המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא-החמאם או המקווה.

החמאם או המקווה

בדרכנו אל ה״חמאם״, פגשתי את השכנה ממול ואת בתה, ז׳אקלין, חברתי ללימודים. נשים נכנסו ל״חמאם״ ויצאו ממנו כמו בסרט נע. הנשים היוצאות נראו בוודאי מבריקות יותר כמו לאחר קרצוף. הנכנסות סחבו סל נצרים ובו מגבות רחצה, סבון ״פלמוליב או קדום״ ושמפו ״דל ג׳זאלה״ (כלומר, ״איילה״, שהייתה סמלו המסחרי). בחדר ההמתנה בכניסה לחמאם, אמי ואני התפשטנו מייד והתעטפנו במגבת נקייה. חום עז ולוהט קיבל אותנו בכניסה לחדר הרחצה. הנשים דלו את המים הרותחים מתוך בריכה ענקית כאשר כל פלג גופן העליון רוכן לעברה ומאיים לגרור אחריו את פלג הגוף התחתון לתוך הלוע המבעבע והמעלה אדים, אדים שיצרו מסך לבן וסמיך אשר כמעט העלים את דמותן מאחוריו. תמיד השתוממתי איך לא קרה שום אסון מסוג זה מעולם. כל אישה ידעה לעצור את גופה מלהחליק על ידי אחיזה במעקה העץ בגדת הבריכה. הן ניהלו מלחמה עם אותה בריכה וידן תמיד הייתה על העליונה. הן שבו תמיד עם ה״דְּלוּ״(דלי שעשוי מגומי של צמיגי מכוניות ישנים) כשהוא מלא עד גדותיו במים רותחים, ואמי דאגה לשבת ליד ברז המים הקרים כדי לקרר אותם ולהתחיל במלאכת שפשוף גופי, חפיפת ראשי, וקרצוף עורי עד אשר זעקתי מכאב. אז הייתה מגיעה ה״טַיָּאבָּה״, הבלנית הערבייה, ומתחילה לשפשף את גופה של אמי שנראתה מרוצה מן התוצאה. במהרה הפך עורה לאדום לוהט, אך היא לא התלוננה והביעה סיפוק רב מעבודתה של הטיאבה פאטימה. אמי הניחה כמה מטבעות בידה וסימנה לי להתעטף היטב ולצאת אל חדר ההמתנה ״אְלְ בְּרוּדִיְיָה״, כדי לצנן את הגוף בהדרגה ולמנוע התקררות חלילה. או אז הצטרפנו אל הנשים שישבו על ספסלי העץ וקילפו תפוזים שהביאו מביתן. הן כיבדו האחת את השנייה בתפוזים כאילו היו אלה פירות שונים שטעמם שונה, כשהן משוות בין הגדלים, הצבעים והטעמים. עודני מריחה את ריחו של פרי ההדר בזמן כתיבת שורות אלו.

החמאם הוא בית המרחץ המשמש לרחצה בכל רחבי המזרח התיכון. בכל שכונת מגורים או רובע קיים חמאם, והוא נפרד לנשים ולגברים. למקווה, לעומת זאת, היה תפקיד דתי בשמירה על הלכות הטהרה לגברים ולנשים, ורבני הקהילות השונות היו עסוקים תדיר בשמירה על כשרותו של המקווה ועל תנאיו ההיג״נים. המקווה מטבעו קטן בהרבה מהחמאם, והטבילה בו נעשית באופן פרטי. בניגוד לחמאם שבו עבדו בלנים ובלניות מוסלמים, שאף העניקו מסדים ללקוחותיהם, הרי שתפקיד הבלנים במקווה היה קשור יותר לשמירת הלכות הטבילה והופקד ביד׳ יהודים.

אֵל בְּרוּדִיְיָה= חדר ההמתנה לצינון הגוף לאחר הרחיצה.

ברחוב שלנו היו שני בתי מרחץ, אחד לגברים והשני לנשים. הבנות התלוו לאמהות, והבנים לאבות. נער אחד, סימון שמו נהג ללוות את אמו לבית המרחץ עד להיותו כבן עשר. הוא עקב בהתמדה אחרי תנועותיהן של הבנות בבית המרחץ. ואני שלא חשתי בנוח כלל תחת מבטיו, הערתי על כך בפני אמי לא פעם. כאשר אמי פגשה את אמו של הנער, היא לא חסכה במילים: אל תביאי עמך יותר את הנער כי הוא ערני למדי! בתגובה, פצחה אמו בצעקות רמות אשר גרמו לתהודה לא קטנה בחדר ההמתנה. נשים נוספות הצטרפו אל אמי, והמריבה שפרצה הותירה אה כולן כועסות ומקללות כל הדרך עד לפתח בתיהן. אך עם כניסת השבת, נפגשו הנשים שוב ושוחחו ביניהן כאילו הכל כרגיל ודבר לא קרה. בזכות קדושת השבת, לא נשמרה טינה לאורך זמן רב מדי.

קללות היו נפוצות בקרב הנשים במלאח. אני ניסיתי לתומי ללמוד לקלל כמותן ברצף אך במהרה הושתקתי על ידי אמי שרצה לעברי, צבטה לי בחוזקה את השפתיים בסיבוב מכאיב ולא הרפתה עד שביקשתי סליחה והבטחתי ששוב לא אעשה זאת. לא היה כל צורך איפוא בניתוח פלסטי לניפוח שפתיי העליונות. כל מה שהייתי צריכה היה רק לקלל בנוכחות אמי, זכרונה לברכה, והתוצאה הייתה ניכרת מייד בזכות טיפולה המסור. היא סובבה את השפה בכל כוחה, אחזה ולא עזבה עד אשר כאבה ידה. שפתיי צורבות עדיין… אח!

והקללות? את פירושן מעולם לא הבנתי, לפחות עד לעלייתי ארצה והגיעי לבגרות.

בפעם הבאה, כשסימון ואמו עזבו את בית המרחץ, הוא ייצב בגאווה את כובע הברט על קודקודו ומלמל לעברי: ״להתראות בשבוע הבא״. מייד התרחקתי ממנו, מסרבת לעורר ב״חמאם״ מריבה נוספת על זו שעוררה אמי.

השעה כעת שתיים אחר הצהריים. רחובות המלאח ריקים מאדם, למעט הנערות המובילות את החמין ל״פרינה״. אותה הפרינה שאפתה עבורנו את הלחם במשך השבוע, בישלה עבורנו גם את החמין לשבת. חמידו טראח, העובד הערבי, היה מציב את הסירים המסומנים של המשפחות אלה לצד אלה בלועה הלוהט והמלא בגחלים לוחשות, ובזריזות מיהר לסגור אותו באבנים ובטיט סביבן כדי להבטיח את החום למשך כל השבת. מעולם לא הבנתי איך ידע להבדיל בין הסירים ולשייך אותם למשפחות הנכונות. אמנם היו פעמים שהעדפתי להביא הביתה ״בטעות״ סיר אחר השייך למשפחה מבוססת יותר, אך תמיד מיהרה אמי להשיב את הסיר למשפחה הממתינה עדיין ליד שער הפרינה יחד עם התנצלותי הכנה על בורותי.

תיירים רבים נהגו לשוטט בין הסמטאות ולהתלהב מעבודות האומנות של היהודים הישובים בחנויותיהם. שעות רבות צפו הם באריגת השטיחים, בריקוע הנחושת, בחריטה על עץ, ובתיקון נעליים תוך כדי הקפדה להתקין ״סְפֵיחָה״ כסוליה של כל נעל. הספיחה – לוחית ברזל לרוב דמויית פרסה, המיועדת לבלום את הבלאי שנגרם לסולית הנעל מבעיטה באבנים או בכדורגל וסתם הליכה. הספיחה מאפשרת לנעל אריכות ימים.

כשהברזל השתפשף ונאכל, מיהרו ההורים להביא את הנעל לסנדלר כדי שיחליפו בחדש. הבנים נהגו לצעוד על האספלט בצעדי מרש וללוות את שירתם הקצבית או דקלומם בנקישות סוליותיהם. ילד שקיבל נעל עם ספיחה חדשה, הרגיש מאושר מאוד כאילו הנעל כולה חדשה, לא משנה כמה ילדים השתמשו בנעל לפניו…

בלילות שבת, בערבי שירת הבקשות, לאחר חצות, נהגו יהודי המלאח להתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט בפני הקדוש ברוך הוא. לעתים הייתה הישיבה נערכת מסביב לשולחנות המציעים כיבוד קל, שתייה קלה וחריפה, קפה ותה. הייתי בין אלה שחיבבו את השירה ונהגתי להביא למתפללים מגשים עמוסי כיבוד שהכינה אמי עבורם. בכל פעם הייתי מתעכבת יותר מן הדרוש, מתיישבת על שרפרף בכניסה לבית הכנסת, וממתינה עד שהכלים יתרוקנו ואקח אותם הביתה לאמי הממתינה לשובי.

מנהג ״שירת הבקשות״ לא התחיל בלעדי הפייטן הראשי – ״אל מקדם אל כביר״. כניסתו לבית הכנסת הייתה סימן כי הגיעה העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב. הוא שקבע את רמת הביצוע של הפיוט. הפייטן היה יושב בראש השולח; המרכזי ופותח בפיוט: ״דודי ירד לגנו״. אבי, זכרונו לברכה. נהג לשבת לידו וללוות את קצב הפיוט בהנהון ראשו. אצבעותיו נקשו על השולחן כמו היו שם קלידי פסנתר דמיוני. אני ישבתי כמהופנטת וחשתי את עצמי כחלק מהמשתתפים. למדתי בעל פה חלק מהפיוטים והם המשיכו להתנגן באוזניי עד לעלייתנו ארצה.

אחי דוד, שהפך לפייטן בבאר שבע, מילא את החלל הריק שהותירו בי אבי ובני הקהילה במלאח של מראכש. עד היוב אני נוהגת להאזין לקלטות של פיוטיו שהוקלטו בעת שהוזמן לשיר בתחנת ״רדיו דרום״ בבאר שבע. ובכל מסיבה או אירוע משפחתי, קולו הערב מנעים לכל המוזמנים את הערב ומחזיר אותי במנהרת הזמן לאותם ימים בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.

שירת הבקשות של יהודי מרוקו התפתהה לראשונה בתטואן במאות ה-17 וה־18, עת שגשגה בה הקהילה היהודית-ספרדית. העיר שימשה הן כמרכז בו התפתחה המוסיקה האנדלוסית והן כתחנה הראשונה במסעותיהם של שליחים מארץ ישראל למרוקו. וכך, השתלבו בתטואן מצד אחד פיוטיו של ישראל נג׳ארה שהגיעו אל יהודי תטואן מצפת באמצעות השליחים, והן המוסיקה האנדלוסית. שילוב זה יצר אוסף גדול של פיוטים בהשראה קבלית, צפתית, המאורגנים על פ׳ מודוסים מוסיקליים אנדלוסיים. קשרים מסודרים וענפים נוצרו בין קהילות במרוקו לישוב היהודי בגליל, כבר 200 שנה אחרי גירוש ספרד אז כבשו התורכים חבל ארץ זה ושלטו בו ברציפות עד לנסיגתם במהלך מלחמת העולם הראשונה. אגב, מוצא משפחתו של חביב בר ככבא (זריהן) הוא מטבריה

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 24