פרשת וארא-אפרים חזן
פרשת וארא-אפרים חזן
בְעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עֹנָּה / בַַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ, מָדַד לָהֶם
נימת הייאוש הנשמעת מפי בני ישראל ואף מפי משה עצמו בסוף פרשת שמות בטענה 'וְהַצֵּל לֹא הִצַלְת אֶת עַ מֶךָ…' (שמ' ה, כג), מתחלפת בנימה של תקווה גדולה עם הבטחת ה' 'עַתה תִרְאֶה אֲשֶר אֶעֱשֶה לְפַרְעֹה…' (שמ' ו, א). הבטחה זו בפסוק האחרון של פרשת שמות מציינת הן את הגאולה העתידה לבוא והן את העונש הראוי לפרעה ולמצרים בבחינת 'וְגַם אֶת הַּגֹוי אֲשֶר יַעֲבֹדּו דן אנֹכִ י…' (בר' טו, יד(. התקווה לגאולה ולהענשת האויב מתחזקת בפרשת וארא המזכירה את אבות האומה ומציבה ארבע לשונות של גאולה. התהליך המעשי של הגאולה מתחיל, ועל אדמת מצרים מתחילות לנחות עשר המכות עד למילוי ההבטחה 'וְאַחֲרֵּי כֵּן יֵּצְאּו בִרְֻכש גדֹול' (בר' טו, יד(. מעבר זה מייאוש לתקווה, משעבוד לקראת גאולה, עמד לנגד עיניהם של יהודים. לאורך הגלות המרה, מעומק השעבוד, הרדיפות והגזרות, חלמו יהודים בכל הדורות על כוס ישועות שתימזג ותתמזג עם כוסות הסדר ולשונות הגאולה, וסיפור יציאת מצרים על כל שלביו היה מעין דוגמה לגאולה העתידה. לא ייפלא אפוא כי פייטנים בכל הדורות – כמו חכמי האגדה שלפניהם וכמו הדרשנים לדורותיהם – העמידו את סיפור יציאת מצרים במרכז יצירתם; תהליך הגאולה ועשר המכות, יציאת מצרים לפרטיה, קריעת ים סוף וכיוצא בזה – לכל אלה הקדישו פייטני ישראל ממיטב פיוטיהם. ברשימה זו אנו מבקשים להציג פיוט העוסק בעשר המכות שכתב ר' דוד בן אהרון חסין, פייטנה המובהק של יהדות מרוקו. שיריו מושרים בהזדמנויות שונות, ואין קובץ פיוטים מצפון אפריקה שלא יכלול שירים משל ר' דוד. שניים משיריו, 'אערוך מהלל ניבי', המספר בשבחי אליהו הנביא ומיועד למוצאי שבת ולברית מילה, והשיר 'אוחיל יום יום אשתאה', המספר בשבחיה של טבריה, הפכו נחלתן של כלל קהילות ישראל במזרח, ונדפסו בקבצים רבים ואף בסידורי תפילה.
סז. אזכיר מעללי יה
על עשר המכות. בתיאור מדה כנגד מדה בעשר המכות. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. במחרוזת האחרונה נוספה צלע לטור האזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכוי.
משקל: אחת עשרה הברות בטור.
כתובת: פיוט על עשר מכות בטעמם ונמוקם כפי מה שארז״ל [=שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] במדרש. והוא נעם ׳יחיד ומיוחד׳ או נעם ׳אהגה כיונה׳.
סימן: אני דוד בן אהרון חזק. [נ״י: שיר יסדתי על י׳ מכות על פי טעמם ונימוקם במדרש כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בפרשת וארא ובפרשת בא אל פרעה…].
מקור: א- לב ע״ב; ק- לד ע״ב; נ״י 5350 – 4 ע״ב.
אַזְכִּיר מַעַלְלֵי יָהּ, שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים
הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ מִכָּל צָרֵיהֶם
גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים
כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
5– נֶאֱמָן אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה
כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה
בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עִנָּה
בַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ מַדַּד לָהֶם.
יָעֲצוּ עֵצוֹת הִגְדִּילוּ רָעָתָם
10- מִנְּשֵׁי עַמִּי מָנְעוּ טְבִילָתָם
בְּמִקְוֵה מַיִם לְמַעֵט לְדָתָם
אֱלֹהִים הָפַךְ לְדָם יְאוֹרֵיהֶם.
דָּנָם חִיְּבָם שַׁדַּי הֶעֱנִישָׁם
וַיָּשֶׁב לָהֶם גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם
-15 לוֹקְטֵי שְׁקָצִים שָׁמוּם, שָׁרַץ אַרְצָם
צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם.
וְאַף גַּם זֹאת הַפּוֹשְׁעִים הַמּוֹרְדִים
בְּזֶרַע קֹדֶשׁ הָיוּ מְשַׁעְבְּדִים
חוּצוֹת וּשְׁוָקִים הָיוּ מְכַבְּדִים
20-עֲפָרָם כִּנִים הָיָה גְּבוּלֵיהֶם.
דֻּבִּים וּנְמֵרִים אֲרָיוֹת וּכְפִירִים
גָּזְרוּ לְהָבִיא מִתּוֹךְ הַיְּעָרִים
לְשַׂחֵק בָּהֶם מְלָכִים וְשָׁרִים
וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בְּבָתֵּיהֶם.
25 בְּקָרָם וְצֹאנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם
מָסְרוּ בְּיָדָם לַנְחֹתָם לִרְעוֹתָם
רוֹעֶה טוֹב הִסְגִּיר לַדֶּבֶר חִַיָּתָם
כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵהֶם
נְתָנוּם מְחַמְּמֵי מֶרְחֲצָאוֹת
30-לְעַדֵּן בָּהֶם גּוּפָם וּלְהִתְנָאוֹת
בִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ הִכָּם צוּר צִבְאוֹת
בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם.
אוֹיְבֵינוּ לוּדִים כַּסְלֻחִים פַּתְרֻסִים
עַל דִּבְרַת שׁוּמָם יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים
35-נוֹטְעִי כְּרָמִים גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים
אֵשׁ לַהֲבוֹת בָּרָד נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם.
הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם הַמִּצְרִים
בָּהֶם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים
אָמַר וַיָּבוֹא אַרְבֶּה צוּר יְצוּרִים
40-וְיִתֵּן לְחָסִיל אֶת יְבוּלֵיהֶם.
רָעִים וְחוֹטְאִים בַּחֹשֶׁךְ נִדּוֹנוּ
כִּי רַבִּים הָיוּ מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
מִצֵּאת מֵאֲנוּ לִקְבוּרָה נִתָּנוּ
לָמָּה יֹאמְרוּ אַף הֵם לוֹקִים כְּמוֹהֶם.
45 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹרָה הָיְתָה
בְּמוֹשְׁבוֹתָם וְלַמִּצְרִים עֲלָטָה
כָּל בֵּית נְכֹאתָם עֵינֵיהֶם רָאֲתָה
נֶחְפְּשׂוּ וְגַם נִבְעוּ מַצְפּוּנֵיהֶם.
נֶגֶד אֲבוֹתָם צוּר יִשְׂרָאֵל עָשָׂה
50 פֶּלֶא וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
כְּאִישׁ מִלְחָמָה וּכְגִבּוֹר יָצָא
בַּחֲצוֹת לַיְלָה הִכָּה בְּכוֹרֵיהֶם.
חֵילָם בָּזְזוּ בְּתוֹרַת שְׁאֵלָה
כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אַף הַשִּׂמְלָה
55-אֶרֶץ מִצְרַיִם עָשׂוּ כִּמְצוּלָה
לֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.
זֶבַח פֶּסַח הוּא לְאֵל חַי עֻזֵּנוּ
טוֹבָה כְּפוּלָה לַמָּקוֹם עָלֵינוּ
שֶׁעָשָׂה נִסִּים לְאָבוּתֵנוּ
60-בַּזְּמַן הַזֶּה בַּיָּמִים הַהֵם.
קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי
אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי
וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי
שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.
- 1. אזכר מעללי יה: על-פי תה׳ עז, יב. שוכן גבוהים: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ לג, טז. 2. הנפרע… צריהם: על-פי ערבית לחול, ברכה שלאחר קריאת שמע: ׳האל הנפרע לנו מצרינו׳. 4-3. גדול… עליהם: על-פי שמ׳ יח, יא, וכפירש״י שם, על-פי המדרש. 5. אלהי קרם מענה: כיעי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 6. כי… אמונה: על-פי דב׳ לב, ד, שדן את המצרים כראוי להם, מידה כנגד מידה, על-פי דב׳ לב, ד. 8-7. בעשר… להם: עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר פרעה על ישראל, על-פי במדב״ר י, ב. 9. יעצו רעתם: על-פי יש׳ כח, כט. מכאן ואילך מפרט הפיוט את עשר המכות ואת הנמוקים לכל מכה ומכה. 12-10. מנשי… יאוריהם: על-פי שמו״ר ט, י: ׳מפני מה הביא עליהן דם – מדה כנגד מדה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטמאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם׳. 12. הפן לדם יאוריהם: על-פי תה׳ עח, מד. 13. דנם: כמבטח בבר׳ טו, יד. שדי: בנ״י ׳צורי׳. 14. וישב… בראשם: על-פי יו׳ ד, ד. 16-15. לוקטי… מלכיהם: על-פי שמו״ר י, ד: ׳למה הביא עליהם צפרדעים, מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להם: הביאו לנו שקצים ורמשים, לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים׳. 16. שרץ… מלכיהם: על-פי תה׳ קה, ל. 17. הפושעים המורדים: הם המצרים, על-פי יח׳ כ, לח. 18. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. 20-19. חוצות… גבוליהם: על-פי שמו״ר י, ז: ׳למה הביא עליהם כנים, לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים, ולפיכך נהפך עפרם לכנים…׳. 20. עפרם… גבוליהם: על-פי תה׳ קה, לא; שמ׳ ח, יג. 24-21. דובים… בבתיהם: על-פי שמו״ר יא, ג: ׳למה הביא עליהם ערב לפי שהיו אומרים לישראל: צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מערבבות…׳. 23. לשחק בהם: להשתעשע במלחמת חיות זו בזו, הלשון על־פי תה׳ קד, כו. 24. ויבוא… בבתיהם: על-פי שמ׳ ח, כ. 28-25. בקרם… ירעהם: על-פי שמו״ר יא, ד: ׳למה הביא להן דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה בהרים ובמדבריות, כדי שלא יפרו וירבו. אמר הקב״ה: אני אביא עליכם רועה יפה [= דבר שמשמעו מות]׳. 27. רועה טוב: כינוי לקב״ה, על-פי בר׳ מט, כד. הסגיר לדבר חיתם: על-פי תה׳ עח, נ. 28. כצאן… ירעהם: על-פי תה׳ מט, טו. הוסיף ה״א לתקנת המשקל והחרוז. 32-29. נתנום… בלבושיהם: על-פי שמו״ר יא, ה: ׳… שחין למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל לחם להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין, כדי שלא יוכלו לגע בגופן׳. 32. בלא… בלבושיהם: על-פי איכה ד, יד. 33. אויבנו… פתרוסים: שמות צאצאיו של מצרים, על-פי בר׳ י, יג-יד. 34. על דברת שומם: משום ששמו. 36-34. על דברת… גשמיהם: על-פי שמו״ר יב, ג: ׳למה הביא עליהם ברד לפי ששמו ישראל נטעי כרמים וגנות ופרדסים ואילנות, לפיכך הביא עליהם ברד ושיבר את הכל׳. 36. אש… גשמיהם: על-פי תה׳ קה, לב. 38-37. האריכו… חרשים: על-פי תה׳ קכט, ג. 40-37. האריכו… יבוליהם: על-פי שמו״ר יג, ו: ׳ארבה למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להן ישראל׳. 39. אמר… יצורים: הקב״ה, צור היצורים, אמר ויבא ארבה. 40. ויתן… יבוליהם: על-פי תה׳ עח, מו. הוסיף ה״א לתקנת החרוז והמשקל. 44-41. רעים… כמוהם: על־פי שמו״ר יד, ג: ׳חשך למה הביא עליהן…’ לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצרים והיה להם שם עשר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב״ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו, כך עבר עליהם. לפיכך הביא על המצרים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו(ישראל) קוברין מתיהם ולא יהיו רואיו אותן שונאיהם ויהיו משבחים לקב״ה על כך׳. וראה פירש״י לשמי י, כב. 46-45. ולכל… עלטה: על־פי שמ׳ י, כב-כג. 47. כל… ראתה: על-פי שמור יד, ג: ׳… שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתבות ובמטמונות…׳ הלשון היא על-פי מל״ב כ, יג. 48. נחפשו… מצפוניהם: על-פי עו׳ א, ו. 50-49. נגד… פלא: על-פי תה׳ עח, יב, והשווה מדרש שה״ש ב, ח.49. צור ישראל: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ ל, כט. 50. אבן הראשה: כינוי לישראל על-פי זכ׳ ד, ז. 51. ראש… יצא: על-פי יש׳ מב, יג. 52. בחצות… בכוריהם: על-פי שמ׳ יב, כט. 54-53. חילם… השמלה: על-פי שמ׳ יב, לה.53. חילם: עשרם. בתורת שאלה: על-פי שמ׳ יב, לה. 55. ארץ… כמצולה: ריקה כמצולה שאין בה דגה. על-פי שמו״ר ג, יד. 56. לא… ידיהם: על-פי תה׳ עו, ו. 57. זבח… עזנו: על-פי שמי יב, כז. 58. טובה… עלינו: על-פי הגדה של פסח. 60-59. שעשה… בהם: על-פי לשון הברכה השניה בהדלקת נר חנוכה. 61. קויתי… נפשי: על-פי תה׳ קל, ה. 62. אותי… לחפשי: על-פי יש׳ מב, ז. 63. ויבנה… מקדשי: על-פי תה׳ עח, סט. 64. שם… זבחיהם: על-פי דב׳ יב, ו. להקריב קרבניהם: על-פי וי׳ ז, לח, ובנ״י: ׳כל אשר נשמת רוח חיים בהם׳, רמז לתפילת נשמת.
על המחבר ר' דוד בן אהרן חסין (מכנס, מרוקו, תפ"ב-תקנ"ב) נולד בימים קשים ליהודי מרוקו, בתקופת השליט העריץ מולאי יזיד שהבטיח פרס לכל מי שירצח יהודי. מתוך שירתו אנו למדים גם על רעב גדול, שגרם למוות ולשמד בקרב היהודים, ודכדך את רוחה של הקהילה. גם בחייו הפרטיים ידע צער ומכאובים., ובקינה נוגעת ללב הוא מתאר את מות בתו וחתנו, שמתו שניהם בשנה הראשונה לנישואיהם, וימאן להתנחם. גורלו המר לא הצליח למנוע ממנו להביא לידי ביטוי את כישרונו הספרותי, והוא כותב שירים רבים בנושאים שונים ומגוונים מאוד, החל בשירה לימודית הבאה לסייע לתלמידים לזכור תלמודם, בעיקר פרקים קשים, כגון הלכות שחיטה, וכלה בשירים של התרשמות אישית ממסע ומנוף יפה. רבי דוד הוא מן המשוררים הידועים והאהודים בקרב יהודי מרוקו. שניים משיריו – 'אערוך מהלל ניבי' ו'אוחיל יום יום אשתחווה' – הפכו נחלתן של הרבה קהילות במזרח, והראשון אף נדפס כזמר למוצאי שבת. רבי דוד כינס את שיריו בספר שיצא לאור אחרי מותו באמסטרדם בשנת תקס"ו. הוא קרא לספר 'תהילה לדוד', ומצא קשר בין שמו לבין דוד המלך, נעים זמירות ישראל. שיריו מעידים על ידיעה מקיפה ביותר במקרא, במדרש ובגמרא ועל ידיעה מעמיקה בזוהר ובקבלה. שירתו משתייכת למקהלת הקולות של שלוחות השירה הספרדית, שקמו עם שקיעת השירה בספרד וגירוש היהודים משם.
עיון ודיון פייטננו, שחי בקהילה שסבלה סבל רב מעול הגלות ומחמת המציק, מתאר ביצירתו בהנאה רבה את תהליך הגאולה ואת סיפור עשר המכות. ארבעה שירים מוקדשים לנושא מכות מצרים, מלבד הזכרתן בפיוטים רבים נוספים. השירים מפרטים את המכות ואת פגיעתן באויב המשעבד את ישראל. את תיאור המכות מרחיב הפייטן על פי דברי חז"ל, כמצוין בכתובת הבאה בהקדמה לשירנו: 'פיוט על עשר המכות בטעמם ובנימוקם כפי מה שאמרו חז"ל במדרש…', וכך מנמק הפיוט כל מכה ומכה, על דרך מידה כנגד מידה – כל מכה בהתאם לאופי השיעבוד וכתגובה לו. כך למשל מנומקת מכת הדם על פי שמות רבה ט, י: '
מפני מה הביא עליהם דם – מידה כנגד מידה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם…
'. ומכת הצפרדע : 'למה הביא עליהם צפרדעים מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים' )שם י, ד( וכן בשאר מכות כפי שניתן לראות מן השיר המובא ומן הביאור הצמוד לו. המחרוזת הראשונה פותחת בעקבות תהלים עז, יב בדברי זירוז והכנה להלל את ה' ולשיר גדולתו ו'מעלליו' לאמור מעשיו הגדולים בהיסטוריה, בעל המזמור רמז במילה 'מעלליו' אל הפסוק לְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֨לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹֽתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה (שמות י, ב(. גדולת ה' וגאולת מצרים המסופרות מדור לדור אמורות להיות דוגמה להגנת ה' על עמו והצלתם מיד שונא. דבר זה מביא את בעל המזמור לחוש מצוקה גדולה ולזעוק את זעקת עמו הנתון בצרה ובשעבוד, המזמור פותח בתלונה מתוך הצרה, ותמה תמיהה גדולה:
ו חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם– שְׁנוֹת, עוֹלָמִים.
ז אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי, בַּלָּיְלָה: עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה; וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי.
ח הַלְעוֹלָמִים, יִזְנַח אֲדֹנָי; וְלֹא-יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד.
ט הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ; גָּמַר אֹמֶר, לְדֹר וָדֹר.
י הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל; אִם-קָפַץ בְּאַף, רַחֲמָיו סֶלָה.
יא וָאֹמַר, חַלּוֹתִי הִיא– שְׁנוֹת, יְמִין עֶלְיוֹן.
יב אזכיר (אֶזְכּוֹר) מַעַלְלֵי-יָהּ: כִּי-אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ.
תהלים עז-ו-יב
והרי אלו הן אותן השאלות המטרידות את משוררנו ואת בני דורו מתוך מצוקת הגלות והשעבוד אלפי שנים אחרי אסף, אלא שהמשורר הבליע שאלותיו דרך השיבוץ בפתיחת השיר. הקשר למזמור עז באמצעות השיבוץ מתוך פסוק יב שהוא פסוק המעבר מדברי התלונה לתיאור נפלאות ה' ביציאת מצרים משלים יפה את התמונה בפיוט המתאר את עשר המכות הבאות כעונש ישיר על מעשיהם של המצרים כנגד ישראל ואת נפלאות ה', ומביא אל הפיוט את השאלות הקשות של מצוקות הגלות. פירוט המכות בדרך של מידה כנגד מידה מודגש בעזרת הפסוק המשובץ כלשונו ומחולק בין שני הטורים המסיימים את מחרוזת הפתיחה עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם (שמות יח , יא) ופירש רש"י עלפי המדרש: 'אשר זדו – אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו לשון (בראשית כה כט) ויזד יעקב נזיד, בקדרה אשר בשלו בה, נתבשלו'. ההדגשה המיוחדת על עניין העונש המקביל והמתאים לשעבוד יש בו משום נחמה והבטחה לקהל הסובל מן הגזרות והפורעניות, לאמור על כל פגיעה יבואו העונש והנקמה. המחרוזת האחרונה מבקשת על הגאולה העתידה ויוצרת קשר בין גאולה ראשונה לגאולה לעתיד לבוא:
קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי
אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי
וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי
שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.
אַזְכִּיר מַעַלְלֵי יָהּ, שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים-רבי דוד בן אהרן חסין
22 – סז. אזכיר מעללי יה
על עשר המכות. בתיאור מדה כנגד מדה בעשר המכות. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. במחרוזת האחרונה נוספה צלע לטור האזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכוי.
משקל: אחת עשרה הברות בטור.
כתובת: פיוט על עשר מכות בטעמם ונמוקם כפי מה שארז״ל [=שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] במדרש. והוא נעם ׳יחיד ומיוחד׳ או נעם ׳אהגה כיונה׳.
סימן: אני דוד בן אהרון חזק. [נ״י: שיר יסדתי על י׳ מכות על פי טעמם ונימוקם במדרש כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בפרשת וארא ובפרשת בא אל פרעה…].
מקור: א- לב ע״ב; ק- לד ע״ב; נ״י 5350 – 4 ע״ב.
אַזְכִּיר מַעַלְלֵי יָהּ, שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים
הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ מִכָּל צָרֵיהֶם
גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים
כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
5- נֶאֱמָן אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה
כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה
בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עִנָּה
בַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ מַדַּד לָהֶם.
יָעֲצוּ עֵצוֹת הִגְדִּילוּ רָעָתָם
10- מִנְּשֵׁי עַמִּי מָנְעוּ טְבִילָתָם
בְּמִקְוֵה מַיִם לְמַעֵט לְדָתָם
אֱלֹהִים הָפַךְ לְדָם יְאוֹרֵיהֶם.
דָּנָם חִיְּבָם שַׁדַּי הֶעֱנִישָׁם
וַיָּשֶׁב לָהֶם גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם
-15 לוֹקְטֵי שְׁקָצִים שָׁמוּם, שָׁרַץ אַרְצָם
צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם.
וְאַף גַּם זֹאת הַפּוֹשְׁעִים הַמּוֹרְדִים
בְּזֶרַע קֹדֶשׁ הָיוּ מְשַׁעְבְּדִים
חוּצוֹת וּשְׁוָקִים הָיוּ מְכַבְּדִים
20-עֲפָרָם כִּנִים הָיָה גְּבוּלֵיהֶם.
דֻּבִּים וּנְמֵרִים אֲרָיוֹת וּכְפִירִים
גָּזְרוּ לְהָבִיא מִתּוֹךְ הַיְּעָרִים
לְשַׂחֵק בָּהֶם מְלָכִים וְשָׁרִים
וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בְּבָתֵּיהֶם.
25 בְּקָרָם וְצֹאנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם
מָסְרוּ בְּיָדָם לַנְחֹתָם לִרְעוֹתָם
רוֹעֶה טוֹב הִסְגִּיר לַדֶּבֶר חִַיָּתָם
כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵהֶם
נְתָנוּם מְחַמְּמֵי מֶרְחֲצָאוֹת
30-לְעַדֵּן בָּהֶם גּוּפָם וּלְהִתְנָאוֹת
בִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ הִכָּם צוּר צִבְאוֹת
בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם.
אוֹיְבֵינוּ לוּדִים כַּסְלֻחִים פַּתְרֻסִים
עַל דִּבְרַת שׁוּמָם יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים
35-נוֹטְעִי כְּרָמִים גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים
אֵשׁ לַהֲבוֹת בָּרָד נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם.
הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם הַמִּצְרִים
בָּהֶם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים
אָמַר וַיָּבוֹא אַרְבֶּה צוּר יְצוּרִים
40-וְיִתֵּן לְחָסִיל אֶת יְבוּלֵיהֶם.
רָעִים וְחוֹטְאִים בַּחֹשֶׁךְ נִדּוֹנוּ
כִּי רַבִּים הָיוּ מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
מִצֵּאת מֵאֲנוּ לִקְבוּרָה נִתָּנוּ
לָמָּה יֹאמְרוּ אַף הֵם לוֹקִים כְּמוֹהֶם.
45 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹרָה הָיְתָה
בְּמוֹשְׁבוֹתָם וְלַמִּצְרִים עֲלָטָה
כָּל בֵּית נְכֹאתָם עֵינֵיהֶם רָאֲתָה
נֶחְפְּשׂוּ וְגַם נִבְעוּ מַצְפּוּנֵיהֶם.
נֶגֶד אֲבוֹתָם צוּר יִשְׂרָאֵל עָשָׂה
50 פֶּלֶא וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
כְּאִישׁ מִלְחָמָה וּכְגִבּוֹר יָצָא
בַּחֲצוֹת לַיְלָה הִכָּה בְּכוֹרֵיהֶם.
חֵילָם בָּזְזוּ בְּתוֹרַת שְׁאֵלָה
כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אַף הַשִּׂמְלָה
55-אֶרֶץ מִצְרַיִם עָשׂוּ כִּמְצוּלָה
לֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.
זֶבַח פֶּסַח הוּא לְאֵל חַי עֻזֵּנוּ
טוֹבָה כְּפוּלָה לַמָּקוֹם עָלֵינוּ
שֶׁעָשָׂה נִסִּים לְאָבוּתֵנוּ
60-בַּזְּמַן הַזֶּה בַּיָּמִים הַהֵם.
קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי
אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי
וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי
שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.
1. אזכר מעללי יה: על-פי תה׳ עז, יב. שוכן גבוהים: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ לג, טז. 2. הנפרע… צריהם: על-פי ערבית לחול, ברכה שלאחר קריאת שמע: ׳האל הנפרע לנו מצרינו׳. 4-3. גדול… עליהם: על-פי שמ׳ יח, יא, וכפירש״י שם, על-פי המדרש. 5. אלהי קרם מענה: כיעי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 6. כי… אמונה: על-פי דב׳ לב, ד, שדן את המצרים כראוי להם, מידה כנגד מידה, על-פי דב׳ לב, ד. 8-7. בעשר… להם: עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר פרעה על ישראל, על-פי במדב״ר י, ב. 9. יעצו רעתם: על-פי יש׳ כח, כט. מכאן ואילך מפרט הפיוט את עשר המכות ואת הנמוקים לכל מכה ומכה. 12-10. מנשי… יאוריהם: על-פי שמו״ר ט, י: ׳מפני מה הביא עליהן דם – מדה כנגד מדה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטמאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם׳. 12. הפן לדם יאוריהם: על-פי תה׳ עח, מד. 13. דנם: כמבטח בבר׳ טו, יד. שדי: בנ״י ׳צורי׳. 14. וישב… בראשם: על-פי יו׳ ד, ד. 16-15. לוקטי… מלכיהם: על-פי שמו״ר י, ד: ׳למה הביא עליהם צפרדעים, מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להם: הביאו לנו שקצים ורמשים, לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים׳. 16. שרץ… מלכיהם: על-פי תה׳ קה, ל. 17. הפושעים המורדים: הם המצרים, על-פי יח׳ כ, לח. 18. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. 20-19. חוצות… גבוליהם: על-פי שמו״ר י, ז: ׳למה הביא עליהם כנים, לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים, ולפיכך נהפך עפרם לכנים…׳. 20. עפרם… גבוליהם: על-פי תה׳ קה, לא; שמ׳ ח, יג. 24-21. דובים… בבתיהם: על-פי שמו״ר יא, ג: ׳למה הביא עליהם ערב לפי שהיו אומרים לישראל: צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מערבבות…׳. 23. לשחק בהם: להשתעשע במלחמת חיות זו בזו, הלשון על־פי תה׳ קד, כו. 24. ויבוא… בבתיהם: על-פי שמ׳ ח, כ. 28-25. בקרם… ירעהם: על-פי שמו״ר יא, ד: ׳למה הביא להן דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה בהרים ובמדבריות, כדי שלא יפרו וירבו. אמר הקב״ה: אני אביא עליכם רועה יפה [= דבר שמשמעו מות]׳. 27. רועה טוב: כינוי לקב״ה, על-פי בר׳ מט, כד. הסגיר לדבר חיתם: על-פי תה׳ עח, נ. 28. כצאן… ירעהם: על-פי תה׳ מט, טו. הוסיף ה״א לתקנת המשקל והחרוז. 32-29. נתנום… בלבושיהם: על-פי שמו״ר יא, ה: ׳… שחין למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל לחם להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין, כדי שלא יוכלו לגע בגופן׳. 32. בלא… בלבושיהם: על-פי איכה ד, יד. 33. אויבנו… פתרוסים: שמות צאצאיו של מצרים, על-פי בר׳ י, יג-יד. 34. על דברת שומם: משום ששמו. 36-34. על דברת… גשמיהם: על-פי שמו״ר יב, ג: ׳למה הביא עליהם ברד לפי ששמו ישראל נטעי כרמים וגנות ופרדסים ואילנות, לפיכך הביא עליהם ברד ושיבר את הכל׳. 36. אש… גשמיהם: על-פי תה׳ קה, לב. 38-37. האריכו… חרשים: על-פי תה׳ קכט, ג. 40-37. האריכו… יבוליהם: על-פי שמו״ר יג, ו: ׳ארבה למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להן ישראל׳. 39. אמר… יצורים: הקב״ה, צור היצורים, אמר ויבא ארבה. 40. ויתן… יבוליהם: על-פי תה׳ עח, מו. הוסיף ה״א לתקנת החרוז והמשקל. 44-41. רעים… כמוהם: על־פי שמו״ר יד, ג: ׳חשך למה הביא עליהן…’ לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצרים והיה להם שם עשר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב״ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו, כך עבר עליהם. לפיכך הביא על המצרים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו(ישראל) קוברין מתיהם ולא יהיו רואיו אותן שונאיהם ויהיו משבחים לקב״ה על כך׳. וראה פירש״י לשמי י, כב. 46-45. ולכל… עלטה: על־פי שמ׳ י, כב-כג. 47. כל… ראתה: על-פי שמור יד, ג: ׳… שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתבות ובמטמונות…׳ הלשון היא על-פי מל״ב כ, יג. 48. נחפשו… מצפוניהם: על-פי עו׳ א, ו. 50-49. נגד… פלא: על-פי תה׳ עח, יב, והשווה מדרש שה״ש ב, ח.49. צור ישראל: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ ל, כט. 50. אבן הראשה: כינוי לישראל על-פי זכ׳ ד, ז. 51. ראש… יצא: על-פי יש׳ מב, יג. 52. בחצות… בכוריהם: על-פי שמ׳ יב, כט. 54-53. חילם… השמלה: על-פי שמ׳ יב, לה.53. חילם: עשרם. בתורת שאלה: על-פי שמ׳ יב, לה. 55. ארץ… כמצולה: ריקה כמצולה שאין בה דגה. על-פי שמו״ר ג, יד. 56. לא… ידיהם: על-פי תה׳ עו, ו. 57. זבח… עזנו: על-פי שמי יב, כז. 58. טובה… עלינו: על-פי הגדה של פסח. 60-59. שעשה… בהם: על-פי לשון הברכה השניה בהדלקת נר חנוכה. 61. קויתי… נפשי: על-פי תה׳ קל, ה. 62. אותי… לחפשי: על-פי יש׳ מב, ז. 63. ויבנה… מקדשי: על-פי תה׳ עח, סט. 64. שם… זבחיהם: על-פי דב׳ יב, ו. להקריב קרבניהם: על-פי וי׳ ז, לח, ובנ״י: ׳כל אשר נשמת רוח חיים בהם׳, רמז לתפילת נשמת
אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה
משפחתו
כאמור, הוריו של היו״ם הם רבי חיים משאש ומרת שמחה לבית גנו (זנו). אחותו מאב ומאם הייתה מרת מירה (מרים) אשת הרב מכלוף טולידאנו זצ״ל. עם פטירת אימו של רבנו – שמחה, נשא רבי חיים אשה נוספת ושמה ביידא למשפחת בוסידאן, והתווספו לרבנו אחים נוספים: מרת זוהאר אשת ר׳ מימון רואש (ולאחר פטירתו הייתה אשר רבי יעקב בירדוגו), ר׳ ידידיה משאש, ור׳ סירי חיים משאש.
היו״ם בעצמו נשא לאשה את מרת שמחה בת רבי אהרן הכהן ז״ל בזיווג ראשון, ובזיווג שני את מרת רחל בת הרב יחיאל אלכריף ז״ל.
שנים רבות חיכה היו״ם לפרי בטן שימלא את עולמו באושר ויאיר את חייו באור הגדול המיוחד ושמור רק לילדים. הוא לא הפסיק להתפלל בחייו על הברכה הגדולה הזאת שנקראת ילד.
פעם אחת עלה רבי יוסף לקברו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן זצ״ל (הקבור בעיר וואזאן שבמרוקו) ובקש מהצדיק שיזכור את האהבה הקדומה שהייתה לו עם סבו, את הקשר המיוחד שהיה ביניהם, ואת העובדה שרבי עמרם התארח בבית של הסבא הגדול שלו רבי זכרי משאש כמעט שמונה שנים (בעקבות מלחמת שבטים שהתפרצה מסביב למקנס ולא אפשרה לצאת מהעיר). בתוך כך בקש רבי יוסף מהצדיק רבי עמרם שיעמוד עליו בתפילה לפני הקב״ה ויברכהו בבן זכר. באותו ביקור גם כתב רבי יוסף פיוט המדבר בשבחו של רבי עמרם. וכך כתב:
"קבר קדשך באתי, מארץ מולדתי נסעתי,
וכחי ענתי, בדרך בהרים ונחלות רב עמרם.
ועמוד ברוב תחנונים, לפני האל שוכן מעונים,
בבנים הגונים, יפקוד אותי נורא עלילות רב עמרם.
אהבתך עם הורי זכרי, הוא הקדוש רבי זכרי,
אשר בתוך עירי, הגיתם נסתרות ונגלות רב עמרם״.
תפילתו של היו״ם נשמעה היטב בשמיים והוא זכה לבן שקראו – אליהו. לימים רבי אליהו החזיק בכל כתביו המקוריים של היו״ם ופעל במרץ להוציאם לאור עולם ולהנחילם לכלל הציבור. זכה רבי אליהו והותיר אחריו משפחה גדולה וענפה." זכה והתקיימה בו תפילתו של רבנו: ״אנא ה׳ אלוהינו, שלשל נא עוד את משפחתנו עד דור אחרון, בזרע קודש בעלי יראה וכשרון, חכמה ותבונה ודעת יתרון, עושר וכבוד השקט ושלוה גיל ורון, שיהיה לשם ולתהילה בעדת ישורון״(הקדמת המחבר לשו״ת מים חיים א).
הערת המחבר: נפטר בן 97 בתאריך י״ח בטבת התשע״ח, ונטמן בבית העלמין באשדוד. בהלוויתו הזכיר הרב שמעון חיים פינטו – רבה של אשדוד, שלא היה פשוט לסבא הגדול רבי יוסף זצ״ל להביא לעולם ילד אחד ויחיד, אבל הילד האחד הזה הביא לעולם הרבה חיים חדשים, דור ישרים מבורך, והשאיר אחריו אור שיאיר לדורות. תנצב״ה.
פיוטים שנכתבו על היו״ם
רבנים ומשוררים שונים שהעריכו והעריצו את היו״ם, כתבו מספר שירים ופיוטים על דמותו וחיבוריו של רבי יוסף משאש זצ״ל. להלן מספר שירים מצומצם:
- אור בהיר אור נערב – מאת הרב יצחק מרעלי זצ״ל'
הרב יצחק מרעלי זצ״ל (1952-1867) רב משכיל עברי מאלג׳יר, משורר ופייטן, חוקר, מתרגם, דיין ומחנך, ממחיי השפה העברית באלג׳יר ומראשוני מנהיגי שיטת עברית בעברית. כתב מעל ל-200 פיוטים ושירים, ונחשב לדמות מרכזית בקרב משוררי וחכמי אלג׳יריה. הפיוט הנ״ל הובא עם ביאור לרעיונות השיר בהקדמה לשו״ת מים חיים א, עמ׳ 7 – הסכמת הרב יצחק מרעלי.
אור בהיר אור נערב / על קרית מלך רב
צץ פתאום ממערב / כאשר בא יוסף:
נדים לנשיא נעדר / משושם ציץ בסמדר
ויכוננו כס מהדר / ויעלו את יוסף:
יראת רום אוצרו / ותעודה מבצרו
נשקו צור עת יצרו / ויברך את יוסף:
יהב לו המדע / כהימן וכלכל ודרדע
בשערים הוא נודע / בן פורת יוסף:
צדק לרדף מהיר / לנסר גן אל יזהיר
ובת-יה פניו תזהיר / כדברה אל יוסף:
חכו מן רב טעם / ובדרשו בכל פעם
צפוף יקשב העם / את כל דברי יוסף:
קומה לו כארזים / ובמטה נגיד חוזים
המון אמונים עליזים / נהג כצאן יוסף:
ממצולות תושיות / משה מרגליות
בעטרת פז ראויות / תהיו לראש יוסף:
רעיו רועי ישרון / בר שחק כי יחסרון
להשיב נפש ינהרון / לשבר אל יוסף:
עניו בישר מצוין / לובש תם כשרין
אך לקרב דת מזין / ויהי ה׳ את יוסף:
למדבר הרים יצא / גלות מקור רצה
ומים חיים מצא / המשקים את יוסף:
יחד צחי צמא / לרוות מעין חכמה
לאין און תרבה עצמה / לכו אל יוסף:
מדי ראו ראה / ברגלונית ‘ הנאה
חשק בה כי נשאה / עיניה אל יוסף:
אז יסור אליה / למץ צוף מליה
וימשש כל כליה / כי הובאו בית יוסף:
לטוב עשה אות אתו / כל שר תורה בעתו
בעין יפה בתתו / כל אשר לו ביד יוסף:
גזרת ספיר ספרו / בו חק גם שם הורו
עוד עוד אמרי שפרו / יוסף לאמר יוסף:
יואל חי העולמים / ברב חסד וברחמים
שום קץ בקרב ימים / לכל סבל בית יוסף:
רצון יעטר ויחנן / זרע אזרח רענן
וישיב לנוה שאנן / בני יעקב ויוסף:
עולמנו אור נמלא – מאת הרב דוד בוזגלו זצ״ל.
הרב דוד בוזגלו זצ״ל (1903 – 1975) מורה, משכיל עברי, מלחין, פייטן ומשורר יהודי־ מרוקאי שכתב מאות פיוטים ושירים בעברית ובערבית. ואשר נחשב לגדול הפייטנים של השירה המרוקאית המסורתית במאה ה-20. הפיוט הובא בתוך: בוזגלו דוד, שירי דודים השלם, ירושלים – תשס״ה. עמ׳ 163.
עולמנו אור נמלא / שפרה עלינו נחלה
יום בו עלינו נגלה / הודו של יוסף:
משביר בר בטהרה / דגן שמים זו תורה
ללא שכר ותמורה / כל דברי יוסף:
דורש הוא לכל שואל / על פי דת יקותיאל
יהודה וישראל / אהב את יוסף:
אהבת אמת גלויה / ענות צדק רצויה
על יראת חטא בנויה / שופריה דיוסף:
ובקול חוצב להבות / עושה נפשות רבות
לבנים ולאבות / בן פורת יוסף:
דיין צדק לעמו / שותף עם דר במרומו
במעשה עולמו / הוא הצדיק יוסף:
חוטר גזע ישישים / אשר לאל חי נגשים
כולו קדש קדשים / וכל בית יוסף:
מלכות לאורך ימים / בנים בונים ומבינים
שלחן זרים ורוזנים / באהלו של יוסף:
עד יום יקים אהלו / עם סנהדרי אהלו
צור אשר אין ערוך לו / תקפו של יוסף:
שמעו שירי החדש – מאת הרב יצחק רואש זצ״ל.
הרב יצחק רואש זצ״ל (נפטר ב2014) רב ומשורר. חי במרוקו ועלה לארץ ישראל לאחר קום המדינה. חלק משיריו נכתבו בגולה ואופיים כיסופים לגאולה. ראה בתקומת ישראל במדינתו באתחלתא דגאולה וכתב פיוטים רבים על ניסי הקמת המדינה בין פיוטיו גם השיר ״אשיר לך ארץ חמדה״. הפיוט על רבנו הובא בתוך: רואש יצחק, יצחק ירנן, תשע״א. עמ׳ 253.
שמעו שירי החדש / לכבוד הרב משאש
עוז והדר הוא לבש / כתר שם טוב חבש:
מוחו מעין מתגבר / כמה ספרים חיבר
בשפת מליצה מדבר / דבריו כדבש:
בעיר תלמסאן היקרה / היה להם לאורה
ולעיר מקנס חזרה / כס הרבנות תפס:
משם עלה במהרה / לישראל היקרה
לרב ראשי הוא נקרא / עיר חיפה הוא כבש:
ישר מאוד וענו / חוט של חסד על פניו
כל רואיו אמרו אשריו / מדות טובות לבש:
זיו פניו כשכינה / לרצון האל פנה
רחם יתום ואלמנה / העדיף סובו לרש:
צור יחיד שאין בלתו / נא שים מנוחתו
עם צדיקים כמותו / שם מקומו יירש:
אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה
עמוד 39
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Joseph Dadia
Aghmat
Avant-propos
En janvier 1988, j’ai voulu écrire l’histoire de la ville de Marrakech et du quartier où habitaient les Juifs, quartier appelé Mellah, et cela sur plusieurs cahiers de classe. Et je trouve dans le premier cahier, sur une page, en gros titre le mot AGHMAT. Je ne savais rien sur Aghmat, terme que je découvris pour la première fois.
J’essaierai de rapporter ce que j’ai écrit sur cette cité, en tentant de mettre de l’ordre dans ma monographie. A cette époque, j’écrivais les textes dans l’ordre où je les lisais au fur et mesure des ouvrages que je consultais.
C’est avec émotion que je reproduis en avril 2021 ce que j’ai écrit en
1988.
Je découvris Emile Laoust, auteur que je ne connaissais pas. Il écrit : « La ville d’Aghmat existait au début de l’époque musulmane longtemps avant la fondation de Marrakech. En réalité deux agglomérations portaient ce nom : Aghmat Ailan, belle, riche et exclusivement peuplée de Juifs, et Aghmat Warika, distante de quelques kilomètres de la précédente, à proximité de Tasghimout, « nom d’un plateau voisin et d’une forteresse almohade ». Cf. Emile Laoust : Contribution à une étude de la toponymie du Haut Atlas, Revue des Etudes Islamiques, Années 1939, Cahiers III-IV. – 1940 Chiers I-II.
Le 2 mai 1901, l’écrivain Edmond Doutté séjourna à Aghmat, terme qu’il écrit Ar’mat : « Nous dirions, si nous étions musulmans : les saints du pays ne nous laissent pas partir, manière élégante et religieuse d’exprimer que l’on se plait dans un endroit». Il ajoute: «Ar’mat correspond évidemment à l' Ar’mat Ourika des auteurs arabes. Ourika désigne une petite tribu dont Ar’mat fait partie. Le mot Ar’mât se prend en deux sens. Dans le sens large c’est un vaste espace tout en cultures et en vergers, pour la plupart entourés de murailles : jardins, petits champs d’orge, maisons, tout cela est confondu dans un grand désordre et l’étendue ainsi occupée par ce groupement humain paraît disproportionnée à son importance actuelle. Dans le sens étroit, Ar’mat est un lieu où on retrouve nettement quelques vestiges de la prospérité de l’ancienne capitale du H’oûz. Ce mot de prospérité ne doit pas nous faire illusion : il est probable que la capitale des anciens rois d’Ar’mât, que vainquirent les Almorávides au onzième siècle, n’était qu’un village de masures berbères et fut embellie dans la suite. … Un vestige intéressant de l’ancienne Ar’mât, est un h’ammâm ou bain maure, encore assez bien conservé. Les habitants disent qu’Ar’mat fut détruite sept fois et sept fois relevées de ses ruines.
Les habitants d’Ar’mat ajoutent que d’Ar’mat à Marrakech c’était autrefois une succession ininterrompue de moulins et, dans leur fierté provinciale, ils iraient jusqu’à dire que Marrakech n’est qu’un ancien faubourg d’Ar’mat qui a éclipsé la cité mère. […]
Il y a un passage que je souhaite citer, car il m’intéresse : « Il y a sous Ar’mât un souterrain où coule une sâguia qui prend naissance entre Ar’mât et Ourika et qui passe devant la Médersa […] Ce canal souterrain va jusqu’à Marrakech et même au-delà ».'
Nfis et Aghmat (sic), premières métropoles du Sud Marocain, se construisirent au contact de la montagne et de la plaine : grands marchés d’échanges entre deux régions complémentaires, ces centres anciens s’étaient tous installés dans le dir (piémont, poitrail).
Nfis a disparu.
Aghmat n’est plus qu’une bourgade en 1937.
Il existe encore un lieu dit Mellah El Yahoud.
Au 11eme siècle, Aghmat et Fès participent au trafic caravanier transsaharien, qui aboutit aux ports atlantiques et méditerranéens.
A l’origine, bourgade rurale berbère qui a grandi, Aghmat possède un port : Kouz à l’embouchure du Tensift, avec relations suivies avec l’Espagne.
Agouz est la Couz d’Al- Bekri., port d’Aghmat la Juive.
D’après moi, une canalisation souterraine reliait Aghmat au Tensift. Et de là, sur de petites embarcations, les juifs pouvaient atteindre sur l’Atlantique le lit dit Agouz. D’où l’échange avec les juifs d’Espagne qui arrivaient par mer à Agouz.
Des juifs de Kairouan, chassés par les musulmans de la ville déclarée ville sainte, sont venus habiter Aghmat.
Cette présence juive est attestée par des livres écrits par des Rabbins : Zachariah Ben Judah Aghmati a rédigé à Aghmat, en 1190, le commentaire des traités talmudiques de Baba Quamma, Baba Mesi’a et Baba Batra.
Professeur Haïm Zafrani nous apprend que « c’est le monarque Saadien, Ahmed Ed-Dahabi (1578-1603) qui invita les juifs d’Aghmat à venir s’établir à Marrakech et il semble que le mellah situé à proximité du palais du sultan ((Qsar-elbadi’i’) date de cette époque. La capitale du Sud marocain fut aussi, pendant de longs siècles, un foyer de diffusion de la science juive pour les régions du Sous, de l’Atlas et des villes de la côte méridionale de l’Atlantique. »
Les Chananéens, indique Armand Loth dans Histoire d’Israël, possédaient quatre sanctuaires :
Mogador, Safí, Guisser et Ghmat.
Ces villes nous ramènent au Moghreb.
Mogador, qui en arabe est Soueïra, a été bâtie au 17eme siècle, sur les plans d’un architecte français
Mais le nom est plus antique.
Safi est l’un des ports du Maroc, où François Berger croyait qu’on découvrirait un temple de Poséidon, magnifique Neptune qui fit présent à son peuple de la vigne et de l’olivier, plantes initiatiques.
L’une des portes de Fès s’appelle Guissa et Guissa fut fondée d’après la tradition, par une tribu hébraïque.
Ghmat fut le siège d’un royaume juif.
Je le savais. Et cela est signalé aussi par Maurice Privât, auteur du livre « Venus au Maroc »
Les Documents Secrets Paris, 1934, page 30 et page 190.
Bocano Emero a été autrefois l’une des sept provinces du Royaume du Maroc et Aghmat sa Capitale, et ce, avant que les Lemtouna eussent bâti Maroc.
Abu Téchifien établit son siège dans Aghmat. Son fils Iosef, dès l’entrée de son règne, méprisait Aghmat qui était dans les montagnes, plus précisément sur les hauteurs de Tasghimout.
Aghmat, « la seconde cité Maroc », « où des jardins admirablement arrosés produisent encore quantité de raisins et autres fruits savoureux, servait de caverne aux loups et renards et de niches aux corbeaux. Déjà résumée chez Marrnol, cette page est réduite à trois lignes par Dapper qui n’en retient pas moins l’essentiel : des « bêtes féroces » dans des «jardins délicieux » – en somme un paradis presque retrouvé ».
El-Bekri consacre plus d’une page à Aghmat : « Le nom d’Aghmat est porté par deux villes situées chacune dans une plaine. L’une s’appelle l'Aghmat des Ilan, et l’autre l' Aghmat des Ourika. Le chef de ces peuples réside dans cette dernière ville, et c’est là que descendent les marchands et les voyageurs ; car il n’est permis à aucun étranger d’habiter Aghmat Ilan. Une distance de huit mille sépare les deux villes. On y voit une petite rivière, qui coule du midi au nord et dont l’eau est saumâtre ; elle se nomme Taghîroiit. Tout autour d’Aghmat Ourika, s’étendent des jardins et des forêts de dattiers. Ce canton est très grand ; il est occupé par des tribus masmoudiennes, qui demeurent dans des bourgs fermés (cosour) et dans les lieux où elles parquent leurs bestiaux. Une grande abondance règne dans ce pays et tout y est à bon marché. On y porte de la ville de Niffis de grosses pommes, dont on peut acheter pour un demi-dirhem de quoi charger un mulet. Nous devons cependant ajouter que l’air de cette contrée est malsain ; que les habitants ont tous le teint jaunâtre, et qu’il s’y trouve beaucoup de scorpions, dont la piqûre est mortelle. On y tient plusieurs marchés, qui sont très fréquentés ; dans celui d’Aghmat, qui a lieu chaque dimanche, on vend toute espèce de marchandises et d’effets de ménage. En ce jour, on tue et on consomme plus de cent bœufs et mille moutons. Autrefois, à Aghmat, les habitants se transmettaient entre eux la charge d’émîr ; celui qui en avait exercé les fonctions pendant un an était remplacé par un autre que le peuple choisissait dans son sein. Cela se faisait toujours par suite d’un arrangement à l’amiable ; c’est, du moins, ce que rapporte Mohammed ibn Youçof le Cairouanite. Le ribat de Couz, situé sur l’océan environnant, sert de port à Aghmat.
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Page 42
יצחק ירנן המפואר-ליצחק רואש פיוט לט"ו בשבט
לטו בשבט
סדר שלשים מיני פירות
עשרה מינים מהם, הם פרי גמור, ואין בהם קליפה, לא בפנים ולא בחוץ. והם מכונים כנגד עולם הבריאה.
ועשרה מינים הם, הפרי מבחוץ, והגרעין שלהם בפנים. והם מכונים כנגד עולם היצירה.
ועשרה מינים מהם, הקליפה שלהם מבחוץ, והפרי בפנים.
והם מכונים כנגד עולם העשיה, ואלו הם:
עשרה שכלם פרי:
עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים, חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבָשׁ (חֻזְרַר), חֲרוּבִין.
עשרה שהגרעין בפנים:
זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגְּדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפְּאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשְׁמְשִׁים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְּרָדִין (זַעֲרוּר אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.
עשרה שהקלפה בחוץ:
רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁיןְ (קוקוס(, עַרְמוֹנִים, לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פַּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר הארן), בָּטְמָה (פְּרִי אֵלֶּה).
(36) פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״אל מאד נעלה״
שִׁיר, מִפִּי אֵל יֻשְׁבַּת אֶפְצַח בִּרְנָנוֹת
בְּיוֹם זֶה, ט"ו בִּשְׁבָט חַג הָאִילָנוֹת
בְּיוֹם זֶה, ט"ו בִּשְׁבָט חַג הָאִילָנוֹת
בָּרְכוּ נָא, אָב, בֵּן וּבַת / לֵאלֹהִים, רַב אֱמוּנוֹת
בָּרְכוּ נָא, אָב, בֵּן וּבַת / לֵאלֹהִים, רַב אֱמוּנוֹת
נָא, 'שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת בּוֹרֵא אִילָנוֹת
בֶּרֶךְ מֵי נְהָרוֹת וְכָל מִינֵי פֵּרוֹת
יִהְיוּ טוֹבוֹת רַעֲנָנוֹת / מִכָּל טוּב, יִהְיוּ בְּרוּכוֹת
יִהְיוּ טוֹבוֹת רַעֲנָנוֹת / מִכָּל טוּב, יִהְיוּ בְְּרוּכוֹת
יצחק ירנן המפואר-ליצחק רואש פיוט לט"ו בשבט
עמוד 56
" ויאמר יהוה אל משה: בא אל פרעה… הרב משה אסולין שמיר
(שמות י, א).
" ויאמר יהוה אל משה: בא אל פרעה… "
הקב"ה אומר למשה רבנו ולכל אחד מאתנו: " בא איתי" .
ב א איתי אל פרעה ללא מורא וללא פחד,
ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים,
ואח"כ עם התחתונים, כדברי הרשב"י )זוהר בא. עמ' לד'(.
הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: בא איתי – ובטח רק בי.
הקב"ה נקרא " מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.
לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – ה מקום ברוך הוא.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה": כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר " בא אל פרעה –
היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?
הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות
וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.
הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" )יחזקאל כ"ט(. כלומר, בא איתי
ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות )זוהר, בא עמ' לד'(.
משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד
שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.
דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח
אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.
כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.
"בא אל פרעה" – " לך לפרעה".
מה ההבדל ביניהם?
לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,
ולעיתים בביטוי " לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" )שמ' ד, יב(.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה" .
וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו
בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות.
וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.
ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'ה ישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' )שמ' י,
כח(. כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי
2
המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה' . פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא
תשים לבך למונע בעולם.
ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה' , כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר
אליו עלה אליו…" )רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א(.
ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן,
כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא
"מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.
אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" )ב"ר סח, ט
מלכות ה' בעולם הטבע – כמו ב שבע המכות הראשונות.
מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:
ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.
שם פרשתנו – "בא" }ב + א = ג{,
רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,
ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרש ות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של
כל אחת מהמילים: שם – ספר = 340 .שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על
אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" )יומא פג, ע"ב(.
ש ם פרשתנו – "בא" }ב + א = ג{, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד
שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף
שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" )שמ', י' כג'(.
א. במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.
ב . במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי,
בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.
ג. במכת הבכורות – החושך יהיה יותר קשה, היות ו הבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך
וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח- הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" )שמ' י כב(.
רבנו- אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום.. . וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה
לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי “לצלם" בבתי המצרים בזמן מכת
החושך, ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" )שמ', יא' ב'(.
אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול
והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.
המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש , לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית, שהשמש
משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.
במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה.
המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.
מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם,
דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.
רבנו-אור-החיים- הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא
הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" )שמ', יא' ד'(. דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה
ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.
3
"ויאמר משה . כה אמר ה' : כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,
ומת }מאליו{ כל בכור בארץ מצרים " )שמות יא, ד – ה(.
רבנו-אור-החיים -הק': המצאת המגנט,
כדי לה בין איך מתים הבכורים, רק ממבט אלוקי. כך גם מטרת המצאת הטל' והצילום.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת…
הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.
" ומת כל בכור": לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" }ע"י שליח{, להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב
בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" )ירמיה ג יט(
הפעולה נעשית בבחינת "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדוש ה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות
בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.
דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. )שבת לד' עא'(.
כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו
לפגרים מתים. את קדושתם העביר לבכורות בני ישראל )רבנו-אוה "ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא(.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שכל המצאה מדעית, כמו המצאת המגנט, נועדה כדי להבין איך הקב"ה מנהיג
את עולמו, מבלי שנראה אותו.
בפס' נאמר: "ומת כל בכור". הקב"ה אינו מכה את הבכורים, אלא מספיק שהוא עובר במצרים ושואב ע"י כוח
המשיכה כמו במגנט, את כוח החיות של הבכורים, ואז הם מתים מאליהם.
את החיות שבהם העביר לבכורי עמ"י
וכן כמו הרש ב"י שנתן עיניו ביהודה בן גרים ושאב ממנו את החיות שבו, ומבלי לנגוע בו, הוא הפך לגל עצמות.
גם המצאת הטלפון, אינטרנט, צילום וכו' – נועדו כדי להבין שגם הקב"ה משגיח עלינו ממרום, וכל אחד יגיע
למרום עם תיק מצולם
משה רבנו דואג לעמו ,
פרעה דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.
המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה
שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את
עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.
לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא
יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.
הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה
אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",
והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.
משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש
לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: " מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" )שמ' ג, יא(.
המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת:
"והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו,
וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהו ה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה
לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו
בקרב ישראל" )דב' י"ז. יח – כ (. מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.
4
"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה
בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" )רש"י יב לב(.
"החו דש הזה לכם ראש חודשים…" ) שמות יב' א' – כא(.
דגם למבנה מצוות התורה.
האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.
לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.
עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.
המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.
בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל
111 מצוות המופיעות בספר שמות.
כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.
סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל
היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן.
חלוקת המצוות היא:
1 .קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה }ניסן{ ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" )רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב(.
2 .קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
3 .על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
4 .על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח – תפילין של ראש.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את
דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף
הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" )שמות יג, טז(, וכדברי קודשו: "כי
הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות:
האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב }ימין{, והיד החזקה
היא הגבורה המשלמת לעוש ה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר
מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.
הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה
הוציאך יהוה ממצרים )שמ' יג, ט(: "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".
רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב
פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".
פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות – להקיף אותנו ולהרגיל
אותנו בתורה ובמצוות.
חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.
ספר החינוך אומר על כך:
"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.
ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶ ה ]יעורר[ רוחו, וישים השתדלותו ועִ סקו
בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶ ה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.
ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב
בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל:
רצה המקום ]הקב"ה[ לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה , ראה גם ראה מלאכתך
5
ועסקך ,כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" )מצוה ט"ז(.
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי
פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך" . לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור
זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את
האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר –
יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות.
ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.
ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.
" ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים " .
"ליל שימ רים הוא ל יהוה )אברהם( /
להוציאם מארץ מצרים )יציאת מצרים( /
הוא הלילה )חזקיה( / הזה ליהוה )מרדכי( /
שימורים לכל בני ישראל לדרתם " )גאול תנו העתידית. שמ' יב' מא-מב(.
ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.
פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330{ תשע" ט{ שנים.
מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן
הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.
זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.
רבנו-אור-החיים- הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ל יהו ה …", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו
גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.
א. "ויחלק עליהם לילה " – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.
ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.
ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.
ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר.
ה. " שימורים לכל בני ישראל לד רתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.
רבנו-אור-החיים -הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר
לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל
לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהו ה כי טוב ".
המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא עכבם כהרף עין:
בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.
בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.
בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.
בט"ו בניסן – עתידים להי גאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" )מ. תנחומא "בא", סי' ט'(.
6
מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות
שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים
שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" )סי ' תפז סעיף א(.
ה"שפת אמת": " ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז
שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק
מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" )פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל(.
"משכו וקחו לכם צאן למשפ חות י כם" )שמ' יב, כא'(.
תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.
קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו
לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.
החזקוני אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.
רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי
שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים,
נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.
בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך
שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.
המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.
זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: )תהלים צו,
ה(: "היום – אם בקולו תשמעו" , כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי )סנהדרין צח, ע"א(.
"החודש הזה לכם" – מצות קידוש החודש.
קדושת הזמן אצל עם ישראל.
מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ" י, דבר הבא לידי
ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.
מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.
המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.
השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70( מספר שמותיו של ה'( = 1820 .
כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " )תהילים כה' יד'(. ) 70 =סוד( * )הוי-ה= 26 = ) 1820 .
כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.
בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,
בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.
7
"אור זרוע לצדיק "
לאדמו"ר סידנא " בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.
יום ההילולה שלו – ד' שבט, אותה ציינו השבוע.
מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –
וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.
"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.
בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו
אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.
במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה,
אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.
הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון.
מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.
הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.
בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.
בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.
את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.
כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר?
הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.
בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי,
ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את
התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ו פרי פירות מלימוד תורה בישיבה.
ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום
אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.
הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה
משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המז רון והוציא 400 לירות של אז, ואמר
לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.
הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר
שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים
באוהלה של תורה.
מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:
הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.
הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.
8
מסירות הנפש של "בבא סאלי" ,
בקיום מצוות ברכת הלבנה.
רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה
כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו
בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.
א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים
לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום
ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.
לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה" בבא סאלי " שהקב"ה זיכה אותו לקיים את
המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את
המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז" ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה
יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות
ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו
הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.
ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום
המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ
השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא " להקביל את פני השכינה".
בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר:
כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את
רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר
בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו " בבא סאלי" : אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה
ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל
על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… )אבות ו, א(.
ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא
יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו:
"גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם"
מאורה של ברכת הלבנה.
מהו סוד ברכת הלבנה?
מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון
בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".
יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: " ידעת מה שכתוב "שאו
מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר:
" כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" )תהילים ח, ד(, ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: " יהו ה אדוננו
מה אדיר שמך בכל הארץ" )קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו(.
התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע
החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה
כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" )ירושלמי ברכות יד, ד(.
מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה " כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי )אבות ב, י"ב(.
אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל
הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.
מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר,
טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.
9
רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: " תלמיד
חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל:
"אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" )ישעיה לו, טו(.
ה" בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה
אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.
כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח- ריב" .
כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן
זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו
כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים } = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה , היות והוא י צא מרחמה{.
המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה
"לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ו אינם מרגישים בצער חברם. כנראה,
שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי
ידוע: "חברותא או מיתותא".
רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר" , ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו
חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני
החורבן: "יבנה וחכמיה".
"לב טוב" }בגימטריה{ = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.
מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.
בברכת התורה ולומדיה
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי
מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה ובעלה
יוסף אבינעים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של
הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ
משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לפרסום מהדורה שניה לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה, שאזכה לברך על המוגמר על הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" .
טיפול רפואי מוצלח בזכות כל הצדיקים המוזכרים בספרי להתהלך באור החיים
למשה בר זוהרה ולירז חנה בת אילנה.
לבריאות איתנה וברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל,
לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לפרנסה בשפע וזיווג הגון לאשר נ"י בר זוהרה ע"ה
לזיווג הגון ליהודה }אודי{ בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה.
מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
תולדות חב"ד במרוקו..ארכיון מרוקו
חב"ד במרוקו..
מבוא
ארכיון מרוקו
מרוקו היא המדינה הראשונה אליה שלח הרבי שלוחים לאחר עלותו על כס הנשיאות. מאז בואם, במשך עשרות שנים, הרבי ניהל בשלט רחוק, אך באופן פרטני, את כל הנעשה על ידי השלוחים בקזבלנקה, מקנס, צפרו, ארפוד, וגם בכפרים הקטנים והנידחים אי שם במדבר סהרה.
מלבד מאות האגרות והמענות לשלוחי הרבי במדינה, התכתב הרבי גם עם רבני ומקובלי מרוקו ובראשם האדמו׳׳ר רבי ישראל אבוחצירא ה״בבא סאלי״ ובנו ה׳׳בבא מאיר', כמו גם עם הגאון הרב שלום משאש, הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו, הגאון רבי דוד עובדיה ועוד רבנים חשובים רבים. במקביל שיגר הרבי מכתבים למנהיגי קהילות, מנהלי מוסדות, מורים וגם תלמידים, בנושאים רבים ומגוונים – הוראות ציבוריות והנחיות פרטיות בענייני רפואה, שלום בית וילדים. התכתבות מיוחדת התנהלה בין הרבי ומלך מרוקו, ואף מכתבי זירוז שיגר הרבי למנהלי ארגון הג׳וינט כדי שאלו יתמכו ביד רחבה בפעילות ההולכת ומתפתחת במרוקו. השלוחים מצדם עדכנו את הרבי בכל הנעשה במרוקו וקיבלו תשובות פרטניות בנושאים רבים.
דומה שאין אח ורע להתייחסות פרטנית שכזו של הרבי, בה הפגין יחס וחביבות מיוחדים למקום הראשון אליו שלח את שלוחיו. אלא שעד עתה פורסמו מתוך אוצרות אלה חלקים מזעריים בלבד, ולקראת הוצאת ספר זה לאור קובצו לפונדק אחד הוראות הרבי, אגרותיו, שיחות, "יחידויות" והוראות שהגיעו דרך המזכירות ושלוחים אחרים.
אגרות ומענות אלו נאספו אל "ארכיון מרוקו". לצדן נשמרו זיכרונות השלוחים עצמם, כפי שפורסמו בחיבורים מיוחדים שהפיקו השלוחים ובני משפחותיהם, כמו גם פרסומים רבים, תשורות משפחתיות ועוד. בנוסף לאלו, במהלך עריכת הספר נערכו ראיונות מיוחדים, והחשובים בהם עם אלו שכיהנו ומכהנים כשלוחי הרבי במרוקו וחיים עמנו כיום: הרב שלום והרבנית גיטל איידלמן, הרבנית רייזל רסקין(אשת הרב יהודה ליב רסקין ע״ה) והרב עזריאל חייקין. ראיון מיוחד נערך עם הרב יוסף יצחק מטוסוב, שליח הרבי בטולוז, צרפת, בנו בכורו של מנהל מוסדות חב״ד במרוקו הרב שלמה מטוסוב ע״ה. כמו כן נערך ראיון עם הרב ז׳אן פול (יחיא) אמויאל, שכיהן כמנהל הסמינר בקזבלנקה וכיום מנהל מוסד ״אוצר התורה" בצרפת.
החלק החשוב של ארכיון מרוקו הוא"ארכיון הרב מטוסוב". הרב שלמה מטוסוב שימר במשך שנים ארוכות את התכתבויותיו עם הרבי, עם השלוחים האחרים ואלפי מסמכים אחרים שרובם המוחלט לא פורסם עד עתה. כל אלו מהווים נדבך חשוב בהיסטוריה של חב״ד במרוקו, ושופכים אור על התייחסות הרבי למפעל השליחות והשלוחים בכלל. לצד אלו נשתמרו אצל הרב מטוסוב ובני משפחתו מאות תמונות אותנטיות המהוות תיעוד נדיר ממוסדות חב״ד במרוקו. לכך התווסף לקט נבחר של תמונות מארכיון השליח הרב שלום איידלמן. כאמור, כל החומרים הללו קובצו יחד ל״ארכיון מרוקו״ שהוא הבסיס הרחב עליו נשען ספר זה, המתאר בפרוטרוט את תולדות חב׳׳ד במרוקו.
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Abu Ubayd Abd Allah ibn Abd al-Aziz ibn Muhammad al-Bakri ou Abu Ubayd al-Bakri, au 19eme siècle transcrit El-Bekri (Huelva 1014-Cordoue 1094), géographe, historien et botaniste de L'Hispanie musulmane (Andalousie). Fils de l’émir de la taïfa de Huelva et Saltes. Il a passé la majeure partie de sa vie à Cordoue où il est décédé. (Adapté de Wikipédia). Le passage que je cite est tiré de son livre Description de l’Afrique septentrionale, traduit par Mac Guckin De Slane, Librairie d’Amérique et d’Orient Jean Maisonneuve, Paris, 1965, pages 291-293.
Idrîsî : « La ville d’Aghmat Warika est au nord et au pied de la montagne, au milieu d’une vaste étendue de sol excellent, couvert de végétation et de plantes et sillonné par l’eau qui coule à droite et à gauche. Des sources coulent sur toute son étendue jour et nuit. Autour de la ville, il y a des jardins entourés de murs et de vergers remplis d’arbres touffus. Son site est un des plus magnifiques au monde, ses alentours sont riants et son sol fertile. L’eau y est douce et l’air salubre. Une rivière peu considérable, qui traverse la ville, y arrive du midi et en ressort au nord. Elle fait tourner des moulins dans lesquels on moud le blé. On fait entrer ses eaux dans la ville, le jeudi, le vendredi, le samedi et le dimanche ; les autres jours de la semaine, on les détourne de la ville pour arroser ses jardins et ses terres et aucune eau ne passe alors par celle-ci. Nous l’avons vu faire plus d’une fois. La ville d’Aghmat est entourée par l’Atlas comme nous l’avons dit. La fonte des neiges a lieu vers la fin de l’hiver, et la neige descend alors le long de la montagne et, fondue, coule jusque dans Aghmât. Il arrive que la rivière gèle au milieu de la ville à tel point que les enfants peuvent la traverser à pied : elle est tellement gelée qu’elle ne se rompt pas ; nous avons été plusieurs fois témoins de ce type d’hiver. Les habitants d’Aghmât sont des Hawwâra, ce sont des Berbères qui le sont devenus par suite de leur voisinage avec ceux-ci. Ils sont riches et ce sont des commerçants à l’aise. Ils se rendent dans le pays des Noirs avec un grand nombre de chameaux chargés de tonneaux de trésors de cuivre rouge et de cuivre coloré, de tissus, de vêtements de laine, de turbans, de manteaux, de différents types de chapelets en verre, en nacre et en pierre, de divers genres d’épices, de parfums et d’ustensiles en fer forgé, il n’y a pas un homme qui n’y envoie ses serviteurs et ses esclaves et qui ne dispose de caravanes de cent, quatre- vingts ou soixante-dix chameaux chargés. Durant la domination des Mulathamûn (les Almorávides), il n’était pas des gens plus riches et dans une meilleure situation que les habitants d’Aghmât. Aux portes de leurs maisons, ils plaçaient des symboles indiquant l’importance de leurs richesses. Ainsi et à titre d'exemple, celui qui possédait quatre mille dinars qu’il gardait chez lui et quatre mille qu’il investissait dans son commerce, élevait à droite et à gauche de sa porte deux colonnes qui montent jusqu’au toit. Leurs maisons étaient construites en briques cuites et en adobe et le plus souvent en argile. Lorsqu’une personne passait devant une maison et qu’il voyait des colonnes ainsi dressées autour des portes, il les comptait et évaluait, d’après leur nombre, qu’elle était la somme d’argent amassée par le propriétaire de la maison. Il pouvait, en effet, y avoir derrière la porte quatre ou six colonnes, c'est-à-dire deux ou trois pour chaque battant. A l’époque où nous rédigeons cet ouvrage, la plupart de ces trésors ont disparu, car les Masmûda ont porté atteinte à ce que ces habitants possédaient par la grâce de Dieu. Malgré cela, ils restent riches, disposent de nombreux biens et ne se départissent ni de leur fierté ni de leur arrogance. On est fort incommodé, dans cette ville, par les scorpions qui piquent souvent les habitants, les blessant et, parfois les tuant. On trouve à Aghmât diverses espèces de fruits et différents types de bêtes. Toutes les denrées alimentaires y sont vendues à bas prix. Au nord d’Aghmât, à douze milles, on trouve Marrakech fondée au début de l’an 470H (1062), par Yûsuf b. Tâshfiîn, sur une terre qu’il avait achetée cher à des habitants d’Aghmat et qu’il choisit pour être le lieu de sa résidence et celle de ses proches. Cette ville est dans une plaine et le seul relief alentour est le petit mont d’Ijalliz (Guéliz), dont on extrait des pierres pour construire le palais du prince des Musulmans, ’Alî b. Yûsuf b. Tâshfiîn, surnommé « la Demeure de pierre » (Dâr al-Hajar). Comme le site de la ville ne renferme pas de pierres si l’on exclut ce mont, les maisons sont en argile, en adobe et en pisé de terre.
Ces citations sont très intéressantes. Mais tous ces auteurs font semblant d’ignorer la présence juive très ancienne dans cet endroit. Les Juifs qui y vivaient étaient riches et habitaient de belles maisons avec un rez-de- chaussée et un étage. Ils avaient pignon sur me et vivaient très indépendants des populations d’alentour.
Il y a quelques années, j’ai été avec Martine à Aghmat. Je me suis assis sur une pierre, et je voyais de l’autre côté de l’oued la trace de deux cités dont l’une juive. Ce qui est important pour moi à signaler, c’est qu’il y avait un passage souterrain qui débouchait sur Tensift. De là, les juifs arrivaient à une sorte de port sur l’Océan Atlantique. Ce port servait de point de rencontre entre les Juifs d’Aghmat et les Juifs d’Espagne. Ils se rencontraient pour échanger des informations et des documents.
Lorsque les Almorávides ont débarqué au Maroc, ils ont atterri à Aghmat. Les Juifs ne voulaient pas de leur voisinage, et ils leur conseillent d’acheter plus loin un terrain appartenant à une Masmouda. C’est ce qu’ils ont fait. Et c’est Marrakech.
Je m’arrête là, et c’est l’essentiel.
Fait à Kervenic, pour la présente édition, Mercredi 12 mai 2021
Correspondant à Roche-‘Hôdèche Sivâne 5781.
ANNEXE
Henri Terrasse dans son ouvrage «Villes Impérialesdu Maroc» (Arthaud. 1937 – page 56) nous éclaire ce passé prestigieux :
«Ce pays démesuré, à la fois éclatant et sombre, fut lent à trouver sa capitale, comme si sur ces vastes espaces, l'homme ne savait trop où s’accrocher et se maintenir. Aux limites mêmes du désert saharien, les villes naquirent et disparurent avec une déconcertante facilité, sansjamais pouvoir étendre bien loin leur influence, ni avôir le temps de fonder des traditions. Pourtant, le Siul marocain était, lorsque l’islam s 'y établit, un pays de sédentaires. Ses premières métropoles : Nfis. Aghmat, se contruisirent au contact de la montagne et de la plaine : grands marchés d’échanges entre deux régions complémentaires, ces centres anciens s’étaient rôtis intallés dans le Dir. Grâce aux eaux descendues des hauteurs, s'étend au pied de l ׳Atlas un long ruban de terres fertiles qui forment un véritable bocage méditerranéen. Nfis a disparu ; Aghmat n’est plus qu’une bourgade. Mais des témoins plus récents nous permettent de restituer très exactement ce que furent ces premières agglomérations urbaines. Demnat au milieu de ses jardins, de ses oliviers, avec le lacis étincelant de ses seguias, offre l'image réduite de ce que ׳ furent ces capitales rurales, grands ; marchés sans murailles. Toutes ! berbères, elles rayonnaient seulement sur une partie du Haouz et quelques vallées. »
Aghmat correspond à l’Aghmat Ourika des auteurs arabes. Ourika désigne une petite tribu dont Aghmat fait partie. Le mot Aghmat a deux sens. ; Dans le sens large, c’est un vaste espace tant en culture et/ou vergers, pour la ; plupart entourés de murailles. Dans le sens étroit. Aghmat est le lieu où on retrouve nettement quelques vestiges de la prosperite de l'ancienne capitale du Haouz.
Figuiers, amandiers, trembles, grenadiers verdissaient en bosquets dans les jardins d'Aghmat. Les ondes vives dévalant de l'Atlas murmuraient en rus.
Mon imagination me transporte souvent dans l’antique Aghmat, où vivaient ceux des miens dans le bonheur et l’opulence, dans un cadre féerique de vie où sc mêlaient aux chants des oiseaux les mélodies de la prière et de l’étude. Heureux temps engloutis sous les décombres d'une ville en ruine, auréolée de gloire légendaire, que l’Histoire finira un jour par raconter.
Marrakech fut pendant de longs siècles un foyer de diffusion de la science juive pour les régions du Sous, de l,Atlas et des villes de la côté méridionale de l'Atlantique.
H Joseph DADIA
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Page 45
תולדות חבד במרוקו…
ההתחלה
בדרך לכפר נידח
שליח הרבי, הרב שלמה מטוסוב – מנהל מוסדות ׳׳אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש״ במרוקו – רכוב על חמור אי שם בחולות מדבר סהרה, בדרך לעוד כפר נידח בו הוא מתעתד להקים תלמוד תורה עבור ילדי הכפר. כמורה יקח יהודי מקומי לבוש בבגדים כפריים. התלמידים, לבושים בג׳לביות, ישבו לפניו כהרגלם ברגליים שלובות על שטיחים ססגוניים, וללא מחברת ועיפרון ילמדו תורה בתשוקה. כאשר יסיים הקמת תלמוד תורה בכפר אחד יתקדם לכפר הבא בעודו שוב רכוב על חמור, ובמקרים אחרים בנסיעה ארוכה במכונית. בתום סבב כזה ישוב לקזבלנקה, אל אימפריית החינוך החב״דית והקהילה היהודית המרכזית במרוקו, שם ימשיך יחד עם חבריו השלוחים בפעילות ענפה במגוון תחומים.
בעוד החמור הולך לאיטו בתוך החול הטובעני, בוודאי הרגיש הרב שלמה כמו בחלום.
הוא וידידיו לשליחות, הרב מיכאל ליפסקר שהגיע זמן קצר לפניו והשלוחים הבאים אחריהם, חיו עד לא מכבר ברוסיה, שם למדו תורה וקיימו מצוות במסירות נפש חרף הדיכוי הקומוניסטי. בימי מלחמת העולם השנייה שהו יחד עם חסידי חב״ד רבים במחיצת יהודים ספרדים על אדמת אוזבקיסטן, ובחסדי ה׳ יתברך, יחד עם מאות משפחות חב״דיות, הצליחו למצוא סדק במסך הברזל והבריחו את הגבול במטרה להמשיך בדרכם ולבנות את חייהם על מי מנוחות, בארץ הקודש או בארצות הברית בקרבת מקום לרבי.
אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום. בחורף שנת תש״י יזם אדמו״ר הריי״צ את השליחות בצפון אפריקה, במטרה להביא לחיזוק היהדות במדינות אלו. היוזמה טרם יצאה לפועל והנה באה השמש בצהרים בהסתלקות אדמו״ר הריי״צ, אך חתנו ממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש, פעל בזריזות ותוך זמן קצר היה הרב מיכאל ליפסקר לשליח הראשון במרוקו.
הבא אחריו לשליחות במרוקו היה הרב שלמה מטוסוב. בעודו ברוסיה הגלוהו השלטונות הקומוניסטיים לחבל ארץ מרוחק בו סבל תלאות רבות, ואילו רעייתו מרת פעסיא התייתמה משני הוריה במצור הנאצי על לנינגרד. עם בואם למרוקו הקדישו בני הזוג את כוחותיהם ומרצם ואת חוסנם הנפשי שהלך וגדל מול התלאות עבור יהודי המדינה.
הרב מטוסוב, הרב ליפסקר והבאים אחריהם: הרב ניסן פינסון והרב לייב רסקין עליהם השלום ויבלחט״א הרב שלום איידלמן ועוד שלוחים ששהו תקופות קצרות במרוקו, ידעו כי קשיים רבים עומדים בפניהם; איש מהם לא פילל ולא חלם לרכב על חמורים בדרך לכפרים נידחים במדבר סהרה; כמו כן, בשנים הראשונות כאשר עמלו על התפתחות וביסוס המוסדות, לא היה איש שהעריך כי בעקבות שינויים מדיניים רוב היהודים יעלו לארץ הקודש והקהילות יצטמצמו באופן דרמטי. מעלעול במכתבי השלוחים מהתקופה הראשונה ובמכתבים ששיגר אליהם הרבי, ניתן להבין כי באותה תקופה השלוחים פעלו כמו בשדה הקרב – פעולות רבות ומגוונות למרות הקשיים והמכשולים שצצו בכל רגע במקום אחר. ואכן, ההצלחה האירה להם פנים כאשר אלפי תלמידים למדו בעשרות מוסדות חינוך בכל רחבי מרוקו, ואילו המקובלים, הרבנים וראשי הקהילות, הפכו ברובם הגדול לידידי אמת לשלוחים ובאמצעותם התקרבו לרבי.
מסורת
כדי להבין את ההצלחה הגדולה נספר מעט על השינויים שחלו ביהדות מרוקו באותה תקופה. הקהילה היהודית המעטירה במרוקו הלכה והתפתחה במשך מאות שנים. המסורת היתה נר לרגלי מאות אלפי יהודי המדינה, שדבקו באמונת חכמים ועל פיהם ניווטו את חייהם. ברחבי מרוקו חיו רבנים חשובים, צדיקים ומקובלים ובהם שלשלת משפחת אבוחצירא, מהם שאבו יהודי מרוקו מנות גדושות של עידוד רוחני, אמונה בה׳, מה שהביא להליכה בדרך המסורת בכל עת ובכל מצב. בתי הכנסת היו גדושים מתפללים בימות החול, בשבתות ובחגים, והילדים למדו תורה במסגרות פורמליות או בבית ההורים והסבים, שלימדום תורה ויהדות על פי מסורת יהודי מרוקו.
אך בשנים המדוברות, בהן שלוחי חב״ד הגיעו למרוקו, המסורת היהודית במדינה השתנתה מעט. אף שרובם המוחלט של יהודי מרוקו המשיכו בדרך אבותיהם ובשבתות בתי הכנסת מלאו מתפללים והחגים נחוגו כסדרם, היו צעירים רבים שבחרו בדרכים מתקדמות. בערים הגדולות למדו הילדים בדרך כלל בבתי הספר של רשת ״אליאנס", בה רוב השבוע שקדו על לימודי חול ורק מספר שעות בשבוע הוקדשו ללימודי חומש ועברית. היו אמנם כאלו שלמדו במוסדות "אוצר התורה", אך גם בהם לימודי הקודש לא היו בראש סדר העדיפויות. מלבד נושא החינוך היו עוד תחומים שהיו טעונים שיפור דחוף, והרב מטוסוב מיד עם הגיעו החליט לעשות הכל, בהסכמת ראשי הקהילות ובדרכי נועם, לשפר תחומים אלו.
יחס הרבנים וראשי הקהילות אל השלוחים לא היה דומה בכל מקום. היו מהם שקיבלו את שלוחי הרבי בזרועות פתוחות, אך אחרים נטו לחשוד כי המהפכה החב׳׳דית תפריע למוסד הרבנות ולהנהגת הקהילה. הרב מטוסוב השכיל לפעול בדרכי נועם ובשיחות אישיות עם בכירי הרבנים ומנהיגי הקהילות, נהג בהם כבוד רב, ואט אט נוצרה קשר פנימי ביניהם ברוב המקומות. תוך זמן לא רב החלו ראשי הרבנים והמקובלים של מרוקו לשלוח מכתבים אל הרבי, וקיבלו מענות בענייני הלכה, קבלה והנהגה. האהבה והאחווה ששררו בין חב״ד לרבני ומנהיגי הקהילות היהודיות, תרמו רבות למהפכה האדירה שהתחוללה ברחבי המדינה על ידי הרב מטוסוב והרב ליפסקר.
למרות שבמבט ראשון נראה כי חסידי חב׳׳ד ניסו להפוך את הקהילה המרוקאית ללומדי תורת הסוד והחסידות, הרי שהדבר אינו מדויק. שלוחי הרבי באו לסייע לקהילה היהודית לשמור על המסורת שלה, וגם לפתוח להם צוהר לתורת הסוד שנלמדה במרוקו בדורות קודמים. היטיב להסביר זאת השליח למרוקו, הרב שלום איידלמן:
אנחנו עוזרים לקהילה בכל דבר ודבר. הכל היה במרוקו טרם הגענו; היו מקוואות – אבל כשבאו השלוחים שכללו אותם שיהיו מודרניים ומהודרים; היו מעט ישיבות ־ ואנחנו הקמנו בכל עיר ועיר, וכך הלאה.
הכנות להתחלה חדשה
נשוב לראשית השליחות.
פריז, שבט תש׳׳י. בקרב חסידי חב״ד המבוכה גדולה; הללו הבריחו את הגבול מרוסיה בתום תקופת תלאות שסבלו מהקומוניסטים והנאצים, וכעת ממתינים הם בצרפת עד שיתאפשר להם להמשיך למקום בו ישנה כבר קהילה חב״דית מסודרת. רוב החסידים שהגיעו לצרפת כבר עלו לארץ הקודש וחלקם נסעו לארצות הברית, אוסטרליה ומקומות אחרים, אך קבוצה מכובדת נותרה בצרפת בהמתנה ליציאה לתחנה הבאה.
החסידים, מקושרים בלב ונפש לרבי – אדמו״ר הריי״צ מליובאוויטש, אינם זזים צעד מבלי לקבל תשובה והכוונה מהרבי, ובוודאי שצעד חשוב כמו קביעת מקום המגורים נעשה רק לאחר קבלת ברכה מהרבי. והנה לפתע, בשבת י׳ שבט תש״י הסתלק הרבי למרומים ומלבד העצב והאבל הגדול הרי שהחסידים שיצאו מרוסיה נותרו נבוכים לגבי המשך דרכם.
ובאותם ימי מבוכה, בחודש שבט תש״י, הרב מיכאל ליפסקר שהתגורר באותה עת בפריז, מקבל אגרת מפתיעה ביותר מהרבי נשיא דורנו, שכיהן אז כיו״ר ”המרכז לעניני חינוך", הארגון האחראי על השלוחים, והאגרת הזו שינתה את חייו של הרב ליפסקר. מכתב זה היה יסוד למהפכה האדירה של חב״ד במרוקו.
באגרת המיוחדת הרבי חושף בפני הנמען כי אדמו״ר הריי׳׳צ הורה-לו לנסוע ל״אפריקה״:
אחד הדברים אשר הואיל כ״ק מו״ח אדמו״ר הכ״מ לדבר אתי בימים שלפני ההסתלקות היה בענין החינוך של ילדי ישראל במדינות אפריקא, ליסד שם בעזהשי׳׳ת סניף מעבודתו החינוכית אשר תפקידו יהיה גם לעזר לאחינו בני ישראל שי׳ הדרים באפריקא, ביסוד וסידור מוסדות חנוך כשרים – ולתכלית זו גם להכשיר חוג מלמדים משלהם […] ואמר לי שבקשר לזה יכתוב אליו שהוא [הרב ליפסקר] ייסע לשם – לאפריקא – לבקר את המצב על אתר לארגן את העבודה שם ולנהלה שם.
הרבי מוסיף וכותב שמכיוון שהוחלט להמשיך את העבודה של אדמו״ר הריי״צ, לכן הוא מודיעו על כך ו״אם יסכים לקבל עליו המשרה הנ׳׳ל ־ ואין ספק אצלי אשר יקבלה בשמחה רבה – יודיעני מזה״. כמו כן הרבי אומר שעליו יהיה לנהל את המשא ומתן עם הג׳וינט במרוקו, ובינתיים ״נשלח אי״ה את התקציב הדרוש מכאן״.
ביחס לכל הקשיים הצפויים כותב לו הרבי: "והיה ראשיתך מצער ואז – כך אמר כ״ק מו״ח אדמו״ר הכ”מ באחת משיחותיו, כמדומה בשם הבעש״ט – אחריתך ישגה מאד". ולסיום כותב כי דעת אדמו״ר הריי״צ היתה שבתחילה יסע הרב ליפסקר לבדו, ואחר כך יבואו גם בני ביתו, והרבי חותם בבקשת תשובה בדחיפות.
תולדות חבד במרוקו…
עמוד 19
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano– Chetrit
CHETBOUN
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d’une occupation: le bûcheron. Il semble bien que l'autre patronyme également répandu en Tunisie Sitbon en découle, mais nous l'étudierons séparément. Au XXème siècle, nom très peu répandu sous cette forme, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie, dans le Constantinois.
CHETRIT
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère: le brave, le courageux. Au Maroc le berceau de la famille est la région du Tafïlalet, à la lisière du Sahara, pays d’émigration par excellence vers le reste du Maroc et l'Algérie depuis le milieu du siècle dernier. C’est ainsi par exemple qu'à Sefrou les membres de cette famille étaient aussi connus connus comme El Filali, l'originaire du Tafïlalet. Ce patronyme est attesté au Maroc dès le XVIème siècle figurant sur la liste Tolédano des noms usuels à l'époque. Autres formes: Chitrit, Benchétrit. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, en particulier au Maroc où il figurait parmi les 15 patronymes les plus usuels (Tafïlalet, Erfoud, Ksar-Souk, Midelt, Meknès, Fès, Tanger, Sefrou, Tétouan, Larache, Casablanca) et également en Algérie (Oranais, Algérois, Constantine, Guelma, Sahara).
- MORDEKHAY: Rabbin au Tafïlalet au XVIIIème siècle, auteur d'un traité sur les règles de l'abattage rituel, "Likout diné Tréfot", resté manuscrit.
- MAKHLOUF: Saint patron du petit villiage d'Agouraï au pied du Moyen Atlas berbère, près de Meknès, qui abritait j'usqu'au début du siècle dernier une importante communauté juive. Malgré sa célébrité, on connaît peu de détails sur sa vie, si ce n'est qu'il fut un des disciples du grand maître de la Halakha en son époque a Meknès, rabbi Moché Berdugo et qu'il mourut à Agouraï en 1735. Après sa mort, la détérioration des conditions de sécurité dans cette région berbère particulièrement lostile contraignit la petite communauté à a déserter et à se replier sur Meknès. Son tombeau qui était devenu un lieu de pèlerinage pour la communauté de Meknès -sa Hiloula se déroulant au cours des mi- têtes de Soucot- resta longtemps le seul estige de l'ancienne présence juive. Mais quand les conditions de sécurité s’améliorèrent à nouveau au début du XIXème siècle, la communauté se reforma et se chosit pour rabbin son petit-fils, qui boitait son nom, Rabbi Makhlouf. Il resta à son poste jusqu'en 1825, date à laquelle la maladie le contraignit à revenir à Meknès (où il devait mourir en 1832). Le massacre, au cours de la terrible année de famine de 1826, d'une caravane de 15 Juifs du village alors qu'ils se rendaient à Meknès, avec à leur tête le rabbin qui lui avait succédé, rabbi Moché Malka, marqua le signal définitif de la disparition de la communauté qui se replia sur Meknès. Mais même après cet abandon, le tombeau continua à être visité quand les conditions de sécurité le permettaient. Les Musulmans également croyaient en ses pouvoirs de guérison et de nombreuses légendes se sont formées autour de ses miracles. Ainsi rabbi Yossef Messas rapporte le récit que lui a fait un notable musulman sur le miracle survenu en 1888 au sultan Moulay Hassan. La tribu berbère des Zian étant entrée en dissidence et refusant de payer les impôts, le sultan s'était porté sur son territoire à la tête d'une forte armée. Mais avant qu'il n'ait eu le temps d'organiser sa campagne, les cavaliers de la tribu connus pour leur bravoure, attaquèrent le camp royal et le mirent en déroute. Dans sa fuite précipitée, le sultan passa devant la tombe du saint et la gardienne musulmane l’invita à y passer la nuit pour implorer son intercession.
Le saint lui serait apparu en rêve lui conseillant de reprendre sans attendre l'offensive dès le lendemain matin. Ce que fit le sultan passant outre aux conseils de prudence de ses généraux qui insistaient sur la nécessité de regrouper d'abord les troupes. Il surprit les mutins tout occupés encore à célébrer leur victoire, et les tailla en pièces. Pour remercier le saint de son conseil judicieux, le sultan voulut conformément à la coutume musulmane lui construire une coupole comme à un marabout, mais ses conseillers juifs lui firent valoir qu'il serait plus agréable aux yeux du saint homme que cette somme soit distribuée aux pauvres de sa ville natale Meknès. Moulay Hassan, couronné par les chroniqueurs juifs de l'époque du titre de "Juste des Nations" pour son exceptionnelle bienveillance envers les enfants d’Israël, écouta leur conseil et offrit aux pauvres de la communauté un taureau, des sacs de farine et des jarres d'huile.
- ABRAHAM: Célèbre rabbin à Seffou au cours de la seconde moitié du XVIIIème siècle. Auteur d'un ouvrage de Responsa "Melel Léabraham", qui ne fut imprimé pour la première fois qu’en 1962, à Fès, par l'ancien Grand Rabbin de la ville, rabbi David Obadia.
- MOCHE: Rabbin et poète à Meknès, seconde moitié du XIXème siècle. On lui doit de nombreuses chroniques sur la vie de sa communauté, notamment le récit du miracle qui donna lieu en 1862 à l’institution d'un petit Pourim, "Pourim del M'gaz", du nom du rebelle contre le sultan qui pour galvaniser ses partisans berbères leur avait promis le sac du mellah de la ville, et dont les troupes se débandèrent mystérieusement avant d'atteindre la ville.
- MAKLOUF: Rabbin né au Tafilalet et qui monta à Tibériade au milieu du siècle dernier dans le cadre de la grande vague de Alya du Maroc vers la Terre Sainte. La communauté de cette petite ville Galilée, composée jusque là uniquement d'originaires de l' empire ottoman, changea de physionomie judéo-arabe maghrébin supplanta les rues le judéo-espagnol des Balkans. Rabbi Makhlouf fut élu Grand Rabbin de la ville et président du Tribunal Rabbinique.
- ABRAHAM HAYIM ELIAHOU:
Célèbre enseignant à Sefrou, descendant d'une famille originaire du Tafilalet, comme une grande partie de la population de cette petite ville où la population juive était toujours majoritaire par rapport à la population musulmane. Il mourut lors de la grande épidémie de malaria qui en 1901- 1902 fit des milliers de victimes dans tout le nord du Maroc.
BECHOR (1895-1967): Fils de rabbi Makhlouf. Homme politique israélien né à Tibériade dans une famille originaire du Tafilalet. Comme la majorité des descendants d'originaires du Maroc, il fit ses études primaires à l'école de l'Alliance Israélite Universelle et y commença sa carrière comme instituteur, tout en militant en faveur des idées sionistes parmi la jeunesse sépaharde du vieux Yichouv, particulièrement pour l'adoption de l'hébreu moderne comme langue de tous les jours. Parallèlement, il étudia le Droit et put ainsi intégrer les services juridiques de la Police du Mandat britannique où il fit une brillante carrière, d'abord en Galilée, puis à Jérusalem et enfin à Tel-Aviv où il fut notamment chargé de la très délicate enquête sur l'assassinat du maire de Tel- Aviv et de l'étoile montante du Mapaï, Haim Arlozoroff. Militant de la plus grande intégration des Sépharades dans l'entreprise sioniste, il fut en 1925 parmi les fondateurs à Vienne de la Fédération Mondiale des Communautés Sépharades. Aux élections à la première Knesset, en 1949, il fut un des 5 députés que réussit à faire entrer la liste dite de l'Union Séphamde, qui ne devait pas tarder pas à se scinder. Estimant que le combat sépharade devait être mené au sein des partis sionistes et non dans un parti séparé, il rejoignit le groupe parlementaire du Mapaï qui lui confia le Ministère de la Police, étant ainsi le premier sépharade à accéder à la haute fonction de ministre. Il occupera ce poste sans discontinuité dans tous les ministères jusqu'en 1965, deux ans avant sa mort à Jérusalem.
CHEMAYA: Industriel, fondateur d’une fabrique de tabac à Tanger au début du XXème siècle. Tanger, la capitale diplomatique ouverte à l'influence étrangère fut le fournisseur exclusif de tabac pour le reste du Maroc jusqu'à la proclamation du monopole d’Etat sur les tabacs et alcools, sur le modèle de la France, après la signature de l'Acte d'Algésiras en 1906.
- SHELOMO: Rabbin à Meknès début de ce siècle. Quand en 1918 le maréchal Lyautey réforma par deux dahirs la justice rabbinique par la création dans les principales villes de tribunaux de trois membres payés par l'Etat, seule la communauté de Meknès ne voulut pas s'y soumettre en raison de la concurrence entre les 5 membres de son tribunal dont aucun ne voulut se désister. Pour faire pression sur eux, les autorités du Protectorat décidèrent que le tribunal de Meknès ne serait formé que d'un seul juge, et proposa aux cinq candidats d'occuper ce poste à tour de rôle chacun un an. Par égard à son âge, rabbi Shélomo fut le premier désigné, mais après son magistère, un accord devait intervenir entre les autres rabbins et Meknès fut à son tour dotée d'un tribunal de trois membres.
SAMUEL: Journaliste et écrivain né à Tanger à la fin du siècle dernier. Il immigra au début siècle en Argentine où il collabora au journal "El Provenir" sous le pseudonyme de Samtrit jusqu'à sa mort à la fleur de l'âge en 1935.
- AARON (1886-1967): Médecin célèbre né à Tétouan, il immigra encore enfant avec ses parents au Vénézuela. Spécialiste de la lèpre, il fut notamment directeur de l'Institut de lutte contre la Lèpre du Vénézuéla, puis de Colombie. Parallèlement à sa carrière scientifique, il fut un militant sioniste connu, président de la Fédération Sioniste de Colombie dans les années quarante.
- YEHOUDA (1913-1994): Fils de rabbi Makhlouf. Rabbin né au Tafilalet, il fut un des disciples de rabbi Israël Abehséra, Baba Salé, dans sa Yéchiba à Boudenib. En 1945 il fut nommé rabbin-délégué à Agadir. Il échappa par miracle au tremblement de terre qui détruisit totalement la ville en 1960, faisant 1500 victimes dans la seule population juive. Après une brève période comme rabbin-juge à Safi, il décida en 1962 de monter en Israël. Nommé rabbi d'Afoula, il assuma cette fonction 22 ans avant de prendre sa retraite à Jérusalem où il termina la rédaction de ses deux livres de Halakha: "Minhat Yéhouda" et "Kol Yéhouda". Pour le premier anniversaire de sa disparition, en 1995 a été fondé un Comité Public, présidé Sam Ben C'hétrit, "Devar Yéhouda", pour la diffusion et l'enseignement de sa pensée et l'édition de ses livres.
PROF. SHIMON: Universitaire et homme politique israélien. Ancien ministre de l'Economie et de l'intégration sociale du gouvernement Rabin de 1992 à 1994, puis ministre des Cultes jusqu’aux élections de 1996. Il ne réussit pas à se faire élire aux primaires de son parti pour la 13ème Knesset et retrouva son poste de professeur de Droit Public à l'Université Hébraïque de Jérusalem, tout en poursuivant une activité politque au sein du parti travailliste. Elu à la Knesset pour la première fois en 1988 parmi les nouveaux espoirs du Parti Travailliste, il s'était distingué au sein du parti par ses thèses sur la nécessité d'une "discrimination positive" à l’ américaine, en faveur des sépharades pour accélérer leur promotion sociale. Il fut à la fin des années 1970 parmi les fondateurs du mouvement d'intellectuels d'origine nord-africaine, Beyahad. Né à Erfoud, dans le Tafilalet en 1945, il monta en Israël avec sa famille à l'âge de 4 ans. Brillant élève dans une école religieuse, il fut à 15 ans le plus jeune lauréat du Concours Biblique Mondial. Après des études à l’Université de Jérusalem et un doctorat aux Etats-Unis, il intégra le corps professoral de l'Université Hébaraïque comme professeur de droit public et constitutionnel. Auteur d'un ouvrage sur l'influence des juges dans la vie israélienne "Judges on trial" et éditeur d'un recueil de textes sur l'épopée et les difficultés de l'intégration de la Alya marocaine dans les années cinquante, "Haloutsim bedim'a", "Pionniers avec une larme" (Tel-Aviv, 1991).
MEIR: Administrateur et homme politique israélien, chef du groupe parlementaire du Likoud et président depuis 1996 de la coalition parlementaire qui soutient le gouvernement Nétanyahou. Député du Likoud à la Knesset depuis 1984, avec une interruption de 4 ans entre 1988 et 1992 au cours desquelles il remplit les fonctions de Trésorier de l'Agence Juive et de l'Organisation Sioniste Mondiale. Connu pour son franc-parler et ses positions modérées dans le conflit israélo-arabe, il commença sa carrière publique comme maire de la petite ville de Yavné. Sa gestion exemplaire, notamment en matière de promotion de l’éducation à ses yeux la clef du développement et de la promotion, lui ouvrit les portes de la Knesset. Né à Ksar-Souk, dans le Tafilalet, il monta encore enfant avec ses parents à la fin des années quarante et fut dirigé sur la maabara de Yavné. Un des fondateurs et des dirigeants du Rassemblement Mondial du Judaïsme Marocain.
YOSSEF: Universitaire israélien, doyen de la Faculté des Lettres de Haïfa, titulaire de la chaire d'études du judaïsme sépharade et professeur de linguistique judéo-arabe et de socio-linguistique de l'hébreu moderne à l'Université de Haïfa. Il a organisé en mars 1997 le premier séminaire international consacré à une communauté juive marocaine, la communauté de Meknès. Docteur en linguistique de l'Université de Paris, il a publié un livre et de très nombreuses études sur la poésie juive marocaine. Fondateur de la seule chaire universitaire d'enseignement de l'arabe dialectal marocain en Israël et de la troupe de musique marocaine traditionelle, "Tsfon-maarav", formée d'étudiants de l'Université de Haïfa qui se produit régulièrement en Israël et à l'étranger. Né à Taroudant, dans le Sous, en 1941, ancien élève de l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca, il monta en Israël en 1964 dans le cadre du premier groupe du mouvement d'étudiants Oded qui avait pour vocation la Alya d'universitaires et étudiants d'origine nord-africaine.
RAPHY : Peintre et professeur de dessin à l'Ecole des Beaux arts de Montréal. Né à Meknès, il a entre autres, illustré le livre d'André Elbaz, "Contes des juifs sépahardes du Canada".
MEIR NAHORAI: Administrateur et écrivain israélien né à Gouréma, dans le Tafilalet, il a publié à Tel-Aviv en 1983 une autobiographie en hébreu "Emat Hahalom", "La peur du rêve", retraçant son enfance au Maroc, dans le petit village de Gouréma, les avatars de la politique de "sélection" pratiquée par l’Agence Juive dans la alya marocaine au début des années cinquante et le choc de l’intégration en Israël; et un recueil de poèmes "Hassadémin hamidbar" (Tel-Aviv, 1987).
SAM: Educateur, administrateur et homme public israélien originaire du Tafilalet. Directeur de l'Association pour l'amélioration de l’Habitat de la région de Jérusalem. Après des études à la Yéchiba Habad à Meknès, il enseigna le Talmud et les matières juives à Marrakech avant de monter en Israël en 1961. Fondateur en 1979 du mouvement d'intellectuels d'origine nord-africaine, Beyahad, qui prône l'intégration sans complexes des sépharades dans la société israélienne et la diffusion de la culture et du patrimoine du judaïsme nord-africain. Dans ce cadre son mouvement a réussi à faire de la fête de la Mimouna au départ typique des Juifs du Maroc, une seconde fête nationale en Israël, en l'adaptant aux conditions locales. Avec une grande ténacité, il a oeuvré dans l'ombre tant auprès des autorités israéliennes que marocaines, pendant des années pour le rapatriement des corps des naufragés du "Pisces" – cette frêle embarcation emportant des immigrants landestins, qui coula au large des côtes marocaines en janvier 1961. Ce combat evait aboutir avec l'aide du gouvernement israélien, des dirigeants du judaïsme marocain et de nombreuses autres personnalités, en décembre 1992 au raptriement des 22 orps des naufragés qui avaient été repéchés par les autorités marocaines et enterrés à Al-Huceima. Grâce au geste humanitaire du roi du Maroc Hassan II, leurs restes reposent aujourd'hui dans le panthéon national du Mont Herzl, à Jérusalem. Après sa démission de la présidence de Beyahad, il a fondé une nouvelle association pour la perpétuation de la mémoire des naufragés du "Pisces- Egoz".
MOCHE: Educateur et administrateur israélien originaire du Tafilalet, chef du service de l’emploi à la municipalité de Bat Yam. Un des fondateurs du mouvement Zehavi pour la défense des droits des familles nombreuses. Un des fondateurs du mouvement d'intellectuels Beyahad et son ancien représentant dans la région de Tel- Aviv.
SAMY CHALOM: Jeune éducateur israélien d'origine marocaine, né en 1961. Un des plus ardents défenseurs de l'insertion de la connaissance du patrimoine sépharade dans le système éducatif israélien. Son originalité est de plaider pour la séparation au nom de l’intégration. C'est au nom de cette idéologie qu’il a fondé, au milieu des annés 1990, avec le soutien du Ministère de l'Education la première école se donnant pour complément de programme l'étude de la tradition sépharade, "Kedma". Une seconde école a ensuite été créée sur ces bases à Jéruslam mais le succès de cette expérience reste encore problématique faute d'un soutien suffisant des parents.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano– Chetrit
Page 315
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
א-ב-ל: גַלְסְ רְבִּי חיים פינטו כָּא יֹבְכִּי ונתאבל עליו יותר = ישב רבי חיים פינטו בוכה, ונתאבל עליו יותר
אֵבֶל – ראה אביל.
אָבֵל] äbil (פ) – אדם השרוי באבל:'
נקדרו נצברו… לאבלים läbilim דיאלנא = [בנטיעת העצים] נוכל לנחם… את האבלים שלנו / ח׳ צ123. [סידיר הבילים (־סדר אבלים)]
הערת המחבר: בלשון הדיבור שכיח הביטוי האד לאביל häd labil בהוראת משהו או מישהו דוחה ולעתים קרובות בלשון חיבה דווקא. מצויה גם הגייה בלי היידוע הערבי: אס האדא, abil האדא ־ מה זה, [זה] ״אביל״ זה.
ברוב המקומות מקובל לציין את האָבל במילה moqqar או בצירוף gals fhkam ’llah
אבלות äbilöt־1
– l אֵבל: 1) יִקְדֵר יִזוְּוְזְ מְנוֹר 7 אִייָּם דְלְאַבִלוֹת = יוכל להתחתן אחרי שבעת ימי האבלות
כִּיף כְרְזֵת מְן לְאַבְלוֹת… = כשגמרה את ימי האבלות [מילולית: כשיצאה מהאבלות].
2 מנהגי אבלות:
1) נְעְמְלוֹ סוּאֵיְיְן דְלְאַבִילוֹת פְהָאד לָאיָאם = נעשה מעט [מנהגי] אבלות בימים האלה [=ימי בין המצרים]
2) קְּבְדְת עְלִיהָא לְאַבִילוֹת = קיבלה עליה את [מנהגי] האבלות / ש״צ ב 13.
בלשון הדיבור: מָא עְלְיִהוּמס läbilut ־ אין עליהם אבלות, דהיינו לא חלים עליהם מנהגי
אבנים טובות äbänim tobot – יהלומים: 1) הָאד לְכְדְמָא דְלְאַבָנִים טוֹבוֹת… = העבודה הזאת באבנים טובות…
- 37. 2) עְמְרְלוֹ דִיק סְנְדוּקָּא באבנים טובות ומרגליות = מילא לו אותו ארגז באבנים טובות ומרגליות
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עמוד 99