טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עלילת סיפור זה תואמת את האוֹיקוֹטיפ היהודי ארנה־תומפסון 771* at: ׳ביזוי(חילול) הקודש נענש׳. אויקוטיפ הוא דגם סיפורי אוניברסלי שעבר תהליך של הסתגלות, התאמה, למקום ולתרבות מסוימים והוא לרוב בעל זיקה אינהרנטית לזהות קולקטיבית של קבוצה אתנית או לאומית. מערכת הסיווג של ארנה־תומפסון (Aarne-Thompson classification system) היא כלי מחקרי הממיין את הטיפוסים הסיפוריים השונים לפי המוטיבים העלילתיים שלהם. בארכיון הסיפור העממי בישראל(אסע״י), שבו נעשה שימוש בשיטת סיווג זו, מצויים כ־400 סיפורים הרשומים תחת האויקוטיפ ׳ביזוי (חילול) הקודש נענש׳. בטיפוס הסיפורי הזה בולטים המוטיבים הבאים: ערבים עומדים לחלל קבר של רב יהודי, חילול הקודש נמנע בעקבות נס מאגי, הנס מוביל להענשת מבזי הקבר, בדרך כלל עד שהם חוזרים בהם ומתנצלים. הגרעין הסיפורי והמתווה העלילתי החוזרים בנוסחים השונים מציגים עימות בין יהודי למוסלמים שבסופו מת היהודי.
טיפוס סיפורי זה מהווה את מוקד מחקרו של אליעזר מרכוס, ראו: מרכוס. וכן ראו למשל תחת אויקוטיפ זה את הסיפור שמספרו 3342 באסע״י, שהובא מפי יעקב אלון, יליד מרוקו. הסיפור עוסק ברב יחיא שהבטיח לסולטאן ׳אל כחיל׳ שיעשה כל שיבקש ממנו,אך למרות הבטחתו סירב להתחתן עם יהודייה שהסולטאן התגרש ממנה. הרב הוצא להורג ונקבר בבית הקברות המוסלמי. בלילה ירדה אש מן השמיים, עצמות המוסלמים הקבורים סמוך לקברו של הרב יחיא התפזרו והסולטאן נעשה משותק ברגליו. הוא נרפא רק כאשר השתטח על קבר הרב וביקש את סליחתו. הרב מודיע בחלום לאחד ממקורביו שעצמותיו אינן נמצאות עוד בבית הקברות המוסלמי ושאין צורך להעבירן לבית עלמין יהודי. בחלום הוא אף מסמן את המקום שבו על העדה להתפלל אליו. בסיפורו של יעקב אלון נאמר שהמקום הזה קיים גם בימינו.
בסיפור שלפנינו, שמקורו בטיטואן, המוסלמים אינם נענשים במוות, בחולי או בשיתוק; עונשם הוא הצלחתם של היהודים להוביל את הרב לקבורה יהודית בבית העלמין וניצחונם בעימות, הנרמז באמצעות הפגנת כוחו של האל שסייע בידם והפיל את האבן מן השמיים. בספרו ׳מקום לדור בו ושם לו׳, מציין עאמר דהמשה כי שמות הניתנים למקומות קובעים הייררכייה חברתית במרחב. אם כך, זיהוי האתר עם סיפור נפילת האבן מן השמיים מסמן אותו כמקום מאגי, והנס שהתחולל בו קיבע ואיבן את מעמדם של היהודים כשולטים במרחב. הסיפור עצמו מותאם לבני קהילת טיטואן – לערכים שהיו מקובלים עליהם, למקום משכנה של העיר ולמבנה שלה, והוא אף מסופר ונפוץ בלשונם. תמר אלכסנדר מצביעה על כך שתהליך ההסתגלות של הסיפור העממי חל גם במישור הגאוגרפי ולא רק במישור האתני. לכן העובדה כי המעשה ממוקם באתר ידוע, במורדות ההרים, יש בה משום עדות לאמיתות של ההתרחשות, לעצם אפשרות קיומה. מקום התהוות העלילה הוא במדינה המוסלמית (הרובע המוסלמי) שהייתה זה מקרוב חודרייה(judería, הרובע היהודי בעיר). הפירוט הגאוגרפי מאפשר את זיהוי סוגת הסיפור כאגדה שהתרחשה באתרים המוכרים למספר ולקהל. היות הסיפור אגדה מקבל ביסוס ותוקף באחד מנוסחיו המאוחרים, שבו מוזכרים גם שמותיהם של אנשי החברה קדישא בטיטואן אשר סייעו בהבאת הרב העומד במרכז העלילה לקבורה. במקבילה זו אדון בהמשך הפרק.רבות האמונות במרוקו הקשורות לאבנים, ואף אצל המוסלמים הן שכיחות מאוד. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר, ומסורות אחדות מתארות אבן גדולה או סלע שניתקו מן ההר וכיסו את הקדוש, כדוגמת הסיפורים על אודות רבי אברהם אמזלג, רבי דוד ומשה, רבי סעדיה דאדס ואחרים. העלילה שלפנינו עברה הסתגלות למקום המסוים שבו התרחשה על פי המסופר, שהרי בית העלמין בטיטואן מצוי בלב אזור הררי שאבנים מידרדרות בו ממעלה ההר למורדותיו. הטופוגרפיה של האתר מקנה לעלילה ממד של אמינות. יתרה מכך, באחת המקבילות לסיפור מצוין כי לליל נס האבן קדם ליל סערה, פרט המחזק גם הוא את אמינות הסיפור, שכן מבחינה גאולוגית גשמים אכן יכולים להוביל להידרדרות של סלעים.
גילוי וכיסוי בנרטיב עלום
השאלה המרכזית העומדת בבסיס המקבילות השונות לסיפור היא מדוע הסיפור לא סופר או סופר באופן חלקי ומעורפל? רוב המידענים שראיינתי ידעו על קיומה של האבן, על קדושתה ועל כך שנפלה מן השמיים, אך לא ידעו לגולל את העלילה במלואה. היו אלה בעיקר המידענים החילונים שלא חשו צורך לעבות את הסיפור ולחזק את מעמדו. חלקם ציינו שהאבן קשורה לעימות עם מוסלמים, אך לא הוסיפו דבר מעבר לכך. במקבילה המובאת בספרו של חקובו ישראל גרסון Cuentos del destierro נאמר כי המעשה הוצנע וכי אנשי חברה קדישא התבקשו שלא לספרו לאיש. אם כן, הדיסקרטיות והסגירות, כתו אופי המציין את יהודי טיטואן, התגלמו גם באופן הפצתו של סיפור זה. אולם לא רק מעטה החשאיות האופף את עולמם של היהודים בעיר וההסתגרות וההיבדלות האופייניות להם מנעו מהם לתת פומבי לסיפור המעשה, תרמו לכך גם הסדקים המהותיים שהוא חולל בנורמות הטיטואניות. המוטיבים המופיעים בו, ובהם: יציאה מגבולות הרובע היהודי ושהייה ברובע המוסלמי, המדינה; מגע עם מוסלמים ככלל והתאסלמות בפרט; התנגשות סביב דמותו של קדוש, או גופו, המסמן קרבה ואחדות רעים בין יהודים ומוסלמים לגבי דמות אחת; התעמקות בקבלה(לפי אחת המקבילות), ושיגעון בעקבות העיסוק בה (לפי מקבילה אחרת) – כולם מעידים על מטען סיפורי של התמודדות עם מציאות המשתנה ללא הרף והמאלצת את בני הקהילה לבחון את הנורמות המנחות אותם, ולעיתים אף להחליפן. יש באלה כדי להסביר את הנטייה הניכרת אצל חלק מבני הקהילה להמעיט בהפצת סיפור האבן. זאת ועוד, ענייני מוות ובתי קברות, וכן לידה, היו מוסתרים מעיני ילדים ולא דוברו גם בין מבוגרים.
המקבילה על אודות השקיעה במחשבות קבליות היא הסיפור המובא מפי אברהם בוטבול חטואל בספרו: בוטבול, עמ׳ 124. לפי גרסה זו, בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה היה רב גדול בטיטואן שנודע בידיעותיו המופלגות בתלמוד ובקבלה וברגש ההומני שלו. הרב היה נערץ על ערבים ויהודים כאחד. בהגיע יום מותו, בשיבה טובה, התווכחו בני שתי הדתות על מקום קבורתו. היהודים התעצבו מאוד כי חששו שייטמן בבית הקברות המוסלמי ועל כן החליטו להניח מצבה כבר בליל מותו. למוחרת כשבאו המוסלמים לאסוף את הגופה ולקוברה על פי טקסיהם, חיפשוהו בבית העלמין היהודי ולא מצאוהו כי אבן שנפלה מן השמיים באותו הלילה כיסתה את קברו.
אבקש אפוא לברר מדוע מספר את הסיפור שלפנינו מי שמספרו, ובתוך כך אתייחס לתהליך סיגולו של הסיפור למקום, לקבוצה האתנית, למשפחה ולנרטיב האישי, בדרך שמתווה תמר אלכסנדר במחקרה הדן במקבילות הסיפור על רבי קלונימוס. אלכסנדר עוסקת באגדה היסטורית על עלילת דם שלפיה הואשמו היהודים בשימוש בדם ילדים גויים לצורכי חג הפסח. האגדה מסופרת בכל קהילה יהודית ועוברת הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורה. כפי שאראה, גם הסיפור שלפנינו עובר הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורו, למספרו ולטיב היחסים בינו לבין קהל המאזינים לו.
המקבילה הכתובה הראשונה שאיתרתי היא זו של ליאון קוריאט קוריאט משנת.1954 גרסה זו פורסמה סמוך לסיום שלטון החסות הספרדי בצפון מרוקו(הפרוטקטורט), כאשר מרוקו העצמאית שבה לשלוט באזור ומעמדם של המוסלמים בעיר החל להתחזק. בשלב זה כבר ניכרה התערותם במוסדות השלטון והופעתם ברחובות המשותפים, ואף נוכחותם במוסדות התרבות ובבתי הספר הציבוריים הייתה בולטת יותר מאשר בעבר. הסיפור המתועד שלפנינו הוא בעל היבט דתי – הוא נפתח בטקסט ארוך הכולל סקירה היסטורית של טיטואן, שבסיומו נכתב כי איש מיהודי טיטואן מעולם לא המיר את דתו לאסלאם וכי הם סבלו ייסורים ומוות על קידוש השם. בגרסתו של הסיפור אצל קוריאט קוריאט מצוין כי מועד התרחשות המעשה אינו ידוע. המספר מבליט את העובדה שהרב העומד במרכז העלילה היה שקוע במחשבותיו ועל כן נכנס, כנראה בשוגג, למסגד. עוד הוא מדגיש את קהות החושים של המוסלמים ברומזם על רצונו של הרב להתאסלם, ואף מציין כי אי הבנה (׳טמטום׳) גורפת מצד המוסלמים ומצד היהודים היא שהביאה להפצת הידיעה שחכם זה נטש את דתו, והרי לא כך היה הדבר. במקבילה זו מוצגת מצד אחד אחדות רעים בין מוסלמים ליהודים, אך מצד שני מוזהרים היהודים לבל יאמינו לשמועות בסוגיות מעין אלו. המסר העולה מנוסח זה הוא כי על היהודים להימנע משיתוף פעולה עם המוסלמים; הרב בסיפור לא היה מוכן להתאסלם למרות הכיבודים שהוצעו לו, וקיבל עליו את גזרת המוות. במקבילות אחרות לסיפור קיבל עליו הרב בלית ברירה את דת האסלאם, ובזו שמביא חקובו ישראל גרסון הרב מרחיק לכת ומציע עצמו כמואזין בשל קולו הערב וניסיונו כפייטן.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עמוד 27