ארכיון יומי: 22 בדצמבר 2021


סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק-מתוך הספר "חלוצים בדמעה"

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

הבנייה מחוץ לחומת

יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).

בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.

 

על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:

ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה…….      [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…

 

מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5.

הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:

… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.

 

רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.

יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:

"אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!"

בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.

בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״

הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.

מתוך הספר חלוצים בדמעה עמוד 76

 

הרחבת שכונת ״מחנה ישראל״-בין זמן יסוד השכונה שנת 1866 ועד לסוף שנת 1872 נמשך השלב הראשון של הבנייה. הוצאות המימון של בתי הצבור (בית־כנסת, בתים להכנסת אורחים ובתי־מחסה לעניים המרודים) עברו כנראה את המצופה והרדב״ש שקע בחובות אותם היה עליו לשלם בהמשך. על ־פי תיאורה של השכונה בעיתון באותה שנה: ״…בנויים בהדר בתים נחמדים גחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים״. גידולה של ״מחנה ישראל״ נראה יפה מהשוואת החצר והבית היחיד שנראו במקום במפת וילסון משנת 1864/5 עם הבתים שנוספו סביבה ובתוכה במהדורה המעודכנת של מפתו שהודפסה בשנת 1876 .

 

בשנים האחרונות לפעילותו של הרדב״ש הוסיף ובנה בשכונה בית־מדרש גדול ובית תלמוד תורה. ייתכן שזהו המבנה הגדול והיפה בן הקומתיים העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חינוכי. אותה פעילות מעורבת בין פרטיים ובין הכולל ורבניו נמשכה ב״מחנה ישראל״ אף לאחר פטירתו של הרדב״ש, בניסן תרמ״ג (1883), לדוגמה, נמכרה חלקת שדה שבבעלות כולל המערביים לפרטיים מבני העדה.

בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת גדלה השכונה שכונתה גם ״ברכת ממילא״ אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה הביאה אף להידרדרות במצבם של בתי הכולל שלה. לפי דברי מבקרים בהם בשנים 1908-1907 התאפיינו בצפיפות, מחנק וקור, והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו כי: ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

התעוררות־מה ונסיון לשיפור מצב הדיור המדכא חלה בשנים 1904-1902. בכרוז שהוצא על־ ידי רב העדה ומנהיגיה מתואר המצב האומלל של העניים והאלמנות, שאין יד הכולל משגת לשלם להם דמי שכירות:

ע״כ [על כן] קמנו ונתעודד והזמין ה׳ לנו קרקע פנוי מחוץ לעיר סמוך לבית הכנסת הגדולה אשר נבנה בהשתדלות הרה״ג [הרב הגדול] הצדיק עט״ר נר המערבי כמוה״רר צוף דב״ש זצוק״ל בחברה הנקראת בשם מחנה יב״ץ וקנינו אותו כדי לבנות בו בתי מחסה לעניי כוללינו בני מערבא, ועל זה שלחנו שליח… ר׳ יעקב בן עטר… [ההדגשה במקור].

הוקם ועד מיוחד לבניין בתי־המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו על־ידי השד״ר שנשלח וממקורות אחרים נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א.         נקנתה קרקע מיורשי הר׳ משה מלכא, עליה נבנו בשנת תרס״ב/ג בניין, בור מים ותנור.

ב.         נקנתה (מהאלמנה זוהרא דטבול) חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״, וכן חלקת קרקע גדול הסמוכה לחצר זו.

 

בשנים תרס״ט מונה ועד נוסף לבניית בניין שני לבתי־מחסה לעניי העדה. ועד זה החל בבנייה בתחילת שנת תר״ע (סוף 1909). לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) הוחל בבנייה. הכספים שעמדו לרשות הוועד אזלו בסיוון תר״ע, לאחר בניית ה׳ בתים והכוונה כנראה לחדרים, ר״ק]. עקב כך פנה הוועד בבקשה נוספת ״לנדיבי אחינו מחו״ל״ לשלוח כספים להשלמת הבניין אל הבנקאי יעקב ולידו.

בניית שני בתי־המחסה הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האחד מהם ממוקם כנראה עד היום בדרום השכונה והשני מצוי כנראה בשוליה הדרום־מערביים. זאת אפשר לקבוע על־פי עיון בתצלום אוויר של שכונת ״מחנה ישראל״ משנת 1918 על שלב אחרון בהתפתחות שכונת המערביים מוסר גראייבסקי בחיבורו ספר הישוב. נראה כי בשנת 1934 בנה ועד עדת המערביים את הבתים בשכונה מחדש.

 

אופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.

בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.

הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.

עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.

בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.

רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.

הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.

 

סוף דבר

במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.

מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).

אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.

גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.

סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק-מתוך הספר "חלוצים בדמעה"

עמוד 80

22/12/2021

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים

מיכל בן יעקב

בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .

 

א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית

 

בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".

בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.

 
   

 

* המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".

חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.

התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.

קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.

22/12/2021

הילולת הרמב"ם ורבי יעקב אביחצירא – יום שישי הקרוב – כ' טבת.מאת הרב משה שמיר-אסולין.

הילולת הרמב"ם ורבי יעקב אביחצירא – יום שישי הקרוב – כ' טבת.

 

                                 יום שישי כ' טבת – יום ההילולה ה- 817 של   

                                     הנשר הגדול הרמב"ם = רבנו משה בן מימו

 

הרמב"ם – רבנו משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בערב פסח בשנת ד"א תתצ"ח [1138], ונפטר בפוספאט {קהיר הקדומה} שבארץ מצרים, ביום כ' טבת ד"א תתקס"ה [1204] .               

"ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה. ויאמר הנני". בהקשר לביטוי "ממשה רבנו ועד רבנו משה בן מימון, לא קם כמשה". ניתן לומר בדרך צחות, ממה שנאמר פעמיים משה:

פעם כנגד – משה רבנו, ופעם שניה כנגד – רבנו משה בן מימון.

הרמב"ם הפך להיות הדמות התורנית המפורסמת והמשפיעה מאז תקופת הגאונים ואילך, והענק שבענקים שהשפיע על דורו ועל הדורות הבאים בכל תחומי היהדות, החל מפסיקת ההלכה, ראה ספרו המונומנטלי "משנה תורה לרמב"ם – היד החזקה", דרך הפרשנות – הפירוש למשנה, שמונה פרקים, ספר המצוות, אגרות השמד ותימן, וכלה במחשבת ישראל – "מורה נבוכים".

כמו כן, ספריו בתחום הרפואה, וספרים  שאבדו.  כל היבול הזה בתקופה כל כך קצרה – 66 שנות חייו, כשבחלקן הגדול נדד ממדינה למדינה בגלל רדיפות המוסלמים. כבר בגיל 13, הרמב"ם ומשפחתו נדדו בתוך ספרד בגלל כיבוש ספרד על ידי המוסלמים -"המוחדון", ובשנת 1160, מגיעה המשפחה לעיר פס שבמרוקו שם שהתה עד 1165. אחרי זה, שוב בגלל רדיפות המוסלמים,  המשפחה עלתה לארץ ישראל, ומשם למצרים שם שימש כרופא המלך ונגיד עם ישראל, כך שיכל לעזור לאחיו באשר הם כמו ביטול הגזירות על יהודי תימן.

אביו של הרמב"ם, רבי מימון הדיין, השפיע רבות על הגותו, וכן רבו המובהק של רבי מימון – רבי יוסף אבן מיגאש. הרב אבן מיגאש שהיה תלמידו של הרי"ף – רבי יצחק אלפסי, אמר על הרמב"ם בהיותו ילד: "זה הילד אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו כל בני ישראל ממזרח שמש עד מבואו".

גם הגויים העריכו מאוד את הרמב"ם. וכך כותב עליו סופר ערבי מאותה תקופה: "בידיעותיו הוא עומד בראש רופאי דורנו, בחכמתו ריפא אף חולי הסכלות, אם יבוא אפילו הירח לבקש עזרה, מיד נתרפא …" הרמב"ם העיד על עצמו במכתב לתלמידו רבי יוסף: "ואודיעך כי נתפרסם שמי ברפואה בין הגדולים".

מרן הרה"ג עובדיה ע"ה נשאל ע"י מלך ספרד חואן קרלוס: "מדוע מכונים בני עדות המזרח – ספרדים?  תשובתו:  הדבר נובע מייחוסנו ל"רמב"ם הספרדי", אשר לאור תורתו אנו הולכים".

הרמב"ן מתאר את השפעתו הגדולה של הרמב"ם על יהודי תימן: "הרמב"ם האיר עיני היהודים אשר בתימן בהליכות התורה, והעמידם בקרן אורה, ויבטל מהם גזירות קשות וכובד המס… שמעתי ממגידי אמת שבכל תימן קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן, והיו מזכירים שם הרמב"ם בכל קדיש וקדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון. הרמב"ם קבור בטבריה ששימשה כמרכז התורה בתקופת התנאים, ליד רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו שהחלו לבסס את ההלכה לאחר החורבן, דבר המבטא את המשכיות התורה, כהמשך ישיר לתושב"ע.

 

 

צופן קצר המתמצת את משנת הבריאות לרמב"ם, המשלבת בין בריאות הנפש לבריאות הגוף.

ב ר י א ו ת

בולם רוגזו, יגביל אכילתו, ויגביר תנועתו.


הרמב"ם עמוד התפילה

ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה שמצות התפילה היא מן התורה, וכך דברי קודשו: 

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם" (שמות, כ"ג, ה). מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, י"ג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

ב. ואין מניין התפילות מן התורה. ואין משנה{נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מהתורה".

(משנה תורה – יד החזקה, סדר אהבה, הלכות תפילה פרק א, הלכות א – ב).

האיש החסיד במבוא ל- "שמונה פרקים לרמב"ם".

 

"ברצות ה' דרכי איש", ננסה להאיר באור יקרות את מטרת הרמב"ם בכתיבת "שמונה פרקים" בהם הוא מפרט את מהותו של החסיד, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

הרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דברי רבא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (ב"ק ל' ע"א). הגמרא מזכירה עוד שני דברים: לקיים מילי דנזיקין ומילי דברכות, לכן ננסה להתמקד במבוא ובפרק השישי מתוך שמונה פרקים הדן בהבדל בין החסיד המעולה, לבין הכובש יצרו ומושל בנפשו.

כל זה משקף נאמנה את מטרת פרקי אבות מהם נוכל ללמוד איך להתחסד עם בוראנו, ושמונה פרקים מתווים עבורנו את הדרך בה נוכל להפוך את האמרות הטהורות של פרקי אבות, לדרך חיים בהליכותינו היומיומיות.

 

הקדמת הרמב"ם לשמונה פרקים.

 

בהקדמתו הקצרה לשמונה פרקים, הרמב"ם מתייחס לארבע נקודות עיקריות המהוות את תשתית לפירושו רב האיכות, לאמרות הטהורות שבפרקי אבות.

א. דברים הנראים קלים להבנה, אך הם עמוקים – רובד גלוי ורובד סמוי. לכן יש צורך בפירוש רחב לפרקי אבות.

ב. התכלית של פרקי אבות – כיצד להיות חסיד.

ג. פירושו של הרמב"ם מבוסס ומושתת על רבותינו – חכמי התורה

ד. "שמע האמת למי שאמרה" – לרבות חכמי אומות העולם כמו אריסטו.

   להלן אתייחס בקצרה לנקודה הראשונה כפי שהיא עולה במשנתו הזכה והטהורה של הרמב"ם.

 

הרובד הגלוי והרובד הסמוי בפרקי אבות.

 

מטבעות הלשון בהן משתמשים התנאים בפרקי אבות כתובות בלשון קצרה, ובמבט ראשון אף בהירה וקליטה להבנה, כך שהדברים שווים לכל נפש, והרוצה ליטול, יבוא ויטול.

הרמב"ם מדגיש בהקדמתו: "לדבר בזאת המסכת בעניינים מועילים ולהאריך בה קצת אריכות, מפני… שאין כל העניינים מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותה מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית, ומפני זה ראיתי להרחיב בזה המאמר, וכבר אמרו רז"ל (בבא קמא ל' ע"א) "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" – ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שכתבו רז"ל (עבודה זרה ב' ע"ב) – חסידות מביאה לידי רוח הקודש". באיגרת תימן (דף קע"ד) כותב הרמב"ם שחזרת הנבואה, היא הקדמת משיח.

פועל יוצא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שהוא מייחס חשיבות רבה לאמרות הטהורות בפרקי אבות המהוות סולם בו יעלה האדם ויתעלה בעבודת ה' דרגה אחר מדרגה, עד למעלת מידת החסידות המהווה את היהלום שבכתר עבודת ה'. הרמב"ם מדגיש שאמנם ישנם דברים שנראים קלים להבנה כמו "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א' משנה ט"ז). ברובד הגלוי נראה פשוט – אם תבוא לידך הוראה בעניין שאינו מפורש, וצריך להשתמש בסברא, ולפי זה להורות הלכה למעשה, עשה לך רב כדי להתייעץ אתו, שלא תבוא תקלה על ידך (פירוש הרב פנחס קהתי).

הרמב"ם רואה בזה רובד עמוק, כך שניתן להסביר את הביטוי "עשה לך" כהידבקות בתורת הרב כפי שמובא בפרקי אבות (פ' א' משנה ד') "והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם".

הרמב"ם סובר שמסכת אבות הינה ספר משלים, אבל האמת עמוקה ונסתרת הרבה יותר, כפי שמובא בהקדמתו: "היותה מביאה לידי שלימות גדולה והצלחה אמתית". כלומר, יש ללמוד את הדברים, ולנהוג לאורם.

 

הרה"ג שלמה אבינר שליט"א: "מטרת פרקי אבות לכוון את המהלכים הפנימיים נפשיים, המציאות מופשטת, לכן גם כלי ההסבר יהיו מתאימים לעניינים מופשטים…". ("שיעורים בשמונה פרקים לרמב"ם" עמוד 66)

הרב אבינר מדגים זאת באמצעות תקבולת ניגודית מתחום המצוות המעשיות כמו ציצית ותפילין שם ניתן להפעיל את מבחן התוצאה, היות והכל מוחשי. בפרקי אבות לעומת זאת, מדובר בהדרכות פנימיות לתוך נפשו של האדם, אותן יש להפנים ראשית כל, ורק אחר כך ליישמם הלכה למעשה. לכן קבעו חז"ל שיראת ה' היא החכמה האחת בבחינת הכתוב:

"סוף דבר הכול נשמע – את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור –  כי זה כל האדם" (קהלת י"ב פ' י"ג),

 

שלמות האדם בעיני הרמב"ם – אשר בה יתפאר באמת:

שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו,

וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא,

ויהיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד – חסד צדקה ומשפט".

 

(דברי הרמב"ם בסוף מורה נבוכים).

 

                        כ' טבת – ההילולה ה- 141 של "אביר יעקב"

                                     רבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

   

 

 

 

"ויחי יעקב בארץ…" (בר' מז, כח).

 

הפסוק "ויחי יעקב בארץ…" רומז {נוטריקון} לשם:

'אביר יעקב רבי יעקב אביחצירא'.

 אביר יעקב = {אותיות}  רבי עקיבא.

 

בדומה ליעקב אבינו שחי את שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים, גם ה"אביר יעקב חי את ארבע שנותיו האחרונות במצרים לאחר שהיה בדרכו ממרוקו לארץ ישראל דרך מצרים, ונאלץ להישאר שם כדי ללמד את יהודי המקום תורה ומצוות. אכן הישוב היהודי קיבל אותו בכבוד מלכים כיאה למלך. "מאן מלכי? רבנן"  כדברי חז"ל.

 

החיד"א בספרו "שם הגדולים", מייחס את השם  אביחצירא לרבי שמואל אלבז – אבי שושלת משפחת אביחצירא שהיה מתבודד בחצרו בקדושה ועוסק בתורה, ומאז המשפחה נקראת  אביחצירא.

סיבה נוספת שבגינה מכונה המשפחה אביחצירא, קשורה בנס שנעשה לרבי שמואל, שכאשר ביקש להפליג בספינה מיפו לאיסוף תרומות עבור לומדי התורה, לא היה בידו די כסף להפלגה. רב החובל סירב להסיעו בחינם, וכך התיישב לו רבי שמואל על מחצלת = חצירא (בערבית) על המזח, והחל בלימוד תורה. כאשר האנייה הפליגה, הנוסעים נדהמו לראות איך האיש על החצירא שט בעקבותיהם, וכך דבק בהם השם אביחצירא = אבי המחצלת.

רבי שמואל שלמד תורה אצל תלמידי רבי חיים ויטל בדמשק, הורה לבנו רבי יוסף לעקור מסוריה ולעבור למרוקו, וכך הגיעה  המשפחה לתאפיללת במחוז ריסאני.

 

ספריו הקדושים של ה"אביר יעקב".

 

1."פיתוחי חותם" על התורה   2. "דורש טוב" 3."יורו משפטיך ליעקב" 4. "גנזי מלך"   5. "פרוש בר"ז (207) פנים למילה בראשית. 6. "מחשוף הלבן" על התורה 7. "לבונה זכה" על התלמוד. 8. "מעגלי צדק" על תהילים. ועוד.

מסופר בשמו של רבי מאיר אבוחצירא שזקנו ה"אביר יעקב", הוא גלגול של רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם כותבים לאור הקבלה: ה"אביר יעקב" מפשט את הקבלה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת -"כבוד ה' – הסתר דבר".

 

 רבנו ה"אביר יעקב" – ואהבתו לתורה הקדושה.

 

על אהבתו לתורה של מרן ה"אביר יעקב" הוא כותב בספרו "לבונה זכה" (מהד' תשס"א עמ' קס"ט) על הפסוק: "מה אהבתי תורתך – כל היום היא שיחתי (תה' קיט' צז')  הוא כותב שמרוב אהבתו לתורה הוא זוכה שיתגלו לו רזי תורה נפלאים. כלומר, מכוח אהבת התורה הזכה, מופיעה אצלו רוח הקודש ומגלה לו רזי תורה. "שיחתי"  = מלשון הופעת שיח רוח הקודש המשוחחת אתו ומחדשת לו חידושים, ולקב"ה יש הנאה מחידושיו הזכים. "שיחתי" = גם מלשון שיח, הצומח ומתגלה לנגד עיננו. גם את ברכת כוהנים, מסביר רבנו יעקב אביחצירא בהקשר לתורה.

 

"כה תברכו את בני ישראל" = ברכת התורה.

 "אמור להם" = עיסוק בכל חלקי התורה".

"ושמו את שמי" = כנגד הסוד שהוא ידיעתו יתברך.

"ואני אברכם" = אז, יקוים בנו המשך הפסוק: "ואני אברכם".

 

"שמירת העיניים"

אצל הרבנים לבית אביחצירא.

 

רבנו ה"בבא סאלי" נכד ה"אביר יעקב" נשאל פעם:

מדוע הקב"ה אינו משיב ריקם את  תפילת רבני המשפחה? הוא אמר שגדולתם נובעת מכך ששמרו על "קדושת העיניים". את זה ניתן להסביר ע"פ הכתוב: "תנה בני ליבך ליועיניך דרכי תיצורנה" (משלי כג' כו').

 

הקב"ה מבקש מאתנו את הלב – "תנה בני ליבך לי", דבר שניתן לעשותו ע"י שמירת העיניים ע"פ המשך הפ': "ועיניך דרכי תיצורנה". העיניים מהוות את השער לנשמה, לכן הן רגישות, בניגוד לנפש הנמצאת בכבד, והרוח בלב.

רבני אביחצירא אכן נהגו להתעטף בצעיף שכיסה את ראשם והגיע עד עיניהם, כדי שלא יכשלו בראיות אסורות.

 

 

"יהודה אתה יודוך אחיך,

ידיך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך.

גור אריה יהודה…

לא יסור שבט מיהודה, ומחקק מבין רגליו ,

עד כי יבא שילה…" (בר' "ויחי" מט –יא).

 

רבנו ה"אביר יעקב" מסביר את הפס' הנ"ל בהקשר לפרשת יהודה ותמר. על פניו המעשה נראה תמוה.

רבנו מסביר את המעשה לאור דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה ט"ו). יש נשמות קדושות כמו נשמותיהם של פרץ וזרח שהיו ביד הסטרא אחרא שאינה מאפשרת להן לצאת, היות ושם יש להן חיות מרובה.

הקב"ה גלגל את יציאת הנשמות הקדושות ע"י מעשה שנראה כעוון גדול, כך שהסטרא אחרא תשחרר את הנשמות.

תופעה דומה הייתה אצל לוט ובנותיו מהן יצאה רות המואביה – אימא של מלכות. כנ"ל אצל דינה ושכם בן חמור מהם יצא שורש נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון = "ארץ ר-ח-ב-ת" = רבי חנינא בן תרדיון.

 

בברכתו ליהודה, יעקב אומר לו לעיני אחיו שהמעשה שעשה עם תמר, מכוון מן השמים, ולכן אחיו מודים לו:

"יהודה, אתה יודוך אחיך". כמו כן, בשם "יהודה" רמוז שם הוי-ה.

ואדרבה, בגלל המעשה עם תמר, "ישתחוו לך בני אביך".

בהמשך אומר יעקב ליהודה כדברי "האביר יעקב": "ידך בעורף אויביך" – "מה שפשטת ידך בתמר הוא משום ש"אויביך", שהם הקליפות {הסטרא אחרא} – קשי עורף, וכשיש בידם נשמה עליונה, אינם מניחים אותה לצאת זולת בראותם מקום פגום, לכך אירע לו אותו מעשה… ועל זה "ישתחוו לך בני אביך".

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה.

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

ה"אביר יעקב" מסביר "שעיקר ביאת האדם לעולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתה היא ע"י עסק התורה ודבקותו במצוות ובתפילה כראוי, וכשיזכה לתיקון נפש רוח ונשמה, בזה יזכה להידבק בשכינה…". ("ארבע מאות שקל כסף" לאריז"ל דף צ"ז דפו"ח). לכן את הפס' הוא מסביר כך:

בני ישראל הבאים מצרימה = גימטריא שכינה = 385.

בני ישראל הצליחו בכך ששמרו על המידות הרמוזות בשם י-ע-ק-ב:

י חוד – שמו יתברך. ע – ענווה – בכל מעשיהם.

ק – קדושה – יקדשו עצמם. ב – ברכות – ברכות בכוונה. "איש וביתו באו" – קדושת הבית – המשפחה.

 

"אראנו נפלאות"

  לרבנו יעקב אביחצירא ע"ה.

 

אמו של ה"בן איש חי" – אצל ה"אביר יעקב".

 

היא נסעה דרך מדבריות מבגדד למרוקו כדי להתברך בזרע של קיימא אצל ה"אביר יעקב".

כאשר התקרבה לבית מדרשו של ה"אביר יעקב", הצדיק הרגיש ברוח קדשו בבואה, ושלח לה את אחד מתלמידיו שיבשר לה שתזכה לבן זרע של קיימא שיאיר בתורתו לעמו ישראל.

אכן, היא נפקדה באורו של עולם רבנו יוסף חיים – הלא הוא "הבן איש חי".

ברכותיהם של רבני אביחצירא ידועות ומתקבלות בשמים,

ורבים נושעו מברכתם – כולל עבדיכם הנאמן.

 

"וראו כל עמי הארץ

כי שם ה' אלוקיך נקרא עליך" (דברים כ"ח, י).

אלו תפילין שבראש" (ברכות ו' א')

 

בעיר מראקש שבמרוקו, ביקש ה"אביר יעקב" מסופר מומחה שיכתוב לו תפילין, ובתנאי שיטבול ויכוון לפני כתיבת שמות ה'. בתמורה, שילם לו שכר הגון.

הסופר מילא את בקשתו, אך בשם ה' האחרון בתפילין של יד, הוא שכח לכוון, והוא התלבט האם למוסרם כך, או לכתוב מחדש את התפילין. לבסוף, החליט לא לתקן.

ה"אביר יעקב" בדק את התפילין וגילה ברוח קודשו שהסופר לא כיוון כמו שצריך.

הסופר הצטער, וכתב מחדש את התפילין.

 

"ארבע מאות שקל כסף – עובר לסוחר" (בר' כג' יד').

 

רבנו בבא סאלי מספר על סבו ה"אביר יעקב" שלמד בספר "ארבע מאות שקל כסף" שחיבר רבי חיים ויטאל זיע"א תלמיד האר"י הקדוש, ולהפתעתו גילה שחסרים בו 30 דפים. בבקיאותו כי רבה, רבנו השלים את 30 הדפים החסרים מהזיכרון.

להפתעת כולם, כאשר הובא הספר המקורי, התגלה להם שה- 30 דפים אותם כתב, תואמים לספר המקורי "ארבע מאות שקל כסף".

 

רבנו מכלוף אביחצירא ע"ה סיפר, שכאשר למד עם בבא סאלי ע"ה, ואחיו רבנו יצחק אביחצירא ע"ה, היו מכסים בדף את פירוש רש"י, וכל אחד מהם ניסה להסביר את הגמרא מכוח הבנתו, בבחינת "סיעור מוחין" כמקובל בשדה החינוך בימינו, כדי לחדד את המוח.

 

במרוקו נהגו לשנן בע"פ.

בהיותי תלמיד בישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה, נדרשנו מידי יום ביומו, לדעת בע"פ את דף הגמרא כולל התוספות.

באליאנס במרוקו, נדרשנו ללמוד בע"פ את "הרזומה" היומי של כל אחד מהמקצועות אותם למדנו.

ב"פורת יוסף" בירושלים בה למדתי, קיבלנו שקל על כל משנה שלמדנו בע"פ, וב"ה זכיתי תמיד בהרבה ₪, היות והיה לי קל ללמוד בע"פ.

שנזכה ללכת לאורם של מאירי ומאורי עם ישראל:

רבנו הרמב"ם ורבנו ה"אביר יעקב".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר