פרופ׳ אליעזר בשן–קהילת סאפי במהלך הדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים-ברית מס 22 בעריכת מר אשר כנפו.
פרופ׳ אליעזר בשן
קחילת סאפי במהלך חדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים
סאפי שוכנת בחוף האוקיאנוס האטלנטי במרחק כ-250 ק"מ דרומית לקזבלנקה (בקו אוויר), כמאה ק"מ צפונית למוגדור וכ-150 ק"מ מערבית למרקש, בירת הדרום. לפי ספירה שנערכה ב-1994 חיו בה 262,000 תושבים. נמלה ידוע מתחילת המאה ה-16. עד 1660 היה הנמל העיקרי בחוף האוקיאנוס בגלל קרבת העיר היחסית למרקש. היום היא מרכז לדיג, לייצוא פוספטים ומוצרים כימיים. בנות הברית נחתו בנמלה ב-8 בנובמבר 1942. סאפי התפרסמה בעיקר בעקבות העלילה ב-1863 על היהודים לפיה הרעילו איש מכס ספרדי, ובעקבותיה נסע משה מונטיפיורי לפגישה עם סולטן מרוקו. מטרת מאמר זה המתבסס על מקורות שונים, לתאר כמה פרטים על הקהילה.
העדות הקדומה על יהודי סאפי היא מדור הגירוש מספרד. יהודי ממגורשי ספרד נפדה בסאפי. מכאן שהייתה בה קהילה כבר לפני הגירוש.
מוסלמי שהתנצר בשם ליאון האפריקני ואשר ביקר בסאפי בשנת 1500 כתב כי בסאפי גרות כמאה משפחות יהודיות. באותו זמן הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שהיה תחת חסותה של פורטוגל. העיר הייתה תחת שלטונה של פורטוגל החל מ-1507 (לפי גרסה אחרת, מ-1508), והיא נעזבה על ידם לאחר 23 שנים.
מלך פורטוגל הבטיח ליהודי העיר שלא יגרשם ולא יאלץ אותם להתנצר, ואם טובת המלך תדרוש את פינויים, תינתן להם שהות של שנתיים כדי שיוכלו לקחת אתם את רכושם. אחד המגורשים בשם ר' אברהם בן זמירו, נתמנה לרב על ידי המלך. ב-1510 באה העיר במצור על ידי המוסלמים. על שמירת קטע מהחומה הופקדו היהודים תחת פיקודם של אחים ממשפחת בן זמירו. כמו כן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים בחומה.
קבריהם של בני זמירו: העיר התפרסמה תודות לקבריהם של החכמים בני זמירו, ויהודיה גאים בזכות זו שנפלה בחלקם. למקום באים המונים בל״ג בעומר להילולה סביב הקברים. לפי המסורת קבורים שם שבעה חכמים בני משפחה אחת.
תורגמנים יהודים: בשנת 1523 מונה יעקב רותי לתורגמן אצל הממשל הפורטוגלי, הוא גם כיהן בתור יועצו של אחמד אלוטאם (1524 -1548). בשמו של הנ״ל ניהל משא ומתן עם מלכות פורטוגל יחד עם יהודי בשם יעקב רוזאליס, לשם השגת שלום ביניהם. בשנים 1538 ו-1541, כיהן יוסף לוי בתפקיד תורגמן. ב-1541, עזבו הפורטוגלים את סאפי ואת אזמור.
האם היהודים גרו במלאה? בספר שהודפס ב-1671, נאמר כי ליהודים מקום מיוחד ונפרד למגורים, ויש להם בית כנסת . לפי מידע משנת 1886 הורשו יהודי סאפי על ידי הסולטן לבנות מלאח מחוץ לעיר. כשהבנייה תיגמר, על כל היהודים לעבור לשם דומה כי עד אז לא היה מלאח, אבל מדרך הטבע גרו היהודים יחדיו בגלל חיי הקהילה ומקום לתפילה וללימוד תורה. לפי מידע אחר, לא היה להם מלאח.
שמואל רומאנילי(1817-1757) מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כותב כי ביקר בסאפי ו״הגדול ביהודים שם ר' מרדכי".
עדויות של אירופאים על יהודים בסאפי
מקור מהמאה ה-18, אדם מדנמרק, שכתב על רשמיו מסיור במרוקו בין השנים 1768-1760, רשם כי בסאפי חיים יהודים עניים, לכן אינם משלמים מס גולגולת. אנגלי שיצא מגיברלטר וסייר במרוקו במאה ה־18, גר בביתו של יהודי בסאפי אמריקאי יליד 1777, רב חובל של אנייה שנטרפה בחוף מרוקו ב-1815, הצליח לשרוד, עלה לחוף, נקנה על ידי ערבי וכתב על חוויותיו במרוקו. הוא סייר מטנגייר לסאפי והלך בלוויית מדריכו לראות את העיר ואת הנמל. תיאורו הוא המפורט ביותר על סאפי ויהודיה מבין כל התיירים האחרים. הוא רשם פרטים שונים, ביניהם כי העיר קטנה ומבוצרת בחומה המקיפה אותה מכל צדדיה. אין בה מסחר ולכן חיי היהודים בה קשים. הם עניים ועלובים ולבושים רק בחצי גופם בסמרטוטים מלוכלכים. הוא הביע את צערו על מצבם ועניותם. "היהודים גרים כאן סמוך לבתי הערבים." הוא ביקר בביתו של יהודי, שהיה קודם בית של נוצרים ובו גרות כעשרים משפחות יהודיות מסכנות. הוא היה עד לתפילות של היהודים. "בשבת, כל הגברים היהודיים הולכים לבית הכנסת ובאותו זמן הנשים לובשות את שמלותיהן הטובות, כשהן עונדות תכשיטים." הוא ביקר בבית שנחשב קדוש, ויהודי אמר לו כי המקום נבנה על שרידי ביתו של איש קדוש, כי כל אדם שאינו מוסלמי חייב ללכת יחף וכי באים לבקר כאן ממקומות שונים כדי להירפא. הוא אמר למבקר כי, היות שהוא אדם טוב וחלש, מותר לו לעבור כשהוא רכוב, אבל עליו לשלם דולר לשם החזקת הבית ושיפוצו. כמו כן, סיפר לו ששום נוצרי אינו מורשה לעבור כאן ללא תרומה וכי הדבר נדרש עם הכניסה לעיר. המבקר שילם את הדולר. נראה שהכוונה לקבריהם של בני זמירו.
מספר היהודים בעיר: בספר שחיבר גרמני והודפס ב-1844, דווח כי בעיר 12,000 תושבים, מהם 3,000 יהודים. 12.
האנגלי גיומס ריצרדסון, שסייר במרוקו באמצע המאה ה-19, ויומנו יצא לאור אחרי מותו על ידי אלמנתו, כותב בסיורו בחוף האוקיאנוס האטלנטי כי, לאחר יומיים של הליכה ממזאגאן דרומה מגיעים לסאפי. כינוי העיר על ידי המקומיים Asfee ובעת העתיקה נקראה Soffía או Saffía.היא עיר עתיקה במחוז Abda נבנתה על ידי אנשי קרתגו קרוב -Cape Pantin. היא שוכנת בין שתי גבעות בעמק בו הצפות לעתים קרובות. הדרך לעיר בקיץ טובה ובטוחה, והיא הייתה בעבר מעגן לסחר אירופאי בחוף האטלנטי. מספר התושבים כאלף, כולל מספר יהודים עלובים. חומות העיר חזקות וגבוהות. הפורטוגלים כבשו אותה ב-1508, ועזבוה מרצונם. הסביבה החקלאית מעובדת. כ-40 מייל ממנה אגם גדול. היא רחוקה ממוגדור מהלך יום וחצי.
לפי מכתבו של יהודי מגיברלטר, שפורסם ב-1860, חיו בעיר באותו זמן 700 יהודים. גרמני, שיצא למרוקו מטעם החברה הגיאוגרפית המלכותית ב-1861, ופרסם את רשמיו ב- 1874, כתב את הפרטים האלה: העיר מכונה על ידי האירופאים Asfi. המקומיים קוראים לה Saffí. העיר מוקפת חומה ובצד הצפוני שוכנת הקסבה. גרים בה כ-3,000 תושבים כולל כמה מאות יהודים וכחמישים נוצרים. היא נכבשה על ידי הפורטוגלים ב-1508, שנשארו בה עד 1541 כשעזבוה מרצונם.
לפי ספר בספרדית שיצא לאור ב-1878 בסאפי 8,000 תושבים, כולל 1,500 יהודים ובין 50 ל-60 נוצרים. 16
גרמני שביקר במרוקו בשנת 1878 כותב כי בסאפי מספר התושבים 9,000 ביניהם 1,500 יהודים. שם כיהן יהודי בשם יעקב בן זכר בתור סוכן קונסולרי של ארה״ב. הוא פגש שלושה נגנים יהודיים בצוות עם חמישה מאורים.
מזכיר הקונסוליה של גרמניה בטנגייר בשנות ה-80 של המאה ה-19 כותב כי בסאפי 10-12 אלף תושבים, מהם כאלפיים יהודים.
אנגלי, חבר בחברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית, שסייר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19, כתב כי בסאפי 8,000 תושבים מהם הרבה יהודים.
גרמני, שביקר במרוקו מטעם החברה הגיאוגרפית הגרמנית באפריקה בשנים 1879-1880, כתב כי בסאפי חיים 300 יהודים.
על מספר גדול יותר של תושבים כתב אנגלי בשם Crawford בספר שיצא לאור ב-1889 לדבריו, חיים בעיר 12,000 תושבים. העיר שוכנת ליד מפרץ והיא מוקפת חומה גבוהה. זו עיר המחוז של Abda והפורטוגלים החזיקו בה החל ב-.1508 לפי דו״ח שפורסם באותה שנה חיו בה 10,000 תושבים, מהם 2,000 יהודים ו-60 אירופאים.
במאה ה-20 , לפי ספר של גרמני שיצא לאור ב-1905, חיים בה 15,000 תושבים, מהם 1500 יהודים.
יהודי בשירות דיפפלומטי:בשנות ה-60 וה-80 של המאה ה-19, כיהן יהודי בשם יעקב בן זכרי סוכן קונסולרי של בריטניה ושל ארה״ב בסאפי.
מיסיונרים אנגליקניס: החלו פעילותם במרוקו ב-1844 וכתבו פרטים שונים על סאפי ויהודיה. האגודה הפעילה ביותר הייתה London Society for Promoting Christianity amongtst the Jews. באותה שנה וכן ב-1874, נרשם בדו״ח השנתי שלהם כי בסאפי 3,000 יהודים עניים. ב-1885, פורסם כי מיסיונר בשם זרביב ביקר בסאפי, והוא מסר כי במקום בין 3,000 ל-4,000 יהודים, רובם עניים ופאנאטים. יש שם שני בתי ספר, בהם מלמדים רק עברית. הנ״ל ביקר שם במאי 1888 ומסר כי יש בה 12-13 אלף תושבים, מהם 3500 יהודים. ב-1892, דווח כי בעיר כ-3,000 יהודים ואין להם מלאח. לפי דווח מ-1905 חיו בה 150 אירופאים. 25
ב-1897 פורסם כי יהודי סאפי שולחים את ילדיהם לבית הספר של הפרנציסקנים.
סיוע לנזקקים: לפי דווח מ-3 ביולי 1878 של סגן הקונסול הבריטי בעיר לשגריר הבריטי דרומונד האי בטנגייר, היה רעב בעיר. הוא ציין כי בעלי היכולת היהודיים סייעו לעניים במזון.
בסוף שנת 1901 היו שטפונות בעיר ונגרם נזק ליהודים. יהודי מוגדור תרמו לנזקקים, נוסף למגבית שנערכה על ידי הנציגים הזרים בעיר.
בשנה שלאחריה סבלו תושבי סאפי ממחלת האבעבועות, ולפי מידע שהגיע ללונדון, לא היו תרופות למחלה זו בעיר.
תרמו להדפסת ספר: יהודים מסאפי תרמו להדפסת ספרו של ר' יוסף בירדוגו "כתונת יוסף", ח״א טבריה, תרפ״ד.
אנשים וחכמים בסאפי
ר' כליפא בן מלכא, שלמד מפי חכמי פאס וסאפי, עבר לאגדיר וחיבר את הספר "כף נקי", שהועתק באגדיר בשנת תקי״ד (1754). עיקרו של הספר על מנהגי תפילה. בחיבור באה לידי ביטוי זיקתו לסידור שחובר על ידי רב סעדיה גאון ושאיפתו לשמור על מנהגי מרוקו. אברהם בן יעקב בן שבת, יליד מוגדור בשנת תרי״ב(1852), חי רוב שנותיו בסאפי ומונה על ידי הממשל נגיד של הקהילה. הוא גם כיהן בתור תורגמן לקונסוליה אירופאית. עלה לארץ ונפטר בחיפה בשנת תרע״ז(1917). בנו שמואל, יליד סאפי.
חכמי המקום, ר' אברהם עזרא, ר' סעדיה בן רבוח ור' משה רפאל אביקציץ כתבו הסכמה לספרו של ר' יעקב בן שבת, רוח יעקב, ליוורנו, תרמ״א-תרמ״ב.
לספר של שאול נחמיאש, "גבעת שאול", שהודפס בטנגייר בשנת תרס״ה הסכימו חכמי סאפי דלקמן: ר' אהרון רפאל נחמיאש, ר' שמעון דהאן, ר' יעקב בן שלום, ר' אוחנה מסעוד בן דוד ור' יעקב מורציאנו.
ר' יהודה בן מויאל (1830-1911), דיין בסאפי, חיבר את הספר "שבט יהודה", ירושלים תשנ״ד. ר' יהושע ממאן, יליד 1918, כיהן שם בתור דיין בימי צעירותו. הוא כתב: "בימי חורפי בהיותי מכהן כרב ודיין בעיר אספי" (עמק יהושע, ח״ג, יור״ד, סי' יג'). הוא גם עמד בראש "חברת משכיל אל דל", שדאגה לעניי העיר (שם, ח״ג, עמי 89). החכם דן בבעיות שונות שעלו בעיר בתקופת החסות של צרפת, ביניהן נשואי תערובת. למשל, אשה הנשואה לנוצרי(שם, ח״א, יור״ד, סי', ט, י, ח״ג, יור״ד, סי', יג). בהקשר לברית מילה של ילד שאביו גוי. על עקרות של גבר: שם, אהע״ז, סי' נג.
ב-1932 מונה מטעם שלטון החסות הצרפתי החכם ר' אבנר בן וידאל הצרפתי בתור דיין בסאפי. בשנה שאחריה נפטר.
קשריהם של חכמי המקום עם חכמים בקהילות אחרות
היות שסאפי לא הייתה מרכז של תורה, פנו חכמי המקום לחכמים בקהילות הגדולות בשאלות דין ומנהג. הכינוי של העיר בדרך כלל "אספי".
מרקש: בשליש הראשון של המאה ה-19 נשאלו חכמי מרקש האם יהודי סאפי נגררים אחריהם בתקנות שלהם. חכמי סאפי שאלו את חכמי מרקש בקשר לתוקף המנהגים, והשיבו "דאם לא נודע שנהגו כן – אינם מחויבים לנהגו כמותו".
מקנס: באותה תקופה נשלחה איגרת מעיר אספי למקנס, על איש שיצא לקבץ נדבות בערי המערב ונפטר בדרך. אותו חכם נשאל בדבר בתולה שנמצאה מעוברת.
סלא ורבאט: עדות על עגונה בסאפי נידונה בספרו של ר' יוסף בן יעיש אלמאליח (1788- 1823).
ר' רפאל אנקאווא ( 16 בדצמבר 1847, ב' בטבת ה'תר"ח – 3 באוגוסט 1935,), שפעל בעיר סלא, ענה לשאלות שונות מסאפי, רובן ללא תאריך. תשובת החכם בשנת תרס״ט (1909) על מנהג אספי: קרני ראם, ירושלים תר״ע, סימן רמה. ביניהן העלה את השאלה מהו המנהג השולט בסאפי, שיאם יתברר דמנהג אספי הוא כמנהג טיטוון' [תיטואן](שם, סי' רמה).
ר' שלום אסבאג מסאפי שאל בשנת תרע״ג(1913) את ר' שלמה אבן דנאן, חבר בבית הדין הגדול במרוקו, בקשר לזוג שאיבד את הכתובה וכתבו להם כתובה אחרת. לאחר זמן הסתכסך הזוג והבעל גירש את אשתו מביתו. ונציג האישה טען שאם רוצה לגרשה, עליו לשלם לה לפי הכתובה הראשונה, בה נקוב סכום גבוה מזה הכתוב בכתובה השנייה. החכם חתם על פסק הדין בפאס בהסכמת חכמי מוגדור.
מוגדור: בית הדין, בהרכב אהרון בן חסין, ר' שמעון אביקציץ ור' משה ויזגאן, נשאל מסאפי ופסק בין השנים תש״ח-תשי״ד (1954-1948) על שאלות שונות בדיני אישות החורגים מהנורמה הדתית המקובלת. ביניהן, אישה שהתעברה מאדם שעבדה אתו בבית מרזח עשר שנים. הבעל האשים את אשתו שהתעברה מגבר אחר. אחר רצה לגרש את אשתו כי מצא בה ערות דבר. אישה תובעת מבעלה לפוטרה בגט. אישה נשואה התיידדה עם גוי בחצר המיועדת לזנות.
ר' יהודה שטרית, שכיהן בסאפי, שאל את ר' מכלוף אביחצירא (1980-1894) בהיותו כבר בירושלים שאלה דלקמן: האם מותר לספרדי להניח תפילין הכתובים בכתב של אשכנזים.
בנות רווקות יורשות כמו הבנים: הקהילה קיבלה את ההחלטה של מועצת הרבנים השלישית שהתקיימה בשנת תש״י, כי"הבנות שאינן נשואות תירשנה עם הזכרים בין באביהן בין באמן. ואפילו ירשו האם תירשנה גם כן באב וכן להיפך, אפילו נתגרשה אמן", יחד עם עשר קהילות אחרות, לעומת שבע קהילות שלא קיבלו את התקנה.
ישיבה: בסאפי הוקמה ישיבת "עץ החיים" בשנת תרפ״ד (1924) ולימד שם ר' שמעון בן אברהם אוחיון בשנים תרפ״ד-תרפ״ה. הוא גם לימד בישיבת "כתר תורה" והיה ראש השוחטים בקזבלנקה. עלה לארץ וכיהן ברבנות ביפו.
לסיכום, תיארנו פרטים על הקהילה היהודית בסאפי החל בדור של הגירוש מספרד, עד המאה ה-20.
פרופ׳ אליעזר בשן–קחילת סאפי במהלך חדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים-ברית מס 22 בעריכת מר אשר כנפו.
מסכת מכות-מואיז בן הרוש
מסכת מכות-עוד חתונה מרוקאית
מואיז בן הרוש…..
משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001
משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמִי
וְאוּלַי בְּכָךְ טְמוּנָה הַבְּעָיָה
כָּל הַזְּמַן אֲנִי מַצְדִּיק וּמַסְבִּיר אֶת עַצְמִי לְעַצְמִי אֲבָל
לַחֲתֻנָּה הַמָּרוֹקָאִית שֶׁל הַיּוֹם
שֶׁל בֶּן דּוֹדִי אֲנִי לֹא אֵלֶךְ.
לָמָּה אֲנִי לֹא אֵלֵךְ כִּי אֲנִי לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אוֹתָם שׁוּב
לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכּוּ אוֹתִי וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ וְשָׁתְקוּ
לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁגָּרְמוּ אֶת הָעָוֶל עַכְשָׁו יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים
וּמִתְנַהֲגִים כְּאִלּוּ הַכֹּל בְּסֵדֶר, הִרְבַּצְנוּ וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים
לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁעֲדַיִן יַצְדִּיקוּ אֶת מַכּוֹתֵיהֶם וְאֶת הַשּׁוֹט
וְלֹא יוֹדְעִים לוֹמַר טָעִינוּ, לֹא יוֹדְעִים לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, הֵם עוֹד יִצְעֲקוּ
אִם אֹמַר מַשֶּׁהוּ, וְאָז שׁוּב אֶהְיֶה הַיֶּלֶד הָרָגִישׁ וְהַקָּטָן,
הַיֶּלֶד שֶׁיִּהְיֶה מְשׁוֹרֵר
כְּדֵי לְהָבִין אֶת הַטֵּרוּף וּכְדֵי לְנַסּוֹת לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלָה,
אֲבָל לָמָּה אַתֶּם שׁוּב מַכִּים אוֹתִי, לָמָּה עוֹד מַכָּה,
לָמָּה כֻּלָּם מַכִּים אוֹתִי
לָמָּה כֻּלָּם צוֹעֲקִים עָלַי, לֹא מַסְפִּיק לָכֶם גַּם שֶׁאֲנִי חוֹלֶה אַסְטְמָה
לֹא מַסְפִּיק שֶׁיֵּשׁ לִי אַח עִם מַחֲלָה מַמְאֶרֶת
אֵין בָּכֶם רַחֲמִים אֵין בָּכֶם רֹךְ
לָמָּה אַתֶּם מַכִּים, לָמָּה אַתֶּם מַכִּים…
הָיִיתִי מַעֲמִיד אֶת כֻּלְּכֶם אֶחָד אֶחָד וּמַחְזִיר לָכֶם כַּמָּה סְטִירוֹת בַּפַּרְצוּף
אָךְ לֹא כָּךְ יִהְיוּ יָדַי
נִקְמָתִי הִיא יָדַי הָרַכּוֹת שֶׁלֹּא הִכּוּ וְשֶׁלֹּא מַכּוֹת יְלָדִים
וְהַשִּׁירִים.
מסכת מכות-מואיז בן הרוש
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964-חלוקת העולם
- 65. חלוקת העולם
באחת הקהילות היהודיות הפזורות בין הגויים היה חי רב, שהיה גם סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) וגם חריף ובקיא בתורת משה. אנשים רבים היו נוהרים אליו יום־יום כדי לשמוע תורה מפיו, ובין באי ביתו היה גם ערבי אחד — האימאם אחמד אלהאשאמי.
פעם שאל האימאם את הרב:— רבי, הסבר נא לי דבר זה: היהודים הם מצאצאי יצחק בן שרה, והערבים הם מצאצאי ישמעאל בן הגר. יצחק וישמעאל אחים היו, כי שניהם בניו של אברהם אבינו— אהובו של הבורא, הראשון שהאמין באל אחד ויחיד. מבחינה דתית אנחנו רואים את עצמנו קרובים יותר ליהדות מאשר לנצרות, כי היהודים מאמינים בתורה ובמשה הנביא, והערבים מאמינים בקוראן ובמוחמד הנביא. שני נביאים אלה מאמינים באללה בלבד, יתברך שמו. משום כך מפליא אותי דבר אחד: מדוע אין אתם אוכלים בהמה שנשחטה על ידינו? מדוע אתם שוחטים רק בהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה ? ומדוע אתם אוכלים רק דגים שיש להם סנפירים וקשקשת ? דברים אלה נעלמו מבינתי, ואינני מבינם. אנא, הסבר לי אותם!…
ענה הרב לאימאם:— שמעני, אדוני האימאם. יהיה נא ידוע לך הדבר, כי משה רבנו ומוחמד הנביא חילקו ביניהם את שני העולמות והעבירום לבניהם אחריהם. משה רבנו קיבל את העולם הבא ומוחמד הנביא את העולם הזה. והרי ידוע לך כי העולם הבא הוא עולם של רוח, ואין בו לא לידה ולא מיתה, לא אוכל ולא שינה, אלא חיי נצח במחיצת אדם וחוה, האבות ושאר הצדיקים. לא כן העולם הזה, שהוא עולם של חומר: האדם נולד בו בעל כורחו, אוכל וישן בו, ובסופו הוא מת בעל כורחו.
יום אחד הסכימו שני הנביאים לעשות חליפין ביניהם: משה רבנו יעניק זכות ישיבה לערבים בעולם הבא, ומוחמד הנביא יעניק זכות הנאה מן העולם הזה ליהודים. ירדו שני הנביאים לעולם הזה וקבעו: כל מקום שבו תדרוך כף רגלו של משה יהיה שייך לבניו, וכל מקום שבו תדרוך כף רגלו של מוחמד יהיה רכושם של בניו.
רכב משה רבנו על חמורו שצעד לאט לאט. בכל מקום שבו היה עובר, היו הציפורים מתעופפות בשמים והדגים מזנקים מתוך המים. הבהמות היו מתרוצצות סביבו, אך החיות היו משתוללות. בירך משה רבנו את כל החי והעביר את מטהו על הציפורים: מיד צמחה להם אצבע נוספת. אחר כך העבירו על הדגים, ומיד צמחו להם סנפירים וקשקשות. אחר כך העבירו על הבהמות׳ ומיד העלו גירה והפריסו פרסה. אך את החיות שהשתוללו הכה במטהו. ומיד הן ברחו ליער. כך המשיך משה רבנו ללכת בדרכו, עד שהגיע לטבורו של עולם.
לא כן מוחמד הנביא. אותו תקף יצר הכיבוש. הוא רכב במהירות על סוסו, וזה דהר במלוא המרץ. פחד וחלחלה תקפו את כל היצורים: הציפורים המריאו אל־על, הדגים צללו למעמקים, הבהמות התרוצצו והחיות שאגו. מוחמד פקד על הצאן לרדוף אחריו, אך בני הצאן, שעשו את רצונו, לא יכלו להשיגו, אם כי רצו ודהרו בכל כוחם. הם התעייפו ופערו את פיהם לרווחה. האוויר, שחדר דרך הפיות הפעורים, מילא את ריאותיהם עד אפם מקום, ולבסוף נקב בהם חור והתפרץ החוצה. מרבית הצאן מתו בדרך, ורק חלק מועט מהם הגיע לטבור העולם.
— משה רבנו הורה לנו— המשיך הרב את דבריו— כי העולם הזה הוא הבל הבלים, ואין בו ממש. הוא רק פרוזדור לעולם הבא. חיים בו רק כדי לעבוד את הקדוש ברוך הוא. משה רבנו נתן לנו את עשרת הדיברות, שאחד מהם הוא: לא תחמוד את כל אשר לרעך. וכדי לקיים מצווה יקרה זו, ציווה עלינו לאכול רק מן החי, שעלה בחלקו של משה— את הציפורים שיש להן אצבע נוספת, את הדגים שיש להם קשקשים וסנפירים, את הבהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה. את כל השאר, ובכלל זה את חיות היער, אסור לאכול, כי שלכם הן. ואם נאכל אותן, נהיה גזלנים. וכאשר שוחטים אצלנו בהמה, פותחים את קרביה ובודקים את ריאותיה. אם יש בהן חור, גם אז היא מגיעה לכם. אסור לנו לאכול אותה. כל זה על יסוד ההסכם העתיק בין שני הנביאים.
האימאם התפעל מדברי הרב, העמיק לעיין בתורת משה, עד שכעבור זמן מה התגייר וקרא לעצמו בשם ״משה״.
מספר יעקב קורקוס
יעקב ק ו ר ק ו ם (מספר! סיפור 65), יליד מאראקש (1900) עבד שם כפחח. בארץ מאז 1963. בנו, שלמה, כותב עליו:— אדם צנוע ונחבא אל הכלים.
שומר מסורת וקנאי לדתו. הצטיין בוויכוחיו הרבים עם הערבים והמיסיונרים, שבהם היה תמיד יוצא כשידו על העליונה. אב לשמונה ילדים — שישה בנים ושתי בנות(כולם בארץ). מעולם לא התמרמר על גורלו. מתפרנס מעמל כפיו. בעל חוש הומור שנון.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
עמוד 121
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– Le Rabbin Hayim Pinto et les colporteures de Suira
LE RABBIN HAYIM PINTO ET LES COLPORTEURS DE SUIRA
Quand le fils du cheikh de Suira se maria, celui-ci offrit un grand dîner en l’honneur de l’événement. Les colporteurs de la ville décidèrent d’apporter des cadeaux dans le palais du cheikh. Chacun d’eux fit l’acquisition d’une grosse dinde et, portant l’animal sur le dos, ils se rendirent ensemble, en procession joyeuse, au palais du cheikh. Ils se mirent en route à midi et il faisait très chaud. Subitement, les colporteurs aperçurent Hayim Pinto, le rabbin de la ville, qui avançait à l’ombre des maisons. Ils le bousculèrent en s’écriant: “Avance de ce côté-là, sale Juif qui empeste l’air de notre sainte ville. Ne t’approche pas trop des maisons des croyants, qui servent Allah et son prophète Mahomet.”
Le rabbin jeta un coup d’oeil sur les animaux que ces hommes portaient sur le dos et toutes les dindes crevèrent immédiatement. A la même heure, le cheikh sortit dans la rue et il vit les colporteurs portant sur le dos des dindes crevées. Il les frappa de son fouet et ils lui racontèrent ce qui s’était passé. Le cheikh s’agenouilla devant le rabbin et lui demanda pardon. Le rabbin lui dit qu’il ne devait pas se faire de souci: “Fais porter les dindes à l’abattoir pour que le choheth juif les tue selon la loi juive et ne frappe pas ces gens, car comme tu peux t’en apercevoir les dindes sont bien en vie à présent.”
Le cheikh fit ce que le rabbin lui avait dit et depuis ce jour le rabbin fut honoré par tous et bien entendu toute la communauté juive de la ville en profita.
LA BONTE DES HABITANTS DE SUIRA
Dans la période qui se situe entre les fêtes de Pourim et de Pessah, le rabbin Hayim Pinto avait l’habitude de s’asseoir devant les portes de la ville de Suira, et de demander à chaque Juif qui passait de faire un don pour que tous les Juifs pauvres de la ville aient des matsoth pour Pessah.
Quatre jours avant la fête de Pessah, un Juif riche mais très avare, passa devant le rabbin. Celui-ci lui demanda de faire un don de 5 réals d’or pour les pauvres, mais malgré les insistances du rabbin, l’homme refusa de donner l’argent.
Le rabbin dit alors à son serviteur : “Suis cet avare sans coeur et lorsqu’il entrera dans sa maison, tu y entreras également et tu prononceras trois fois la prière “Ecoute Israël”, puis tu quitteras la maison.”
Le serviteur fit ce que le rabbin lui avait dit et, au moment où il quitta la maison du riche, celui-ci mourut. A l’enterrement de l’avare, le rabbin Pinto prononça une oraison funèbre au cours de laquelle il dit: “Je savais que cet homme devait mourir. Et je lui ai demandé une obole pour lui offrir l’occasion de racheter sa vie par une bonne action. Mais il refusa de faire le moindre sacrifice et il mourut. Tous les Juifs doivent accomplir de bonnes oeuvres et soutenir les pauvres pour qu’ils vivent longtemps et heureux.”
Les Juifs de Suira prirent bonne note des paroles du Rabbin Pinto et se montrèrent généreux envers les pauvres de sorte qu’on disait d’eux dans tout le Maroc: “Les Juifs de Suira sont des hommes généreux, descendants d’hommes généreux.”
Chimone (ben Yitshac ben Mahlouf ben Avraham) Ouaknine (narrateur; textes Nos. 37 à 39) ; né en 1915 à Talouat, près de Marrakech, résidence du fameux Pacha Galaoui, héros de nombreuses légendes et connu comme un grand ami du peuple juif. La famille possédait un grand atelier pour la confection de selles et d’attelages en cuir et fournissait ses articles, qui étaient de qualité réputée, au sultan. Yitshac le père de Chimone, est aujourd’hui âgé de 90 ans, et habite chez son fils.
En 1925, la famille s’établit à Marrakech pour permettre aux fils de suivre les cours d’une école française.
Après l’établissement de l’Etat d’Israël, Chimone qui était en contact avec des émissaires d’Erets-Israël, transporta, dans son camion, des communautés juives entières à différents ports du Maroc où elles s’embarquèrent pour Israël. En 1954, il fut arrêté par la police secrète du Maroc et des Arabes fanatiques brûlèrent son camion et tout ce qu’il possédait. Deux ans plus tard, il émigra en Israël et s’établit à Achkélone.
Chimone consacre une grande partie de son temps à des activités en faveur de la communauté nord-africaine; il suit des cours et des séminaires pour compléter son éducation et élargir ses connaissances. De nombreux amis et connaissances se réunissent souvent chez lui pour l’écouter raconter des histoires sur sa vie, les rabbins et les communautés juives du Maroc.
Page 110
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– Le Rabbin Hayim Pinto et les colporteures de Suira
מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.
על מנת שחומר חשוב זה לא ילך לאיבוד, עמלתי על שיכתובו לטובת הגולשים….
חובה עלינו לספר את אשר ארע, משום הסיבה הפשוטה, לא רק שהגזענות לא נעלמה, אלא אף החמירה. הגזענות לא פסחה על אף מוסד, כולל בתי המשפט,……
מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.
מכתב לעיתון "הד המזרח" משנת 48'.
תודה לעמוס נוי.
ועוד דוגמא: בעבדי במשרד צבאי מסוים, נפגשתי בצעיר מרוקני חסון, חזק (בדיוק כאלה הדרושים לנו לבנין הארץ. בעל פנים שקטים ומלא דאגה. שערות ארוכות מסולסלות, הממלא את תפקידו בנאמנות. הוא היה נכנס לעתים למשרד לבקש ניר ומעטפה לכתיבת מכתב להוריו אשר במרוקו.
היחס אליו היה רגיל, לא ידעתי עליו הרבה כי לא שלט בשפה העברית, אולם נוכחתי כי בינו ובין אחד העובדים שידע צרפתית נרקמת ידידות כנה. ברבות הימים נסיתי אף אני בעברית, לבוא אתו בדברים ונתגלה לי דבר מעניין ומזעזע גם יחד. הצעיר בעל השכלה גבוהה, עלה ארצה בעצם ימי המלחמה, נלחם בנגב, נפצע, קבל סוג בריאות "ג" וכך נשלח לשמור על אחד המחנות. בעברית שלו, בחצאי משפטים הצליח לגלות לפני את רגשותיו סבלותיו ודאגותיו. ביום בהיר אחד נגש אלי ושאלני: "האם הנוער המרוקני נולד עם סכין ביד?"
תמהתי שלאלתו, הוא המשיך והראה לי את כיסיו והוכיח לי שאין לו סכין בכיס- תמיהתי גברה ביותר, הוא צעק: אח"כ ,אתם חושבים שאנו רוצחים" אתם לא יודעים כלל להעריך את הקרבתנו. אני השארתי במרוקו אם אוהבת ואב דואג ובית מלא כל טוב. אחי לומדים במוסדות ההשכלה הגבוהים בצרפת, אני הלכתי אחרי מצפוני, באתי ארצה ונלחמתי, נפצעתי. מדוע?- כדי להצילכם, נעשיתי בעל מום בשבילכם !" הרגעתי אותו, אחר כך הסברתי לו בשקט את היחס המחפיר אליהם, הוא סיים במשפט שהדהימני יותר מן הפצצה החזקה ביותר ששמעתי : " כל יום שאני נמצא יותר במדינת ישראל, אני נהפך לאנטי-ציוני גדול יותר !"
דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-התנועה הציונית
ברכות לדר' דוד גדג', חוקר יהדות מרוקו, על זכייתו בפרס "עם ועולם" לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.
ה. התנועה הציונית
לפעילות הציונית במרוקו יש קשר ישיר לפעילות בשדה התרבות העברית החדשה, ובספר זה אני עומד על קשר זה וכן על השפעת מצב התנועה הציונית במרוקו על הפעילות העברית שהתקיימה בה. הציונות התפתחה באופן שונה בקהילות היהודיות לתפוצותיהן, ובמחקר אני מבחין בין ציונות מזרחית לציונות מערבית. בקהילות יהודיות במזרח אירופה, ארצות שברובן שררה מצוקה, התפתחה הציונות המזרחית; זו התאפיינה בעלייה לארץ ישראל ובהצטרפות ליישוב המתפתח בה. לעומתן בקהילות יהודיות במערב אירופה ובארצות הברית התפתחה הציונות המערבית; זו ביטאה סולידריות עם היישוב ודאגה לשלומו ולהתפתחותו, תרמה לקרנות ציוניות, רכשה קרקעות בארץ ישראל וטיפחה את השפה העברית ואת התרבות העברית. ירון צור טען, כי בהתפתחות הציונות במרוקו הקולוניאלית בלטה תנודה של ההנהגה הציונית המקומית בין שתי האוריינטציות הציוניות הללו. ראשית תולדות התנועה תחת השלטון הצרפתי עמדה בסימן שני גלי עלייה קטנים שכשלו. אחריהם נטתה ההנהגה לציונות תרבותית ופילנתרופית, ללא מחשבה על הגירה המונית. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה שבו רוחות העלייה ההמונית לנשב בשורות פעילי התנועה, והן התחזקו לאחר הקמת מדינת ישראל.
הפעילות הציונית במרוקו החלה עוד קודם לתקופה הקולוניאלית. בראשית המאה ה־20 הוקמו האגודות הציוניות ״שערי ציון״ במוגאדור (1900), ״שיבת ציון״ בתטואן (1900), ״אהבת ציון״ באספי(1903) ו״חיבת ציון״ בפאס (1909). שלוש הערים הראשונות שאליהן הגיע דבר התנועה הציונית הן ערי חוף שתושביהן באו במגע עם סוכני תרבות מחוץ למרוקו או עם עיתונות עברית אירופית שהגיעה לעירם. היוזמה להקים אגודות במוגאדור ובתטואן באה מקרב יהודים אירופים שביקרו במרוקו או חיו בה, ובתמיכתם של רבנים ומשכילים מקומיים שביקשו להביא את הציונות אל קהילתם. באספי באה היוזמה מיהודי מרוקאי שחזר מארץ ישראל וממשכילים בני הקהילה שקראו על הציונות בעיתונות העברית שהגיעה מאירופה. בפאס יזמו את הקמת האגודה מספר צעירים מתמערבים. מגוון היזמים מצביע על כך שהציונות חדרה לכל המגזרים בקהילה היהודית במרוקו – אירופי, מתמערב וילידי – ובספר אני מראה כי גם בשדה התרבות העברית היו משתתפים מכל המגזרים. בראשית המאה ה־20 עסקו האגודות בדרך כלל בתעמולה לתנועה הציונית, בטיפוח השפה העברית ובגיוס תרומות לקרנות הלאומיות. פעילותן הייתה קצרת טווח ומוגבלת, ובסיומה ניתק הקשר שלהן עם התנועה הציונית.
הצהרת בלפור בנובמבר 1917 הביאה לחידוש הפעילות הציונית במרוקו ולהתפשטותה לקהילות רבות. צבי יהודה הסביר את ההתעוררות הציונית בתקוות שתלו יהודי מרוקו בהצהרה, בחידוש הקשר של התנועה הציונית באירופה עם הקהילות היהודיות בממלכה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובהשתקעותם של פעילים ציונים אחדים מאירופה במרוקו. בעשורים השני והשלישי של המאה ה־20 פעלו האגודות במרוקו בהיקף דומה לתקופה הטרום־קולוניאלית, באופן עצמאי וללא גוף מרכז. אולם שלא כמו בתקופה הראשונה החלה להתקיים פעילות באשכולות גאוגרפיים. כך למשל צירפה אגודת ״קו מבשר״ בפאס פעילים ממכנאם, מצפרו, מאוג׳דה ומרבאט; ״שערי ציון״ ממוגאדור פעלה במאזאגן ובאגאדיר; והפעילות הציונית במראכש התרחבה לכפרים בדרום. בצפון מרוקו התקיימה פעילות באלעראיש, בתטואן, בסאוטה ובטנג׳יר, ולראשונה הוקמה אגודה ציונית בקזבלנקה. השלטון הקולוניאלי נקט יחס שלילי כלפיהן, ולא אפשר לאגודות לפעול באופן חוקי. הוא ראה בציונות מתחרה על נפש המיעוט היהודי המקומי, ובכלל ביקש למנוע כל התאגדות לאומית, מוסלמית ויהודית כאחת. האגודות במרוקו היו נתונות תחת חסותה של ״הפדרציה הציונית של צרפת״, ופעילותן הוגבלה לתעמולה ולגיוס כספים לקרנות, כך שהן כמעט לא פעלו במרחב הציבורי. בתקופה זו בולטת אגודת ״קול מבשר״ מפאס, שלבד מתעמולה וגיוס כספים הצליחה לארגן גל הגירה של מאות יהודים מפאס ומצפרו לארץ ישראל; אך ההגירה כשלה, ורבים מהעולים חזרו למרוקו. חוץ מהקשיים שהערימה ממשלת הפרוטקטורט על קיום פעילות ציונית תרמה לדעיכה גם ההבנה של הפעילים במרוקו, שהתנועה הציונית אינה יכולה אוא’נה מעוניינת לסייע בפתרון המצוקות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בקהילותיהם.
בשלהי 1923 נתחדשה הפעילות הציונית, והפעם בקזבלנקה בהובלת יונתן טורש. טורש נולד בפולין בשנת 1895, גדל בבלגיה ועבר להתגורר באנגליה, ושם לקח חלק בפעילות הפדרציה הציונית המקומית. בהגיעו לקזבלנקה, ב־1923, פיקח על סוכנויות מסחר מטעם חברת ייצוא אנגלית. הוא הקים תא ציוני בעיר, ובו היו חברים מתמערבים ילידי מרוקו ומהגרים מאירופה, וביניהם ס״ד לוי, יעקב רפאל בנאזראף, סלומון כגן וזלמן שולמן. בראשית ינואר 1924 הצטרף התא כסניף אל הפדרציה הציונית של צרפת על מנת שיוכל לפעול באופן חוקי במרוקו. התא הציוני גייס תרומות לשקל, לקרן היסוד ולקק״ל מקהילות רבות בממלכה. כמו כן הוא ניהל תעמולה ציונית ולשמה ייסד את העיתון L’Avenir illustré (העתיד המצויר). עיתון זה ראה אור בקזבלנקה בצרפתית בשנים 1940-1926. בשנים שבהן פורסם העיתון הובילו טורש וחבריו אידאולוגיה רפורמיסטית־לאומית, ולא ציונית קלסית. האופי הרפורמיסטי התגלם באידאולוגיית השיקום של הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנועדה לגאול אותה ממצוקותיה הכלכליות, הארגוניות והתרבותיות, והייתה ברוח עקרונות ההשכלה והליברליזם. מטרת השיקום הייתה להתאים את הקהילה לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה בלי לוותר על ייחודה היהודי. הגוון הציוני התבטא בזיקה לבית הלאומי בארץ ישראל, בתמיכה בהקמתו, בהזדהות עימו ובגיבוש זהות יהודית מודרנית.
שינוי מהותי במצבו של הארגון הציוני במרוקו התחולל עם כינוסה של ״הוועידה הארצית״ של ציוני מרוקו ב־18 בינואר 1936. הוועידה התכנסה אחת לשנה בקזבלנקה, במשך ארבע שנים, עד להטלת האיסור על פעילות ציונית באפריל 1940. הוועידות בנו לראשונה בתולדות הציונות במרוקו מסגרת ארגונית מרכזית שייצגה את הקהילות העירוניות הגדולות, ולראשונה רושתו איים או אשכולות של פעילות ציונית וקיימו פעילות מתואמת ומאורגנת. מסגרת זו התוותה מדיניות לארגון הציוני המקומי. מוסדותיו נבחרו ונקבעה תוכנית פעולה לאיסוף כספים לקק״ל, לקרן היסוד ולמכירת השקל, וכן לתעמולה ולחינוך עברי. בוועידה הארצית הראשונה, שהתכנסה בינואר 1936 במשכן אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה, השתתפו 34 נציגים מקזבלנקה, מפאס, מרבאט, מצפרו, מאוג׳דה ומאספי. מספר הנציגים והקהילות גדל מדי שנה, ובוועידה של שנת 1938 השתתפו 55 נציגים מעשר קהילות. הפעילות הציונית במרוקו החלה לפרוח בשנים אלה ובפעם הראשונה נוצר תיאום בין הקהילות, אולם מלחמת העולם השנייה קטעה את התהליך.
ביולי 1943 התחדשה הפעילות הציונית במרוקו. מכתב בחתימתם של ס״ד לוי וסלומון כגן הודיע על כך למחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. למרות ההתעוררות הלאומית והתרבותית ביקשו השניים לקיים פעילות מצומצמת, כדוגמת זו שהתקיימה לפני המלחמה, מחשש להתנגדות שלטונות הפרוטקטורט. חוסר ההתאמה בין צורכי הקהילה לרצונם של לוי וכגן גרר ביקורת חריפה מצד פעילים וארגונים ציוניים מקומיים ומצד המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. הלחץ שהפעילו הגורמים השונים על הנהגת הארגון הביא להתפטרותו של לוי מתפקיד הנשיא. לכגן הצטרף פול קלמרו, יליד ירושלים בן העדה הספרדית, ויחד הם ביקשו לייסד ארגון שירכז את כל הפעילות הציונית במרוקו. לשם כך מינו באופן זמני, עד לעריכת בחירות דמוקרטיות למוסדות הארגון, ״ועד פועל מרכזי״, ״מועצה כללית״ ובעלי תפקידים שונים. ביוני 1946 חודשה המסורת, והוועידה השנתית של ציוני מרוקו התכנסה בקזבלנקה בהשתתפות למעלה מ־50 נציגים שייצגו 2,000 חברים מעשר קהילות מרכזיות במדינה. ההתעוררות שהקיפה רבדים רחבים בקהילה הביאה לכך, שלראשונה מאז הקמת הארגון השתתפו בו נבחרים שייצגו את הציבור הרחב ולא רק קבוצה קטנה מקזבלנקה.
לאחר קום מדינת ישראל הוקמה אגודה ציונית כמעט בכל קהילה גדולה ובינונית במרוקו. להבדיל מהפעילות העצמאית שאפיינה את תחילת דרכן, לאחר הקמת המדינה האגודות הסתייעו בשליחים מישראל. אלה הקנו לפעילות ממד מפלגתי, שהגיע למרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הגעתם של שליחי המפלגות השונות. הפוליטיזציה של הציונות חוללה מאבק של ממש על נפשו של הנוער בתנועות הנוער המקומיות והחלוציות במרוקו, שקיימו פעילות ענפה באותם ימים. ארגון הג׳וינט האמריקאי החל לפעול במרוקו עם תום מלחמת העולם השנייה והיה גורם בעל משמעות בהכנת היהודים מבחינה בריאותית, חברתית ותרבותית לעלייה לישראל. הפעילות התרבותית, בעיקר בשדה התרבות העברית, פרחה בעקבות העשייה הציונית בימים ההם. עם זאת התקיימה פעילות תרבותית עברית לאומית מראשית המאה ה־20 והתרחבה אט אט בהתאם לתנאים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים.
דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-התנועה הציונית
עמוד 51
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Emissaires sous "couverture"
Shlomo Yehzquiéli
Les nouveaux agents, en nombre grandissant avec la diversification des activités, ne devaient plus arriver au Maroc comme Israéliens, mais naturellement comme des étrangers d'une autre nationalité, munis de différents passeports, selon leur connaissance des langues notamment. La moitié d'entre eux était originaire des kibboutzim. De la première délégation de 1955, nous sommes restés deux à la fin. Vous vous demandez comment il est possible de rester Israélien dans ces conditions au Maroc?
Tout celui qui connaît de près le travail clandestin sait combien il est difficile pour un agent secret agissant dans un cadre limité, de changer d'un seul coup de passeport et de personnalité et d'en adopter une nouvelle – alors que sa photographie se trouve dans les fichiers de police des étrangers. La raison pour laquelle j'ai voulu rester, organiser l'action de la Misguéret et ne pas repartir au bout de quelques mois seulement, est que je m'étais attaché aux juifs du pays, aux hommes de la Misguéret, à ma fonction – au point de ne pas pouvoir imaginer de repartir si vite. Mes supérieurs en Israël avaient aussi un problème: ils n'avaient pas encore trouvé de candidat pour me remplacer. J'ai pu ainsi les convaincre sans difficultés, que dans les conditions particulières de l'organisation de la police marocaine, prenant la relève des Français dans les services de sécurité, je ne courais pas de grand risque. A la suite d'une rencontre à Gibraltar, il a été décidé que je devais quitter le pays pour adopter une nouvelle identité, et qu'à mon retour au Maroc je prendrai des mesures de sécurité particulières jusqu'à l'arrivée de mon remplaçant, quatre mois plus tard.
C'était à la veille de la Campagne du Sinaï, mais naturellement nous n'en savions rien – et rien non plus des relations étroites nouées entre Israël et la France, plus particulièrement entre les armées et les Services Secrets de ces deux pays. Ce n'est que quelques semaines plus tard, après l'éclatement des combats, que nous avons compris le sens des instructions strictes que nous avions reçues sur les contacts avec les services secrets français à Casablanca. Les rencontres étaient entourées de mesures de précaution exceptionnelles, de vérifications poussées, au point que mon représentant, pourtant un agent très expérimenté, avait failli ne pas arriver à toutes les rencontres prévues. Cette idylle ne devait pas durer longtemps. S'il y eut des contacts opérationnels fructueux avec des agents français, cela devait être sur une base personnelle, non institutionnelle. Les Français sont distants par nature et ne s'intéressent pas aux affaires des autres – contrairement aux gens du Sud, comme les Italiens et les Espagnols, qui sont plus ouverts et plus curieux.
Si mon C.V. était plausible, il n'en était pas de même de ma couverture professionnelle. Je ne m'étais jamais occupé de commerce et j'avais peu de connaissances sur le travail d'un agent commercial et sur la correspondance dans ce domaine. J'étais encore moins familier des appareils ménagers et industriels que j'étais censé commercialiser au Maroc. La société pour laquelle j'étais censé travailler m'avait appris beaucoup de choses, mais ce n'était pas suffisant. J'aurais pu théoriquement me perfectionner auprès des membres locaux de l'organisation, mais le temps manquait et je n'avais pas la tête à cela. Il ne me restait donc plus qu'à compter sur mes précautions et la situation peu reluisante des services de sécurité marocains.
Tout cela ne devait pas éviter des situations embarrassantes. Un jour que je déambulai dans une rue très fréquentée de Casablanca, un jeune juif devait me saluer de l'autre trottoir par un retentissant "Shalom, M. Yéhzquiéli, comment allez-vous?" Ce n'était pas très plaisant, mais pas catastrophique. A mon aide étaient venue la foule dense et le fait que peu de gens pouvait savoir que c'était de l'hébreu.
Je partais donc pour l'Europe pour me familiariser avec ma nouvelle identité, mes nouveaux papiers, mon nouveau C.V., ma nouvelle profession, les évènements marquants de mon "passé" et mes déplacements du temps de mon "enfance". J'ai étudié avec mes supérieurs de nouvelles méthodes d'action et j'ai rencontré le responsable de la Alyah, Ephraïm Shilo, un homme de grande expérience du temps de la Alyah clandestine d'Europe. J'ai de même rencontré Hasdaï Doron, le responsable de la Misguéret à Tanger, et Hertzel Sher, le commandant de la Misguéret à Gibraltar, qui tous deux étaient indépendants de l'organisation au Maroc. Nous avons pu ainsi analyser ensemble les avantages et les inconvénients des différentes voies de sortie possibles du Maroc. A ma sortie d'un petit aéroport européen, on m'a pris mon passeport et demandé poliment d'attendre. Tous les passagers devaient passer les formalités et je restais en arrière, pas très rassuré, préparant ce que devrait être ma réaction. Après dix longues minutes, on me rendit mon passeport avec un grand sourire. A ce jour je ne sais de quoi on m'avait soupçonné.
A mon retour au Maroc, je me sentais plus sûr qu'auparavant comme Israélien. Cette fois je n'avais pas besoin de m'inscrire dans les services de police, et de ce fait ils n'avaient plus ma photographie dans leurs archives. Pour plus de précaution, j'ai débarqué à l'aéroport de Rabat et pas à celui de Casablanca. Je me suis installé dans l'appartement que l'on m'avait préparé. J'ai essayé de ne pas demeurer longtemps dans le même lieu, pour ne pas me faire trop de connaissances. J'habitais quelques jours par semaine à Rabat, le reste du temps à Casablanca. Je voyageais également dans d'autres villes et régions. Je choisissais toujours ma résidence dans les quartiers européens. Ma couverture professionnelle était satisfaisante et j'ai même réussi à l'améliorer d'une manière imprévue, avec l'aide de l'une de nos premières recrues dans la ville portuaire d'Agadir, un membre qui dénotait dans l'organisation.
Dans cette station estivale à 500 kilomètres au sud de Casablanca, vivait un jeune juif français – petit-fils d'un rabbin hollandais – du nom de Jacques Wajnaar. Après son service militaire dans la Légion Etrangère, il s'était installé dans son ancienne région de service – comme l'avaient fait d'autres légionnaires au sud du Maroc et à la lisière du Sahara. Quelques mots sur la Légion Etrangère pour mieux comprendre la suite: c'est une unité de l'armée française qui recrute des étrangers et est considérée comme une unité d'élite, qui attire des aventuriers au passé douteux ou ceux qui veulent acquérir ainsi la nationalité française.
La Légion Etrangère était surtout active dans les colonies françaises d'Afrique et de l'Extrême Orient. Les anciens de la légion restaient à jamais liés entre eux et s'entraidaient même après leur libération. Ils étaient le plus souvent adhérents de l'Amicale des Anciens de la Légion qui organisait des rencontres sociales, veillait aux droits de ses membres et à l'aide mutuelle. La loi non écrite était d'aider son prochain sans poser de question. Notre ami d'Agadir était actif dans l'Amicale et m'a procuré une carte de membre officielle en bon et dû forme et l'insigne de la Légion, il m'a donné tous les détails sur l'unité dans laquelle "j'étais censé avoir servi", des photos de groupe, des insignes et les grades que chacun est censé conserver pour ses petits-enfants (je les ai encore). Ces documents et ces insignes équivalaient à une assurance-vie – du moins en Afrique du Nord où étaient nombreux les anciens de la Légion et cela a contribué à renforcer mon assurance et ma tranquillité.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Page 130
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.
צ״ד. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל,טופס במאמר ב״ד ישצ״ו.
בהיותינו מקובצים אנו החתומים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו זאת פ׳אס המהוללה, בעצת ורשות רבותינו החכמים השלמים חכמי העיר ישצ״ו, היושבים על כסא דין, ובעצת ורשות גבירנו הנגיד המעולה כה״ר יעקב רותי נר״ו. ראינו שרבים מבני עליה ירדו מנכסיהם, ויתר העם מטה ידם וידל, לרובי מסים וארנוניות שהועמסו ורבו כמו רבו, על הקהלות ישצ״ו. בזמנים כאלו שכל יום קללתו מרובה מחבירו בעונות הרבים, מצורף לזה בזבוז ממון שנהגו העם לבזבז בימי שמחות וגיל שיהיו להם, יחד עשיר ואביון מרבים בסעודות ובאים הגוים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם, לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו. ולכן ראינו לתקן שכל בר ישראל הדר בעירנו זאת, בעשותו סעודה לשם שמחה ממיני שמחות וגיל שתהיה לו, הן סעודת אירוסין הנעשית בבית הארוסה, הן בסעודת נישואין הנעשית בבית החתן, הן סעודת מצות ברית מילה, או מצות פדיון הבן, לא יעשה בעל הסעודה כי אם סעודה ראשונה לשם אותה שמחה, ולא יקבע סעודה שנית לאחרים לשם אותה שמחה, בתוך ימי משך השמחה בשום זמן וענין, לא ביום ולא בלילה, כי אם מה שיצטרך לבני החצר דבר יום ביומו. ובסעודה הראשונה עצמה, לא יזמין כי אם הקרובים לעדות לארוס ולארוסה, או לחתן ולכלה, או לאבי הבן ואבי הבכור ולאמם, אפי' יהיו יותר מעשרה. ואם לא יגיעו הקרובים ההם לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהם אנשים מחוץ לתשלום עשרה בלבד. אכן בסעודה ראשונה שעושים לכבוד הארוס בבית הארוסה, הנקראת דיכל״א בפי ההמון, לא יזמינו בה כי אם לארוס ולאביו ולאחיו. ואם אין לארוס אב ולא אחים יזמינוהו לבדו. גם אין רשות לבעלי הסעודות הנז' ובני ביתם, לשלוח מאומה מהתבשילים הנעשים לשם הסעודות ההם, מחוץ לחצר מקום קבע הסעודה. אפי׳ דרך גגות וחלונות, ואפי׳ לשלוח להם שושבינות. ובסעודת מיני מגדים ומשקין, שנהגו חתנים לעשות ביום שיתגלה החתן לכבוד חופתו, לא יזמין בסעודה ההיא כי אם לקרובים לעדות לחתן ולכלה. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי למוסיף עליהם לתשלום עשרה בלבד. גם אין רשות לחתן ובני ביתו להזמין נשים לעשיית אל עקאד״ה, ואל כעאך, שיעשה מתערובת הדבש לצורך חופתו, כי אם לאמו ואם הכלה ולאחיותיהם. ואם לא יגיעו לכלל עשרה, רשאי להוסיף עליהן נשים מחוץ לתשלום עשר נשים בלבד. ולא ישלחו מהעקאד״ה מאומה מחוץ לחצר החתן, אפי׳ דרך גגות וחלונות. גם ראינו לתקן שלא לעשות תקיי״ל בשום ענין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת. גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאע״ה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הריבט״ה שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפי׳ לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מיריינד״ה לבית הכלה, בשבת שקודם החופה.גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב, ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין ריעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם. גם לא ישלח החתן אלחיניי״א לבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. וכל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה, יובנו אפי׳ הם בלא קדושין כי אם בשידוכין. גם ראינו לתקן שלא ישלחו מנחת מיני מזון ובשר ומגדנות, לבית היולדת בשבוע של לידתה, בין בחול בין בשבת, כי אם הקרובים לעדות ליולדת ולבעלה. כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהשי״ת, לקיים ולהשלים עה״ד הנז', מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח״ו על שום פרט מכל הנז', מלבד שיענש בתורת עבריין, מלפני ב״ד והנגיד ישצ״ו לפי ראותם. ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ״ו, מאה אוקיות מכ״ט ליד גבאי המס על כל פרט שיעבור עליו בכל פעם שיעבור עליו. ולראיה שכך הסכמנו ונשבענו לקיים עה״ד הנז׳, ח״פ בהסכמת ורשות רבותינו הנז׳, וגבירינו הנגיד הנז׳ ישצ״ו, בעישור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלו״ם, לפרט היצירה פה מתא פ׳אס אלהים יכוננה עליון אכי״ר. וחתומים ע״ז רוב הקהל ישצ״ו, ומן הגב חתמו רבותינו הנז', והנגיד גבירנו הנז׳ ישצ״ו, שהסכימו בכל הנז׳.
וגם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי, אחר שקבלה קידושין,
ולא תלך לבית החתן אפי׳ שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים וקיים.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי הסעודות.
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
Témoignage d'Eli Peretz, né en 1916, tel qu'il a été recueilli par Meir Knafo. Eli a été reconnu Prisonnier de Sion.
Début 1961, avec toute ma famille et des dizaines d'autres Juifs, j'ai été transporté par les "Sionistes" dans une camionnette fermée, en direction de la frontière nord du Maroc, afin de nous faire franchir les frontières du pays. A un point situé avant la frontière, ces 51 Juifs – dont moi – furent interceptés par la police. Nous fûmes amenés au poste de police de Nador.
J'y fus longuement interrogé par les hommes de la police secrète. Tout l'argent que j'avais sur moi, provenant de la vente de mon camion, me fut enlevé sans m'être jamais rendu. Je fus emprisonné un mois environ et cruellement torturé. Sur l'intervention du président de la communauté, je fus libéré avec ma famille et demeurai provisoirement à Casablanca. Au bout d'un certain temps, des militants clandestins vinrent une fois de plus nous voir et nous firent sortir du Maroc vers Ceuta, puis vers Gibraltar et la liberté. J'arrivai en Israël au mois d'Eloul 1961. Depuis, je me suis adressé à de nombreuses reprises au Premier ministre, au président de la république et au président de l'Agence juive en leur demandant, mais en vain, de m'aider. Personne ne m'a répondu à ce jour. Les deux seules lettres reçues émanaient de madame Yaffa Hatina, du département des Prisonniers ce Sion. Depuis mon arrestation, je souffre de diverses douleurs et maladies et récemment, ma main droite s'est retrouvée paralysée.
Meir Knafo: "Ici se termine le résumé du récit de monsieur Elie Peretz. Après avoir posé à monsieur Peretz de très nombreuses questions, j'ai tendance à croire en sa version. En effet, début 1961, nous avons connu une période difficile, et nous fûmes contraints d'utiliser également des camions conduits par des passeurs espagnols et parfois arabes, afin d'évacuer les immigrants par la frontière septentrionale vers les enclaves espagnoles. Plus d'une fois, ces véhicules furent interceptés et les Juifs qui se trouvaient à bord furent arrêtés et cruellement torturés.
Je demande à la commission de reconnaître monsieur Elie Peretz comme Prisonnier de Sion. C'est là ma recommandation." En effet, Elie a été reconnu par la commission deux mois plus tard.
Arrestation par les gardes-frontière marocains avant le franchissement de la frontière
Elie Peretz
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו
פרק שמיני
יהודי צפון־אפריקה מדארלאן ועד ז'ירו
יהודי אלג׳יריה ומארוקו לאחר נחיתת בעלות־הברית
יותר מכל גורם אחר, המשך קיומו באלג׳יר, עד תחילת מארס 1943, של ׳המשרד לענייני יהודים׳ שימש ביטוי מתמיה מאין כמותו לרציפות התחיקה הווישיסטית במגרב; המסיבות שבהן בוטל משרד זה מדברות בשם עצמן: את ההחלטה עשה ז׳ירו, לא כדי להפגין את הרצון הנחרץ להינתק מן העבר, אלא בעקבות הסערה שקמה בקרב חוגי האנגלים והאמריקנים עם פרסומם של שני חוקים שנחקקו בימי וישי — שלושה חודשים לפני הנחיתה — ואשר לא הוחלו עד אז באלג׳יריה.'
אמנם, עוד קודם לכן כאשר חשו כי השתנה כיוון הרוח, טרחו האחראים על ממשל אלג׳יריה ליצור למן ה־9 בנובמבר מגע עם ראשי הקהילה היהודית. בין אם היה זה המושל הכללי, איב שאטל, או מנהל המדור לאריאניזציה כלכלית, ר׳ פראנססקיני, עשו שניהם כמיטב יכולתם כדי לשכנע את בני־שיחם, שאם במהלך שתי השנים האחרונות הם נקטו ׳צעדים מסוימים שגרמו צער ליהודים׳, היה זה ׳מפני שלא היתה כל אפשרות לנהוג אחרת׳. שאטל, שחש במיוחד כי דם היה בראשו, הביע נכונות ׳להראות תיקים׳ לרב הראשי אייזנבט כדי להוכיח את התנהגותו הטובה. ׳לו הייתי ממלא אחר הוראותיו של דארקיאה דה פלפואה (Darquier de Pellepoix) שביקר באלג׳יר בעילום שם, אתם היהודים לא הייתם קיימים עוד׳, הכריז לפניו.
אשר לפראנססקיני — הוא חשש שמא ינסו יהודים שרכושם הופקע בתוקף חוקי הגזע להחזיר לעצמם את נכסיהם בכוח, בחסות המהומות.
מכל מקום, האווירה ששררה במפגשים בין ראשי הקהילה היהודית לבין שלטונות צרפת השתנתה שינוי קוטבי במהלך הימים הבאים, לאחר שהתחזק מעמדו של האדמיראל דארלאן.
היהודים נתבקשו ׳להפגין את שמחתם באורח רעשני פחות׳ ולהוכיח פחות ׳חוצפה׳; באותה שעה בוצעו המעצרים הראשונים מתוך קבוצת המתנגדים במועדון הספורט ׳ז׳יאו גראס׳, ובערי־השדה התרבו התגרויות אנטי־יהודיות של פעילי ׳לגיון הלוחמים׳ והמליציות.
בעקבות הצהרתו של רוזוולט על ביטול ׳ההשפעה הנאצית' נאותו אמנם שלטונות אלג׳יריה להגביל את היקפם של חוקי הגזע, אולם רק באורח אינדיווידואלי; לפיכך, בנצלם את גיוסם לצבא של כמה אפוטרופסים ארעיים של הרכוש היהודי המופקע הסכימו השלטונות להחזיר את הנכסים שהועברו לניהולם לידי בעליהם היהודים הקודמים. הוא הדין בענייני מינהל, שבו הוחל בהחזרת כמה פקידים שפוטרו בשל יהדותם, אולם רק בתור עוזרים ולמינוי זמני בלבד. לנוכח מחאותיו של הרב הראשי, שתבע ללא הרף את ביטולם המוחלט של מכלול הצעדים האנטי־יהודיים שנכפו ׳מן החוץ׳, הסביר איב שאטל:
לא האמריקנים ולא המוסלמים היו רואים בעין יפה את ביטולו המידי של ׳תקנון היהודים׳; הראשונים — מפני שאינם רוצים להיראות כמי שמתערבים בענייני הפנים של הצרפתים; והאחרונים — מפני שאינם רוצים כי יהודי אלג׳יריה ישובו להיות אזרחים צרפתים לכל דבר.
טענה אחרונה זו עתידה היתה להפוך לאבן־ראשה בפי המתנגדים לביטול חוק הגזע בקרב אחרוני הווישיסטים באלג׳יריה.
בהתאם לדרישת האמריקנים הכריזו שלטונות צרפת על גיוס כללי באלג׳יריה; אולם מתוך רצון שלא לגייס את היהודים, כפי שקבעה התחיקה הווישיסטית, הגו דארלאן וז׳ירו, את הרעיון להקים פלוגות חפרים מיוחדות ליהודים המגויסים; יחידות אלה ׳היו מעין פשרה בין יחידות משמעת ומחנות־ריכוז׳. כמה ׳חוזרים משרדיים׳ מורים כי צעד זה ננקט כדי למנוע מן האוכלוסייה היהודית את השגת המעמד של ׳חייל משוחרר׳, שהיה בו כדי להקל עליה לקבל חזרה את אזרחות צרפת. אנשי העתודות היהודיים יכלו, עם זאת, להתנדב ׳בתור ילידים׳ ליחידות קרביות מסוימות, כגון גדודי הקומאנדו (Corps Francs) וגיסות קולוניאליים אחרים, ׳שחיולם בהם אינו מעורר קשיים׳. אשר לקצינים ובעלי־דרגות יהודים, גיוסם לשירות פעיל הותנה בשניים: פציעתם או הצטיינותם בשדה־הקרב, וחוות־דעת חיובית מפי הממונים עליהם.
בכל אחד מן המחוזות — בשראגה (מחוז אלג׳יר), באל־גרה (מחוז קונסטנטין) ובבדו (מחוז אוראן) — הוקמו מחנות לחפרים יהודים. אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר שמוצאם גרמני או בעלי־דרגות זוטרים מן המליציות, שהפגינו בגלוי אנטישמיות פעילה והתייחסו אל החפרים באותה קשיחות כפי שנהגו לעשות כלפי העובדים היהודים שנכלאו קודם־לכן בבדו. בלי שעסקו בפעילות צבאית ראויה לשמה, בילו אלפי עתודאים יהודים את זמנם בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. אמנם, ניתנה להם האפשרות להתנדב ליחידות קרב, אולם תנאי ההתנדבות היו כה מעורפלים, והשלטונות הצבאיים הראו עניין כה מועט בשילובם של יהודים בצבא הסדיר, עד כי אפשרות זו נותרה זמן רב בגדר תיאוריה בלבד.
כך ביקשו שלטונות אלג׳יריה להשיג מטרה כפולה: מצד אחד להשאיר בעינו את מצב ההפרדה הגזעית בצבא, בהתאם ל׳תקנון היהודים׳, ומצד אחר — להציג אותם בתור חשודים או כמי שאינם מסוגלים לשרת בשדה־הקרב. הרי כי כן, דבר זה תאם לחלוטין את תדמית ׳המשתמט הנצחי׳ שאותה ביקשו האנטישמים להלביש מאז ומתמיד על היהודים.
במסיבות אלה עתידה היתה סגירתם של מחנות החפרים להפוך לאחד הנושאים המרכזיים במיבצע שבו פתחה יהדות אלג׳יריה, במטרה להשיב לקהילה את מלוא זכויותיה. מיבצע זה יזם הרב הראשי למן ימי הנחיתה הראשונים, וניהל אותו ׳הוועד היהודי האלג׳ירי למחקרים סוציאליים׳. ועד זה, שחדל לפעול מאז שביתת־הנשק ב־1940, הפך לגוף ייצוגי יחיד של יהודי אלג׳יריה, בתוקף הסכם שהשיגו המנהיגים היהודים משלושת המחוזות; ב־27 בנובמבר נמסרה נשיאות הוועד לידי ד״ר הנרי אבולקר, שמילא תפקיד מרכזי בהכנת מרד ה־8 בנובמבר; בית מגוריו שברחוב מישלה 26, שימש בזמנו מטה כללי לפעילי המחתרת באלג׳יר. בזכות ׳הישגיו׳ אלה ועברו הצבאי המפואר יכול היה אבולקר, מן הרופאים היהודים המעטים שהותר להם בימי וישי להמשיך במקצועם, להרשות לעצמו לנהוג בתקיפות רבה במגעיו עם השלטונות. יעידו על כך הקטעים שלהלן, מתוך שני מכתבים שכתב בדצמבר אל האדמיראל דארלאן ואל הגנראל ז׳ירו. וכך כתב לנציב העליון:
ציפינו לכמה שורות ממך שהיו מוחקות את חוקי הגזע והשנאה שנחקקו נגד צרפתים המאמינים בדת ישראל; קיווינו כי תבוא ממך קריאה שתפיג את המבוכה שאחזה במצפון הצרפתי. אך דבר לא התרחש, אלא תחילה דברי הסתה אנטישמית מחודשת, הכלולים בקריאות המופנות ׳לנוצרים ולמוסלמים׳, מטעם כבוד המושל שאטל ומטעמך. בעקבותיהם בא החוק הצבאי שקיבל השראה היטלרית מובהקת; כאן היתה הפגיעה החמורה ביותר.
המכתב שהפנה לגנראל ז׳ירו, ב־24 בדצמבר, לא היה חריף פחות:
בימים אלה, באפריקה הצפונית הצרפתית השבה לחירות, בשעה שקוראים את הצרפתים ללחום בגרמניה, מקובצים מי שמוצאם יהודי במכלאות, כמו על אדמת היטלר […]. לקחת על עצמך את האחריות לעלבון צורב, המזיק לביטחון הלאומי בכך שהוא מסלק חיילים שמילאו את חובתם בשדה־הקרב לתפארת.
אולם לא האריכו ימים וד״ר אבולקר שילם מחיר יקר על דבריו. ב־28 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר רציחתו של דארלאן, הוא נעצר עם בנו ז'וזה וכמעט כל שאר ראשי תנועת ה־8 בנובמבר, יהודים ולא יהודים, לרבות רפאל אבולקר, ארמאן ופיאר אלכסנדר, רנה ואמיל מועטי, פרנאן מוראלי, אנדרה תמים וניצב המשטרה אשיארי. שוטרי המחץ שבאו לעצור אותם קיבלו פקודה להגיב בירי על מעשה התנגדות הקל ביותר, אולם איש לא התנגד. הם הובלו אל בית־הכלא ׳מזון־קארה׳ (Maison Carrée), אחרי־כן נשלחו ללגאואת (Laghouat) שבדרום; משם תכננו להוביל אותם לאתאר (Atar), שבגבול המדבר של מארוקו:
מקום ששם יש הרבה כדורים תועים, הרבה עקרבים מטיילים, הרבה נודדים עטים על המחנות והורגים בלי הבחנה…
בתוך כך שמעו האמריקנים על שהתרחש, מפי ברנאר קארסאנטי, שנמלט בנס ממעצרם של שוטרי המחץ, ומפי בתו של ד״ר אבולקר, שהיתה נוכחת בעת מעצרו של אביה. למרות גישתו החמקנית של רוברט מרפי, התערבו מיד קציני שירות הלוחמה הפסיכולוגית(P.W.B. — Psychological Warfare Branch) והורו לעצור בבלידה (Blida) את רכב המשטרה שהוביל את פיאר אלכסנדר ואת רנה מועטי. הפרשה נודעה ברבים; כאשר יצאה נגדה העיתונות של בעלות־הברית בביקורת חריפה, נאלצו ריגו, שאטל וברז׳רה לשנות את תכניתם המקורית ולהשאיר את האישים העצורים במאסר בלגאואת. 5 בסופו של דבר נשאר ד״ר אבולקר חמישה שבועות בכלא, ובמשך אותה תקופה החליפו בראש ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ פרופ׳ רובר ברנשוויג.
לאחר מינויו של הגנראל ז׳ירו לכהונת נציב עליון, ספגו היהודים אכזבה אחרי אכזבה. הפקידות הווישיסטית נותרה כמעט כולה על כנה, כמו שהיתה בימי דארלאן, למעט שאטל, שהודח מתפקידו — אף כי החליפו מארסל פירוטון (Peyrouton), מי שחתם על החוקים האנטי־יהודיים הראשונים באוקטובר 1940. החנינות שהעניק ז׳ירו לרגל מינויו, היטיבו בין השאר לכמה פעילים פאשיסטים, שנעצרו למוחרת הנחיתה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו
עמוד 137