ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני
בלאד מאחזן ובלאד סיבה.
ועם כל זאת היה זה בתקופתו של מלך רחמן זה שנכתב על יהודי מרוקו כתב עדות החמור ביותר ואין לייחס את חריפותו רק לאנטישמיות הברורה של מחברו. הצבא הצרפתי ששאף להשלים את כיבוש צפון אפריקה היה חסר הידיעות הבסיסיות על מרוקו, המדינה המסתגרת. בשנת 1883 הוחלט לשגר קצין צעיר לאסוף מידע ושמו ברוזן שארל דה פוקו. כדי לנוע בחופשיות בתוך המדינה האסורה לנוצרים הוא התחפש לרב בלוויית יהודי מקומי, מרדכי אביסרור, תרו את הארץ. סכנת מוות הייתה צפויה לו, לו היה מתגלה. התחפשות לא הוליכה שולל אף יהודי אבל כולם שמרו את הסוד, " כל כך שמרו באדיקות על הסוד שנתגלה להם עד שלא יצא שום דבר מהמללאח החוצה. אפילו עמדי נהגו שמירת סוד מרובה, שום דבר לא השתנה בהליכותיהם פרט לכך שהיו מסבירים פנים עוד יותר ומוכנים ונכונים להמציא את הידיעות שביקשתי ".
בפאס למשל היה אורח יותר מחודש אצל משפחת בן שמחון. הכבוד לאורח הזר הייתה ההוכחה הטובה ביותר לתקוות שתלו אז יהודי המדינה בהתערבות זרה לשיפור גורלם ומעמדם. ואם להאמין לתיאורי דה פוקו מר ביותר היה גורלם. הוא מחלק את יהודי המגרב בין אלה שתחת חסות המלך יהודי "בלאד אלמחז'ן" ואלה שבשטחים מחוץ לשליטתו "בלאד סיבה".
באשר לגורל הראשונים הוא כותב בספרו "מסע למרוקו" שהפך לאורים ותומים של הקולוניאליזם הצרפתי והשפיע בצורה מכרעת על עיצוב התדמית של היהודי המרוקאי כפי שנראה עם הקמת הפרוטקטוראט " היהודי ניכר מיד על ידי לבושו ונעליו השחורים, אסור לו להתלבש בצבע אחר. בין הערים הוא יכול לרכוב על חמור או פרדה אולם כאשר הוא מגיע לקרבת מסגד או אם הוא פוגש איש דת עליו לרדת או לעשות עיקוף.
בנקודות הביקורת או בשערי הערים עליו לשלם מס מעבר כמו הבהמות. בתוך הערים הוא מתהלך יחף, הרחובות הסמוכים למקומות הקדושים סגורים בפניו. הוא גר רחוק מהמוסלמים בשכונות מיוחדות הנקראות מללאח. בתוך המללאח היהודי הוא בביתו. כאשר הוא נכנס למללאח הוא נועל את נעליו….יהודי בלאד אלמח'זן תלויים רק במושלי המלך ומשלמים להם מס.
אלה שיש להם קצת ממון חסים תחת חסות מדינה זרה…יהודי מרוקו דוברים ערבית. באזורים בהם השפה המדוברת היא התזרית (בֶּרְבֶּרִית) הם יודעים גם כן שפה זו, אבל אין מקום שאין הם יודעים גם עברית , בניגוד לבֶּרְבֶּרִים. היהודים יודעים לקרוא ולכתוב באותיות עבריות אולם הם אינם מבינים את השפה העברית. הרבנים לבדם מבינים פחות או יותר. מספר הרבנים גדול, אחד על כל חמישה, שישה יהודים. בכל עיר מספר גדול של בתי כנסת. אין כפר עם שש או שבע משפחות יהודיות בלי בית כנסת ורב.
יהודי מרוקו מקפידים בתכלית החומרה על דיני הפולחן החיצוניים, אך אין הם נוהגים כלל על פי חובת המוסר. היהודים הם בניו האהובים של אלוהים. די להם שיחלקו לו את הכיבודים המתחייבים, יתפללו, יצומו, ישמרו את השבת ואת המועדים, לא יאכלו אלא מאכלים כשרים, שיחצו וטבלו כמצווה, ותמיד ישארו יקירי אלוהים. בכל השאר הם יכולים להתנהג כעולה על רוחם. שנואים יהיו יתר בני האדם, היום לא רחוק בו יבוא המשיח המקווה וישים את כל העולם תחת רגליו של עם ישראל.
יהודי בלאד סיבה אינם ראוים לפחות בוז, שעלובים הם עוד יותר. כבולים הם לאדמה, כל אחד שייך לאדון המוסלמי שהוא קניינו, עושקים אותם ללא שיעור חדשים לבקרים, גוזלים מהם את מחייתם הדלה. ביטחון אין להם לא לעצמם ולא לנכסיהם. הם האומללים באדם.. אם אדונו המוסלמי הוא אדם פיקח וחסכן הוא אינו לוקח ממנו יותר על המידה. הוא אינו רוצה לנשל את בן חסותו, להיפך הוא מסייע לו להתעשר כי ככל שהוא יהיה עשיר יורת הוא יכניס לו יותר.
כך הולך וגדל רכושו של האדון כבעל הון הנוהג בתבונה ברכושו. אולם אם האדון הוא פזרן הוא אוכל את היהודי שלו כפי שמבזבזים ירושה. היהודי חי בדלות מרודה, וכאשר ישתכר פרוטה מיד תגזל ממנו, את ילדיו חוטפים, בסופו של דבר מוליכים אותו עצמו לשוק ומעמידים אותו למכירה בהכרזה כפי שזה נהוג במקומות מסוימים בסהרה אבל לא בכל מקום..רצונו להיעדר ממקומו, זקוק הוא להיתר.
אין מסרבים לו מפני שמסעיו של היהודי צורך הם למסחרו, אבל בשום תירוץ שבעולם לא ייקח עמו את אשתו או ילדיו ומשפחתו חייבת להישאר כדי לערוב לחזרתו…אם היהודי רוצה לצאת לחופשי עליו לשלם, אם אדונו מסכים לכך.
יהודי בלאד סיבה עצלנים הם, קמצנים, זוללים וסבואים, גנבים שופעי שנאה שאין עמה לא אמונה ולא חסד והם מצוינים בכל קללותיהם של יהודי בלאד אל מחזן. פרט לפחדנותם, הסכנות המאיימות עליהם בכל עת העניקו להם אופי רע, שלפרקים הוא מסתבא כדי פראות צמאת דמים ".
אין לקבל כלשונו עדותו של הקצין הצרפתי המעיר המסונוור על ידי הברק החיצוני ואינו מסוגל לראות גדולה וגם בדלות. מה עוד שהוא עצמו מזהיר אותנו שלא אמר כל מה שבלבו "אני כותב על יהודי מרוקו ביתר סלחנות ממה שאני חושב, לדבר עליהם טובות יהיה סילוף האמת. הערותיי מתייחסות לעמך, אבל אין זה אומר שאין נקודות אור היוצאות מן הכלל".
לפני המבול, מולאי עבדל עזיז 1894 – 1908.
במות מולאי חסאן נבחר למשול תחתיו צעיר בניו, מולאי עבדל לעזיז והוא רק בן ארבע-עשרה, ולמרות זאת העברת השלטון הייתה הפעם חלקה הודות ליד הברזל של הוזיר הגדול, בא אחמד (בנו של עבד כושי), שדיכא כל ניסיון התקוממות והמשיך במדיניות הסולטאן הקודם למניעת התערבות זרה.
לאחר מות הוזיר הכל יכול בשנת 1901 רסן השלטון עבר לידי המלך הצעיר. מלא רצון טוב, פתוח לתרבות אירופה, שאף מולאי עבדל לעזיז להצעיד את ארצו לעידן המודרני ולהכניס לשם כך הרפורמות הדרושות. אולם כידוע רצון טוב לבדו אינו ערובה להצלחה בפוליטיקה, ומרוב טעויות השכיל רק לקומם נגדו את העם ולפתוח לרווחה הפתח להתערבות המעצמות.
ראשית חכמה ותנאי לכל הרפורמות היה הצורך להכניס יותר צדק ויעילות במערכת המיסוי. לפי עצת כלכלני אירופה הוא מבטל את כל המסים הקדומים המבוססים על ההלכה המוסלמית ובמקומם בא מס יחיד: הטרטיב. על הנייר אכן רפורמה מצוינת ומחויבת המציאות. השיטה הישנה פשטה מזמן את הרגל והוסיפה אי צדק על אי יעילות, וההכנסות לא הדביקו את צרכיהם.
אולם היועצים האירופיים לא שיערו ההתנגדות שתתעורר במדינה המלט היחידי הוא הדת. להחליף מסים המבוססים על הקוראן במסים בהשראת הכופרים, והפגעים בבעלי הפריבילגיות, היה מעשה התגרות ששום כוח לא עמד מאחריו. מה עוד שנטייתו של המלך הצעיר לתרבות איתה הייתה מן המפורסמות. מאוהב ומוקסם מהטכניקה המודרנית, ריכז סביבו חבורת הרפתקנים ושרלטנים אירופיים שהתנהגותם המתנשאת פגעה בגאווה הדתית לאומית.
המרד הגדול החל במזרח המדינה, באזור הגבול עם אלג'יריה הצרפתית. אזור זה היה נתון להתקפות חוזרות ונשנות של הצבא הצרפתי בגלל הסיוע שהושיטה האוכלוסייה, בשם הסולידריות המוסלמית, למורדים האלג'יריים.על רקע של זה של שנאה לנוצרים, ניהל מטיף דתי כריזמטי ושמו ז'יללי דריס זרהוני, המוכר יותר כבו חמארה, בעל החמורה, הסתה פרועה נגד הסולטאן המשועבד לנוצרים, "עבד הכופרים".
הוא הציג את עצמו כבנו ויורשו הלגיטימי של מולאי חסאן. תחילה הקים את מטהו בתאזה ובאוז'דה. במשך כשש שנים הוא הטיל את אימתו על חלק גדול מהמדינה וגרם לשיבוש כל חייה המסחר, עד אשר לבסוף הובס נשבה והוצג בכל ערי המדינה בתוך כלוב כחית טרף בשנת 1908.
כרגיל בתקופות משבר אסונות הטבע מקבלים ממדעים יותר דרסטיים. בשנת 1901 מתפשטת בתיטואן, תנז'ה ולאחר מכן במכּנאס ובפאס מגפה (טיפוס) שהפילה בין יהודי מכנאס כ-300 חללים ועשתה שמות בקהילת פאס המאבדת 300 מבניה. בחורף שנת 1902 פוקדת את מכנאס ופאס רעידת אדמה גדולה הגורמת לנזקים חמורים.
לבו חמארה היו תומכים רבים בעיר מכנאס וסביבתה. המורד הצטיין בשנאה עזה ליהודים והבטיח ללוחמיו לתת בידיהם את היהודים כאשר יגיע לשלטון. בלי לחכות לתאריך זה מרבים השבטים שבקרבת מכנאס להתנכל ליהודים, ולא עבר יום בלי מורא ופחד, כפי שכותב הרב יוסף משאש :
"ובחודש אלול 1902 היו בכל יום רביעי בשבת, שהוא יום השוק, מהומות גדולות, והיינו סוגרים דלתות אלמללאח יום או יומיים עד יעבור זעם, וכל החורף של שנת תרס"ג, הבהילונו שמועות רעות, אין יום נקי מקול פחדים כי באותה שנה, קם על המלכות מורד אחד, ידוע בשם בו חמאר"א, ומלך בעיר תאזה, והמלך היה טרוד עמו במלחמה.
כל שרי הערים הכבידו מסים וארנוניות על ישראל ובפרט מן הפרט של יושבי העיר עז לנו מכנאס יע"א, וכל הפלשתים יושבי המדברות הקרובים והרחוקים הרבו להרוג ולשלול כל עוברי אורח, ולכן נשמו והדרכים, אין יוצא ואין בא, ושבת עובר אורח, וביום הי"ב לניסן שנה הנזכרת, נקבצו כל שכנינו הרעים בעצת השר הצורר הנזכר, ובאו להשמיד ולהרוג אותנו חס ושלום, ושללו ובזזו ושרפו תחילה כל החנויות והאוצרות של ישראל שהם מחוץ להאלמללאח.
הם היו מלאים כל טוב, כסף וזהב ובגדים, וסחורות מינים ממינים שונים. כי כל מסחר היהודים במכנאס, היה מחוץ האלמללאח סמוך ונראה, ותהי מהומה וצעקה גדולה בעיר, אשר כמוה לא נהייתה, כי היה הדבר לפתע פתאום, והרבה יהודים נמצאו תוך חנויותיהם, ובחסדי ה' ניצולו. ובאו תיכף להאלמללאח, והדלתות סגרנו, וכל הקהל האנשים והנשים והטף בוכים בכי גדול, וצועקים ומתחננים לפני ה' בי"ג מידות ובתקיעת שופר.
כל היום ההוא וכל הלילה ואיש יהודי היה במכנאס, שומו מרדכי בן הרבי יחייא לובאטון ז"ל, גדול ליהודים, דורש טוב לעמו וגדול מרדכי בבית השר הצורר. הלך אל ביתו עם אחזת מרעיו, ויבך ויתחנן לו, והעביר את רעתו, אשר חשב על היהודים. ושוחד בחיק כסף תועפות נתן לו, וידבר אתם טובות, ויצאו מאתו בשלום. ואך נפש רשע אותה רע, כי הבטיח ולא קיים. וביום י"ג לניסן בבוקר, באו עוד על שכנינו הרעים לאלפים ולרבבות לשלול את האלמללאח ולהשמיד ולהרוג ולאבד חס ושלום.
ואז כל היהודים בטחו בה', ונקהלו ועמדו על נפשם סביב לחומת האלמללאח, וכלי מלחמתם בידם, כי היו להם כלי מלחמה לרוב, והיו בהם הרבה מלומדים לירות בקנה שריפה למרחוק ולא יחטיאו המטרה, ואשר לא היה בהם כוח לעמוד בקשרי המלחמה היו נחבאים בבתיהם. מתחננים לפני אל נורא ואיום, שישלח לעמו פדיום, ומור אבי הרב החסיד כמוהר"ר רבי חיים משאש זיע"א, יצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה, וכל העם נסעו מחצרות, ויאספו אליו ברחוב העיר, ובכו בכי גדול, ויורידו לארץ ראשם, ויתגלגלו בעפר, וזקנו ע"ה, שהייתה לבנה כשלג ויורדת על פי מידותיו, נעשית מטאטא לעפר, ופניו פני חמה אספו נגהם. והוא צועק ומתפלל ומתחנן לפני אבינו שבשמים, להציל עם מרעיתו וצאן ידו, מיד מבקשי נפשו. וקורא הוא בחיל שובה ישראל עד ה' אלוהיך, וכל העם גועים בבכייה, וקורים י"ג מידות בתרועה ובקול שופר.
עם קריאת שמע בקול חוצב להבות אש, וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור את בריתו את אברהם וכו', ויהם את מחנה פלשתים, לפני בני ישראל אנשי מלחמה, אשר על החומה, ויהרגו מהם רבים, והנשארים הרה נסו. לא נשאר בהם עד אחד, ויושע ה' את ישראל מיד פלשתים, והשר הצורר בראותו כי יד ישראל על העליונה, כי ה' אלוהינו עמנו, ומה גם כי שמע שמבני ישראל לא מת אף לא אחד, אז רפו ידיו, ונפלה עליו אימת ה' ואימת עבדיו, והבטיח הבטחה גמורה שלא ירשע ולא ירשיע עוד, ואף לבנו נמס מקול פחדים, ועברו עלינו ב' ימים ראשונים של פסח ביגון וצער, והבלגנו מאוד על צערנו ותוגנו למען כבוד ה' ומועדיו, וביום א' לחול של מועד, פתחנו שערי אלמללאח, ויצאו כל העם ויראו את אוצרותיהם וחנויותיהם שרופות ונופלות, ואבן מקור תזעק וכפיס מעץ יעניה, על השוד והשבר אשר המיטו עלינו שכנינו הרשעים.
ויבכו בכי גדול, ואך שבו והודו לה' חסדו, שלקח כספנו תחת נפשנו, ובכל זאת לא שלונו ולא שקטנו מקול הפחדים, ובכל יומא דשוקא, הייתה צרה וצוקה, עם כובד מסים שלא פסק. נוסף עוד על הרעב הכבד, כי שלוש שנים רצופות עצר ה' את השמים, ולא היה מטר, והתענינו כמה תעניות, וכמה לילות קמנו בעוד לילה, והלכנו למערת הצדיקים, וקרינו תהלים ותוכחות מוסר, בבכי גדול קורע סגור הלב, והיינו הולכים משם לבתי כנסיות ומתפללים בתרועה ובקול שופר, וכן היינו עושים בעלות המנחה, לא נשארה בשום ספר שום תחנה ושום בקשה שלא קרינו בבכי גדול, ויום אחד הכריזו הרבנים על ביטול המלאכה והמסחר, וקראו לצום על כל הקהל האנשים הנשים והטף, וקדשו עצרה ברחובות של העיר, וכולם היו יושבים על הארץ ומתגוללים בעפר, והיה היום חושך ואפלה, ונצעק אל ה' אלוהינו בנפש מרה, ואז שמע ה' את קולנו, וגשם נדבות הניף אלוהים, ועשינו הודאה בשירה וזימרה והייתה רווחה (עד כאן כתיבתו של הרב יוסף משאש, בשפה ברורה וקדושה שאין שומעים כמוה היום ברחובותינו א.פ).
המופלא הוא שלמרות כל התלאות, שמרו היהודים על כבודם ובשעת הצורך אחזו בנשק כדי להגן על חייהם. ההגנה העצמית לא הייתה זרה ליהודי מרוקו והמקרה הזה של מכנאס לא היה יחיד חד פעמי. בשנת 1894, הייתה התנפלות על יהודי דמנאת. נשדדו ונמכרו ספרי תורה, נמכרו נשים וילדים כמו בהמות. אבל בסוף הכל הוחזר ליהודים, פרט לאישה אחת שנשארה אצל הגויים. שמענו שיהודי דמנאת הם שגרמו דבר זה לעצמם, דהיינו כשהתקוממו השבטים של דמנאת על הפשה, ובאו להרוס ולשדוד את ביתו, היה מאבק מזויין ביניהם, והפשה קרא ליהודים לבוא לעזרתו, משהובס הפשה וברח, גמלו ליהודים בעד עזרתם לפשה (יומן עיר פאס).
בספרו מסע למרוקו מספר המרקיז הצרפתי דה סגונזק על יהודי הכפר איית אזדג באטלאס, התקיפו אותם אבל הם לא הסתפקו בסגירת השערים אלה הגנו על עצמם בנשק, החזירו מכה תחת מכה ומאז מתדיינים אתם כשווים בכוח 1901).
התפוררות השלטון המרכזי חייבה כל העיר, כל קהילה לדאוג לעצמה ולהגנתה, לאחר הרפורמה המונטרית של שנת 1905 גבר עוד יותר גל המרידות והפעם מהדרום נפתחה הרעה והמלך ברח על נפשו ומצא מקלט בתנז'ה 1906). אולם היה זה מאוחר מדי כדי להציל את המדינה מציפורני ההתערבות הזרה ואותו מנהיג המרד, מולאי חפיד שקרא להתקוממות בשם העצמאות הלאומית, הוא שיקרא לצרפתים להציל את כסאו הרעוע.
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני
עמוד 104
ברית בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר שלום אלדר-רשמים מאבני זיכרון – ביקור בבתי העלמין ברבאט ובסלא
ד" ר שלום אלדר
רשמים מאבני זיכרון – ביקור בבתי העלמין ברבאט ובסלא
ביום יום ג' ט״ו בסיון בשנה שחלפה (תשס״ט), נחתנו בקזבלנקה חברי אשר כנפו ואני ולמחרת כבר היינו בביקור בבתי העלמין שבעיר רבאט ובעיר סלא המחוברת לה בגשר העובר מעל נהר הבורגרג ומקשר בין שתי הערים.
המטרה העיקרית שלשמה הגענו למרוקו היא לצורך השלמת עבודת המחקר שבה אנו עסוקים, מעל הראש מזה חמש שנים, תיעוד מדגמי ומייצג של שוכני שני בתי העלמין של העיר מוגדור.
זה אינו הביקור הראשון שלי במרוקו, אך בהחלט זהו הביקור בעל המשמעות המיוחדת, כיוון שהוא ממוקד במטרה שבה מעורבים רגשות עזים לדמויות העולות מן העבר הלא רחוק, אשר מונצחות במחקר שלנו, לצד הרגשה של שליחות קדושה, המתעדת דמויות אשר הנהיגו והשפיעו על אורח חייהם של קהילה שלימה במשך דורות אחדים.
שמונת השנים הראשונים של חיי עברו עלי בעיר רבאט, שבה נולדתי, והזיכרונות שלי כילד מתמקדים בתמונות מהמלאח, מבית הספר אליאנס, ומבית תלמוד התורה שאותו ניהלו סבי רבי מסעוד עבדלחק זצוק״ל ודודי רבי שלמה עבדלחק זצ״ל.
אך טבעי שבגיל כזה, לא יצא לי לבקר בבתי העלמין שבעירי ובוודאי לא בעיר הסמוכה לה. אולם דמויות בעלות שם, במיוחד רבנים, אשר שוכנים כבוד בבתי העלמין של רבאט וסלא, שמותם היו שגורים בפי הורי ובפי אנשי הקהילה ושמעם הגיע גם לאזניי כילד. נסענו ברכבת מקזבלנקה לרבאט, בהחלט חוויה מיוחדת במינה, ההתחככות עם האוכלוסיה המקומית, ללא תיווך של מדריך טיולים, היא חוויה המזמנת מפגש אותנטי מעניין ובדרך כלל גם נעים, בינינו לבין אנשי שיחנו, הנוסעים המקומיים.
נהג המונית שנתבקש להסיענו לבית העלמין היהודי, או ל'רודא דליהוד' כלשונו, הביא אותנו לבית העלמין שבתוך העיר ממש על הכביש הראשי. כמו שנהוג בכל בתי העלמין העירוניים במרוקו, שומר בית העלמין קיבל את פנינו, ומיד זיהה שזה לא בית העלמין שאותו אנחנו מחפשים, הוא הדריך את הנהג כיצד להגיע לבית העלמין הישן.
הביקור בקברו של רבי מיכאל יששכר אנקאווה זיע״א
אך, כיוון שכבר הגענו לבית עלמין זה, בבחינת מצווה הבאה לידך, נכנסנו ופקדנו את קברו של רבי מיכאל יששכר אנקאווה זצ״ל, שציון קברו מזמין את המבקר להשתטח על קברו הבולט כבר בפתח בית העלמין.
רבי מיכאל יששכר אנקאווה זיע״א
הרב מיכאל יששכר נולד לאביו רבי רפאל אנקאווה, כיהן כרבה הראשי, נשיא וראב״ד העליון של מרוקו בשנת 1964, במקומו של הרב שאול אבן דנן שעלה ארצה. עיקר לימודו ספג מאביו.
מצבת קבורתו ואוהל משכנו של כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווה זצוק״ל
לאחר ההשתטחות על קברו של רבי מיכאל, הדלקת נרות, בקשות ותפילה לעילוי נשמתו, שמנו פעמינו אל בית העלמין הישן של רבאט.
גם בבית העלמין הישן של רבאט, הקביל את פנינו שומר המקום, ולאחר ברכות נימוסין, ומאחר ולא היו עוד מבקרים בשעה זו, התלווה אלינו השומר והדריך אותנו במקום הזה, אשר נסוכה עליו חרדת קודש.
הישנות לבין אלה החדשות יותר. היות ולא חיפשנו קבר מיוחד כלשהו, נזדרזנו להגיע לציון מראה בית העלמין נגלה לפנינו בכל גודלו והדרו. בנקל ניתן היה להבחין בין מצבות הקבורה הישנות לבין אלו החדשות יותר.
הביקור בקברו של רבי אליעזר די אבילה זיע״א
היות ולא תכננו סדר ביקור לפי חשיבות כלשהיא, אך טבעי היה שנתחיל את ביקורנו באהלו של רבי אליעזר די אבילה זיע״א המצוי קרוב לכניסה של בית העלמין.
הכניסה לאהל משכנו של רבי אליעזר, אשר קבור בחלקה הישנה של בית העלמין, נסכה באשר ידידי ובי התרגשות גדולה מאוד, כל אחד וטעמו עמו. אני חשתי שאני נוגע בכנפי משק ההיסטוריה, הזכות להשתטח על קברו של אחד מענקי הצדיקים שבמרוקו, היא לא דבר של מה בכך. לאשר ולי יש גם סיבה נוספת להתרגש, שכן במחקרנו המשותף, אנו נוגעים בדמויות מבית העלמין במוגדור המתחברות ומתקשרות לגזע האראלים של משפחת די אבילה ורבי חיים בן עטר מחה״ס 'אור החיים', פירושו על התורה. ידנו נשלחו מאליהן וליטפו את האבן הקרה עוד ועוד, כאילו מבקשים להבקיע מבעדה על מנת להגיע ולגעת בדמות הצדיק, השוכב תחתיה. בעוד שפתינו ממלמלות מילות תפילה, מחשבותינו מפליגות וכאילו ממאמנות להאמין שאנו עומדים במחיצת אחד מצדיקי יסוד עולם. אילוצי הזמן, דחקו בנו להשלים את בקשותינו ותפילותינו, אך אי אפשי שלא להעלות הרהורים ומחשבות על קווים לדמותו של הצדיק. יצאנו מהאוהל אל המקום המיוחד שבו ניתן להדליק נרות לזכר הצדיק, ותוך כדי גם השלמנו את בקשותינו ותפילותינו להצלחה ולבריאות איתנה, ברמה האישית וברמה הלאומית.
דומני כי לא אטעה באם אפליג ואומר, כי אלפי קולמוסים נשתברו על מנת לכתוב על דמותם של צדיקי ורבני יהדות מרוקו בדורות האחרונים, ובכללם גם על דמותו של רבי אליעזר, על כן על מנת לא להלאות את הקוראים, ופטור בלא כלום אי אפשי, אביא בקצרה את תולדות חייהם ונסתפק בציון פרטים אחדים על דמותם המופלאה.
על פי המסורת והמורשת מוצא משפחת די-אבילה האצילה, מהעיר אווילה שבספרד אשר ממנה גורשו בעת הגירוש הגדול בשנת 1492. דוד, סבו של רבי אליעזר (התייחס לצאצאי דון יצחק אברבאנל) היה ידוע כאמן המפליא לעשות בכינורו בכישרון רב והיה פייטן ומשורר. פעם הוא זכה לנגן בחצר המלך חסן ואף זכה ממנו למחמאות והמשילו לדוד המלך. ר' אליעזר נולד, כבן יחיד, לאביו שמואל ולאימו שהיא אחות רבי חיים בן עטר מחבר ספר 'אורח חיים' ומכונה כשם הספר 'האו״ח הקדוש'.
בגיל ט"ו נשא ר' אליעזר ילדה יתומה בתו של ר' אליהו בן־שושן מאציליה של העיר סלא. עיקר תלמודו בא לו מאביו שהיה רבה של העיר רבאט. הוא למד מאביו את דרך הפלפול וכבר בגיל צעיר, יצא שמו כשקדן גדול וכתלמיד חריף ומיוחד. בטרם עמד על דעתו, היה נוהג לכתוב דברי חידושים וחוזר ומוחק אותם.
רבי אליעזר היה הראשון מבין תלמידי החכמים שגר בעיר רבאט ואף הקים בה ישיבה, שמשכה אליה תלמידים חריפים חכמים ונבונים מכל ערי הסביבה, ורבי אליעזר היה מפרנסם ומכלכלם.
רבי אליעזר היה אמיד מאוד, אולם עושרו לא סימא את עיניו, והוא הניח לבני משפחתו לנהל את עסקי המסחר, והוא עצמו התמסר כולו ללימוד. רבי אליעזר לא זכה להאריך ימים, הוא נפטר בגיל ארבעים ושבע (נפטר כמו בגיל דודו רבי חיים) בשנת 1761, הותיר אחריו בת אשר נישאה לרבי שלמה די-אבילה שהיה שאר משפחתה. חתנו וצאצאיו הם אלה אשר הוציאו לאור את כתביו לאחר מותו של רבי אליעזר, בניצוחה של בתו. חיבוריו שראו אור: 'מגן גיבורים' ביאורים דברי הגמרא; 'מלחמת מצווה', על שורשי ההלכות בש״ס ובפוסקים; יבאר מים חיים' שו״ת; 'מעין גנים' חידושים על חלקי הטור; 'חסד ואמתי דרשות וחידושי אגדות.
על דרכו בלימוד בפסיקה ובקבלה, שבה מצא סיפוק רב לעניין גאולת ישראל, נכתב לא מעט. רבי אליעזר נתפרסם כבעל חוש ביקורתי מפותח, שלא חשש לחלוק על קודמיו והיה בעל יכולת עיון גבוהה מאוד, הוא נודע בחריפות שכלו ונחשב לאחד המפולפלים שבדורו. הוא זכה לכינויים 'מהרש״א של המערבי, רב 'אד״א (ראשי תיבות של שמו, כשם אחד האמוראים) וגם לכינוי ירי אליעזר הגדול' (ע״ש התנא ר' אליעזר). כידוע, רבי אליעזר כיהן כאב״ד וכרב ראשי של רבאט ומלא. רבי אליעזר נודע בענוותנותו הגדולה, מספרים עליו שהוא דחה לכהן כרבה הראשי של מרוקו למרות הפצרות הרבנים מהערים הגדולות אשר ביקשוהו למלא את המשרה הרמה, הוא השיבם בטענה שאינו ראוי וטרם הגיעה העת לכך. בתי כנסת על שמו קיימים בעיר רבאט, ובערים נוספות וכן בערי ישראל. רבי דוד חסין קונן על ר' אליעזר שלוש קינות, להלן הקינה 'אקרע סגור לבי' אשר קונן עליו בעמדו על מצבת קבורת הצדיק (מתוך: תהלה לדוד, מאת אפרים חזן ואנדרה אלבאז, עמי 472-470) סימן אני דוד חזק.
קל. אקרע סגור לבי
קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו-צלעיים.
חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/בד/ב ה/וה/וו/בו/ב וכר.
משקל: שש הברות בצלע א ושבע הברות בצלע ב.
כתובת: קינה קוננתי על הרב הנז׳(= הנזכר, רבי אליעזר די אבילא) בעמדי על מצבת קבורתו.
תמרור ׳ארים על שפאים׳.
סימן: אני דוד חזק.
מקור: א־ ס ע״א; ק- עח ע״ב.
אֶקְרַע סְגֹר לִבִּי / אֶזְעַק 'אֲהָה' בְּמָרָה
לַעֲטֶרֶת צְבִי / וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה
אֶבְכֶּה וְאָהִימָה / אוֹרִיד לָאָרֶץ רֹאשִׁי
אֶת מַדֵּי אַפְּרִימָה / וְשַׂק אָשִׁית לְבוּשִׁי
יוֹם חָשַׁךְ אוֹר שִׁמְשִׁי / וְהַלְּבָנָה חֲסֵרָה
וַיָּקָם בִּי כַּחְשִׁי / וּנְשָׁמָה בִּי לֹא נוֹתְרָה
נָפַל רַב הַחוֹבֵל / הֵן אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ
וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל / אַרְצָה פְּנֵיהֶם דָּבְקוּ
כַּפַּיִם סָפְקוּ / קוֹל צָרָה כְּמַבְכִּירָה
10 עַד שֶׁנִּתְפַּקְפָּקוּ / כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה
יֹאבַד יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ / נִגְעָל מָגֵן גִּבּוֹרִים
אִישׁ אֲשֶׁר הַכֹּל בּוֹ / סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים
רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים / אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה
נִלְחַם בַּשְּׁעָרִים / אֶת מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה
15 דַּיָּן הַמְּצֻיָּן / יָחִיד בְּדוֹרוֹ הָיָה
בַּר אֲבָהָן בַּר אוֹרָיָן / וְזִיו לֵהּ כְּבָר בִּתְיָה
כְּסֹלֶת נְקִיָּה / דַּעְתּוֹ זָכָה וּבָרָה
מִבְּנֵי עֲלִיָּה / חַד אוֹ תְּרִי בְּדָרָא
וְיִגְדַּל כְּאֵבֵי / בְּמִסְפֵּד מַר כְּתַנִּים
20-מִיּוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי / אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים
כֵּן פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים וַאֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה
בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / קוֹמִי וְסִפְדִי תּוֹרָה
דִּמְעָה מִכָּל עַיִן / הוֹרִידוּ כַּאֲפִיקִים
אֵיךְ הָיָה לְאָיִן / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵקִים
25-מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים / שָׁמַר כַּדָּת כַּשּׁוּרָה
צוּר שׁוֹכֵן שְׁחָקִים / לָקְחוּ לְכַפָּרָה
חֵן חֵן עַל שְׂפָתָיו / רַבִּים זִכָּה וְזָכָה
בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו / יָגֵעַ בִּדְבַר הֲלָכָה
בִּשְׂפָתָיו עֲרוּכָה / בַּכֹּל וְגַם שְׁמוּרָה
30-אֶת נַפְשִׁי אֶשְׁפְּכָה / בְּעֵת אֵלֶּה אֶזְכְּרָה
זָכְרָה לוֹ אֶל עֵילוֹם / יִרְאָתוֹ וְצִדְקָתוֹ
מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם / צַוֵּה יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ
שְׁלֵמָה מַשְׂכֻּרְתּוֹ / תִּהְיֶה אִתָּךְ שְׁמוּרָה
וְשִׂים מְחִיצָתוֹ / עִם יְשֵׁנֵי מְעָרָה
35-קָדוֹשׁ אֵין בִּלְתֶּךָ / רַב טוּב אֲשֶׁר צָפַנְתָּ
אֱלֹהִים אִתְּךָ / וְעַיִן לֹא רָאֲתָה
בְּגַן עֵדֶן שִׂיתָה / אֶת נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה
תַּשְׂבִּיעַ וְהָיְתָה / בִּצְרוֹר חַיִּים צְרוּרָה
- 1. אקרע סגור לבי: הלשון על-פי הו׳ יג, ח. והעניין על-פי יואל ב, יג. אהה: קריאת צער, ראה למשל יואל א, טו. במרה: במרירות. 2. לעטרת… תפארה: על-פי יש׳ כח, ה וכינויים של כבוד הם לנפטר, וראה דרשת הפסוק בסנהדרין קיא ע״ב. 4. מדי אפרימה: אקרע בגדי והוא לאות אבל, וראה וי׳ י, ו. ושק אשית לבושי: על-פי יש׳ נ, ג. 5. יום… שמשי: על-פי יש׳ יג, י. והוא ציור למותו של רבי אליעזר. חסרה: נעלמה ונעדרה. 6. ויקם בי כחשי: שמותו של הצדיק הוא בעוון הדיר, הלשון על-פי איוב טז, ח. ונשמח… נותרה: על-פי מל״א יז, יז. 8. רב חובל: כינוי לרבי אליעזר שהיה מנהיג ומורה דרך. חן אראלים צעקו: על-פי יש׳ לג, שמלאכי מרום משתתפים באבל על המת. 10. כפים ספקו: מצער, והלשון על-פי איכה ב, טו. קול צרה כמבכירה: כצער היולדת פעם ראשונה את בכורה. על-פי יר׳ ד, לא. 10. עד… שבשדרה: שמרוב צער כאילו מתפרק הגוף, על-פי ברכות כח ע״ב. 11. יאבד… בו: על־פי איוב ג, ג. נגעל מגן גבורים: על-פי קינת דוד שמ״ב א, א. 12. איש…בו: על-פי סוטה נז ע״ב. שהיה ׳איש אשכולות׳. סיני ועוקר הרים: שהיה בקי וחריף, על-פי שבת קיא ע״ב. 14. נלחם… תורה: על-פי סנהדרין קיא ע״ב. 19. בר אוריין: בן אבות הוא וממשפחה מיוחסת ובן תורה הוא, על-פי מנחות נג ע״א. וזיו… בתיה: זיו פניו כפני משה ׳בן׳ בתיה בת פרעה (ראה ויק״ר א, ג; ב״ב עה ע״א). 18. מבני העליה: מן המעולים והחשובים, על־פי סוכה מה ע״ב. חד בדרא: על-פי כתובות יז ע״א. 20. מיום… מבנים: על-פי סוטה ט, טו ׳משמת רבי יהושע בטלה עצה והמחשבה׳. אבדה עצה מבנים: על-פי יר׳ מט, ז. 22. פסקו… הדרשנים: על-פי סוטה, שם. אנשים של צורה: על-פי מ״ק ט ע״א. והם החכמים (רש״י). 23. כאפיקים: כאפיקי הנחלים. לכפרה: שהצדיק נתפס בעוון הדור וראה טור 7 ׳כי מפני הרעה נאסף הצדיק׳(יש׳ נז, א). 27. חן… שפתיו: על-פי תה׳ מה, ג שדבריו נאים ומשובחים. רכים זיכה וזכה: על-פי אבות ה, יח ׳משה זכה וזיכה את הרבים׳. 28. כעשר… הלכה: על-פי כתובות קד ע״א. 29. ערוכה… ושמורה: על-פי שמ״ב כג, ה. 30. בעת… אזכרה: על-פי הקינה המפורסמת ׳אלה אזכרה׳ (דודזון, א:4273). 31. עילום: עולם, על-פי דה״ב לג, ז. 33. שלמה משכורתו: על-פי רות ב, יב. 34. ישיני מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. רב… צפנת: על-פי תה׳ לא, כ. 36. עין לא ראתה: על-פי יש׳ סד, ג. 38. כצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א, כה, כט: שתהיה גנוזה תחת כסא הכבוד.
ברית בעריכת מר אשר כנפו-ד"ר שלום אלדר-רשמים מאבני זיכרון – ביקור בבתי העלמין ברבאט ובסלא
עמוד 29
אֶקְרַע סְגֹר לִבִּי / אֶזְעַק 'אֲהָה' בְּמָרָה-רבי דוד בן אהרן חסין
קל. אקרע סגור לבי
קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו-צלעיים.
חריזה: א/בא/ב ג/דג/דד/בד/ב ה/וה/וו/בו/ב וכר.
משקל: שש הברות בצלע א ושבע הברות בצלע ב.
כתובת: קינה קוננתי על הרב הנז׳(= הנזכר, רבי אליעזר די אבילא) בעמדי על מצבת קבורתו.
תמרור ׳ארים על שפאים׳.
סימן: אני דוד חזק.
מקור: א־ ס ע״א; ק- עח ע״ב.
אֶקְרַע סְגֹר לִבִּי / אֶזְעַק 'אֲהָה' בְּמָרָה
לַעֲטֶרֶת צְבִי / וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה
אֶבְכֶּה וְאָהִימָה / אוֹרִיד לָאָרֶץ רֹאשִׁי
אֶת מַדֵּי אַפְּרִימָה / וְשַׂק אָשִׁית לְבוּשִׁי
יוֹם חָשַׁךְ אוֹר שִׁמְשִׁי / וְהַלְּבָנָה חֲסֵרָה
וַיָּקָם בִּי כַּחְשִׁי / וּנְשָׁמָה בִּי לֹא נוֹתְרָה
נָפַל רַב הַחוֹבֵל / הֵן אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ
וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל / אַרְצָה פְּנֵיהֶם דָּבְקוּ
כַּפַּיִם סָפְקוּ / קוֹל צָרָה כְּמַבְכִּירָה
10 עַד שֶׁנִּתְפַּקְפָּקוּ / כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה
יֹאבַד יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ / נִגְעָל מָגֵן גִּבּוֹרִים
אִישׁ אֲשֶׁר הַכֹּל בּוֹ / סִינַי וְעוֹקֵר הָרִים
רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים / אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה
נִלְחַם בַּשְּׁעָרִים / אֶת מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה
15 דַּיָּן הַמְּצֻיָּן / יָחִיד בְּדוֹרוֹ הָיָה
בַּר אֲבָהָן בַּר אוֹרָיָן / וְזִיו לֵהּ כְּבָר בִּתְיָה
כְּסֹלֶת נְקִיָּה / דַּעְתּוֹ זָכָה וּבָרָה
מִבְּנֵי עֲלִיָּה / חַד אוֹ תְּרִי בְּדָרָא
וְיִגְדַּל כְּאֵבֵי / בְּמִסְפֵּד מַר כְּתַנִּים
20-מִיּוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי / אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים
כֵּן פָּסְקוּ הַשַּׁקְדָנִים וַאֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה
בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים / קוֹמִי וְסִפְדִי תּוֹרָה
דִּמְעָה מִכָּל עַיִן / הוֹרִידוּ כַּאֲפִיקִים
אֵיךְ הָיָה לְאָיִן / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵקִים
25-מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים / שָׁמַר כַּדָּת כַּשּׁוּרָה
צוּר שׁוֹכֵן שְׁחָקִים / לָקְחוּ לְכַפָּרָה
חֵן חֵן עַל שְׂפָתָיו / רַבִּים זִכָּה וְזָכָה
בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו / יָגֵעַ בִּדְבַר הֲלָכָה
בִּשְׂפָתָיו עֲרוּכָה / בַּכֹּל וְגַם שְׁמוּרָה
30-אֶת נַפְשִׁי אֶשְׁפְּכָה / בְּעֵת אֵלֶּה אֶזְכְּרָה
זָכְרָה לוֹ אֶל עֵילוֹם / יִרְאָתוֹ וְצִדְקָתוֹ
מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם / צַוֵּה יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ
שְׁלֵמָה מַשְׂכֻּרְתּוֹ / תִּהְיֶה אִתָּךְ שְׁמוּרָה
וְשִׂים מְחִיצָתוֹ / עִם יְשֵׁנֵי מְעָרָה
35-קָדוֹשׁ אֵין בִּלְתֶּךָ / רַב טוּב אֲשֶׁר צָפַנְתָּ
אֱלֹהִים אִתְּךָ / וְעַיִן לֹא רָאֲתָה
בְּגַן עֵדֶן שִׂיתָה / אֶת נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה
תַּשְׂבִּיעַ וְהָיְתָה / בִּצְרוֹר חַיִּים צְרוּרָה
. אקרע סגור לבי: הלשון על-פי הו׳ יג, ח. והעניין על-פי יואל ב, יג. אהה: קריאת צער, ראה למשל יואל א, טו. במרה: במרירות. 2. לעטרת… תפארה: על-פי יש׳ כח, ה וכינויים של כבוד הם לנפטר, וראה דרשת הפסוק בסנהדרין קיא ע״ב. 4. מדי אפרימה: אקרע בגדי והוא לאות אבל, וראה וי׳ י, ו. ושק אשית לבושי: על-פי יש׳ נ, ג. 5. יום… שמשי: על-פי יש׳ יג, י. והוא ציור למותו של רבי אליעזר. חסרה: נעלמה ונעדרה. 6. ויקם בי כחשי: שמותו של הצדיק הוא בעוון הדיר, הלשון על-פי איוב טז, ח. ונשמח… נותרה: על-פי מל״א יז, יז. 8. רב חובל: כינוי לרבי אליעזר שהיה מנהיג ומורה דרך. חן אראלים צעקו: על-פי יש׳ לג, שמלאכי מרום משתתפים באבל על המת. 10. כפים ספקו: מצער, והלשון על-פי איכה ב, טו. קול צרה כמבכירה: כצער היולדת פעם ראשונה את בכורה. על-פי יר׳ ד, לא. 10. עד… שבשדרה: שמרוב צער כאילו מתפרק הגוף, על-פי ברכות כח ע״ב. 11. יאבד… בו: על־פי איוב ג, ג. נגעל מגן גבורים: על-פי קינת דוד שמ״ב א, א. 12. איש…בו: על-פי סוטה נז ע״ב. שהיה ׳איש אשכולות׳. סיני ועוקר הרים: שהיה בקי וחריף, על-פי שבת קיא ע״ב. 14. נלחם… תורה: על-פי סנהדרין קיא ע״ב. 19. בר אוריין: בן אבות הוא וממשפחה מיוחסת ובן תורה הוא, על-פי מנחות נג ע״א. וזיו… בתיה: זיו פניו כפני משה ׳בן׳ בתיה בת פרעה (ראה ויק״ר א, ג; ב״ב עה ע״א). 18. מבני העליה: מן המעולים והחשובים, על־פי סוכה מה ע״ב. חד בדרא: על-פי כתובות יז ע״א. 20. מיום… מבנים: על-פי סוטה ט, טו ׳משמת רבי יהושע בטלה עצה והמחשבה׳. אבדה עצה מבנים: על-פי יר׳ מט, ז. 22. פסקו… הדרשנים: על-פי סוטה, שם. אנשים של צורה: על-פי מ״ק ט ע״א. והם החכמים (רש״י). 23. כאפיקים: כאפיקי הנחלים. 24. לכפרה: שהצדיק נתפס בעוון הדור וראה טור 7 ׳כי מפני הרעה נאסף הצדיק׳(יש׳ נז, א). 27. חן… שפתיו: על-פי תה׳ מה, ג שדבריו נאים ומשובחים. רכים זיכה וזכה: על-פי אבות ה, יח ׳משה זכה וזיכה את הרבים׳. 28. כעשר… הלכה: על-פי כתובות קד ע״א. 29. ערוכה… ושמורה: על-פי שמ״ב כג, ה. 30. בעת… אזכרה: על-פי הקינה המפורסמת ׳אלה אזכרה׳ (דודזון, א:4273). 31. עילום: עולם, על-פי דה״ב לג, ז. 33. שלמה משכורתו: על-פי רות ב, יב. 34. ישיני מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. רב… צפנת: על-פי תה׳ לא, כ. 36. עין לא ראתה: על-פי יש׳ סד, ג. 38. כצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א, כה, כט: שתהיה גנוזה תחת כסא הכבוד.
ברית מספר 39 בעריכת מאר שר כנפו– הרב פרופ' משה עמאר הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר
הדפסת הספר מנחת יהודה
הרב פרופ' משה עמאר
הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר ונסיונות להדפיסו במאות הי״ח והי״ט שכשלו
'הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל' (זוהר ח״ג, קלד, א)
המחבר רבי יהודה ב״ר יעקב אבן עטר, נולד בעיר פאס באלול התט״ו(1656). על רבותיו נמנה רבי מנחם סירירו. רבי יהודה נחשב לגדול החכמים בדורו. עוד בחייו התקבלו פסקיו כהלכה למשה מסיני. במקרים הבודדים שנמצאו חולקים על דבריו, הם עשו זאת תוך הכנעה גדולה. להלן אחד מביטויי היעב״ץ, כאשר חלק על פסיקתו: 'אחר נשיקת ידיו גלילי זהב לא זכיתי להבין את דבריו…'. רבי יהודה עצמו ברח מהגדולה, אישיותו הלבבית ומידותיו הנעלות, היקנו לו סמכות גדולה אצל בני דורו. הרבה מזמנו הקדיש להרביץ תורה ברבים, וזכה לגדל דור שלם של תלמידי חכמים. תלמידיו קינאו לכבודו, ודאגו לרומם את שמו. עבודתו ברבנות נעשתה שלא על מנת לקבל פרס, ולפרנסתו עסק בצורפות. בעוד את עצמו הקדיש לקהל ולצרכיו, היה נכון לעזור לכל אחד ואחת בשעת דוחקם. ר' יהודה היה מושא להערצתם של כל בני הקהילה. בחגים היו מתפללי כל בתי הכנסת בעיר, נגשים אחרי התפילה לביתו לנשק את ידיו ולקבל את ברכתו. למרות הטורח הרב שהיה לו בזה, קבל את כולם בסבר פנים יפות כשהוא מעתיר על כל אחד את ברכותיו הלבביות.
בשנת התס״ד (1704) התמנה לאב בית הדין בעיר, בתקופת כהונתו תיקן תקנות רבות, בהן בולטת דאגתו לכל שכבות האוכלוסייה, עשירים, עניים, תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. מכל קצות מרוקו פנו אליו בשאלות הלכה, וראו בו את הסמכות העליונה בתחום זה. בשנת התס״א (1701), כאשר הטיל המלך את גזירת המס של מאה כיכר על היהודים במרוקו, וכשליש מהסכום הוטל על יהודי פאס. רבי יהודה נאלץ, כמו רוב היהודים, לברוח למכנאס. במכנאס התקבל בכבוד גדול על ידי חכמי העיר, ואף ישב אתם בבית הדין לדון ולהורות וחתם ראשון על הוראות ופסקי דין.
תקופת כהונתו ברבנות הארוכה, הביאה שהוא כיהן עם רבותיו, ועם חבריו ותלמידיו. כיהן בדיינות עם הרבנים: ר' מנחם סירירו, ר' וידאל הצרפתי, ר' מימון אפלאלו, ר' שמואל הצרפתי, ר' אברהם אבן דנאן, ר' אברהם אבן עלאל, ר' יעקב אבן צור, ר' יעקב אבן מלכא, ר' שלום אדרעי, ר' סעדיה אפלאלו, ואחרים. מצאצאיו ידוע לנו בנו ר' עובד.
רבי יהודה נפטר ביום י״ט סיון התצ״ג(1733). וציונו משמש מאז ומתמיד כמקום תפילה לכל מר נפש, והרבה מספרים על נסים שאירעו לאלה שהשתטחו על קברו. בפאס נהוג כי מי שמתחייב חרם לחברו בבית הדין, הוא מתחייב לקבל אותו ליד קברו של ר' יהודה.
מקוצר המצע לא אוכל להרחיב כאן בתולדותיו, לכן ראוי לצטט כאן דברים שכתב עליו רבינו החיד״א, שהם מעט המחזיק את המרובה:
רבי יהודה אבן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור”מ [וריש מתיבתא =וראש ישיבה/ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד, ושמעתי מרב אחד הי״ו, שהוא היה סולת נקייה. והרב ז״ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם אחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז״ל, וכיוצא דברים נפלאים. ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר שם יום ולילה, והיה קידוש ה'י גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם, הן בעודנו חי ואף כי אחרי מותו למשתטהעל מצבתו, תנצב״ה.
הרב חיים דוד יוסף אזולאי, מחכמי ירושלים במחצית השניה של חמאה הי״ה. החיד״א, שם הגדולים, ירושלים תשנ״ד, ערך 'רבי יהודה אבן־עטר', עמי עה. לתולדות רבי יהודה בן עטר, ראה מה שכתבתי במבוא: רבי יהודה בן עטר, שו״ת ופסקים. הוצאת מכון ירושלים, ירושלים תשמ״ט.
יצירתו
יצירותיו בהלכה רבות, אך הן מפוזרות בין ספרי השאלות והתשובות של חכמי התקופה, בדפוס ובכתבי-יד. תשובותיו מצטיינות בבהירות ובתמציתיות, הנובעים מההכרה בסמכותו. כרך מתשובותיו המלוקטות בענייני שו״ע אורח חיים, יורה דעה ואבן העזר, נמצא בשלבי הדפסה. לבד ממאות רבות של תשובות שכתב, ידועים הספר 'מנחת יהודה', דרושים על התורה; 'שיר ומכתם' דיני שחיטה וטריפות בשיר, ועוד חיבורים שלא השתמרו. ר' עובד בנו בהקדמה שכתב לספר 'מנחת יהודה', מזכיר את יצירתו הפוריה של אביו:
ויש לו כמה שלי מעל״תא וחידושים, (קונטרסים, ושטות על סוגיות הגמרא, וחבילות חבילות, מכמה פסק, דינין מאשר שאלוהו, והיה משיב שולחו דבר דבור על אופניו כפעם בפעם. עם כל זה לא רצה לגלות מהם דבר מרוב ענוה ותורה דאית בה.
זה לבד מהספר 'מנחת יהודה', נשוא ההקדמה. בדברי ר' עובד לא ברור משמעות 'מילי מעלייתא וחידושים וקונטרסים', האם מדובר בשלשה סוגי חיבורים וכל אחד מהם לחוד, או שמא מילי מעלייתא שהם חידושים וקונטרסים. גם לא ברור חידושים כמה, על התורה או בהלכה. וכן 'קונטרסים' על מה, האם כל קונטרס הכיל בירור הלכתי מסוים או פרשנות לסוגיה תלמודית או קונטרסים של פרשנות למקרא ודרשות.
לידינו הגיעו החיבורים הבאים: 'מנחת יהודה' דרשות על התורה; 'שיר מכתם', דיני שחיטה וטריפות מפוייטים; מנהגי טריפות בפאס; סדר חליצה; שאלות ותשובות ופסקים.
'מנחת יהודה' – תוכנו ומבנהו
הספר 'מנחת יהודה' – דרשות לתורה ערוך לפי סדר הפרשיות, דרשה אחת לכל פרשה. מבנה הדרשה הוא אחיד בכל הספר, והוא בנוי מארבעה הלקים: א. נושא הדרשה, מאמר חז״ל לקוח מהתלמוד או מהמדרשים, העוסק באחד מהעניינים שנזכרו בפרשה. ב. פתיחה שבה מרהיב הדברים ברעיון הנזכר בנושא, בהוספת מאמרי חז״ל מהתלמודים ומהמדרשים, או מדברי הראשונים והאחרונים, דיון וביאור דבריהם, תוך שהוא חורז ענין לענין בקשר רעיוני וענייני. ג. מפרש פסוקים מהפרשה העוסקים בנושא ומקשרם לפתיחה, תוך דיוק בפסוקים בקושיות ותירוצים, ד. דיון במאמר נושא הדרשה, תוך דיוק ודיון בתוכנו ובלשונו. ומקשרו לפסוקים מפרשת השבוע.
שיטת פרשנותו של מוהריב״ע היא מקורית, ולכן כמעט הוא אינו נזקק לספרי מפרשים או דרושים. בכל חיבורו נזכרו מספר קטן של חכמים, וגם אלו רק פעם או פעמיים. כפי שהוא עצמו ציין בחתימת החיבור במהדורה ראשונה: 'והנה עד נאמן עלי חונן דעת, אם נשאתי על שפתי בחיבור זה דברי שום מפרש והעלמתיו, זולת מה שהזכרתי הרי נקבתיו בשם,. לשונו וניסוח דבריו הם קצרים ותמציתיים כמו תנא ירושלמי, לכן יש ללמוד בו ביישוב הדעת, כי כל מלה מדבריו היא זהב פדויים.
הדרשנים בדורו של המחבר ובדורות שאחריו שהתגוררו במקומות הסמוכים לעיר פאס ובאזורים שהושפעו מחכמיה, עשו שימוש נרחב בספר 'מנחת יהודה', ויעידו על כך ההעתקות הרבות מן הספר, שנעשו הן בחיי המחבר הן לאחר פטירתו. קצתן מצויות בידיים פרטיות ובספריות ציבוריות בארץ ובעולם.
ברית מספר 39 בעריכת מאר שר כנפו– הרב פרופ' משה עמאר הספר 'מנחת יהודה’ לרבי יהודה אבן עטר
עמוד 7
ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו– ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.
ד״ ר אלישבע שטרית
המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט
ערב הפרוטקטורט הצרפתי סבלה החברה היהודית של מרכש מבעיות פנימיות שונות ובראשן: צפיפות דיור קשה; מצוקה כלכלית של שכבות נרחבות, שנזקקו לתמיכה מהקופה הציבורית, מספר גדל והולך של פושטי יד מחוסרי קורת גג, תנאים תברואתיים והיגייניים ירודים, שגרמו להתפשטות חוזרת של מחלות ומגפות, עזובה גדולה בקרב ילדים בגלל מחסור בכיתות לימוד ועוד.
בעיות אלו החמירו עוד יותר תחת השלטון הצרפתי, כי בעשור הראשון שלאחר הכיבוש הוכפלה כמעט האוכלוסייה היהודית. בשנת 1912 היא מנתה 15,000 נפש ב 1924 25,000 נפש. הגידול הדמוגראפי המואץ נבע בראש ובראשונה מהגירה בלתי פוסקת מכפרי המחוז אל העיר. למרות הגידול באוכלוסייה המשיכו כל היהודים, עשיר כעני, לחיות בין חומות המלאח עד למחצית הראשונה של שנות השלושים, וכאשר החלו לצאת ממנו הם התפרסו רק בשכונות הצמודות לו ולא עברו להתגורר בעיר האירופית, הנמצאת במרחק 4 ק"מ מהעיר העתיקה. לפיכך, המשיך המלאה לשמש כעיר יהודית לכל דבר ובה בעת נותרה הקהילה צמודה לנורמות מסורתיות ושמרניות וסגורה במידה רבה מפני תמורות הזמן.
משנת 1884 שלט ביד רמה ישועה קורקוס. תחת השלטון המוסלמי הצליח ישועה להחניק כל סממן של אופוזיציה לשלטונו. לפיכך, עורר הכיבוש הצרפתי בקרב מתנגדיו, ובהם קומץ קטן של אישים מתמערביס או"נאורים", כפי שהם מכונים במקורות, ציפייה שהשלטון החדש יעודד ויתמוך יצירת הנהגה חדשה שתפעל לקידום הקהילה ברוח המודרנה. אולם, כל הניסיונות, ובכלל זה הרפורמה בארגון הקהילות שהנהיגו הצרפתים ב 1918 ולפיה ניתן היה לשנות את ההרכב האישי של חברי ההנהגה נכשלו משום שישועה, שהיה "בנקאי חצר אמיתי" ונחשב למנהיג היהודי החשוב במרוקו בחילופי המאות, נהנה מתמיכה מוחלטת של תהאמי אל גלאויי – המושל המוסלמי הכול יכול של מחוז הדרום ויד ימינם של הצרפתים במרוקו, מאהדה רבה של המרשל ליוטה ומיוקרה בקרב הציבור הרחב, על כן המשיך למשול בסמכותיות רבה עד ליום פטירתו, בדצמבר 1929 והיה כבן מאה שנים.
בכל ימי ישועה התנגדה ההנהגה בראשותו לכל רפורמה שעלולה הייתה לשנות את האופי השמרני של המלאה, לפגום בכוח השליטה של ההנהגה על ההמונים ולפגוע באינטרסים הכלכליים של העילית המסורתית. הנה כמה דוגמאות בולטות: פעם אחר פעם הכשילו בעלי הבתים, בתמיכת ההנהגה, הקמת שכונה יהודית חדשה מחוץ למלאה, כי ככל שעלה הביקוש על ההיצע, כך עלו דמי השכירות והמרווחים העיקריים היו כמובן בעלי הבתים וכך כותבים היהודים בסוגיה "וכל אחד ואחד להנאת עצמו הוא דורש", כותבים היהודים. דוגמא אחרת: יהודי מרכש נהגו לזרוק את האשפה בסמיכות לבית העלמין. במהלך הדורות נוצרה במקום גבעת זבל שנישאה לגובה של 4.5 מטר והשתרעה על 3.5 דונם. המקום הפיץ ריחות צחנה והיה מדגרה נוחה להפצת מגפות. משנת 1913 ביקשו הצרפתים לסלק את המפגע התברואתי ולהקים על המקום שיתפנה שירותי היגיינה למען הקבצנים שהצטופפו במקום, אבל הקהילה סירבה בתקיפות ליוזמה, בין היתר בגלל שהשטח היה בבעלותה. השוק ובית המטבחיים גם הם היו מקור לזוהמה וללכלוך ששרו במלאח. בשנת 1926 הציעו הצרפתים לעשירי הקהילה להשתתף בבניית שוק חדש מחוצה לו. העשירים ובראשם נשיא הקהילה היו בעלים של חנויות רבות ורעיון העתקת המרכז הכלכלי אל מחוץ למלאח פירושו היה לדידם הפסד רווחים ואיבוד שליטה על רבים מהסוחרים הזעירים, לכן סירבו להצעה. אי לכך, נמסרה הבנייה לתעשיין יהודי יליד תיטואן בשם יוסף ישראל. ישראל בנה בקרבת המלאח שוק גדול מקורה ומודרני, אבל בהוראת הצרפתים נותר השוק סגור, כי פתיחתו עוררה מהומות אלימות ברחובות המלאח. ובתחום החינוך: אמנם, כבר בשנת 1900 נוסדו בקהילה בתי ספר של כי״ח, אבל עד ראשית שנות השלושים לא חל גידול במספר הלומדים והוא נשאר נמוך מאוד יחסית לגודל הקהילה (בין 150- ל 200) וזאת משום שההנהגה סירבה להגדיל את תמיכתה בבתי הספר והיא גם הצרה את הפעילות של האגודות החדשות, כמו 'אגודה לעזרה בלימודים' (l’Aide Scolaire) או איגוד בוגרי כי״ח ( Association des Anciens Elèves), שפעלו למען קידום החינוך המודרני וחיזוק תופעת ההתמערבות בקהילה. ובה בעת שמרה ההנהגה מכל משמר על החינוך המסורתי בתלמודי התורה והוא נותר גבוה עם 1,400 ילדים. אחרי פטירת ישועה בחרה העילית הוותיקה והשמרנית בבנו מרדכי (1885- 1944) לתפקיד נשיא.
אם קיוו החוגים המתמערבים, שמרדכי(היה צעיר יחסית בן 44 וידע צרפתית) יהיה קשוב יותר מאביו לתמורות הזמן החדש הרי שהקדנציה הראשונה שלו כנשיא הוכיחה להם שמה שהיה הוא שיהיה. אולם, בניגוד לימי ישועה, חוגים אלה כבר לא חששו להביע בגלוי את מורת רוחם לקראת הבחירות לחידוש הועד לשנים 1932- 1934 הם הצליחו להכניס ארבעה חברים- כולם בוגרי החינוך הצרפתי. בראש הקבוצה עמד סלומון קורקום בנו של מאיר (מענף אחר של משפחת קורקוס) שנמנה עם הדור החדש של העילית המסורתית ונבחר למזכיר הוועד. החברים החדשים המריצו את נשיא הקהילה לקדם פרויקטים לשיפור תנאי החיים. יוזמות כמו רכישת קרקע להקמת אגף יהודי בבית החולים הצרפתי (הבנייה מומנה ע״י יהודים עשירים: רוטשילד וגלדיס), או הקמת מוסד חינוכי ל 500 ילדים בביתו של ישועה קורקום התקבלו בהסכמת כל חברי הוועד ובברכתם. לעומת זאת, יוזמות שעמדו לפגוע באינטרסים של העילית הכלכלית נדחו על הסף. אלא שבניגוד לעבר הצעירים לא נרתעו מלהיאבק על עמדותיהם. הדוגמה הבולטת לכך הוא המאבק על פתיחת השוק החדש שנבנה, כמו שצוין לעיל, במחצית השנייה של שנות העשרים ומאז נותר סגור.
את הנושא העלה לדיון סלומון קורקוס, אבל נדחה ברוב קולות. אי לכך, החליט המזכיר הנמרץ לפעול "מעל לראשי" המתנגדים ושיגר מכתב ארוך לראש העיר הצרפתי ובו הציג רפורמות שיש להנהיג במלאח למען קידום החברה היהודית ושיקומה. וכך פותח סלומון את מכתבו לראש העיר: "אינני מדבר בשם וועד הקהילה, שבה אני משמש כמזכירה, אני מדבר בשם עצמי ואני בטוח שאני מביע את ההרגשה הכללית של כל האוכלוסייה היהודית של מרכש[…] אני מעז לכתוב לך ולומר בקול רם את מה שכל העולם בקהילה שלנו חפץ לומר, אבל שותק, לאחר שתיאר את תחלואי המלאח ופירט את הרפורמות שהוא מציע מפציר סלומון בראש העיר ומבקש ממנו: "אנו מעדיפים שהרפורמות ייעשו במהירות האפשרית […] אני מרשה לעצמי, אדוני, לקרוא לרגשות שלך למען עניינינו ולתמיכתך היקרה למען כמה רפורמות שאני רואה אותן כדחופות וחיוניות ביותר למען שיפור תנאי החיים וההיגיינה של המלאה".
ראש העיר בא בעצמו למלאח ביום שישי דווקא, היום העמוס והצפוף ביותר כדי לבדוק מקרוב את המצב והשתכנע מהטענות שהעלה סלומון במכתבו. בעקבות הסיור הביא את סוגיית פתיחת השוק להצבעה בפני המועצה העירונית העליונה של מרכש, שבה השתתפו גם ארבעה נציגים יהודים. ההצעה אושרה ברוב של שישה עשר נגד שניים (נשיא הקהילה מרדכי קורקוס וגיסו אברהם שגם היה אחיו הבכור של סלומון). המתנגדים לא השלימו עם ההחלטה שהתקבלה ובצר להם פנו לתהאמי אל גלואיי- המושל המוסלמי הכל יכול של מרכש ודרום מרוקו, ובלחצו נאלצו הצרפתים לחזור בהם מהחלטתם. השוק נותר סגור וסלומון נאלץ להתפטר מהוועד.
למרות הכישלון של החוגים המתמערבים, הייתה "פרשת השוק" ציון דרך חשוב בתולדות הקהילה. כי הנושא הפך זירה למאבק בין חוגים שמרניים לבעלי דעות רפורמיסטיות, כאשר כל צד מגייס את העיתונות הצרפתית והיהודית ליצירת דעת קהל אוהדת לעמדתו. ['האחדות מרוקנית' L'Union Marocaine, צידד בעמדת סלומון קורקוס ואילו 'העתיד המאוייר' L'Avenir Ilustré צידד בנשיא הקהילה]. המאבק גם סימל את היציאה של חלקים מהחברה היהודית מהאדישות ומהפסיביות שהיו מנת חלקם שנים ארוכות והם החלו לשגר מכתבים לעיתונים ובהם הביעו את מורת רוחם מההנהגה. יתר על כן, הכישלון המריץ את הצעירים לפעול ביתר נחרצות למען שינוי פני ההנהגה ובבחירות לחידוש הוועד לשנים 1934- 1936 הם הגדילו את ייצוגם והפכו לרוב. סלומון, שנאלץ להתפטר חזר לוועד כשהוא מחוזק בחברים לדעה שבחרו בו לגזבר הקהילה.
אמנם מרדכי קורקוס שב ונבחר לנשיא, אבל החברים החדשים לא השלימו עוד עם תרבות השלטון הדיקטטורי שלו ודרשו ממנו להעלות כל נושא לדיון פתוח ולקיים הצבעה גלויה על כל נושא. התוצאה הייתה: ברוב קולות החברים החדשים אושרו פרויקטים להם התנגדה ההנהגה השמרנית שנים ארוכות, ובראשם: פתיחת השוק החדש וסילוק הר הזבל- שנחשב לאירוע חשוב עד כי הוזכר בעיתון הצרפתי Le Sud Marocain: יאחד המונומנטים ההיסטוריים של המלאח, שעמד במקום 400 מאות שנים', ההישגים המריצו את חוג המתמערבים להסתער ביתר נחרצות לקראת חידוש הוועד לשנים 1936- 1938.
ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו– ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.
עמוד 22
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique.
À ce moment, Debdou entre dans le domaine de l’histoire écrite. Parmi les Kasbahs Mérinides qui contenaient des garnisons destinées à s’opposer aux invasions des Zianides de Tlemcen, Léon l’Africain cite les noms de Teurerto (Taourirt), et de Doubdou (Debdou).
Vers l’an 1364, on trouve, établi dans la Gada, les Béni Ali, faction des Béni Ourtadjin, tribu qui avait autrefois fait partie du Makhzen mérinide et qui, après la dislocation de ce dernier, fit de Debdou la capitale d’une vice-royauté quasi-autonome et dont les limites s’étendirent de l’Angad à la Moulouya.
Les Béni Ourtadjin étaient en conflit ouvert avec les Abdelwadides de Tlemcen, et l’on vit, en 1364, Mohammed ben Zegdan, leur chef, s’unir à Ouenzemmir Ibn Arif, seigneur de Guercif, pour chasser de la région Abou Hammou II, roi de Tlemcen. Ce dernier usa de représailles envers les chefs rebelles, mais l’on ignore tout du sort ultérieur réservé aux Ourtadjin, si ce n’est que, au cours de la seconde moitié du quatorzième siècle, les Béni Ouattas, héritiers des Mérinides des régions du Nord de l’Atlas, étendirent leur domination sur la place de Debdou, et les habitants se souviennent encore de leur prise du pouvoir.
À la fin du quatorzième siècle, les Arabes hilaliens, encouragés par l’anarchie qui régnait dans le pays, refoulent les Berbères vers la montagne et occupent toutes les plaines entre Tlemcen et Taourirt. Ils réussissent à s’emparer des régions de la Tafrata et poussent l’audace jusqu’à aller attaquer un avant-poste du Moyen Atlas. La place de Debdou ne devait pas être épargnée : mais, retranchés dans leur Kasbah, les habitants opposèrent une longue résistance. De guerre lasse, les Arabes finirent par signer un traité et la vallée demeura soumise à Moussa Ibn Hammou, chef de la résistance locale.
Profitant de l’anarchie générale, Moussa se fit proclamer souverain de Debdou. Ses descendants, connus plus tard sous le nom de rois de Debdou, y régnèrent de 1430 à 1363, soit plus de cent ans.
Nous devons à Léon l’Africain la liste des rois de Debdou que voici
1° Moussa ibn Hammou, fondateur de la dynastie (1430-1460).
2° Son fils Ahmed (1460-1485).
3° Son fils Mohammed ben Ahmed (1485-1513).
C’est à ce dernier prince que Debdou doit plusieurs de ses édifices, dont probablement la mosquée, de style andalou. Sur sollicitation des habitants, ce prince occupa Taza; mais en agissant ainsi, il s’attira le courroux de Abou Abdallah Mohammed Es-Saïd, connu comme Ech Cheikh, sultan des Béni Ouattas et qui vint l’assiéger à Debdou. Les Béni Ouattas avaient d’ailleurs sur cette ville des prétentions remontant à l’ancienne occupation de la vallée par leurs congénérés .
On finit par s’entendre, et Mohammed Es Saïd resta le maître de Debdou avec le titre de Khalifa, ou vice-roi relevant de l’autorité d’Es-Saïd.
4° Mohammed II. L’avènement au pouvoir de la dynastie saadienne ne fut pas sans porter atteinte à l’indépendance de Debdou, qui dut reconnaître la domination chérifienne et participer aux entreprises guerrières des sultans de Fès.
5° Ammar (1550-1563), qui mourut à Fès et fut le dernier souverain de Debdou. La Gada fut annexée par le gouvernement de Fès et gouvernée, depuis, par un pacha disposant d’une garnison d’arquebusiers.
Le régime intérieur de la population ne semble pas avoir subi des modifications puisqu’on laissait aux tribus leur administration propre et leurs miatts jusqu’à la possibilité de se faire la guerre entre elles.
À partir du seizième siècle les Turcs se substituent aux Zianides; ils prennent l’habitude d’envahir les régions du Maghreb central et d’en disputer la possession aux Chérifs saadiens.
La première manifestation de l’activité turque dans la région avoisinant Debdou fut l’établissement en Algérie du corsaire Baba Aroudj et de son frère Kheïr-ed-Dine, connu depuis sous le nom de Barberousse.
Aroudj profita du désordre qui régnait dans le Maghreb depuis l’affaiblissement du pouvoir des Mérinides, pour tenter d’implanter un royaume. Il s’empara successivement d’Alger et de Tlemcen, dont le roi Abou Hammou III dut prendre la fuite. Mais, menacé par les Espagnols qui étaient venus en aide à Abou Hammou III (1518), il se dirigea vers la Moulouya, escomptant sans doute une aide de la part des Mérinides. Poursuivi par ses adversaires, il fut, selon les documents espagnols, atteint dans un endroit situé à vingt-trois lieues de Tlemcen au bord de la rivière d’Hueada (Oujda), sur le Djebel Mecenete (Béni Snassen) et dans le royaume de Dugudu (lisez Doubdou-Debdou). Il nous a semblé utile de relater cet épisode qui témoigne de l’importance du royaume de Debdou sous la dynastie locale, puisque les Européens y englobaient tout le pays jusqu’à la région même d’Oujda. Les historiens Arabes cités par M. Voinot, notamment Mohammed Ibn Kar, rapportent qu’après sa défaite auprès de Tlemcen, le corsaire s’enfuit du côté des Béni Snassen, et qu’il fut rejoint dans le Djebel Béni Moussa. Une version locale veut que la sépulture de l’aventurier turc se trouve encore dans la Dechra des Aassera, dans ce même Dar Ben Mechâal dont il sera question dans le chapitre sur le règne d’Ibn Mechâal.
Quelle qu’ait été la fin de Baba Aroudj, il est certain que, par la suite, les Turcs intervinrent continuellement dans le Maghreb pour y apporter un nouvel élément de trouble et d’anarchie.
La grandeur éphémère de Debdou disparut avec celle de sa dynastie : surgi du chaos, ce royaume retombera dans les ténèbres qui enveloppent l'histoire des centres intérieurs du Maroc. Dans l’histoire générale de l’Empire chérifien, Debdou restera sans notoriété : Léon l’Africain, contemporain de cette décadence, connaît encore Dubdu comme l’une des petites capitales du Maroc; Marmol la connaît déjà fort peu et déjà son nom même est déformé.
Cette décadence fut provoquée surtout par les conflits entre Saadiens et Turcs, conflits qui détournèrent la route de Tlemcen à Fès passant par Debdou vers la grande route saharienne partant de Tafilalet. Aussi verrons-nous la population juive de Debdou émigrer vers d’autres points, notamment vers Dar Ben Mechâal dont il sera question plus loin.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu historique.
Page 37
Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide-Le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane. 1/2
- Le Grand Rav Pinhas Mamame
de mémoire bénie.
Ainsi que nous l’avons dit, il est le fils aîné du premier mariage du Rav Rafael Amram Mamane. Il est né à Sefrou, en 5653.
Dès son plus jeune âge, il eut accès à l’étude de laTorah dans la maison de son père. Il se consacra avec dévouement à la Torah et à ses commandements et il devin un Shohet, un Mohel reconnu et un notaire auprès du tribunal rabbinique. Le Rav Pinbas Mamane était un homme empreint d’une grande sagesse et chacun de ses mots avaient une grande valeur. Toutes ses relations humaines étaient droites et honnêtes.
- 8. Le Grand Rav Yossef Mamane
de mémoire bénie.
Il est le fils ainé du second mariage du Rav Rafael Amram Mamane. Il naquit en 5672 et mourut en.5762. Il est célèbre pour être un grand sage de Torah, un grand enseignant et obtient le titre de juge.
Rabbi Yossef continue le chemin de ses pères en étant très actif au sein de sa communauté. Il enseigne au Talmud Torah «Em Habanim», abat les volailles et le bétail selon la loi, circoncit bénévolement les enfants d’Israël et exerce en tant que ministre officiant au sein de sa communauté. C’est à ce sujet que son ami, le Rav Meir Eleazar Attia, raconte : «Même très jeune, il devint le Hazan de la synagogue du Rav Rafael Moshe Elbaz, dans laquelle priaient les plus grands sages de la ville, dont son père, ses frères Rav Pinhas et Rav Yehoshoua Mamane. Sa prière atteignait le cœur de chacun et jamais son cœur ne s’emplit de fierté.»
De plus, il se spécialisa dans le commerce, comme son ancêtre le Rav Rafael Ben Mamane et investissait dans le rachat de fermes et de terres. Au sujet de son courage le Rav Meir Eleazar Attia raconte :
«A l’épôque de la seconde guerre mondiale, Rav Yossef abattait les bêtes en cachette, car cela était devenu interdit aux juifs. Une nuit, alors qu’il rentrait de l’abattoir, un policier l’arrêta et voulu savoir d’où il venait. Désignant la maison du Rav Haim Elferssi, et sans perdre son assurance, il lui expliqua qu’il venait lui rendre visite car le Rav était malade. Il proposa même au policier d’aller vérifier ses dires. Le policier se dirigea donc vers la maison et frappa à la porte. Profitant de son inattention, Le Rav Yossef s’éloigna petit à petit tout en imitant la voix du Rav Haim Elferssi, répondant au policier. Arrivé à l’entrée du quartier, il prit la fuite.»
Outre ses activités commerciales, le Rav Yossef continuait d’enrichir son monde spirituel grâce à une étude approfondie de la Torah.
En 1953, à l’âge de 41 ans, il voulut suivre la voie de ses pères en devenant juge. Il obtient le titre de juge par le haut tribunal rabbinique de Rabat. Quelques années plus tard il fut invité à s’installer dans la communauté de la ville de Ouazane aux cotés de son beau-frère, le Rav Haim Elferssi. Il y trouva une communauté chaleureuse et y devint un Mohel et un enseignant très réputé. En 5723, Rav Yossef monta en Terre d’Israël avec sa famille. L’intégration étant difficile, il du se remettre à ses activités commerciales pour nourrir sa famille. Mais malgré tout, il n’abandonna jamais son étude et jusqu'à la fin de sa vie, lorsqu’il pouvait difficilement marcher, il se rendait à la Yeshiva et se plongeait dans une étude approfondie.
- Mon maître, mon père, le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane, que Dieu Benisse ses jours
Fils du Rav Rafael Am ram Mamane, il est né à Sefrou en 5678.
Sa sagesse en Torah
Des son plus jeune âge, on reconnut au Rav Yehoshoua des facilités à saisir et à comprendre la profondeur d’un texte de Torah. Après ses études primaires au Talmud Torah «Em Habanim», il étudie trois ans dans la Yeshiva du Rav David Attar puis dans la grande Yeshiva de son père ou il étudia avec dévouement jour et nuit, durant douze ans. Dès l’âge de 18 ans, il fut connu dans toute la ville. De plus, il voulut apporter son aide a la communauté, sans rétribution financière, et c’est ainsi qu’il organisa des cours pour tous les âges et dans tous les domaines. Durant le Shabbat, grâce à ses talents d’orate prenait la parole et enseignait ses commentaires et la morale juive à la communauté
-Les examens pour être juge :
Il est intéressant de relater comment à été obtenu son titre de juge. Au Maroc, la de l’époque stipulait qu’il fallait être âgé au minimum de trente ans afin de participer au concours, à l’âge de 28 ans, mon maître, mon père, se rendit à Rabat afin de renseigner sur les conditions du concours. C’est en s’entretenant avec lui que le Rav Shaoul Iben Danan, grand Rabbin du Maroc, de mémoire bénie, découvrit ses dons et ses connaissances impressionnantes, Il lui proposa de passer le concours, malgré son jeune âge et lui dit que s’il le réussissait, il lui permettrait d’exercer en tant que juge. C’est ainsi que sans aucune préparation, les épreuves qui duraient chez les autres huit heures, il les passa en une heure et demi, et réussit brillamment toutes les épreuves puisqu’il finit, premier de tous.
Et ainsi, à 28 ans, le Rav Yehoshoua fut nommé juge à Safi. Le Rav Shaoul Ibn Danai de mémoire bénie, fort impressionné par sa réussite, lui prédit à plusieurs reprises un avenir de «grand éclaireur, lumière de l’Occident».
-Un Juge reconnu et estimé :
Après six ans, ou il exerça son rôle dé jugé à Sali, il fut nommé vice président du tribunal rabbinique de Rabat en 1953. En 1964, il fut nommé President du tribunal rabbinique de Marrakech et de toute sa région. Il y resta jusqu’en 1967 où il monta en Israël malgré la pression de la communauté marocaine pour qu’il reste.
Son influence spirituelle :
En plus de ses différents postes, le Rav Yehoshoua s’occupait toujours d’organiser des cours de Torah et devint même inspecteur des études saintes dans les écoles juives. Il se vit proposer le rôle d’inspecteur officiel qu’il refusa pour ne pas délaisser ses postes à la Rabanout.
-Père des orphelins et des veuves :
Le Rav Yehoshoua prenait soin d’accompagner les veuves et les orphelins le long de leur deuil et même au delà. On raconte le cas d’une veuve dont il prit soin alors qu’il était encore à Safi, et ce jusqu'à ce qu’il quitte la ville. Elle vint le trouver quelques temps après son départ pour le remercier et lui dire que ses enfants, de par sa présence et son soutien n’avaient encore jamais ressenti le manque de leur père, mais c’est lorsqu’il partit qu’ils le ressentirent.
Un homme droit et juste "Tsadik"״ :
Outre sa sagesse en Torah, le Rav Yehoshoua possède une foi profonde grâce à laquelle ses prières arrivent à pénétrer les voies célestes. Ses prières atteignaient tout son entourage qui pouvait admirer avec quelle ferveur il les prononçait.
J’ai rencontré le Rav Itshak Halperin qui me demanda :»Sais tu qui est ton père ?». Innocemment je répondis que oui. Mais il me reposa sa question et m’expliqua qu’il ne faisait pas uniquement allusion à sa grandeur en Torah, mais également à ses qualités d’âme. Il me raconta comment il sentait ses prières atteindre les Portes du Ciel, chose que seul un grand Sage mérite.
Je rencontrai le Rav David Abouhatsira, afin de lui demander une bénédiction. Il me répondit que je devrais la demander à mon propre père qui représentait le dernier des grands Sages marocains vivant encore à notre epoque.
Durant Shabbat et les fêtes, le Rav Yehoshoua revêtit la tenue usuellement portée par les juges du Maroc et tout le monde peut ressentir la présence divine qui l’accompagne. Les fidèles qu’il croisait s’arrêtaient devant lui et lui demandaient une bénédiction, en le traitant d'ange, מלאך. On peut donc constater quelle influence et quelle impression il laisse autour de son entourage.
Son ascension vers 1a Terre d'Israel :
Après être monté, le Grand Rabbin d’Israël, Rav Itshak Nissim, de mémoire bénie lui proposa le poste de juge spécialisé dans les tribunaux traitant des affaires de divorce. Il refusa très rapidement. Pour expliquer sa réaction, il faut préciser que pendant les vingt-deux ans où il exerça ses fonctions (le Juge au Maroc, il avait toujours réussi réconcilier les couples et ne délivra aucun Get.il n’en délivra qu’un seul, mais après trois mois, et après avoir tout tenté pour les reconciler, l’homme et la femme acceptèrent de se remarier. C’est pour cette raison, qu’il refusa cette place. Il fut donc nommé Rav Naharya en ayant l’ambition de rejoindre le poste dé jugé rabbinique en Israël aussi.
Mais sa nomination fut retardée à cause d’un conflit entre les deux Grands Rabbin chargés de le nommer. Il prit cette épreuve avec amour et patience et c’est en 1988 qui fut nommé juge au tribunal de Beer Sheva. Quelques années plus tard, il reçut le plu haut poste à la Cour Suprême de Jérusalem, ou on découvrit son don pour démêler les affaires les plus complexes.
Ainsi que le témoigne le Grand Rav Mordehai Elyahou : «Lorsque nous étions assis au Tribunal, nous pouvions tous constater son don pour analyser en profondeur une affaire et y appliquer fidèlement la loi juive.»
Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide-Le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane. 1/2
Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide-Le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane. 2/2
-Ses oeuvres littéraires :
Outre ses nombreuses activités, il écrivit également des ouvrages afin de diffuser et de rendre accessibles les textes à sujet sacré. Dès l’âge de 28 ans il édite un livre, «Yad Haroutsim» qui contient ses propres commentaires sur la Bible et le talmud. Il publia également «Nitsotsei Or», le célèbre «Emek Yebosboua» (7 tomes), «Mitspé Yeosboua» (explication et commentaires de la Bible), «Tiferet banim avotam» (sur la dynastie familiale) «Chaar Yeoshoua», et «chevet Sofrim». On y découvre un extraordinaire talent d’écrivain avec lequel il plonge dans les profondeurs talmudiques. Beaucoup d’autres œuvres attendent encore d’être publiées telles que : «Sédé Yeoshoua»(commentaire du Talmud)״ «Névé Yeoshoua» ( discours, conférences..).
Ses liens particuliers Avec le Grand Rabbin S’IsrAel, Rav Ouziel, de mémoire berne :
Il est intéressant de savoir que le Rav Yeoshoua correspondait avec le Grand Rav Ouziel au sujet de la législation juive. Le Rav Ouziel à même publié certains des commentaire du rav Yeoshoua dans son œuvre «Michpetei Ouziel» . Dernièrement ont été publiés 3 recueils de «Dat oumedina» dans lesquels apparaissent les commentaires du Rav Yeoshoua alors qu’il avait seulement trente ans. Et alors qu’un des membres de la communauté de Safi rendait visite au Rav ouziel en Israël celui-ci lui dit «sachez que votre communauté à été honorée par un des grands Rabanims du Maroc !». Tout cela alors que le Rav Yeoshoua n’était encore âgé que de trente ans.
-Le prix de Jérusalem, prix be TeI-avÎv de Littérature sainte et prix de 1a fondatîon du Rav Kook
Même au sujet de ses écrits concernant la Torah il bénéficia d’une reconnaissance nationale. Son livre «Emek Yeoshoua» fut récompensé par le prix de Jérusalem, au nom du Rav Ouziel. Le deuxième tome reçut le prix de Tel-Aviv au nom du Rav Moshe Toledano, et le troisième tôme reçut le prix de la fondation du Rav Kook. Le Rav Ovadia Yossef en fit lui-même l’éloge.
Son Amitié Avec le Rav Chalom Messas.
Outre les liens familiaux qui les unirent après le mariage du grand Rav Raphaël Mamane avec la fille du Rav Zikri Messas .Les deux familles développèrent des liens amicaux et chaleureux comme cela apparaît dans les lettres qu’échangeaient ces deux hommes. Cette amitié se prolongea des générations et fut également présente entre le Rav Chalom Messas et le Rav Yehoshoua. Bien que ce dernier fut plus jeune de 10 ans. Malgré son jeune âge le Rav Yehoshoua fut nommé juge 3 ans avant le Rav Chalom Messas . Lorsque ce dernier devint également juge leur amitié s’approfondit encore. Certaines de leur discussions furent même publiées dans leurs livres et c’est ainsi que l’on en retrouve aussi dans les écrits du professeur Moshe Halamich chercheur en Etude Juive et "Cabala" à l’université de Bar Ilan, relatant la différence entre ces deux Rabanim dans leur approche à la "Cabala", soulignant la méthode cabaliste particulière du Rav Yehochouah Mamane dans ses décisions Halachiques.
Ses mîrAcles:
Alors qu’il avait à peu près 27 ans mon père mon maître rêva de son ami le Rav Chimon Assouline qui était décédé très jeune. Ce dernier lui fit visiter le Gan Eden en lui nommant chacun des sages décédés jusque là. Il s’arrête devant une place vide et lui explique qu’elle est réservée à un membre de la famille Mamane, qui doit rendre l’âme deux mois plus tard. Et effectivement, deux mois plus tard, décéda Rav Rafael Amram, son père.
Durant les premières années de son mariage, le Rav Yehoshoua habitait avec sa femme dans un appartement modeste à Sefrou. Un jour, un couple de la communauté usa de son pouvoir et en profita pour les renvoyer de leur domicile et y habiter à leur place. Quelques temps plus tard, la femme accoucha d’un petit garçon. Lorsqu’il eut six mois, les parents virent une ombre s’approcher du berceau puis disparaître. Quelques jours plus tard, leur enfant décédait. Ils eurent un deuxième enfant et la même chose se passa. C’est alors qu’ils comprirent qu’ils avaient eu une mauvaise conduite avec le Rav Yehoshoua et lui laissèrent l’appartement. Le rav revint et le couple put avoir des enfants sains et en bonne santé.
Comme nous l’avons dit, en montant en Israël, sa nomination fut quelque peu retardée par un conflit qui éclata entre deux rabanims. Une nuit, juste après le décés de sa mère, le Rav Yehoshoua rêva de sa mère, la rabanite Estherila, assise sur sa pierre tombale. Alors qu’il lui demanda comment elle se sentait, elle le coiffa d’un chapeau sur lequel il y avait une pierre précieuse. Quelques jours plus tard, il fut nommé juge.
Mon père, mon maître, fit également un autre rêve très troublant. Il rêva de son père, juste après les sept jours de deuil. Il lui apparaissait rayonnant et de la lumière émanait de son visage. Son fils lui posa alors trois questions : 1. Il lui demanda si son jugement dernier s’était bien déroulé, il lui répondit que oui.2. Il lui demanda si le fait que les gens de la Hevra Kadisha l’aient entérré très profondément, tel un cabaliste, ne l’avait pas dérangé, il répondit que non.3. Il lui demanda enfin si comme on le disait, le mort entend tout ce que l’on dit tant que le cercueil n’est pas encore fermé, et est ce que mon discours t’a plu. Il lui répondit positivement, mit ses mains sur sa tête et le bénit.
Lors d’une visite à une de ses filles en France, les membres de la communauté vinrent réclamer les bénédictions du Rav Mamane. Parmi eux, vint un homme célibataire, d’un âge assez avancé, ne réussissant pas à trouver la femme qui lui convenait pour fonder une famille juive au sein du peuple juif. Témoin de la souffrance du jeune homme ainsi que de celle de sa mère qui l’accompagnait, le Rav Mamane pria D.ieu avec ferveur et bénit cet homme, en souhaitant pouvoir assister à son mariage, d’ici un an. Ainsi, un an plus tard à Jérusalem, le Rav Mamane célébrait le mariage et bénissait le couple sous le dais nuptial.
Une des nièces d’un gendre du Rav Mamane, alors âgée de six ans, fut gravement blessée par un homme tombant d’un balcon. Elle fut hospitalisée dans un état grave à l’hôpital Shaarei Tsedek à Jérusalem, mais à la suite d’une hémorragie, elle fut envoyée en urgence à l’hôpital Hadassa. Durant le trajet vers l’hôpital en ambulance, le gendre du Rav Mamane lui téléphona pour lui demander de prier pour elle et de la bénir. Ainsi, en arrivant à l’hôpital, après les différents examens et radios que l’on effectua, les médecins vinrent annoncer à la famille, que miraculeusement, l’hémorragie avait disparue et que son état était stable ! Quelques jours plus tard, la fillette put rentrer chez elle en bonne santé.
Le frère d’une des brus du Rav Mamane tomba un jour gravement malade et dut subir une opération à cœur ouvert, dont les risques de survie, selon les médecins, étaient quasiment nuls. On téléphona donc au Rav MAmane en lui demandant de prier et de bénir le malade. Le Rav Mamane pria avec ferveur et ainsi, quelques heures plus tard, on téléphona au Rav Mamane pour lui annoncer qu’à la stupéfaction des médecins, la situation du malade s’était stabilisée et qu’il était hors de danger.
Cette dynastie de Rabanims se prolonge jusqu’à nos jours.
Ainsi que nous l’avons dit, mon père, mon maître à pu voir ses fils et petits fils étudier la torah et perpétuer le mérite de ses ancêtres, comme il est écrit «tout érudit dont le fils et le petit-fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais, comme il est dit «Mon alliance ne sera pas retiré de toi, de ta descendance et de la descendance de ta descendance, à jamais.».
Le Rav Yehoshoua eut trois fils. L’aîné, Shlomo Ephraim Mamane, grandit et mène une vie fidèle aux principes de la Torah, étudia dans la yeshiva «Hahamei Tsarfat» à Aix-les-bains.
Vient ensuite celui qui porte le nom de son père, le Rav Rafael Amram Mamane, qui étudia de nombreuses années dans les Yeshivot « Netiv Meir», «Nir Kiriat Arba», «Mahon Harei Fishel», «Har Hamor». Il fut nommé Rav, procureur rabbinique, professeur à la Yeshiva, Rav de communauté et Rav militaire, dirigea le département d’éducation Thoranique en Europe pour l’agence juive, fut un important conseiller du ministre des affaires religieuses, dirigea l’organisation des communautés juives de France en Israël, dirigea les centres communautaires religieux en Israël et dirige le centre spirituel Yad- Ramah, au nom de son grand-père, et auteur du livre «Am-Ram».
Ensuite, vient le Rav Avraham Michael Mamane, qui étudia de nombreuses années dans les Yeshivot «HaRambam vebeit Yossef», «Beit Shmouel», «Kol Yehouda», fut nommé shohet, professeur à la Yeshiva, Rav de communauté, Rav militaire et dirige le centre Torah et Hessed Am-Ram, nommé sur son ancêtre.
Le fils du Rav Rafael Amram, le Rav Noam Moshe Mamane étudia dans la Yeshiva «Netiv Meir», et put ensuite étudier dans les grandes Yeshivot de « Merkaz Harav» et «Har Hamor» pendant douze ans en vue d’être nommé Rav et juge rabbinique. Il fut nommé également rav à la grande Yeshiva "Or vichouah" à Haifa et décerne ainsi de nombreux cours de Torah dans différentes communautés et au "Technion” université scientifique de Haifa. On lui doit de nombreux commentaires de la Torah et de nombreux articles, qu’il refusa de publier, par modestie.
Le fils du Rav Avraham Michael, Ariel Mamane, étudia à la Yeshiva «Netiv Meir», et put ensuite étudier à la Yeshiva «Kerem Beyavne» et au Kolel «Ahavat Israël» pendant huit ans afin de recevoir son titre de Rav. Il enseigne également la Torah à la Yeshiva Tihonit.
A cette occasion, je soulignerai le fait que de nombreux petits enfants du Rav Mamane étudient et pratiquent la Torah avec crainte de D.ieu et humilité.
Je rappellerai également le RavYair Yehouda ben Menahem, fils de sa fille Shoulamit, qui étudia à la Yeshiva «Netiv Meir» et put enusite étudier à la Yeshiva «Merkaz Arav», pendant douze ans en vue d’être nommé Rav et Juge rabbinique, donne de nombreux cours dans différentes communautés et fut nommé Rav de communauté. Il écrivit également le livre «Yair Mishpat».
De la même façon, je rappellerai Rav Haim David Shoushan, le fils de sa fille Ruthy, qui étudia dans les Yeshivot «Shaarei Torah», «Torah Or», et au Kolel «Meor Hatorah». Il enseigne dans une Yeshiva et donne des cours dans la communauté.
Je rappellerai enfin Avishai Monsonego, fils de sa fille Yaffa, qui étudie depuis trois ans dans la Yeshiva «Kol Torah» à Jérusalem, avec dévouement et humilité.
Ainsi, nous pouvons constater de nos propres yeux, de quelle façon la Torah s’est installée parmi nous. Qu’elle ne s’en retire jamais, avec l'aide de D.ieu.
Page 32
Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide-Le Grand Rav Yehoshoua Ben Mamane. 2/2
פרשת וארא-אפרים חזן
פרשת וארא-אפרים חזן
בְעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עֹנָּה / בַַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ, מָדַד לָהֶם
נימת הייאוש הנשמעת מפי בני ישראל ואף מפי משה עצמו בסוף פרשת שמות בטענה 'וְהַצֵּל לֹא הִצַלְת אֶת עַ מֶךָ…' (שמ' ה, כג), מתחלפת בנימה של תקווה גדולה עם הבטחת ה' 'עַתה תִרְאֶה אֲשֶר אֶעֱשֶה לְפַרְעֹה…' (שמ' ו, א). הבטחה זו בפסוק האחרון של פרשת שמות מציינת הן את הגאולה העתידה לבוא והן את העונש הראוי לפרעה ולמצרים בבחינת 'וְגַם אֶת הַּגֹוי אֲשֶר יַעֲבֹדּו דן אנֹכִ י…' (בר' טו, יד(. התקווה לגאולה ולהענשת האויב מתחזקת בפרשת וארא המזכירה את אבות האומה ומציבה ארבע לשונות של גאולה. התהליך המעשי של הגאולה מתחיל, ועל אדמת מצרים מתחילות לנחות עשר המכות עד למילוי ההבטחה 'וְאַחֲרֵּי כֵּן יֵּצְאּו בִרְֻכש גדֹול' (בר' טו, יד(. מעבר זה מייאוש לתקווה, משעבוד לקראת גאולה, עמד לנגד עיניהם של יהודים. לאורך הגלות המרה, מעומק השעבוד, הרדיפות והגזרות, חלמו יהודים בכל הדורות על כוס ישועות שתימזג ותתמזג עם כוסות הסדר ולשונות הגאולה, וסיפור יציאת מצרים על כל שלביו היה מעין דוגמה לגאולה העתידה. לא ייפלא אפוא כי פייטנים בכל הדורות – כמו חכמי האגדה שלפניהם וכמו הדרשנים לדורותיהם – העמידו את סיפור יציאת מצרים במרכז יצירתם; תהליך הגאולה ועשר המכות, יציאת מצרים לפרטיה, קריעת ים סוף וכיוצא בזה – לכל אלה הקדישו פייטני ישראל ממיטב פיוטיהם. ברשימה זו אנו מבקשים להציג פיוט העוסק בעשר המכות שכתב ר' דוד בן אהרון חסין, פייטנה המובהק של יהדות מרוקו. שיריו מושרים בהזדמנויות שונות, ואין קובץ פיוטים מצפון אפריקה שלא יכלול שירים משל ר' דוד. שניים משיריו, 'אערוך מהלל ניבי', המספר בשבחי אליהו הנביא ומיועד למוצאי שבת ולברית מילה, והשיר 'אוחיל יום יום אשתאה', המספר בשבחיה של טבריה, הפכו נחלתן של כלל קהילות ישראל במזרח, ונדפסו בקבצים רבים ואף בסידורי תפילה.
סז. אזכיר מעללי יה
על עשר המכות. בתיאור מדה כנגד מדה בעשר המכות. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. במחרוזת האחרונה נוספה צלע לטור האזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכוי.
משקל: אחת עשרה הברות בטור.
כתובת: פיוט על עשר מכות בטעמם ונמוקם כפי מה שארז״ל [=שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] במדרש. והוא נעם ׳יחיד ומיוחד׳ או נעם ׳אהגה כיונה׳.
סימן: אני דוד בן אהרון חזק. [נ״י: שיר יסדתי על י׳ מכות על פי טעמם ונימוקם במדרש כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בפרשת וארא ובפרשת בא אל פרעה…].
מקור: א- לב ע״ב; ק- לד ע״ב; נ״י 5350 – 4 ע״ב.
אַזְכִּיר מַעַלְלֵי יָהּ, שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים
הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ מִכָּל צָרֵיהֶם
גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים
כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
5– נֶאֱמָן אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה
כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה
בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עִנָּה
בַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ מַדַּד לָהֶם.
יָעֲצוּ עֵצוֹת הִגְדִּילוּ רָעָתָם
10- מִנְּשֵׁי עַמִּי מָנְעוּ טְבִילָתָם
בְּמִקְוֵה מַיִם לְמַעֵט לְדָתָם
אֱלֹהִים הָפַךְ לְדָם יְאוֹרֵיהֶם.
דָּנָם חִיְּבָם שַׁדַּי הֶעֱנִישָׁם
וַיָּשֶׁב לָהֶם גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם
-15 לוֹקְטֵי שְׁקָצִים שָׁמוּם, שָׁרַץ אַרְצָם
צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם.
וְאַף גַּם זֹאת הַפּוֹשְׁעִים הַמּוֹרְדִים
בְּזֶרַע קֹדֶשׁ הָיוּ מְשַׁעְבְּדִים
חוּצוֹת וּשְׁוָקִים הָיוּ מְכַבְּדִים
20-עֲפָרָם כִּנִים הָיָה גְּבוּלֵיהֶם.
דֻּבִּים וּנְמֵרִים אֲרָיוֹת וּכְפִירִים
גָּזְרוּ לְהָבִיא מִתּוֹךְ הַיְּעָרִים
לְשַׂחֵק בָּהֶם מְלָכִים וְשָׁרִים
וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בְּבָתֵּיהֶם.
25 בְּקָרָם וְצֹאנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם
מָסְרוּ בְּיָדָם לַנְחֹתָם לִרְעוֹתָם
רוֹעֶה טוֹב הִסְגִּיר לַדֶּבֶר חִַיָּתָם
כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵהֶם
נְתָנוּם מְחַמְּמֵי מֶרְחֲצָאוֹת
30-לְעַדֵּן בָּהֶם גּוּפָם וּלְהִתְנָאוֹת
בִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ הִכָּם צוּר צִבְאוֹת
בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם.
אוֹיְבֵינוּ לוּדִים כַּסְלֻחִים פַּתְרֻסִים
עַל דִּבְרַת שׁוּמָם יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים
35-נוֹטְעִי כְּרָמִים גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים
אֵשׁ לַהֲבוֹת בָּרָד נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם.
הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם הַמִּצְרִים
בָּהֶם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים
אָמַר וַיָּבוֹא אַרְבֶּה צוּר יְצוּרִים
40-וְיִתֵּן לְחָסִיל אֶת יְבוּלֵיהֶם.
רָעִים וְחוֹטְאִים בַּחֹשֶׁךְ נִדּוֹנוּ
כִּי רַבִּים הָיוּ מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
מִצֵּאת מֵאֲנוּ לִקְבוּרָה נִתָּנוּ
לָמָּה יֹאמְרוּ אַף הֵם לוֹקִים כְּמוֹהֶם.
45 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹרָה הָיְתָה
בְּמוֹשְׁבוֹתָם וְלַמִּצְרִים עֲלָטָה
כָּל בֵּית נְכֹאתָם עֵינֵיהֶם רָאֲתָה
נֶחְפְּשׂוּ וְגַם נִבְעוּ מַצְפּוּנֵיהֶם.
נֶגֶד אֲבוֹתָם צוּר יִשְׂרָאֵל עָשָׂה
50 פֶּלֶא וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
כְּאִישׁ מִלְחָמָה וּכְגִבּוֹר יָצָא
בַּחֲצוֹת לַיְלָה הִכָּה בְּכוֹרֵיהֶם.
חֵילָם בָּזְזוּ בְּתוֹרַת שְׁאֵלָה
כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אַף הַשִּׂמְלָה
55-אֶרֶץ מִצְרַיִם עָשׂוּ כִּמְצוּלָה
לֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.
זֶבַח פֶּסַח הוּא לְאֵל חַי עֻזֵּנוּ
טוֹבָה כְּפוּלָה לַמָּקוֹם עָלֵינוּ
שֶׁעָשָׂה נִסִּים לְאָבוּתֵנוּ
60-בַּזְּמַן הַזֶּה בַּיָּמִים הַהֵם.
קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי
אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי
וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי
שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.
- 1. אזכר מעללי יה: על-פי תה׳ עז, יב. שוכן גבוהים: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ לג, טז. 2. הנפרע… צריהם: על-פי ערבית לחול, ברכה שלאחר קריאת שמע: ׳האל הנפרע לנו מצרינו׳. 4-3. גדול… עליהם: על-פי שמ׳ יח, יא, וכפירש״י שם, על-פי המדרש. 5. אלהי קרם מענה: כיעי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 6. כי… אמונה: על-פי דב׳ לב, ד, שדן את המצרים כראוי להם, מידה כנגד מידה, על-פי דב׳ לב, ד. 8-7. בעשר… להם: עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר פרעה על ישראל, על-פי במדב״ר י, ב. 9. יעצו רעתם: על-פי יש׳ כח, כט. מכאן ואילך מפרט הפיוט את עשר המכות ואת הנמוקים לכל מכה ומכה. 12-10. מנשי… יאוריהם: על-פי שמו״ר ט, י: ׳מפני מה הביא עליהן דם – מדה כנגד מדה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטמאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם׳. 12. הפן לדם יאוריהם: על-פי תה׳ עח, מד. 13. דנם: כמבטח בבר׳ טו, יד. שדי: בנ״י ׳צורי׳. 14. וישב… בראשם: על-פי יו׳ ד, ד. 16-15. לוקטי… מלכיהם: על-פי שמו״ר י, ד: ׳למה הביא עליהם צפרדעים, מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להם: הביאו לנו שקצים ורמשים, לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים׳. 16. שרץ… מלכיהם: על-פי תה׳ קה, ל. 17. הפושעים המורדים: הם המצרים, על-פי יח׳ כ, לח. 18. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. 20-19. חוצות… גבוליהם: על-פי שמו״ר י, ז: ׳למה הביא עליהם כנים, לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים, ולפיכך נהפך עפרם לכנים…׳. 20. עפרם… גבוליהם: על-פי תה׳ קה, לא; שמ׳ ח, יג. 24-21. דובים… בבתיהם: על-פי שמו״ר יא, ג: ׳למה הביא עליהם ערב לפי שהיו אומרים לישראל: צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מערבבות…׳. 23. לשחק בהם: להשתעשע במלחמת חיות זו בזו, הלשון על־פי תה׳ קד, כו. 24. ויבוא… בבתיהם: על-פי שמ׳ ח, כ. 28-25. בקרם… ירעהם: על-פי שמו״ר יא, ד: ׳למה הביא להן דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה בהרים ובמדבריות, כדי שלא יפרו וירבו. אמר הקב״ה: אני אביא עליכם רועה יפה [= דבר שמשמעו מות]׳. 27. רועה טוב: כינוי לקב״ה, על-פי בר׳ מט, כד. הסגיר לדבר חיתם: על-פי תה׳ עח, נ. 28. כצאן… ירעהם: על-פי תה׳ מט, טו. הוסיף ה״א לתקנת המשקל והחרוז. 32-29. נתנום… בלבושיהם: על-פי שמו״ר יא, ה: ׳… שחין למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל לחם להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין, כדי שלא יוכלו לגע בגופן׳. 32. בלא… בלבושיהם: על-פי איכה ד, יד. 33. אויבנו… פתרוסים: שמות צאצאיו של מצרים, על-פי בר׳ י, יג-יד. 34. על דברת שומם: משום ששמו. 36-34. על דברת… גשמיהם: על-פי שמו״ר יב, ג: ׳למה הביא עליהם ברד לפי ששמו ישראל נטעי כרמים וגנות ופרדסים ואילנות, לפיכך הביא עליהם ברד ושיבר את הכל׳. 36. אש… גשמיהם: על-פי תה׳ קה, לב. 38-37. האריכו… חרשים: על-פי תה׳ קכט, ג. 40-37. האריכו… יבוליהם: על-פי שמו״ר יג, ו: ׳ארבה למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להן ישראל׳. 39. אמר… יצורים: הקב״ה, צור היצורים, אמר ויבא ארבה. 40. ויתן… יבוליהם: על-פי תה׳ עח, מו. הוסיף ה״א לתקנת החרוז והמשקל. 44-41. רעים… כמוהם: על־פי שמו״ר יד, ג: ׳חשך למה הביא עליהן…’ לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצרים והיה להם שם עשר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב״ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו, כך עבר עליהם. לפיכך הביא על המצרים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו(ישראל) קוברין מתיהם ולא יהיו רואיו אותן שונאיהם ויהיו משבחים לקב״ה על כך׳. וראה פירש״י לשמי י, כב. 46-45. ולכל… עלטה: על־פי שמ׳ י, כב-כג. 47. כל… ראתה: על-פי שמור יד, ג: ׳… שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתבות ובמטמונות…׳ הלשון היא על-פי מל״ב כ, יג. 48. נחפשו… מצפוניהם: על-פי עו׳ א, ו. 50-49. נגד… פלא: על-פי תה׳ עח, יב, והשווה מדרש שה״ש ב, ח.49. צור ישראל: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ ל, כט. 50. אבן הראשה: כינוי לישראל על-פי זכ׳ ד, ז. 51. ראש… יצא: על-פי יש׳ מב, יג. 52. בחצות… בכוריהם: על-פי שמ׳ יב, כט. 54-53. חילם… השמלה: על-פי שמ׳ יב, לה.53. חילם: עשרם. בתורת שאלה: על-פי שמ׳ יב, לה. 55. ארץ… כמצולה: ריקה כמצולה שאין בה דגה. על-פי שמו״ר ג, יד. 56. לא… ידיהם: על-פי תה׳ עו, ו. 57. זבח… עזנו: על-פי שמי יב, כז. 58. טובה… עלינו: על-פי הגדה של פסח. 60-59. שעשה… בהם: על-פי לשון הברכה השניה בהדלקת נר חנוכה. 61. קויתי… נפשי: על-פי תה׳ קל, ה. 62. אותי… לחפשי: על-פי יש׳ מב, ז. 63. ויבנה… מקדשי: על-פי תה׳ עח, סט. 64. שם… זבחיהם: על-פי דב׳ יב, ו. להקריב קרבניהם: על-פי וי׳ ז, לח, ובנ״י: ׳כל אשר נשמת רוח חיים בהם׳, רמז לתפילת נשמת.
על המחבר ר' דוד בן אהרן חסין (מכנס, מרוקו, תפ"ב-תקנ"ב) נולד בימים קשים ליהודי מרוקו, בתקופת השליט העריץ מולאי יזיד שהבטיח פרס לכל מי שירצח יהודי. מתוך שירתו אנו למדים גם על רעב גדול, שגרם למוות ולשמד בקרב היהודים, ודכדך את רוחה של הקהילה. גם בחייו הפרטיים ידע צער ומכאובים., ובקינה נוגעת ללב הוא מתאר את מות בתו וחתנו, שמתו שניהם בשנה הראשונה לנישואיהם, וימאן להתנחם. גורלו המר לא הצליח למנוע ממנו להביא לידי ביטוי את כישרונו הספרותי, והוא כותב שירים רבים בנושאים שונים ומגוונים מאוד, החל בשירה לימודית הבאה לסייע לתלמידים לזכור תלמודם, בעיקר פרקים קשים, כגון הלכות שחיטה, וכלה בשירים של התרשמות אישית ממסע ומנוף יפה. רבי דוד הוא מן המשוררים הידועים והאהודים בקרב יהודי מרוקו. שניים משיריו – 'אערוך מהלל ניבי' ו'אוחיל יום יום אשתחווה' – הפכו נחלתן של הרבה קהילות במזרח, והראשון אף נדפס כזמר למוצאי שבת. רבי דוד כינס את שיריו בספר שיצא לאור אחרי מותו באמסטרדם בשנת תקס"ו. הוא קרא לספר 'תהילה לדוד', ומצא קשר בין שמו לבין דוד המלך, נעים זמירות ישראל. שיריו מעידים על ידיעה מקיפה ביותר במקרא, במדרש ובגמרא ועל ידיעה מעמיקה בזוהר ובקבלה. שירתו משתייכת למקהלת הקולות של שלוחות השירה הספרדית, שקמו עם שקיעת השירה בספרד וגירוש היהודים משם.
עיון ודיון פייטננו, שחי בקהילה שסבלה סבל רב מעול הגלות ומחמת המציק, מתאר ביצירתו בהנאה רבה את תהליך הגאולה ואת סיפור עשר המכות. ארבעה שירים מוקדשים לנושא מכות מצרים, מלבד הזכרתן בפיוטים רבים נוספים. השירים מפרטים את המכות ואת פגיעתן באויב המשעבד את ישראל. את תיאור המכות מרחיב הפייטן על פי דברי חז"ל, כמצוין בכתובת הבאה בהקדמה לשירנו: 'פיוט על עשר המכות בטעמם ובנימוקם כפי מה שאמרו חז"ל במדרש…', וכך מנמק הפיוט כל מכה ומכה, על דרך מידה כנגד מידה – כל מכה בהתאם לאופי השיעבוד וכתגובה לו. כך למשל מנומקת מכת הדם על פי שמות רבה ט, י: '
מפני מה הביא עליהם דם – מידה כנגד מידה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם…
'. ומכת הצפרדע : 'למה הביא עליהם צפרדעים מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים' )שם י, ד( וכן בשאר מכות כפי שניתן לראות מן השיר המובא ומן הביאור הצמוד לו. המחרוזת הראשונה פותחת בעקבות תהלים עז, יב בדברי זירוז והכנה להלל את ה' ולשיר גדולתו ו'מעלליו' לאמור מעשיו הגדולים בהיסטוריה, בעל המזמור רמז במילה 'מעלליו' אל הפסוק לְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֨לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹֽתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה (שמות י, ב(. גדולת ה' וגאולת מצרים המסופרות מדור לדור אמורות להיות דוגמה להגנת ה' על עמו והצלתם מיד שונא. דבר זה מביא את בעל המזמור לחוש מצוקה גדולה ולזעוק את זעקת עמו הנתון בצרה ובשעבוד, המזמור פותח בתלונה מתוך הצרה, ותמה תמיהה גדולה:
ו חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם– שְׁנוֹת, עוֹלָמִים.
ז אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי, בַּלָּיְלָה: עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה; וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי.
ח הַלְעוֹלָמִים, יִזְנַח אֲדֹנָי; וְלֹא-יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד.
ט הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ; גָּמַר אֹמֶר, לְדֹר וָדֹר.
י הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל; אִם-קָפַץ בְּאַף, רַחֲמָיו סֶלָה.
יא וָאֹמַר, חַלּוֹתִי הִיא– שְׁנוֹת, יְמִין עֶלְיוֹן.
יב אזכיר (אֶזְכּוֹר) מַעַלְלֵי-יָהּ: כִּי-אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ.
תהלים עז-ו-יב
והרי אלו הן אותן השאלות המטרידות את משוררנו ואת בני דורו מתוך מצוקת הגלות והשעבוד אלפי שנים אחרי אסף, אלא שהמשורר הבליע שאלותיו דרך השיבוץ בפתיחת השיר. הקשר למזמור עז באמצעות השיבוץ מתוך פסוק יב שהוא פסוק המעבר מדברי התלונה לתיאור נפלאות ה' ביציאת מצרים משלים יפה את התמונה בפיוט המתאר את עשר המכות הבאות כעונש ישיר על מעשיהם של המצרים כנגד ישראל ואת נפלאות ה', ומביא אל הפיוט את השאלות הקשות של מצוקות הגלות. פירוט המכות בדרך של מידה כנגד מידה מודגש בעזרת הפסוק המשובץ כלשונו ומחולק בין שני הטורים המסיימים את מחרוזת הפתיחה עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם (שמות יח , יא) ופירש רש"י עלפי המדרש: 'אשר זדו – אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו לשון (בראשית כה כט) ויזד יעקב נזיד, בקדרה אשר בשלו בה, נתבשלו'. ההדגשה המיוחדת על עניין העונש המקביל והמתאים לשעבוד יש בו משום נחמה והבטחה לקהל הסובל מן הגזרות והפורעניות, לאמור על כל פגיעה יבואו העונש והנקמה. המחרוזת האחרונה מבקשת על הגאולה העתידה ויוצרת קשר בין גאולה ראשונה לגאולה לעתיד לבוא:
קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי
אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי
וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי
שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.
אַזְכִּיר מַעַלְלֵי יָהּ, שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים-רבי דוד בן אהרן חסין
22 – סז. אזכיר מעללי יה
על עשר המכות. בתיאור מדה כנגד מדה בעשר המכות. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. במחרוזת האחרונה נוספה צלע לטור האזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכוי.
משקל: אחת עשרה הברות בטור.
כתובת: פיוט על עשר מכות בטעמם ונמוקם כפי מה שארז״ל [=שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] במדרש. והוא נעם ׳יחיד ומיוחד׳ או נעם ׳אהגה כיונה׳.
סימן: אני דוד בן אהרון חזק. [נ״י: שיר יסדתי על י׳ מכות על פי טעמם ונימוקם במדרש כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בפרשת וארא ובפרשת בא אל פרעה…].
מקור: א- לב ע״ב; ק- לד ע״ב; נ״י 5350 – 4 ע״ב.
אַזְכִּיר מַעַלְלֵי יָהּ, שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים
הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ מִכָּל צָרֵיהֶם
גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים
כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
5- נֶאֱמָן אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה
כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה
בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עִנָּה
בַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ מַדַּד לָהֶם.
יָעֲצוּ עֵצוֹת הִגְדִּילוּ רָעָתָם
10- מִנְּשֵׁי עַמִּי מָנְעוּ טְבִילָתָם
בְּמִקְוֵה מַיִם לְמַעֵט לְדָתָם
אֱלֹהִים הָפַךְ לְדָם יְאוֹרֵיהֶם.
דָּנָם חִיְּבָם שַׁדַּי הֶעֱנִישָׁם
וַיָּשֶׁב לָהֶם גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם
-15 לוֹקְטֵי שְׁקָצִים שָׁמוּם, שָׁרַץ אַרְצָם
צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם.
וְאַף גַּם זֹאת הַפּוֹשְׁעִים הַמּוֹרְדִים
בְּזֶרַע קֹדֶשׁ הָיוּ מְשַׁעְבְּדִים
חוּצוֹת וּשְׁוָקִים הָיוּ מְכַבְּדִים
20-עֲפָרָם כִּנִים הָיָה גְּבוּלֵיהֶם.
דֻּבִּים וּנְמֵרִים אֲרָיוֹת וּכְפִירִים
גָּזְרוּ לְהָבִיא מִתּוֹךְ הַיְּעָרִים
לְשַׂחֵק בָּהֶם מְלָכִים וְשָׁרִים
וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בְּבָתֵּיהֶם.
25 בְּקָרָם וְצֹאנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם
מָסְרוּ בְּיָדָם לַנְחֹתָם לִרְעוֹתָם
רוֹעֶה טוֹב הִסְגִּיר לַדֶּבֶר חִַיָּתָם
כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵהֶם
נְתָנוּם מְחַמְּמֵי מֶרְחֲצָאוֹת
30-לְעַדֵּן בָּהֶם גּוּפָם וּלְהִתְנָאוֹת
בִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ הִכָּם צוּר צִבְאוֹת
בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם.
אוֹיְבֵינוּ לוּדִים כַּסְלֻחִים פַּתְרֻסִים
עַל דִּבְרַת שׁוּמָם יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים
35-נוֹטְעִי כְּרָמִים גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים
אֵשׁ לַהֲבוֹת בָּרָד נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם.
הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם הַמִּצְרִים
בָּהֶם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים
אָמַר וַיָּבוֹא אַרְבֶּה צוּר יְצוּרִים
40-וְיִתֵּן לְחָסִיל אֶת יְבוּלֵיהֶם.
רָעִים וְחוֹטְאִים בַּחֹשֶׁךְ נִדּוֹנוּ
כִּי רַבִּים הָיוּ מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
מִצֵּאת מֵאֲנוּ לִקְבוּרָה נִתָּנוּ
לָמָּה יֹאמְרוּ אַף הֵם לוֹקִים כְּמוֹהֶם.
45 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹרָה הָיְתָה
בְּמוֹשְׁבוֹתָם וְלַמִּצְרִים עֲלָטָה
כָּל בֵּית נְכֹאתָם עֵינֵיהֶם רָאֲתָה
נֶחְפְּשׂוּ וְגַם נִבְעוּ מַצְפּוּנֵיהֶם.
נֶגֶד אֲבוֹתָם צוּר יִשְׂרָאֵל עָשָׂה
50 פֶּלֶא וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה
כְּאִישׁ מִלְחָמָה וּכְגִבּוֹר יָצָא
בַּחֲצוֹת לַיְלָה הִכָּה בְּכוֹרֵיהֶם.
חֵילָם בָּזְזוּ בְּתוֹרַת שְׁאֵלָה
כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אַף הַשִּׂמְלָה
55-אֶרֶץ מִצְרַיִם עָשׂוּ כִּמְצוּלָה
לֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.
זֶבַח פֶּסַח הוּא לְאֵל חַי עֻזֵּנוּ
טוֹבָה כְּפוּלָה לַמָּקוֹם עָלֵינוּ
שֶׁעָשָׂה נִסִּים לְאָבוּתֵנוּ
60-בַּזְּמַן הַזֶּה בַּיָּמִים הַהֵם.
קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי
אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי
וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי
שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.
1. אזכר מעללי יה: על-פי תה׳ עז, יב. שוכן גבוהים: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ לג, טז. 2. הנפרע… צריהם: על-פי ערבית לחול, ברכה שלאחר קריאת שמע: ׳האל הנפרע לנו מצרינו׳. 4-3. גדול… עליהם: על-פי שמ׳ יח, יא, וכפירש״י שם, על-פי המדרש. 5. אלהי קרם מענה: כיעי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 6. כי… אמונה: על-פי דב׳ לב, ד, שדן את המצרים כראוי להם, מידה כנגד מידה, על-פי דב׳ לב, ד. 8-7. בעשר… להם: עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר פרעה על ישראל, על-פי במדב״ר י, ב. 9. יעצו רעתם: על-פי יש׳ כח, כט. מכאן ואילך מפרט הפיוט את עשר המכות ואת הנמוקים לכל מכה ומכה. 12-10. מנשי… יאוריהם: על-פי שמו״ר ט, י: ׳מפני מה הביא עליהן דם – מדה כנגד מדה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטמאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם׳. 12. הפן לדם יאוריהם: על-פי תה׳ עח, מד. 13. דנם: כמבטח בבר׳ טו, יד. שדי: בנ״י ׳צורי׳. 14. וישב… בראשם: על-פי יו׳ ד, ד. 16-15. לוקטי… מלכיהם: על-פי שמו״ר י, ד: ׳למה הביא עליהם צפרדעים, מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להם: הביאו לנו שקצים ורמשים, לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים׳. 16. שרץ… מלכיהם: על-פי תה׳ קה, ל. 17. הפושעים המורדים: הם המצרים, על-פי יח׳ כ, לח. 18. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. 20-19. חוצות… גבוליהם: על-פי שמו״ר י, ז: ׳למה הביא עליהם כנים, לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים, ולפיכך נהפך עפרם לכנים…׳. 20. עפרם… גבוליהם: על-פי תה׳ קה, לא; שמ׳ ח, יג. 24-21. דובים… בבתיהם: על-פי שמו״ר יא, ג: ׳למה הביא עליהם ערב לפי שהיו אומרים לישראל: צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מערבבות…׳. 23. לשחק בהם: להשתעשע במלחמת חיות זו בזו, הלשון על־פי תה׳ קד, כו. 24. ויבוא… בבתיהם: על-פי שמ׳ ח, כ. 28-25. בקרם… ירעהם: על-פי שמו״ר יא, ד: ׳למה הביא להן דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה בהרים ובמדבריות, כדי שלא יפרו וירבו. אמר הקב״ה: אני אביא עליכם רועה יפה [= דבר שמשמעו מות]׳. 27. רועה טוב: כינוי לקב״ה, על-פי בר׳ מט, כד. הסגיר לדבר חיתם: על-פי תה׳ עח, נ. 28. כצאן… ירעהם: על-פי תה׳ מט, טו. הוסיף ה״א לתקנת המשקל והחרוז. 32-29. נתנום… בלבושיהם: על-פי שמו״ר יא, ה: ׳… שחין למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל לחם להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין, כדי שלא יוכלו לגע בגופן׳. 32. בלא… בלבושיהם: על-פי איכה ד, יד. 33. אויבנו… פתרוסים: שמות צאצאיו של מצרים, על-פי בר׳ י, יג-יד. 34. על דברת שומם: משום ששמו. 36-34. על דברת… גשמיהם: על-פי שמו״ר יב, ג: ׳למה הביא עליהם ברד לפי ששמו ישראל נטעי כרמים וגנות ופרדסים ואילנות, לפיכך הביא עליהם ברד ושיבר את הכל׳. 36. אש… גשמיהם: על-פי תה׳ קה, לב. 38-37. האריכו… חרשים: על-פי תה׳ קכט, ג. 40-37. האריכו… יבוליהם: על-פי שמו״ר יג, ו: ׳ארבה למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להן ישראל׳. 39. אמר… יצורים: הקב״ה, צור היצורים, אמר ויבא ארבה. 40. ויתן… יבוליהם: על-פי תה׳ עח, מו. הוסיף ה״א לתקנת החרוז והמשקל. 44-41. רעים… כמוהם: על־פי שמו״ר יד, ג: ׳חשך למה הביא עליהן…’ לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצרים והיה להם שם עשר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב״ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו, כך עבר עליהם. לפיכך הביא על המצרים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו(ישראל) קוברין מתיהם ולא יהיו רואיו אותן שונאיהם ויהיו משבחים לקב״ה על כך׳. וראה פירש״י לשמי י, כב. 46-45. ולכל… עלטה: על־פי שמ׳ י, כב-כג. 47. כל… ראתה: על-פי שמור יד, ג: ׳… שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתבות ובמטמונות…׳ הלשון היא על-פי מל״ב כ, יג. 48. נחפשו… מצפוניהם: על-פי עו׳ א, ו. 50-49. נגד… פלא: על-פי תה׳ עח, יב, והשווה מדרש שה״ש ב, ח.49. צור ישראל: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ ל, כט. 50. אבן הראשה: כינוי לישראל על-פי זכ׳ ד, ז. 51. ראש… יצא: על-פי יש׳ מב, יג. 52. בחצות… בכוריהם: על-פי שמ׳ יב, כט. 54-53. חילם… השמלה: על-פי שמ׳ יב, לה.53. חילם: עשרם. בתורת שאלה: על-פי שמ׳ יב, לה. 55. ארץ… כמצולה: ריקה כמצולה שאין בה דגה. על-פי שמו״ר ג, יד. 56. לא… ידיהם: על-פי תה׳ עו, ו. 57. זבח… עזנו: על-פי שמי יב, כז. 58. טובה… עלינו: על-פי הגדה של פסח. 60-59. שעשה… בהם: על-פי לשון הברכה השניה בהדלקת נר חנוכה. 61. קויתי… נפשי: על-פי תה׳ קל, ה. 62. אותי… לחפשי: על-פי יש׳ מב, ז. 63. ויבנה… מקדשי: על-פי תה׳ עח, סט. 64. שם… זבחיהם: על-פי דב׳ יב, ו. להקריב קרבניהם: על-פי וי׳ ז, לח, ובנ״י: ׳כל אשר נשמת רוח חיים בהם׳, רמז לתפילת נשמת
ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו- ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.
ברית מספר 38 בעריכת מר אשר כנפו– ד״ ר אלישבע שטרית המאבק על עיצוב דמותה של קהילת מרכש בשלהי שלטון הפרוטקטורט.
מהיבטים שונים היו הבחירות של שנת 1936 שונות מכל מה שידעה עד אז החברה היהודית של מרכש, כי הם שימשו זירה למאבק בין הקבוצות השונות שהרכיבו את החברה היהודית: מאבק אחד היה בין בני הדור המבוגר והמסורתי של העילית הוותיקה, רובם לא ידעו צרפתית וכל שאיפתם הייתה לשמר את סדרי החברה של העולם הישן, לבין בני הדור החדש של אותה עילית וותיקה שהמפגש עם התרבות האירופית וההשכלה שרכשו במוסדות הצרפתים השפיעו עליהם ודרכנו אותם להירתם לפעילות ציבורית למען קידומה של החברה הנחשלת של מרכש. זירה אחרת של מאבק הייתה של בני המלאח מהשכבה העממית, כאלה שלמרות שרכשו השכלה והתקדמו בסולם הכלכלי, שערי ההנהגה נותרו סגורים בפניהם. ועוד זירה הייתה של בני המחוז שזה מקרוב התיישבו בעיר. חלק מהם הגיעו לעושר רב ורכשו השכלה כללית או יהודית, אבל בני מרכש 'האוטנטיים' בזו להם והמשיכו לראות בהם כפריים ו'שלוחים' והם לא נתפסו לא ע״י העילית הוותיקה ולא ע״י ילידי מרכש 'האוטנטיים' ראויים לקחת חלק בהנהגה או לשמש בה בתפקידים מרכזיים.
למעשה, המאבק בין בעלי הגישות השונות היה יותר מכל דבר אחר מאבק על עיצוב דמותה של החברה היהודית של מרכש – מאבק שעתיד היה לקבוע באיזו מידה תישאר החברה מסוגרת בדי אמות המלאח עם הנורמות המסורתיות של העולם הישן, או אם היא תיפתח בקצב מהיר יותר לתהליכי המודרניזציה, שכבר חדרו לתוכה.
מקורות מהתקופה ומסרנים שבעצמם השתתפו בבחירות הללו, מתארים מאבק קשה בין בעלי הגישות השונות, כאשר כל צד משתמש בתעמולה אגרסיבית נגד הצד שכנגד. החוגים השמרניים הציגו את הרפורמיסטיים, כתמימים, 'אנשי קדמה' לכאורה, מהפכנים, קצרי רוח, חסרי הבנה של המציאות הפוליטית וברצון להחדיר אורח חיים חילוני ואפיקורסי לקהילה. לעומתם האשימו הצעירים את חברי ההנהגה 'הזקנים', זקנים – לאו דווקא מבחינת גילם אלא מבחינת תפיסת עולמם- בתרבות שלטון דיקטטורית, באינטרסנטיות, באדישות לענייני הכלל ובהתנגדות נחרצת לרפורמות ברוח הקדמה.
על הבחירות הללו כותב גולדנברג, מורה ולימים מנהל בכי״ח כך: "בפעם הראשונה אנו עדים במרכש לתעמולה של שתי קבוצות מוגדרות המעוניינות להיבחר[…] מי מהן תנצח? הצעירים או הזקנים? אם הזקנים ינצחו הרי שאיתם יבוא הקץ ויסתם הגולל על כל התוכניות היפות של הצעירים – הן תשכחנה ותשקענה בתהום הנשייה".
ברם, המאבק העיקש שניהלו מייצגי העולם הישן היה מאבק מאסף. מרדכי קורקוס הודח מהנשיאות ורק שניים מדור ההנהגה הוותיקה נבחרו. סיום כהונת מרדכי שם קץ לשלטון 'שושלת' הענף הזה של המשפחה ששלטה מעל למאה שנים (1832- 1936) והייתה בין הגורמים המרכזיים שהשפיעו על דמותה השמרנית של הקהילה. כריאקציה לשלטון הממושך של משפחת קורקוס לא עלתה משנת 1936 ואילך כהונת נשיא הוועד על שתי קדנציות רצופות. כמו כן ייצגה ההנהגה את הקבוצות השונות שהרכיבו את החברה היהודית, ובהם מתמערבים מהעילית המסורתית ומתמערבים מהבורגנות החדשה שצמחה תחת שלטון הפרוטקטורט. יתר על כן, בין השנים 1937- 1945 נבחרו לעמוד בראש הקהילה, בזה אחר זה, אישים שלא נמנו עם העילית הוותיקה של הקהילה והם אפילו לא נולדו ולא התחנכו במרכש אלא בישובי המחוז הבולט ביניהם הוא הרב פנחס כהן, יליד טרודנט. והאחרים היו רבי אליעזר וזאנה יליד סידי ־האל ויוסף ביטון.
ד״ר אלישבע שטרית המאבק על עצוב דמותה של מרכש
עמוד 23
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Joseph Dadia
Aghmat
Avant-propos
En janvier 1988, j’ai voulu écrire l’histoire de la ville de Marrakech et du quartier où habitaient les Juifs, quartier appelé Mellah, et cela sur plusieurs cahiers de classe. Et je trouve dans le premier cahier, sur une page, en gros titre le mot AGHMAT. Je ne savais rien sur Aghmat, terme que je découvris pour la première fois.
J’essaierai de rapporter ce que j’ai écrit sur cette cité, en tentant de mettre de l’ordre dans ma monographie. A cette époque, j’écrivais les textes dans l’ordre où je les lisais au fur et mesure des ouvrages que je consultais.
C’est avec émotion que je reproduis en avril 2021 ce que j’ai écrit en
1988.
Je découvris Emile Laoust, auteur que je ne connaissais pas. Il écrit : « La ville d’Aghmat existait au début de l’époque musulmane longtemps avant la fondation de Marrakech. En réalité deux agglomérations portaient ce nom : Aghmat Ailan, belle, riche et exclusivement peuplée de Juifs, et Aghmat Warika, distante de quelques kilomètres de la précédente, à proximité de Tasghimout, « nom d’un plateau voisin et d’une forteresse almohade ». Cf. Emile Laoust : Contribution à une étude de la toponymie du Haut Atlas, Revue des Etudes Islamiques, Années 1939, Cahiers III-IV. – 1940 Chiers I-II.
Le 2 mai 1901, l’écrivain Edmond Doutté séjourna à Aghmat, terme qu’il écrit Ar’mat : « Nous dirions, si nous étions musulmans : les saints du pays ne nous laissent pas partir, manière élégante et religieuse d’exprimer que l’on se plait dans un endroit». Il ajoute: «Ar’mat correspond évidemment à l' Ar’mat Ourika des auteurs arabes. Ourika désigne une petite tribu dont Ar’mat fait partie. Le mot Ar’mât se prend en deux sens. Dans le sens large c’est un vaste espace tout en cultures et en vergers, pour la plupart entourés de murailles : jardins, petits champs d’orge, maisons, tout cela est confondu dans un grand désordre et l’étendue ainsi occupée par ce groupement humain paraît disproportionnée à son importance actuelle. Dans le sens étroit, Ar’mat est un lieu où on retrouve nettement quelques vestiges de la prospérité de l’ancienne capitale du H’oûz. Ce mot de prospérité ne doit pas nous faire illusion : il est probable que la capitale des anciens rois d’Ar’mât, que vainquirent les Almorávides au onzième siècle, n’était qu’un village de masures berbères et fut embellie dans la suite. … Un vestige intéressant de l’ancienne Ar’mât, est un h’ammâm ou bain maure, encore assez bien conservé. Les habitants disent qu’Ar’mat fut détruite sept fois et sept fois relevées de ses ruines.
Les habitants d’Ar’mat ajoutent que d’Ar’mat à Marrakech c’était autrefois une succession ininterrompue de moulins et, dans leur fierté provinciale, ils iraient jusqu’à dire que Marrakech n’est qu’un ancien faubourg d’Ar’mat qui a éclipsé la cité mère. […]
Il y a un passage que je souhaite citer, car il m’intéresse : « Il y a sous Ar’mât un souterrain où coule une sâguia qui prend naissance entre Ar’mât et Ourika et qui passe devant la Médersa […] Ce canal souterrain va jusqu’à Marrakech et même au-delà ».'
Nfis et Aghmat (sic), premières métropoles du Sud Marocain, se construisirent au contact de la montagne et de la plaine : grands marchés d’échanges entre deux régions complémentaires, ces centres anciens s’étaient tous installés dans le dir (piémont, poitrail).
Nfis a disparu.
Aghmat n’est plus qu’une bourgade en 1937.
Il existe encore un lieu dit Mellah El Yahoud.
Au 11eme siècle, Aghmat et Fès participent au trafic caravanier transsaharien, qui aboutit aux ports atlantiques et méditerranéens.
A l’origine, bourgade rurale berbère qui a grandi, Aghmat possède un port : Kouz à l’embouchure du Tensift, avec relations suivies avec l’Espagne.
Agouz est la Couz d’Al- Bekri., port d’Aghmat la Juive.
D’après moi, une canalisation souterraine reliait Aghmat au Tensift. Et de là, sur de petites embarcations, les juifs pouvaient atteindre sur l’Atlantique le lit dit Agouz. D’où l’échange avec les juifs d’Espagne qui arrivaient par mer à Agouz.
Des juifs de Kairouan, chassés par les musulmans de la ville déclarée ville sainte, sont venus habiter Aghmat.
Cette présence juive est attestée par des livres écrits par des Rabbins : Zachariah Ben Judah Aghmati a rédigé à Aghmat, en 1190, le commentaire des traités talmudiques de Baba Quamma, Baba Mesi’a et Baba Batra.
Professeur Haïm Zafrani nous apprend que « c’est le monarque Saadien, Ahmed Ed-Dahabi (1578-1603) qui invita les juifs d’Aghmat à venir s’établir à Marrakech et il semble que le mellah situé à proximité du palais du sultan ((Qsar-elbadi’i’) date de cette époque. La capitale du Sud marocain fut aussi, pendant de longs siècles, un foyer de diffusion de la science juive pour les régions du Sous, de l’Atlas et des villes de la côte méridionale de l’Atlantique. »
Les Chananéens, indique Armand Loth dans Histoire d’Israël, possédaient quatre sanctuaires :
Mogador, Safí, Guisser et Ghmat.
Ces villes nous ramènent au Moghreb.
Mogador, qui en arabe est Soueïra, a été bâtie au 17eme siècle, sur les plans d’un architecte français
Mais le nom est plus antique.
Safi est l’un des ports du Maroc, où François Berger croyait qu’on découvrirait un temple de Poséidon, magnifique Neptune qui fit présent à son peuple de la vigne et de l’olivier, plantes initiatiques.
L’une des portes de Fès s’appelle Guissa et Guissa fut fondée d’après la tradition, par une tribu hébraïque.
Ghmat fut le siège d’un royaume juif.
Je le savais. Et cela est signalé aussi par Maurice Privât, auteur du livre « Venus au Maroc »
Les Documents Secrets Paris, 1934, page 30 et page 190.
Bocano Emero a été autrefois l’une des sept provinces du Royaume du Maroc et Aghmat sa Capitale, et ce, avant que les Lemtouna eussent bâti Maroc.
Abu Téchifien établit son siège dans Aghmat. Son fils Iosef, dès l’entrée de son règne, méprisait Aghmat qui était dans les montagnes, plus précisément sur les hauteurs de Tasghimout.
Aghmat, « la seconde cité Maroc », « où des jardins admirablement arrosés produisent encore quantité de raisins et autres fruits savoureux, servait de caverne aux loups et renards et de niches aux corbeaux. Déjà résumée chez Marrnol, cette page est réduite à trois lignes par Dapper qui n’en retient pas moins l’essentiel : des « bêtes féroces » dans des «jardins délicieux » – en somme un paradis presque retrouvé ».
El-Bekri consacre plus d’une page à Aghmat : « Le nom d’Aghmat est porté par deux villes situées chacune dans une plaine. L’une s’appelle l'Aghmat des Ilan, et l’autre l' Aghmat des Ourika. Le chef de ces peuples réside dans cette dernière ville, et c’est là que descendent les marchands et les voyageurs ; car il n’est permis à aucun étranger d’habiter Aghmat Ilan. Une distance de huit mille sépare les deux villes. On y voit une petite rivière, qui coule du midi au nord et dont l’eau est saumâtre ; elle se nomme Taghîroiit. Tout autour d’Aghmat Ourika, s’étendent des jardins et des forêts de dattiers. Ce canton est très grand ; il est occupé par des tribus masmoudiennes, qui demeurent dans des bourgs fermés (cosour) et dans les lieux où elles parquent leurs bestiaux. Une grande abondance règne dans ce pays et tout y est à bon marché. On y porte de la ville de Niffis de grosses pommes, dont on peut acheter pour un demi-dirhem de quoi charger un mulet. Nous devons cependant ajouter que l’air de cette contrée est malsain ; que les habitants ont tous le teint jaunâtre, et qu’il s’y trouve beaucoup de scorpions, dont la piqûre est mortelle. On y tient plusieurs marchés, qui sont très fréquentés ; dans celui d’Aghmat, qui a lieu chaque dimanche, on vend toute espèce de marchandises et d’effets de ménage. En ce jour, on tue et on consomme plus de cent bœufs et mille moutons. Autrefois, à Aghmat, les habitants se transmettaient entre eux la charge d’émîr ; celui qui en avait exercé les fonctions pendant un an était remplacé par un autre que le peuple choisissait dans son sein. Cela se faisait toujours par suite d’un arrangement à l’amiable ; c’est, du moins, ce que rapporte Mohammed ibn Youçof le Cairouanite. Le ribat de Couz, situé sur l’océan environnant, sert de port à Aghmat.
Brit No 38-Joseph Dadia-Aghmat-Redacteur:Asher Knafo
Page 42
יצחק ירנן המפואר-ליצחק רואש פיוט לט"ו בשבט
לטו בשבט
סדר שלשים מיני פירות
עשרה מינים מהם, הם פרי גמור, ואין בהם קליפה, לא בפנים ולא בחוץ. והם מכונים כנגד עולם הבריאה.
ועשרה מינים הם, הפרי מבחוץ, והגרעין שלהם בפנים. והם מכונים כנגד עולם היצירה.
ועשרה מינים מהם, הקליפה שלהם מבחוץ, והפרי בפנים.
והם מכונים כנגד עולם העשיה, ואלו הם:
עשרה שכלם פרי:
עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים, חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבָשׁ (חֻזְרַר), חֲרוּבִין.
עשרה שהגרעין בפנים:
זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגְּדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפְּאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשְׁמְשִׁים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְּרָדִין (זַעֲרוּר אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.
עשרה שהקלפה בחוץ:
רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁיןְ (קוקוס(, עַרְמוֹנִים, לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פַּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר הארן), בָּטְמָה (פְּרִי אֵלֶּה).
(36) פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״אל מאד נעלה״
שִׁיר, מִפִּי אֵל יֻשְׁבַּת אֶפְצַח בִּרְנָנוֹת
בְּיוֹם זֶה, ט"ו בִּשְׁבָט חַג הָאִילָנוֹת
בְּיוֹם זֶה, ט"ו בִּשְׁבָט חַג הָאִילָנוֹת
בָּרְכוּ נָא, אָב, בֵּן וּבַת / לֵאלֹהִים, רַב אֱמוּנוֹת
בָּרְכוּ נָא, אָב, בֵּן וּבַת / לֵאלֹהִים, רַב אֱמוּנוֹת
נָא, 'שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת בּוֹרֵא אִילָנוֹת
בֶּרֶךְ מֵי נְהָרוֹת וְכָל מִינֵי פֵּרוֹת
יִהְיוּ טוֹבוֹת רַעֲנָנוֹת / מִכָּל טוּב, יִהְיוּ בְּרוּכוֹת
יִהְיוּ טוֹבוֹת רַעֲנָנוֹת / מִכָּל טוּב, יִהְיוּ בְְּרוּכוֹת
יצחק ירנן המפואר-ליצחק רואש פיוט לט"ו בשבט
עמוד 56