מורשת יהדות מרוקו

 

יהודה אדרעי אחי ר׳ שלם, מחכמי פאס במאה החמישית.

משה דרעי הי במאה הי״ב לספירת הנוצרים. נולד כנראה בדרעא ונקרא דרעי על שם מקום הולדתו. למד תורה בלוסינה שבספרד אצל ר׳ יוסף בן מיגאש, חזר למארוקו התיישב בפאם והתפרסם לחסיד ובעל מעשים. ידיעותינו עליו לקוחות ברובן מעדותו של הרמב״ם שנזכיר להלן. חזה את הגאולה כקרובה והודיע על כך לציבור שנטה אחריו מתוך אמונה שלימה, לפני הפסח הודיע להם שבניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל, וכמו שאבותינו נשלו את המצרים, כך עלינו לעשות בגאולה הקרובה. ומאחר שבפסח זה אנו נגאלים, לכן על כל אחד לקנות מהגויים כלי כסף וכלי זהב בהקפה, אפילו במחירים מופרזים ולהתחייב על התשלום לאחר הפסח, ובין כה אחר הפסח לא יהיה לגויים ממי לגבות. העם שנטה אחריו, מילא אחרי הוראותיו, למרות אזהרותיו של ר' מימון אבי הרמב״ם. התוצאה פסח הגיע, הגאולה לא באה והיהודים נאלצו לשאת בעול החובות הכבדים שהתחייבו לגויים, דבר שרושש את כל עשירי הקהילה, ור׳ משה דרעי עצמו ברח ועלה לארץ ישראל. וזה תיאור המעשה ב״אגרת תימן״ להרמב״ם״… כי לפני המשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעא אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי ר יוסף הלוי ז״ל בן מיגש, אשר שעמתם את שמעו. אחרי כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום, כי חסיד ומעולה וחכם הוא אמר להם: הנה משיח קרב ובא… ונמשך העם אחריו והאמינו בדבריו. והיה אבי מורי זצ״ל(:=רבי מימון) מסיר את לב העם מאחריו…

הוא ניבא נבואות ונתקיימו כל אשר אמר… אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל פסח, וצוה אותם למכור את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים… ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער והחובות רבו על העם… ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל…״. הרמב״ם בתשובותיו מזכיר את ישיבת ר׳ משה דרעי בארץ ישראל ומסתייע ממנו לדבר הלכה, קיימת סברה שנולד בפאס וממנה הלך לדרעא, אבותיו באו מספרד לפאס. וכי הוא חי במאה התשיעית והיה מורו של סלמון בן ירוחם הקראי. אולם מתקבלים יותר הדברים שהובאו באגרת תימן עליו ועל זמן פעולתו.      

ב י ב ל ׳: א. הלקין, ״אגרת תימן״ נויורק, תשי״ב, ענד 99 101—103; א. ח.     

פריימן ״תשובות הרמב״ם״ (ירושלים תרצ״ד) עט׳ 9 סי׳ ז; ח.ז.הירשברג ״תולדות היהודים באפריקה הצפונית״, ח״ב עט׳ 86—89. ״מלכי רבנן״ בערכו;״נר המערב״ עט׳ 26.

 

שלום אדרעי חי במאה הה׳ נחשב בין גדולי הרבנים בתקופה. כנראה שכיהן בהתחלה כסופר שטרות ויש לנו ממנו הרבה העתקות וקיומי חתימות.

אחרי כן התמנה לדיין בבית דינו של ר׳ יהודה בן עטר (יתכן שהיה תלמידו) עם הרבנים יעקב אבן צור, יעקב אבן מלכא, אברהם בן עלאל, שמואל אלבאז ועוד. הוא חתום על הרבה פס״ד שחלקם נדפסו בספרי שו״ת של חכמי התקופה בעיקר ב״משפט וצדקה ביעקב״ וחלקם עודם בכתובים. חיבר דרשות כת״י, חידושי ש״ס שמהם נמצאים כיום בבית מדרש לרבנים בנויורק, קובץ על מסכתות ברכות ותענית ומכיל כמאתים דפים. הוא חתום על כמה תקנות שנתקנו בין השנים התפ״ט—התק״א/ 1741—1729 עם חכמי פאס. הוא אחי ר׳ יהודה הנ״ל.

ב י ב ל ׳: כרם חמר, תקנות, קד—קח, קנא—קנה, קס, קסה—ו, קסט, קע; נר המערב, עט׳ 142; מלכי רבנן, דף קיב—ד).

 

אברהם אזולאי [א] מדור המגורשים. היה גדול בתורה ומתואר על ידי נכדו ר׳ אברהם בהקדמתו לספרו ״חסד לאברהם״: ״…החסיד העניו נעים זמירות החכם וכו'״ מבני דורו היו הרבנים שלמה בן מלך ושמעון בן לביא.

 

אברהם אזולאי [ב] ב״ר מרדכי. נולד בפאס בערך בשנת הש״ל ונפטר בחברון בשנת הת״ג/1643—1570. בפאס רכש את ידיעותיו המפליגות בתלמוד, בפילוסופיה וקבלה. בשיטתו הקבלית הושפע הרבה מהספר ״פרדס דמונים״ של ר׳ משה קורדובידו. אחר התלבטות נפשית בין הפילוסופיה לקבלה החליט לבחור בחכמת הקבלה אשר לה הקדיש כל כוחותיו. כנראה בהשפעת הקבלה וקושי הגלות החליט לעזוב הגולה ולעלות לארץ ישראל. הוא עלה ביחד עם קבוצת עולים מפאס. התיישב בחברון אחר כך עבר לירושלים ובמגיפה שהיתה בירושלים, חזר לחברון.

הוא שהה תקופה מסויימת גם בעיר עזה. בחר לשבת בחברון מאחר שהיתה באותה התקופה מרכז חשוב של מקובלים, בחברון התיידד עם ר׳ אלעזר בן ארחא. על יציאתו מפאס, עלייתו וקשיי הקליטה בהם נתקל הוא כותב בהקדמת ספרו ״חסד לאברהם״: ״… זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי בחלד, עיר מולדתי פאס, עיר גדולה במעלה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים… להתחמם כנגד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה… ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו עיר קברות אבותי ע״ה עיר פאס המהוללה… ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק, ודלתי ביתי נקי מנכסי, וחמדתי לגור בארץ ישראל… היא חברון, ויהי היום בשנת השע״ט… ואמלטה אני וביתי לעיה״ק ירושלים וגם שם היה חרון אף ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות… אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככולם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון…״. מדבריו אנו לומדים שעזיבתו את פאס היתה לרגל פורענות שהיתה בה, וכי עזבו עמו הרבה מיהודי פאס, וכי מרבית העולים התיישבו בירושלים ורובם נספו במגיפה של שנת השע״ט. ר׳ אברהם חיבר הרבה ספרים, אך נדפסו רק לאחר מותו. חיבוריו שחיבר בהיותו בפאס נאבדו בדרך עלייתו לארץ. ובשבתו בארץ חיבר אחרים. מחיבוריו נזכיר ״אור הלבנה״ שנדפס לראשונה בתרנ״ט/1899, ״אור החמה״ שהשלים את חיבורו בשנת השע״ט/1619 ונדפס בתרנ״ו—ח/ 8—1896, ״אור הגנוז״ שנשאר בכת״י לארבעת חיבוריו הנ״ל קרא ״קרית ארבע״, ״זהרי חמה״ שהשלים את חיבוריו בשנת השפ״ב/1622 הוא קיצור לספר ״ירק יקר״ מר׳ אברהם גאלאנטי — תלמיד הרמ״ק והוא פירוש לזוהר. נדפס בשנת התרמ״ב/1882. ״הסד לאברהם״ נדפס בשנת התמ״ה/1685. דן בעקרונות הקבלה לפי שיטת הרמ״ק עם הארות והערות משיטת האר״י ז״ל. ״כנף רננים״ ו״מעשה חושב״, שניהם בכת״י והם נשענים על ״ספר הכוונות״, ״בעלי ברית אברהם״ פירוש קבלי על התנ״ך נדפס בתרל״ג/1873. ״אהבה בתענוגים״ פירושים למשנה אשר נדפס ממנו רק על מסכת אבות ועדויות.

מצאצאיו היו גדולי המקובלים והחכמים בדורות הבאים וביניהם החיד״א. (ראה הטבלה המצורפת).

 

ר׳ מרדכי אזולאי

ר׳ אברהם אזולאי

 

בן בתו

ר׳ דוד יצחקי

 

בן בתו חנה

ר׳ בנימין זאקי- נפטר בת״ע/1710

 

ר׳ יצחק אזולאי

נולד בחברון בשנת שע״ט/1619 נפטר בת"ע 1710

 

ר׳ ישעיה אזולאי נפטר בשנת תצ״ב/1732

 

ר׳ ישראל זאבי

ר' יצחק זרחיה אזולאי

נולד בשנת תס"ב-1702 נפטר בירושלים בשנת תקכ"ה 1765

 

ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים בשנת תפ״ד/1724

            נפטר בירושלים בשנת תקב״ה/1765 נפטר בליוורנו בשנת תקס״ו/1806

 

ראה טבלת שושלת יוחסין באנציקלופדיה יודאיקה (באנגלית), 1970, כרך ד׳, עמ^׳

1017. 1017.

           

רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה

עמוד 254

לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

מַקורדוברה, חי שם ובטורטוסה במחצית הראשונה של המאה הי״א

פייטן זה, הנזכר אצל משה אבן־עזרא, היה, כנראה, בנו של יצחק אבן־מר־שאול. המדקדק והמשורר המהולל מלוסינה ״עיר היהודים״. מסתבר שלוי חיבר את הפיוט הנאה ״לבבתיני אחותי״; בראש־בתיו חתום השם ״לוי בן יצהק״ ובכתב־ יד קדום, מן הגניזה המצרית, הכולל העתקת הפיוט הנ״ל, רשום ״לר׳ לוי בן מר שאול״.

המשורר שר כאן את אהבת שני החושקים הנצחיים, כנסת ישראל והקב״ה, ובשבילנו זוהי אחת הדוגמאות הראשונות לשימוש האליגורי ב״שיר השירים״ בתקופה הספרדית. לוי אבן־מר־שאול חיבר, כנראה, גם את ״יום לריב תעמוד״, אחת הסליחות הידועות ביותר שבמחזורי צפון אפריקה. וכאן הצליח לתת ביטוי נמרץ לאימה התוקפת את האדם אחרי מותו, בתתו את הדין לשופט העליון.

[53]

אהבה(?)

"לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי / אֲשֶׁר פְּנֵי דַּמֶּשֶׂק צוֹפָה,

בְּחַד עֵינַיִךְ בִּהְיוֹתִי / וְנַפְשִׁי מְאֹד לָךְ נִכְסָפָה

יוֹם קָרָאתִי, בִּרְאוֹתִי / כְּחוּט הַשָּׁנִי הַשָּׂפָה:

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָהּ / כְּמוֹ שַׁחַר יָפָה?"

 

5 "בְּלֶכְתִּי כַּאֲשֶׁר נִפְרַדְתִּי- / וְעֵינַי כְּחוּלוֹת בְּלִי כַּחַל-

רַצְתִּי וְחַשְׁתִּי וְחָרַדְתִּי / בְּשִׁמְעִי אֶת קוֹל הַשַּׁחַל.                

עֲנִיתִיהוּ וְלֹא מָרַדְתִּי / וַיְהִי בְּלִבִּי כְּמוֹ גַּחַל:

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי / לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל.

 

יוֹם עָמַדְתִּי וָאֵפֶן / בְּבֵיתִי בְּעַד הַחַלּוֹנִים,

10 צָפַנְתִּי לַף דּוֹדַי, פֵּן / יִרְאוּנִי עֵינֵי יוֹנִים,

חוֹשְׁקָם צָפוּן וְצוֹפֵן / מִבֵּין הֲדַסִּים רַעֲנַנִּים –

לֵאוּת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן / הֵנֵצוּ הֲָרִַמּוֹנִים". [53]

 

פיוט המיוסד כולו על רעיונות מ״שיר השי­רים״ בפירוש אליגורי. החושק, והוא הקב״ה, פונה לכנסת ישראל חשוקתו (1־4) המשיבה לו (5־12). — חתימת השם: לוי בר יצחק (לבבתיני, ונפשי, יום, בלכתי, רצתי׳ יום, צפנתי, חושקם).

1. 1. לבבתיני — שה״ש ד, ם; צופה — שם ז, ה. 3. יום — ביום שראיתי את שפתיך הנהדרות(שם ד, ג) וקראתי. 4. מי זאת — שם ו, י. נפרדתי — בגלות; כחולות — אפלות מצער. השחל — האויב. 7. עניתיהו — את חושקי. 8. אל גנת (שם ו, יא) — לראות אם הקץ קרוב. 10. צפנתי (שם ז, יד) — הסתרתי; יונים — אויבים. 11. חושקם — הקב״ה; וצופן — וצופה (עיין ן׳ עזרא לתה׳ י, ח); מבין הד­סים — זב׳ א, ח. 12. לראות — שר,״ש ו, יא.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן– לֵוִי אִבְּן־מַר־שָׁאוּל

עמוד 170

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,

כדגם לגאולתנו בחסד ורחמים, על פי:

 רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק':

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

"כן ירבה" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…  

"וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

רבנו-אור-החיים-הק'. שמות א, יב

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה –

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

 

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עם ישראל, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ ישראל. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

 

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של אינטלקטואלים כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"

 

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

93. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

 

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

 

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

 

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

 

פועל יוצא מדברי קודשו: גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

 

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

 

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

 

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

 

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה – ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

 

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".

"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה.

 בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".

"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

 

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

 

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

• כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

 

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה" =  שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך וקורם אור לכבוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולזכות להוציאו בקרוב מאוד לאור עולם, ויתקבל באורה ושמחה כמו הספר הקודם ע"י הציבור וחכמיו

 

ברכה והצלחה בכל אשר נפנה, נשכיל ונצליח בכל אשר נעשה לכבודו יתברך, רפואה שלמה ונהורא מעליא לנוות הבית מנשים תבורך אילנה בת בתיה, לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה ובני ביתן, לאחיו ואחיותי ובני ביתן אמן סלה ועד.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

בלאד מאחזן ובלאד סיבה.

 

ועם כל זאת היה זה בתקופתו של מלך רחמן זה שנכתב על יהודי מרוקו כתב עדות החמור ביותר ואין לייחס את חריפותו רק לאנטישמיות הברורה של מחברו. הצבא הצרפתי ששאף להשלים את כיבוש צפון אפריקה היה חסר הידיעות הבסיסיות על מרוקו, המדינה המסתגרת. בשנת 1883 הוחלט לשגר קצין צעיר לאסוף מידע ושמו ברוזן שארל דה פוקו. כדי לנוע בחופשיות בתוך המדינה האסורה לנוצרים הוא התחפש לרב בלוויית יהודי מקומי, מרדכי אביסרור, תרו את הארץ. סכנת מוות הייתה צפויה לו, לו היה מתגלה. התחפשות לא הוליכה שולל אף יהודי אבל כולם שמרו את הסוד, " כל כך שמרו באדיקות על הסוד שנתגלה להם עד שלא יצא שום דבר מהמללאח החוצה. אפילו עמדי נהגו שמירת סוד מרובה, שום דבר לא השתנה בהליכותיהם פרט לכך שהיו מסבירים פנים עוד יותר ומוכנים ונכונים להמציא את הידיעות שביקשתי ".

בפאס למשל היה אורח יותר מחודש אצל משפחת בן שמחון. הכבוד לאורח הזר הייתה ההוכחה הטובה ביותר לתקוות שתלו אז יהודי המדינה בהתערבות זרה לשיפור גורלם ומעמדם. ואם להאמין לתיאורי דה פוקו מר ביותר היה גורלם. הוא מחלק את יהודי המגרב בין אלה שתחת חסות המלך יהודי "בלאד אלמחז'ן" ואלה שבשטחים מחוץ לשליטתו "בלאד סיבה".

באשר לגורל הראשונים הוא כותב בספרו "מסע למרוקו" שהפך לאורים ותומים של הקולוניאליזם הצרפתי והשפיע בצורה מכרעת על עיצוב התדמית של היהודי המרוקאי כפי שנראה עם הקמת הפרוטקטוראט " היהודי ניכר מיד על ידי לבושו ונעליו השחורים, אסור לו להתלבש בצבע אחר. בין הערים הוא יכול לרכוב על חמור או פרדה אולם כאשר הוא מגיע לקרבת מסגד או אם הוא פוגש איש דת עליו לרדת או לעשות עיקוף.

בנקודות הביקורת או בשערי הערים עליו לשלם מס מעבר כמו הבהמות. בתוך הערים הוא מתהלך יחף, הרחובות הסמוכים למקומות הקדושים סגורים בפניו. הוא גר רחוק מהמוסלמים בשכונות מיוחדות הנקראות מללאח. בתוך המללאח היהודי הוא בביתו. כאשר הוא נכנס למללאח הוא נועל את נעליו….יהודי בלאד אלמח'זן תלויים רק במושלי המלך ומשלמים להם מס.

אלה שיש להם קצת ממון חסים תחת חסות מדינה זרה…יהודי מרוקו דוברים ערבית. באזורים בהם השפה המדוברת היא התזרית (בֶּרְבֶּרִית) הם יודעים גם כן שפה זו, אבל אין מקום שאין הם יודעים גם עברית , בניגוד לבֶּרְבֶּרִים. היהודים יודעים לקרוא ולכתוב באותיות עבריות אולם הם אינם מבינים את השפה העברית. הרבנים לבדם מבינים פחות או יותר. מספר הרבנים גדול, אחד על כל חמישה, שישה יהודים. בכל עיר מספר גדול של בתי כנסת. אין כפר עם שש או שבע משפחות יהודיות בלי בית כנסת ורב.

יהודי מרוקו מקפידים בתכלית החומרה על דיני הפולחן החיצוניים, אך אין הם נוהגים כלל על פי חובת המוסר. היהודים הם בניו האהובים של אלוהים. די להם שיחלקו לו את הכיבודים המתחייבים, יתפללו, יצומו, ישמרו את השבת ואת המועדים, לא יאכלו אלא מאכלים כשרים, שיחצו וטבלו כמצווה, ותמיד ישארו יקירי אלוהים. בכל השאר הם יכולים להתנהג כעולה על רוחם. שנואים יהיו יתר בני האדם, היום לא רחוק בו יבוא המשיח המקווה וישים את כל העולם תחת רגליו של עם ישראל.

 

יהודי בלאד סיבה אינם ראוים לפחות בוז, שעלובים הם עוד יותר. כבולים הם לאדמה, כל אחד שייך לאדון המוסלמי שהוא קניינו, עושקים אותם ללא שיעור חדשים לבקרים, גוזלים מהם את מחייתם הדלה. ביטחון אין להם לא לעצמם ולא לנכסיהם. הם האומללים באדם.. אם אדונו המוסלמי הוא אדם פיקח וחסכן הוא אינו לוקח ממנו יותר על המידה. הוא אינו רוצה לנשל את בן חסותו, להיפך הוא מסייע לו להתעשר כי ככל שהוא יהיה עשיר יורת הוא יכניס לו יותר.

כך הולך וגדל רכושו של האדון כבעל הון הנוהג בתבונה ברכושו. אולם אם האדון הוא פזרן הוא אוכל את היהודי שלו כפי שמבזבזים ירושה. היהודי חי בדלות מרודה, וכאשר ישתכר פרוטה מיד תגזל ממנו, את ילדיו חוטפים, בסופו של דבר מוליכים אותו עצמו לשוק ומעמידים אותו למכירה בהכרזה כפי שזה נהוג במקומות מסוימים בסהרה אבל לא בכל מקום..רצונו להיעדר ממקומו, זקוק הוא להיתר.

אין מסרבים לו מפני שמסעיו של היהודי צורך הם למסחרו, אבל בשום תירוץ שבעולם לא ייקח עמו את אשתו או ילדיו ומשפחתו חייבת להישאר כדי לערוב לחזרתו…אם היהודי רוצה לצאת לחופשי עליו לשלם, אם אדונו מסכים לכך.

יהודי בלאד סיבה עצלנים הם, קמצנים, זוללים וסבואים, גנבים שופעי שנאה שאין עמה לא אמונה ולא חסד והם מצוינים בכל קללותיהם של יהודי בלאד אל מחזן. פרט לפחדנותם, הסכנות המאיימות עליהם בכל עת העניקו להם אופי רע, שלפרקים הוא מסתבא כדי פראות צמאת דמים ".

אין לקבל כלשונו עדותו של הקצין הצרפתי המעיר המסונוור על ידי הברק החיצוני ואינו מסוגל לראות גדולה וגם בדלות. מה עוד שהוא עצמו מזהיר אותנו שלא אמר כל מה שבלבו "אני כותב על יהודי מרוקו ביתר סלחנות ממה שאני חושב, לדבר עליהם טובות יהיה סילוף האמת. הערותיי מתייחסות לעמך, אבל אין זה אומר שאין נקודות אור היוצאות מן הכלל".

 

לפני המבול, מולאי עבדל עזיז 1894 – 1908.

 

במות מולאי חסאן נבחר למשול תחתיו צעיר בניו, מולאי עבדל לעזיז והוא רק בן ארבע-עשרה, ולמרות זאת העברת השלטון הייתה הפעם חלקה הודות ליד הברזל של הוזיר הגדול, בא אחמד (בנו של עבד כושי), שדיכא כל ניסיון התקוממות והמשיך במדיניות הסולטאן הקודם למניעת התערבות זרה.

לאחר מות הוזיר הכל יכול בשנת 1901 רסן השלטון עבר לידי המלך הצעיר. מלא רצון טוב, פתוח לתרבות אירופה, שאף מולאי עבדל לעזיז להצעיד את ארצו לעידן המודרני ולהכניס לשם כך הרפורמות הדרושות. אולם כידוע רצון טוב לבדו אינו ערובה להצלחה בפוליטיקה, ומרוב טעויות השכיל רק לקומם נגדו את העם ולפתוח לרווחה הפתח להתערבות המעצמות.

 

ראשית חכמה ותנאי לכל הרפורמות היה הצורך להכניס יותר צדק ויעילות במערכת המיסוי. לפי עצת כלכלני אירופה הוא מבטל את כל המסים הקדומים המבוססים על ההלכה המוסלמית ובמקומם בא מס יחיד: הטרטיב. על הנייר אכן רפורמה מצוינת ומחויבת המציאות. השיטה הישנה פשטה מזמן את הרגל והוסיפה אי צדק על אי יעילות, וההכנסות לא הדביקו את צרכיהם.

אולם היועצים האירופיים לא שיערו ההתנגדות שתתעורר במדינה המלט היחידי הוא הדת. להחליף מסים המבוססים על הקוראן במסים בהשראת הכופרים, והפגעים בבעלי הפריבילגיות, היה מעשה התגרות ששום כוח לא עמד מאחריו. מה עוד שנטייתו של המלך הצעיר לתרבות איתה הייתה מן המפורסמות. מאוהב ומוקסם מהטכניקה המודרנית, ריכז סביבו חבורת הרפתקנים ושרלטנים אירופיים שהתנהגותם המתנשאת פגעה בגאווה הדתית לאומית.

המרד הגדול החל במזרח המדינה, באזור הגבול עם אלג'יריה הצרפתית. אזור זה היה נתון להתקפות חוזרות ונשנות של הצבא הצרפתי בגלל הסיוע שהושיטה האוכלוסייה, בשם הסולידריות המוסלמית, למורדים האלג'יריים.על רקע של זה של שנאה לנוצרים, ניהל מטיף דתי כריזמטי ושמו ז'יללי דריס זרהוני, המוכר יותר כבו חמארה, בעל החמורה, הסתה פרועה נגד הסולטאן המשועבד לנוצרים, "עבד הכופרים".

הוא הציג את עצמו כבנו ויורשו הלגיטימי של מולאי חסאן. תחילה הקים את מטהו בתאזה ובאוז'דה. במשך כשש שנים הוא הטיל את אימתו על חלק גדול מהמדינה וגרם לשיבוש כל חייה המסחר, עד אשר לבסוף הובס נשבה והוצג בכל ערי המדינה בתוך כלוב כחית טרף בשנת 1908.

 

כרגיל בתקופות משבר אסונות הטבע מקבלים ממדעים יותר דרסטיים. בשנת 1901 מתפשטת בתיטואן, תנז'ה ולאחר מכן במכּנאס ובפאס מגפה (טיפוס) שהפילה בין יהודי מכנאס כ-300 חללים ועשתה שמות בקהילת פאס המאבדת 300 מבניה. בחורף שנת 1902 פוקדת את מכנאס ופאס רעידת אדמה גדולה הגורמת לנזקים חמורים.

לבו חמארה היו תומכים רבים בעיר מכנאס וסביבתה. המורד הצטיין בשנאה עזה ליהודים והבטיח ללוחמיו לתת בידיהם את היהודים כאשר יגיע לשלטון. בלי לחכות לתאריך זה מרבים השבטים שבקרבת מכנאס להתנכל ליהודים, ולא עבר יום בלי מורא ופחד, כפי שכותב הרב יוסף משאש :

 

"ובחודש אלול 1902 היו בכל יום רביעי בשבת, שהוא יום השוק, מהומות גדולות, והיינו סוגרים דלתות אלמללאח יום או יומיים עד יעבור זעם, וכל החורף של שנת תרס"ג, הבהילונו שמועות רעות, אין יום נקי מקול פחדים כי באותה שנה, קם על המלכות מורד אחד, ידוע בשם בו חמאר"א, ומלך בעיר תאזה, והמלך היה טרוד עמו במלחמה.

כל שרי הערים הכבידו מסים וארנוניות על ישראל ובפרט מן הפרט של יושבי העיר עז לנו מכנאס יע"א, וכל הפלשתים יושבי המדברות הקרובים והרחוקים הרבו להרוג ולשלול כל עוברי אורח, ולכן נשמו והדרכים, אין יוצא ואין בא, ושבת עובר אורח, וביום הי"ב לניסן שנה הנזכרת, נקבצו כל שכנינו הרעים בעצת השר הצורר הנזכר, ובאו להשמיד ולהרוג אותנו חס ושלום, ושללו ובזזו ושרפו תחילה כל החנויות והאוצרות של ישראל שהם מחוץ להאלמללאח.

הם היו מלאים כל טוב, כסף וזהב ובגדים, וסחורות מינים ממינים שונים. כי כל מסחר היהודים במכנאס, היה מחוץ האלמללאח סמוך ונראה, ותהי מהומה וצעקה גדולה בעיר, אשר כמוה לא נהייתה, כי היה הדבר לפתע פתאום, והרבה יהודים נמצאו תוך חנויותיהם, ובחסדי ה' ניצולו. ובאו תיכף להאלמללאח, והדלתות סגרנו, וכל הקהל האנשים והנשים והטף בוכים בכי גדול, וצועקים ומתחננים לפני ה' בי"ג מידות ובתקיעת שופר.

 

כל היום ההוא וכל הלילה ואיש יהודי היה במכנאס, שומו מרדכי בן הרבי יחייא לובאטון ז"ל, גדול ליהודים, דורש טוב לעמו וגדול מרדכי בבית השר הצורר. הלך אל ביתו עם אחזת מרעיו, ויבך ויתחנן לו, והעביר את רעתו, אשר חשב על היהודים. ושוחד בחיק כסף תועפות נתן לו, וידבר אתם טובות, ויצאו מאתו בשלום. ואך נפש רשע אותה רע, כי הבטיח ולא קיים. וביום י"ג לניסן בבוקר, באו עוד על שכנינו הרעים לאלפים ולרבבות לשלול את האלמללאח ולהשמיד ולהרוג ולאבד חס ושלום.

ואז כל היהודים בטחו בה', ונקהלו ועמדו על נפשם סביב לחומת האלמללאח, וכלי מלחמתם בידם, כי היו להם כלי מלחמה לרוב, והיו בהם הרבה מלומדים לירות בקנה שריפה למרחוק ולא יחטיאו המטרה, ואשר לא היה בהם כוח לעמוד בקשרי המלחמה היו נחבאים בבתיהם. מתחננים לפני אל נורא ואיום, שישלח לעמו פדיום, ומור אבי הרב החסיד כמוהר"ר רבי חיים משאש זיע"א, יצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה, וכל העם נסעו מחצרות, ויאספו אליו ברחוב העיר, ובכו בכי גדול, ויורידו לארץ ראשם, ויתגלגלו בעפר, וזקנו ע"ה, שהייתה לבנה כשלג ויורדת על פי מידותיו, נעשית מטאטא לעפר, ופניו פני חמה אספו נגהם. והוא צועק ומתפלל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, להציל עם מרעיתו וצאן ידו, מיד מבקשי נפשו. וקורא הוא בחיל שובה ישראל עד ה' אלוהיך, וכל העם גועים בבכייה, וקורים י"ג מידות בתרועה ובקול שופר.

 

עם קריאת שמע בקול חוצב להבות אש, וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור את בריתו את אברהם וכו', ויהם את מחנה פלשתים, לפני בני ישראל אנשי מלחמה, אשר על החומה, ויהרגו מהם רבים, והנשארים הרה נסו. לא נשאר בהם עד אחד, ויושע ה' את ישראל מיד פלשתים, והשר הצורר בראותו כי יד ישראל על העליונה, כי ה' אלוהינו עמנו, ומה גם כי שמע שמבני ישראל לא מת אף לא אחד, אז רפו ידיו, ונפלה עליו אימת ה' ואימת עבדיו, והבטיח הבטחה גמורה שלא ירשע ולא ירשיע עוד, ואף לבנו נמס מקול פחדים, ועברו עלינו ב' ימים ראשונים של פסח ביגון וצער, והבלגנו מאוד על צערנו ותוגנו למען כבוד ה' ומועדיו, וביום א' לחול של מועד, פתחנו שערי אלמללאח, ויצאו כל העם ויראו את אוצרותיהם וחנויותיהם שרופות ונופלות, ואבן מקור תזעק וכפיס מעץ יעניה, על השוד והשבר אשר המיטו עלינו שכנינו הרשעים.

ויבכו בכי גדול, ואך שבו והודו לה' חסדו, שלקח כספנו תחת נפשנו, ובכל זאת לא שלונו ולא שקטנו מקול הפחדים, ובכל יומא דשוקא, הייתה צרה וצוקה, עם כובד מסים שלא פסק. נוסף עוד על הרעב הכבד, כי שלוש שנים רצופות עצר ה' את השמים, ולא היה מטר, והתענינו כמה תעניות, וכמה לילות קמנו בעוד לילה, והלכנו למערת הצדיקים, וקרינו תהלים ותוכחות מוסר, בבכי גדול קורע סגור הלב, והיינו הולכים משם לבתי כנסיות ומתפללים בתרועה ובקול שופר, וכן היינו עושים בעלות המנחה, לא נשארה בשום ספר שום תחנה ושום בקשה שלא קרינו בבכי גדול, ויום אחד הכריזו הרבנים על ביטול המלאכה והמסחר, וקראו לצום על כל הקהל האנשים הנשים והטף, וקדשו עצרה ברחובות של העיר, וכולם היו יושבים על הארץ ומתגוללים בעפר, והיה היום חושך ואפלה, ונצעק אל ה' אלוהינו בנפש מרה, ואז שמע ה' את קולנו, וגשם נדבות הניף אלוהים, ועשינו הודאה בשירה וזימרה והייתה רווחה (עד כאן כתיבתו של הרב יוסף משאש, בשפה ברורה וקדושה שאין שומעים כמוה היום ברחובותינו א.פ).

 

המופלא הוא שלמרות כל התלאות, שמרו היהודים על כבודם ובשעת הצורך אחזו בנשק כדי להגן על חייהם. ההגנה העצמית לא הייתה זרה ליהודי מרוקו והמקרה הזה של מכנאס לא היה יחיד חד פעמי. בשנת 1894, הייתה התנפלות על יהודי דמנאת. נשדדו ונמכרו ספרי תורה, נמכרו נשים וילדים כמו בהמות. אבל בסוף הכל הוחזר ליהודים, פרט לאישה אחת  שנשארה אצל הגויים. שמענו שיהודי דמנאת הם שגרמו דבר זה לעצמם, דהיינו כשהתקוממו השבטים של דמנאת על הפשה, ובאו להרוס ולשדוד את ביתו, היה מאבק מזויין ביניהם, והפשה קרא ליהודים לבוא לעזרתו, משהובס הפשה וברח, גמלו ליהודים בעד עזרתם לפשה (יומן עיר פאס).

 

בספרו מסע למרוקו מספר המרקיז הצרפתי דה סגונזק על יהודי הכפר איית אזדג באטלאס, התקיפו אותם אבל הם לא הסתפקו בסגירת השערים אלה הגנו על עצמם בנשק, החזירו מכה תחת מכה ומאז מתדיינים אתם כשווים בכוח  1901).

התפוררות השלטון המרכזי חייבה כל העיר, כל קהילה לדאוג לעצמה ולהגנתה, לאחר הרפורמה המונטרית של שנת 1905 גבר עוד יותר גל המרידות והפעם מהדרום נפתחה הרעה והמלך ברח על נפשו ומצא מקלט בתנז'ה  1906). אולם היה זה מאוחר מדי כדי להציל את המדינה מציפורני ההתערבות הזרה ואותו מנהיג המרד, מולאי חפיד שקרא להתקוממות בשם העצמאות הלאומית, הוא שיקרא לצרפתים להציל את כסאו הרעוע.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 104

קל. אקרע סגור לבי

קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו-צלעיים.

חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/בד/ב ה/וה/וו/בו/ב וכר.

משקל: שש הברות בצלע א ושבע הברות בצלע ב.

כתובת: קינה קוננתי על הרב הנז׳(= הנזכר, רבי אליעזר די אבילא) בעמדי על מצבת קבורתו.

תמרור ׳ארים על שפאים׳.

סימן: אני דוד חזק.

מקור: א־ ס ע״א; ק- עח ע״ב.

 

אֶקְרַע סְגֹר לִבִּי / אֶזְעַק 'אֲהָה' בְּמָרָה

לַעֲטֶרֶת צְבִי / וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה

 

אֶבְכֶּה וְאָהִימָה / אוֹרִיד לָאָרֶץ רֹאשִׁי

אֶת מַדֵּי אַפְּרִימָה / וְשַׂק אָשִׁית לְבוּשִׁי

יוֹם חָשַׁךְ אוֹר שִׁמְשִׁי / וְהַלְּבָנָה חֲסֵרָה

וַיָּקָם בִּי כַּחְשִׁי / וּנְשָׁמָה בִּי לֹא נוֹתְרָה

 

נָפַל רַב הַחוֹבֵל / הֵן אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ

וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל / אַרְצָה פְּנֵיהֶם דָּבְקוּ

כַּפַּיִם סָפְקוּ / קוֹל צָרָה כְּמַבְכִּירָה

10 עַד שֶׁנִּתְפַּקְפָּקוּ / כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה

 

יֹאבַד יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ / נִגְעָל מָגֵן גִּבּוֹרִים

אִישׁ אֲשֶׁר הַכֹּל בּוֹ / סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים

רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים / אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה

נִלְחַם בַּשְּׁעָרִים / אֶת מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה

15 דַּיָּן הַמְּצֻיָּן / יָחִיד בְּדוֹרוֹ הָיָה

בַּר אֲבָהָן בַּר אוֹרָיָן / וְזִיו לֵהּ כְּבָר בִּתְיָה

כְּסֹלֶת נְקִיָּה / דַּעְתּוֹ זָכָה וּבָרָה

מִבְּנֵי עֲלִיָּה / חַד אוֹ תְּרִי בְּדָרָא

 

וְיִגְדַּל כְּאֵבֵי / בְּמִסְפֵּד מַר כְּתַנִּים

20-מִיּוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי / אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים

כֵּן פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים וַאֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה

בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / קוֹמִי וְסִפְדִי תּוֹרָה

 

דִּמְעָה מִכָּל עַיִן / הוֹרִידוּ כַּאֲפִיקִים

אֵיךְ הָיָה לְאָיִן / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵקִים

25-מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים / שָׁמַר כַּדָּת כַּשּׁוּרָה

צוּר שׁוֹכֵן שְׁחָקִים / לָקְחוּ לְכַפָּרָה

 

חֵן חֵן עַל שְׂפָתָיו / רַבִּים זִכָּה וְזָכָה

בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו / יָגֵעַ בִּדְבַר הֲלָכָה

בִּשְׂפָתָיו עֲרוּכָה / בַּכֹּל וְגַם שְׁמוּרָה

30-אֶת נַפְשִׁי אֶשְׁפְּכָה / בְּעֵת אֵלֶּה אֶזְכְּרָה

 

זָכְרָה לוֹ אֶל עֵילוֹם / יִרְאָתוֹ וְצִדְקָתוֹ

מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם / צַוֵּה יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ

שְׁלֵמָה מַשְׂכֻּרְתּוֹ / תִּהְיֶה אִתָּךְ שְׁמוּרָה

וְשִׂים מְחִיצָתוֹ / עִם יְשֵׁנֵי מְעָרָה

 

35-קָדוֹשׁ אֵין בִּלְתֶּךָ / רַב טוּב אֲשֶׁר צָפַנְתָּ

אֱלֹהִים אִתְּךָ / וְעַיִן לֹא רָאֲתָה

בְּגַן עֵדֶן שִׂיתָה / אֶת נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה

תַּשְׂבִּיעַ וְהָיְתָה / בִּצְרוֹר חַיִּים צְרוּרָה

 

. אקרע סגור לבי: הלשון על-פי הו׳ יג, ח. והעניין על-פי יואל ב, יג. אהה: קריאת צער, ראה למשל יואל א, טו. במרה: במרירות. 2. לעטרת… תפארה: על-פי יש׳ כח, ה וכינויים של כבוד הם לנפטר, וראה דרשת הפסוק בסנהדרין קיא ע״ב. 4. מדי אפרימה: אקרע בגדי והוא לאות אבל, וראה וי׳ י, ו. ושק אשית לבושי: על-פי יש׳ נ, ג. 5. יום… שמשי: על-פי יש׳ יג, י. והוא ציור למותו של רבי אליעזר. חסרה: נעלמה ונעדרה. 6. ויקם בי כחשי: שמותו של הצדיק הוא בעוון הדיר, הלשון על-פי איוב טז, ח. ונשמח… נותרה: על-פי מל״א יז, יז. 8. רב חובל: כינוי לרבי אליעזר שהיה מנהיג ומורה דרך. חן אראלים צעקו: על-פי יש׳ לג, שמלאכי מרום משתתפים באבל על המת. 10. כפים ספקו: מצער, והלשון על-פי איכה ב, טו. קול צרה כמבכירה: כצער היולדת פעם ראשונה את בכורה. על-פי יר׳ ד, לא. 10. עד… שבשדרה: שמרוב צער כאילו מתפרק הגוף, על-פי ברכות כח ע״ב. 11. יאבד… בו: על־פי איוב ג, ג. נגעל מגן גבורים: על-פי קינת דוד שמ״ב א, א. 12. איש…בו: על-פי סוטה נז ע״ב. שהיה ׳איש אשכולות׳. סיני ועוקר הרים: שהיה בקי וחריף, על-פי שבת קיא ע״ב. 14. נלחם… תורה: על-פי סנהדרין קיא ע״ב. 19. בר אוריין: בן אבות הוא וממשפחה מיוחסת ובן תורה הוא, על-פי מנחות נג ע״א. וזיו… בתיה: זיו פניו כפני משה ׳בן׳ בתיה בת פרעה (ראה ויק״ר א, ג; ב״ב עה ע״א). 18. מבני העליה: מן המעולים והחשובים, על־פי סוכה מה ע״ב. חד בדרא: על-פי כתובות יז ע״א. 20. מיום… מבנים: על-פי סוטה ט, טו ׳משמת רבי יהושע בטלה עצה והמחשבה׳. אבדה עצה מבנים: על-פי יר׳ מט, ז. 22. פסקו… הדרשנים: על-פי סוטה, שם. אנשים של צורה: על-פי מ״ק ט ע״א. והם החכמים (רש״י). 23. כאפיקים: כאפיקי הנחלים. 24. לכפרה: שהצדיק נתפס בעוון הדור וראה טור 7 ׳כי מפני הרעה נאסף הצדיק׳(יש׳ נז, א). 27. חן… שפתיו: על-פי תה׳ מה, ג שדבריו נאים ומשובחים. רכים זיכה וזכה: על-פי אבות ה, יח ׳משה זכה וזיכה את הרבים׳. 28. כעשר… הלכה: על-פי כתובות קד ע״א. 29. ערוכה… ושמורה: על-פי שמ״ב כג, ה. 30. בעת… אזכרה: על-פי הקינה המפורסמת ׳אלה אזכרה׳ (דודזון, א:4273). 31. עילום: עולם, על-פי דה״ב לג, ז. 33. שלמה משכורתו: על-פי רות ב, יב. 34. ישיני מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. רב… צפנת: על-פי תה׳ לא, כ. 36. עין לא ראתה: על-פי יש׳ סד, ג. 38. כצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א, כה, כט: שתהיה גנוזה תחת כסא הכבוד.

 

דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים, וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה': , י-ה-ו-ה, אהי-ה, אלוקים, אל שד-י.

   

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,

הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,

והרומזים לתהליך הגאולה אז – וכן בימינו.

 

"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}

"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב-  א-ל  ש-די" וארא ו', א-ב

"וידבר אלוקים אל משה:  אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

המצפה לגאולה ברחמים – בקרוב מאוד מאוד.

 

"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').

הקב"ה משגב את מי שמכוון בשמות ה' (השל"ה הק')

 

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:

 אהי-ה, אלוקים, הוי-ה,  דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.

השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?

 

השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

 

 "חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).  

א.  "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).

 

 

 

רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.  משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.

 

השם אהי-ה מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין  אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".

 

ב. "וידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,

וארא אל אברהם… ב-אל  שדי" שמות ו' א-ג)

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".

 

רבנו-אור-החיים–הקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.

.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל".   הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

 

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

 

הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.

 

 "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: נסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א): שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

על שאלת רבינא עונה רב אבהו: "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.

לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י) , וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

 

ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בא-ל שדי"

 

  הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש  הבטחותיו ושולט בזמן.

לפי רבנו–אור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים… פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע בוקר וערב.

 

הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.

 

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:

1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
2. הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם

   ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על                     כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

3. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

 

והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.

וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.

ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:

והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח).

תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.

 

 

 

תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים,

צללים ועיכובים – ואחרי זה גאולה

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר  רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)

רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.

 

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,

 הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".

 

 

"אראנו נפלאות"

למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.

סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.

 

"כי ירושלים אמנם תבנה –

כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה"

ברגע שנבקש באמת על הגאולה – הקב"ה יגאל אותנו ברחמים.

 (ריה"ל בספרו הכוזרי).

 

רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

 

לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". 

לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה  רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

 

 בראשית דרכו הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.

 

הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר:

 "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות. 

 

 שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת ספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד והגות בתורתו, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

להוצאה השניה בעזהי"ת של הספר, עם חידושים מאירים מתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים.

לברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", שיראה אור בקרוב בעזהי"ת החונן לאדם דעת.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

הרב עובדיה יוסף בן גורג'יה ע"ה. הרב מרדכי אליהו בן מזל טוב ע"ה. הרב שמעון בעדני ע"ה. הרב שלום כהן ע"ה. הרב דוד חיים שלוש ע"ה. הרב יצחק כדורי ע"ה.

עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

7. Le Grand Rav Pinhas Mamame

de mémoire bénie.

Ainsi que nous l’avons dit, il est le fils aîné du premier mariage du Rav Rafael Amram Mamane. Il est né à Sefrou, en 5653.

Dès son plus jeune âge, il eut accès à l’étude de laTorah dans la maison de son père. Il se consacra avec dévouement à la Torah et à ses commandements et il devin un Shohet, un Mohel reconnu et un notaire auprès du tribunal rabbinique. Le Rav Pinbas Mamane était un homme empreint d’une grande sagesse et chacun de ses mots avaient une grande valeur. Toutes ses relations humaines étaient droites et honnêtes.

 

8. 8. Le Grand Rav Yossef Mamane

de mémoire bénie.

Il est le fils ainé du second mariage du Rav Rafael Amram Mamane. Il naquit en 5672 et mourut en.5762. Il est célèbre pour être un grand sage de Torah, un grand enseignant et obtient le titre de juge.

Rabbi Yossef continue le chemin de ses pères en étant très actif au sein de sa communauté. Il enseigne au Talmud Torah «Em Habanim», abat les volailles et le bétail selon la loi, circoncit bénévolement les enfants d’Israël et exerce en tant que ministre officiant au sein de sa communauté. C’est à ce sujet que son ami, le Rav Meir Eleazar Attia, raconte : «Même très jeune, il devint le Hazan de la synagogue du Rav Rafael Moshe Elbaz, dans laquelle priaient les plus grands sages de la ville, dont son père, ses frères Rav Pinhas et Rav Yehoshoua Mamane. Sa prière atteignait le cœur de chacun et jamais son cœur ne s’emplit de fierté.»

De plus, il se spécialisa dans le commerce, comme son ancêtre le Rav Rafael Ben Mamane et investissait dans le rachat de fermes et de terres. Au sujet de son courage le Rav Meir Eleazar Attia raconte :

«A l’épôque de la seconde guerre mondiale, Rav Yossef abattait les bêtes en cachette, car cela était devenu interdit aux juifs. Une nuit, alors qu’il rentrait de l’abattoir, un policier l’arrêta et voulu savoir d’où il venait. Désignant la maison du Rav Haim Elferssi, et sans perdre son assurance, il lui expliqua qu’il venait lui rendre visite car le Rav était malade. Il proposa même au policier d’aller vérifier ses dires. Le policier se dirigea donc vers la maison et frappa à la porte. Profitant de son inattention, Le Rav Yossef s’éloigna petit à petit tout en imitant la voix du Rav Haim Elferssi, répondant au policier. Arrivé à l’entrée du quartier, il prit la fuite.»

Outre ses activités commerciales, le Rav Yossef continuait d’enrichir son monde spirituel grâce à une étude approfondie de la Torah.

En 1953, à l’âge de 41 ans, il voulut suivre la voie de ses pères en devenant juge. Il obtient le titre de juge par le haut tribunal rabbinique de Rabat. Quelques années plus tard il fut invité à s’installer dans la communauté de la ville de Ouazane aux cotés de son beau-frère, le Rav Haim Elferssi. Il y trouva une communauté chaleureuse et y devint un Mohel et un enseignant très réputé. En 5723, Rav Yossef monta en Terre d’Israël avec sa famille. L’intégration étant difficile, il du se remettre à ses activités commerciales pour nourrir sa famille. Mais malgré tout, il n’abandonna jamais son étude et jusqu'à la fin de sa vie, lorsqu’il pouvait difficilement marcher, il se rendait à la Yeshiva et se plongeait dans une étude approfondie.

 

9. Mon maître, mon père, le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane, que Dieu Benisse ses jours

Fils du Rav Rafael Am ram Mamane, il est né à Sefrou en 5678.

 

Sa sagesse en Torah

Des son plus jeune âge, on reconnut au Rav Yehoshoua des facilités à saisir et à comprendre la profondeur d’un texte de Torah. Après ses études primaires au Talmud Torah «Em Habanim», il étudie trois ans dans la Yeshiva du Rav David Attar puis dans la grande Yeshiva de son père ou il étudia avec dévouement jour et nuit, durant douze ans. Dès l’âge de 18 ans, il fut connu dans toute la ville. De plus, il voulut apporter son aide a la communauté, sans rétribution financière, et c’est ainsi qu’il organisa des cours pour tous les âges et dans tous les domaines. Durant le Shabbat, grâce à ses talents d’orate prenait la parole et enseignait ses commentaires et la morale juive à la communauté

 

-Les examens pour être juge :

Il est intéressant de relater comment à été obtenu son titre de juge. Au Maroc, la de l’époque stipulait qu’il fallait être âgé au minimum de trente ans afin de participer au concours, à l’âge de 28 ans, mon maître, mon père, se rendit à Rabat afin de renseigner sur les conditions du concours. C’est en s’entretenant avec lui que le Rav Shaoul Iben Danan, grand Rabbin du Maroc, de mémoire bénie, découvrit ses dons et ses connaissances impressionnantes, Il lui proposa de passer le concours, malgré son jeune âge et lui dit que s’il le réussissait, il lui permettrait d’exercer en tant que juge. C’est ainsi que sans aucune préparation, les épreuves qui duraient chez les autres huit heures, il les passa en une heure et demi, et réussit brillamment toutes les épreuves puisqu’il finit, premier de tous.

Et ainsi, à 28 ans, le Rav Yehoshoua fut nommé juge à Safi. Le Rav Shaoul Ibn Danai de mémoire bénie, fort impressionné par sa réussite, lui prédit à plusieurs reprises un avenir de «grand éclaireur, lumière de l’Occident».

 

-Un Juge reconnu et estimé :

Après six ans, ou il exerça son rôle dé jugé à Sali, il fut nommé vice président du tribunal rabbinique de Rabat en 1953. En 1964, il fut nommé President du tribunal rabbinique de Marrakech et de toute sa région. Il y resta jusqu’en 1967 où il monta en Israël malgré la pression de la communauté marocaine pour qu’il reste.

 

Son influence spirituelle :

En plus de ses différents postes, le Rav Yehoshoua s’occupait toujours d’organiser des cours de Torah et devint même inspecteur des études saintes dans les écoles juives. Il se vit proposer le rôle d’inspecteur officiel qu’il refusa pour ne pas délaisser ses postes à la Rabanout.

 

-Père des orphelins et des veuves :

Le Rav Yehoshoua prenait soin d’accompagner les veuves et les orphelins le long de leur deuil et même au delà. On raconte le cas d’une veuve dont il prit soin alors qu’il était encore à Safi, et ce jusqu'à ce qu’il quitte la ville. Elle vint le trouver quelques temps après son départ pour le remercier et lui dire que ses enfants, de par sa présence et son soutien n’avaient encore jamais ressenti le manque de leur père, mais c’est lorsqu’il partit qu’ils le ressentirent.

 

Un homme droit et juste "Tsadik"״ :

Outre sa sagesse en Torah, le Rav Yehoshoua possède une foi profonde grâce à laquelle ses prières arrivent à pénétrer les voies célestes. Ses prières atteignaient tout son entourage qui pouvait admirer avec quelle ferveur il les prononçait.

J’ai rencontré le Rav Itshak Halperin qui me demanda :»Sais tu qui est ton père ?». Innocemment je répondis que oui. Mais il me reposa sa question et m’expliqua qu’il ne faisait pas uniquement allusion à sa grandeur en Torah, mais également à ses qualités d’âme. Il me raconta comment il sentait ses prières atteindre les Portes du Ciel, chose que seul un grand Sage mérite.

Je rencontrai le Rav David Abouhatsira, afin de lui demander une bénédiction. Il me répondit que je devrais la demander à mon propre père qui représentait le dernier des grands Sages marocains vivant encore à notre epoque.

Durant Shabbat et les fêtes, le Rav Yehoshoua revêtit la tenue usuellement portée par les juges du Maroc et tout le monde peut ressentir la présence divine qui l’accompagne. Les fidèles qu’il croisait s’arrêtaient devant lui et lui demandaient une bénédiction, en le traitant d'ange, מלאך. On peut donc constater quelle influence et quelle impression il laisse autour de son entourage.

 

Son ascension vers 1a Terre d'Israel :

Après être monté, le Grand Rabbin d’Israël, Rav Itshak Nissim, de mémoire bénie lui proposa le poste de juge spécialisé dans les tribunaux traitant des affaires de divorce. Il refusa très rapidement. Pour expliquer sa réaction, il faut préciser que pendant les vingt-deux ans où il exerça ses fonctions (le Juge au Maroc, il avait toujours réussi réconcilier les couples et ne délivra aucun Get.il n’en délivra qu’un seul, mais après trois mois, et après avoir tout tenté pour les reconciler, l’homme et la femme acceptèrent de se remarier. C’est pour cette raison, qu’il refusa cette place. Il fut donc nommé Rav Naharya en ayant l’ambition de rejoindre le poste dé jugé rabbinique en Israël aussi.

Mais sa nomination fut retardée à cause d’un conflit entre les deux Grands Rabbin chargés de le nommer. Il prit cette épreuve avec amour et patience et c’est en 1988 qui fut nommé juge au tribunal de Beer Sheva. Quelques années plus tard, il reçut le plu haut poste à la Cour Suprême de Jérusalem, ou on découvrit son don pour démêler les affaires les plus complexes.

Ainsi que le témoigne le Grand Rav Mordehai Elyahou : «Lorsque nous étions assis au Tribunal, nous pouvions tous constater son don pour analyser en profondeur une affaire et y appliquer fidèlement la loi juive.»

 

Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide-Le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane. 1/2

 

-Ses oeuvres littéraires :

Outre ses nombreuses activités, il écrivit également des ouvrages afin de diffuser et de rendre accessibles les textes à sujet sacré. Dès l’âge de 28 ans il édite un livre, «Yad Haroutsim» qui contient ses propres commentaires sur la Bible et le talmud. Il publia également «Nitsotsei Or», le célèbre «Emek Yebosboua» (7 tomes), «Mitspé Yeosboua» (explication et commentaires de la Bible), «Tiferet banim avotam» (sur la dynastie familiale) «Chaar Yeoshoua», et «chevet Sofrim». On y découvre un extraordinaire talent d’écrivain avec lequel il plonge dans les profondeurs talmudiques. Beaucoup d’autres œuvres attendent encore d’être publiées telles que : «Sédé Yeoshoua»(commentaire du Talmud)״ «Névé Yeoshoua» ( discours, conférences..).

 

Ses liens particuliers Avec le Grand Rabbin S’IsrAel, Rav Ouziel, de mémoire berne :

Il est intéressant de savoir que le Rav Yeoshoua correspondait avec le Grand Rav Ouziel au sujet de la législation juive. Le Rav Ouziel à même publié certains des commentaire du rav Yeoshoua dans son œuvre «Michpetei Ouziel» . Dernièrement ont été publiés 3 recueils de «Dat oumedina» dans lesquels apparaissent les commentaires du Rav Yeoshoua alors qu’il avait seulement trente ans. Et alors qu’un des membres de la communauté de Safi rendait visite au Rav ouziel en Israël celui-ci lui dit «sachez que votre communauté à été honorée par un des grands Rabanims du Maroc !». Tout cela alors que le Rav Yeoshoua n’était encore âgé que de trente ans.

 

-Le prix de Jérusalem, prix be TeI-avÎv de Littérature sainte et prix de 1a fondatîon du Rav Kook

Même au sujet de ses écrits concernant la Torah il bénéficia d’une reconnaissance nationale. Son livre «Emek Yeoshoua» fut récompensé par le prix de Jérusalem, au nom du Rav Ouziel. Le deuxième tome reçut le prix de Tel-Aviv au nom du Rav Moshe Toledano, et le troisième tôme reçut le prix de la fondation du Rav Kook. Le Rav Ovadia Yossef en fit lui-même l’éloge.

 

Son Amitié Avec le Rav Chalom Messas.

Outre les liens familiaux qui les unirent après le mariage du grand Rav Raphaël Mamane avec la fille du Rav Zikri Messas .Les deux familles développèrent des liens amicaux et chaleureux comme cela apparaît dans les lettres qu’échangeaient ces deux hommes. Cette amitié se prolongea des générations et fut également présente entre le Rav Chalom Messas et le Rav Yehoshoua. Bien que ce dernier fut plus jeune de 10 ans. Malgré son jeune âge le Rav Yehoshoua fut nommé juge 3 ans avant le Rav Chalom Messas . Lorsque ce dernier devint également juge leur amitié s’approfondit encore. Certaines de leur discussions furent même publiées dans leurs livres et c’est ainsi que l’on en retrouve aussi dans les écrits du professeur Moshe Halamich chercheur en Etude Juive et "Cabala" à l’université de Bar Ilan, relatant la différence entre ces deux Rabanim dans leur approche à la "Cabala", soulignant la méthode cabaliste particulière du Rav Yehochouah Mamane dans ses décisions Halachiques.

 

Ses mîrAcles:

Alors qu’il avait à peu près 27 ans mon père mon maître rêva de son ami le Rav Chimon Assouline qui était décédé très jeune. Ce dernier lui fit visiter le Gan Eden en lui nommant chacun des sages décédés jusque là. Il s’arrête devant une place vide et lui explique qu’elle est réservée à un membre de la famille Mamane, qui doit rendre l’âme deux mois plus tard. Et effectivement, deux mois plus tard, décéda Rav Rafael Amram, son père.

Durant les premières années de son mariage, le Rav Yehoshoua habitait avec sa femme dans un appartement modeste à Sefrou. Un jour, un couple de la communauté usa de son pouvoir et en profita pour les renvoyer de leur domicile et y habiter à leur place. Quelques temps plus tard, la femme accoucha d’un petit garçon. Lorsqu’il eut six mois, les parents virent une ombre s’approcher du berceau puis disparaître. Quelques jours plus tard, leur enfant décédait. Ils eurent un deuxième enfant et la même chose se passa. C’est alors qu’ils comprirent qu’ils avaient eu une mauvaise conduite avec le Rav Yehoshoua et lui laissèrent l’appartement. Le rav revint et le couple put avoir des enfants sains et en bonne santé.

 

Comme nous l’avons dit, en montant en Israël, sa nomination fut quelque peu retardée par un conflit qui éclata entre deux rabanims. Une nuit, juste après le décés de sa mère, le Rav Yehoshoua rêva de sa mère, la rabanite Estherila, assise sur sa pierre tombale. Alors qu’il lui demanda comment elle se sentait, elle le coiffa d’un chapeau sur lequel il y avait une pierre précieuse. Quelques jours plus tard, il fut nommé juge.

Mon père, mon maître, fit également un autre rêve très troublant. Il rêva de son père, juste après les sept jours de deuil. Il lui apparaissait rayonnant et de la lumière émanait de son visage. Son fils lui posa alors trois questions : 1. Il lui demanda si son jugement dernier s’était bien déroulé, il lui répondit que oui.2. Il lui demanda si le fait que les gens de la Hevra Kadisha l’aient entérré très profondément, tel un cabaliste, ne l’avait pas dérangé, il répondit que non.3. Il lui demanda enfin si comme on le disait, le mort entend tout ce que l’on dit tant que le cercueil n’est pas encore fermé, et est ce que mon discours t’a plu. Il lui répondit positivement, mit ses mains sur sa tête et le bénit.

Lors d’une visite à une de ses filles en France, les membres de la communauté vinrent réclamer les bénédictions du Rav Mamane. Parmi eux, vint un homme célibataire, d’un âge assez avancé, ne réussissant pas à trouver la femme qui lui convenait pour fonder une famille juive au sein du peuple juif. Témoin de la souffrance du jeune homme ainsi que de celle de sa mère qui l’accompagnait, le Rav Mamane pria D.ieu avec ferveur et bénit cet homme, en souhaitant pouvoir assister à son mariage, d’ici un an. Ainsi, un an plus tard à Jérusalem, le Rav Mamane célébrait le mariage et bénissait le couple sous le dais nuptial.

Une des nièces d’un gendre du Rav Mamane, alors âgée de six ans, fut gravement blessée par un homme tombant d’un balcon. Elle fut hospitalisée dans un état grave à l’hôpital Shaarei Tsedek à Jérusalem, mais à la suite d’une hémorragie, elle fut envoyée en urgence à l’hôpital Hadassa. Durant le trajet vers l’hôpital en ambulance, le gendre du Rav Mamane lui téléphona pour lui demander de prier pour elle et de la bénir. Ainsi, en arrivant à l’hôpital, après les différents examens et radios que l’on effectua, les médecins vinrent annoncer à la famille, que miraculeusement, l’hémorragie avait disparue et que son état était stable ! Quelques jours plus tard, la fillette put rentrer chez elle en bonne santé.

Le frère d’une des brus du Rav Mamane tomba un jour gravement malade et dut subir une opération à cœur ouvert, dont les risques de survie, selon les médecins, étaient quasiment nuls. On téléphona donc au Rav MAmane en lui demandant de prier et de bénir le malade. Le Rav Mamane pria avec ferveur et ainsi, quelques heures plus tard, on téléphona au Rav Mamane pour lui annoncer qu’à la stupéfaction des médecins, la situation du malade s’était stabilisée et qu’il était hors de danger.

 

Cette dynastie de Rabanims se prolonge jusqu’à nos jours.

Ainsi que nous l’avons dit, mon père, mon maître à pu voir ses fils et petits fils étudier la torah et perpétuer le mérite de ses ancêtres, comme il est écrit «tout érudit dont le fils et le petit-fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais, comme il est dit «Mon alliance ne sera pas retiré de toi, de ta descendance et de la descendance de ta descendance, à jamais.».

Le Rav Yehoshoua eut trois fils. L’aîné, Shlomo Ephraim Mamane, grandit et mène une vie fidèle aux principes de la Torah, étudia dans la yeshiva «Hahamei Tsarfat» à Aix-les-bains.

Vient ensuite celui qui porte le nom de son père, le Rav Rafael Amram Mamane, qui étudia de nombreuses années dans les Yeshivot « Netiv Meir», «Nir Kiriat Arba», «Mahon Harei Fishel», «Har Hamor». Il fut nommé Rav, procureur rabbinique, professeur à la Yeshiva, Rav de communauté et Rav militaire, dirigea le département d’éducation Thoranique en Europe pour l’agence juive, fut un important conseiller du ministre des affaires religieuses, dirigea l’organisation des communautés juives de France en Israël, dirigea les centres communautaires religieux en Israël et dirige le centre spirituel Yad- Ramah, au nom de son grand-père, et auteur du livre «Am-Ram».

Ensuite, vient le Rav Avraham Michael Mamane, qui étudia de nombreuses années dans les Yeshivot «HaRambam vebeit Yossef», «Beit Shmouel», «Kol Yehouda», fut nommé shohet, professeur à la Yeshiva, Rav de communauté, Rav militaire et dirige le centre Torah et Hessed Am-Ram, nommé sur son ancêtre.

Le fils du Rav Rafael Amram, le Rav Noam Moshe Mamane étudia dans la Yeshiva «Netiv Meir», et put ensuite étudier dans les grandes Yeshivot de « Merkaz Harav» et «Har Hamor» pendant douze ans en vue d’être nommé Rav et juge rabbinique. Il fut nommé également rav à la grande Yeshiva "Or vichouah" à Haifa et décerne ainsi de nombreux cours de Torah dans différentes communautés et au "Technion” université scientifique de Haifa. On lui doit de nombreux commentaires de la Torah et de nombreux articles, qu’il refusa de publier, par modestie.

Le fils du Rav Avraham Michael, Ariel Mamane, étudia à la Yeshiva «Netiv Meir», et put ensuite étudier à la Yeshiva «Kerem Beyavne» et au Kolel «Ahavat Israël» pendant huit ans afin de recevoir son titre de Rav. Il enseigne également la Torah à la Yeshiva Tihonit.

A cette occasion, je soulignerai le fait que de nombreux petits enfants du Rav Mamane étudient et pratiquent la Torah avec crainte de D.ieu et humilité.

Je rappellerai également le RavYair Yehouda ben Menahem, fils de sa fille Shoulamit, qui étudia à la Yeshiva «Netiv Meir» et put enusite étudier à la Yeshiva «Merkaz Arav», pendant douze ans en vue d’être nommé Rav et Juge rabbinique, donne de nombreux cours dans différentes communautés et fut nommé Rav de communauté. Il écrivit également le livre «Yair Mishpat».

De la même façon, je rappellerai Rav Haim David Shoushan, le fils de sa fille Ruthy, qui étudia dans les Yeshivot «Shaarei Torah», «Torah Or», et au Kolel «Meor Hatorah». Il enseigne dans une Yeshiva et donne des cours dans la communauté.

Je rappellerai enfin Avishai Monsonego, fils de sa fille Yaffa, qui étudie depuis trois ans dans la Yeshiva «Kol Torah» à Jérusalem, avec dévouement et humilité.

Ainsi, nous pouvons constater de nos propres yeux, de quelle façon la Torah s’est installée parmi nous. Qu’elle ne s’en retire jamais, avec l'aide de D.ieu.

 

Page 32

Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide-Le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane. 2/2