מורשת יהדות מרוקו

אשר כנפו – מהן אותן מלים

Wonder Women

בהגיע מרגלית אוזן לגבורות. (השיר המקורי ועוד קצת)

מִי יִמְצָא אֵשֶׁת חַיִל?

מַרְגָּלִית בַּת אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל!

זָמְמָה שָׂדֶה לְבֵית בּוֹגְרִים

וְתִקָּחֵהוּ, לַלֵּב, לְלֹא אֲחֵרִים.

חָגְרָה בֹּעַז מַתַּנְיָה

בְּנֵי הַכְּפָר, כֻּלָּם הָיוּ בָּנֶיהָ,

קָמוּ בָּנֶיהָ וְיַאַשְׁרוּהָ

הַכֹּל יוֹדְעִים: אֵין כָּמוֹהָ!

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל

אַתְּ מִתְמַסֶּרֶת יוֹמָם וָלַיל

מִי יִתֵּן לָךְ מִפְּרִי יָדָיִךְ

מִי יֵדַע כָּל מַעֲשָׂיִךְ?

אֵשֶׁת חַיִל כָּמוֹךְ מִי יִמְצָא?

מִי כָּמוֹךְ יִפְעַל בְּנֶפֶשׁ חָפְצָה?

יָדֶיךָ שִׁלַּחְתְּ בְּכִשְׁרוֹן

עַל כֵּן תִּצְחָקִי לְיוֹם אַחֲרוֹן

כַּפֶּךְ פָּרָשַׁת לֶעָנִי

מִי יוֹדֵעַ זֹאת כָּמוֹנִי

יְהַלְּלוּךְ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיךָ

וְיִשְׂמְחוּ בָּךְ כָּל אוֹהֲבַיִךְ

יִשְׂמְחוּ חֲתָנִים בְּחֻפָּתָם

שֶׁיָּצַרְתְּ בְּאַהֲבָה לְמַעֲנָם

יְצִירוֹת רוּחֵךְ וְאֶצְבְּעוֹתַיִךְ

אַפְּלִיקַצְיוֹת וְדֵפְּלִיקַצְיוֹת

צִיּוּר, אֲרִיגָה וְרִקְמָה

מַעֲשֵׂי אָמָּנוּת מֻפְלָאִים

כֻּלָּם מִפָּז מְסֻלָּאִים.

מָה רַבּוּ מַעֲשַׂיִךְ מַרְגָּלִית.

מהן אותם מלים-אשר כנפו- Wonder Women

. ביקור בקורפו

האי קורפו היה בימים ההם תחנה ימית חשובה בדרך לתורכיה. די היה לחצות את המיצר הצר המפריד בין קורפו ליבשת יוון וכבר נמצאת בשטח תורכי. אבל קורפו היתה גם תחנה לממשיכים בדרכם לקושטא או לחבלי המזרח של יוון. קורפו היתה תחת שלטונה של ונציה, וכמו בכל מושבותיה של ונציה היו יהודי האי חופשים מן ההגבלות שהוטלו על היהודים בוונציה גופה, וקהילתם המשגשגת יכולה היתה אפילו לקלוט מספר ניכר של פליטים מספרד, שעברו דרך האי במסעם לתורכיה. אברבנאל בא לקורפו ממסינה, וכפי הנראה התכוון להמתין שם לבואה של משפחתו מנאפולי כדי שיוכלו להמשיך משם יחד את דרכם לסלוניקי.

בקורפו מצא אברבנאל קבוצה גדולה של גולים, ובכללם כמה יהודים נכבדים שבאו היישר מספרד, או ברחו מנאפולי ומשאר הערים האיטלקיות שנפלו בידי הצרפתים. אחד מהם היה דוד אבן יחיא, המטיף מליסבון ואחיין של האחים יחיא, אנשי חצרו של אלפונסו V, שהיה בנאפולי בשעת הפרעות של הצרפתים ועכשיו עשה את דרכו לתורכיה. היו ביניהם גם אליעזר תאנוסי, תלמיד חכם, רופא ומעריץ של אברבנאל, שעתיד לעלות לגדולה בתורכיה, ועוד למדנים. אברבנאל, שהיה במשך חודשים על חודשים מנותק מחברת יהודים, מצא, בלא ספק, עניין ועידוד בשותפות הרוחנית שחש בחברתם של כמה מאנשים אלה. ואולם בו־בזמן נחרד להבחין בשינוי הגדול שחוללו פגעי הגירוש בהרבה אישים נערצים. אם נסתמך על דבריו, נדמה היה לו כאילו סרה ״רוח אלוהים״ מאנשים אלה, וכתוצאה מכך נראו לו עכשיו כמה מהם, שבעבר נחשבו בעיניו כ״גדולי רוח״, כ״חרסים נשברים״ בלבד. יתר על כן, בקורפו עמד אברבנאל על אותה תופעה מוסרית שלילית, שהיא טיפוסית לאנשים שנעקרו משורשיהם –

אותה השתקעות גמורה בערכים חומריים, אותה הסתלקות מכל עניין שמחייב חשיבה מופשטת, אותו בוז גלוי או מסותר לכל מה שהוא רוחני, ואותה ריצה בהולה אחר הנאה ותענוגות, שהיא פרי אמונה ברגע החולף כמו גם פרי הרצון לשכוח את העבר; את כל אלה ראה ונפשו עגמה עליו. לאחר שנה, כשכתב את חיבורו ״נחלת אבות״, נתן ביטוי לצער שחש בזמן שהייתו בקורפו על ירידתה הרוחנית של יהדות ספרד. לדעתו, פגעה בהם ירידה זו יותר מכל הסבל הפיסי שנתנסו בו.

מאחר שהשתחרר משירותו למלכים, חידש אברבנאל את פעילותו הספרותית. לאחר שהשלים את פירושיו לנביאים ראשונים פנה אל ישעיהו, ראשון הנביאים האחרונים לפי הסדר המסורתי של התנ״ך. אולם עד מהרה נפסקה עבודה זו – אולי מפני שהמאורעות המסעירים באיטליה הפנו את תשומת־לבו לבעיות היסטוריות. אפשר שהתחיל באותו זמן בכתיבת ״ימות עולם״, חיבור שבו ביקש לתאר אה האסונות שבאו על העם היהודי ולהראות את הקשר בין אסונות אלה לתהפוכות הגדולות בתולדות האנושות. ואולם אם אמנם כאלה היו פני הדברים, נפסקה גם עבודה זו עד מהרה, והפעם היתה הסיבה מאורע משמח, שהיה בה־במידה גם בלתי צפוי: אברבנאל מצא בקורפו העתק מכתב־היד של פירושו הלא־גמור לספר דברים, שכתב עשרות שנים קודם לכן ואבד מחמת בריחתו מפורטוגל. יתכן שמרוב שמחתו על המציאה ביקש תחילה להתרכז בהשלמתו של חיבור זה. אבל משימה זו לא בוצעה בקורפו, כי בינתיים התרחשו מאורעות ששינו את תוכניותיו של אברבנאל וחייבו את שיבתו לאיטליה.

נראה שלא אברבנאל ולא אף אחד מבניו היה להוט לעקור לארץ מוסלמית. כולם היו חדורים בעקרונות התרבות האירופית והורגלו לאורחות חיים אירופיים. השתקעות בתורכיה פירושה היה לגביהם פרידה מציוויליזציה שבה ראו לא רק חסרונות, אלא גם הרבה יופי וגאונות. על כן אילו נפתח להם פתח להמשך ישיבתם באיטליה, היו ודאי מוכנים בנפש חפצה לזנוח את תוכנית התיישבותם בתורכיה. פתח כגון זה אכן הופיע זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל לקורפו.

כשעזב אברבנאל את מסינה, עדיין היתה נאפולי, כפי שציינו, בידי הצרפתים. אולם סמוך לסוף יוני גייס פֶראנטֶה בחופזה, למרות התבוסה הגדולה שנחל בסמינארה, כוח חדש והצליח לעלות על החוף מול שערי נאפולי. בעזרת האוכלוסיה, שהתקוממה לצרפתים, התבסס עד מהרה בעיר. עדיין היה להם, לצרפתים, מעמד בנאפולי בזכות שליטתם במבצרה של העיר, אך באוקטובר נכנע חיל המצב הצרפתי, ופראנטה יכול היה לעזוב את העיר בביטחה ולהמשיך במלחמה באזורים אחרים. בנסיבות אלו החליטה משפחתו של אברבנאל בנאפולי – רעייתו, חתנו יוסף, משפחתו של זה האחרון, ואולי גם משפחתו של יוסף, בנו של אברבנאל – להישאר בנאפולי ולהמתין בה לסיום פעולות האיבה, שעכשיו נראה קרוב למדי.

אולם שיבתו של אברבנאל עצמו לנאפולי היתה כרוכה בסיכון חמור כל עוד שוטטו אוניות צרפתיות בים, לאורך חופיה של ממלכת נאפולי. אבל עכשיו, משזנח את התוכנית התורכית, ביקש בכל זאת להתיישב אי־שם בתחומי נאפולי, במקום שיקל עליו יותר לקיים קשרים עם משפחתו ולהיות קרוב אליה יותר עם גמר המלחמה. אך להיכן יכול היה אברבנאל לפנות? קלבריה עדיין היתה זירת מלחמה. הצרפתים עדיין החזיקו ברובה של אפוליה. נדמה היה לו, שהיה רק מקום מתאים אחד: מונופולי, ואליה שם את פניו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 95

7. 7. כינורו של ז׳אן

לעומת אדואר ההולל, אחיו ז׳אן היה שקט ומופנם. היה לו כינור, עליו ניגן במשך שעות רבות מדי יום ביומו. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי כאשר התוודה בפניי שהוא אינו שש לנגן, ושאמו היא המאלצת אותו להתאמן. פעם, לאחר שניגן במשך מספר שעות תחת השגחתה, הוא הורשה סוף סוף לצאת להתאוורר. הוא עלה אל עליית הגג, שם מצא אותי מטפל בשתילי העגבניות שנבטו בארגז ששימש לנו כאדנית על גג ביתנו. הייתי כל כך נלהב מפריצת הנבטים מן האדמה, שנהגתי לרכון עליהם שעה ארוכה בתקווה לראות איך הם גדלים לנגד עיניי. ז׳אן כרע לצדי ומלמל: ״איזה מזל יש לך!״ ״למה אתה אומר את זה?״ שאלתי תמה.

״כי אמך לא מכריחה אותך לנגן במשך שעות ארוכות ואתה עוסק בדבר שאתה אוהב לעשות.״ ״ואני חשבתי כי לך יש מזל!״ ״למה?״

״כי אתה מנגן על כינור, וזה נהדר!" ״אתה אוהב את הנגינה שלי?״ ״כן!״

״הייתי רוצה להתחלף אתך, לתת לך את הכינור שלי ובלבד שייתנו לי לעשות את מה שאני אוהב."

״ואימא שלך תסכים שתיתן לי את הכינור שלך?״ שאלתי כשלבי רוטט,אף שידעתי את התשובה. ״לאאא…״ גיחך במבוכה.

״ומה אתה אוהב לעשות?״

"אני אוהב לטייל, אני אוהב את הטבע, אני אוהב את הים!״ ״אז למה אינך הולך אל הים?״

״אימא לא מרשה לי. היא מפחדת שעורי ישחים ואז אהיה ככל המקומיים כאן.״

על אף שידעתי שהסיכוי שיינתן לי לנגן על כינורו של ז׳אן קלוש ביותר, אמרתי בכל זאת להוריי: ״ז׳אן!״ ״מה ז׳אן?״

״הבן של המהגרים. זה שמנגן! אם נלחץ על הוריו, או אם נשלם להם משהו, אולי ישאילו לי מדי פעם את הכינור, כדי שאקח שיעורים אצל אחד מהכנרים.״

"אתה לא מכיר את גברת לוין. היא רוצה שבנה יהיה כנר בעל שם עולמי. היא אפילו לא תיתן לך לגעת בכינור. לפני כמה ימים התלוננה באוזניי כי עירנו חסרת תרבות ולראיה – אין כאן כנר ברמה גבוהה שאצלו יוכל בנה להשלים את לימודי הכינור שלו.״ "אבא, עירנו חסרת תרבות?"

״להפך! הרבה ערים מתקנאות במוגדור בגלל התרבות שלה. יש כאן מועדונים רבים! יש כאן הרבה משכילים! ישנן הרצאות בתחומים שונים הניתנות על ידי מקומיים או אורחים! הרבה יהודים ממוגדור מקיימים קשרים עם לונדון ומנצ׳סטר ומביאים לנו משם את כל החידושים! תראה את אחי יצחק, דודך! הוא נציג מובהק של התרבות המערבית, הוא צייר, משורר, מחזאי ואפילו במאי תיאטרון!״ ״אז למה אין כאן מי שילמד את ז׳אן ואותי כינור?״ אבא צחק: ״אתה כבר שם את עצמך בשורה אחת עם ז׳אן. קצת מוקדם, לא? אין לנו אפילו מושג איך נשיג כינור בשבילך!״ צמרמורת של קורת רוח עברה בגופי: האומנם הוריי מחפשים דרך להשיג לי כינור? אבא המשיך: ״לעצם העניין, יש כמה ילדים אירופאים שלומדים כינור אצל מורה שהובא מפריז למוגדור במיוחד למטרה הזאת. אם גברת לוין הייתה רוצה באמת, בנה היה לומד גם הוא אצל המורה ההוא. אבל לטענתה, הוא אינו בעל שיעור קומה מספיק כדי ללמד את בנה ונוסף לכך, בעלה מתנגד, כי הוא אינו רוצה כל מגע עם הצרפתים, שבאופיים הם ׳בוגדניים׳ כדבריו.״

והימים ימי ממשלת וישי בצרפת שפעלה בחסות הנאצים. שוב לא חזרתי להטריד את הוריי בעניין הכינור, אך לא הפסקתי לרצות בכל לבי להיות כנר. כל אימת שבקעו צלילי כינורו של ז׳אן, יצאתי מחדרי והקשבתי להם בקשב רב. אמנם צלילים אלה היו רחוקים מהנגינה אשר שמעתי בסרט ״גן העדן האבוד״ שעדיין הדהדה באוזניי, אבל הם העניקו לי את התקווה שגם אני אוכל פעם להחזיק בידי קשת ולהעבירה על מיתרי הכינור ולנגן… לנגן… לנגן.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–כינורו של ז׳אן

קשה להאמין שעכשיו אני בריא ויכול להסתובב. כמעט שכחתי איך הולכים על הרגליים. בפעם הראשונה שהרופא אמר לי לעמוד על הרגליים, התייחסתי לזה בתמיהה. האם אכן אוכל לעמוד וללכת מחדש? הייתי כולי מרוגש ועמדתי בהיסוס. ברגע שעמדתי בשמחה ובהתרגשות גדולה כמו תינוק שהולך בפעם הראשונה, הרגשתי מיד סחרחורת ונפלתי. לאט לאט חלפה הסחרחורת ועמדתי שוב. מאושר כילד קטן הייתי! איזו הרגשת רווחה! אתם מתארים לעצמכם שלהיות בריא זו המתנה הגדולה ביותר בחיים? ואולם, האנשים הבריאים לא שמים לב לזה בכלל, כשמתלוננים על מר גורלם. מתמרמרים על קשיי החיים ולא מעריכים את בריאותם, כמו הייתה בריאותם דבר של מה בכך, כמובן מאליו. קשיים בחיים? ודאי שזה לא נעים, אבל ככה מתחשלים ומגלים כוחות גנוזים ועצומים בתוכנו. על קשיי החיים, כמו על כל מכשול ודבר קשה מתגברים עם רצון עז ונפש חזקה. איך אנחנו מרגישים מבחינה נפשית? זה באמת תלוי בנו. אם הכל הלך על מי מנוחות, החיים יהיו משעממים. כל חיינו, כמו בעולם הטבעי, יש בהם ניגודים, עליות וירידות. אנחנו צריכים, במקרה כזה, לאזור כוח, לשנס מותניים ולגלות תמיד יוזמה ותושייה לפתור את בעיות חיינו באומץ, בנחישות ובהרגשה טובה, כדבר טבעי וכחלק מהחיים שלנו. אסור לתת לחולשה או לייאוש להשתלט עלינו. בזמן כזה אנו נזכרים ומגלים כוחות האצורים בתוכנו שכמעט שכחנו שיש לנו. זוהי הזדמנות נפלאה לגלות אותם מחדש ולהתרענן עקב כך ולהרגיש חזק, בריא וקיים. חגגתי בר מצווה בשמחה ובטוב לבב ובירכתי ברכת הגומל על כל הטוב והחסד שנעשה עמדי. ראיתי את המוות פנים אל פנים וניצלתי מציפורניה ״יסור יסרני יה ולמות לא נתנני״.אין זה דבר מובן מאליו. צריך להודות על כך ולהרגיש מאושר! במה אני טוב מאחרים ? על כן אני שמח וטוב לב! ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״,״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׳׳. יצאתי מחושך וצלמוות, אשירה ואזמרה לה׳ על נפלאותיו אשר עשה עמדי, ואני מוסיף: ״שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה״.

האם שכחתי את ספרו עירי? איזו שאלה! בוודאי שלא! מטבעי אני אדם נאמן ושומר על כל דבר חיובי. עם בני ספרו שמרתי על קשר. חשוב לינוק מהשורשים ולהתרענן בזיכרונות ילדות עם ידידים שאתם גדלתי. אני נוסע לעתים קרובות ונפגש עם ידידיי ועם קרובי משפחתי. טוב היה ללכת לספרו, להרגיש מחדש את הקרבה לטבע שחסר לי מאוד בפאס. בספרו, רק תושיט ידך והטבע בהישג ידך מלוא חופניים. בקושי תראה מכונית אחת. אוטובוס? לא נראה כזה! אין בכלל אפילו אוטובוס אחד בכל העיר. אנחנו חסונים ולכל מקום הולכים ברגל, נושמים אוויר נקי וצח ופנינו מקרינים בריאות, צבע עורנו רענן ופנינו אדמדמים. בפאס אנחנו רחוקים מהטבע ולכל מקום נוסעים באוטובוס המזהם את האוויר בגזים מרעילים וברעש מחריש אוזניים. האנשים אצים רצים, חסרי מנוח, עצבניים ומתוחים. בספרו, הכל מתנהל בניחותא, אין לאן למהר. מרחק כל-כך קטן בין ספרו לפאס וקצב החיים שונה כל כך. היכן תשמע ציפורים בפאס? איפה תרגיש את הרוח הקלילה שתלטף אותך ותבשם אותך בלבלובי עצי פרי מהבוסתנים ? רק בספרו, ששם תמיד יש בושם פרי הדר באוויר. אולם בפאס? זאת עיר גדולה והאנשים חיים אחרת. דבר אחד הפליא אותי בפאס – שלא היה לנו בספרו. בכל בית הייתה באר שסיפקה מים. לא היו מים זורמים בבית. הכל נעשה עם מי הבאר או הברז הציבורי ברחוב, שהיה ממוקם על רחבה קטנה מרוצפת באבנים, והאנשים מילאו דליי מים לצורכי ביתם. מסתכלים ומשתאים איך זה שכל בית יושב על באר מים. רק חופרים שניים – שלושה מטרים והנה מים בשפע, כאילו כל העיר יושבת על אגם גדול. מים אלו שימשו לבישול, לשתייה, לכביסה ולרחצה. איך דלינו מים? היה גלגל על פי הבאר ועליו חבל להעלות בו את הדלי, שעשוי היה מגומי. ממש פלא! כאילו גרים על מים.

עכשיו אני תלמיד בכיתה גבוהה של ״אם־הבנים״, מפני שכאן לימדו גם לימודי חול וצרפתית ורציתי להמשיך בלימודי היהדות שלי. איך אמר ר׳ אליעזר בן עזריה ? ״אם אין קמח אין תורה״. מנהיגי הקהילה והרבנים הבינו שבלי לימודי חול כל הנוער ילך ל״אליאנס״ – שם הפנו את גבם לתורה ולמצוות ונותקו משורשיהם. נוכחו גם לדעת שבלי צרפתית ולימודי חול אין פרנסה. לכן, חברו הקודש עם החול והכל בא על מקומו בשלום.

תמיד הייתה לי רגישות למוזיקה ולשירה וגם פה, בפאס, חזרתי להיות ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו ולשיר קטעים במנגינות נעימות מתוך ערבית ושחרית של שבת. התחלתי לקום בחצות ליל שבת ל״בקשות״ שהתקיימו בבתים פרטיים בין פסח לשבועות. היה זה בשבילי מקור של סיפוק גדול, ללמוד לשיר את הפיוטים. ידעתי מעט מנגינות עדינות ורגישות עם מילים נשגבות שנגעו במיתרי נשמתי. שירים נפלאים ממשוררינו שנתנו ביטוי לסבלי הגלות ״יפה נאוה, מה לך דוה?״ על ישראל הכואבת והעצובה, ״יען אלי נס ועזבני וביד שעיר נתנני״. שירי ערגה לגאולה ולארץ ישראל. מי ביטא את זה טוב יותר, בלב נרגש ונפעם כיהודה הלוי, ואנחנו שרנו בהשתפכות נפשית את שיריו שעוררו בנו אהבה עזה לארץ ישראל. ״… יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ושרנו ושרנו, והתעלינו מעל המקום והזמן. נשכחו ההשפלות והעלבונות של שונאינו הישמעאלים והנוצרים. אנחנו מתרוממים הלאה בנפשנו ושוכחים את תלאות הגולה. הקשבתי לאנשים מוכשרים עם קול נפלא ששרו ברגש ובטעם. בימי חול שרו עם כלי מוזיקה בכישרון רב, בעיקר בעוד או במנדולינה. גיליתי את ספרי השירה ״שיר ידידות״, ״ישמח ישראל״, ״תחילת ישראל״, ״צלצלי שמע״, ״עת לכל חפץ״ ועוד. שירה נשגבה של רבני ספרד ומרוקו, מלומדים ומשוררים בחסד עליון, אוצר בלום שלא עמדתי על ערכו עד כה. עברית מליצית ונשגבה. פייטנים מפורסמים בעירנו משתתפים בערבי ה״בקשות״ ומנעימים בקולם כל הלילה עד זמן תפילת שחרית. היה זה לא רק בילוי נעים, אלא גם התעלות רוחנית, בשירת ערגה לגאולה, לאהבת ארץ ישראל ולאהבת עם ישראל בכל אתר ואתר. כך בילינו גם בשמחות, בחתונות, בברית מילה, בבר מצווה. תפילה ושירה בחיק המשפחה בחברת ידידים וקרובים. זה קירב את הלבבות. היות ואלו היו סעודות מצווה, נאמרו בהן תמיד דברי תורה המשמחים את הלב ומעוררים לתשובה וליראת שמים, יחד עם העליזות של השירה. מצד אחד הארוחה הטעימה ומצד שני התעלות נפשית בדברי מוסר ותוכחה שנאמרו על ידי הרב שזכה לקשב רב. זה איחד וחיזק את האחווה ואת הרעות בין הנוכחים שנפרדו תמיד ברוח טובה ויצאו בהרגשה טובה, בנפש רעננה ובמצב רוח מרומם. אין זה העיקר בחיים? להיות מאושר? להיות שמח בחלקו? אכן כן, זה העיקר!

מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה והמצב אצלנו השתנה לאט לאט. המצרכים החלו להיות קצובים והשוק השחור שגשג. רק לבעלי כיס לא חסר דבר. הכל גדל בשפע, אבל הכל נשלח לצרפת, שבה שלטה ממשלת וישי הרשעה שרדפה את יהודי צרפת ועלתה באכזריותה על זו של הנאצים, ואצה ששה להתעלל ביהודים שנואי נפשה. יום אחד נודע לנו על מפקד האוכלוסייה היהודית במרוקו ורישום מדוקדק של רכושם. שמועות משמועות שונות התחילו לבשר שחורות. הצרפתים שנאו אותנו ושיסו בנו את הערבים שהיו בטוחים בניצחון הנאצים. חוצפת הערבים הלכה וגברה והיו מתאנים ליהודים בכל הזדמנות. פוגרומים אירעו בכל ערי מרוקו בעידוד הצרפתים ויהודים נהרגים ונפצעים על ידי תוקפיהם ששמו להם למטרה לפגוע ביהודים בכל מקום. מכל צד צצו אויבינו, חורשי מזימות ומשטמה נגדנו. הצרפתים והערבים חברו יחד להצר את צעדינו ולא הרגשנו עוד בטוחים מחוץ לכותלי המללאח. התחילו להגיע אלינו יהודים שהצליחו לברוח מצרפת ומיתר ארצות אירופה, ומהם התחלנו לשמוע על השמדת היהודים על ידי הנאצים ושותפיהם שונאי ישראל. כמו ששרים בהגדה של פסח: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״. גם עכשיו קיווינו לישועה שתבוא אך לא היה רווח או הצלה. רק שמועות רעות שמענו ונמוג לבנו. בשרנו נעשה חידודים חידודים. הלב נצבט. יגון ואנחה היו מנת חלקנו. שמועות איוב על מה שנעשה לאחינו באירופה העיב על כל דבר אחר. עכשיו הבנו למה השלטונות עשו מפקד של היהודים ורישום רכושם. זה ניבא לנו עוד רעות שתבואנה. בכל יום שבת בשחרית הרב קרא איגרת חדשות מוועד הקהילה שבה סופר על הנעשה עם אחינו באירופה, שהגרמנים הולכים ומשמידים בשיטתיות וקהילות שלמות שהולכות ונעלמות. עד מתי רשעים ה׳? עד מתי רשעים יעלוזו?… עמך ה׳ ידכאו ונחלתך יענו… ויתומים ירצחו״. רוצחים, משמידים ובוזזים כחיות טרף צמאי דם שלבם לב אכזר, שצלם אלוהים נעדר מהם. שמחת השבת פינתה את מקומה לתוגה חרישית ולבנו כאב ודמם. לא היה לנו לב לשיר או לשמוח אפילו בשבת. לא פעם הוכרז יום צום ותענית, קיימנו עצרות והתפללנו תפילות מיוחדות בלב נשבר ונדכא, רצוצים ועלובים, על אחינו הנאנקים והסובלים באירופה. גדול הצער כאש תבער יער.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

עמוד 109

דו״ח זה והפעילות סביבו, לפני ואחרי ועידת אטלנטיק סיטי, ביטאו נאמנה את ציפיותיהם ואת מאווייהם של רבבות הצעירים היהודים לשפר את תנאי הקיום של הקהילות היהודיות במרוקו על ידי הממשל הצרפתי במקום, וכן להיפתחות הקהילה לעולם היהודי הרחב על משאביו ועל אפשרויותיו הפוליטיות, דבר שגרם לחיזוק המגמות הציוניות בקרב בני הקהילה. דברי חברי המשלחת ותיאוריהם זכו להד רב גם בעיתונות ול״ליווי״ מודיעיני סמוי של המשטרה.

תקופה זו הייתה נקודת מפגש בין תהליכים סותרים שהעמידו את יהודי מרוקו בפני בעיות חדשות וצורך לקבל החלטות מכריעות.

המאבק הלאומי לעצמאות מרוקו קיבל תנופה חדשה, הן בגלל אובדן היוקרה שהייתה לצרפת בגין כניעתה המשפילה לגרמניה הנאצית, הן בגלל ההליכי הדה־ קולוניזציה וקבלת העיקרון של זכות העמים להגדרה עצמית והן בגלל תמיכתו של המלך מוחמר החמישי בעצמאות מרוקו ובאופן מסויג גם בתנועה הלאומית המרוקאית (האיסטיקלאל).

הצבא האמריקאי, שנחת ב־8 בנובמבר 1942 בקזבלנקה, פגע גם הוא במעמדה של צרפת. נוכחותה של ארצות הברית במרוקו חיזקה את השאיפות המרוקאיות הלאומיות, במיוחד אחרי פגישותיו של המלך עם נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט בוועידת אנפה   שהתקיימה בקזבלנקה בינואר 1943.

צרפת ראתה במאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות סכנה מוחשית לאובדן שליטתה בצפון־אפריקה. היא פעלה באמצעות רפורמות חלקיות, הפעילה לחץ על המלך מוחמר החמישי ודיכאה אה המגמות הלאומיות שהתעוררו. כל זאת עשתה לביסוס מעמדה ולהמשך שלטונה במרוקו.

הליגה הערבית, שהוקמה במרץ 1945, כרכה את המאבק האנטי־קולוניאלי הכולל של העולם הערבי עם הקונפליקט הערבי־ציוני בפלשתינה ועם המאבק של מרוקו לעצמאות לאומית.

התהליכים הפנימיים בקהילה היהודית במרוקו, כפי שבאו לידי ביטוי בראשית 1945 עם שובה של המשלחת מאטלנטיק סיטי, של קהילה החותרת לשינויים משמעותיים במעמדה היורידי, החינוכי, החברתי והארגוני. המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית, תהליכי הדה־קולוניזציה, מצוקותיה של הקהילה היהודית, היפתחותה של יהדות מרוקו ליהדות העולם, הקמת מדינת ישראל, הכרזת עצמאותה של מרוקו, הצטרפותה של מרוקו העצמאית לליגה הערבית, היוו את הזירה שבמסגרתה התגבשו תהליכי הבחירה של יהודי מרוקו ביחס לצרפת, להגירה לאחת מארצות המערב, להשתלבות במרוקו העצמאית כאזרחים שווים, או למימוש המאוויים המשיחיים בעלייה לא״י בהשתלבות בבנינו של הבית הלאומי. ההגירה והעלייה הפכו להיות דרך המלך של יהודי מרוקו.

הגר הלל במחקרה המשותף עם ירון צור על יהודי קזבלנקה והנהגה היהודית בתפוצה קולוניאלית, וירון צור בספרו קהילה קרועה המרכז ומסכם את מיטב מחקריו בנושא יהדות מרוקו, שפכו אור חדש ופיתחו כלים ומושגים חדשים לניתוחה ולהבנת התפתחותה של יהדות מרוקו בתקופה זו. הם רואים את יהדות מרוקו כישות של מהות ״פזורתית״ מורכבת שרחוקה מלהיות הומוגנית. היא מחולקת, לדעתם, לא רק על פי שכבות חברתיות, כלכליות ואופקיות: עניים, מעמד ביניים ואמידים, אלא גם על פי מגזרים אנכיים: ילידים, מתמערבים ואירופאים, בהתאם לשותפות התרבותית והכלכלית(ולא המשפטית).

החברה היהודית כללה, אם כן, ילידים מקומיים (שהיוו את רוב האוכלוסייה), ילידים שקיבלו חסות אירופאית, יהודים אלג׳ירים עם אזרחות צרפתית, על פי ״צו כרמיה״, יהודים תוניסאים (קבוצה קטנה) שזכו לאזרחות צרפתית (שהייתה אפשרית ליחידים שמילאו מספר תנאים בתוניסיה), יהודים אשכנזים שהגיעו למרוקו עם אזרחות אירופאית ויהודים מטנג׳יר ותטואן בעלי אזרחות אירופאית כלשהי.

גם בקרב הילידים יש להבחין בין היהודים שחיו בערים הגדולות לבין היהודים שחיו בבלד (בכפרים בפנים ובדרום הארץ ובהרי אטלס). חלק הולך וגדל של יהודי הבלד היגרו בתקופה זו לערים הגדולות ובעיקר לקזבלנקה.

מורכבות מגזרית זו השפיעה גם על הזהויות שהתפתחו בקרב יהודי מרוקו, שמתוכן צמחו ההנהגות. לענייננו, הילידים ממעמד הביניים העירוני, שהתחנכו בבתי ספר של ״אליאנס״, יחד עם חלק מן היהודים שהיו בעלי אזרחות אירופאית או חסות אירופאית היוו את ״המתמערבים״. בתהליך הדומה לזרמים הרפורמיסטיים המערביים באירופה, אך עם ״מוטציה קולוניאלית״(אי רצון או חוסר אפשרות מעשית להיקלט בחברה הסובבת המוסלמית והצרפתית כאחד), צמחה בין יתר הזהויות, שלא נדון בהן גם זהות ״רפורמיסטית יהודית לאומית״.

על פי המחקר המוגש כאן בזהות זו כלול רוב רובו של הנוער היהודי,שפעל בקרב תנועות הנוער או שהתחנך ב״יחידות העממיות״ של הדאז׳. אפשר להוסיף, על פי מושגיו של י׳ צור, שזרם רפורמיסטי לאומי זה פיתח גם ענף של ״ציונות מערבית״, דהיינו ציונות ללא עלייה, כמו בארצות המערב, בקרב התנועות הקהילתיות, וגם ענף של ״ציונות מזרחית״, עם עלייה לארץ, כפי שזה התפתח במרכז אירופה בקרב התנועות החלוציות.

גישה זו מעמיקה את ראייתנו את יהדות מרוקו בתקופה זו ומוסיפה ממד ניתוחי חשוב לתיאורן, לפעילותן, לאופי התפתחותן ולהיקפן של תנועות הנוער במרוקו.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה

עמוד 36

ההקרנות בבית חולים שיבא

(בסרט הזה עוד לא היינו)

בְּרֶגַע שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ אַפְלָיָה נֶגֶד הַמִּזְרָחִים בְּיִשְׂרָאֵל

מִיָּד שׁוֹאֲלִים אוֹתְךָ

וּמָה עִם הַפָלַסְטִינִים

אוֹ

לָמָּה לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹלְכֶם

(שִׂימוּ לֵב, אֶת קוֹלְכֶם, כְּאִלּוּ אֲנִי מֵאָה מִלְיוֹן)

בְּקֶשֶׁר לָעוֹבְדִים הַזָּרִים

הַמֹּחַ הָאַשְׁכְּנַזִּי לֹא מַפְסִיק לְהַמְצִיא טְרִיקִים

בָּרֶגַע שֶׁמְּדַבְּרִים עַל זֶה שֶׁהֵם עָשׂוּ מַשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר

מָרוֹקָאִים, הִקְרַנְתֶּם?

100,000 יְלָדִים זָכוּ לְהַקְרָנוֹת בִּימֵי טִיּוּלִים

קַרְנֵי X בְּכַמּוּת מְסֻכֶּנֶת, Xמֵאוֹת הַתֶּקֶן הֲמֻתָּר

שֶׁל אָז

אָז לֹא אַתֶּם, לֹא כֻּלְּכֶם, בָּרוּר

אֲבָל לָמָּה אַתֶּם לֹא קָמִים נֶגֶד זֶה

וּמַפְסִיקִים לִקְרֹא לְבֵית חוֹלִים עַל שֵׁם

הַמַּקְרִין הַלְּאֻמִּי

ד"ר שִׁיבַּא

שִׁיבַּא לֹא נַעְנַע

שִׁיבַּא שֵׁם שֶׁל בֵּית חוֹלִים

עַל שְׁמוֹ שֶׁל רוֹפֵא

שֶׁהִקְרִין יְלָדִים מָרוֹקָאִים

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נִסּוּי בִּבְנֵי אָדָם

לְמַעַן מִישֶׁהוּ שָׁם בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית

וּבְנֵי הָאָדָם הָיוּ יְלָדִים מָרוֹקָאִים

לְלֹא הַסְכָּמַת הוֹרֵיהֶם

נִסּוּי שֶׁכְּבָר אָז נְחַשֵּׁב לִמְסּוּכָּן

אָז כָּכָה, שִׁיבַּא אָשֵׁם

וְכָל הָרוֹפְאִים שֶׁעָבְדוּ אִתּוֹ וְכָל הָאֲחָיוֹת

וְכָל הַצֶּוֶת וּמֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל בְּרָאשׁוּת בֶּן גּוּרְיוֹן

וְהַמַּעֲרֶכֶת הָרְפוּאִית שֶׁל אָז

אֲבָל גַּם הַשּׁוֹתְקִים אֲשֵׁמִים

גַּם הַמַּשְׁתִּיקִים אֲשֵׁמִים

גַּם מִי שֶׁלֹּא מוּכָן לְהוֹדוֹת בְּעַוְלָה אָשֵׁם

כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק

כַּמָּה אַשְׁכְּנַזִּים זֶה?

הַרְבֵּה

הַרְבֵּה מְאֹד.

אָז תַּפְסִיקוּ לְטַיֵּחַ.

אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְנוּ אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ

אָז

זֶה הָיָה מִזְּמַן.

מִזְּמַן, מָתַי

לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה

הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה עָדִין חַיִּים

וְהֵם מִתְבַּיְּשִׁים

נָשִׁים קִרחוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת

בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּקְרִינִים

יִסְתַּתְּרוּ

הֵם מְקַבְּלִים פֵּנְסִיּוֹת

וְהַמֻּקְרָנִים לְלֹא שְׂעָרוֹת בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב

סַרְטָן בתירואיד אוֹ בְּמֹחַ בַּמִּקְרֶה הָרַע

אֵלֶּה שֶׁמֵּתוּ בְּדֶרֶךְ

הֵם צְרִיכִים לִשְׁתֹּק.

לָמָּה?

לָמָּה מָה?

מָה הַטְּרִיק הַבָּא.

מָה הַתַּרְגִּיל הַבָּא כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁתִּיק אֶת הָעֲוָלוֹת?

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-ההקרנות בבית חולים שיבא

עמוד 174

׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]

כך יזכרו שנתיים של הבצורת שעליהם דובר למעלה. וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת לחם. ואכן זאת היתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכיניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקבלו את ׳המנה׳ במידת האפשר.

הייתי עד למקרה של משפחה בת שישה נפשות, אשר בקושי רב השיגה ידה ק״ג קמח לשתי כיכרות לחם. שלחה אותם למאפיה ולא חזרו משם כי נחטפו בדרך! זה היה החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקוה, השדות קמלים והולכים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.

מאחר וכוחה של התפילה משותף למאמינים בשני העמים, כי ביכולתו של הבורא להושיע. ויהודים בודאי אינם יוצאים מכלל זה. רבני העיר הוציאו מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה. אחינו בית ישראל בעיר מראקש יע״א שמעו! וכו׳ יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יענינו בגשמי ברכה וכו׳.

היום נקבע לאחד מימי השבוע, תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. הדיין רבי מרדכי קורקום, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודבר אל ציבור המתענים, על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. ראוי לציין שלא הכרתי את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, צעיר לימים הייתי בקושי בן שמונה. רבי פנחס הכהן זצ״ל, היה מוכר לי כבר אז בהיותי מתלווה לאדוני אבי ז״ל לתפילת הוותיקין בבית הכנסת במלאח, הרב היה מתפלל קבוע שם בימי החול בלבד.

משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרוני הדל, על פרשה מופלאה בעלת השפעה המלווה אותי לכל ימי חיי, ולא אותי בלבד. כל אלה שזכו למעמד הגדול ההוא, יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי הדור נתבקשו לעמוד ולהתפלל, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענה ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין, הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד ממנו איש. הרבנים נצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבנים דברו אל העם בקול בוכים, וסחפו איתם רבים

• בבכי חרישי. עברו שעות בקריאת תהילים במלואה כמה פעמים, ׳וכל עוד השמש במרומים, אין להתייאש מהרחמים׳. שני מזמורים שיננתי עם הציבור הגדול של אותו יום, פעמים אין ספור. על אחד חזרו כמאה פעמים כך נאמר לי, זה היה כנראה בעצת מקובלים שהיו שם, מזמור שיר לך דומיה ד׳ ולך ישולם נדר שומע תפילה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצרך וכו׳ מכין הרים בכוחו[נאזר בגבורת ראה שם במסכת תענית דף 6 עמוד ב׳ בא להזכיר גבורת גשמים.] פקדת הארץ ותעשריה פלג אלוקים מלא מים וכו׳ הקהל גומר את המזמור "ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו"… וחוזר חלילה. אלפי מניפות מרוקאיות, שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש המכה על הראש. ומקררת קצת את הפנים הנוטפים… נדמה היה שהמזמור היה למעגל שראשיתו כהתחלתו ללא סוף, וחוזר חלילה כתחליף למעגל של ׳חוני׳ בשעתו. וכל פעם שחזרו על אותו מזמור, נראה שמשהו משתנה שם למעלה. גוון השמש נשבר אט אט, והמזמור כל פעם מקבל חשיבות עילאית מפי המתפללים. ואם כבר, הרי זה הזמן להתפלל מנחה.

בשעת המנחה שביב של תקוה ובטחון ליווה את המתפללים, אחד המקובלים נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה, הוא היה אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות היתה מעיקה מאד בקולטה את קרני השמש שהיתה מנת חלקם כל היום. הנה זה עתה החילה לפרוק מעליה את החום שפינה מקומו לרוח קרירה, וההמשך ממשמש ובא. קהל האלפים נמצא על רגליו לתפילת ׳שמונה עשרה׳, עומדים ׳צפופים ומשתחווים רווחים׳. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. טיפות הגשם כאלו עמדו במקומם, מבלי לפנות מקום לאחרים שיבואו תחתם. נדמה היה שקהל האלפים שעומדים כעת לתפילה, אינם אותם האנשים חפויי הראש שלחשו מזמורי תהילים לפני כן. הגשם מעליהם הולך והתחזק, לרבים מהם התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת, שזה עתה נפל בחלקו לקדש שם שמים ברבים. אותם אנשים שעד לפני זמן מה נראו כאנשים אפורים שהזמן הכביד עליהם עולו, מתחזקים באמונתם, חוסנם היחיד שזה עתה הוכיח בעליל שלא הכזיב. תמה תפילת מנחה בשירה אדירה של ׳אדון עולם אשר מלך׳. כך ליווה הקהל את הרבנים, משעת מנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה יהודים יצאו איש למלאכתו, ריווח והצלה יעמוד ליהודים הפעם גם שכיניהם הודו בכך.

הרב רבי אברהם חפוטא שליט׳׳א, בן רבי יאיר חפוטא רבה של העיר באר יעקב, נתבקש לטפל בהוצאת ספריו לאור של הדיין רבי מרדכי קורקוס זלה״ה, על ידי המשפחה. כתב על הצדיק הרב מרדכי קורקוס בעניין עצירת הגשמים לעיל: המחבר ז״ל היה עמוד העבודה והתפילה כאחד מצדיקי הדור. מסופר שם מעשה אחד על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס, ומעשה שהיה כך היה. היתה שנת בצורת והיה יוקר וצרות רבות בעקבותיה, ואז פנו אליו גם מצד הגויים שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה, הוא גזר תענית ציבור. כנם את הציבור הרחב אל בית החיים ליד הרחבה של קברות הצדיקים, רבי חנניה הכהן זיע״א ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה, בבית החיים הגדול של מראקש. שם אמר דברי התעוררות בבכיה רבה, ותבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם, וכל העם געו בבכיה. ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים, וארובות השמים נפתחו, תפס אותם הגשם בדרך, והיה מזה קידוש שם שמים גדול ברבים. כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראקש, כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים״ וכו׳.

לזכרו של הרב סעיד גנון זצ״ל

כשכתבתי את הפרק ״גשם״, נעלם מזיכרוני שמו של אחד המקובלים. האיש היה ידוע רק ליחידי סגולה, מטפחת סודר לראשו העוטפת חלקים מפניו. קומתו קצת נמוכה, כנראה הוא תמיד עשה מאמצים שלא לצאת מאלמוניותו, ורק יודעי חן שחלו את פניו להתפלל מנחה, הם ידעו את שיחו וערכו של האיש. שאלתי כמה מזקני העיר לשמו של האיש והעליתי חרס. ואז בביקורי הראשון שעה שעסקתי בתיעוד בבהע״ל של מראקש, אישה מקומית הגרה עדיין במראקש, באה עם בניה הבוגרים שבאו לחופשת הקיץ במראקש מצרפת, ובן היתר להשתטח על קברי הצדיקים ובני המשפחה. האישה עקבה אחרי מעשי שכנראה סקרנו אותה, והתעניינה מאד לשמוע למה אני מצלם ומקליט את הכתוב על המצבות. עניתי: שאני מתעד מצבות הצדיקים לשם הוצאת ספר בע״ה על מראקש. שאלה אותי אם אני בן המקום? ועניתי שאני ילד מראקש וכו׳. והיא המשיכה לשאול מה אתה זוכר מהימים ההם, החלפנו רשמים על מה שעבר בעיר הזאת, מהתקופה שחייתי וגדלתי כאן עד גיל העשרים כמעט שעלייתי לארץ. שאלה מה אני יודע לספר עצירת הגשם שהיתה בש׳ 1935 ?

תהיתי לרגע ועניתי, הארץ הזאת ידועה בהרבה שנים שחונות, אך אם את מתכוונת לתענית ציבור הגדולה שהיתר. בש׳ תרצ״ו? כן אני יודע. הרמתי עיני והסתכלתי מסביב על הרחבה הגדולה ממש במקום בו עמדנו!. היום כולה מלאה קברים ממחצית המאה- האחרונה עד 1995. לרגע חזרתי בדמיוני לאותו יום הגדול, לאותו רגע המרגש ביותר, לי ולאלפים יהודים מאושרים שתפילתם לא שבה ריקם. עניתי ואמרתי לה, כן כאן במקום הזה ישבו אלפים וקראו תהילים, וגם אני הקטן הייתי כאן! היא הוסיפה לשאול, האם אתה זוכר את הרב שנתבקש ע״י רבי פנחס להתפלל מנחה? השתתקתי לרגע: ואמרת בלבי הנה לכל דבר עת וזמן. התאוששתי קמעה מההלם של השאלה, ועניתי לא- לא זוכר. אאה .. זה היה סבי רבי סעיד גנון! ומי סיפר לך שאלתי? היא הוסיפה, אתה יודע למה אני זוכרת? בגלל שהוא אמר שהוא חושש שבאותה שנה הוא ימות, וכך היה! עוד שאלתי האם תוכלי להצביע לי על קברו? בודאי היא ענתה. לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות שלי מההזדמנות שנפלה לידי, ואמרתי בלבי הנה זה עתה יצא ׳הצדיק׳ פעם שניה מאלמוניותו וגלה לי מי הוא, כי עד עתה לא ידעתי. צעדתי בדחילו אחרי הפמליא שלה, לכיוון קברו של הצדיק הנסתר רבי סעיד גנון זצ״ל. זה היה בשעות המאוחרות של היום, בני משפחתה אספו אותי ברכבם חזרה למלון. שעות רבות הרהרתי במפגש הזה של ׳סיעתא דשמיא׳, אחד מני רבים שלוו אותי בדרכי לכתיבת הספר.

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– בצורת במאראקש–׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]

ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.

באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.

א״ק

הגדה של פסח מכנאס; המאה הי׳׳ח דף השער מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן

הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(132)

דף מצויר מאותה ההגדה ובו דמותו של ״שפוך״ —• ״סיפוך׳

(133

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח

עמוד 83

222 קם. עיני כיאורים בוכים

קינה בתבנית מעין אזורית בת שמונה מחרוזות מרובעות המתחילות בפתיחה קבועה, ומדריך בן שני טורים דו-צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב וכר.

משקל: עשר-אחת עשרה הברות בטור.

כתובת: קינה קוננתי על בחור קטן בשנים וחריף. והיא לתמרור ׳שאי קינה׳. סימן: אני דויד חזק.

מקור: א-סג ע״א; ק־ פא ע״ב.

עֵינַי כַּיְּאוֹרִים / בּוֹכִים וּמְבַכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים / יַנִּיק וְחַכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים אַזִּיל דִּמְעָתִי

עַרְשִׂי אַמְסֶה אַסְחֶה בְּאַנְחָתִי

5-מְאֹד נְפוּגוֹתִי עַל כֵּן נָתַתִּי

לְחָיַי לְמוֹרְטִים וְגֵוִי לְמַכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים נֶחְשְׁכוּ מְאוֹרָי

ה' בְּקִרְבִּי סֶלָה כָּל אַבִּירָי

קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי          

אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים יָפֶה אַף נָעִים

אֶקְרַע מַדַּי לִשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים

הָיוּ יָמָיו מְעַט וְרָעִים

חָלְפוּ עָבְרוּ כַּטַּל הוֹלֵךְ מַשְׁכִּים

15 עַל חֶמֶד בַּחוּרִים דּוֹמֶה לְעֹפֶר

נַעַר לֹא יָמוּשׁ מִבֵּית הַסֵּפֶר

אַיָּלָה שְׁלוּחָה נוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר

מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וּכַמַיִם זַכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים וַתִּגְעַל נַפְשׁוֹ

20-בְּשִׂיחַת הַיְּלָדִים לֹא הֵקֵל רֹאשׁוֹ

כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ

וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה מַעֲרִיב וּמַשְׁכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים יוֹם יוֹם יַבִּיעַ

בִּגְמָרָא מַקְשֶׁה מְתָרֵץ וּמַכְרִיעַ         

25-בּוּצִין בּוּצִין מִקַּטְפֵיהּ יְדִיעַ

מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וּבְלִבּוֹ מַסְכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים דִּין שָׁמַיִם אֶשָּׂא

צַדִּיק הוּא ה' אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה

יְרַחֵם נִשְׁמָתוֹ יַגְדִּיר זֹאת הַפִּרְצָה 

30-יְנַחֵם אֲבֵלָיו בְּאֶבְלוֹ מְדֻכִּים

עַל חֶמֶד בַּחוּרִים חַי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה

זֶבֶד טוֹב לוֹ תִּזְבֹּד בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה

קָרְבָּן יֵחָשֵׁב כִּקְטֹרֶת וּלְבוֹנֶה

וְאֶל סְלִיחָתֵךָ אָנוּ מְחַכִּים

עיני כיאורים: עיני מזילות דמעות כנחלים. בוכים ומבכים: בכייה רבה. 2. חמד בחורים: חמד שבבחורים צורה מהופכת ל ׳בחורי חמד׳ (יח׳ כג, ו). יניק וחכים: צעיר וחכם, על-פי קידושין לב ע״ב. 5. מאד נסוגותי: נחלשתי הרבה, על-פי תה׳ לח, ט. 6. על… למכים: ביטוי של צער גדול, על-פי יש׳ נ, ו. 7. נחשכו מאורי: כהו עיני. 9-8. ח׳… בחורי: על-פי איכה א, טו. 10. אדוני… רכים: על-פי בר׳ לג, ג. כאן: ביטוי של צער על מותו של צעיר רך בשנים. 11. יסח אף נעים: על-פי שה״ש א, טז. 12. אקרע… קרעים: לאות אבל, על-פי מל״א יא, ל. 13. היו… ורעים: על־פי שה״ש ב, ט. 16. נער לא ימוש: על-פי שמי לג, יא. 17. איילה… שפר: על-פי בר׳ מט, כב. איילה שלוחה: דומה ביופיו ובקלילותו לאיילה הזריזה במרוצתה. נותן אמרי שפר: אומר דברים יפים. 18. מתוקים מדבש: על-פי תה׳ יט, יא. 19. ותגעל נפשו: ומוסב לפניו מאסה נפשו, על-פי וי׳ כו, יא. כאן: כבר משחר ילדותו גילה התנהגות בוגרת וזנח שיחות ילדים ומעשי נערות. 20. בשיחת… ראשו: על-פי אבות ג, י. בשיחת הילדים: נמשך לפניו ולאחריו. 21. כי… יהגה: על-פי תה׳ א, ב. 22. מעריב ומשכים: לבית המדרש, על-פי עירובין כא ע״א. 23. יום יום יביע: על-פי תה׳ יט, ג, ביטוי ציורי לשקידתו בתורה. 25. בוצין… יריע: על-פי ברכות מח ע״א. 26. מודה על האמת: אחד משבעת הדברים שנאמרו בחכם, על-פי אבות ז, ח. 27. דין שמים אשא: אקבל עלי דין שמים. 28. צדיק הוא ה׳: לשון של צידוק הדין, על-פי איכה א, יח. אשר חפץ עשה: על-פי תה׳ קט, ג. 29. ירחם נשמתו: מנוסח האשכבה. יגדר זאת הפרצה: שנפרצה עם מותו. 30. ינחם אבליו: ישלח להם ניחומים. 31. חי שוכן מעונה: כינוי לה׳, על-פי דב׳ לג. 32. זבד תזבוד: תן לו חלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. בישיבה עליונה: של הצדיקים. ומנוסח האשכבה. 33. קרבן יחשב: כמיתת הצדיקים המכפרת על הדור, על-פי מו״ק כח ע״א. 34. ואל… מחכים: בזכות הקרבן היקר.

תוספת שלי לביאור המושג בוצין בוצין מקטפיה ידיע

 מלון הקתא
"אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע" (ברכות, מח ע"א).

פירוש: אביי ורבא הוו יתבי קמיה [לפני] רבה בעודם תינוקות. אמר להו [להם] רבה: למי מברכין? אמרי ליה [אמרו לו]: לרחמנא [לקדוש ברוך הוא] שאל אותם רבה: ורחמנא היכא יתיב [והקדוש ברוך הוא היכן יושב]? רבא אחוי לשמי טללא [הראה לשמי קורה, כלפי התקרה], אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא [יצא לחוץ, הראה על השמים] אמר להו [להם] רבה: תרוייכו רבנן הויתו [שניכם תהיו חכמים]. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע [קישוא קישוא עוד מפריחתו הוא ניכר], כלומר, אפשר להכיר אדם גדול גם בקטנותו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=15168