ארכיון יומי: 5 בדצמבר 2021


Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

Au point de vue social, les marabouts ont souvent joué un rôle bienfaisant comme protecteurs de l'agriculture, creusant des puits, créant des oasis, développant la culture du sol et la rendant florissante, etc. Nous avons parlé plus haut de leur intluence comme zet’ât’ et comme bechchàr. Il nous suffira d’ajouter pour compléter cet article le patronage qu’ils exercent vivants ou morts soit à l’égard des corporations soit à l’égard des villes. C’est ainsi que Moûlaye Boû-Chtâ, dont nous avons cité la double sépulture, est le patron des musiciens, des chanteurs et des amateurs de sports, dans la région du Fah’ç-. Sîdî Moh’ammed el-H’àdjdj Boû-'Arrâqia est le patron de Tanger, Sîdî Belliot celui de Casablanca, etc.

Voici, enfin, pour achever ce tableau du patronage maraboutique, deux brèves légendes de saints, dans leurs fonctions de patrons protecteurs des cités. Sîdî Yoûsof et-Tlîdî, patron d’Ech-Chaoûn, sortit de son tombeau, lorsque les guerriers de Lékhmâs assiégeaient la ville; saisissant l'échelle, sur laquelle ils montaient à l'assaut, il la jeta au loin, écrasant les grimpeurs et les assaillants restés au pied des murailles’.

Sîdî s-Sa'îdî, patron de Tétouan, anéantit par une formidable explosion les soldats espagnols qui, en 1860, voulurent violer son mausolée.

Dans les pages qui suivent, nous verrons d’autres legends de saints faisant ressortir les divers rôles qui leur sont attribués.

 

Quelques légendes de saints.

Forme que revêt la légende des saints musulmans.

La forme que revêt la légende des saints, dans l’Islàm, est caractéristique. C’est à titre exceptionnel qu’on y rencontre cette piété mystique, cette intimité religieuse, ces allégories pleines d’instruction et d’édification, qui donnent tant de charme à la légende des saints dans le Catholicisme.

Sans doute l’hagiologie musulmane est débordante d’imagination ; cette faculté de l’esprit s’y donne non seulement pleine carrière, mais s’y livre à tous les excès dont elle est capable. C’est là le trait le plus frappant des biographies de marabouts. Mais, il faut bien l’avouer, ce procédé littéraire rappelle de beaucoup plus près la manière de composer et d’écrire des 1001 nuits que la composition et le style qui conviennent à la légende pieuse. Voici, à titre d’exemple typique, un récit hagiographique musulman, correspondant de tous points à la definition que nous venons de donner. Il est tiré de la légende d’un saint célèbre, enseveli au Caire, le walî Leith ben Sa‘d, surnommé Aboû-l-Makàrim, « le père des grâces. »

 

« Un pauvre homme gémissait sous le fardeau d’une dette, dont il lui était impossible de s’acquitter; dans sa détresse, il s’en alla chercher consolation auprès du tombeau du saint. Le double poids du souci et de la meditation pieuse le plongèrent dans un sommeil qui lui ôta le sentiment de son malheur. L’Imàm (le saint) lui apparat alors en songe et lui dit : « Rassure-toi, pauvre homme!

En te réveillant, tu prendras ce que tu trouveras sur mon tombeau. » Le pauvre diable ne tarde pas à s’éveiller; il n’eut pas besoin de chercher longtemps pour apercevoir perché sur le tombeau un oiseau qui possédait la faculté merveilleuse de réciter le Coran selon les sept modes de lecture consacrés et en observant toutes les règles rituelles.

Il emporte l’oiseau merveilleux comme présent de l’homme miraculeux ; l’oiseau se laisse faire. A peine entré dans la ville, il devient l’objet de l’admiration générale, et en même temps affluent pour son possesseur toutes les ressources nécessaires à l’existence. La reputation de l’oiseau s’étant répandue jusqu’au palais, l’homme est invité à faire admirer au prince et à la cour la science de son oiseau. Le prince, émerveillé, comble le pauvre diable de présents et veut lui acheter son oiseau. La somme permet au misérable non seulement d’acquitter la dette qui l’écrasait, mais de se mettre pour le reste de ses jours à l’abri du besoin. Le prince, cependant, enferme son hôte ailé dans une cage dorée et l’entoure des plus grands soins. Mais le «père des grâces» lui apparaît en songe, au moment précisément où iI rêvait de l’oiseau merveilleux, et lui tient ce langage : « O Prince, sache que tu tiens mon esprit enfermé dans une cage dans ton propre palais. » Le prince, qui ne se rendait pas un compte exact de ces paroles, voulut au matin interroger l’oiseau, mais il trouva la cage vide. C’était l'esprit de l'imâm, qui, sous la forme d’un oiseau, avait servi de moyen pour délivrer un malheureux de sa dette. Sa tâche accomplie, il pouvait rentrer en paradis '. » On ne sera pas étonné, après cela, de voir des saints transformés, non seulement en animaux, mais en êtres monstrueux, en objets, en figures géométriques (un carré, par exemple), etc. Nous allons illustrer, par quelques nouveaux exemples typiques de légendes de saints, les observations générales que nous avons présentées dans la première partie de cette étude. Il ne s'agit, il est à peine nécessaire de le dire, que d’un choix d’épisodes, d’un intérêt particulier, que nous faisons dans les biographies légendaires des saints de l’Afrique du Nord.

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –אל־כמאלא (השתתפות)-סיום הפרק

יהדות המגרב

אל־כמאלא (השתתפות)

מנהג מאוד נאה קיים במרוקו: כאשר מישהו הלך לעולמו, בשבת השבעה וכן בשבת החודש והשנה, כל אנשי חברות אומרי הבקשות שבעיר, נהגו בגמר הבקשות, ללכת בבוקר ביחד , לבית־הכנסת בו התפלל תמיד המנוח, ושם קראו כמה מזמורי תהלים ואחר־כך כמה בקשות מיוחדות הנאמרות בדרך־כלל בנסיבות אלה, כן עשו השכבה למנוח, ורק אחרי זה התפנו ללכת לתפילת שחרית של שבת. ביקור זה בבית־הכנסת היווה כמעין ניחום אבלים ונקרא בפי המון העם בשם אל-כְּמָאלַה  או השתתפות. גם אנשי חברה קדישא נהגו להשתתף בכל אירוע, הם לא נהגו ללכת להצטרף לאנשי חברות אומרי הבקשות, אלא העדיפו ללכת במרוכז ובאופן עצמאי ולא עם אנשים זרים לחברה. בהשתתפויות מעין אלו, נהגו להתחיל בבקשות שלפנינו:

מציאותו ואחדותו ואין גוף, וקדמון הוא נעבד ידע נביאיו, למשה שם ותורה לא תשונה, גמול ישע מחיה הוא צבאיו, שאי עין יחידתי ליוצרך, וזכרי בוראיך בימי נעורך, לפניו צעקי לילה ויומם, ולשמו זמרי תמיד בשיריך. . .

הערת המחבר: הבקשה ״מציאותו ואחדותו״, מייחסים אותה לשלמה אבן־ גבירול, מופיעה בקובץ הפיוטים ישמח ״ישראל״, ע׳ 126. ;ראה מקורות השירה ע׳ 454, המביא כמה פרטים על הבקשה

מציאותך ואחדותך שלימה, יסוד עולם תבל יסדת, ואינך גוף ולא רוח וגשם, שמך יחיה והיה אז ועתה, מחדש כל לך אעבור בלבי, לזולתך לא סר וגם לא נפתח, נבואתך לחוזיך הנכונה, ואיש משה עלי כולם בחרת.

הערת המחבר: ״מציאותך ואחדותך׳ ראה: מקורות השירה ע׳ 454 המציין כי הבקשה חוברה בידי ר׳ עמור אביטבול מצפרו. על הרב הזה, ראה: קהלת צפרו. ח. ד. בתולדות רבני עיר צפרו, עמ׳ כד־כח,

יהודי מרוקו לא יוותרו על בקשות השחר, משום שהן מהוות עבורם פרק חשוב מהווי החיים, ולכן היראים וכן חובבי השירה והפיוט נהגו לקום "לסלאת לפג'יר" (תפילת ותיקין), היינו להתפלל עם ״הנץ״, וכך, לפני עלות השחר , שרו כמה בקשות נאות בעברית וגם בתרגום ערבי:

 

יה לך עיני נשאתי/ושמע לקול שועתי/כפר־נא כל אשר חטאתי/למען שמך ה׳.

״יה לך עיני נשאתי״. מחבר התוכחה הוא יוסף עקרה ואין פרטים עליו, מופיעה בקובץ ״ישמח ישראל ״ בסדורי הסליחות, בכמה סידורי תפילה ובהרבה מקומות. בחו״ל, הרגילים להתפלל עם הנץ (תפילת ותיקין) נהגו לאומרה השכם בבוקר לפני התחלת התפילה. היום אנו נוהגים לאומרה ביום תענית דיבור, בסיום הלימוד. התוכחה הזאת מאוד מוכרת במרוקו וגם הלחן שלה מיוחד הוא, מלא רגש והתרוממות רוח, לכן גם בהספדים, בעיתות צרה בעצירת גשמים ובלימוד של שלוש הפקידות, אומרים אותה.

או הבקשה שחציה עברית וחציה השני ערבית:

אל בית־אל הנה קמתי, לא איחרתי, אשמרה משמרתי אשקודה, על דלתותיך פנימה.

תרגום:

יא רב אל־קדרא איליב נרפ׳ד עיני, נדר מנני ומן חאלי, מסכינא ומגבונא, מסכינא ומדלומא.

 

נגדך אערוך תחינה ואכרעה, כי לך הישועה, עורה־נא ופדה־נא לעגומה.

תרגום:

סירת ונזלת פ׳י ארבע זוואייה לעאלאם, וואלא זברת חד פיהום מעאיי סאלאם״.

 

השבת האחרונה

השבת האחרונה של הבקשות, הייתה השבת המעניינת ביותר מבין כל לילות בקשות התקופה. במכנאס, השבת האחרונה של הבקשות נערכה תמיד בביתו של ר׳ אברהם עמאר זצ״ל, אחד הרבנים והדיינים היידועים שעברו בעיר מכנאס בדור האחרון. בערב זה נכחו רוב רבני העיר, גדולי הפייטנים המקצועיים וכל המי־ומי שיכלו להצליח להיכנס בכלל לביתו של הרב, משום שגם בימים כתיקונם, לא העז איש גם להתקרב אל מפתן ביתו מרוב הכבוד והיראה שבני העיר רחשו לרב הגדול הזה.

הערת המחבר: ר׳ אברהם עמאר זצ״ל היה מו״צ במכנאס, הניח הרבה פסקי־דינים. סבל ממחלת פרקים קשה ורותק למיטתו. זוכרני בעודי תשב״ר, ביום פורים אחד, בשעת סעודת אסתר, עובר במללאח הישן כשהוא רכוב על סוס, כי לא היה יכול ללכת רגלי, וזה היה לפלא גדול בעיני כל רואיו. ראה עליו: מלכי רבנן, אות א עמי י.

נחתום פרק זה כך: פייטני הדורות ריכזו בכוח שירתם ונגינתם בלילות שבת, בשעה ״ואשמורה בלילה ״(תהלים, צ, ד.), להתעוררות אלפים של אחינו יוצאי מרוקו, כדי לקיים את מה שנאמר בתהלים, קיט, קמח: ״קדמו עיני אשמורות״, בהתעלות נפשית, בשירה ובזמרה.

יהודי המגרב מעלים עתה את הנוסטלגיה הזו של אותם ימים יפים והלילות שדעכו במקצת, עם כל זה, הפייטנים הצעירים של תקופתנו שקמו זה עתה, ממשיכים את דרכו של גדול הפייטנים בדור. מהם גם מאמינים באמונה שלמה, כי זמירותיהם ופיוטיהם מ״שיר ידידות״, בלילות שבת ימשיכו להרקיע שחקים אף על־פי שמתקיימים עתה רק בזעיר אנפין בישובי ישראל.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –אל־כמאלא (השתתפות)-סיום הפרק

מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק גירושי שזיפים-חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו.

חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

חתונת ארטישוק גירושי שזיפים

חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

עורך: רוביק רוזנטל

זְוָאז לְ-קּוּקּ אוּ טְלָאקּ לְבְרְקּוּקּ

מתחתנים בעונת הארטישוק    (כסמל לעוני)

ומתגרשים בעונת השזיפים    (כסמל לעושר)

מה אומרים יהודי מרוקו על האושר?

אחד לבו על גחלים, ואחר לבו על תמרים.

 

ומה הם אומרים על ילדים והורים?

מי שאמו חליל ואביו חצוצרה, יהיה מתופף.

ועל מי נאמר פיו דבש, ולבו זפת?

חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים, המכנס יותר מאלף פתגמים של יהודי מרוקו, הוא חלון צבעוני ורב הפתעות לתרבות עשירה מאין כמותה. אהבה, משפחה, אוכל, כסף, חגי ישראל, מזג האוויר – פתגמי הקהילה מדברים על הכול, בשמחת חיים ובעוצמה של רגש.

הפתגם המרוקאי, הצופן בחובו את המענא – המסר הסמוי – הוא מופת של תחכום, והאופי המיוחד של השפה המרוקאית מעניק לו נופך של חוכמה עממית חתרנית.

מרכוס חנונה, ישראלי יליד מרוקו, מקדיש את זמנו לתיעוד השפה היהודית־מרוקאית ואף פרסם מילון ללשון זו. עורך הספר הוא הלשונאי והסופר רוביק רוזנטל.

מבוא

ברוב השפות, הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש את טענתו ולהוכיחה. במרוקאית, הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו־שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם 1053: ״אמירה ללא פתגם, כמאכל תפל״. שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.

החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט.

בדו־שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. האנשים מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם 1045: ״הלשון תהרוג יותר מהחרב״. רוב הדו־שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר רמזים דיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.

במרוקאית לא ייתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט ״שלום, מה נשמע?״. האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סדרה אין־סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המביעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.

הפתגם המרוקאי נועד ביסודו לאדם הפשוט, ולשימוש יומיומי. תבניות הפתגם מדגישות את ההיבט המילולי של תוכן הפתגם. כך הם מקילים על הדובר ועל השומע להטמיע קלישאות ידועות ומוכרות לתוך הדו־שיח השוטף. על כן, מרוקאית היא אחת השפות המשופעות ביותר בפתגמים. הפתגמים עוסקים בחיים – מהלידה ועד המוות – במוסר, במשפחה, בגידול ילדים, בזקנה, בבדידות, בגורל ובכל פן אחר של חיי היומיום.

*

השפה המרוקאית היא שפה ייחודית, המשופעת בלמעלה מ־300 להגים רבים ושונים. אלה מעידים על כישלון הכיבוש הערבי להשליט את התרבות והשפה הערבית באזורים השונים של מרוקו. הלהגים השונים אפשרו לדובריהם להמשיך ולשמור על מסורות לשוניות עתיקות שהיו דומיננטיות באזורים אלה, כמו ארמית, יוונית, רומית, לטינית וולגרית, ספרדית, ובדורות האחרונים – גם צרפתית. אמנם הערבית על מגוון להגיה חדרה גם למרוקאית, אך זה נעשה לרוב לתוך התבניות הלשוניות המגוונות של המרוקאית. דבר זה מסביר את חוסר יכולתם של דוברי הערבית במדינות השונות להבין את הערבית המדוברת במרוקו.

בתוך הכאוס הלשוני במרוקו התפתחה השפה המרוקאית־יהודית. אמנם גם בה יש כתריסר להגים שונים, אבל הם קרובים במושגים הנובעים מעברית וארמית ובמיוחד במושגים הקשורים לתרבות היהודית. השוני בין השפה היהודית לבין השפה המוסלמית מתבטא בשמות השפות במרוקו עצמה. הערבית היהודית קרויה לְ־עָארְבִּיָי׳א דְל־לִ־יהוּד, ואילו הערבית של המוסלמים קרויה לְ־עָארְבִּיָ׳א דְל־לְ־מְסְלְמִין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר