יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.
4
גם כן סיפרו לי על גויה, אשה זקנה, קרובת משפחתו, שיום אחד הייתה עוקרת עצים ליד המצבה של הצדיק ויצאו מעין שני אריות, והיו נושכים אותה ומשסעים אותה וחתכו אותה חתיכות חתיכות וכך לקחו אותה משם מתה. כן יאבדו כל אויביך ה׳.
תרגום: ג״כ כאן יעאודלי עלא ואחד לגויה מרא שיבאנייא די כא תזיה פלפאמיליא, באיין ואחד נהאר כאנת תקטע אסזר מן חדא למצבה דצדיק. ודזבאדולהא פחאל זוז דסבועא וכאנו יעצצוהא וימרמדוהא. וקטטעוהא טראף טראף ורפדוהא מן הנאד מייתא כן יאבדו כל אויביך ה׳.
5
גם כן מסרו לי על־אודות יהודי ממאראקש שהיה משותק בידיו וברגליו. הוא היה עשיר. הוא בא עם משפחתו ולן לילה אחד ליד הקדוש ש״ל. הוא הבריא והתחיל לצעוד על רגליו. והיתד. לו שמחה גדולה. והוא אמר להם, שלא ירכב על הבהמה, והלך ברגל כל הדרך. הבריא והלך שמח לביתו. ש״ל כל שנה הוא מבקר את הצדיק הוא ומשפחתו ואנשים ששמעו על הגסים האלה.
תרגום: ג״כ עאודלי באיין זא ואחד ליהודי מן מראקיס די כאן זהחאף מן ידיה ורזליה. והווא עשיר וזא מעא לפאמיליא דיאלו, ובאת לילא אוחדה פלחכם. וש״ל ברא קאם כא יתסארא עלא רזליה. וזאתו פרחא כבירא וקאללהום מא ירכבס עלא לבהימא. ובקא יתסארא עלא רזליה. טריק כאמלא וברא ומשא פרחאן לצ׳ארו ש״ל וכול עאם כא יזורו מן צדיק הווא ולפאמיליא דיאלו ונאש די שמעו האד נסים.
קעג
6
גם כן גוי אהד היה בונה חדר בשביל היהודים מכפר סידי רחחאל ליד הצדיק הנ״ל, ומרוב גאווה שהיתר. לו זלזל בצדיק. הוא לקח קומקום מים והלך עד למצבת הצדיק וישב עליה והתחיל להתרחץ על־מנת להתפלל. ובזכות הצדיק כל מקום בגופו שעליו שפך מים היה מתנפח והוא היה מבקש דין צדק. בני משפחתו באו ומצאו אותו מנופח, והוא סיפר להם מה שקרה לו. אחד מבניו הלך לקרוא ליהודי בעל החדר, וכשראה אותו כך, התחיל לשבח את הקב״ה. הוא ביקש ממנו להביא בהמה ולשחוט ליד הצדיק, וכן היה. הביאו בהמה ושחטוה. פרש האיש את כפיו והתוודה ליד הצדיק והבריא. והוא פחד ולא רצה להמשיך בבנייה וחזר לביתו. וביום השביעי בא לו אהד בחלום והיה מכה אותו מכות אכזריות, ולמחרת הלך לקרוא ליהודי, וסיפר לו את הכול. והיהודי אמר לו, שהוא חייב להשלים את הבניין, ואז ירווח לו. ובאותו היום הלך לצדיק והתחיל לבנות עד שגמר את הבנייה, ואז שב לביתו. והוא לא רצה לקחת מאומה תמורת העבודה. ובעל החדר שהוא יצחק אוחיון הוא שסיפר לנו מה שקרה למוסלמי ״כ׳י׳כ׳א׳ה״'.
6
תרגום: ג״כ ואחד לגוי די כאן יבני ואחד לבית די יהוד זאוית סידי רחחאל. פצדיק הנז״ל. ומן כתרת לגאוה די כאנת פיה ומא טללע חסאב לצדיק, קבד ק׳אפיתירא דלמא פיידו ומשא חתתא לפוק למצבה דלחכם וגלם כא יתווצ׳צ׳א באש יצללי, ובזכות דצדיק זמיע למוצ׳ע פלחמו די כא יכב עליה למא כא יתנפך וכא יטלב שרע. וזאוו לפאמיליא דיאלו וצאבוה מנפוך פאוצט לחכם ועאודלהום די זראלו, ואחד מן לולאד משא זאב ליהודי מול לבית מן זאוויא, ומן די צאבו האגדאך מנפוך כא יעטי שבח לקב״ה. וקאל לולאדו יזיבו דביחא ידבחותא עלא לחכם וכן היה. משאו זאבו דביחא ודבחוהא ותדררע ותחאטא קדדאם צדיק וברא. ותכ׳לע ומא חבבס יכממל לבניאן ומשא פחאלו לצ׳ארו. ונהאר שבע אייאם זאה ואחד פלחלום וכא יצ׳רבו מכות אכזריות, וקאם פצבאח ציפד עלא ליהודי ועאודלו כולסי. וקאללו ליהודי לאזם יכממל לבניאן עאד יכון האני. ופהאדאך נהאר טלע ללחכם ובדא כא יבני חתתא כממל לבניאן ומשא לצ׳ארו. וחתתא מן ליזארא דלבניאן מא חבבס יתכ׳ללץ פיהא. ומול לבית די הווא יצחק אוחיון הווא די עאודלנא עלא מא תעמאל פהאדאק למסלם כ׳י׳כ׳א׳ה׳:
יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.
ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19
עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.
- גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19
על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" [אלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות). המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.
באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.
לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".
אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.
גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.
לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.
- מאפיינים דמוגרפיים וכלכליים של בני העדה המערבית בירושלים במאה ה-19
ההרכב המשפחתי והגיל: מתוך המפקדים עולה הרכב משפחתי מלא של יוצאי המגרב, ובו גברים, נשים וילדים, בגיל ממוצע צעיר באופן יחסי. הגיל הממוצע של הגברים ראשי משק בית ילידי המערב בירושלים היה כ-40 שנה. כ-10 אחוזים בלבד היו בני 60 ומעלה. מרבית הגברים, כ-90 אחוזים, היו נשואים. שחזור הנתונים מצביע על עליות של משפחות בעיקר, ולא של יחידים. המשפחות היו קטנות, כ-2.7 נפש למשפחה מערבית בירושלים, כולל בני משפחה נלווים למשק הבית, כגון חמות, נכד או אחיין. לכשליש מן הזוגות לא היו ילדים כלל, ואפילו בחישוב של זוגות צעירים בלבד, בני 20 עד 45 שנה. ממצאים אלה תואמים את הממצאים של כלל האוכלוסייה היהודית בעיר. בערי החוף, חיפה ויפו, היו שכיחות יותר משפחות גדולות יחסית, ובהן שלושה ילדים ויותר.
יש להוסיף למשפחות אלה את האלמנות, שלא נכללו בדיוננו. בירושלים במיוחד נמצאו רשימות ארוכות של אלמנות, רבות מביניהן ממוצא מערבי. ברשימת האלמנות שבלוח המערביים משנת תרט"ו (1855), לדוגמה, נרשמו 49 אלמנות, וזאת נוסף ל-53 גברים ילידי המגרב ברשימת "בני ישראל דק"ק המערבים". במפקד תרכ"ו (1866) נרשמו 89 אלמנות בלוחות המערביים, וזאת נוסף ל-195 גברים ראשי משק בית.
הקיום הכלכלי: עוני רב שרר בארץ לכל אורך התקופה, והיה בולט באופן מיוחד בירושלים. אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות, ופיתוח כלכלי איחר לבוא. רבים נתמכו באופן מלא או חלקי על ידי כספי ה"חלוקה", שנשלחו מיהודי הגולה. כל אלה יצרו מצב חברתי-כלכלי שונה ביישוב היהודי בירושלים לעומת המצב ביתר ערי הארץ. בני העדה המערבית בארץ עסקו בשלושה תחומי פרנסה עיקריים : האחד – מסחר, רוכלות וחלפנות; השני – מלאכה לסוגיה, ייצור ובנייה; והשלישי – לימוד תורה ועיסוק בתפקידים שהם "כלי הקודש" של הקהילה. מעטים עסקו במקצועות חופשיים או בשירותים. בחישוב ארצי על פי מפקדי מונטיפיורי (1875-1839) עסקו כשליש מן הגברים המערביים במסחר ברמות שונות ("חנווני", "מוכר ירקות", "רוכל"), וכשליש במלאכה ("מתקן נעליים ישנים", "תופר", "צורף", "מתקן שברי כלים בדיל"); עוד כ-20 אחוזים למדו או שירתו ככלי קודש ("לומד", "יושב בישיבה", "עוסק בתורה", "חכם"). פחות מ-10 אחוזים הוגדרו כפועלים בלתי מקצועיים ("פועל", "משרת"), ועוד מספר קטן, בעיקר בעלי מום או חולים, לא עבדו כלל. בירושלים היה ההרכב המקצועי שונה במקצת : גבוה ביותר היה שיעורם של הלומדים והעוסקים בענייני קודש, והם הסתכמו בכשליש מהגברים הרשומים במפקדים. עם זאת יש לציין, שכנראה חלקם החלו לרשום "יושב בישיבה" או "לומד" כ"מקצוע" רק כאשר פרשו ממלאכתם בגיל מבוגר, שהרי גיל הלומדים היה גבוה מזה של שאר העובדים. כרבע מן הגברים הרשומים בירושלים עסקו במסחר, פחות מן הממוצע הארצי (שליש), כנראה כתוצאה מהעוני בעיר ; ופחות משליש עסקו במלאכה.
אף שעבדו למחייתם לא הספיקו להם הכנסותיהם הדלות אפילו לא לקיום המינימלי. הם נזקקו להקצבות (ה"חלוקה") להשלים את פרנסתם. בשיטה הנהוגה בעדה הספרדית קיבלו תלמידי חכמים מובהקים הקצבות כדי להתקיים, ואילו עניי העדה קיבלו לכל היותר מענק חד-פעמי, אף הוא זעום, לפני חג הפסח. אלמנות ו"מקרים סוציאליים" מובהקים קיבלו הקצבות נוספות. אחת מאבני המחלוקת בין המערביים לבין הספרדים הייתה שיטת ה"חלוקה" (על מחלוקת זו נרחיב את הדיבור בהמשך). לדעת המערביים צריך היה לעזור לעניים מתוך קופת הקהילה עד כמה שניתן. כדי לסייע לאחיהם העניים בני העדה המערבית נשלחו מטעמם שד"רים לחוץ-לארץ לאסוף כספים, במיוחד מקהילות צפון-אפריקה. היו שאספו כסף למטרות מוגדרות, כגון הקמת בתי מחסה או תשלום מסים, והיו שאספו לכלל צורכי הקהילה, שכללו בעיקר הקצבות לעניים. כל שד"ר קיבל מהכנסותיו שיעור מוגדר מראש, מעין "קומיסיון" תמורת עבודתו. נוסף על אלה היו גם שיצאו "בשליחות עצמית", לצורכיהם שלהם, חלקם באישור ראשי העדה. לפיכך יש לכלול את השד"רות בין עיסוקיהם של יהודי ירושלים (כמו ערי הקודש האחרות), ואת ההכנסות ממנה כחלק חשוב מן המערכת הכלכלית של העיר בכלל ושל העדה המערבית בפרט. היו גם מספר בעלי יכולת שעלו ארצה והתיישבו בירושלים ותרמו לקופת הקהילה מממונם, כגון שלמה אבושדיד, אברהם הרוש ואליעזר הלוי בן טובו.
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו (1916), הצהירו 343 בתיאב (שהם 1,029 נפש) בירושלים על השתייכותם העדתית כמערביים, בספירה מטעם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. באותו מפקד נרשמו "סוגי הפרנסה" ל-124 מהם בלבד. אפשר שלא נרשם מידע על האחרים, ואפשר שהעדר המידע מצביע על האבטלה הגואה בעיר, שנוספה למצוקה ולמחסור שפקדו את ירושלים בזמן המלחמה. סקירה של מקצועות המערביים בעת ההיא מראה, ששיעורם של החכמים והלומדים ירד לכדי 15 אחוזים, וכן ירד שיעור העוסקים במסחר לכדי 16 אחוזים ; לעומתם עלה חלקם של העוסקים במלאכה לכדי 44 אחוזים, וביניהם בולט מספר הסנדלרים. אחרים עסקו בשירותים (עגלון, שומר), בעבודות בלתי מקצועיות ועוד. קשה להתייחס לנתונים אלה כמשקפים את המצב בעיר בשלהי התקופה העות'מאנית, ויש לראות בהם ביטוי תעסוקתי למצוקה הכלכלית הנוראה בעת המלחמה.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Bouzaglo
Bouzaglo
Nom patronymuque fort repandu au Maroc dont le sens est controverse. Abraham Laredo y decele une origine berbere ayant pour sens le fabricant de joug pour l'attelage des bœufs, ou l'homme aux perches. Comme on sait qu'en milieu berbere particulierement l'artisant du bois était dans le passe une specialite juive, l'explication parait tout a fait plausible. Mais la seconde ne l'est pas moins qui se base sur la racine arabe : deformation de Abou Zaghlou qui signifie celui qui a sa propre affaire, l'independant qui ne travaille pas chez autrui, ideal de la societe juive traditionnelle. Ce qui est certain c'est que ne c'était au depart qu'un surnom ajoute au nom principal. On sait par exemple que ce surnom a été tres anciennement adopte par une branche de la celebre famille Azoulay de Marrakech et de la famille De Paz de Mogador. Ce surnom est devenu nom patronymique effacant le souvenir du patronyme originel, au Maroc des le debut du XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des noms usuels a l'epoque, sous la forme de Abouzaglo. A partir de la seconde moitie du XVIIIeme siecle, des membres de cette famille marocaine ce sont installes en Europe, en particulier en Angleterre et a partir du milieu du XIXeme siecle au Portugal. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte presque uniquement au Maroc, ou il faisait partie des 40 noms les plus frequents, essentillement au sud du pays, Marrakech, Safi, Mogador, Atlas, mais egalement dans le nord a Rabat, Casablanca, Tanger, Larrache. Bien qu'il ne soit pas le patronyme marocain le plus repandu, ils est devenu curieusement en Israel le synonyme de Marocain de " basse extraction, au point de donner naissance a un critere juridique : " L'epreuve de Bouzaglo " pour detreminer qu'un traitement egal est donne a tous les accuses, qu'ils soient d'humble extraction comme un vulgaire Bouzaglo " ou qu'il appartiennent a l'elite economique et sociale achkenaze. Se prononce aussi : Abouzaglo, Bouzaglou
- YAMIN: Un des rabbins des Tochabim (indigènes) de Fès au début du XVIème siècle qui s'opposèrent à la prétention des Mégourachim d'étendre aux Tochabim l'autorisation de consommer la viande abattue selon la règle de l'insuflation du poumon, la ”Néfiha" (voir Hayim Gaguine).
- MORDEKHAY: Célèbre kabbaliste de l'école dite du Drâa qui a prospéré dans cette région du sud du Maroc aux XVII- XVIIIèmes siècles. Selon la tradition, le prophète Elie lui serait apparu pour lui commander de monter en Terre Sainte. Il s'installe d'abord à Jérusalem puis à Safed avec son compagnon rabbi Abraham Shlush, pour étudier auprès du successeur du Ari, rabbi Hayim Vital. Il est l'auteur d'un traité de Kabbale, "Ma'yanaot Hakhoma", les sources de la Sagesse, dont le manuscrit a été perdu.
- ABRAHAM AZOULAY- ABOUZAGLO: Fils de Réouben, fils de Nahman, commerçant et rabbin à Marrakech au début du XVIIème siècle. Envoyé en 1620 par son proche parent, le Naguid Abraham Benouaïch acheter à Venise des objets précieux pour le sultan Moulay Zidan, il y resta bloqué un an et demi dans l'attente du navire amenant le financement. Mais Moulay Zidan tout occupé à lutter contre la révolte de son frère Moulay Abdallah, ne songea pas à lui envoyer les sommes nécessaires. De plus, il eut un différent avec un marchand local et pour se gagner les faveurs du ciel, il édita des Minchnayot peu connues du Talmud avec les commentaires de Maimonide. Dans sa préface où il raconte les circonstances qui l'ont amené à publier le livre, il fait remonter sa généalogie à la famille Azoulay expliquant que son nom n'était qu'un surnom ajouté. Autre confirmation du lien avec la famille Azoulay ־ le célèbre rabbin Shalom Bouzaglo.
- SHALOM BOUZAGLO: Fils de Moché, frère de Joseph de Paz. Rabbin kabbaliste à Marrakech début du XVIIIème siècle, disciple de son proche parent, rabbi Abraham Azoulay. Il quitta Marrakech pour la Terre Sainte et il fut ensuite envoyé comme émissaire en Europe. Sur les circonstances qui l'ont amené à quitter le Maroc, il ne donne pas de détails sauf qu'à deux reprises il a échappé à la condamnation à mort dans le four à chaux. Il publia à Amsterdam en 1750 son chef d'oeuvre, le commentaire sur le Zohar, "Mikdach Melekh", recueil de commentaires mystiques de quatre rabbins marocains, qui devint vite célèbre et fut réimprimé à Londres en 1755 et à Bné Berak en 1976. Mort à Londres en 1780 laissant trois manuscrits non encore édités: "Kissé Melekh", "Hadrat Melekh" et "Hadérot Hod" tous consacrés à la Kabbale. Pendant son séjour à Londres, il fut consulté sur la conformité de la vaccination contre la variole – cultivée sur la vache – qui venait d’être mise au point par Jenner. Contrairement à l'opinon des ultra-orthodoxes, il se prononça en faveur de cette nouveauté médicale estimant qu'elle ne portait pas atteinte à l'intégrité de la personne humaine, tout en sauvant des vies.
JOSEPH BOUZAGLO DE PAZ: Fils de Moché. Promoteur, commerçant né à Marrakech, il s'installa à Londres qu'il quitta au bout de quelques années pour la France. Là pour des motifs obscurs, il fut arrêté et envoyé aux galères pour dix ans. Après sa libération, il continua sa vie aventureuse à travers l'Europe et arriva à Copenhague. Il revint au Maroc en 1751 avec une délégation commerciale danoise pour signer un traité de commerce avec le Maroc, car il savait que le sultan Moulay Aballah était très intéressé à développer les relations commerciales avec l'Europe, au- delà des relations déjà étroites avec l'Angleterre et la France. Mais arrivés à Safi, il eut un différend avec le chef de la délégation danoise qui le soupçonna d'avoir détourné une partie de l'argent destiné à acheter les cadeaux habituels en la circonstance pour le roi du Maroc. L’accord fut tout de même signé, mais les Marocains refusèrent de le ratifier accusant les Danois de l'avoir violé. Il fallut l'intervention de l'interprète conseiller du sultan, Samuel Sumbal, qui se rendit à Copenhague pour débloquer la situation et contresigner enfin en 1753 le premier traité de paix et de commerce avec un pays nordique. Il fonda alors une maison de commerce spécialisée dans les relations avec ce pays. Tombé en disgrâce, il revint à la Cour comme secrétaire du sultan pour la langue française, avant de repartir pour l'Angleterre où il mourut en 1763.
YAACOB: Fils de Moché. Négociant à Marrakech et installé à Londres où il se lança avec succès dans le négoce international avant de faire faillite en 1774. Ses fils Eliahou et Aharon s'installèrent en Hollande où ils fondèrent une nouvelle branche de la famille qui existe à nos jours.
ABRAHAM: Fils de Shalom. Après avoir participé avec son frère Joseph à l’établissement de relations commerciales avec le Danemark, il s'installa en Angleterre où il se rendit célèbre comme inventeur et où il mourut en 1788.
SHALOM: Un des premiers juifs du Maroc à s'installer au Portugal dès la levée de l'inquisition en 1821. Né à Mogador en 1790, il s'installa d'abord à Gibraltar, puis fort de sa nationalité anglaise, il passe pour ses affaires à San Miguel des Açores en 1819.
- MESSOD: Saint vénéré à Tanger. La tradition rapporte que c'est lui qui apparut en rêve au drogman du consulat de France, David Azencot, alors qu'il s'était endormi sur la navire de l'amiral de Joinville en 1844 à la veille du bombardement de Tanger. Il lui ordonna de se lever, ce qu'il fit quelques secondes avant qu'un boulet de canon ne vienne mettre en pièce la chaise qu'il occupait, (voir David Azencot)
SHELOMO: Fils de David, né à Marrakech, il monta enfant en Terre Sainte en 1860. Son père s'installa à Haïfa et fut le premier représentant des machines à coudre Singer en Palestine. Eductaeur, instituteur dans les écoles de l’Alliance en Syrie et en Egypte. Militant sioniste, il consacra de grands efforts à organiser la communauté sépharade de Haifa, et fut un des fondateurs en 1920 de l’organisation sépharad., la Histadrout Hasfaradit.
SALOMON: Fils de Jacob. Notable de la communauté de Tanger qu'il représenta en 1929, puis en 1933 à l'Assemblée Législative établie par le Statut international, comme l'un des 3 représentants attribués par le traité de Paris à la communauté juive. Il fut le directeur de l'importante maison de commerce Braunschwig à Tanger. Après sa mort, c'est son fils Moses qui lui succéda à l'Assemblée Législative.
- DAVID (1902-1975): Le plus illustre poète hébraïque du Maroc au XXème siècle. Né à la Zaouia près de Marrakech, il s'installa dès l'âge de 16 ans à Casablanca où il enseigna au Talmud Torah. Passionné de musique, il étudia les secrets de la musique andalouse et son adaptation au chant des bakachot. Il perdit la vue en 1949, mais continua son activité littéraire et musicale. Grand érudit doué d'une mémoire exceptionnelle, il pouvait répéter mot à mot des pages des commentaires de Maimonide qu'on venait de lui lire. Grammarien, hébraïsant de premier plan, il fut le secrétaire de l'Asssociation "Maguen David" pour la propagation de l'étude et de l'enseignement de l'hébreu moderne. Poète, il ajouta aux thèmes classiques de la Guéoula, la délivrance, et de la nostalgie de Sion, des thèmes d'actualité. C’est ainsi qu'il écrivit un poème pour saluer le retour du sultan Mohamed V au Maroc le comparant à Joseph qui pardonna leurs fautes à ses frères. D'une grande humilité, il refusa de publier ses poèmes qui ont été receueillis par ses disciples. Il refusa également de laisser enregistrer sa voix exceptionnellement belle qui l'aida à populariser le chant des bakachot qui autrement auraient disparu au Maroc comme cela arriva en Algérie, où fut pourtant imprimé le premier recueil de Bakachot. Pour attirer les jeunes et les hommes du peuple, il adapta les poèmes hébraïques aux canons de la musique andalouse et de la musique populaire marocaine. Après sa Alya en Israël en 1965, il continua à enseigner les secrets de formant des dizaines de disciples. Mort à Haïfa en 1975. On raconte qu'au moment de son agonie, il corrigea le lecteur du texte du prophète Ezechiel qui avait sauté une phrase.
MORDEKHAY: Payatn israélien né à Casablanca spécialisé dans le chant liturgique juif marocain.
YAACV BAZAK: Administrateur israélien, né à Marrakech, directeur du département des Relations Publiques de la Municipalité de Haïfa. Chargé des relations avec la ville-jumelle de Marseille, il a été décoré à ce titre de la médaille française du Mérite.
HAIM: Fils de Achriel. Jeune cinéaste israélien né à Jérusalem d'une famille de Marrakech. Ses deux premiers films ont connu un grand succès de critique "Divorce tardif' sur un homme qui quitte sa famille et passe quelques jours avec des ouvriers arabes israéliens et palestiniens; " La saison des cerises ", sur la guerre du Liban, produit par Huguette Elhadad.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Bouzaglo.