השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר-קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
[קינה על הפרעות בארץ־ישראל]
קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
בְּכוּ, אַחַי, וְגַם סִפְדוּ / עֲלֵי צִיּוֹן בְּרֹב הָמוֹן
כְּמוֹ מִסְפֵּד הֲדַדְרִמּוֹן / וְיֹאשִׁיָּה בְּנוֹ אָמוֹן.
בְּכוּ רַכִּים מְעֻנָּגִים / יְחֵפִים יִרְמְסוּן קוֹצִים,
לְכוּשִׁים יִשְׁאֲבוּ מַיִם / וְלָהֶם יַחְטְבוּ עֵצִים.
5 בְּכוּ עַל אִישׁ אֲשֶּׁר עָשָׂה / עֲלֵי עַבְדוּת וְלֹא נֻסָּה
וְיֹאמְרוּ לוֹ "סְבֹל גַּם שָׂא!" / וְלֹא יָכֹל שְׂאֵת מַשָּׂא,
בְּכוּ אִישִׁים אֲשֶׁר רוֹאִים / בְּנֵיהֶם הַמְּהֻלָּלִים
אֲשֶׁר בְּפָז מְסֻלָּאִים / בְּיָד כּוּשִׁים מְחֻלָּלִים.
בְּכוּ עִוְרִים אֲשֶׁר נָעוּ / בְּתוֹךְ צִיּוֹן, מְגֹאָלִים
10 בְּדָם הָרוֹת מְבֻקָּעוֹת / וְדַם שָׁבִים וְעוֹלָלִים.
בְּכוּ זַכִּים אֲשֶׁר מַכִּים / טְמֵאִים לֶאֱכֹל שִׁקְצָם
לְהַשְׁכִּיחָם בְּרִית צוּרָם / וְאֶת אַרְצָם מְקוֹם חֶפְצָם.
בְּכוּ אִשּׁוֹת מְטֹהָרוֹת / וְנִשְׁמָרוֹת וְנִטְהָרוֹת
אֲשֶׁר הָיוּ לְזֶרַע חָם / בְּצִירֵיהֶן מְעֻבָּרוֹת.
15 בְּכוּ בָּכֹה עֲלֵי בָּנוֹת / כְּזָוִיּוֹת מֵחֻטָּבוֹת
אֲשֶׁר הָיוּ שְׁפָחוֹת לֵ־ / שְׁפָחוֹת הַמְתֹעָבוֹת.
בְּכוּ בָּכֹה וְגַם אִבְלוּ / עֲלֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת
אֲשֶׁר פָּרַץ פְּרִיץ חַיּוֹת / וּבָהֶם נִקְבְּצוּ דַּיּוֹת.
בְּכוּ עַל הַמְנֻפָּצִים / לְיוֹם רָעָה מְקֻבָּצִים
20 וְעַל דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים / מְעֻשָּׁקִים מְרֻצָּצִים.
בְּכוּ בָּכֹה לְחַיֵּינוּ / וְאֶל תִּבְכּוּ לְמֵתֵינוּ,
לְמַעַן כִּי הֱיוֹת כָּהֶם / בְּכָל עֵת תַּאֲוָתֵנוּ
וְלָכֵן לִי בְּנֶחָמָה, / חֲבֵרַי, אַל תְּהִי סוֹבֵר
עָלַי כָּל הַמְשֻׁסָּפִים / בְּתוֹךְ צִיּוֹן וְאֵין קוֹבֵר
(1012)
המשקל: המרנין. — קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
- 2. הדדרמון(זב׳ יב, יא) – בבקעת מגדו שבה היתד, תבוסת יאשיה. 4. לכושים — משועבדים לחיילי מצרים השחורים. 5. עושה(עיין יחז' כג, בא) — נאנס, הוכרח! ולא נוסה — שלא היה רגיל לחיות בעבדות
כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן
הצער והאבל על מות יאשיהו נחרתו עמוק בלב העם. זכריה הנביא מנבא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן"(זכריה יב יא). חז"ל פירשו כי מדובר במספד על משיח בן יוסף שימות בעת הגאולה והמספד עליו יהיה גדול כמספד על אחאב שמת על ידי הדדרימון מלך ארם וכמספד על יאשיהו מלך יהודה שמת בבקעת מגידו בידי פרעה מלך מצרים (מגילה ג)
. 8. בפז — איכה ד, ב. 9. עורים (איכה ד, יד)— קרבנות האויב. 10. מבוקעות — הושע יד, א. 11. טמאים — האויבים מאלצים אותם לאכול מאכלות אסורות. 13. אשות (יחד כג, מד) — נשים. 14. לזרע חם — הכושים. 15. מחוטבות (תה׳ קמה יב) – בעלות צורה לשפחות ~ לנשי האויבים. 18. דיות יש' ו, טו) — עופות היושבים בחרבות. למיתנו —עיין יר׳ כב, י. 22, למען יעז ושימוש של משוררי ספרד). 23. סובר–אל השמיעני סברות של נחמה. 24 – המשוספים (ש״א סו, לג) — המחוצים.
מתוך ויקיפדיה
אל-חאכִּם בִּאמר אללה )בערבית: الحاكم بأمر الله – "השולט בצו האל", בספרות הרבנית נקרא הכליף עלי אלחכים ובעברית המתחדשת החליף עלי אל חכים( היה הח'ליף השישי מהשושלת הפאטִמית, ושלט בין 996–1021 במצרים.
אל-חאכם נולד במצרים ב-985, וכבר בגיל 11 ירש את השלטון מאביו אבו מנצור נזאר אלעזיז. העברת השלטון המוצלחת לילד הצעיר הוכיחה את יציבות שלטון השושלת. במהלך שלטונו הארוך הצליח אל-חאכם להרחיב את תחום שליטתו וכבש גם את אזור חלב.
בשנת 1009, נוצרים ויהודים נאלצו לענוד עניבות על צווארם במרחצאות, עליהן נתלו צלב לנוצרים ופעמון ליהודים. בתי קברות נוצריים חוללו, ומספר פקידים נוצרים נענשו, מה שגרם לרבים להתאסלם מתוך פחד. דנא מצהיר כי מדיניות זו התקבלה בדרך כלל היטב על ידי המוסלמים, ששנאו נוצרים בגלל מעשי העדפה מצד פקידים נוצרים. לדברי דנא, בשנת 1022 נדרשו הנוצרים לשים צלבי עץ על צווארם, לאסור עליהם לרכוב על סוסים ולהחליף פקידים נוצרים במוסלמים, ולדבריו צעדים אלו "הניעו נוצרים רבים להתאסלם בגלל גורם הפחד.." מקורות שונים מצביעים על כך שרדיפת הקופטים עברה לקיצוניות בתקופת שלטונו של אל-חאכם, עם הריסת הכנסיות והאצת ההתאסלמות בכפייה. אל-חאכם, הורה להרוס כמה כנסיות בקהיר, והוצא רשומה להריסת כנסיית הקבר בירושלים, שם נאמר שהמושל בפקודת האל כעס על מה שנראה בעיניו תחבולה שנוהגת כמרים, הקשורה לירידת "אש הקודש". ואילו לפי ההיסטוריון וויליאם אל-סורי, אל-חאכם הרס את כנסיית הקבר בשנת 1009 בגלל להיטותו להפריך את הטענות שהוא נולד מאישה נוצרייה.(ע"כ)
הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים
מתוך: > ואלה תולדות היהודים בימי הביניים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי > פרק 7 היהודים – מיעוט דתי בארצות האסלאם > המעמד המשפטי של היהודים > הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים.
הח'ליפים מחמירים את יחסם ליהודים בניגוד לתקופות שהתעלמו בהן מחוקי עומר היו ח'ליפים שהקפידו במיוחד על אכיפתם , והיו אף שהוסיפו עליהם מתוך רצון לחזק את שלטון האסלאם או מתוך חשש ששלטונם נתון בסכנה . לדוגמה , המקורות המוסלמיים מייחסים לח'ליף האומיי עומר השני את הטלת החובה על בני החסות ללבוש בגדים מיוחדים , ובימיו היא ביטאה השפלה . יש גם המייחסים לו הוראה שלא להעסיק את בני החסות במשרות מכובדות . כנראה עומר השני חש צורך להגן על שלטון בית אומיה , שנחשב בעיני מוסלמים רבים לשלטון לא חוקי . ההקפדה על אפלייתם של בני החסות אפיינה את שלטונם של הח'ליפים העבאסים . דוגמה לכך היא תקופת שלטונו של הח'ליף הארון א-רשיד שנחשבה לתקופת פריחה תרבותית למוסלמים , אבל תקופה של רדיפות לבני החסות . הארון א-רשיד הדגיש את החשיבות של הג'יהאד – מלחמת קודש באויבי האסלאם – והורה להרוס בתי תפילה של כופרים . בימיו , כשיהודים ומוסלמים עמדו למשפט , חויבו היהודים בנוסח מיוחד של שבועה , שכללה איומים חמורים למי שיפר אותה . הנוסח המיוחד ביטא את יחסו של הארון א-רשיד ליהודים כאל אנשים שאינם דוברים אמת . מצבם של בני החסות החמיר בימי הח'ליף העבאסי אל-מתווכל הראשון , שנודע באכזריותו – שלט בשנים 861–847 בימיו היהודים לא הורשו לבנות כנסיות או בתי כנסת חדשים ואף לא לשפץ מבנים קיימים . בצו שפרסם בשנת 850 הוא אסר בתוקף על העסקתם של בני החסות ואסר עליהם לרכוב על בהמות , מלבד על חמורים . על פתח בתיהם הם חויבו לשים דמויות של שדים . הצו חזר על החובה להבדיל בין הלבוש של בני החסות ובין הלבוש של המוסלמים וקבע כי בבית המרחץ הציבורי , מקום שלא לבשו בו בגדים שהבדילו את בני החסות מהמוסלמים , יישאו היהודים על גופם דמות של עגל הזהב , והנוצרים יישאו על גופם צלב עץ ארוך . את הצו נימק אל-מתווכל הראשון ברצון להגביל את בני החסות ל"מעמד שאלוהים הועיד . "להם במצרים הידרדר מעמדם של בני החסות כשעלה לשלטון בשנת 996 הח'ליף הפאטימי אל-חאכם באמר אללה . אף שהח'ליפים הפאטימים היו שיעים הם גילו סובלנות לבני החסות וגם למוסלמים סונים . אבל אל-חאכם הקפיד על ההוראה שחייבה את בני החסות בלבוש מיוחד , אסר על תהלוכות נוצריות , ואף החרים והרס כנסיות רבות . הוא ציווה על היהודים ועל הנוצרים לשאת סימנים מזהים בבית המרחץ ולבסוף גזר לבנות להם בתי מרחץ נפרדים . במאה האחת עשרה , ככל שעלתה חשיבותם של חכמי הדת – העולמאא גברה המגמה להדגיש את נחיתותם של בני החסות . השליטים נענו ללחץ העולמאא ופרסמו , בתמיכת הציבור , צווים המפלים לרעה את בני החסות . גם צמיחתו של מעמד ביניים מוסלמי בערים המוסלמיות השפיעה על המגמה לדחוק את היהודים והנוצרים ממשרותיהם במנהל . על כל אלה יש להוסיף את התגברות הקנאות הדתית במאות השתים עשרה והשלוש עשרה בהשפעת המאבק שניהלו המוסלמים נגד הצלבנים בארץ ישראל ונגד הרקונקיסטה תנועות מוסלמיות קנאיות , כגון המווחידון כפו על היהודים ועל הנוצרים את האסלאם , ומי שלא המיר את דתו נאלץ לעזוב את הארצות האלה .
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יוסֵף אִבְּן־אֲבִיתוֹר-קינה על הרדיפות בארץ ישראל (תחת שלטונו של הכליף חאכם׳ 1012).
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
SOL aussi était tombée malade. Elle avait rendu toutes ses entrailles. Ses lèvres avaient viré au bleu, et son corps enflammé tremblait comme une feuille au vent. Elle pleura en voyant tout ce qui descendait de sa gorge. Le rabbin avait son petit mot sur le sujet:
« Il y a six catégories de larmes. Trois sont bonnes, les autres sont mauvaises. Les premières sont occasionnées par le rire, les fruits et l’encens. Les trois autres sont causées par la colère, la tristesse et le surmenage des intestins. » Elle fut surprise par les paroles du rabbin et crut, dans sa candeur enfantine, qu’il parlait d’elle.
Elle fut étonnée de l’attitude de Simha qui ne la quittait plus, la cajolait, lui prodiguait une tendresse inattendue. Elle apprécia ses caresses dans les cheveux, les chansons de son enfance quelle commençait à oublier. Cette situation lui plaisait. Elle ressentit une sérénité qui l’envahit quand sa mère oignit son dos d’huile d’olive et commença à l’étirer et à la masser. Elle fut surprise de l’histoire quelle lui raconta pour la distraire :
« Cyrus le roi de Perse, du temps d’Esther, était tombé malade. Il désespérait de guérir. Le médecin, le devin et le prêtre se réunirent, échangèrent leurs avis et lui prescrivirent comme remède du lait de lionne.
Le médecin se porta volontaire pour aller en chercher. Après des difficultés et des aventures multiples qui avaient failli lui coûter la vie dans les déserts, il parvint à rapporter du lait de lionne. Il se présenta devant le roi et s’adressa à lui vigoureusement :
– Voici le lait de la chienne qui vous guérira !
Le roi se mit en colère et donna l’ordre de couper la tête du médecin. Après avoir absorbé le lait, il retrouva la santé et s’enquit de la situation du médecin. Le chambellan lui répondit :
- Il est en prison et attend son exécution comme Votre Majesté l’a ordonné.
- Amenez-le sur-le-champ ! ordonna le roi
On amena le médecin. Il avait les mains entravées, les cheveux en bataille. Amaigri et sûr de mourir, il lança un regard noir au roi et dit :
- Pourquoi avez-vous ordonné de me tuer? Est-ce parce que je vous ai amené du lait de lionne ?
- Pas du tout! C’est parce que tu as fait peu cas de ma valeur et tu m’as parlé irrespectueusement.
- Où est le mal? Même si cela avait été du lait de chienne !
Le roi comprit qu’il allait commettre un péché impardonnable. Il gracia le médecin et le combla de ses dons. »
Sol s'est toutefois rendu compte que celui qui lui apportait le plus de gaîté,c’était Issachar. Bien que les histoires qu’il lui ramenait de l’extérieur étaient souvent épouvantables. La dernière était comme une foudre tombée d’un ciel bleu et ne tarda pas à devenir l’objet de toutes les conversations et des préoccupations, bien au-delà de la maison Hachuel, des juifs, des musulmans et de tout le pays.
« Les Français sont entrés en Algérie ! »
Une stupeur et une panique semblables à celles qui avaient accompagné l’exode d’Espagne s’installèrent.
Certains habitants de Tanger, fortement émus, se mirent à hurler comme des fous, à se taper la tête contre les murs. Les femmes se lacérèrent le visage, pleurèrent. Elles multiplièrent leurs invocations des saints pour qu’ils protègent leurs enfants et leurs familles. Les sectateurs des diverses zaouïas chantèrent :
O saint, par le Prophète et ses compagnons, ressuscite l’Islam
Défais l’infidèle. Dieu, donne-nous la victoire et réduis l’armée des impies.
O combattants, par Dieu, les infidèles n’occuperont point votre pays.
Les récits de combats se multiplièrent avec des variantes. Mais les horreurs ne changeaient pas d’un récit à l’autre. L’armée française avait bousculé les soldats musulmans et avait atteint Tlemcen.
Les habitants de cette ville avaient envoyé plusieurs délégations au sultan, renouvelant leur beya, allégeance, et demandant la protection qui était accordée à leurs ancêtres.
Les délégués rencontrèrent les faquihs de l’université religieuse Qaraouiyine et insistèrent pour obtenir des fatwas en soutien à leurs demandes. Les prières se succédèrent dans les mosquées. Les sermons du vendredi prirent des tons agités, réclamant le Jihad. Le sultan Moulay Abder- rahman craignit que les exigences des savants musulmans ne se transforment en appel à rompre l’allégeance au profit d’un sultan du Jihad.
La panique ne s’empara pas des seuls musulmans. Les juifs aussi furent atteints. Les Andalous n’avaient pas oublié la tragique expulsion d’Espagne, bien qu’il s’agisse, cette fois, des Français de Tsarfat, le pays du génial Rashi qui jadis ressuscita l’hébreu d’une mort certaine.
Le sultan fut obligé de satisfaire aux demandes insistantes des faquihs de Fès. Il décida, contraint et forcé, de se confronter aux Français. Cette décision marqua le début d'une incessante campagne de mobilisation dans les mosquées et les souks. À l’occasion de toutes les cérémonies et les célébrations, funérailles, pèlerinages et mousseras, les harangues se multiplièrent, ainsi que les fatwas et les recommandations diverses.
Même les corsaires de Salé reprirent du service, réarmèrent leurs navires, en cale sèche dans les différents ports depuis l’interdiction de Moulay Slimane. Ils s’attaquèrent à des bateaux autrichiens. La marine de ce pays répliqua violemment et détruisit la flottille pirate dans le port de Larache. Ce fut la fin des fameux corsaires de Salé. Le Makhzen comprit que la guerre de course n’était plus rentable, depuis que la force des nations chrétiennes avait commencé à dépasser celle des musulmans et que leur nombre et leurs armes se multipliaient. Il ne pouvait en récolter que le malheur. Tout le contraire de ce qu’il pouvait gagner de la coexistence avec tous les autres peuples et des échanges commerciaux, dans un monde de paix et de respeét. Certains faquihs et courtisans pensaient, eux, que cette cohabitation avec les chrétiens était contre la sunna du Jihad.
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Page 63
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו
כך כותב , המייסד, הפעיל הבלתי נלאה לשירה ופיוט של יהודי ארצות ערב בכלל ובפרט של יהודי מרוקו הלא הוא יוסי אוחנה מייסד עמותת מקהילות שרות….וזו האות להמשך הכתבות והבאת הפיוטים מאעירה שחר, כל שבוע לפי הפרשה שלו
אני גאה מאוד בקהילת המוצא שלי, יהדות מרוקו. זה לא תמיד היה ככה, בימי הילדות והנערות.
אחת מיני סיבות רבות היא תרבות הפיוט המדהימה ובעיקר שירת הבקשות המאוד ייחודית שלה.
מזמין אתכם/ן למפגש פתיחת עונת הבקשות מחרתיים 20/10 יום חמישי בערב בשיתוף מוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בו ייערך האירוע.
האירוע במסגרת אירועי 100 שנה לשיר ידידות, עם פייטנים ונגנים נהדרים ובראשם דוד ויצמן שיבצעו את פיוטי פרשת בראשית, נובת רמל אל-מאייא הנפלאה.
אקדים הרצאה על 'לידתה ותפוצתה של מסורת שיר ידידות'.
האירוע הוא פתיחה לסדרת אירועי שירת בקשות עם חברת הבקשות 'מאיר השחר', לזכר רבי מאיר אלעזר עטיה שכולנו תלמידיו, של כמעט כל הפרשות מבראשית ועד 'זכור' לקראת פורים.
מי היו מחברי הפיוטים?
כאמור, ״כל משכיל הוא משורר״. יוצא אפוא כי המשוררים ביהדות מרוקו רבים הם. יהודי מרוקו חיברו מעל ל־4.000 פיוטים. ניתן לזהות לא פחות מ־522 אנשים שכתבו פיוטים המופיעים ב־ 87 קבצים שונים. בערים רבות היו קובצי פיוטים, שבהם נעשה שימוש בקהילה, ולעתים הם לא נודעו מחוץ לקהילה. המשורר במרוקו משמש בתפקידו לא רק ככותב את מילות הפיוט, אלא גם ככזה שהרכיב על הפיוט את הלחן מהסביבה הערבית והוא אף מבצע את הפיוט. כך מאמץ הקהל בקהילה את הפיוט המושר בבית־הכנסת, בטקסים ציבוריים או אישיים.
א. מחברי הפיוטים היו רבנים וחכמים, שעסקו בענייני הלכה, קבלה או, נודעו כעושי ניסים. הללו היו מוכרים בקהילה שבה הם חיו ולעתים, אף זכו להימנות בין הדמויות המוכרות והנערצות בכל מרוקו בתקופתם וגם לאחריה. כך אנו מוצאים שחלקם אף ערכו קובצי פיוטים בדיואן פרטי משלהם:
- 1. ר׳ חיים פינטו־ חי ופעל במוגדור. היה ידוע כעושה ניסים ומקובל. אחדים מהפיוטים שכתב מופיעים ב״שיר ידידות״. נפטר ב־1845. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל.
ר׳ יעקב אבוחצירא חי ברוב זמנו בתאפילאלת שבמזרח מרוקו. מקובל וידוע בניסים, היה גם פרשן ודרשן, חיבר את הספרים ״פתוחי חותם״ על התורה ״דורש טוב״ על דרשות במוסר ועוד חיבורים נוספים. כתב את ספר השירים ״יגל יעקב״. נפטר בדמנהור שבמצרים בשנת 1880.
ר׳ שמואל אלבאז: חי ופעל בספרו בין השנים 1844־1789. חיבר ספר דרשות ספר קינות לנפטרים, וכן ספר שירים ״נועם שיח״. 3 קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״. בנו ר׳ רפאל משה אלבאז(1893־1823) היה פורה בחייו. כתב 19 חיבורים שהמוכרים ביניהם היו ספר הפיוטים ״שיר חדש״ ובו 54 פיוטים, וב ספר שו״ת ב־ 4 חלקים.
משוררים מקצועיים שכתיבת השירה טבועה בהם מתמיד. חלק מהם התפרסם בזכות כתיבת השירה והם עסקו אך ורק בזה. היו אף אחדים מהם שהתפרנסו מכך. אחריב עסקו בתחומים אחרים, והכתיבה היתה עניין נוסף אצלם:
הערת המחבר: ידוע, כמובן, כי חלק מהמשוררים בספרד ואף במרוקו התפרנסו משירתם. חיים שירמן במבוא לספרו ״השירה העברית בספרד ובפרובאנס״ כותב על אותם משוררים שכתבו מתוך רצון להתפרנס מכתיבת ידם, והוא אומר כך: ״גורלו של המשורר היה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של הנדיב: שהרי שכר היצירה הספרותית, לא היה מובטח למחבר כלל. רצה הנדיב, והיה גורע ממנו או מעכב את שליחתו עד אין קץ, או אינו משלמו כלל… המשוררים המקצועיים נתפרנסו בדוחק מיצירותיהם, והרבה מהם קבלו על גורלם המר״. עוד על כך ראה ב״הדיואן המפורש ־ שירת יהודי תימן״, במבוא בעמ׳ 9־8. ע"כ
ר׳ דוד בן אהרון בן חסין: משורר ידוע שחי ופעל במקנס בין השנים 1792־1722 כתב את ספרו ״תהילה לדוד״, ובו מעל ל־200 פיוטים. הפיוטים שכתב מושרים בקהילות המזרח עד היום.
ר׳ יעקב אבן צור(יעב״ץ): חי ופעל בפאס בין השנים 1753־1673. חיבר את ספר השירים ״עת לכל חפץ״, ובו מעל ל־400 שירים. חיבר את ספר השו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״.
ר׳ דוד אלקיים: חי ופעל במוגדור בין השנים 1941־1851. כתב פיוטים רבים והתפרסם בעיקר בזכות 23 הקצידות המופיעות ב״שיר ידידות״. אמן בתחומים רבים נוספים.
״שידת הבקשות״
ר׳ שלמה חלוואה: חי ופעל במקנס במחצית השניה של המאה ה־18. חיבר מעל ל־ 200 שירים, התפרנס מהכתיבה.
ר׳ דוד בוזגלו: חי ופעל בקזבלנקה ובקרית־ים בין השנים 1975־1901. האחרון מבין המשוררים ענקי היצירה במאה ה־20. משורר פורה שכתב מעל ל־200 שירים ופיוטים. פיטן ידוע, תרם רבות לחיזוקה של מסורת ״שירת הבקשות״.
רשימה זו הינה חלקית בלבד. מובן שקיימים משוררים רבים שעסקו בכתיבת פיוטים במהלך חייהם, ושתרמו רבות להתפתחותו ולעושרו של הפיוט אצל יהודי מרוקו.
חובבי שירה הנקראים ״מולועין׳ שהביעו את רחשי ליבם ואת רגשותיהם בשירים שכתבו. חלק מהמשוררים מוכרים בשמם המלא ומופיעים ב״שיר ידידות״ כמחבריהם של פיוט אחד או קצידה אחת בלבד. לעתים, המדובר במחברים אלמונים שמלבד ציון שמם(הפרטי או לעתים השם המלא) אין אנו יודעים עליהם דבר. שמות שונים, שנותרו עלומים, אותם אפשר למצוא בקובץ ״שיר ידידות״: ״שמואל אלבחר״, ״שלמה זריהן״, ״שמעון״ ועוד שמות דומים.
למעשה כל חרזן שיכל לכתוב מספר שורות של שירה עם שיבוצים מהמקרא וממקורות חז״ל נקרא ״משורר״. גם קהל חובבי השירה והפיוט לא הקפידו עם הדרישות שנדרשו מכותבי השירות.
פיוטיהם של המשוררים מתקופת ״תור הזהב״ שהוזכרו לעיל: ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול היו הבולטים שבין המשוררים היהודיים בספרד של המאה ה~12־10.
גולים מקהילות אחרות (כמו מספרד), עוברי אורח ושליחים דרבנן (שדרי״ם) שהביאו אתם בנדודים ובמסעותיהם פיוטים שונים, שחדרו והגיעו לידיעתם של כלל הקהילות במרוקו.
הערת המחבר: השדר״ים היו אלה שהביאו את מנהג ״שירת הבקשות׳׳ במתכונת שונה אמנם, מצפת למרוקו. כך הביאו איתם את הפיוטים הידועים ״ידיד נפש״, ״דודי ירד לגנו״ שחוברו בצפת באמצע המאה ה־16. בולטים בתקופה זו שיריו של היוצר החשוב ר׳ ישראל נג׳ארה. פרק ח׳ יעסוק בו ובפעולת התרכיב.(ע"כ)
חלק מהמשוררים חיברו את שיריהם כמענה למשיכה ולנהירתם של חלק מבני הקהילה לכיוונה של השירה הערבית. כך מוצאים את דברי ההקדמה המתפרסמים בפתח הדיואן הפרטי של רפאל אדרעי ״הטיבו נגן״ (1928).
הערת המחבר: בקהילות המזרח השירה הערבית הולבשה על הפיוטים, שנכתבו ע״י משוררים יהודים בני המקום, אך לא כך לגבי שירת יהודי תימן. היא היחידה במזרח שלא השתמשה בלחנים מהסביבה הערבית, אלא השתמשה בלחנים של מחברים יהודיים מקומיים. ראה ב״הדיואן המפורש ־ שירת יהודי תימן״, במבוא בעמ׳ 11. קטע המקור לקוח מתוך דברי ההסכמה של ר׳ יעקב טולידאנו,כפי שמופיעים בספר ״השירה העברית במרוקו״ של חיים זעפרני, עמ׳ 13.(ע"כ)
"לזכות צעירי עמנו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ועגבים בישרי קודש המלהיבים את הלבבות, לעבודת הית"ש( היתברך שמו) וכמו שידוע לרז"ל גודל מעלת הרגיל בשירים והשבתות שזוכה לעבוד את ה' בשמחה"
בדברי ההקדמה מוצאים דברים דומים.
" בזמננו זה בעוה"ר (בעוונותינו הרבים) רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל כהגרי מצד זה, ועשיו אחיו בא מצדו ורבה העזובה החחנו שכוחה בישרי קודש, על טהרת לה"ק|(לשון הקודש)"[ דברי הסכמה של ר׳ יהושע ברדוגו, שם בעם׳ 13.]
בקריאת דברים אלה יש משום אזהרה של הכותב מפני ההשפעות המזיקות של המוסיקה הערבית והצרפתית על היהודים. מחבר הספר יעקב אדרעי עורך את ספרו ב־1928.
בשנה זו ובשנים הסמוכות לה התבססה התרבות הצרפתית יחד עם התרבות המוסלמית, וחדרה גם לקהילות היהודיות במרוקו.
נמצא כי במקומות נוספים מזהירים מחברי השירים מפני הנהירה אחרי התרבות בכלל ואחרי המוסיקה הערבית בפרט.
לסיכום
בפיוטים של יהודי מרוקו יש רגש ומחשבה, הוד ויופי. פיוטים שיש בהם ניצוץ של חיי עד. הפיוטים מבליטים ע״י ביטויים חזקים ויפים את רגשות העם האמיתיים, את שמחת ליבו ואת תוגת נפשו, את תקוותיו ואת שאיפותיו, את משפטו ואת השקפתו על העולם ומלואו. בפיוטים האלה נכללו נושאים רבים: חיים ומוות, יסורי הגלות וציפיות לגאולה, כיסופים לציון ושבח לה׳ ועוד.
כך הפך הפיוט כלי ביטוי להשתפכות לב בפני האל בורא העולם. אולי מתוך אמונה ותקוה כי האל בחסדיו הרבים, יענה לתפילתם הפיוטית ויגאל את יהודי מרוקו מצרות הגלות ומחיי הבידוד בארץ הפזורה שבה הם חיו.
הפיוט של יהודי מרוקו חי בתוך ״שרשרת השיר״ בה השתלבו השירה המקראית העתיקה, הפיוט הארץ־ישראלי, השירה בימי הביניים מבבל ומספרד. כל אלה הם המקורות, שמהם ספג וינק הפיוט של יהודי מרוקו, מהם קיבל את השראתו ואותם הוא חיקה ופירש, העמיק ועיבד מחדש.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו
עמוד 95
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
חיים אבן עטר הראשון. נפטר תפ״א. ר׳ שלום בוזגלו(מקדש מלך, ח״ב, ריח ע״ב) מספר כי למד מפיו דברי קבלה. ״בליל מוצאי שבת כ״ב לחדש תמוז בשנת תק״ו לפ״ק יה״ל קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלמוד. ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה וחסידות ומופלג בזקנה כמוהר״א חיים ן׳ עטר זלה״ה, זקינו של ר׳ חיים שנקבר בירושלים תוב״ב. וזה הזקן נתבקש בישיבה של מעלה בשנת וישוב חרון אף ה׳ מישראל לפ״ק. ובסוף ימיו למדתי ממנו כמה דברי חכמה. והיה מראה לי בחלום ספר כתוב בו ספירת המלכות שיש לה ארגמ״ן. ואמר לי מהו ארגמ״ן, אמרתי לו … אמר לי דוק בדברי האר״י ז״ל … ואיקץ וכתבתיו למזכרת״. בן נאיים (מ״ר, לד ע״ג) מסתמך על הקדמת אוזן שמואל, לפיה למד ר״ח אצל אלישע אשכנזי והוא בוודאי הורה את קבלת האר״י.
חיים אבן עטר השני. סאלי, תנ״ו – ירושלים, טו בתמוז תק״ג. נמנה עם גדולי חכמי מארוקו, אותה יצא בשנת תצ״ט. הרבה נכתב עליו ואין טעם להאריך במסגרת זו. נזכיר את פירושו לתורה אור החיים, המכיל גם דברי קבלה, וכנראה גם מעבר למה שנקרא במבט ראשוני, וזכה להשפעה רבה בתנועה החסידית. וכן ״תפלה שיסד הרב המובהק הכולל החסיד והעניו כמוהר״ר חיים בן עטר יזיי״א [= יראה זרע יאריך ימים אמן] לאומרה בר״ה בג׳ תפלות אחר העמידה קודם אלוהי נצור, וביום כיפור בעוד שהשליח צבור אומר ויעבור י״י על פניו״. התפילה, בת חמש־עשרה שורות, מתחילה: ״יר״מ [= יהי רצון מלפניך] אבינו מלכנו אלוהינו ידידות אור נפשנו רוחינו ונשמתינו״.
חיים ביבאס בן אברהם. המאה השש־עשרה. תואר כמקובל בכתובה משפחתית.
חיים מויאל. נזכר בספר מאור ושמש, קכב ע״ב. חיים בן סאמון. שמו נזכר אצל ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה (כאזאבלאנכא תרפ״ט), ג ע״ב. ושם מובא: ״שמענו מפי קדוש בישראל שמו גדול רב גדול המקובל האלהי הוא המאור הגדול כמוהר״ר חיים בן סאמון זלה״ה״.
חיים דוד סירירו בן מתתיה. תק״י-תקפ״ו. ר׳ ישראל אבנר כותב: ״רבן של כל ישראל רב תנא הרב החסיד הקדוש המקובל המפורסם כמוהר״ר חיים דוד זצוק״ל הנז״ל נתבקש בישיבה של מעלה שנת תקפ״ו בן ע״ז שנה״. הספד עליו נמצא בספר בת רבים, לה ע״ב.
חיים אברהם פינטו. מו״ץ במוגאדור אצווירה (ראה לעיל: דוד זאגורי). ח״ז הירשברג כותב עליו: ״הילה של קדושה עוטפת את ר׳ חיים פינטו, שעל כוחו בנגלה ובנסתר מרובים הסיפורים. גם המוסלמים חולקים לו כבוד״. פיוטיו נדפסו במקומות שונים. כגון: קול רנה, קזבלנקה חש״ד, עמ׳ 54-52. במיוחד נפוץ שירו לכבוד רשב״י המתחיל: ״אקריב תשורת זמרת שבחי הרשב״י״. אף זכה לפיוטים שנתחברו לכבודו. לפי הירשברג, שם, הוא נפטר בשנת ת״ר; אך לפי בן־נאיים (מ״ר, לח ע״ד) – תר״ה. אכן, בספר שנות חיים, לר׳ אברהם אבן עטר, קזבלאנקא תשכ״א, עמ׳ יד, הועתקה מצבתו, ולפיה נפטר במוגאדור, כ״ו באלול הר״ת לפ״ק [= 1845]. הסכמה ממנו למאור ושמש, ניתנה בחודש אדר תקצ״ו. חיים שבתי פינטו. בכ״י ניו־יורק/להמן 132, לקראת סופו, מובאת שאלה בכתב ממנו, על מה שכתוב בשפר הכוונות.
חנניה בן זכרי. פאס, מכנאס. נפטר כ באלול תק״ב, בהיותו כבן תשעים, ״ולו שם בנסתר ובנגלה״. תואר בכתובה כמקובל, וכן בספר התקנות שהעתיק נינו, ר׳ מכלוף: ״החכם השלם הרב הכולל סוה״ר [= סובר הרזים] המקובל האלוהי כמוהר״ר חנניה״.
יהודה. פיוט על עשר ספירות, לא לוריאני, נעתק בכ״י פריס 1447, שמוצאו ממארוקו (היה שייך לחברת ״חסדי דוד״, ולפני כן, כנראה, למשורר הידוע ר׳ דוד בן יעקב יפלח ממוגדור. כך על פי החותמת שלו בדפים 127א, 131ב), דף 34ב (נדפס גם באעירה שחר, באר שבע תשל״ט, עמ׳ קמא־קמב). שם נרשם: סימן יהודה חזק. מתחיל: ״י״ה אל אחד בסוד אחד״.
יהודה אוחיון בן דוד. המאה ה־18. מקובל, מחכמי מראכש (מ״ר, מד ע״א).
יהודה אלבאז. פיוט שלו על עשר זכירות, נמצא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל, בן־נאיים 39, לקראת סופו.
יהודה אנהורי. נפטר תקנ״ב. סאלי. ראה בהקדמת תורת חיים לר׳ משה אדרעי(מ״ר, מה ע״א).
יהודה ויזמאן. קטע קצר המכיל הסבר קבלי לפסוק מקראי, הובא בקובץ לקוטי קבלה, כ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 55ב: ״שמעתי מהחכם החסיד העניו הר׳ יהודה ויזמאן יצ״ו״.
יהודה בן חלאוה. המאה הט״ז. עלה מפאס לא״י, ישב גם בדמשק. כתב פירוש לתורה, שכנראה אינו בידינו. לאחריו השלים בשנת ש״ה את ספרו צפנת פענח, כ״י, שהוא בעל מגמה מוסרית־קבלית מובהקת. יהודה בן יעקב חנין. המאה הט״ז-י״ז. דרום מארוקו. בשלב מסוים נאלץ לעקור ממקומו בגלל מגפה ועבר לאלג׳יריה. וראה עליו להלן ליד הפניה 299.
יהודה הלוי. סוף המאה הי״ח. אב״ד תיטואן. ראה נה״מ, עמ׳ 185, 193-192, 230.
יהודה עוזיאל. המאה הי״ז (נפטר, כנראה, יט באדר תמ״ט). ראה עליו: אסף, לתולדות, עמ׳ 55: מ׳ עמאר, עץ חיים, עמ׳ 55 הע׳ 193.
יהודה ן׳ עטר. ״ובכ״י בנו כמוהר״ר עובד מצאתי שהרב [יהודה עטר] נולד באלול התט״ו״. נפטר יט בסיון תצ״ג (ראה עת לכל חפץ, קב ע״ב). חברו של ר׳ יעקב בן צור, מחכמיה הבולטים של מארוקו(מ״ר, מו ע״ד – נ ע״א). לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה מנחת יהודה, ממנו יש העתקות שונות בכתבי־יד ובדפוסים. ראה להלן סמוך להפניה 632.
יהודה הצרפתי. המאה ה־18. מרבני מראכש, ״מקובל וחסיד״ (מ״ר, מד ע״א).
יהודה קורייאט הראשון, בן אברהם. נפטר תקמ״ח-ט. תיטואן. רב ופוסק. פיוטו על מצוות מילה נדפס במאור ושמש, יא ע״א; נחלת אבות, שו ע״ב – שז ע״א. נכדו, יהודה השני, כותב עליו בהקדמה לשו״ת זכות אבות: ״הרב המפורסם בנגלה ובנסתר מז״ה [= מורי זקני הרב] כמוהה״ר יהודה קורייאט זצ״ל, עין במר בוכה על כתביו כתבי הקדש שנאבדו בשלל העיר טיטואן בש׳ תק״ן לפ״ק, ושארית הפליטה שם נמצא, ושם היה מר דודי זצ״ל [= יצחק] והוליכם עמו לעיר הקדש ירושלים תוב״ב. ולהיות שמורי א״א [=אברהם] ואני עבדו יצאנו משם בש׳ תקמ״ז״ וכד.
יהודה קורייאט השני, בן ישראל אברהם. יליד תיטואן. בשנת תקמ״ז עבר עם אביו למוגאדור, כנ״ל. מכנה את ר׳ כליפא בן מלכא ״זקנינו״. סבו מצד אמו היה ר׳ יהודה בן עטר. בשנת תקצ״ט הביא לדפוס את ספרו מאור ושמש, המכיל, בין היתר, דברי קבלה קדומים, כגון פירוש סודות התורה של הרמב״ן מאת ר׳ שם טוב אבן גאון. בהסכמות המרובות לספר מפליגים בתאריו. ואולי הוא מחבר הטקסט בשם מעין חכמה (על פי האקרוסטיכון) הנמצא שם בדפים יב ע״ב – יד ע״ב.
יהונתן סירירו. בן בתו של ר׳ אברהם מאנסאנו. כה באב תקל״ה-תקצ״ג. מו״ץ בפאס. ״והיתה לו יד ושם בחכמת הקבלה״ (מ״ר, נד ע״א).
יהושע ציון ב״ר אברהם חיים הלוי. יליד פאס, תרט״ז. עלה לירושלים כבן עשרים, וכבר אז נודע בגדולתו בנגלה ובנסתר. הצטרף לחבורת ״בית אל׳. לפי מ״ד גאון, גם השאיר בכתב־יד פירוש על עץ חיים, אך בוודאי נכתב בירושלים.
יוסף אדהאן. מחצית ראשונה של המאה הי״ט. תיטואן. באחרית ימיו, בשנת תר״ה, עלה לארץ. ראה את נשמתו כניצוץ של נחום איש גם־זו. התנהג בקדושה ובהתבודדות. חיבורו שופריה דיוסף (אלכסנדריה תרנ״ז) מכיל שמונה דרושים ארוכים.
יוסף אלחדאד הכהן. מתקופה מאוחרת. תואר כ״מלומד בנסים, חסידא קדישא״ וכו׳(מ״ר, סב ע״ג).
יוסף אלמאליח בן יעקב. 1866-1788. נולד ברבאט. שימש תקופה ארוכה כרב במוגאדור. נשתבח בפי חכמי דורו גם כחסיד ומקובל. סמוך למותו עלה לירושלים.
יוסף אצראף. המאה ה־18. ״מכפר קאקאוו מנוף סוס, היה מקובל… והאריך ימים״ למעלה ממאה שנה (מ״ר, נט ע״א). יוסף אשבילי ב״ר יום טוב. תושב פאס שהגיע לכפר תינזולין בעמק הדרעא והביא מסורת קבלית.
יוסף אשורקי(אסריקי), נפטר ר״ח שבט תצ״ו. מחכמי פאס, סופר בית־ דין. תואר כ״סובר הרזים״ (מ״ר, נט ע״ב).
יוסף גבאי. נפטר לפני תק״ט. רמו״ץ בצפרו. ״היה לו יד ושם בחכמת הקבלה״ (שם, נז ע״ד; עובדיה, צפרו, ד, עמ׳ פב).
יוסף גבאי בן שלום. סוף המאה הי״ט וראשית הכ׳. מחבר בגדי שש (דאר אלביצ׳א תרפ״ט וד״צ ירושלים תשמ״ח).
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
עמוד 34
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-ר' ישראל נג׳ארה ופעולת התרכיב.
ר' ישראל נג׳ארה ופעולת התרכיב
הקשר בין המילים למוסיקה הכרחי, כדי שהיצירה המוסיקלית תהיה מושלמת ונעימה לאוזן. מלחינים יהודיים מקוריים כמעט ולא היו. המשורר היהודי המרוקני לא עסק בהלחנה. הוא היה חובב מוסיקה בלבד, ומשום כך הוא עסק בכתיבת מילות הפיוט בלבד.
רוב הלחנים בפיוט היהודי המרוקני בכלל וב״שירת הבקשות״ בפרט, מקורם בארצות מוסלמיות: תורכיה, מצרים, מרוקו, ספרד המוסלמית ועוד. אם כך, כיצד הגיעו הלחנים לפיוט היהודי המרוקני?
כאשר עסק המשורר היהודי המרוקני בחיבור מילות הפיוטים, הוא עסק למעשה בפעולת התרכיב.
הערת המחבר: נוהג התרכיב היה ידוע במוסיקה המערבית האירופית עוד מימי הביניים.
[1]על פעולת התרכיב ראה ״ר׳ ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד״, מאמרו של יוסף יהלום.(ע.כ)
מהי פעולת התדביב ?
הפיטן עסק בהרכבת לחן ערבי ידוע על מילים לפיוט שחיבר, תוך השארת החרוז והצליל שבשיר המקורי. פעולת התרכיב פותחה ע״י ר׳ ישראל נג׳ארה, שחי ופעל בין השאר בצפת במחצית השנייה של המאה ה־16. פעולת התרכיב מאז המאה ה־17 הפכה לשיטה מובילה ובולטת בפיוט העברי.
אדגים זאת במספר דוגמאות:
בתורכית קיימת רומנסה המספרת על רעית האביר אמאדי המחכה לו בנאמנות שנים רבות.
ארבולה, ארבולה טאן ג'נטיל
פירוש: עצי יער, עצי יער מה נןיתם תרשים?
בתרכיב של נג'ארה: חיל יולדה, בי סולדה קשורה על לב בפתיל.
שיר יהודי עממי ממרוקו.
שיר שחובר ע״י הזמר היהודי המרוקני סמי אלמג׳ריבי.
קפטאנק מחלול יא לאללה, קפטאנק מחלול.
פירוש: בגדך פתוח גברת בגדך פתוח
תרכיב בעברית: אל חי רם גדול אל חי רם גדול
שיר אנדלוסי
שיר ידוע בביצועו של זמר מרוקני בשם סלים הללי. התרכיב בעברית בוצע ע״י ר׳ חיים סויסה.
עשקת פלאנדלוסיה, סג'ירה, סבר חמורייה.
פירוש: לשקתי באנדולסית קטנה, צעירה ושחרחורת
תרכיב בעברית: נעדר בארץ נשייה עמך הוציא ממכמור יה
דוגמאות רבות ונוספות לא חסרות: בשיר ערבי תוניסאי ישן ״יא חביבתי ־ תעאלי תעאלי לעין״ (חביבתי, בואי אל העין) נעשתה פעולת תרכיב ע״י ר׳ יצחק פראג׳י, והוא מוכר כפיוט ״יוצר מידו״. השיר ״להלא יזיד כתיר״ (שאלוקים לא יוסיף עוד) זכה במקום הראשון במצעד הפזמונים השנתי של מרוקו ב־1978, זהו שיר נפוץ בין יהודי מרוקו. השיר עוסק באהבה גשמית שבינו לבינה. מאוחר יותר עבר השיר תרכיב לעברית, והוא נקרא ״לולא אל נאדר״.
לאחר דוגמאות אלה הממחישות את פעולת התרכיב, ננסה לחזור אחורה לצפת של סוף המאה ה־16 ולר׳ ישראל נג׳רה.
מי היה ר׳ ישראל בכ׳ארה?
הוא נולד ב־1542. הערכות אחרות מדברת על כך שר׳ ישראל נג׳ארה נולד ב־1555 ואין הדבר הגיוני. האר׳׳י הקדוש שנפטר ב־1572 משבח את שיריו. אם כך הגיוני שבעת פטירתו היה ר׳ ישראל נג׳ארה בן 30 מוכר ומפורסם. עפ״י הגירסה האומרת כי הוא נולד ב־ 1555, יוצא שבעת פטירת האר״י הקדוש ב־1572, ר׳ ישראל היה בן 17 שנה בלבד. ואין הדבר הגיוני.
ישראל נג׳ארה נולד בצפת והיה נכדו של לוי נג׳ארה ממגורשי ספרד. אביו, ר׳ משה נג׳ארה, נתמנה כרב הקהילה בדמשק. ישראל היה משך זמן מה מזכיר הקהילה בעיר זו. בנעוריו כתב שירי חול, ורבני דמשק לא שבעו נחת מאורח חייו. הם האשימוהו בחיקוי סגנונות לעז בשירה ובהתנהגות בוהמית הנוגדת אורח חיים דתי. לימים, כאשר חזר לצפת, ר׳ חיים ויטאל, תלמידו הבולט של האר״י הקדוש, תקף אותו לא פעם על הוללותו, למרות ששיבח את שיריו ואת איכות כתיבתו.
שמו של הצעיר ישראל נג׳ארה מתפרסם בצפת וברחבי הגליל. נג׳ארה היה בקי באמנות המוסיקה והכיר היטב מספר רב של לחנים תורכיים, לחנים ערביים מהסביבה הים תיכונית בה חי, ואף לחנים יווניים וספרדיים. נג׳ארה ידע להקסים את שומעיו גם כזמר עממי. כדי לרצות את שומעיו היהודיים שאהבו את המוסיקה המזרחית, אימץ נג׳ארה לספר הפיוטים שכתב ״זמירות ישראל״ את הלחנים עפ״י הסדר הקבוע, כפי שהופיעו בדיואנים הערביים. הוא ערך את הפיוטים כמעין סויטות מוסיקליות (שרשרת פיוטים עם לחנים ברצף).
עם התגברות חזון הגאולה המשיחי שעבר על צפת במהלך חיי האר״י ותלמידיו אחריו, הוא כותב פיוטים רבים על סבלות הגלות, על הציפיות המשיחיות ועל חזון הגאולה העתידית לעם ישראל. בשירתו הוא מדגיש את הקשר המיוחד שבין ה׳ לעם ישראל ומדמה אותו לקשר שבין חתן לכלה, ובכך הוא נותן ביטוי מיוחד ונעלה לרגשותיו של דור שלם שחי על אהבת ה׳ ועם ישראל.
היחס הזה שבין ה׳ לעם ישראל יבוא לידי ביטו׳ בפיוטים רבים שנכתבו בתקופה זו והבולט ביניהם הוא הפיוט הארוך ״דודי ירד לגנו״ המשמש פיוט קבוע בפתיחה של ״שירת הבקשות״. על פיוט זה ראה בפרק ד׳.
תלמידי האר״י, ויטאל ולונזאנו, תקפו אותו בגלל שני עניינים:
דיבור על יחסי הקב״ה ועם ישראל בסגנונם של שירי אהבה חילוניים שבשירת ספרד. כדוגמה אפשר למצוא בפיוט הבא המופיע בפרשת ״וירא״ בשירת הבקשות: ״יפה־פיה, ליבבתיני, המתיני ־ עד אור בוקר, ליני הלילה, ליני״ אין זה שיר אהבה אלא שיר ערגה לגאולה המופיע בצורת דו־ שיח בין ה׳ לכנסת ישראל. טענה נוספת היתה על הכנסת מנגינות של שירי אהבה ורומנסות ספרדיות לפיוטי קודש המושרים בבית הכנסת.
להתקפה זו הצטרף גם המימסד הדתי ־הרבני, שטען כי מי ששר את הפיוט העברי שעבר פעולת תרכיב, אינו יכול שלא להיזכר בשיר החילוני הערבי המקורי שעליו הורכבו מילות הפיוט. כתוצאה מכך, מגיע הפיטן להרהורי עבירה בהסתנן מחשבות זרות וחילוניות למחשבת הציבור דווקא בשעת התפילה.
התקפה זו מביאה את ישראל נג׳ארה הצעיר לענות: ״להפוך רצון המשתוקקים אשר ישוטטו לבקש את דבר השם ונפשם בחלה לבטא בשפתיים לשון נכרייה״. במילים אחרות: הרכבת מילות קודש על לחנים זרים חילוניים נועדה לקרב את הציבור לשירי קודש המדברים בשבח ה׳.
להגנתו יצא האר״י הקדוש:
"וצא ולמד ממשעה שהיה בימי האר"י זלה"ה, שהיה בזמנו הרב ישראל נג'ארה ז"ל והיה נעים זמירות ישראל, וי"א(ויש אומרים שהגיד עליו האר"י זלה"ה שהיה ניצוץ דוד עה"ה(המלך עליו השלום) ופעם אחת בליל ש"ק (שבת קודש) היה החכם הנ"ז שורר על שולחנו כמנהגו הטוב וראה האר"י זלה"ה מלאכים לאלפים ורבבות עולים ויורדים בביתו לשמוע אל הרינה, כי כל שיריו היו ברוח הקודש ".
מתברר כי פעולת התרכיב של ר׳ ישראל נג׳ארה הצליחה לתפוס מקום בליבות האנשים וגברה על ההתנגדויות השונות שהיו לה. שירה חדשה זו, עם המנגינות הים ־תיכוניות מהסביבה הקרובה, קסמה לרבים ונבעה מעצם היותה מושרת במנגינות חביבות ומקובלות.
ר׳ ישראל נג׳ארה כתב פיוטים רבים, שהפכו לחלק מהשירה והפיוט בקהילות ישראל בתפוצות, לרבות במרוקו. הוא כתב פיוטים רבים ומוכרים: ״יה רבון עלם ועלמיא״, ״יודוך רעיוני״, ״יום זה מכובד״. שירים אלה ואחרים מושרים בסעודת השבת בקהילות ישראל השונות עד היום הזה. עובדה זו מביאה את עורכי ״שיר ידידות״ לצרף לקובץ שערכו 12 פיוטים מפיוטיו של ר׳ ישראל נג׳ארה.
חלק מהפיוטים מופיעים תחת הכותרות ״ישראל חזק״, ״ישראל״, ״ישראל בן משה״. פיוטים אלה נכתבו כולם ע״י ר׳ ישראל נג׳ארה.
ר׳ ישראל נג׳ארה הוציא לאור את שיריו שכתב בספר ״זמירות ישראל״, שכלל 100שירים. המהדורה הראשונה יצאה לאור בצפת בשנת שמ״ז ־ 1587. עוד בחייו יצאו שתי מהדורות נוספות, באחת המהדורות הוא הרחיב את הקובץ לכדי 150 פיוטים המורכבים על לחנים תורכים, 60 פיוטים על לחנים ערביים, 30 על לחנים ספרדיים ועוד כמה שירים שונים.
תפוצה זו של המהדורות השונות, שכתב ר׳ ישראל נג׳ארה מעידה כי שיטת התרכיב נקלטה היטב בקרב קהילות ישראל השונות. הלחנים המוכרים שבחר לשיריו נקלטו מהר מאוד בקרב הציבור, דבר שעזר להפצת התמליל העברי. המקובלים בצפת, בעידודו של האר״י, אימצו את שיריו ועד מהרה הם החלו להישמע בחבורות שקמו בחצות הליל לשירות ובקשות, כך הם נעזרו בספרו ״זמירות ישראל״.
ר׳ ישראל נג׳ארה היה למקור השראה ונושא לחיקוי למשוררים רבים אחריו. שירתו ופעולת התרכיב שימשו דוגמא ומופת, ועליה כבר נאמר ״ואחריו כל אדם ימשוך״. עד מהרה הפכה שירתו לבעלת השפעה בארצות הים התיכון, ושיטת התרכיב אומצה ע״י פיטנים רבים במרוקו.
פעולת התרכיב עוברת למרוקו
פעולת התרכיב נתקבלה מהר בקרב הפיטנים בקהילות השונות שבמרוקו. במהלך הדורות נעשתה פעולת תרכיב על אלפי פיוטים, והתרכיב הפך לדבר נפוץ ומקובל בקרב כל הפיטנים. ויכוחים על הצורך בהלבשת לחנים זרים על מילות קודש היו קיימים תמיד. המשורר ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ) שחי בפאס בין 1673 ־ 1753 אומר על כך: ״…שעל ידי זה אנו מוציאים אותם ניגונים מהקליפה לקדושה״.
- בין השנים 1880 ־ 1960 חוברו במרוקו 20 ספרי פיוט. [ביניהם אפשר למנות את שיר חדש״ של ר׳ רפאל משה אלבאז, ״רינה ותפילה״ של ר׳ ברוך טולידנו, ״יגל יעקב״ של ר׳ יעקב אבוחצירא״ ועוד. ר׳ דוד בוזגלו תורם את חלקו אף הוא וכותב שירים רבים, ובכך מעשיר את השירה היהודית המרוקנית.]בספרי פיוט אלה נעשתה פעולת תרכיב על הפיוטים שכתבו פיטנים ורבנים. פעולת תרכיב זו נעשתה כדי להרחיק את הציבור היהודי, שנמשך אחרי השירה הערבית החילונית (שכללה שירי אהבה וחשק), שהיתה אהודה מאוד ברחוב.
בין הכותבים היה גם ר׳ יוסף בן נאים והוא אומר על פעולת התרכיב:
" ועד שראיתי איזה נגונים בלשון ערבי, נעימים ומתוקים, ודבריהם דברי הבאי, והוללות וסכלות, ניבול פה, לשון מדברת גדולות, ולעריבות ניגון, חושקים אותו בני אדם, ושאינם נשמרים, מלהוציא מפיהם דברי נבלה, מי המרים המאררים….וזאת הייתה נסיבה גדולה, שעוררה בי רוח השיר, קום כתוב לך את השירה…"
על רקע מקור זה נקל להבין את מלחמתם של חכמי מרוקו ורבניה, כמו גם את רצונם של מחברי הפיוטים בהרחקת היהודים מן המוסיקה הערבית החילונית. הם חיפשו דרך לחזק את המסורת ואת המורשת. תקוותם היתה כי הפיוטים החדשים (וגם השירה העממית היהודית) יביאו לידי ביטוי את עיקרי המוסר והאמונה היהודיים הקיימים בפיוט של יהודי מרוקו: יסורי היהודים בגולת מרוקו, התקוות לגאולה, הכיסופים לציון ועוד נושאים רבים אחרים.
לסיכום יאמר כי יצירתו הפיוטית המוסיקלית של ישראל נג׳ארה, הנערץ על ידי יהודי צפון אפריקה, מבטאת את המזיגה עם הסביבה. עורכי קובצי הפיוטים, בעיקר בארצות המגרב ובמרוקו בפרט, בהיותם מודעים לצורכי החברה היהודית החיה בשכנות והמושפעת מהסביבה הערבית שבה הם חיו, חיקו אחר כך את הסוג הזה, כפי שאפשר להיוכח ב״שיר ידידות״. מבדיקה בקובץ״שיר ידידות״ אפשר לגלות קצידות רבות המורכבות על לחנים זרים ומוכרים. העורכים אף מוסיפים הערות בראש הקצידה ומכוונים את הפיטן ללחן הערבי המוכר, כמו הקצידה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״ שנכתבה ע״י ר׳ רפאל משה אלבאז מסדרת ״בראשית״, והמבוצעת בלחן ״אס מן עאר עליכום א־ רג׳אל לכנאס״ ובזו הדרך גם לגבי קצידות נוספות.
שירת הפיוטים של יהודי מרוקו מקבלת את פעולת התרכיב כדבר מובן מאליו.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-ר' ישראל נג׳ארה ופעולת התרכיב.
עמוד 101
פרשת בראשית יצַר כֹּל ובַיום הַשְּׁבִיעִי שבַת-אפרים חזן
פרשת בראשית יצַר כֹּל ובַיום הַשְּׁבִיעִי שבַת
אפרים חזן
שבת בראשית פותחת מחזור חדש של קריאת התורה, ומשלימה את חגיגות שמחת תורה, שבהן כבר חזרנו לקריאה בתחילת בראשית, חיבור לסיום התורה בפרשת 'וזאת הברכה'. 'שבת בראשית' היא שבתו המיוחדת של חתן בראשית, המתחיל את קריאת התורה במחזור חדש, ומודה לבורא עולם על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו. הצירוף 'שבת בראשית' בדברי חז"ל מציין את השבת הראשונה בעולם בסיום הבריאה. שבת פרשת בראשית נקראת בשבת האחרונה של חודש תשרי, ובכך היא סוגרת מעגל, המתחיל בזיהוי ראש השנה עם ימי הבריאה, 'היום הרת עולם', 'זה היום תחלת מעשיך זיכרון ליום ראשון' ומסתיים לקראת המעבר מתשרי לחשוון בפתיחה 'בראשית ברא…'. מעגל שכולו המלכת האל וקבלת מלכותו בעולם. מחזור הקריאה מתחיל מחדש בסיפור הבריאה ובתולדות האדם לדורותיו עד לדור המבול ולנוח אשר 'מצא חן בעיני ה'
עם התחלת המחזור החדש של קריאת התורה מתחילה גם 'שירת הבקשות', הנשמעת בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ. המונח 'בקשה' בשימושו המאוחר מציין פיוט הבא קודם התפילה וכולל בתוכו יסודות של תפילה, בקשה והכנה לתפילה. הבקשות הן בנושאים שונים ומגוונים ונכללים ביניהן פיוטים קדומים השייכים לסוגים שונים
פיוטי הבקשות כפיוטי הכנה לתפילה צמחו על רקע מנהגי הקבלה באמירת 'תיקון חצות' ולאחריה עסקו באמירת פיוטים. יסוד זה של אמירת פיוטים פיתח לו מסורת לעצמו וכך נוצרו קבוצות של מזמרים ושרים שהיו משכימים קודם התפילה ועוסקים בשירי שבח ובקשה. במשך הזמן אף נערכו קובצי שירה מיוחדים למטרה זו, סימן וזכר להם יימצא בלקט פיוטי ההקדמה לתפילה בסידורים הספרדים תחת הכותרת 'בקשות'. אלה באים לפני 'תפילת השחר'. לקט זה מעיד על קבוצות שרים, שזימרו את הבקשות, על שמותן המגוונים 'מעוררי שחר', 'מפטירים', 'שיר ושבחה', 'הלל וזמרה', ועוד. אלה הניבו קובצי פיוטים בכל קהילות ישראל באיטליה, בצפון אפריקה, במזרח ובבלקן. בעיקר נתפשט המנהג של ההשכמה בלילי שבתות החורף הארוכים )משבת בראשית ועד שבת זכור( והוא מתקיים עד היום. המנהגים הפעילים והבולטים בדור האחרון הם המנהגים על-פי קובצי הבקשות של יהודי חלב המושרים בבתי כנסת שונים בירושלים, וכך גם הקובץ 'שיר ידידות' – שהתקבל כקובץ פיוטים מרכזי בשירת הבקשות של יהודי מרוקו )מראכש תרפ"א); ובשם 'אעירה שחר' – קובץ מבואר וערוך בידי הרב ח"ר שושנה ז"ל (באר שבע תשל"ט-תשמ"א). בשני המנהגים הקבצים כוללים משיריהם של משוררי תור הזהב בספרד, משירי ר' ישראל נג'ארה ומשיריהם של משוררים בני המקום.
שירת הבקשות מבוססת על שילוב בין המוסיקה האומנותית המקומית, ובין מסורת השירה העברית הספרדית. לפנינו אם כן שילוב בין מוסיקה נוכרית חילונית לשירת קודש עברית. ההתייחסות של הממסד הרבני לשילוב שירת קודש ומוסיקה נוכרית הייתה חיובית. זאת משום שמסורת של כתיבת פיוטים על פי לחנים זרים קיימים הייתה מושרשת אצל יהודי ספרד כבר מימי תור הזהב. בנוסף, בהשפעת הקבלה מצפת ראו בכך העלאתה של המוסיקה מטומאה לקדושה.
במרכז ביצוע שירת הבקשות עומד הפייטן אשר במקרים שונים מילא תפקיד כפול: הוא היה המשורר, מחבר הפיוטים, והמבצע בפועל של פיוטים (שלו ושל אחרים) בבית הכנסת ובשמחות פרטיות.
השילוב של שירת הקודש העברית עם המוסיקה הוא הגורם המרכזי במנהג שירת הבקשות, שהיה מנהג דתי מובהק והיווה חלק בלתי נפרד מהשבת המסורתית בעונת החורף.
השיר שבחרנו להציג לשבת זו הוא אחד הפיוטים הנפוצים ביותר בקובצי הפיוטים מן המאה השש עשרה ועד ימינו אלה. והוא כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו בסדר הבקשות לשבת בוא. הפיוט מתאים ביותר לפרשת בראשית, זמר לשבת, המעמיד במרכזו את השבת כתכלית מעשה שמים וארץ וסיום מעשה בראשית, ומתאר את מחבר את הבריאה עם השבת, ומקשר אותם לגאולת הפרט והכלל. זהו פיוט לשבת פייטן אנונימי, מימי הראשית של שירת 'מעוררי השחר', והוא מגיע אלינו בתפוצה רבתי של שירות הבקשות למנהגיהן ולמחוזותיהן בדפוס ובכתבי היד. דוידזון ב'אוצר השירה והפיוט' מונה 2 בדפוס מן המאה ה-16 עד למאה ה-20
עדות מעניינת מציג י' רקנטי במאמרו במרשתת השירה בבתי הכנסת הסלוניקאים בתל אביב "הצבי מביא את 'קמתי להלל' כדוגמה לפיוט ייחודי. זוהי למעשה הקדמה ל'מזמור שיר ליום השבת ( תהלים צ"ב) ששרו בטנדה[4 ההתכנסות החברתית-המוזיקלית של המתפללים לאחר תפילת מוסף בשבת.] בבית הכנסת 'בית תפילה'
קמתי להלל / לא ידוע
קַמְתִי לְהַלֵּל לְשֵׁם הָאֵל הַנִּכְבָּד
שֶׁיָּצַר כֹּל וּבַיֹּום הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת
וַאֲזַמֵּר לוֹ בְּעוֹד בִּי הִלּוֹ
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת
בְּרֵאשִׁית כֹּל בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם
אֵשׁ וַאֲוִיר הָאָרֶץ וְהַמַּיִם
וְאָמַר יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר
בֹּקֶר וְצָהֳרָיִם
שַׁבָּת וְדִינִין נָתַן לָנוּ בְּמָרָה
וּבְהַר סִינַי הִנְחִילָנוּ הַתּוֹרָה
וְשַׁבָּת לִשְׁמוֹר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
אָמַר לְאֻמָּה טְהוֹרָה
וּבִזְכוּתָהּ תִּנְצְרֵנוּ כְּבָבַת
וְאַחַר מָוֶָת תַּצִּילֵנוּ מִלַּבַּת
לְהִתְעַדֵּן בְּגַן עֵדֶן
עוֹלָם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת
1-קמתי … הנכבד: פתיחה זו מצוטטת בשו"ת המבי"ט, יליד שאלוניקי, )חלק א סימן ק( 'קמתי להלל לשם האל הנכבד', עדות להתקבלותו של הפיוט כבר במאה הט"ז. 2 .וביום השביעי שבת: על פי שמ' לא, יז ' כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ 3.בעוד בי הלו: כל עוד אור בקרבי ונשמתי בי, על פי משלי כ, כז. נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם; חֹפֵשׂ, כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן. 4 . בראשית … השמים: על פי בר' א, א. 5 .אש … והמים: הם ארבעת היסודות שמהם נברא העולם, על פי התפיסה המדעית בימי הביניים וכפי שהיה מקובל אז בין חכמי ישראל. 6 .ואמר … אור: על פי בר' א, ג. בקר וצהרים: על פי תה' נה, יח, וציין את זמני האור. 7 .וגם … המאורים: כיוון שפתח ב'אור', המשיל לבריאת המאורות ביום ד. 8 .לאור עולם: להאיר לעולם, על פי על פי יש' ס, יט- כ ' ישעיהו פרק ס '.. וְהָֽיָה־לָ֤ךְ יְהוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵֽאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ׃ ורמז לאור הגאולה לעתיד לבוא. 9 .ואמר: על דרך מאמרות הבריאה 'ויאמר אלהים…' ואמר … טהורים: דילג לבריאה מן היום השישי, על פי בר' א, כד. 10 .דגים … האדמה: חזר לבריאת היום החמישי, על פי בר' א, כ-כב, וביקש לצרף את שלוש הבריאות שזכו לברכה. 11 .וגם … וחכמה: על פי בר' א, כו-כז. 12 .והמשילו עלי כלו: על פי בר' א, כח. תולה … בלימה: כינוי לבורא עולם, על פי איוב כו, ז. 13 – 14 .בשביעי … עשה: על פי בר' ב, ב. 15 .וברכו … אותו: על פי בר' ב, ג וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ 16 .שבת … במרה: על פי בבלי סנהדרין נו, ע"ב, בדרשה לפסוק בשמ' טו, כה שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וראה פירש"י על אתר.17 – 18 .ובהר … ושמור: על פי שמ' כ, ח-יא, דב' ה, יב, וכמדרשם, כגון בבלי ראש השנה כז ע"א 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'. אמה טהורה: כינוי לכנסת ישראל.
פרשת בראשית יָצַר כֹּל וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שָבַת
אפרים חזן
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הקצידה-חלק א'
פרק תשיעי הקצידה
הערת המחבר:בפרק זה אני נעזר בספר ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״ מאת אברהם אמזלג ומאמר מ״פעמים״ 19 של אותו מחבר ״הקצידה ב״שיר ידידות״.
הקצידה היא חלק בלתי נפרד מערב ״שירת הבקשות״. מאז שצורפה לקובץ ״שיר ידידות״ היא מהווה מעין שיא בסיומו של ערב ״שירת הבקשות״, היא מגוונת את המעמד ונותנת לו מימד נוסף ושונה.
מהי הקצידה? מהם בטוייה החילוניים אצל הערבים? ומהם מאפייניה אצל היהודים?
בעניין הקצידה אפרט בהמשך פרק זה.
הקצידה ־ היבטים כלליים
הקצידה הינה סיפור מושר המשמש, יהודים וערבים כאחד, באירועים שונים, משמחים, טראגיים או בסתם אירועים והזדמנויות. לסגנון הקצידה במרוקו היה מעמד נכבד, והיא שימשה אמצעי ביטוי לצרכים דתיים וחילוניים כאחד; היא אפשרה למחבריה להציג את דעתם ולהביע את דבריהם ואת רגשותיהם.
מקור השם ״קצידה״: השם ״קצידה״ הוא מלשון ״קצא״ ־ סיפור. המקור הוא ברברי ובמקור היא מושרת בצורה אמנותית בערבית. מאוחר יותר היא נכתבה גם בעברית.
מבנה הקצידה : לקצידה יש מבנה צורני מיוחד. זהו סיפור מושר הכולל בתים בני 5־4 שורות, חריזה עשירה ומורכבת, טורים של צלע אחת או שתיים ופזמון חוזר. הקצידה בולטת באורכה. הבית האחרון מסכם את הקצידה ולעתים הוא נושא את שם מחברה, בבית האחרון יש מהירות והאצה של הלחן וזהו התצריף מהמוסיקה האנדלוסית.
סוגי הקצידרת:
״מקצור אזנאח״ (=שבור כנפיים) ־ קצידת אהבה הפותחת בדרך כלל במילים ״והווא יא וודי״ (ובכן ידידי).
״משלוק״ ( = שרוט, פשוט עור) ־ קצידה סאטירית.
סאטירה ־ זוהי יצירה ספרותית המתארת את הפגמים שבמציאות בצורה לגלגנית־ עוקצנית.
״סוסי״ ־ מאזור הסוס שבדרום מרוקו(אגדיר, אינזגאן, תרודנט).
״משרגי״ (=מזרחי״) ־ קצידה בעלת כתות דתיות.
״בורג׳ל״ ( = בעל הרגל) ־ קצידה בעלת אפיונים מוסיקליים מיוחדים.
״גומחי״ (סואן, נמרץ) ־ קצידה קצבית.
הקצידה בוצעה ע״י גברים ונשים, היא סיפקה בזכות כח הביטוי שלה מידע וסיפורים מן החיים. יתרונה הוא ביכולתה להגיע לתפוצה גדולה. המבצעים הקפידו להדגיש כל מילה בהטעמה נכונה וברגש רב, הפסקה במקומות הנכונים ותיאור הרגשות הקיימים בקצידה.
ידוע על מבצעי קצידה ששרו בפני כול תמורת מטבעות כסף[עניין זה בולט בכיכר ׳׳ג׳מע אל־פנא׳׳ (כיכר האובדים) במרקש. בכיכר זו מופיעים בולעי אש, להטוטנים, בדחנים וחרזנים בשירה, ובין השאר גם מבצעי קצידות שתמורת מספר מטבעות הם שרים קצידה לעיני כול ]. הקצידה בתקופה של היעדר תקשורת ומקורות מידע שימשה, כאמור, מקור לסיפוק מידע. מכאן גם הלהיטות של האנשים לשמוע קצידות תמורת כסף.
נושאי הקצירה
נושאי הקצידה מגוונים ולקוחים מחיי הפרט והכלל. אצל הערבים נושאי הקצידה היו אהבה וחשק, מוסר והתנהגות וענייני חברה.
אצל היהודים במרוקו הקצידה כללה נושאים כמו:
- תיעוד אירועים היסטוריים:
- קצידה על חורבן העיר אגדיר שפתחה במילים:
״פלילת אתלאתא פלוסת א־ליל יא סאדאת,
תרעדת אל־ארד ובלאד אגדיר נכלאת״
״בליל שלישי באמצע הלילה רעדה האדמה והעיר אגדיר נחרבה״.
הקצידה על מגפת הדבר שפרצה בעיר תאפילאלת ב־ 1779.
״קצידת דלכור״ ( = ״קצידת הפגזים״) ־ על סבל יהודי פאס במרד שבטי האודאיה ב־ 1825 ־ 1832 :
״ביסס אללה נבדא נעיד לכום מא דאז
עלינא במדינת פאס ג׳דיד כוננא מא סאר לאה״
״בשם אללה, אספר לכם את שארע לנו
בעיר פאס אל־ ג׳דיד בהיותנו נתונים לחסדי אללה״.
״קצידת בן שושן״ הידועה על בחור יהודי מאלג׳ריה ואהבתו לנערה הנוצריה מריה מולינה. הקצידה פותחת בבית:
ובליל יא טול היג'רי
ובלילה בו נתמשכה בו אהבתי
מעא נאס מולוע ביהום
עם אנשים אהובי לבי
ג'אני לפראק םצבאח בכרי
אתני הפרידה מוקדם בבוקר
ולחבאב קלת נג'יהום
מעטתי לבקר את אהובי"
|
|
סיפורי תנ"ך והיסטוריה קצידות על חנה ושבעת בניה, ייסורי איוב, עשרת הרוגי מלכות, חורבן ירושלים ע"י בבל |
|
|
להלן קטע מהקצידה על איוב; |
|
|
אזיו תשמעו האד לקצדא בואו תשמעו זו הקינה קצדת איוב עלא מא קאדא קינת איוב שסבל ייסורים או קצידה על יוסף הצדיק" ביסם אללה אנא נבדא נעיד מא סאר בשם האל אתחיל ואספר מה |
|
|
סידנא יוסף מעא כתו בעשרה שקרה לאדוננו יוסף עם אחיו עשרה |
- 3. קצידות אקטואליה: חוברו כתגובה לאירועים כמו הקצידה על המרגל אלי כהן ז״ל, הקצידות על מלחמות ישראל האחרונות, הקצידה על שמו של ר׳ ישראל אבוחצירא זצ״ל ה״באבא סאלי״, או הקצידות לזכרם ולכבודם של צדיקים רבים, כמו הקצידות על ר׳ דוד ומשה -קבור באגויים., ר׳ שלום אזאווי קבור הרבאט, אולאד בני זמירו.אחים הקבורים בסאפי
הקצירה ב״שירת הבקשות״
״שיר ידידות״, שהינו קובץ ״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו, כולל בתוכו 89 קצידות; בסוף כל סדרה של פיוטים לשבת מופיעים בין 2 ל־8 קצידות. הם נכתבו, בעיקר, במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה־20 והורכבו על לחנים של קצידות ערביות מוכרות.
מה היו הסיבות להתפתחות הקצידה ב״שירת הבקשות״?
- 1. מאבק בתמורות חילוניות ־ בראשית המאה ה־20 החלה נהירה של יהודים במרוקו לערים הגדולות קזבלנקה, פאס, מקנס, מרקש. שם פגשו והכירו אורחות חיים חילוניים. (למעשה פריצת המסגרות החברתיות ־ משפחתיות המסורתיות והנוקשות של החברה היהודית־הדתית בקזבלנקה החלה מיד לאחר נחיתת צבאות בעלות הברית במרוקו בסוף 1942. חיילים אמריקניים רבים החלו להתרועע עם בחורות יהודיות).
הכיבוש הצרפתי של מרוקו ב־1912 האיץ את התהליך. התפתחות הערים הביאה לנהירה גדולה של יהודים לערים בעיקר לקזבלנקה בין השנים 1907 ־ 1921, ובמשך כ־14 שנים גדלה אוכלוסיית יהודי קזבלנקה וקיבלה תוספת של 8010 יהודים, גידול מעל ל־150 אחוז. תהליכי הגידול האלה מזרזים את השתלבותם של היהודים בחיי החברה החילוניים בכרך הגדול. יהודים בעלי השכלה מערבית ובעלי רצון ללמוד ניצלו את כושר הסתגלותם התרבותי המהיר, כדי לבסס את מעמדם בחברה. הדבר פגע בחייהם הדתיים ובקשריהם האישיים והמשפחתיים עם הקהילה היהודית שהיתה סגורה בחלקה הגדול בתוך ה״מלאח״ הצפוף שבקזבלנקה. תהליך דומה קרה גם בערים כמו מרקש שמנתה 14,000 יהודים ב־1906, פאס שמנתה 8,000 יהודים ב־1912.
סקירה זו באה להסביר את הרקע לשינויים שחלו בקהילה היהודית, התרחקות מסוימת מהדת ומהמסורת. בכתב יד מאת ר׳ שמואל כהן אמזלג ממרקש כותב הלה על התופעה הזו:
" ועכשיו בזה הדור שלנו אבן מאסו הבונים, מפני הנשים המגונות שאינן רוצות בשירי דוד המע"ה(המלך עליו השלום) הנבונים, ובעליהם אל עצתם פונים….וביום שבת קודש כל העם ישנים"
כדי למשוך את הציבור בחזרה לבתי הכנסת ול״שירת הבקשות״, החליטו הפיטנים באותה תקופה להוסיף ל״שירת הבקשות״ את הקצידות. הקצידות שיכללו תכנים מרתקים ויורכבו על לחנים ערביים מוכרים, ייתכן ויהיה ביכולתן למשוך בחזרה את המתפללים ל״שירת הבקשות״ ולהחיות את המנהג הזה. כך לפחות הם חשבו אז. קו דומה היה גם לעורכי ״שיר ידידות״.
- חינוך ומוסר ־ פעמים רבות חוברו הקצידות בנושאי חינוך ומוסר. תרגמו קצידות ערביות לעברית והשאירו את הלחן הערבי המקורי. לדוגמה: הקצידה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״ מאת ר׳ רפאל משה אלבאז לשבת ״בראשית״ מבוססת על חקצידה בערבית ״אס מן עאר עליכום ארזאל לכנאס״ מאת משורר ומלחין מרוקאי ידוע מהמאה ה־19.
קצידה זו מספרת על ירידתו של עשיר מנכסיו ובעקבות עוניו נטשוהו חבריו. הקצידה מגיעה למוסר בתכלית המסר לשומעים כי אין לבטוח בעושר ואין ערך לחומריות:
"אל יתהלל עשיר בעושרו/ עשיר ואביון אל עמק שווה
מה יתאונן אדם יחוד אישה/ קצר ימים לא בכח יגבר
שני חייו כמלונה ומבקשה / כשצף קצף ומת או נשבר"
מכאן יש לעסוק בתורה, וכדברי הקצידה:
"ושוב היום בתשובה שלמה כי לא ידע אדם את עתו
ובחר בתורת האל תמימה ובלומדיה תגדל אהבתו
חילו ואונו להבל דמה ישכיל ויבין לאחריתו"
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הקצידה-חלק א'
עמוד 106
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הקצידה-חלק ב'
קצידות נוספות העוסקות בחינוך ובמוסר קיימות בפרשת ״נח״ ו״מקץ״. הדוגמה הבאה היא מפרשת ״נח״, הקצידה של ר׳ רפאל משה אלבאז:
"ראה והתבונן, אדם ילוד אשה / מטיפה חלושה
כי היום קצר, כמה ימי חייך?
כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך
- 3. קצידות על פרשת השבוע: מחברי הקצידות מתארים דמות או עניין בדרכם שלהם, ודרך זו מסתמכת על מקורות חזלי״ם. הבולט ביניהם הוא ר׳ דוד אלקיים (קיים) ממוגדור, שכתב 23 קצידות מתוך 89 קצידות הקיימות ב״שיר ידידות״. בכל פרשה מופיעה לפחות קצידה אחת שלו.
רוב הקצידות שכתב ומופיעות ב״שיר ידידות״ עוסקות בפרשת השבוע:
פרשת ״תולדות״:
ואחיו עקבו, ידו הדה:
עשו מעודו נכר צד בפה
איש חסדי יעקב איש תם, שומר תורה ותעודה"
הפרשה מעמידה זה מול זה את עשו האדמוני הלבוש בגדי שער ושאמנותו הוא הציד.
מולו יעקב ״איש תם יושב אוהלים״־ אוהלים בלשון רבים: רמז לבית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר.
פרשת ״וישב״:
דברו חלומם / כרצון נפשם
ספר שר המשקים כרצונו/ ענה לו, זה פתרונו
אותץ ישיב על כנו/הבינו/גלה אזנו
הרבה בשטחו/המצא נא משלוח;
ברוך הגבר השם באל מבטחו/אף אם ידכה, ישוח
אך הבלתי מאמין דמיו ירתחו/חיי הבלו כקדוח"
שר המשקים, כמו שר האופים, מחפש מפלט בפתרונו הצפוי של יוסף ושופך בפניו את ליבו ואת חלומו. המשורר ר׳ דוד אלקיים משתמש בפסוק מירמיהו ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳״, כדי לציין את הרווח שיפיק השם מבטחו בה׳. ״אף אם ידכה, ישוח״ ־ יתרענן כאחד השיחים, אך לא כן לגבי מי שאינו מאמין ״ויהיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב״.
המשורר מסיים כל בית בשתי צלעות חוזרות: ״ברוך הגבר…״ כדי לציין כי יוסף לא בטח בה׳ ואמר לשר המשקים ״וזכרתנו והזכרתני״ לכשישתחרר.
- 4. מחברים אחרים כתבו קצידות על נושאים שונים:
פרשת ״לך־לך״, ר׳ רפאל משה אלבז, כמבין איש לאישה:
קול ענות גבורה, אנכי שומע, במחנה העברים
האיש בעל דברים, אל האישה אמר….
אף היא תשיב אמריה לו…."
הקצידה מתארת התנצחות בין איש לאישה: הטענות משולבות בקצידה, כאשר כל אחד בא בטענות לבן זוגו על חייהם המשותפים.
פרשת ״וירא״, ר׳ שלמה בר יוסף אביטבול, על הגאולה:
"יום יום אוחיל/אצפה/ישועתך/ידיד/ מבשר טוב אליה….
פודה חסידיו/מארץ נוכריה
צורר את מורדיו בבור תחתיה"
המשורר כותב על ציפיותיו לישועה ומקוה, כי יבוא הקץ לייסורי העם כמו שקרה לעם ישראל בצאתו ממצרים: אויביו סבלו מעשר מכות וטבעו בים סוף.
פרשת ״ויצא״, ר׳ משה הכהן, על חזון אחרית הימים:
"שמים וארץ האל יסד/העושה נפלאות לבדו
מעל שמים חבדו/כל באי עולם הודו/העידו
אין בלעדו/לו יודו/ולכבודו/כולם מראש ועד הסוף"
גדולת האל שאין בלתו באה לידי הכרה גם אצל עמי העולם. כולם יודו לה׳ מגדול ועד קטן.
שילוב הקצידות המופיעות ב״שיר ידידות״ הוא שלב אחרון בסדרה של שלבים:
שילוב של לחן ערבי לקצידה עברית, כדי למשוך את ההמון בחזרה לבתי הכנסת.
שילוב של מוסר יהודי מענייני פרשת השבוע או של נושאים שונים בקצידה.
שילוב של קצידות עבריות קדומות ב״שיר ידידות״.
מכאן נסיק, כי מחברי הקצידות ראו את עצמם לא רק כמשוררים פיטנים שהרכיבו לחנים ערביים לפיוטים עבריים, אלא כיוזמים של יצירה עברית מקורית. כדי להפיץ את הקצידות, היה צורך לכלול קצידות עבריות המורכבות על קצידות ערביות מאזורים שונים במרוקו. בדרך כלל, הכירו פיטני ״שירת הבקשות״ את הקצידות שחיברו פיטנים בני סביבתם. בדרך זו חדרו הקצידות, כסוג ספרותי חדש, לחיי היומיום של הפיטן היהודי המרוקני המצוי. היכרות אמיתית עם הקצידה ב״שיר ידידות״ הושלמה לקראת סוף הרבע הראשון של מאה זו, עת התגברה נהירת ההמון לערים הגדולות.
הטבלה הבאה מפרטת את הקצידות ב״שיר ידידות״: הפרשה, הנובה בה מתבצעים הפיוטים והקצידות, מספר הקצידות בכל פרשה ושמות מבצעיהן.
הפרשה הנובה של הפרשה מס' הקצידות שמות המחברים של הקצידות
בראשית רמל מאיא 3 רפאל משה אלבאז,שלמה אביטבול, דוד קיים
נח צביהאן 3 רפאל משה אלבאז, דוד אדהאן, דוד קיים
לך לך רמל מאיא 4 רפאל משה אלבאז, שלמה אביטבול (2) דוד קיים
וירא חגאז משרקי 8 שלמה אביטבול, אברהם קוריאט(2) יים פינטו (3) יוסף, דוד קיים
חיי שרה רצד 3 שמואל אלבאז, דוד קיים(2)
תולדות רמאל מאיא או צביהאן 5 רפאל משה אלבאז, עמרם, מסעוד, חיים פינטו, דוד קיים
ויצא רמאל מאיא או צביהאן 6 שמואל אלבאז, יוסף חזן, חיים פינטו, משה הכהן, מרדכי טרזמן, דוד קיים.
וישלח חג'אז כביר 4 חיים פינטו, יעקב כהן, מרדכי טרזמן, דוד קיים.
וישב מאיא 4 יעקב כהן, מרדכי טרזמן, דוד קיים(2)
מקץ חג'אז כביר 4 רפאל משה אלבאז, יעקב כהן, סעדיה מאראטשי, דוד קיים
ויגש חג'אז כביר 6 דוד קיים(2) יעקב שבת, מרדכי טרזמן, משה עטיה קצידה ללא ציון שם
ויחי רצד או איסתיהלאל 4 דוד קיים, שלמה אביטבול, מרדכי טרזמן, דוד דהאן
שמות איסתיהלאל או מאיא 5 דוד קיים,מרדכי,עמרם, מסעוד, סעדיה
וארא עושאק 4 דוד קיים, עמרם, סעדיה רבוח, סעדיה
בא חג'אז כביר 5 דוד קיים, רפאל אלבאז, משה חלווא, יוסף אביטבול, יעקב בן שבת.
בשלח חג'אז משרקי 4 רפאל משה אלבאז, שלמה אביטבול(2), דוד קיים
יתרו גריבת לחסין 7 שלום אזולאי, שלמה אביטבול, יוסף מלכא, נסים אסבאג, יעקב כהן, דוד קיים, שלמה קאביסה
משפטים חג'אז כביר 5 שלמה קאביסה (4), דוד קיים
תרומה ערק עג'ם או מזמום 2 מרדכי טרזמן, דוד קיים
זכור רצד 3 שמואל אלבאז,, שמעון אוחיון, דוד קיים
נוסף ל־20 הפרשיות שבין שבתות ״בראשית״ לשבת ״זכור״ ישנן עוד 4 סדרות נוספות ל־ 4 הפרשיות של שנה מעוברת: שבתות ״תצוה״, ״כי תישא״, ״ויקהל״ ו״פקודי״. בכל שבת 3 קצידות, ובסך הכול 12 קצידות הלקוחות מהסדרות השונות שבין ״בראשית״ ל״זכור״.
מי היו מחברי הקצידות?
להלן פרטים אחדים על אודות מחברי הקצידות:
אביטבול, ר׳ שלמה בן יוסף: חיבר 8 קצידות: פיטן ממוגדור. נפטר ב־1914.
אדהאן(דהאן), ר׳ דוד : חיבר 2 קצידות.
אוחיון שמעון: חיבר קצידה אחת.
אזולאי ר׳ שלום: חיבר קצידה אחת: נולד ב־1848. פעל בעיר ספרו, ובה שימש במשרת רבנות. כתב פסקי דין, אחדים מפיוטיו נדפסו בקובץ ״צלצלי שמע״. נפטר ב־ 1922 בהיותו בן 74 שנה.
אלבאז, ר׳ שמואל: חיבר 3 קצידות: נולד ב־ 1789. פעל בעיר ספרו, חיבר קובץ פיוטים בשם ״נועם שיח״, ספר קינות וספר דרשות. נפטר ב־1844 בהיותו בן 55 שנה. אביו של הבא ברשימה.
אלבאז ר׳ רפאל משה: חיבר 7 קצידות: נולד ב־1823 בעיר ספרו, ידוע כפיטן ובקי בתורה, נתמנה לחבר בית ־ דין בעירו בהיותו בן 28 שנה. חיבר הלכות רבות, מדרשים, פיוטים וקצידות. את הלכותיו ופסקיו קיבץ בספר ״הלכה למשה״. כתב את הספר ״כסא מלכים״ העוסק ב״זכרון מלכי קדם וקורות היהודים״ ואת ספר הפיוטים ״שיר חדש״. נפטר ערירי בלא בנים ובנות בכ״ב בתמוז תרנ״ו ־ 1896, בהיותו בן 73 שנה. זהו מחבר הקצידות השלישי מהעיר ספרו והמופיע ב״שיר ידידות״, עובדה המלמדת על היותה של עיר זו עיר של תורה ושל חיי רוח תוססים במאות ה־ 20־18.
אסבאג, ר׳ נסים: קצידה אחת.
בן שבת (שבת), ר׳ יעקב: חיבר 2 קצידות: תלמיד חכם ששימש כראש ישיבה במוגדור, כתב ספר פיוטים ״יגל יעקב״, ספר דרושים ״רוח יעקב״ והספר ״המון חוגג״ על מסכת ״חגיגה״. נפטר ב־1858 ונקבר במערת אופראן.
הכהן, ר׳ יעקב: חיבר 4 קצידות, פעל במוגדור.
הכהן, ר׳ משה : חיבר קצידה אחת נולד ב־1683 ופעל בעיר פאס. ידוע כחסיד וצנוע במידותיו. מחזיר בתשובה בעיר. נהרג יחד עם אחיו בפוגרום בגיל 31 שנה בשנת 1714.
חזן, ר׳ יוסף: חיבר קצידה אחת.
חלאוא, ר׳ רפאל משה: חיבר קצידה אחת.
טרזמן, ר׳ מרדכי בן יוסף: חיבר 7 קצידות.
מאראטשי, ר׳ סעדיה: חיבר קצידה אחת.
מלכא, ר׳ יוסף: חיבר קצידה אחת. נולד ב־1879, פעל במוגדור, היה ידוע כמחברם של פיוטים נוספים. נפטר ביום השישי של פסח בשנת תשי״ז ־ 1957, בן 78 שנה במותו.
עטייא, ר׳ משה: חיבר קצידה אחת. נולד ב־1820, פעל בעיר פאס, וגדל כיתום. חיבר את ספר הפיוטים ״שיר משה״, הניח שני בנים חכמים וסופרים. נפטר בן 60 שנה בשנת 1880.
פינטו, ר׳ חיים: חיבר 6 קצידות. נולד בעיר אגדיר ועבר בהיותו בן 10 לעיר מוגדור. הוא אחד מקדושי יהדות מרוקו וידוע כעושה נסים. אחדים מהפיוטים שכתב מופיעים בקובץ הפיוטים ״יגל יעקב״, שכתב ר׳ יעקב ברדוגו. נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה ־ 1845. קבור בעיר מוגדור.
קאביסה, ר׳ שלמה: חיבר 5 קצידות.
קוריאט, ר׳ אברהם: חיבר 2 קצידות. פעל בעיר מוגדור וידוע כבנו של המקובל ר׳ יהודה קוריאט. קובץ הפיוטים שחיבר אבד בשנת 1844.
קיים (אלקיים), ר׳ דוד: חיבר 23 קצידות. בין המשוררים החשובים של יהדות מרוקו בכל הזמנים. נולד במוגדור ב־1851. היה בין העורכים של ״שיר ידידות״, ״איש אשכולות״, שהיה בקי בתחומים אחרים. נפטר בשיבה טובה ב־1940 בהיותו בן 91.
רבוח, ר׳ סעדיה: חיבר קצידה אחת. פעל בפאס במחצית השניה של המאה ה־16.
בסקירה זו קיימים 79 קצידות המזוהות עפ״י מחבריהן. מלבדן קיימות 10 קצידות נוספות ללא זיהוי מחבר:
3 קצידות מזוהות בשם ״עמרם״, 2 מזוהות בשם ״מסעוד״ ו־2 מזוהות בשם ״סעדיה״.
3 קצידות ־ אחת מזוהה בשם ״יוסף״, אחת מזוהה בשם ״מרדכי״ ואחת אינה מזוהה כלל בשום שם.[ האם הכוונה למחבר יוסף מלכא שכתב קצידה אחת והמופיעה בשבת ״יתרו״, ואולי גם כאן מדובר במחבר אחרי]
חשיבותו לפיוט של יהודי מרוקו אינה מוטלת בספק, ומשום כך אני מקדיש לו פרק נפרד בהמשך.
קיים סעדיה מאראטשי, שכתב קצידה אחת והמופיעה בשבת ״מקץ״ וקיים סעדיה רבוח, שהקצידה שכתב מופיעה בשבת ״וארא״. למי לשייך את הקצידות מפרשת ״שמות״ ומפרשת ״וארא״ז ואולי מדובר בכותב אחר בשם זה. ׳׳מסעודי׳ הוא גם מחברו של פיוט משבת ״תולדות״ (פיוט מס׳ 146 ב״אעירה שחר׳׳) וסימנו ״אני מסעוד חזק״.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הקצידה-חלק ב'
עמוד 112
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
Parmi les associations culturelles non juives auxquelles ceux-ci participèrent avec enthousiasme, il me faut citer de façon particulière l’Essor, fondé et présidé par Alexandre Fichet. C’était un groupement fort original, organisant gratuitement d’assez remarquables spectacles de théâtre amateur. Les juifs furent parmi les plus assidus à ces spectacles: certains d’entre eux, sautant la rampe, devinrent même d’excellents artistes amateurs et deux ou trois d’entre eux, de bons comédiens professionnels. Mais Y Essor organisait aussi des conférences sur les sujets les plus divers. Certaines de ces conférences étaient des tribunes libres, c’est-à-dire qu’elles étaient l’occasion de débats contradictoires souvent fort animés. Parmi les conférenciers, nous trouvons un nombre important de juifs. C’est ainsi entre autres que Serge Moati parla de cinéma et qu’Alfred Rossi dirigea une tribune libre sur ‘Un système d’éducation: le scoutisme’. Avocat, militant sioniste révisionniste ardent. Alfred Rossi trouva comme résistant une mort glorieuse pendant la 2ème guerre mondiale. Je donnai moi-même à L'essor d’assez nombreuses conférences, axées tantôt sur les aspects sociaux de ma profession: règlementation de la prostitution, éducation sexuelle,… tantôt sur les oeuvres et la vie des précurseurs du socialisme. Dans ces tribunes libres, la vivacité de ton, la véhémence même, n’empêchaient pas la courtoisie. Je garde le souvenir de l’une d’entre elles où se succédèrent à la tribune, à propos de la colonisation, le militant sioniste Elie Louzoun et un jeune avocat plein de talent qui s’appelait Habib Bourguiba.
Dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres, les juifs francophones ont donc rapidement conquis une place considérable, et cette extraordinaire expansion paraît définitive, et à l’abri de tout aléa. En veut-on une autre preuve? le rôle prépondérant des juifs au barreau et dans la profession médicale. Au barreau de Tunis, pendant les années 30, sur quatre avocats qui se succèdent aux fonctions de bâtonnier, trois sont juifs. A la Société des Sciences Médicales, dont la présidence est assurée par rotation avec alternance de médecins à diplômes français et de médecins à diplômes italiens, il y aura, de 1920 à 1939, sur 20 présidents, 8 juifs. Mieux encore, aux concours de Chefs de service des hôpitaux de Tunis, la participation et le succès des médecins juifs sera considérable. Alors qu’en 1919, il n’y avait aucun juif occupant ces fonctions, on trouve en 1939: trois médecins, deux chirurgiens, deux accoucheurs, deux ophtalmologistes, un oto-rhino-laryngologiste. A une exception près (un médecin né en Tunisie, mais d’origine algérienne lointaine), ils étaient tous nés tunisiens. A une exception près, ils étaient tous devenus français après leur naissance. C’est considérable!
Et pourtant!… L’alerte, c’est l’arrivée d’Hitler au pouvoir en Allemagne, en 1933. La communauté juive de Tunis envisage d’organiser un meeting de protestation et appelle à participer tous les groupements politiques. Mais les groupements de gauche refusent d’y participer si les groupements de droite, qui leur paraissent inspirés plus par la haine de l’Allemagne que par la sympathie pour les juifs, y sont également conviés. Après de longues discussions qui ne débouchent sur aucun accord, les juifs tiendront donc leur meeting seuls; les partis de gauche seuls; la droite s’abstiendra de toute manifestation. Mais dans le désarroi causé par ce problème nouveau, qui aurait imaginé alors que, par amour de l’ordre et de l’autorité, la droite française dans sa majorité finirait par se rapprocher de Hitler et retournerait allègrement à l’antisémitisme virulent?
Le poison antisémite commence en effet à s’infiltrer partout. C’est le moment—août 34 — où, à Constantine, Morinaud lâche la main à ce qui devient une émeute antijuive sanglante. Un mois après, jour pour jour, le Résident Général Peyrouton fait déporter Bourguiba et les chefs du néo-Destour pour des raisons de politique intérieure tunisienne. Des incidents analogues à ceux de Constantine lui serviraient sans doute à justifier sa décision. Des provocateurs se mettents adroitement à l’oeuvre. Mais les chefs destouriens restés encore libres détectent la manoeuvre et la font échouer en donnant comme mot d’ordre à leurs manifestants de crier ‘El yohoud khouatna’ ‘les juifs sont nos frères’. Je m’honore d’avoir contribué avec quelques autres à cet échec, en les informant et en les mettant en garde. Mais l’alerte a été chaude, quoique tout se soit déroulé en coulisse.
L’arrivée au pouvoir en France de Léon Blum et du Front Populaire provoque d’abord l’enthousiasme des juifs: les employés de bureau et les demoiselles de magasin se réjouissent des victoires ouvrières. Le petit peuple est instinctivement fier de Blum. Les bourgeois, comme en France, sont inquiets. Bientôt, ils ne seront pas les seuls à l’être. Mais ce ne sera bien évidemment pas la faute de Blum. La multiplication et la large diffusion en France d’hebdomadaires antisémites est en effet préoccupante. Le virus hitlérien serait-il transmissible?
En Tunisie même, la Dépêche Tunisienne, qui pendant sa longue carrière avait fait preuve à l’égard des problèmes juifs d’une discrète sympathie (elle avait même été dreyfusarde) commençait à manifester son antisémitisme de façon apparente, soutenant dans son action le journal fasciste italien L’Unione dont les positions plus tranchées encore s’exprimaient en termes souvent virulents, dénonçant la ‘pègre de la Hara'.
Confrontés à ces problèmes, de nombreux éléments de la jeunesse juive évoluent désormais dans deux directions différentes; la francophilie admirative, chez les uns cocardière et jacobine, chez d’autres teintée de socialisme, est en perte de vitesse. Un courant important entraîne beaucoup de jeunes vers le communisme. Il y avait toujours eu à Tunis un petit noyau dur de communistes juifs, employés de banque ou de basoche, et nous avons vu le premier groupe d'Hachomer Hatsaïr des années 30 lui fournir quelques renforts. Ces militants entraînèrent avec eux, à l’occasion de la poussée syndicale de 36-37, un certain nombre de prolétaires à col blanc. Mais la poussée communiste la plus importante, la plus spectaculaire et la plus surprenante se fit à partir de la bourgeoisie et de la jeunesse intellectuelle, et d’abord de la bourgeoisie italienne. Déjà, bien avant que Mussolini ne s’engage derrière Hitler dans l’action antisémite, des étudiants antifascistes juifs italiens avaient adhéré au parti communiste clandestin et, revenus en Tunisie, ils avaient constitué des cellules. Ils acquirent progressivement une grande audience parmi les jeunes juifs italiens italophones, mais également parmi les jeunes bourgeois, étudiants ou lycéens, de nationalité tunisienne ou française, qui leur étaient d’ailleurs souvent plus ou moins apparentés, mais qui étaient de formation intellectuelle française. Nombreux même furent parmi eux ceux à qui la fidélité à leur idéal et le courage de leur militantisme valut sous Vichy de lourdes condamnations.
Pourquoi cette attirance du communisme chez des bourgeois et des intellectuels juifs, attirance que l’on peut observer également en Egypte… et en France? On peut longuement en discuter. Il me semble quant à moi qu’elle peut s’expliquer, entre autres raisons, de la façon suivante: chez de jeunes juifs détachés non seulement des pratiques, mais également des traditions et de la culture juives, les attitudes hostiles sont ressenties douloureusement. Alors qu’ils ne se sentent guère juifs, ils se trouvent rejetés parce que juifs. Dans cette situation difficile, une issue s’offre à eux. Puisqu’ils sont malgré eux l’objet d’une ségrégation, ils se choisissent comme refuge et raison de vivre, de combattre et d’espérer, cette société fermée, repliée sur elle-même qui présente presque les caractères d’une religion, qu’est la société communiste.
Il n’y a pas dans cette période que la poussée communiste. On observe aussi — et cela est beaucoup plus facile à comprendre—le développement considérable en profondeur des mouvements sionistes — et plus particulièrement des mouvements haloutsiques. Contrairement à ce qui s’était passé auparavant, ces mouvements aboutiront à l’émigration vers Israël d’assez nombreux jeunes pionniers.
Est-ce à dire que la France est répudiée, que la culture française est abandonnée? Bien évidemment non. La langue française pour un juif de Tunisie est l’indispensable chemin pour accéder à la culture moderne et on l’emprunte sans hésiter. Mais sont désormais finis l’enthousiasme et l’admiration aveugles. La France est certes un grand pays, digne de considération à bien des égards, que beaucoup, le plus grand nombre même, adopteront le jour venu. Mais il n’est plus question de la diviniser. En revanche, l’inquiétude juive resurgira. Les propos tenus par Victor Sebag dans deux conférences données l’une en 1937, l’autre en 1939 à l’Essor et intitulées: ‘Les chrétiens et nous, juifs’ et ‘Le drame spirituel d’Israël’ me semblent très caractéristiques à cet égard. Passés à peu près inaperçus, car Victor Sebag était un penseur solitaire, vivant quasiment en ermite dans sa bibliothèque et peu attiré par les contacts extérieurs, ils paraissent très révélateurs de cette inquiétude qui s’était alors emparée même des juifs qui avaient le plus résolument adopté la culture française et les modes de vie français. Avocat, docteur en droit, licencié en philosophie, père de quatre garçons intelligents et travailleurs et destinés de ce fait à une brillante carrière, il avait peut-être cru pouvoir trouver dans le progrès indéfini de l’espèce humaine la solution sans douleur du problème juif. Le voici pourtant contraint par l’évolution du monde à approfondir sa reflexion en direction du drame spirituel d’Israël.
Nous sommes loin vraiment de l’extraordinaire euphorie éprouvée à la constatation des nombreuses et brillantes réussites individuelles. Accompagnant l’inquiétude juive qui vient de resurgir, reparaît alors le besoin impérieux, pour ceux qui se veulent dignes, d’affirmer hautement leur identité juive, sans pour autant bien sûr rien abandonner du considérable apport de la culture française.
Mais bientôt ce sera 1939 et le début d’un grand tourbillon. La guerre, l’occupation allemande, la libération, les revendications tunisiennes, l’indépendance de la Tunisie enfin, seront à l’origine d’autres évolutions qui sont en dehors du sujet que nous nous sommes fixé. On ne saurait toutefois les comprendre sans la connaissance de l’évolution des Juifs de Tunisie dans l’entre deux guerres. C’est pourquoi il nous a paru utile d’apporter dans cette note, en une vue cavalière, quelques éléments d’information autour desquels pourront s’articuler des recherches plus approfondies.
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן
יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן
נולד באמצע המאה העשירית ומת אחרי 1020;נתגורר זמן-מה בקורדובה ונדד הרבה ממקום למקום
אַבּוּ־אבּרהים יצחק אבן־כ׳לפון הוא המשורר הנודד הראשון בספרותנו. טרוד היה תכופות בחיפוש לקוחות לפרקמטיה הספרותית שלו, ומרובות היו אכזבותיו. הוא שתה עד תומה את קובעת כוס הבזיון והעוני׳ ואף־על־פי־כן נאלץ להבליג! אמנם, פה ושם תמצא בבתי־שיריו איומים נסתרים וגלויים כלפי נדיבים שלא נענו לו או עיכבו את תשלומו. ואולם לעתים עלולים איומים אלה אפילו לבדחנו (כמובן, בניגוד לרצון המשורר!), למשל,
אֲנִי אֶדְרֹשׁ בְּחַיֶּיךָ נְדָרַי, וְאִם אָמוּת – אֲצַוֶּה בָּם יְלָדַי!
וידיד נפשי, 7)
אביו של אבן־כ׳לפון בא לספרד מצפון אפריקה, ואין זה מן הנמנע שגם המשורר נולד שם. מכל מקום עמד בקשרים עם כמה מתושבי היבשת השחורה, ובייחוד עם נכבדי קירואן, המרכז המפורסם, הנמצא כיום בתחומי תוניס. בספרד פיזר את שבחיו לחצרן היהודי יקותיאל אבן־חסאן, נצר למשפחת בני קפּרון. ואגב, למשפחה זו היתה לו ליצחק גם קירבה מסוג אחר־ הוא נשא לאשה אחת מבנותיה, ומפני סיבות שאינן ידועות לנו נתן לה גט פיטורין. כדי להתגונן מפני כעם חותנו מוכן היה אבן־כ׳לפון לפנות אף לערכאות של הגויים. אחד ממכריו דיבר אותה שעה על לבו ומנעו ממעשה זה; היה זה הצעיר שמואל הלוי אבן־נגרילה, בן למשפחת עשירים בקורדובה. על אף ההפרש הניכר ביותר בגילם, נכרתה ביניהם ברית ידידות נאמנה׳ ובשעת מצוקה יכול היה יצחק לסמוך על חסדיו של שמואל. כשפּוטר הלה בשנת 1020 ממשרה ממשלתית חשובה, שלח לו ידידו הזקן דברי עידוד ונחמה והשביעו שלא יחת מפני הגורל ההפכפך והאויבים המרימים את ראשם. ואכן שמואל לא נכנע, וכעבור שנים אחדות נתפרסם בעולם כמשנה למלך גרנאדה וכנגידם של יהודי ספרד. מסיבות החיים אילצו את אבן־כ׳לפון לתרבות בחיבור שירים ללא הליטוש הדרוש. שירי שבח וברכה תופסים אצלו מקום בראש, ולא יקשה על המבקר למצוא בהם בתים דלי־תוכן, או ציורים חסרי טעם ומידה. אף־על־פי־כן אין להכחיש את השינוי העצום שחל בשירתנו תוך דור אחד לאחר הופעתו של דונש בספרד. בלשונו של אבן־כ׳לפון אין עוד גימגום, יש שטף וגמישות; משקליו אינם דחוקים וצולעים; לדימויים וההשאלות, האופייניים לדוגמאותיו הערביות, הצליח למצוא כמה וכמה הקבלות עבריות־לאומיות, שמקורן העיקרי בספרי התנ״ך. בכמה משיריו יש עליזות עילאית; במקום המתיחות וההתאמצות שביצירות קודמיו אתה מוצא אצלו חן וקלות. ודאי לא כל שיריו שירי נועם. יש שהוא קובל גם על קללת הנדודים, על הדאגה למקום לינה בדרך׳ על הפחד מפני הרעב, על קשיחות־לבם של נדיבים. אכן לפי טיבו הריהו ״בּוהמי״ מובהק. רוחו משתנה תכופות׳ לבו אינו נתון למחשבות נוגות ושואף ליהנות מחדוות החיים. יודע הוא להעלות לפעמים תיאורים חיים ורעננים, השונים מן הנוסח המקובל אצל משוררי ארצו, וכשיצרו דוחפו מוכן הוא להשתובב ולהתהולל. בשירי היין והאהבה שלו בולטת נימה אישית.
הדיואן של אבן־כ׳לפון היה ידוע בימי־הביניים, אבל נעלם במרוצת הזמן. חוקרי דורנו הצליחו לגלות כמה קטעים מתוכו, שהיו מפוזרים בספריות שונות, וכעת נמצאים בידינו 50 שירים בערך שאפשר לייחסם למשורר בבטחון גמור, ועוד כ־15—17 שירים, שרק משערים כי פרי עטו הם. כולם יחד הם ודאי רק חלק קטן של הקובץ השלם.
13
[המשורר מבקש שיכבדוהו ביין]
אֲנִי מוֹדֶה, יְדִידִי, בַּעֲוֹנִי / וְחֵטְא נַפְשִׁי אֲשֶׁר אֵינָהּ חֲכָמָה:
אֲשֶׁר קָמָה בְּרֹב פִּתְיָהּ וְהֶבְלָהּ / לְהִתְרַפֵּא בְּעֵשֶׂב הָאֲדָמָה –
וְהַזְּנִיחָה נְאֻם פִּיךָ אֲשֶׁר בּוֹ / רְפוּאָה הַמְּחַיָּה כָּל נְשָׁמָה!
וּמָה יוֹעִיל רְפוּאוֹת הַפְּגָרִים / אֲשֶׁר תִּהְיֶה יְחִידָתָם הֲלוּמָה?
5 וְעָלֶיךָ לְשַׂמֵּחַ בְּיוֹם זֶה / יְחִידָתִי בְּמוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה –
בְּמִשְׁלָחָה מְשֻׁבָּחָה נְכוֹחָה / מְקֻיָּמָה מְרוֹמָמָה נְעִימָה,
בְּרֵאשִׁיתָהּ מְשַׂמַּחַת לְבָבוֹת / מְרַקֶּדֶת לְכָל נֶפֶשׁ עֲגוּמָה,
מַזְקֵקָה כְּמוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, / כְּדָם פָּרִים, כַּהֲרֵי עַד קְדוּמָה
וְנוֹשֶׁנֶת, בְּתוּלָה לֹא יְדָעָהּ / אֱנוֹשׁ, מִיּוֹם שְׁחָטוּהָ – חֲתוּמָה,
10 וְאָז אֶשְׂמַח וְאָגִיל עִם חֲבֵרַי / בְּךָ, בֶּן הַיְּרֵאָה הַתְּמִימָה.
תְּהִי בָּרוּךְ, תְּהִי נִטָּר, וְיִהְיוּ / שְׁנוֹתֶיךָ לְמִי עַיִשׁ וְכִימָה!
[13]
משקל השיר: המרובה. — תרגום כתבתו הערבית בדיואן של אבן־כ׳לפון: לאבו אברהים יצחק אבן כלפי ן נ״ע כתב אל אבו סלימאן דוד אבן באבשד [בפנותו אליו] בזה ובבקשו ממנו מתנת יין.
- 2. פתיה (משלי א, כב)— סכלותה! להתרפא — כנראה חלה המשורר. 4. הפגרים —בשימוש הספרדים (מדונש ואילך): הגויות סתם, ולאו דווקא גופות המתים; יחידתם (תה׳ בב, כא) הלומה — נפשם נגועה. 6. במשלחה — במשלוח (חידוש לשון). המשורר מלביש את משאלתו בכוונה בצורת חידה ואינו מזכיר את שם ה״תרופה״ (היין): מקוימה — מונחת למשמרת. 7. בראשיתה — מיד! מרקדת לכל נפש — מרקידה כל נפש (השימוש בפיעל בהוראת ההפעיל מצוי גם אצל יהודה הלוי).
- מזוקקה — היין המשובח זך וטהור! כדם פרים — בצבעו! כהרי עד — על פי חב׳ ג, ו. לא ידעה (גר׳ כה טז) — היתול נפוץ המוסב על היין הישן שעמד זמן רב מבלי שנגעו בו! חתומה — בחביות. 10. עם חברי — הנאה שלמה מן המשתה יש רק בחברה! בן היראה התמימה — שבח למוצאו (עיין משלי לא, ל). 11. ימי עיש וכימה — דרך הפרזה, כגון ״עד בלי ירח״(תה׳ עב, ז).
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן
עמוד 68
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
יוסף גלילי בן שלמה. שם זה נזכר בכמה חיבורים, ומעורר בעיות קשות באשר לזיהויו, מקומו וזמנו. החיד״א מתארך אותו בתקופת הרשב״א, על פי מה שנמצא כתוב בכנסת הגדולה לר״ח בנבנשת. היות שחבריו של ר׳ יוסף נזכרים שם בתוספת מוצאם, וכולם מערי מארוקו, הסיק טולידנו שגם הוא ״חי במערב״. בספרו של דיין תל־אביבי, מיוצאי מארוקו, מצאנו כי בין חכמי תאזא מנה את ״יוסף בן גלילי. חונך בספרד אצל המקובל רבי אברהם אבולעפיה״. אך את מקור הידיעה לא הגיד. והנה מ׳ אידל הביא עדות מפורשת מספרו של אבולעפיה על ״שלמה הכהן ב״ר משה הכהן ז״ל הגלילי אשר מארץ הצבי״, אשר נמנה עם תלמידיו. מכאן גזר גזירה שווה לזמנו של יוסף הגלילי, אשר בשמו מובא קטע קצר, כמחצית עמוד, בכ״י ששון 919, עמ׳ 50: ״אמר החכם המקובל הר׳ יוסף ב״ר שלמה ז״ל גלילי ממדינת צפת, אמר הפילוסוף נשגבה ממנו דעת הישות״ וכו׳. אמנם יש מקום לבדוק אם מבחינה גאוגרפית ניתן לדבר במאה הי״ג על ״מדינת צפת״. נוסף לכך, שמות החכמים המלווים את ר׳ יוסף, וכן ״דבריו המובאים על סמך עדויות שמיעה וראייה״ (ראה להלן) נותנים מקום לשער שהוא חי במארוקו בערך במאה הט״ו. זאת ועוד, נראה לי ששמו האמיתי הוא יוסף גלילי (בן שלמה), כפי שכתוב בכ״י ששון 919, עמ׳ 69, והוא קובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במארוקו, במאה הט״ז, ובו נזכר ״יוסף בר שלמה גלילי ז״ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה היא פשתאלה״, כמחבר קונטרס קבלי מסוים. (ועיין עוד להלן, ערך יצחק קלדרון). לכך אין קשר עם חבל הגליל, והצורה ״הגלילי״ כפי שמופיעה בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכן שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל הה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לעניין תפילת ליל שבת – אינה אלא כינוי שנגרם הודות לתנא ר׳ יוסי הגלילי. וראיה לדבר, שבכ״י בהמ״ל בניו־יורק 1805, והוא כבר מן המאה הי״ח, כתוב: ״שאל ר׳ יוסי הגלילי״. מעתה יהיה עלינו להתמודד עם ההודעה, הנזכרת לעיל, מתוך כ״י ששון 919, לפיה הוא ״גלילי ממדינת צפת״. ובכן, סבור אני שזו תוספת מעתיק, מן המאה הט״ז, שבזמנו זכתה צפת לגדולה, והאסוציאציה גליל־צפת גרמה לו לערב מין בשאינו מינו. ועדיין אנו צריכים למודעי.
יוסף ן׳ טבול. המאה הט״ז. מחשובי תלמידי האר״י, ובעל עמדה עצמאית לצידו של ר׳ חיים ויטאל. הוא נקרא: ר׳ יוסף המערבי, או המוגראבי, או ר״י טבול המערבי. לפי השערת ג׳ שלום, הוא ״בא מקן המקובלים שבדרעא״. רשימה חלקית של כתביו ערך יוסף אביב״י. פירושו לאדרא רבא נדפס. חיבור חשוב אחד משלו נדפס, למרבה האירוניה, על שמו של רח״ו, והוא: דרוש חפצי בה (בראש שמחת כהן, ירושלים תרפ״א).
יוסף כנאפו בן משה. תלמיד חכם חשוב ומקובל ממוגאדור. נולד כנראה בתקפ״ג, ונפטר בכח בכסלו תרס״א. בימי נעוריו היה מקורב, כנראה, לר׳ אברהם קורייאט. כתב חיבורים רבים (ולפי אליהו בן אמוזג, בשער חסד ה׳, ליוורנו תרמ״ח, יצאו לו מוניטין בחיבוריו הקודמים: זבח פסח ואות ברית קדש), חלקם נדפסו וחלקם עדיין בכתב־יד. בהקדמה לספרו יפה עינים מספר שספרו זך ונקי(מוקדש לערכים ולמועדים שונים) נשלח לוורשא להדפסה, והמדפיס שטיפל בכך הלך לעולמו, והספר אבד. אך הוא נמצא ונדפס בירושלים תשמ״ז. רוב חיבוריו עוסק בעניינים אקטואליים, אם במסגרת דרושים וענייני הלכה, ואם במסגרת ׳תיקונים קבליים. בתחום הקבלי הוא נשען הרבה על הזוהר ועל החיד״א. חיבוריו שנדפסו הם: זבח פסח (ליוורנו תרל״ה); אות ברית קדש (ליוורנו תרמ״ד), מוקדש בעיקר לברית מילה: חסד ה׳ (ליוורנו תרמ״ח), מוקדש ללימוד תורה; מנחת ערב (ליוורנו חש״ד, נגמר בתרנ״ו, נדפס כנראה בתרנ״ז לפי לוח המולדות), מוקדש לתיקון תפילת מנחה; יפה עינים (נשלם בו׳ בתמוז תרנ״ט ונדפס בליוורנו תר״ס), פירוש ענייני תקון הנשיאים, הלכות פסח, ופירוש להגדה של פסח; טוב רואי(ליוורנו תרנ״ט. אמנם נדפס לפני יפה עינים, אך נתחבר אחריו), פירוש לפרקי אבות. כאמור, חיבורים נוספים עדיין בכתובים. שיר לא קבלי, הסוקר את הלכות תפילין וציצית, נמצא בכ״י בן־צבי 56, 146ב-147א. מתחיל: ״תורה חמודה חקוקה נתת ממרום קודשיך״ וכו'. רשימה של חיבוריו נמצאת אצל בן־נאיים, מ״ר, סא ע״א (וכן בראש זך ונקי). והוא גם מספר על מעשה מופלא שאירע סמוך לפטירתו. ר' דוד אלקיים כותב עליו: ״ורב יוסף בתקפו, ספרו קשור בכנפו, חסיד קדוש עד סופו, רבי יוסף כנאפו .
יוסף מוגרבי. טיטואן. ראה מ׳ בניהו, ספרים שנתחברו בבבל, ירושלים תשנ״ג, עמ׳ י.
יוסף נחמיאש בן דוד בן שאול. מראכש. מחבר יוסף חן, דרושים ופירושים קבליים לתורה (תונס תרע״ה).
יוסף נחמיאס בן מסעוד. אולי ממראכש. בכתובה נקרא: ״חסידא קדישא ופרישא המקובל סוה״ר״(מ״ר, נו ע״ד).
יוסף סירירו. יד בתשרי תר״ג־תרס״ב. פאס. חסיד ומקובל (שם, ס ע״ד).
יוסף הצרפתי בן אהרן. חיבורו בן פ[ו]רת, הוא ״מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר הקדוש״, ככתוב בסופו (דף 139 ב). כלומר, מציין בקצרה נושאים שונים, והיכן הזוהר מדבר עליהם. מחולק לאמירים ופארות. בדפים 123 א-138 א יש מפתח של פסוקי חמש המגילות, והיכן נתפרשו בזוהר. לפי ההקדמה, חשב ללכת לונציה להדפיס הספר, ולא עלתה בידו. כתב־היד, שנכתב בתטואן בשנת שפ״ח, ונשלם בכב באייר שפ״ט, נמצא בביהמ״ד לרבנים בניו־יורק ומספרו 1814 (138 דף). כתב־היד קשה לקריאה, נאכל ברובו על ידי הדיו. בראשו שיר על הספירות. בדף 122 א-ב, שיר על טיב הספר. בדף 139 א-ב, ״פיוט לי הצעיר יוסף צרפתי ס״ט חדשתיו פה טיטואן יע״א״. כותרת: ״צהלי קולך בת גלים מי כמוך אל באלים״. מתחיל: ״יושבת מה לך שוממת כעטיה על כל דוממת״ וכד. אקרוסטיכון: יוסף צרפתי חזק (10 בתים).
וסף קורקוס. סביב 1800. גריבלטאר. חיבר תיקון שיעור קומה (ליוורנו תקפ״ה, ירושלים תרצ״ד), והוא אוסף של מקראות ומאמרי זוהר, שאדם צריך ללמוד בהם לשם תיקון. מסודר לפי אברי הגוף. בשער הספר :כתב: ״לאחד מהקדושים אשר בארץ לא נודע שמו״, ושמו של ר״י קורקוס מופיע כמלבה״ד. אך בשער יוסף חן(ליוורנו תקפ״ה) נרמז שמו של קורקוס גם כמחבר שיעור קומה. אף בקצת כתבי־יד הוא נקרא מחבר. הספר יוסף חן, כולל פירושים קצרים לפסוקי המקרא ומשניות, ומשולבים בו דברי קבלה. קורקוס הוא גם מעתיק של כתבי־יד קבליים.
חייא בן וייזמאן. נפטר תנ״ו. מו״ץ במראכש, עם ר׳ יצחק די לויה. באיגרת אליו כתוב: ״וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן״ ומ״ר, סג ע״ב). יעב״ץ שלח אגרת־תנחומין על פטירתו.
יחיא מלכה. נפטר תרפ״ט. בנו מתארו כ״חסיד ומקובל״ ורב ראשי למחוז תודג׳ה בהרי האטלס (ראה ח׳ זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, לוד תשמ״ו, עמ׳ 149).
יחייא בן חמו. מאה ט״ו-ט״ז(?). בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1805, דף 33א־ב: ״מ״כ [= מצאתי כתוב] בס׳ ישן כ״י פי׳ עשר ספירות בקיצור בשם החכם השלם הה״ר יחייא בן חמו ז״ל״. ובלא שם המחבר, בכ״י ירושלים :8°54, דפים 8ב-10א. בכ״י מן המאה הט״ז, הספרייה הבריטית 788, דף 9ב, כתוב: ״מצאתי משם החכם זצ״ל ר׳ יחייא בן חמו זלה״ה שראה בספר אחד של הקבלה כי זמרי נתגלגל בר׳ עקי״׳ וכו׳.
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
עמוד 37
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
הקליטה
הגעתי אל נחלת אבותיי הקדמונים! משאת נפשי התגשמה! הנה אני בארץ ישראל, ארץ חלומותיי, לה נפשי כמהה. עוד במרוקו, נישאתי בגעגועים ובכליון נפש לארץ ישראל, שבה ישבו נביאינו ומלכינו ביהודה ובישראל. אני שמח ומשנן ״רוני ושמחי בת ציון״. הנה אנחנו באים לשכון בתוכך, לא עוד ייאמר לך עזובה.
25/8 – כאמור, אנו עוזבים את עתלית ויוצאים באוטובוס לבית-עולים בבניין קטן בנווה-חיים ליד חדרה. אני לא שבע מלהזין את עיניי בנוף הארץ המחדשת את נעוריה כימי קדם, עם בניה השבים אליה. התיישבנו בבית העולים ולמחרת כבר ביקשתי לנסוע לביקור אצל דודי בירושלים. אצה לי הדרך לדרוך על אדמת ירושלים ולהרגיע את נפשי השוקקת, לראות את מקומותיה הקדושים ולהשתכנע שאני דורך על אדמת ירושלים.
הנה אני בירושלים עיר הקודש, נכנס בשעריה לראות את חומותיה. ״יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש״. כל העורגים אליה. כמה געגועים וכמה אהבה בלבי לירושלים, ״גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים״,״לה נכספה נפשי מפאתי מערב״. הכל מתנגן בתוכי וקשה לשלוט בהתרגשותי ההולכת וגאה בתוכי. כמה דורות התפללנו על ירושלים לבנותה מחורבנה והנה עומדות רגלי בשערייך ירושלים, וברגע זה עולה בזיכרוני דמות סבתי האהובה שהשתוקקה כל כך לזכות ולעלות לירושלים, ונפטרה ללא עת. ״התעוררי, התעוררי, קומי ירושלים״. עינינו נשואות אלייך תמיד, בתפילותינו, בחגינו ותמיד על ראש שמחתנו. במרוקו לא נהגנו להגיד ״הולכים לארץ ישראל״, אלא ״הולכים לירושלים״ – שכרכה ועטפה בה כל ארץ ישראל. עיר דוד, העיר המהוללה, שלה שרנו בפיוטים שלנו ואליה התגעגענו, לה ערגנו בכיסופים גואים ובאהבה רבה. אכן חלומי מתגשם, חלום של כל יהודי לזכות ולחזות ביופייה של ירושלים. ירושלים חיכתה לבואנו, אנחנו בניה החוזרים אליה, העיר שכבוד והדר יעטרוה. אני הולך, כמו נישא על כנפי החלום ורוחי הומייה מרגש ומהתפעלות להיות בעיר מלכינו. אני כמו חולם בהקיץ. האם אכן אני באמת בירושלים?
אותה ירושלים שראיתי בדמיוני כשלמדנו התנ״ך, הרי יהודה, מקומות היסטוריים שדיברו אלינו בקול דממה דקה בתוכנו, כיפת שמים הודה ותהילתה מלאה הארץ. הולך ולא שבע מנופה ומהרריה סביב לה. בן דודי מימון פינק אותי ויצא איתי לטייל ולהתבשם מהודה. הנה הכותל המזכיר לי בית מקדשנו, הנה יד-אבשלום ועוד. כתבתי למשפחתי במרוקו וידעתי שישמחו בשמחתי. קבלת מכתב מירושלים תשמח אותם לאין ערוך והם יבינו שאחרי תלאותיי המרובות והסיכונים שלקחתי על עצמי, באתי על שכרי והנה אני כותב להם מירושלים עיר הקודש. אני יודע שיתקשו להאמין שרגליי דורכות על רגבי עפרה. אני נזכר בפיוטים שהייתי שר ברגש בלילות, ה״בקשות״ – בכל ערב שבת עד השחר העולה. שירו של ר׳ חיים הכוהן, מתלמידיו של ר׳ חיים ויטאל במאה השבע עשרה: ״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך ומארץ רחוקה אקבץ פזורך, עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך… גדל כאבי כל עת אזכרה איכה שיפחה תירש גבירה״. אני רואה הר הבית ויודע למה הכוונה. שלל שירי געגועים שהביעו אהבה לציון ואשר שרנו ברגש – מתנגנים בי כעת: ״יבוא דודי לגן עדנו, למה מני כצבי ברח. על מה נטש מעט צאנו ולרום מעונתו ארח.
השכח דוד בית מלונו…, ישלח מבשר המונו חיש כגיבור לרוץ אורח״, שירו של ר׳ ישראל נג׳ארה, עם מנגינות נעימות שעודדו את נפשנו בגולה, מנגינות אנדלוסיות נפלאות שאבותינו הביאו אותם מספרד עם לחנים עשירים ומגוונים. אני הולך והמנגינות עולות במוחי ומתנגנות מאליהן. בבית הכנסת שרנו כל שבת ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, ״הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים״. כל הקהל כאחד, בהתלהבות ובנעימה ערבה. ״שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך״, ״עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים״. עכשיו זה ממשי, רגליי עומדות בשערי ירושלים. זה לא רק בשיר, אלא ממש! היש עוד עם בעולם ששמר אמונים במסירות ואהבה כזאת? בלב פועם חוזרים בני עמנו לארצם ולמורשתם. איזה מזל יש לדורנו שפעמי משיח הביאו אותו לכאן. הדורות הקודמים סבלו עגמת נפש וייסורים קשים מעצם תקוותם לרגע זה, ולא זכו. ואולם, הם עברו מן העולם ללא מרירות, ובאמונה שיזכו בתחיית המתים להתגלגל במחילות לארץ ישראל. אמונה זו עזרה להם לשמור על שפיות נפשם והפיחה בהם גבורה ואומץ שעמדו להם בכל התלאות. הם נפטרו מן העולם הזה עם חיוך של תקווה שלא אבדה אף פעם. אנחנו עם של תקווה. הנה הגיע הזמן, ״דברו על לב ירושלים וקראו אליה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים״. הכל מתנגן בראשי. התענגתי מיופייה ואני מלא השתוממות והתרגשות על הזכות שנפלה בחלקי.
״עשרה קבים של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים… אין לך יופי כיופייה של ירושלים״. כל הסבל והסכנות בדרכנו כדאיים היו. ״שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים ואלו הן: תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא״. היה לי קשה להיפרד מירושלים, ואולם אני נאלץ להתנתק. אני מביע משאלה שאזכה לחזור ולדור בירושלים. לעת עתה, תם הביקור. ״יברכך ה׳ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״. אני יוצא מירושלים שמח וטוב לב. אני לא מש מחלון האוטובוס וגומע בשקיקה את הנופים המרהיבים של ארץ ישראל, ההרים סביב ירושלים. בשפלה האוויר מלא בבושם פרי הדר שריחו מעדן את הנפש, משכר את החושים, ממלא את כל הסביבה ומענג אותי. זיו וזוהר בכל הפרדסים בשרון ולאורך החוף. אני מנסה לשחזר את השיחה במשרדי עליית הנוער בירושלים, ומדוע רצו להיפטר ממני. כשהייתי בירושלים ביקרתי במשרד עליית הנוער. סיפרתי מהיכן אני ומתי באתי לארץ. בתום שיחה קצרה, העירו לי: ״אולי תישאר עם משפחת דודך?״ התייעצתי עם בן דודי מחוץ למשרד. בן דודי אמר לי שהם מבקשים להיפטר ממני. אני יודע שהם לא אוהבים מרוקנים וגם לא ספרדים. ״יש לך זכויות כמו כולם, תממש אותן ותגיד להם שאתה רוצה לחזור לבית העולים״.
נכנסתי חזרה למנהלת ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לחבריי בבית העולים. היא החמיצה פנים והבנתי שהרעיון לא קסם לה. חזרתי לקבוצה שלי. הגעתי לבית העולים וגם שם מצאתי שמחמיצים לי פנים. לא ידעתי מדוע. ניסיתי לספר להם על ביקורי המעניין בירושלים ועל התרשמותי מהעיר. הבחנתי שאין זה מדבר אליהם וכי התרגשותי זרה להם. הם היו אדישים ומנוכרים לכל. באחת השיחות הם סיפרו לי שקינאו בחבריהם שנסעו לקרוביהם בארצות הברית. עוד הם הוסיפו כי אם היו להם קרובים באמריקה – אף הם לא היו באים לארץ. הבנתי משיחתם שאין להם קשר רגשי, או נפשי לארץ ישראל. הם פה כמו שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם. הבנתי מדבריהם שאין להם שורשים ביהדות. כל מה שידעו היה על התנועה הקיבוצית וההשתייכות האידיאולוגית שלהם שלא הייתה אחידה. המדריך שלהם בא מקיבוץ של השומר הצעיר. לפעמים התווכחו ביניהם בלי סוף עם המדריכים שלהם בנוגע למרקסיזם. השיחה נסבה סביב הזרמים השונים במרקסיזם. עניין הפילוג של היהודים היה זר ללבי. אני האמנתי שצריך לאהוב ולבנות את הארץ ביחד, בכוחות מאוחדים, ושרק העניין הלאומי ובניית המדינה בדרך צריכים להיות היעד – בלא שטיפת מוח פוליטית שרק הסיתה אחד נגד השני. אני חשבתי שצעירים אלה צריכים קודם כל ללמוד, ורק אחרי הלימודים לבחור את דרכם ואת השתייכותם לפי נטיותיהם ואמונתם הפוליטית.
בינתיים, הם לא יודעים טוב את השפה, את התנ״ך. על ההיסטוריה היהודית כמעט שלא ידעו כלום. מבחינה זו הם תלושים ואינם חדורים באהבת עם ישראל והכרת מקומה של ארץ ישראל בחיי העם לדורותיו. אני חושב גם שקינאו בי, על שיש לי משפחה בארץ ועל כך שאני יודע טוב את השפה. הבנתי ללבם, וצר היה לי על שמשפחותיהם נספו. הבנתי לרוחם, ונהגתי בהם באהבה ובנועם ככל שאפשר, ואולם לא יכולתי שלא לתהות – היכן הענווה שיש ללמוד מהסבל שלהם ?
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 246
יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹח-אפרים חזן
פרשת נח
יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
אפרים חזן
בתוך סיפור המבול על עצמתו הרבה, חורבן העולם והתחלה חדשה, בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא ׳יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (בר׳ ח,ז)׳. והשליחה השנייה היא היונה, הממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: 'וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה… וְיִשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ ׳(ח,ט). ובפעם השנייה: 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. ובפעם השלישית: ׳ וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'ח,יב).
תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק ׳ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים…: ׳לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…׳.(תהלים נו, א)
משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי. שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.
הפיוט ׳יונת רחוקים נגני היטיבי׳ למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא ׳ופני אלי קנך לדרך אהלך׳. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד, כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ׳יונה נשאתה׳:
יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וְקִנְּנָה בְחֵיקְךָ /בְּחַדְרֵי חֲדָרִים –
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָה בַיְעָרִים?
וּמִכֹּל עֲבָרִים / פֹּרְשֵׂי מַכְמֹרִים.
יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,
וְהִיא בְמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.
וּבֶן־דִּישָׁן וְדִישׁוֹן / יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן,
וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן
היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ׳יונה׳ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ׳כנפי נשרים׳, ׳הנשרי בצד ׳היונה׳ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואע״פ שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נשאת על כנפי הנשר.
נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי, האחת העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד'. והאחרת המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.
ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיו׳׳ב .
מכל התיאורים הנפלאים של היונה־כנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם מתוך הזמר לשבת ׳יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח׳, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נוח בבראשית ח, ט. המשורר לא הסתפק בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסופו כשהוא מסיים ׳כאשר נשבע על מי נח׳, זהו שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אָעִיר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ'.נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ׳כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי׳(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם ׳לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה׳. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.
הנוסח הנפוץ
יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
5-הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ
וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד
10-נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד
וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ
דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵל בְּהַר הַמֹּר
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר
15-וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ
הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ
הנוסח המקביל
יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ
הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ
וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל,
וְעַל עָב הֵרִים יֹשְׁבֵי שָׁפֶל,
וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נֹפֵל,
אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹח.
דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים
וְגַם הַמְעַד קַרְסֻלֵּי זָרִים
וְאָז יַעֲנוּ לָךְ עַמִּי בְּשִׁירִים
אֵל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.
הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
20-כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ
1-יום שבתון: על פי שמ׳ טז, כב-כג ׳ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתוןשבת־קןש לה׳…׳ ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י;. אין לשכוח: כנגד ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמי כ, ז). 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ׳זכור׳. כריח הניחוח: על דרך ׳ וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ!׳, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ׳ולא מצאה היונה מנוח׳, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת: ׳ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת׳, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4 יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהנום בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ׳מה נכבד היום מלך ?שךאל׳) שמ״ב ו, כ¡ ׳לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו׳, יש׳ נח, יג. לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ׳שמור את יום השבת לקדשו׳(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ׳אתה ובנך ובתך…׳(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 9-16. ובאו…לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ׳הנפוץ׳ לריה״ל (ראו: נפתלי בן מנחם, זמירות של שבת, ירושלים תש״ט, עמ׳ קעא). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל(מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: עלפי ׳ועשירים בשפל ישבו׳, קה׳ י, ו. 11 .מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי, ורמז למגדל בבל . 12. אך… כח: על פי ׳ואולם אנכי מלאוני כח׳, מיכה ג, ח. –13 14 דרך בנעל: הלשון על פי: ׳והדריך בנעלים׳, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ׳ולא מעדו קךסלי׳, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ׳אז מץיר מ׳\ךאל את השיךה סזאת עלי באר ענו לה׳, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח : על פי תה׳ קד, ג. 17. ובצאן תעה: על דרך: ׳כצאן תעינו׳, יש׳ נג, ו.18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ׳זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק ׳, תה׳ קה, ח-ט ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. באשר… נח: על פי ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ / יש׳ נד, ט. ופסוק זה מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.
על המחבר
רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד (1075-1141); מלחמות של קבוצות מוסלמים בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות בראש ובראשונה ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ׳בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…׳. מצב קשה זה גרם להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו(הכתוב בלשון הערבית יהודית) ׳ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת׳, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ׳הכוזרי׳. ואכן הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו מגיע הוא להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם בארץ הולדתו כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. הוא הגיע למצרים והתקבל בכבוד רב ורבי רצו להחזיק בו, עד שהוא מבקשם ׳אם רצון נפשכם למלאת רצוני / שלחוני ואלכה לאדוני׳. למרבה המזל, פרקים חשובים מחיי ריה״ל מתועדים במסמכים מן הגניזה , ומהם אנו למדים, כי משוררנו עלה הפליג בספינה מאלכסנדריה לארץ ישראל, משאת נפשו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון. ביניהם השיר המוכר כל כך ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך׳, שהוקבע כקינה לתשעה באב. ונעשה דגם לעשרות קינות ושירים במתכונתו.
מלבד שירים אלה שהם שיא בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע.
האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית-ביוגרפית של ריה״ל, ואלו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.
עיון ודיון
על הפסוק ׳כטוב לב המלך׳ (אסתר א, י) נאמר בבלי מגילה יב, ע״ב: ׳שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות׳. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהילים ב׳מזמור שיר ליום השבת׳(תה׳ צב)׳. שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים. עיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל. כמו כן נידונים בשירי השבת ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה, אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.
שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת על דרך מאמר חז״ל: ׳אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין׳(שבת קיח ע״א).
בתקופתנו זו, תקופת ׳זמירוני השבת׳, הרואים אור חדשים לבקרים כמזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, אנו רגילים למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ׳זמר לשבת׳ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ׳דרור יקרא׳, קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייסנות הקדומה על פי צרכיה. משנתחדשה הסוגה החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה מדונש ועד רבי יהודה הלוי לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.
על כן בולטים שירי השבת שכתב ריח״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת, כך למשל בפיוט ׳יקר יום השבת תגדיל׳, הלועג לאומות:
הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי
אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרָב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי
פרשת נח- אפרים חזן