליטו שראשית חכמה, צריך להיפטר מהתולעת. השקוני כל מיני סממנים להרוג את התולעת ושום דבר לא עזר. איך אני יודע? מפני שבמקום להשמין, הלכתי וכחשתי עוד יותר. את האוכל שהשאירה לי התולעת, פלטתי בשלשולים הבלתי פוסקים, כתוצאה מכל הרפואות שבלעתי. כך שבין התולעת ובין הרפואות, נשארתי חיוור וכחוש וכל רואי נבהלו ושאלו את אמי: ״מה יש לו? מדוע הוא דל ונראה כבר מינן?״. אמא תמיד ענתה שהטילו בי עין־הרע ושצריך לעלות לקברו של צדיק גדול, כי רק צדיק כזה יכול לבטל את כוחה של עינא בישא.

אמא כנראה באה בדברים עם דודתי בענייני ודודתי ייעצה לה לעלות לקברו של הצדיק הגדול רבי רפאל אנקאווה, זכותו תגן עלינו אמן, שהיה קבור ליד עירה ולכן נסענו להשתטח על קברו. אולי יוטב לי בעבורו, ואולי בזכות צדיק זה אפסיק גם להרטיב את מיטתי בלילות ואהיה כאחד האדם… הרבה נסים ואגדות נרקמו על פעלי הצדיק הזה. זה גם כן סיפור בפני עצמו. יהודים וערבים כאחד נהו מכל קצות המדינה להשתטח על קברו. ואם כבר החלטנו לנסוע, הייתה מצווה גדולה אחרת שהתגלגלה לידינו בהיסח הדעת: רחימו, ילדה של שכנתנו עיסה שבעלה מת בעצם עלומיו, לא עליכם, והשאיר לה היתום הקטן הזה, נער בגילי, אלא שמוחו בל עימו. אמו ניסתה הכל. השקתה אותו כל מיני רפואות, סובבה אותו בלחישות נגד עין־הרע, ענדה לצווארו קמיע, הרבתה במכות ושום דבר לא הועיל. הלך, כמו שאומרים, ראשו בעננים. לא זכר דבר ולא פתח פיו, ובכן, ליתום כזה הצדיק בוודאי יעזור בזכות נשמת אביו שנקטף בדמי ימיו. שכנתנו ששמעה מפי אמא על נסיעתנו לעיר הגדולה, התחננה לפני אמא ואבא שנקח איתנו את רחמים בנה. קרובים לה בעיר הזו, הוא רק ייסע אתנו וקרוביו יבואו לקחת אותו מידינו מיד לכשנגיע ולא יהיה למעמסה עלינו. אמא סירבה בהתחלה, אבל השכנה בכתה, נשקה את רגלי אמא ולא זזה עד שאמא הסכימה ונעתרה לה, ואולי בזכות עשיית חסד עם יתום, שהיא מצווה גדולה, יקבל הצדיק את תפילתנו. ובכן גם רחימו נוסע איתנו. אני מתבייש להודות, לא אהבתי את רחימו זה. תארו לעצמכם נער כבן שש ועודנו יושב על ברכי אמו ומתנהג כתינוק. ממש בושה! עצל ופוחז והולך כל הזמן עטוף בתוך גלימתו כזקן בא בימים. אני מטבע ברייתי, הייתי ער וקל, מקפץ ומדלג כתיש פרא, עד שאמא הייתה אומרת לי שהשדים מצאו להם משכן בתוכי והוסיפה:

— אילו היית שמן וחזק, היית מחריב עולמות, יא ווילי יא ווילי(אוי לי), אין לו ישבן לשבת עליו, להבה בוערת בו כל הזמן, ראשו רק למשחקים… תגידו אתם, איך אני יכול להתחבר עם רחימו כזה שהלך כצב ותמיד שכח איפה הוא נמצא והיה צריך תותח כדי להזיזו ממקומו. לא מדבר, לא משחק, הולך לו כסל זיתים שחורים כבדים ומצומקים ? אבל מה לעשות ? כיוון שהוא נוסע איתנו התחיל להתקרב אלי ואני לא דחיתיו חלילה. ראשית משום שיתום היה ולא נאה לילד יהודי להתייהר יותר מדי, ושנית אם אני טוב ליתום יראהאת זה הצדיק וישלח לי רפואה, כך אמרה אמא.

בא היום הגדול. כל אותו לילה שלפני הנסיעה, לא נתתי תנומה לעיני, אלא הזיתי בעיר הגדולה ותיארתי בדמיוני אחת ומאה פעמים שאני כבר מטייל בה להנאתי. שדרות נאות ורחבות, עצי תמר גבוהים באמצע, בניינים יפים ועוד. ודווקא לפני עלות השחר, נפלה עלי תרדמה מתוקה וחלמתי שאני בדרך לעיר הגדולה. מישהו משך בגלימתי ולא נתן לי להיכנס בשערי העיר ואני נאבק איתו בכל כוחי. פתאום התעוררתי מתוך בהלה ואני רואה את אמי המושכת אותי מן המיטה ואומרת:

— קום כבר, מה לך ישן שנת ישרים? ראו נא איך עיניו אדומות, נראה לי שלא ישנת כל הלילה, כמו שאני מכירה אותך. קום כבר ולך להתרחץ ולהתפלל מהר ונשים לדרך פעמינו. הכל היה מוכן, גם רחימו עמד מכווץ בין המטלטלים. כנראה שלא נעמה לו קימה זו לפני עלות השחר. אבי כבר עמד בשמונה־עשרה ובני המשפחה עמדו נבוכים ורק כשעמדנו לעזוב את הבית תפסו את הנעשה ונתנו קולם בבכי כשיות אובדות. אז נוכחתי לדעת איזה בן מזל אני והרגשתי כאדם חשוב. יצאנו מהבית כשקול בכי, צעקות ויללות מלווים אותנו. הסבתא שלי מצד אמא באה לטפל באחי ובאחיותי בזמן היעדרנו. השכנים מהקומות האחרות של הבניין בירכו אותנו בנסיעה טובה. קרובים וידידים נקהלו סביבנו ויצאו איתנו עד התחנה של האוטובוס, מחוץ לחומות העיר. עזרו לנו לסחוב את המטלטלים שלנו וכך יצאנו לרחוב, המולה גדולה וכבודה. אתם צריכים לדעת שבעיר ספרו הקהילה הייתה פשוט משפחה אחת גדולה ואין אדם בה שאינו מכיר כל אחד בשמו עד אביו וסבו. פשוט, זה היה כספר פתוח, בו כל אחד יכול לקרוא הטוב והרע על כל אחד, כמו שנאמר: ״אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך״. לכן, אם אתם חושבים שנשאר מישהו בעיר שלא ידע על נסיעתנו, אינכם אלא טועים. אנשים עמדו בפתח הבניינים או הסתכלו דרך החלונות של הקומות העליונות ובירכו אותנו לשלום, ואלה שהיה להם יותר עניין בנו ליוו אותנו, וככל שהלכנו הלך מחננו וגדל כמו שנאמר: ״ברוב עם הדרת מלך״. עד שהגענו לבאב־אלמקאם, שם הייתה התחנה המרכזית של החברה היחידה שהיה לה אוטובוס אחד מימי מתושלח. סוף סוף הגיע זמן הפרידה. שלום ובכי מהול בתחנונים, מצד אלה שהיה להם עניין בנו, לתת מכתב זה וחבילה זו לקרובים בעיר הגדולה, כאילו היינו סניף גדול של הדואר. לכל אלה שהתלוו אלינו ״והיה להם עניין בנו״ היה משהו לתת למישהו. בעל האוטובוס בא אלינו בצעקות ורצה לגרש את כולנו. הוא טען שאין מקום בשביל כל החבילות האלה והייתה תאניה ואניה. אמא ואבא הוצפו בבקשות ואיכשהו קיבלו את המכתבים ללא הרבה טענות ומענות. אבל בעניין החבילות, זה דרש משא ומתן ארוך ומייגע, תחנונים ובכי לאמא, לאבא ולנהג עד שבסופו של דבר, כולם היו מרוצים.

יצאנו בהרגשה של רווחה וחשיבות, על כך שהיינו שליחים לדבר מצווה וזאת סגולה טובה בנסיעה מסוכנת כזו, כמו שנאמר: ״שלוחי מצווה אינן נזוקיI. בתוך ההמולה, היינו צריכים לשמור על המטלטלים שלנו בשבע עיניים, ואולי שכחתם את רחימו? תארו לכם, לא רק שלא עזר לשמור על הדברים שלנו אלא שאני נצטוויתי להשגיח עליו, שאיזה ערבי לא יגנוב אותו יחד עם המטלטלים שלו. אני מבטיח לכם שאם מישהו ירים אותו וילך איתו לא ירים אפילו את קולו בצעקה, אלוהים יצילנו! רק זה חסר לנו שיקרה לו משהו. אתם לא מכירים את אמא שלו. אני רציתי לנסוע על גג האוטובוס. אבל אמא ואבא התנגדו בכל תוקף ופחדו שהרוח תגרוף אותי ואעלה בסערה השמימה חלילה, ועל זה חרה לי. אמא קנתה כרטיסי ישיבה בפנים האוטובוס שהם יותר יקרים וככה היינו צריכים לנסוע. תפסנו לנו מקומות טובים ליד החלון והתכוננו לדרך. האוטובוס היה מלא. היו שנסעו בעמידה או על הגג. מזלם של אלה שאותו יום היה יפה ולא היה גשם או סערה העלולים לקלקל להם את נועם הנסיעה. האוטו דהר על הכביש וגמע את הדרך בנסיעה מטורפת. העצים משני צדי הכביש עברו בשריקה מלווה בחריקת הצמיגים על הכביש. האורות התלויים ועומדים על עמודים גבוהים, רמזו בנצנוץ הולך ומחוויר עם עלות השחר, כשאור השמש הולך הלוך וחזק והשמש מפזרת עלינו את חומה ואת אורה הנעים. כשהתרחקנו מהעיר, קרני השמש ציירו את האופק בצבע אדמומי והבליטו את גבנוני הרי האטלס הקטנים, המכוסים עצים מכל המינים ומכל הצבעים. ריח האביב ניכר באוויר הקר והרך של הבוקר הרווי רסיסי טל, וריחו המבושם השרה עלינו תנומה מתוקה אשר ניסינו להתגבר עליה כדי ליהנות מהנוף היפה. אט אט, התחילה השמש להתגלות במלואה וקרניה בוקעים גושי עננים כבדים המבריקים בלובן מכסיף כנציבי קרח. לעתים ידמה גוש ענן לישפה צבעונית מלאת זוהר ויפעה. הנוף שהתגלה לעינינו, היה מרהיב ביופיו. שדות, הרים, נחלים ואגמים עברנו בדרכנו. מתוך מתיקות האוויר שטפח על פני ושריקת הגלגלים שהדהדה באוזני בניגון חד גוני, נרדמתי. כשהתעוררתי, לקול רעש גדול, מצאתי את עצמי לבד באוטובוס ונבהלתי, לאט לאט הבנתי מה קרה. אוטובוס עלוב זה, נתקע בעלייה, והנוסעים נתבקשו לרדת אחר כבוד ולעזור בדחיפת האוטובוס. זה קרה כמה פעמים בנסיעתנו, כל פעם שהאוטובוס נתקע בעלייה תלולה, ירדנו כולנו, בנערינו ובזקנינו ודחפנו אותו כשמנועו משתעל ופולט רעמים כאלה בצרורות מצחיקים כתותח ישן העומד להתפקע. כשחזרנו עמדה השמש באמצע הרקיע וחיממה את הארץ במלוא עוזה. אני רק אחת שאלתי: מתי נגיע לדודתי? הייתי כולי תמיהה על המרחבים האין סופיים של השדות וההרים. רציתי לבלוע כל מה שראיתי ולחרוט אותו בזכרוני.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

את אחי אני מבקש

נסענו לפאס, שם הייתה כבר גרה משפחת אמא מלפני שנים. אחרי הביקור הראשון בבית החולים התברר שהטיפול יהיה ארוך, שאני זקוק להרבה ניתוחים שיבוצעו על ידי מומחים, כדי לתקן את המעוות ושכל המשפחה תצטרך לעבור לפאס. מדובר היה במבצע רציני מאוד. אין הדבר דומה למעבר דירה, שזה כשלעצמו דבר גדול. אולם מעיר לעיר? על אחת כמה וכמה. ומדוע כל המשפחה צריכה לעבור לפאס? מפני שאמא צריכה להיות אתי ולטפל בי בבית החולים. אבא ימשיך בנסיעות העסקים שלו, ויתר בני המשפחה יהיו אצל סבתא ואצל קרובים אחרים. עכשיו אנחנו כבר חמישה ילדים במשפחה. זה לא קל. שפר עלינו מזלנו שיש לנו משפחה ענפה וכולם עוזרים בעת צרה. אמא בכתה על צרותיה ואני הרגשתי רע מאוד שבגללי התחוללה כל המהפכה הזאת בחיי המשפחה. לאמא יהיו מעתה חיים קשים והיא תיאלץ למצוא סידור – גם לטפל בי וגם לדאוג ליתר בני המשפחה. אבא נשאר בערי מסחרו והוא בא רק פעם בכמה חודשים. והנה, הגיע היום הגדול ופנינו מועדות בחרדה רבה לבית החולים, כדי להתקבל לטיפול ממושך. דודי אהרן נסע אתנו ועזר להרים אותי. נסענו לבית החולים בכרכרה וכל הדרך הרהרתי בלבי, חשבתי, הייתי מודאג ולבי בל עמי. דאגות באשר ללימודיי ולבריאותי, ונמלאתי פחד – מה יהיה עליי? מתי המשבר יהיה מאחוריי? בבית החולים שיכנו אותנו בביתן מיוחד ליהודים, עם חצר גדולה ורחבת ידיים, מכוסה עצים ושיחים. חיים חדשים התחילו בשבילי. בית החולים לא היה סתם איזה בניין או שניים, אלא היה זה כמו כפר גדול. מה אומר לכם, עיר ממש! האחיות היו נזירות עם עוזרים ערבים, גברים ונשים. ניתנה לי ההזדמנות להכיר נזירות מקרוב, שעם הזמן התיידדו אתנו ומשסיימו עבודתן אף היו באות לשתות כוס תה ולשוחח אתנו. התרשמתי עמוקות מהמסירות שהפגינו כלפי החולים ומגמילות החסדים שקיימו. הן למעשה הקדישו את חייהן בעבור מעשיהן הטובים. הן היו טובות לב, מחייכות תמיד ומוכנות לעזור. תלבושתן השחורה הייתה ללא רבב. צעיף לבן כיסה את ראשן. רובן היו צעירות ושמחות לראות איך אני קורא בעברית או בסידור. הן אהבו לשמוע אותי מדקלם להן בעל פה מזמורי תהלים בעברית, ועקבו בתרגום הצרפתי שהיה להן. נזירה אחת אפילו רצתה שאלמד אותה עברית. אחרי הביקור הראשון, הודיע לנו הרופא המומחה שהטיפול יהיה ארוך ויימשך שלוש שנים. לשמע הגזרה חשכו עיניי וראיתי לנגד עיניי את סוף חיי. הייתי מדוכא ושפל רוח ונדרשו לי כמה ימים כדי להתגבר על הבשורה המרה ולחזור למצב רוחי הרגיל. קיימתי את מה שלמדתי, ואמרתי ״גם זו לטובה״. כבר אז הבנתי בחוש מיוחד, שלבכות על מר גורלי רק יוסיף לסבל שלי – סבל נפשי בנוסף לסבל הגופני. מה טעם לכעוס, לבכות או להתמרמר על אי הצדק בעולם? שלוש שנים מחיי ילד קטן, שנגזר עליו להיות מרותק למיטה – זה עונש חמור שלא מגיע לאף אחד. פירושו של דבר ללא משחקים, בילויים ויציאות עם חברים, כמו גם בדידות וריחוק מהכל. עולם ילדותי שחרב. מה אפשר היה לעשות, שזה לא יהיה גרוע יותר? ״… מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה׳…״ ה׳ הוא המקור ממנו אני שואב כוח, ומקווה לטוב כדרכי בחיים. לא נותר לי אלא לקבל את הגזרה ברוח טובה ולנצל את הזמן שיעמוד לרשותי על מנת ללמוד ולהתקדם לקראת היום שבו אוכל לחזור לחיים רגילים. מה שעודד אותי בחיי הקשים באותם הימים, הייתה היכרותי עם אדם נפלא ומיוחד במינו שאיתו אני עתיד לבלות שנתיים מחיי. הוא סבל בחיוך נעים שלא מש מפניו וללא תרעומת. עליו אפשר לומר ״נקי כפיים ובר לבב״, ירא שמים ובעל מידות אצילות של אדם נעלה. אמו טיפלה בו כמו שאמי טיפלה בי. מיטותינו היו מקבילות זו לזו בחדר גדול, בו היו מיטות רבות. לימים, עתידים אנו להיות הוותיקים ביותר בביתן הזה. הכרנו את כל בני משפחתו של חיים שהיו באים לבקרו. כולם אנשים טובים ודואגים ואנחנו שומרים על קשר בינינו.

חיים מימרן היה איש משכיל ומנוסה בייסורים. הוא לימד אותי שני דברים שילוו אותי בדרכי בחיים. ראשית, שאפשר להמשיך בתכנית הלימודים שלי בהדרכתו ובעזרת הנזירות שהתמידו להביא לי ספרי לימוד וקריאה. אומר לשבחן שהן אף פעם לא דיברו אתנו על הדת. הן פשוט אהבו אותנו באמת ובתמים, דווקא בגלל יהדותנו. הן העריכו מאוד את התנ״ך ואת העם היהודי. על ישו אף פעם לא דיברו. הן ידעו שאנחנו דתיים. לפעמים ביקשו רשות לראות אותי בעודי מתפלל. הן פשוט אהבו את הדת היהודית ואת השפה העברית, שבשבילן הייתה לשון הקודש. אם היה חג, הן תמיד התעניינו ורצו לדעת הכל אודותיו. כך בנוגע לקבלת שבת שלנו. הן אהבו לשמוע איך עושים קידוש ואיך אני שר שירי שבת. שנית, חיים לימד אותי לקבל כל דבר בחיים, בין טוב ובין רע, בלי תרעומת. לברך על הטובה ולא להתרעם על הרעה. למעשה, את זה למדתי כבר בלימודי היהדות שלי, אבל הוא המחיש לי את זה הלכה למעשה. הוא היה אומר ״דיה לצרה בשעתה״, מה שידעתי כבר מלימודיי במסכת ״ברכות״. מדוע להוסיף עוגמת נפש על זו הקיימת ממילא? אם רוצים להבריא גופנית, צריכים להרגיש טוב נפשית כדי להתגבר ולעזור לגוף להילחם במחלה. למעשה לא הכל אבוד. לדברים הרעים שקורים לנו בחיים יש גם צד טוב – הוא הלקח שלומדים מהמקרה הרע. את זה למדתי מאוחר יותר בכתבי אחד העם, במסתו ״חצי נחמה״, בה הוא כותב ש״אין רע בלי טוב, כלומר בלי לקח טוב״.

לכן, תמיד צריך לחפש את הצד החיובי בכל דבר ולהפיק ממנו לקח. בכל רע לשמור על הבריאות הנפשית כמו שכתב במסתו ״חשבון הנפש״: ״באין מרגוע לנפש אין אשר ואין חיים״. גם את זה למדתי מאוחר יותר בלימודיי בתורת הנפש. הגוף החולה זקוק לכוחות נפשיים לעזור לו להיאבק. זה קשה שבעתיים כשמישהו שנקשרנו אליו בתוך הביתן שלנו מת לעינינו, מפני שאנחנו חוששים שסופנו יהא זהה לשלו במוקדם או במאוחר. ובכל זאת, גם עם המוות לומדים לחיות בשלום, כי זה חלק מהחיים. לא יעזור להתמרמר ולהתקומם נגד החיים. טוב יותר לקבל הכל באהבה ולהמשיך לחיות בשלום ובשלווה עד בוא יומנו. אם כך רואים את החיים, אנו מגלים בעצמנו כוחות פיזיים ונפשיים שלא ידענו שיש בנו. כך יוצאים ממצב טרגי מחושלים יותר, חכמים יותר וחזקים יותר. לומדים להיות ענווים נוכח אפסותנו בחיים. לומדים להיות אדם טוב ורחמן המקבל את עצמו ואת זולתו. חיים היה אומר: ״הכל עובר״! כמה נכון! לא חשוב כמה זה כואב, לא חשוב כמה הסבל קשה. זה עובר כמו כל דבר בחיים, וצריך לנצל כל רגע – לעשות משהו חיובי. לא להיות במצב של אפס מעשה. כל רגע בחיים הוא יקר. עובר ולא חוזר. החיים שלנו קצרים כענן פורח, כחץ יעוף ״אנוש כציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו״. אנחנו אורחים בעולמנו בכל כורחנו. עוברים בעולם זה כפרוזדור, בלא שנדע מתי נצא ממנו. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״.  דוד המלך רצה לדעת את יום מותו. בתלמוד אנו קוראים מדרש יפה על הפסוק הזה: ״אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם! הודיעני ה׳ קיצי! אמר לי גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. מדת ימי מה היא? ענה לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. דוד ממשיך: אדעה מה חדל אני? אמר לו בשבת תמות…״. אבל לא גילה לו איזו שבת והנה אפילו שזה ניתן לו לפי האגדה, מלאך המוות הערים עליו ולקח את נשמתו כשדוד הפסיק מלימוד התורה שהגנה עליו מהמוות ויצא לראות מה קורה בגינה שלו שענפי עץ התנועעו חזק. ברגע שהפסיק מלימודו בתורה ויצא החוצה, מלאך המוות שלט בו. מוטב שלא נדע, שהרי אם ידענו יום מותנו היינו דואגים ומתייסרים על כל יום שמקרב אותנו ליום זה. מה שכן יכולים לעשות, במקום לדאוג על יום מותנו, זה להתכונן לכך בתשובה ובמעשים טובים. להיות שפל רוח, עניו ונוח לבריות. מכך נפיק נחת גם לעצמנו, לא לגרום רעה לאחרים, להתנהג ביושר ובהגינות, להיות זהיר בכבוד הזולת ולהתחשב ברגשותיו, להתנהג כאדם אחראי כמו שכתוב: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״.ועוד אומר רבי(רבי יהודה הנשיא, מצאצאיו של הלל ועורך המשנה): ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעשה ותפארת לו מן האדם״. ראיתי איך חיים סובל ייסורים רבים ממני, ולא שמעתי ממנו אף פעם תלונה על גורלו המר. תמיד חייך והיה מלא חיים. מצבי בהשוואה אליו היה הרבה יותר טוב. אני יכולתי לשבת ולזוז. הוא שכב עם גבס מהצוואר ועד הבהונות. כשהובלתי לבית החולים הוא כבר שכב שם שנה, כל הזמן על הגב בלי לזוז, ובמצב זה עשה עבודות יד בעבור בית החולים. הוא עזר לי לשקוד על לימודיי, ואני שתיתי בצמא את דבריו ורציתי להתקדם עוד ועוד. הצימאון לדעת וללמוד היה ונשאר אתי מנעוריי, וודאי יישאר עד סוף ימיי. אם לא הכנתי את שיעוריי כראוי, היה מעניש אותי במכות על יד עם מקל שהיה בידו. כמובן שיכולתי שלא לתת את היד, כי הוא לא יכול היה לזוז, אבל רציתי ללמוד וקיבלתי את העונש באהבה. ואולם, הוא לא באמת הכאיב לי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר