מורשת יהדות מרוקו

^{בין פעולות חובבי ציון, לפי בקשת הברון רוטשילד, היה ניסוי מעניין: במקום הסתייעות בבעלי מקצוע זרים, ובמיוחד ״גננים״ – מומחים לחקלאות – במושבות הראשונות שבחסות הברון, מן הראוי לגדל דור של גננים ״משלנו״. לשם כך אורגנה במזרח אירופה קבוצה של שישה צעירים, והם נשלחו לארץ ועברו הכשרה ארוכה במושבות, עד שהפכו למדריכים בעצמם. השישה היו אברהם הלפרין, ליאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג, גרשון הורוויץ וזלמן פוחצ׳בסקי.}

^{השישה הגיעו ארצה בשתי קבוצות בקיץ 1885 ומעניינת העובדה שאברהם מויאל ביקש לראותם ולשוחח אתם אישית. פוחצ׳בסקי, לימים איכר בראשון־לציון, העמיד לרשותנו תיאור נדיר של ביקור בביתו של מויאל ביפו, לפי הזמנתו.}

^{אל מויאל הגיעה השלישייה הראשונה מבין השישה (האחרים ירדו בחוף יפו לאחר כמה ימים). וכך תיאר פוחצ׳בסקי את הביקור: ״למחרת יום בואנו היינו מוזמנים לראש ועד הפועל של חובבי ציון – המוציא אל הפועל בארץ ישראל את כל ענייני חובבי ציון שברוסיה – מר א. מויאל, מטובי העדה הספרדית. אדון מויאל, על פי פקודת הד״ר פינסקר דאג לקבל את פנינו עד שיבואו חברינו הנותרים. אז יסדר נסיעתנו למקום המיועד בשבילנו ונעבור לרשותם של פקידי הברון שיפזרו אותנו בעבודה. מזכירו היה מר אלעזר רוקח, המפורסם בשעתו״. פוחצ׳בסקי תיאר את מסע השלושה ברחובות הצרים של יפו, עד הגיעם ל״רחוב החדש, רחוב שוק הדגים״. לפי תיאורו הבית לא נבדל בחיצוניותו משאר בתי השכונה, ״אבל בעלותנו על המדרגות הופתענו ממש. איזה ארמון מזרחי מלא קסם! עלינו במדרגות רבודות [מכוסור. במרבדים] לאולם רחב ידיים, מואר בשמשות צבעוניות, רצפתו שיש בוהק ורהיטיו משוניב במינם, יופי עם נוחיות בטעם המזרח.}

^{״באחת הפינות – המשיך פוחצ׳בסקי בתיאורו – ישב לו על רפידה רכה, על יד דלפק קטן נמוך, המזכיר מר אלעזר רוקח ועסק בעבודתו. כאשר ראה אותנו קם ורץ נגדנו ופנה אלינו בעברית, וניתנה לנו הזדמנות ראשונה לדבר בלשון הקודש, כנהוג בבית זה. אחרי שלום נימוסי קצר הוביל אותנו הלאה לאולם גדול יותר, כאיזה היכל״. עתה הגיע פוחצ׳בסקי אל העיקר – פגישת השלושה עם מויאל, המוצג כשליט מזרחי: ״דרגש טורקי רך, מרופד קטיפה יקרה, מקיף את כל כתלי החדר מסביב. בפינה רחוקה, על שטיחים יקרים, בהסבה על כרים מרוקמים, יושב לו מעין ׳עוסמאן פאשא'. ראשו חבוש תרבוש אדום וגדיל משי שחור תלוי עליו לבלי ניע, והוא מעשן בכובד ראש משפופרת ארוכה שזורה חוטי כסף ושני היוצאת מבטן נרגילה. בקרבה נוזל מפעפע, משתקף מכלי הבדולח המוזהב המצויר בפרחי חמד, וגחלת עוממת מכוסה אפר לבן שומרת על אש תמיד בגולת המקטרת, הממולאת טומבק [טבק] ריחני. עיניו החולמות מביטות ישר לתוך חלל האולם. איש במיטב שנותיו, אך פניו הביעו ליאות וחוורוך.}

^{הערת המחבר: עות׳מאן פאשא היה שר המלחמה הטורקי כמה שנים לפני כן. שמו נקשר לאגדה מאגדות העלייה הראשונה. לפיה, כמה מאנשי ביל״ו למדו יחד איתו באוניברסיטת חרקוב, וכשהוקמה לשכת ביל״ו באיסטנבול, ב־1882, פנו אל השר, הזכירו לו נשכחות וביקשו את עזרתו בקבלת פ׳ירמאן (רישיון) להקמת מושבה בארץ ישראל. ידוע שעות׳מאן פאשא קיבל משלחת של אנשי ביל״ו, והם התרשמו שהוא ידבר על אודותם לטובה באוזני הסולטאן. הפגישה אכן התקיימה, אך לעומת זאת לא ברור אם הלימודים המשותפים בחרקוב אכן היו. זמן קצר לאחר הפגישה הוחלף עות׳מאן פאשא והקשרים איתו נותקו. וראו בעניין הזה מה שכתבה שולמית לסקוב בספרה על הביל״ויים (עמ׳ 107).}

^{המזכיר רוקח הציג את השלושה בפני מויאל. והתיאור נמשך: ״מר מויאל הוציא את השפופרת מבין שפתיו, סבב אותה כחוק על הנרגילה, הושיט את ימינו למצחו וללבו, ובמבט חן רימז לנו לשבת בקרבתו. ושוב שרר באולם שקט וסדר מזרחי. אחרי רגעים אחדים של דממה פנה אלינו מר מויאל בעברית במבטא הספרדי הטהור, שבקושי רב תפסנו איזה מילים ממנו. אבל האיש עצמו עשה עלינו רושם חזק בחיצוניותו ובנימוסיו, ומר רוקח עמד לנו לבאר כל דיבור ודיבור. הוא מסר לנו שעלינו לבלות איזה ימים ביפו, באשר נתקבלה ידיעה מאודסה ששלושת החברים הנותרים כבר יצאו לדרך והם יבואו ביום שלישי הבא, ואז יסדר לנו, לפי ההוראות שבידו, את הנסיעה לזכרון יעקב״.}

^{בקטע האחרון של התיאור מספר פוחצ׳בסקי כי לפני שנפרדו ממויאל, נכנס לחדר משרת שנשא טס כסף ועליו מסודרים חמישה ספלים קטנטנים והגישם קודם כל למארח, אחר כך לרוקח ולבסוף לשלושת הצעירים.}

^{בזה תם הביקור, אך היה לו המשך, לא מוצלח במיוחד. לאחר כשבוע הגיעה הקבוצה השנייה, שלושה צעירים נוספים. השלישייה הראשונה קיבלה את פני חבריה ומשכה אותה אחריה אל ביתו של מויאל. אלא שלבאים נכונה אכזבה: ״מויאל היה חולה ולא יכול היה לקבל את פנינו הפעם. בכלל הוא היה אדם חולני״, כעדותו של זלמן פוחצ׳בסקי.}

הטיפול בשלוש מושבות חובבי ציון בארץ(פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה) תבע ממויאל מאמצים והתמסרות רבה. לשתי מושבות הדרום הוא הגיע לעיתים, ואנשיהן פקדו את חנותו ביפו, כדי לתנות את צרותיהם או לבקש עצה. ״ונרדה יפו אל ה׳ מויאל לקחת מפיו עצה ל­דבר האורווה הנחוצה לנו עד מאד״, כתב דב אריאל(לייבוביץ) הגדרתי בספרו. הביל״ויים בגדרה ממש סגדו לו והאמינו כי יחלצם מכל צרה. כשמלאה שנה להתיישבות בגדרה ערכו תושביה המועטים חגיגה גדולה. מויאל לא הגיע בשל מחלתו, אך שמו הוזכר שוב ושוב שולמית לסקוב מציינת כי ״התרוממות הרוח במסיבה הייתה גדולה, חרף מצבם העלוב ש­המתיישבים, אולי בשל התקוות שתלו במויאל״.

מויאל נהג לדווח בקביעות לפינסקר במרכז חובבי ציון באודסה על כל צעד שעשה. היה עליו גם להדוף יוזמות מגבוה שנראו לו לא נכונות ו/או פגעו בו. כך היה בפרשת שיגורו של יוסף סטרבולסקי לארץ ישראל, כדי שיסייע למויאל ואולי אף יהיה ממונה עליו, והדברים סופרו בפרק על ״ויסוצקי ומויאל״(עמ^׳ 115-99). מויאל הסתייג משיגור ממונים ויועצים מחוץ לארץ ולא אחת התפלמס עם פינסקר בנושא זה. גם ניסיונו המחודש של פינסקר להקים שלוחה של הוועד הפועל בירושלים נדחתה על ידו, אלא שפינסקר לא הרפה מהנושא.

במכתב ליחיאל מיכל פינס משלהי אוגוסט 1885 הציע פינסקר שהוועד הירושלמי – שלדעתו לא בוטל, אלא נדחתה הפעלתו – יטפל בנושא חדש, שאינו בטיפולו של הוועד היפואי. כוונתו הייתה שהעסקנים הירושלמים ייקחו על עצמם לטפח את המלאכה, בעוד הוועד היפואי מתרכז בהתיישבות חקלאית. פינסקר ביקש מפינס שיעביר לו רשימה של מקצועות בתחום המלאכה שראוי לסייע להם והביע את התקווה שפינס ועמיתיו הירושלמים יהיו מוכנים לקחת תחת אחריותם תחום זה.

הוא אף חיזק את רוחם וקבע כי ״אם תתקבל הצעתי בדבר הפצת האומנות [המלאכה] והרחבתה בארץ הקודש, לא נ ח ד ש [הפיזור במקור] את הוועד הפועל בירושלים, כי הוא קיים ועומד משעה שנבחר על ידי ה׳ ויסוצקי, וכל האומר שבטל הועד הזה – אינו אלא טועה״. פינסקר הוסיף כי הוא מאמין שהדבר לא יפגע במויאל, שכן הוא גויס להרחבתה של עבודת האדמה בארץ. בהמשך הילל ושיבח את מויאל וכתב כי ״ויסוצקי מצא את אשר בקש, והוא וכל חובבי ציון, באיש הרם ובעל פעולות היושב סמוך להקולוניות, שגם דעת יחידי סגולה [הפיזור במקור] מחובבי ציון בארצות המערב נוחה הימנו״. את מויאל כינה במכתבו ״האלוף הנעלה״ והביע את התקווה שהוא לא ייעלב ולא יפעל נגד תכניתו זו לחיזוק ענפי המלאכה בירושלים ובארץ כולה.

תגובתו של מויאל אינה ידועה, אך מה שידוע בבירור הוא שהוועד הירושלמי לא פעל, ומויאל נשאר הסמכות העליונה של חובבי ציון בארץ ישראל.

פעילות חובבי ציון בארץ ישראל הייתה מרתקת מצד אחד וגדושת מתחים ואפילו תככים מהצד האחר. לכך תרם לא מעט מזכירו של מויאל, אלעזר רוקח, שמכתביו ותזכיריו גדושים בהשמצות ו״מלחמות יהודים״. הוא גם היה משוכנע שכמעט כל העסקנים והפעילים בארץ ובחוץ לארץ חותרים תחתיו כל העת ומנסים להדיחו מתפקידו. במכתב לישראל דב פרומקין(דודו), עורך העיתון חבצלת בירושלים, מנה אחד לאחד את כל שונאיו(פינס, בן־יהודה, משה לייב לילנבלום ועוד) ואת מעט ידידיו ומוקיריו, בהם ויסוצקי ומויאל, שעליו כתב כי אינו מוכן לעשות דבר קטן כגדול בלעדיו. באותו מכתב גם סיפר רוקח, אגב אורחא, שבאותו שבוע פיטר מויאל את מנשה מאירוביץ׳ מתפקידו כמנהל המושבה פתח-תקווה, משום שהוא נאמן לפינס יותר מאשר לו. המשימה שהוטלה על כתפי מויאל נראתה לו לא אחת כבדה מדי, והוא שאל עצמו בוודאי יותר מפעם אחת אם לא ראוי יותר שיחזור לעסקיו הפרטיים ויתפטר מתפקידיו הציבוריים. אלעזר רוקח התפאר באחד ממכתביו(ראו עמ^׳ 141), כי כמה פעמים מנע ממויאל להתפטר, אך דומה היה שבכך הוא מסייע יותר לדימויו העצמי, כמי שהייתה לו השפעה גדולה במיוחד על ה״בוס״. נראה שבמקרה זה הוא לא טעה או הגזים. מצויה בידינו עדותו של ק״ז ויסוצקי, שלאחר שובו מארץ ישראל המשיך לעקוב כל העת אחרי המתרחש בה. במכתב שכתב ליעקב משה מאירסון, אחד מפעיליה המרכזיים של תנועת חיבת ציון, הוא התייחס למה שכתב מויאל לפינסקר ומדבריו עלה כי ״אין רוחו נוחה מעלילות אחינו חובבי ציון בוורשה ובאודסה, אשר נכנסו בחליפות מכתבים עם לובמן ומאירוביץ׳ [שניים מראשי היישוב היהודי הקטן בארץ שמויאל היה מסוכסך אתם, וראו לעיל עניין פיטוריו של האחרון], ובלבי התגנב ספק אם לא יחפוץ ה׳ מויאל לסלק ידיו ממשמרתו״. ויסוצקי הפציר בראשי חובבי ציון שינהגו עם מויאל בזהירות יתרה, לבל יאבדו אותו.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל}