את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 3/5

את אחי אני מבקש

שמענו את החדשות ואת הדיונים במועצת האומות המאוחדות בניו יורק, בהקשר של חלוקת ארץ־ישראל ובדבר האפשרות של הקמת מדינה עברית. תקוות רבות תלינו בדיון זה וקיווינו שבסופו של דבר ההחלטה תעבור ואז כולנו נשתחרר ממחנה זה. בינתיים, הסתדרנו לישיבת קבע. הקשרים עם החברים יוצאי אירופה החלו להתערער. לא ברור בדיוק כיצד זה התחיל. האווירה הפכה עכורה ולעיתים הגיעו הדברים לתגרת ידיים. נתקלנו בקשיים הנוגעים לסידורים במחנה, ולא ידענו כיצד להתגבר עליהם. החברים הוותיקים כבר לא עזרו לנו, הם נמנעו מחברתנו והתעלמו מקיומנו. באחד הימים, בזמן שהותנו באוהל, נתבשרתי על ידי החברים כי אינני רצוי עוד. שאלתי בטבעיות ״למה ?״ וללא כל בושה הם ענו שהוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו. סערת רגשות אפפה אותי בן רגע, ומיד יריתי לעברם: ״אתם באתם ממחנה ריכוז!? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים? מה פירושו של דבר ׳לא רוצים מרוקנים?׳ כולנו יהודים המאוחדים למען מטרה אחת, לא? איך נבנה את הארץ? אתם תגורו פה, ואנחנו שם? אי אפשר לבנות כך מדינה! תפסיקו עם השטויות האלה!״ ואולם לא, דבריי נפלו על אוזניים ערלות והם התעקשו שאעזוב את האוהל שלהם. הם חזרו ואמרו שאני בן אדם טוב, תרבותי, משכיל, אבל הם מצטערים – אני צריך לעזוב. ״עשיתי משהו לא בסדר?״ שאלתי. ״לא, אתה בסדר גמור״, הייתה התשובה. ״למה, אם כן, מגרשים אותי? למה אתם אומרים שכל המרוקנים לא טובים? יש טובים ויש רעים, כמו בכל חברה. אי אפשר לבוא ולהגיד שכולם לא טובים״. והם ענו: ״זו החלטה של הוועד!״. ״אבל פה זו החלטה שלכם״, הקשיתי, ״מה זה אצלכם? אתם חייבים להקשיב לוועד? מה זה, מחנה צבאי? למה אתם צריכים להקשיב לוועד שקיבל החלטה פוגעת? אתם מעוניינים בהפרדה גזעית? לפי מוצא ? היום אתם לא רוצים מרוקנים, ומה אם מחר יבואו הרומנים ויגידו שהם לא רוצים פולנים, וההונגרים לא ירצו בולגרים? מה נעשה? איך נקים מדינה וצבא? אתם רוצים לחלק את הארץ לפי עדות? והצבא? כל פלוגה תהיה מעדה אחרת? אתם יודעים, הזמנתם אותי לבוא לגור אתכם ושמחתי מאוד. נאמר: ׳גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' ועכשיו אתם מבזים אותי. על זה נאמר: ׳המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים׳. אתם מבינים מה שאני אומר? אני לא ביקשתי לבוא אליכם. אתם הזמנתם אותי, ואף על פי שאתם אומרים שאני בן אדם טוב ותרבותי, אתם בכל זאת מגרשים אותי כי אתם לא רוצים מרוקנים. אתם עושים הכללה. אתם לא יודעים מה זה חברים. אני לא ידעתי מה זה אשכנזי או ספרדי. מה זו מפלגה. אבל אני יודע שאתם ואני יהודים. בגלל זה עזבתי את הסמינר למורים שבו למדתי, עזבתי את הוריי ואת בני משפחתי וידידיי, כדי להיות אתכם, אתם שסבלתם מהנאצים. כעת אתם אומרים שאתם לא רוצים אותי, ללא סיבה, רק בגלל שאני מרוקני. בשביל הערבים במרוקו הייתי יהודי, ובשבילכם אני מרוקני! קשה לי להאמין! אנחנו, שאהבנו אתכם, צמנו, התפללנו על הצרות שעברו עליכם משל עברו עלינו, אם כי למזלנו לא סבלנו במלחמה. וכדאי שתדעו – כאשר הגיע אלינו שד״ר מהארץ מישיבה פולנית, קיבלנו אותו יפה ותרמנו לו ביד רחבה, שכן אנחנו אחים. עכשיו אתם אומרים לי שאני טועה? לאן אלך? איפה אמצא עכשיו מקום?״ ואולם, לא נתרכך לבבם. הם אמרו שאני יכול לקחת את המיטה ושהם יעזרו לי למצוא מקום אחר. אך כצפוי – כל האוהלים היו מלאים, אין לי מקום אחר. הייתי המום, פגוע וכועס. לא האמנתי שיש אטימות כזו בקרב אנשים. איך ייתכן שיהודי לא רוצה להיות עם יהודי? איך יכול להיות שיהודים שסבלו מהמדיניות הגזענית של הנאצים, שהשמידו שליש מעמנו, יהיו בעצמם גזענים? הייתי המום לחלוטין וקשה היה לי להאמין! אז נזכרתי במה שאמר לי דודי על היהודים הפולנים, ואולם לא האמנתי שגם בארץ יהיה כך. אוי ואבוי! הייתי נתון בסערת רוחות והיה לי קשה מנשוא לקבל את זה. השלמתי בלית בררה, חיפשתי מקום ולא מצאתי. המשכתי בחיפושים ולבסוף מצאתי מקום באוהל עזוב ליד המקלחת. החברים שלנו לא האמינו כשסיפרתי להם את שאירע. ״מגיע לך!״ אמרו לי, ״אתה ואהבת-ישראל שלך! רצית להתערות בקרבם וכעת גירשו אותך!״ המחיצה החברתית הלכה וגבהה, ובאה לידי ביטוי בקטטות שבהן לא הייתי מעורב אף פעם. ציער אותי מאוד לראות שנאת חינם מיותרת וטיפשית של אחים ובני עמנו. הם כעסו מפני שהיינו הולכים לבית״רים. ובכן, הלכנו לבית״רים כי הם היו היחידים שקיבלו אותנו יפה מבלי לדרוש מאתנו להצטרף אליהם. בחברתם הרגשנו את אהבת ישראל, וזה מצא חן בעינינו. כבר שם למדנו בדרך הקשה על הבעיות הפוליטיות של המפלגות השונות, שעל כך שישנן מפלגות יריבות – ועוד עובדות שהיו זרות לנו לחלוטין. החברים שלנו החלו להתערות בחיי המחנה. אחד החברים ששלט בשפה האנגלית, היה הצינור שלנו בפגישות עם הבריטים. נציגים שלנו היו חברים במשטרה הפנימית של המחנה ובוועד המנהל המייצג ומקשר בין הבריטים ובין חברי המחנה. בהדרגה החילונו להרגיש כבני בית, וניסינו להתמזג בחיי המחנה, שהרי חייבים לחיות בשלום – אחרת איך נבנה מדינה יחד? עוד הדרך ארוכה לפנינו וזמנים קשים מחכים לנו בארץ. לא יודעים מה ילד יום בדיוני האו״ם. חושבים שמלחמה בארץ ישראל היא בלתי נמנעת, כיוון שהערבים הודיעו כבר שהם לא מסכימים לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. הדיונים שם נמשכים. לא עברו חודשיים וכבר התבשרנו כי מגיעים אנשים חדשים. לפני כן שמענו על מאבק הגבורה של האנייה ״יציאת אירופה״(אקסודוס) שהכילה 4,530 מעפילים, על אומץ רוחם ותעוזתם. הללו התבצרו באנייה וגילו עוז רוח וגבורה מופתית. עתה היינו כמו הוותיקים – עמדנו בשער המחנה וחיכינו בחיוכים, במחיאות כפיים ובהתלהבות. איזו הפתעה! לא ייאמן! הנה האנשים שהשארנו אחרינו באלג׳יריה, כשהמשטרה הפריעה לפעולתנו בחוף ונאלצנו לברוח בלעדיהם. 200 אנשים נשארו אחרינו, משפחות הופרדו, בהלה ואכזבה העכירו את רוחנו, והנה הם – איזו שמחה! ממש איחוד משפחות! כל הקרובים שנשארו מאחור צעדו בסך למול עינינו. איזו התרגשות! אישה שמצאה את בעלה ונפלה בזרועותיו בדמעות שמחה; בעל נופל בזרועות אשתו הבוכה בדמעות שליש; ידידים שמצאו זה את זה, חלק מחברי קבוצת ״אחד העם״ – איזו שמחה! זרים לא הבינו על שום מה כל ההמולה הזו, אבל משנודעה להם הסיבה, שמחו אתנו כולם. האנייה ״שיבת ציון״, ששמה הקודם היה ״לוסיאנה״, ושמה בקוד המוסד לעלייה ב׳ היה ״אורה״, יצאה כמונו מחוף אלג׳יריה ב-16/7/47 בשעה 3:30 עם 396 מעפילים עליה. יכלו לקחת יותר מעפילים, אבל שתי משאיות לא הגיעו בזמן. הייתה זו אניית-משא שעבדה בחופי איטליה: בית קיבולה היה 250 טון. סירה גדולה מאוד. אורכה 27 מטרים, בעלת תורן אחד. מונעת הייתה במנוע דיזל. מהירות ממוצעת 7-6 קשרים, והמלחים – שמונה במספר-ממוצא איטלקי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 3/5

עמוד 237

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר